ב'בראשית' נאמר: "וְהָאָ֗רֶץ הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְח֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם". "ככה בערך הרגשתי כמה ימים אחרי הפיגוע", מספרת מיכל סלומון שבעלה אלעד הי"ד נרצח בפיגוע בבית הוריו בנוה צוף לפני כשנתיים וחצי, יחד עם אביו ואחותו הי"ד. "זה הרגיש לי שהיה בלאגן, שלא מדברים על מה היה קודם אלא על הרגע – על תוהו ובוהו, ובהמשך לאט לאט התחיל האור, נדלקו פנסים קטנים שהאירו את החושך והאדמה ואת הדרך. התחלנו דרך חדשה בשאיפה שנצליח בה".

אלעד ומיכל היו צריכים לחגוג ממש עכשיו 15 שנות היכרות. הם הכירו במקום מגוריו בנוה צוף. מיכל הגיעה לחברה לשבת והן יצאו לטיול, כשאליהן הצטרפו אלעד וחבר. באותו טיול החל להירקם סיפור האהבה שלהם שעתיד להוליד חמישה ילדים יפים וחיים מאושרים, עד השניה הקשה ההיא, שהכל נקטע בה.

לאחר החתונה, מיכל ואלעד קבעו תחילה את מקום מושבם בנוה צוף, אלא שכעבור זמן קצר, כשהיו בדרכם לביתם, אבן הושלכה לעבר מכוניתם. מיכל הייתה בהריון ראשון ונרתעה "אמרתי לאלעד שאני לא מסוגלת עם הפחד הזה, בכביש הרגשתי שאיבדתי את העצמאות, מהפחד לנסוע לבד. עברנו לאלעד".

מאז אותו מקרה ובכל פעם שהגיעו להתארח בבית הוריו של אלעד, נהגו לנסוע באוטובוס ממוגן. כך גם היה בערב שבת כשעשו את דרכם לבית הוריו של אלעד בפעם האחרונה כמשפחה שלמה. ממקדים את הפחד רק בדרך, לא מעלים בדעתם שהרוצח יכול לבוא מכיוון אחר, מחדירה לבית הפרטי, למבצר האישי.

'הרים סכין וצעק בערבית'

בערב שבת לאחר שנולד בשעה טובה בן לאחיו של אלעד, תוכנן "שלום זכר" בבית המשפחה בנוה צוף. באותו בוקר, כמה שעות לפני שעלו על האוטובוס הממוגן לנוה צוף, עוד הספיקו מיכל ואלעד להגיע לאזכרה בירושלים.

"באותו יום שישי, ערב הפיגוע, היינו באזכרה של סבא שלי. לסבא שלי היו שני שמות אז אומרים הרבה פרקי תהילים. באיזה קטע אלעד עצר, הסתכל על הקבר בחצי חיוך ואמר 'לפני שאני מת אני מוסיף לעצמי שני שמות כדי שהילדים שלי יעמדו שעה בכל פעם להגיד את הפרקים'. כשנזכרתי במשפט הזה אמרתי- 'הגשמת את מה שרצית – לקחת איתך עוד שני אנשים ולכל השלושה שנרצחו יש שני שמות. אנחנו שעה עומדים עם פרקי תהילים מול הקברים'. אולי הוא ידע? אבל אנחנו לא ידענו, לא עדכנו אותי מראש", היא אומרת.

"ברגע שהבנתי שזה מחבל, צעקתי בשקט לילדים 'רוצו למעלה'. אנחנו מתחילים לרוץ מטר וחצי מאחורי המחבל, ותוך כדי הריצה אנחנו שומעים צעקות ומכות, כל מיני קולות"

לאחר כניסת השבת אלעד הלך לבית הכנסת עם שלושת הילדים הגדולים ומיכל נשארה בבית עם התאומים, עם חמותה ועם גיסתה חיה. לאחר סעודת השבת, בעודם מתכוננים ל"שלום זכר" בליל שבת כ"ח בתמוז תשע"ז, חדר מחבל פלסטיני לבית משפחת סלומון בנוה צוף, חלמיש, רצח את האב יוסף ואת שני ילדיו אלעד וחיה ופצע קשה את אם המשפחה טובה.

באותו אירוע נתעב, מיכל ישבה בסלון עם שלושת הילדים הגדולים. היא מתארת את רגעי האימה: "זה היה ב- 21:57. ב-22:00 היו צריכים להגיע אנשים, מבחינת הזמנים זה התאים. ברגע אחד הדלת נפתחה ומישהו בתוך הבית לבוש חולצה לבנה ומכנסיים כחולים, ובשניה הראשונה היו מחשבות מהירות שעוברות כמו 'למה לא דפקת?', ו'אני לא מזהה אותך אבל אני לא מהישוב כדי לזהות את כולם' ו'אין לו כיפה על הראש'. הידיים שלו היו צמודות לגוף, לכן לא שמתי לב שהוא מחזיק משהו, ואז, וזה עניין של פחות ממאית השניה, עד שהוא ניגש לחיה גיסתי והרים סכין וצעק משפט בערבית. ברגע שאני מבינה שזה מחבל, צעקתי בשקט לילדים 'רוצו למעלה'. אנחנו מתחילים לרוץ מטר וחצי מאחורי המחבל, תוך כדי הריצה למעלה אנחנו שומעים צעקות ומכות, כל מיני קולות".

את הרגע שהמחבל דקר את גיסתה חיה, מיכל לא ראתה. באותו רגע יצר ההישרדות עבד שעות נוספות. מרגע הנפת הסכין מיכל מתארת מסך שחור שירד עליה וזה כנראה מה שהציל אותה ואת הילדים: "אם הייתי רואה את הפנים של אלעד יכול להיות שהייתי מתעכבת ולא רצה", היא חושפת.

ברגע הזה שהיא עלתה לחדר עם הילדים ואלעד נשאר למטה להילחם במחבל ולמנוע ממנו לעלות למעלה, מיכל הרגישה שנחתם חוזה שבשתיקה, עם שלושה חלקים. החלק הראשון והשני היו התפקידים הקבועים שלהם בבית, את החלק השלישי מיכל הבינה עם הזמן: "בחלוקת העבודה שלנו אני בכל בוקר לקחתי את הילדים ואלעד הוריד את הזבל, וגם באותו רגע של הפיגוע שמרנו על חלוקת העבודה. רק אחרי הפיגוע הבנתי שיש עוד חלק לחוזה הזה- שאני צריכה לקחת את הילדים ולהמשיך לגדל אותם בכמה שיותר שמחה ושפיות".

"אם אלעד היה רוצה הוא יכל לברוח, אבל כל החיים שלנו התבססו על זה שהמשפחה, הזוגיות והילדים בראש סדר העדיפויות"

על גוזליו ירחף

שנתיים וחצי עברו מאז הפיגוע, שנתיים וחצי של התמודדות יומיומית, של הכרה שמתגבשת שהחיים שהיו נגמרו, שצריך להתחיל מבראשית. "בערב שבת לאחר הפיגוע עלינו על אוטובוס ב-1 בלילה, ששה אנשים, כשכמה שעות קודם נסענו באותו אוטובוס שבעה אנשים. לא באמת הבנתי שאני יושבת עליו שבעה ושהוא לא יחזור. הראש אומר שהוא מת, ראית אותו מת, ראית אותו לפני הקבורה, הספדת אותו, את יושבת עליו שבעה, אבל הלב מסרב להאמין. זה נראה כמו חלום, הרבה זמן אחר כך רציתי להתעורר. באיזה מקום עד היום הלב מסרב לשחרר.

"הראש אומר שהוא לא פה, כבר יותר משנתיים שהוא לא חזר. מגיעים לשנה, לשנתיים, כביכול מקבלים את כל הסיבות להאמין שהוא לא פה ולא יחזור אבל זה נורא קשה לשחרר וזה חלק מהסיבה שאני לא יוצאת לדייטים, קשה לשחרר. אני מרגישה שאני צריכה לעבור תהליכים עם עצמי לפני שאכניס מישהו למשוואה הזו. אני צריכה לסגור פרק. והפרק לא באמת נסגר כי לא הייתה פרידה מסודרת ויש לי ילדים ממנו, ואני מאד מנסה להנכיח אותו בחיים שלי עד היום", היא משתפת.

כאשר לפני שנה עזבו מיכל וחמשת הילדים את הבית בו גרו כל השנים ועברו לבית חדש, שאלעד מעולם לא גר בו, מיכל רצתה להנכיח את אלעד בבית, והם הקדישו לו קיר בסלון עם מסך שמוקרנות עליו תמונות, ועם המשפט שנכתב על מצבתו: "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף".

"הפסוק מדבר על הנשר שלוקח את גוזליו על כנפיו ולא ברגליים – כדי שאם יירו חיצים זה לא יפגע בגוזליו אלא בו, כי הגוזלים על הכנפיים שלו. זה משפט שכל כך סימל את הפיגוע. אם אלעד היה רוצה הוא יכל לברוח, אבל כל החיים שלנו התבססו על זה שהמשפחה, הזוגיות והילדים בראש סדר העדיפויות", מיכל מסבירה.

'לקח זמן עד שיצאנו בחושך'

לאורך כל הריאיון עם מיכל היא צוחקת, הילדים ברקע משחקים. מיכל מידי פעם עוצרת כדי לדבר ולצחוק איתם, ואני תוהה בקול – איך שומרים כל הזמן על החיוך?

"בבוקר שאחרי, הסתכלתי החוצה ושאלתי- 'איך השמש יכולה לזרוח אחרי דבר כזה?', אבל אתה מבין אחרי יום, שבוע, חודש, שאתה חי ונושם, אתה פה לטוב ולרע. נשארתי בעולם עם לב שנשרף ומצד שני נשארתי עם חמישה ילדים, וזה החלק השלישי בחוזה. אם אני נופלת אני מפילה אחריי חמישה ילדים שאלעד הקריב את חייו כדי שיחיו. מי אני שאוותר עליהם? זה נשמע טוב בסיסמאות אבל בחיים יש המון קושי לעשות את זה.

"כשחיים את השכול חיים בהתחלה את היום יום. בימים הראשונים של האבל אתה חי את הרגע, 'שרדתי עוד יום', זה מרגיש שכל יום זה הפרויקט של החיים שלך. אצלנו זה היה יותר מורכב כי חווינו את זה, היינו בתוך הזירה. זה לגדל חמישה ילדים ששלושה מהם נפגעי טרור נפשי. בתקופה הראשונה נמנענו מלהיות בזמן חשיכה מחוץ לבית, לקח הרבה זמן עד שיצאנו מהבית בחושך. לומדים ללכת מחדש, גם אם הלב לא משחרר מבינים שזו המציאות שלך ואין איך לשנות את זה. אלו החיים שלך".

 

 

 

"אם אני נופלת אני מפילה אחריי חמישה ילדים שאלעד הקריב את חייו כדי שיחיו. מי אני שאוותר עליהם?"

תכף תהיה בר מצווה לבן הבכור שלכם. איך מתמודדים עם הרגעים האלו שהם מחד משמחים, ומנגד- אלעד לא שם?

"אני בוכקת – בוכה וצוחקת. מצד אחד מחייכים ומצד שני הדמעות יורדות. זה מצד אחד שמח מאד ומצד שני כואב. אלו חיים של צחוק ובכי יחד. אשבור לך מיתוס, הזמן לא עושה את שלו והזמן לא מרפא. בהתחלה ההתמודדות הייתה מסוימת, ללמוד מחדש להקים משפחה במתכונת אחרת, אבל אף אחד לא הכין אותי לזה שאצטרך לחגוג בר מצווה לבן שלי לבד. כביכול יודעים ומבינים שהוא לא יהיה שם, אבל כשנמצאים בתוך זה ומבינים את העול הרגשי המטורף הזה- את אומרת 'וואו, לזה לא התכוננתי' או כשלילדים יש קשיים וגעגועים – את לא באמת מוכנה לזה.

"הזמן אולי מרגיל אותי לחיים שבלעדיו, אבל רק מבחינה פרוצדוראלית. אלעד נרצח כשהתאומים היו בני שנה וחודשיים, הוא לא ראה אותם הולכים, מדברים. לפני חודש סיפרתי אותם לראשונה, ואלעד לא היה שם בחאלקה. הזמן עובר ואתה מבין כמה הוא מפסיד, כמה הם מפסידים אותו, וזה שורף יותר. המוטו שסיגלתי בעקבות טרגדיות אבל, שמבינים אחרי שחווים דברים בחיים – זה שאתה צריך לשמוח על מה שיש לך עכשיו כי אתה לא יודע מה יהיה מחר, וכי זו הגישה היותר בריאה לחיים, צריך להסתכל על מה שטוב ומה שיש ולא על מה שחסר", היא משיבה בכאב, אך בעוצמה.

(פורסם ב1.11.2019)

הפוסט "אם אני נופלת אני מפילה אחריי חמישה ילדים". מיכל סלומון מספרת איך ממשיכים אחרי הנורא מכל, עם חיוך הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפני עשרים שנה נפטר מאיר אריאל והוא בן 57 בלבד. מאיר היה פזמונאי, מלחין וזמר ישראלי ששיריו, דווקא לאחר מותו הפכו לנכס צאן ברזל בפסקול הישראלי. הקיבוצניק שכונה גם "הצנחן המזמר", התקרב במפתיע בעשור האחרון לחייו לעולם התורה, ולאחר לכתו גם שניים משלושת ילדיו חזרו בתשובה. ילדיו מספקים ל"שבתון" הצצה לעולמו.

"בחייו הוא פחות הושמע, אך משנה לשנה הוא הולך וגדל", אומר אהוד אריאל, בנו הקטן של מאיר אריאל ז"ל, בשיחה עם "שבתון". "זה דומה לר' נחמן שבזמנו הייתה עליו התעלמות מוחלטת וחרם, כי הזמן לא היה מוכן לנבואה שלו, ככה גם עם אבא, שהקדים את זמנו אבל 'מים שקטים חודרים עמוק'. דברים איכותיים נשארים, אבא נכנס ללבבות של אנשי מפתח שהמשיכו להפיץ את הבשורה שלו ועובדה שזה קורה, עד היום".

אותה בשורה עליה מדבר אהוד אלו הם שיריו של אריאל ז"ל, שירים כמו "לא יכול להוריד ממך את העיניים", "זרעי קיץ", "ילדתי שלי", שיצאו כשאריאל ז"ל היה בחיים והשיר שיצא לאחר מותו והפך לפסקול חיינו – "מודה אני", שיר שנכתב בשנה האחרונה לחייו ומכיל כל כך הרבה אמונה. אותם שירים מוכיחים כי יצירה של אדם ממשיכה להחיותו גם לאחר מותו.

אהוד: "השיר 'מודה אני' מוכיח כמה אבא ידע להודות ולהעריך, כמה הוא אהב את החיים בצורה בלתי רגילה. אנחנו מצאנו את השיר מוקלט כסקיצה על קלטת במשרד שלו והוצאנו את שירו לאחר מותו".

הציונות הדתית – צחוק מהעבודה

בעשור האחרון לחייו התקרב מאיר אריאל ז"ל לעולם התורה, התפלל שלוש תפילות מידי יום ובזמנו הפנוי למד גמרא, משניות ותנ"ך. מי שחשף את אריאל ז"ל לכתובים היה דווקא אביו, סשה אריאל, שהתחנך בחיידר ברוסיה, מרד את המרד החילוני הראשון שם וכשעלה לישראל הפך לבן גרעין המייסדים הליטאי של הקיבוץ. למרות הכל ואולי על אף, היה סשה זה שייסד קבוצת לימוד לפרשת השבוע בקיבוץ משמרות ופתח והאיר את עיניו של בנו לעולם ההלכה וההגות.

שירז, בתו הבכורה של אריאל ז"ל, מספרת לנו על כך: "אבא קיים מפגש שבועי שהוא הנחה; 'פרשת השבוע' בביתו בתל אביב והמשיך בפרדס חנה עד לפטירתו. אנשים הגיעו מרחוק כדי לשבת איתו על פרשת השבוע. זה החל עוד מימי משמרות, כשאבא שלו ז"ל החל את קבוצת הלימוד הזו וכך אבא נחשף לתורה. אבא החל לקרוא בתורה, ללמוד יותר לעומק, התפלל, הניח תפילין, הלך לבתי כנסת וכתב פירושים, תובנות והארות".

ההתחזקות וההתקרבות של אריאל ז"ל לא לוותה בשינוי הסממנים החיצוניים, אבל בהיבט הפנימי, ולפי מה שאומר אהוד, אביו היה דתי יותר מהרבה אחרים: "אבא היה מתפלל כל בוקר בין שעתיים וחצי לשלוש תפילת יחיד אצלו בחדר, ואני לא מגזים. בשאר הזמן אם לא עבד, הייתי תופס אותו רכון על משנה, גמרא או תנ"ך. כמו שאבא העיד על עצמו – הוא הלך למנחה, לשיעור גמרא עם רב, ערבית – והביתה.

"הוא היה דתי והגדיר מהי דת אבל גם אמר שכל חילוני הוא דתי, החילוניות זו הדת שלו. הוא נהג לומר שמבחינת החרדים – הציונות הדתית הם צחוק מהעבודה, וגם בתוך החסידיות – הפלגים הישנים מחליטים מי דתי ומה זה דתי, וזה חוטא לאמת להשתמש בהכללות כל כך שרירותיות", הוא מספר.

"אבא ביקש שלא להגדיר אותו. היחסים עם הקב"ה הם פרטיים, אל תשייכו אותי לזרם, אל תשימו עלי חותמת. אל תחשוב שאתה יודע איך אני חושב או מה אני מרגיש כלפי הקב"ה בגלל השתקפותי החיצונית"

ואולי את כל התורה כולה הבין אריאל ז"ל כבר לפני למעלה מ-20 שנה, את זה שהחיצוניות כלל לא מעידה על הפנימיות.

אהוד: "אבא העדיף לא להיות בתוך הגדרה אלא לעשות את מה שהאמין שנכון. את השיר 'מלכודת התדמית' שכתב אבא והלחין יוני גנוט, הוא פותח במילים 'שנים שאני נס ממלכודות תדמית, ממצודות קיבוע, ממכלאות הגדרה'. בשירו זה, אבא מבקש שלא להגדיר אותו. היחסים עם הקב"ה הם פרטיים, אל תשייכו אותי לזרם, אל תשימו עלי חותמת. אם אתה רוצה שיחה ברומו של עולם אל תחשוב שאתה יודע איך אני חושב או מה אני מרגיש כלפי הקב"ה בגלל השתקפותי החיצונית".

בדרך לסדום ועמורה

לאחר פטירתו של מאיר אריאל, החלו בניו שחר ואהוד, את תהליך החזרה בתשובה שלהם. אז גם החלה הפריצה שלהם לעולם המוזיקלי. אהוד מרגיש כי אביו בחר במסירות נפש להסתלק מן העולם הזה, כדי לפנות את המקום לבניו.

אהוד: "כשאבא נפטר הייתי בניו יורק, הגעתי לארץ כ-12 שעות לאחר הפטירה. ביום הראשון לפטירתו הרגשתי שהוא שולח לי מסר אחרון ואני ביקשתי ממנו בדמעות סליחה, לא על משהו ספציפי אלא סליחה כללית, והרגשתי שהוא שומע את זה ועונה לי- 'עד כאן אני ומכאן אתם'. זו הייתה כמו תובנה שברור לי למה הוא נפטר, כדי שאנחנו נמשיך אותו, כי אחרת לא היינו פורצים. אלמלא המוות שלו, מי יודע לאן היינו הולכים. מי יודע איזו מסירות נפש הוא עשה עלינו כשהוא בחר להפטר מן העולם? אני הייתי בכיוון הפוך לגמרי מתשובה, הייתי בדרך לסדום ועמורה בניו יורק וזה נתן לי 'כאפה' לכיוון השני בדיוק".

"התחלתי לחזור בתשובה חצי שנה אחרי לכתו", מספר אהוד ומשתף ברגע המכונן בו זה קרה: "ישבתי בספריה שלו ולקחתי את הספר 'לקח טוב על פרשת השבוע' והיו דברים שדיברו אלי ונתנו לי הגדרה עצמית ואישור לקיום שלי".

"מי יודע איזו מסירות נפש אבי עשה עלינו כשהוא בחר להפטר מן העולם? אני הייתי בכיוון הפוך לגמרי מתשובה, הייתי בדרך לסדום ועמורה בניו יורק וזה נתן לי 'כאפה' לכיוון השני בדיוק"

למה שבע?

ביום הזיכרון ה-19 לאריאל, עמדה שירז מעל קיברו, ובליבה נרקמה החלטה – היא תפרסם ספר עם החומרים שהותיר אביה, אותם היא מגדירה כנכס תרבותי ורוחני לעם ישראל. "כבר במהלך השבעה על אבי, התנפלתי על שולחן העבודה שלו וחפרתי במגירות. הבנתי שיש לנו אוסף של דברים שצריך למיין אותם: שירים ופתקים, מאמרים וכתבות, קטעי מעבר של הופעות וציורים שהיו מעורבבים בתוך כל האוצר הזה".

וכך אוגד לו הספר "ד"ר התחכמות" שראה אור לאחרונה. אחד מהקטעים בספר, מתוך כתביו של מאיר אריאל ז"ל הוא קטע הגות ואמונה:

"לפי שיטת אבידות ומציאות, נמצאה אבידה, מכריזים עליה, ומי שנותן בה סימנים נכונים, היא שלו. ומעידה על קיומו בהכרח. יש מציאה, ושבת שמה. או שבוע. ספירה של שבעה ימים כקבוצה הקטנה ביותר של ימים שנוהגת בכל העולם, בכל השפות ותואמת לספירת היהודים. השבת של היהודים היא היום השביעי בכל העולם, שלאחריו מונים שבוע חדש. אם כן, הדבר העולמי הזה, למי הוא? של מי הוא? היות והשבוע כה מובן מאליו או מרגיש נכון שלא שואלים על זה. אבל מי טוען לתופעה. מי יכול להסביר למה דווקא שבע? המדעים, לא מעניין אותם. היחיד שנותן במציאה הזאת סימנים, הוא הא-לוהים שברא עולם בששה ימים ונח בשביעי וקרא לו שבת, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא לעשות. אם כן, יש תופעה של שבוע ויש הסבר אחד לה ואין הסבר אחר. השבוע, מחזור השבע, הוא של א-לוהים ומעיד בהכרח על קיומו. אדרבא, שיבוא מי ויגיד שמחזור השבע או השבוע, מתחייב מתהליכים אחרים, מחוקיות חוץ א-לוהית, שיענה על השאלה: למה שבע?".

שירז: "זהו הקטע שמהווה מבחינתי את לב לבו של הספר. אמרה לי עורכת הספר עטרה אופק, שהיא חילונית גמורה, שהיא נשארה המומה למול הקטע כי לא הרגישה מותקפת בשום שלב, אלא רק שמדובר באדם שמסביר ומתרץ לך בצורה מתוקה. אבא כתב- איך זה שבכל העולם מתנהל המנהג של שבוע בן שבעה ימים, כאשר יש עדות אחת למי שהמציא את השבוע בן שבעת הימים – והיא בתורת היהודים? איך זה יכול להיות אם אין א-לוהים? תסבירו לי אתם, אם אין א-לוהים שיצר את העולם של שבעה ימים, אז למה דווקא שבעה? זה ה-קטע מבחינתי".

"אבא קיים מפגש שבועי של פרשת השבוע בביתו, עד לפטירתו. אנשים הגיעו מרחוק כדי לשבת איתו על פרשת השבוע. הוא החל לקרוא בתורה, ללמוד יותר לעומק, התפלל, הניח תפילין, וכתב פירושים, תובנות והארות"

זוכרים את השירים

מהו השיר של אביכם שמלווה אתכם בחייכם?

אהוד: "השיר 'שפריץ חרוזים ללואיז'. השיר מדבר על הרבה דברים כמו חשבון נפש, כמו שכשאדם נכנס לסערה נפשית והוא מנסה להבין מה גורם לסערה והוא לא מצליח לשים את היד על מה, ולא ממש שופט עצמו בצדק אלא מסתיר מעצמו עובדות" מסביר לנו אהוד וממשיך: "אדם חייב זמן בחברה וזמן בהתבודדות בחסות החשיכה, לרדת מאור הזרקורים וללכת לישון כמה שעות כדי להרגיע את הסערה. הנפש מבקשת איזון, אדם צריך איזון בין האור לחושך בחייו. העולם הוא אור וחושך וככה גם האדם צריך להבין שגם בחייו יש תקופות של אור אבל ללא חסות החשיכה הוא יישרף באור ולא יחזיק מעמד. חייבים את החושך, את המנוחה והשקט כדי לאזן. אם דודו טופז היה מכיר את זה הוא לא היה מתאבד".

שירז: "השיר שהולך אותי זה השיר 'מה חדש במדע' שמתאר בצורה פילוסופית את מה שאבא מנסה להגיד בהקשר של אמונה ואלוקים. השיר הזה ארוך אבל אם קוראים אותו רואים שאבא עוקץ את המדענים אובדי העצות שלא יכולים להסביר משהו. אני קשורה גם לשיר 'מודה אני' שההודיה הזו, גם על הטוב וגם על הרע ואז שוב על הטוב, היא מופלאה בעיניי".

את שיריו הבלתי נשכחים של מאיר אריאל ישירו בקיץ הקרוב אומנים רבים וביניהם אביב גפן, אמיר דדון, חנן בן ארי, קרן פלס, שלום חנוך ושני בניו של אריאל – אהוד ושחר, בערב מחווה לציון 20 שנה ללכתו של אריאל באמפי לייב פארק בראשון לציון.

הפוסט 22 שנה למותו: ילדיו של מאיר אריאל – על ההתחזקות בדת שלו – ושלהם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

את חג הפסח תש"פ חגגנו כל אחד בביתו, לבד, משפחה גרעינית בלבד, כך נאמר לנו אז. הקורונה ומגבולותיה צמחו עם שקיעת פורים וחג הפסח סימל לראשונה את "עבדות" הקורונה. באופן כמעט פואטי, החג הראשון בו אנו משתחררים מכבלי ההגבלות והקורונה וחוזרים לחיים כמעט רגילים, הוא חג הפסח תשפ"א בו אנו זוכים לחגוג חירות אמיתית עם המשפחות שלנו. חירות נוסח 2021. רגע לפני שנשב לשולחן הסדר, ביקשנו מידוענים וחברי כנסת לשתף אותנו בזיכרון מליל סדר או חג פסח בלתי נשכח עבורם.

ישי לפידות, מנחה, שדרן, יוצר:

״שנת 1977, שנים אחדות אחרי מלחמת יוה"כ, אבא משמש בקודש כרב של פיקוד דרום,  ואנחנו כמדי פסח מגיעים לשדה"ת בן גוריון ועולים על מטוס תובלה צבאי שלקח אותנו לחצי האי סיני.  את ליל הסדר חגגנו בבסיס תותחנים במעבר המיתלה, החזית של מדינת ישראל על גבול תעלת סואץ, מול המעוזים המצריים.
ערב החג. אבא וכל בני המשפחה המהודרת מבני ברק יושבים ליד שולחן הסדר. אבא במדי צה"ל מגוהצים ואנחנו- אמא והילדים, בבגדי פסח חגיגיים ומבהיקים. סביבנו כל חיילי ולוחמי הבסיס, מוכנים כולם ב׳הקשב׳ דרוך עם מדים מצוחצחים, בעוד דקות ספורות מתחיל ״הסדר״.
לפתע, רס"ר המחנה נגש לשולחן הכבוד ואומר: ״כבוד משפחת הרב, אם אתם יכולים בבקשה לעמוד לדקה״… אנחנו מיד נעמדים, חושבים שמדובר בטקס קבלת מפקד המחנה או משהו דומה… אלא שאז הרס"ר שולף בעיצומו של  ליל הסדר מצלמה חיננית, דופק שתי תמונות עם פלש גדול ומסנוור ואומר: ״יופי, כבוד הרב, תודה. עכשיו יש לי תמונת מזכרת לאלבום״'.

אפשר להבין מה עבר לנו בראש, אני כתלמיד ״תלמוד תורה״ ואחיותיי שלמדו במוסדות חינוך חרדיים, עומדים כולנו בהלם, לא מבינים איך ״השתתפנו״ בחילול חג למהדרין… העיקר שיש תמונה למזכרת".

מרים פרץ, אשת חינוך וכלת פרס ישראל:

"ליל סדר מיוחד הוא ליל הסדר לפני 11 שנים. אלירז נפל ביא' בניסן וכמה ימים אחר כך ליל הסדר, היה קשה, קשה לקבור ילד ולבוא מיד לשולחן ליל הסדר, לשבת, לאכול ולשיר. בלתי אפשרי לעשות את המעברים האלה.

אלירז במותו השאיר 4 ילדים: הילד הגדול בן 6 אור חדש אוריאל, הלל מרים בת 5, שיר ציון בת 3 והתינוקת בת החודשיים גילי. הילדים הגדולים של אלירז יושבים בשולחן הסדר ושרים בקול 'מה נשתנה הלילה הזה' ואני מביטה עליהם ולא מאמינה. אתם לא יודעים מה נשתנה הלילה הזה? מהלילה הזה אין יותר אבא, אתם יתומים. אבל הם לא מבינים, הם ילדים, והם יודעים שאבא בצבא ואבא בלבנון ואבא בעזה – הם רגילים, זה לא משהו שהוא שונה. והתמונה הזו של הילדים שממשיכים לשיר אמרתי זו שירת הים – כשלא נחצה הים, כשלא היה נס והם כל כך טהורים…

זה היה לילה קשה, אחד הסדרים הכי נוראיים, אני לא זוכרת אם אכלנו אני לא זוכרת שום דבר אבל דבר אחד זכרתי מהלילה הזה. כיוון שלא ישנים ואנחנו בצער ואין שום שינה; אנחנו כל הזמן בוכים, הצלחתי לשמוע את הקריאה של ההלל וכל דבר שקוראים אנחנו בוכים ונזכרים – זה כל כך טרי, ובהלל מצאתי את המשפטים שבסוף ילוו אותי ויתנו לי נחמה: "מאת ה' הייתה זו היא נפלאת בעינינו", אמרתי: 'מרים, לעולם לא תביני את הנפילה של אלירז. יש הרבה דברים בעולם שלא נוכל להבין, מאת ה' הייתה זו היא נפלאת – המוות הזה בידי אלוקים, בידי שמים' אבל ההמשך הוא: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה'". שמעתי קריאה של צו- 'תמשיכי, תחיי אמא', לא אמות, אין. זעקה לאויב: אתם חשבתם להרוג את אלירז וחשבתם שתשברו אותי וגם אני אמות, אבל לא אמות! אני אחיה ואספר את הניסים הגדולים של הקב"ה, את הנס הגדול שהילדים שלו שרים, את הניסים שקורים לנו ביום יום".

מירי מיכאלי, מגישה וכתבת מגזין, חדשות 13

"הייתי שליחה של בת עמי והסוכנות היהודית לסן פרנסיסקו. לחופשת פסח החלטנו אני, חברה שהייתה איתי ועוד שני חבר'ה שליחים של בני עקיבא, לנסוע ללוס אנג'לס והתארחנו אצל חברים של חברים.

הלכנו לבית הכנסת וחזרנו ברגל לבית המשפחה שאירחה אותנו לליל הסדר עם אב המשפחה ובנו בן ה-3, היינו צריכים לעבור כביש סופר סואן, כל המכוניות עצרו והתחלנו לעבור ופתאום מכונית אחת שלא עצרה והגיעה במהירות נכנסה בילד בן ה-3 שרץ לכביש מהעגלה. לא אשכח איך הילד עף לשמיים ונחת על הכביש. פחדתי להסתכל על הכביש. לא אשכח את הנהגת הפוגעת שהייתה אז בחורה צעירה. לא אשכח את ההלם שלה ואת הצרחות שהיא צרחה.

עברו כמה רגעים של שקט, האבא רץ אל הילד שבדיוק החל לבכות, אז הבנתי שהוא בחיים. ניסיתי להבין כמה המצב חמור, הגיע אמבולנס שלקח אותם לבית החולים ואב המשפחה רק אמר "תגידו לאשתי" (כמובן היינו בלי טלפונים ולא היה איך להודיע לה).

רצנו הביתה, ולחשוב שעוד לא נפגשנו עם האמא – האישה (כי עם אב המשפחה נפגשנו לראשונה בבית הכנסת) וכעת אנחנו צריכים לספר לה מה שקרה לילד שלה. זה היה סיוט. אנחנו מגיעים אליה הביתה, יושבים איתה ומספרים לה את שארע ואנחנו לא יודעים כמה זה חמור כי אף אחד מאיתנו לא תיאר לה בדיוק את מה שהיה, אבל כולנו היינו בלחץ כי חשבנו שחס וחלילה יודיעו שהמצב לא פשוט.

אחרי שעה וחצי עוד לא התחלנו את הסדר, ניסנו לעודד אותה תוך שהיא מתקשרת לבית חולים לברר מה קורה, ופתאום דפיקה בדלת- האבא והבן נכנסים, הבן מחויך עם פלסטר על הראש ומדבקה על החולצה, וניהלנו את ליל הסדר כתיקונו. זה היה נס לא רגיל ותודה ל-ה'. גם ממרחק של זמן אני יכולה לומר שהילד בסדר גמור והפער בין מה שראיתי לבין מה שבפועל קרה הוא באמת בלתי נתפס, אין דרך אחרת לתאר זאת מלבד נס. מאז אין ליל סדר שאני לא חושבת על המקרה המדהים הזה וגם מרגע שאני אמא אני תמיד קושרת את הילדים שלי בעגלה, לא משנה באיזה גיל".

אמילי עמרוסי, סופרת ומגישת רדיו

"פסח תשס"ז (2007) היה בסימן מירוץ נגד השעון: היה לי בן בבטן, תאריך הלידה משוער היה בניסן, ופחדתי שהברית תיפול על ליל הסדר. לכי תכניסי את ההורים משני הצדדים, עדות שונות בתכלית, לחג אחד בהתנחלות מרוחקת, רק כדי להיות בברית של הנכד.

הנדסת תאריך לידה היא מדע אטום. עשיתי הכל כדי ללדת לפני או אחרי היום שבו הברית תהפוך לסיוט. ניקיתי לפסח כמיטב מסורת המקננות. קפצתי בג'ימבורי (אמיתי. לכבוד חופשת הפסח היו מתנפחים בדשא של בית הכנסת. קפצתי עליהם כמו משוגעת. פינצ'רתי אחד). עליתי וירדתי במדרגות שבין השכונות ביישוב.

כשהמועד חלף וכבר לא נשקפה סכנה של ברית בליל הסדר, הסדרתי נשימה. אבל חשש חדש מילא את מקום הישן: שרק לא תצא לנו ברית בשבת חול המועד! שוב, לכי תכניסי הורים משני הצדדים, עדות שונות בתכלית, לשבת אחת בהתנחלות מרוחקת. עדיף ביום חולין.

רקמתי תוכנית. הילד יגיח מרחמי ב-י"א ניסן. ארוויח איחוד שמחות – זה יום ההולדת שלי. והברית תצא בחול המועד, בבוקר שישי נהדר ואביבי.

אל תשאלו. אכן התעוררו צירים ב-י"א בניסן! מאושרת כמו רק מי ששולטת בגורלה יכולה להיות, הגעתי לבית החולים, והגשתי להם בקשה מנומקת בשלושה העתקים: אנא, עזרו לי ללדת לפני השקיעה.

הלידה הלכה והתקדמה, אבל הילד שישב בפנים החליט כמובן שהוא ייצא בזמן ובמועד שהוא יקבע, ורק הוא.

ארבעים דקות אחרי השקיעה הוא הוציא ראש החוצה בחיוך ערמומי. נולד ב-י"ב ניסן. יום אחרי אמא שלו. הברית היתה בשבת חול המועד, והיתה מסובכת להפקה.

הייתי רוצה לכתוב שהלקח שלמדתי הוא להפסיק לחשוב שאני מתכננת הכל, לזכור שיש דברים שלא תלויים בי. אבל הלקח לא נלמד, ומדי פעם אני עוד תוקעת את הראש בחומת המציאות. ומקבלת מכה".

קארין קליינברג, משפיענית רשת

״נולדתי וגדלתי בבית טוניסאי, כזה שבכל פסח הבית מתעטף בריחות תבשילים שמיוחדים לחג הזה ולצד המצות תמיד תמצאו על השולחן שלנו כל מיני קטניות. בגיל 22 התחתנתי ובשנה הראשונה לנישואין, עשינו פסח עם המשפחה של בעלי בבית מלון בירושלים.

בעלי מגיע ממשפחה אשכנזית ('קליינברג' מסגיר אותו, נראה לי…) ולראשונה בחיי חוויתי ליל סדר אחר, בנוסח אשכנז, ללא קטניות ועם המון תפוחי אדמה, ביצים ועוף. זה היה לי מוזר, תהיתי לעצמי איך אסתדר ללא מאכלי חג הפסח האהובים עלי אבל אז זה הכה בי, שלמרות ההבדלים העדתיים שבאים לידי ביטוי בפסח בעיקר במאכלים, יש משהו כל כך מרגש, מגבש ומאחד וזו בעצם המהות של פסח שמאחד את כולנו כעם אחד״.

אביה, כוכבת הילדים

"לפני שנתיים בחג הפסח נסעתי עם משפחתי לחגוג את החג בכריתים, שם הופעתי בפני הילדים הנופשים מטעם חברת "תור פלוס".

רגע לפני תחילת הסדר החלטתי להנגיש לילדים את סיפור יציאת מצרים בדרך יצירתית: כל הילדים יתחפשו לעבדים וכך יחוו את יציאת מצרים של אז דרך העיניים שלהם, באמצעות הצגה שהכוכבים הראשיים שלה אלו הילדים. אספתי את הילדים סביבי, דיברתי איתם על החג שאנו חוגגים בפסח, את היציאה מעבדות לחירות, את העובדה שבני ישראל היו עבדים וכמה מרגש שהיום אנחנו בני חורין.

במהלך ליל הסדר, כשקראו את ההגדה, הילדים התחפשו לעבדים וכשהתחילו לשיר את "עבדים היינו" כולנו נכנסו מחופשים לעבדים. אתם יכולים לדמיין את ההפתעה שהיה נסוכה על פניהם של ההורים ההמומים שלא ידעו דבר על הפעילות שהכנתי עם הילדים. ההורים המרוגשים נגשו אלי אחרי וסיפרו לי כמה הילדים שלהם לא הפסיקו לדבר על יציאת מצרים, כמה הפעילות הזו חזקה אצלם את ההבנה של מיהו בן חורין.
בחג הפסח האחרון כולנו היינו "עבדים" לקורונה, השנה ב"ה כולנו זוכים סוף סוף להיות "בני חורין", השנה כולנו שותפים להצגה הזו ואולי לראשונה, תוך המחשה לימינו אנו, אנחנו סוף סוף זוכים להבין, להכיר ולהוקיר את הערך של בני חורין. הלוואי ונזכור זאת לעוד שנים ארוכות".

מפלגת תקווה חדשה משתפים את סיפורו של דני דיין

"סדר פסח הראשון של משפחתי ושלי בארץ ישראל היה חודשים ספורים לאחר עלייתנו מארגנטינה. חג החירות תשל״א. ערכנו את הסדר במרכז הקליטה בשכונת רמת יוסף אשר בבת-ים. היתה הזדהות מוחלטת עם המשפט ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. סדר ראשון במולדת. ובשולי העניין גם הפעם הראשונה בחיינו עם סדר פסח יחיד, בלי יו״ט שני של גלויות".

אלעזר שטרן מ'יש עתיד' משתף את הזיכרון שלו:

"זיכרון מיוחד שיש לי מליל הסדר: יושב אצלי גנרל מיצרי מסביב לשולחן עם הגדה מתורגמת ונשאר יותר מהישראלי הממוצע, גם אחרי האוכל וקורא יחד איתנו "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידועך". כאשר אני מתלונן על השעבוד הוא עונה לי – 'אבל לקחתם לנו את כל הזהב' ואני סוגר עניין והתשובה של הברייתא:'זה בגלל שלא שילמתם על העבודה'".

מיכל וולדיגר מס׳ 2 בציונות הדתית משתפת:

"כל פסח והמאורע הספציפי שלו. ובכל זאת, הפסח האחרון. ישבנו בהרכב מצומצם מאוד. המשפחה הגרעינים, ללא ההורים שלי, שגרים מטר מאיתנו. ללא חמי וחמותי, שגם הם גרים ממש לא רחוק. חששתי מליל הסדר שכזה. בד"כ אני מארחת את כולם, כולל אנשים מחוץ למשפחה והנה פתאום זה "רק" אנחנו. וזה היה אחד מלילות הסדר המיוחדים שהיו לי. יכולנו לשמוע כל אחד ואחת, ישבנו ולמדנו, ושרנו, וסיפרנו וכמובן אכלנו ומליל סדר שחששתי שנסיים אותו מהר, עוד לפני חצות, סיימנו לאחר שתיים בלילה".

מרב לרנר, כתבת מגזין "שבתון"

סיפור ליל הסדר המיוחד שלי מתייחס לליל הסדר בשנה שעברה. אני רווקה, בת 34 ואני אוהבת את השבתות ואת החגים, אבל יש משהו בזה שאני בוגרת ולבד שהחגים והשבתות נעשים קשים. כשעוצרים ל-25 שעות ממרוץ החיים הלבד מתעצם יותר.

שבתות וחגים הם הזמנים בהם נפגשים עם המשפחה סביב השולחן ואי אפשר "לברוח" לטלפון, כמעט בכל ארוחת שבת משפחתית עולות השאלות: 'נו מה איתך? את לא רוצה להתחתן? את לא רוצה משפחה? מתי כבר תמצאי את האחד?'  השאלות האלה כואבות, ממש בבחינת לזרות מלח על הפצעים. אני רוצה, מאד רוצה להתחתן ולהקים משפחה, לשבת לשולחן השבת והחג כשלצידי בעלי וסביבנו ילדינו אבל זה לא קורה, כי ככה ה' רוצה.

בליל הסדר של השנה שעברה, נמנעתי מלהגיע למשפחתי על מנת לשמור על בריאותם ולראשונה בחיי עשיתי סדר לבד. זה היה סדר מרומם, מצאתי את עצמי סביב שולחן קטן עם ההגדה, קוראת אותו מילה במילה, מספרת לעצמי את סיפורי הנפלאות של בני ישראל במצרים ויציאתם מעבדות לחירות, שרה את שירי החג ונהנת. אף אחד לא שאל אותי מתי אתחתן, אף אחד לא הכאיב לי בנקודה שהכי שורפת לי. אז למרות שהייתי לבד ב-ד' אמותיי זה פחות הכאיב מאשר שולחן משפחתי עם שאלות מעצבנות.

(פסח תשפ"א)

הפוסט ליל הסדר שמרים פרץ, מירי מיכאלי, אמילי עמרוסי, ישי לפידות ועוד – לא ישכחו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ביום שלישי רוב אזרחי ישראל ייצאו לממש את זכותם הדמוקרטית להצביע ואולי להשפיע בבחירות לכנסת ה-24,  סבב רביעי בתוך שנתיים. הרחוב כבר לא להוט לצאת להצביע והתחושות קשות. רבים ממכריי תוהים 'למה לי בכלל להצביע? אנצל את היום הזה ליום כיף משפחתי, בטח אחרי שנה של סגרים ובידודים'. אחד ה"הסברים" ל'למה לא להצביע' הוא כי 'כולם אותו דבר' ו'שום דבר לא ישתנה'.

ובכל זאת, הרוב המוחלט יצביע. עפ"י סקר מהשבוע, כשליש טרם החליטו למי יצביעו, ורבים לא לגמרי משוכנעים שלא ישנו את החלטתם למי להצביע עד יום הבחירות.

מגוון נושאים מביאים אותנו להחלטה למי להצביע. מדמות מנהיג המפלגה, דרך האג'נדה וכדומה. יחסי דת-מדינה נוגעים, קרוב לוודאי ל-99.9 אחוז מקוראי 'שבתון', וסביר שעמדות המפלגות השונות ביחס לנושאי הליבה בתחום זה, יש להן השפעה על ההחלטה למי להצביע.

אז יצאנו לבדוק עבורכם מה דעותיהן של מפלגות "תקווה חדשה", "הציונות הדתית", "ימינה" ואלעזר שטרן מ"כחול לבן" בנושאים הבוערים: הגיור, מתווה הכותל והרפורמים, גיוס הבנות לצה"ל והרבנים הראשיים. התשובות לפניכם.

רגע לפני שנתחיל נדגיש: על אף שפנינו מספר פעמים לגורמים במפלגת השלטון, 'הליכוד', הם סרבו לענות על שאלותינו. או שהם חושבים שהציבור הדתי-לאומי בכיס של נתניהו, או שאין להם מה להגיד, כלומר שאין לליכוד אג'נדה בעניינים אלה, ובעיניים שלנו, המציאות בשנים האחרונות, כשהליכוד בשלטון, מוכיחה שאת ענייני דת-מדינה היא משאירה=מפקירה בידי החרדים, תוך זלזול בפוליטיקאים הדתיים, שלא כמו הפוליטיקאים החרדים, לא נשכבו על הגדר במאבקים בעניינים אלה. ולאחר 'גילוי נאות' זה, הנה השאלות והתשובות, להתרשמותכם.

מה תהיה עמדתכם ביחס לגיור חצי מיליון עולי חבר העמים, שאינם יהודים עפ"י ההלכה?

תקווה חדשה (מפלגתו של גדעון סער): אנחנו תומכים בגיור ממלכתי מכיל וסובלני. המתווה שהוצג על-ידי השר לשעבר משה ניסים הינו בסיס נכון לפתרון סוגיית הגיור הממלכתי במדינת ישראל.

אלעזר שטרן, כחול לבן: "יש לאפשר להם גיור בעולם האורתודוכסי אבל הרבה יותר ידידותי ממה שיש היום. כמו שהקמנו בצה"ל את 'נתיב' לגיור, ברוח המלצות ועדת נאמן. צריך לקדם את הגיור כמו בחוק שהעברתי בכנסת בקריאה ראשונה והבית היהודי מנע את קידום החוק. כל רב עיר יוכל להקים הרכב (עם רב ישוב או רב ישיבה או דיין גיור) וכל מתגייר ומתגיירת יוכלו לבחור את המקום שבו הם רוצים להתגייר".

הציונות הדתית: "ראשית, את חוק השבות צריך לתקן. להוריד את סעיף הנכד ולעצור את המשך עלייתם של לא יהודים לארץ. בנוסף יש לחוקק חוק גיור ממלכתי ולהוסיף תקציבים ותקנים למערך הגיור של הרבנות הראשית על מנת לאפשר למתגיירים לקבל מענה איכותי נעים ויעיל בכל תהליך הגיור".

מה עמדתכם לפסיקת בג"צ משבוע שעבר ביחס להכרה בגיור רפורמי וקונסרבטיבי שהתבצעו בישראל ביחס לחוק השבות?

תקווה חדשה: "המצב בו בג"צ מקבל החלטות במקום הממשלה והכנסת בנושאים שנויים במחלוקת ציבורית עזה – אינו תקין ומחייב שינוי בכללי המשחק בין הרשויות. עם זאת, חייבים לומר כי במקרה זה האשמה מוטלת על ממשלת ישראל אשר לא קיבלה החלטה בנושא במשך 16 שנה(!) והעדיפה לגלגל את ההחלטה לבג"ץ כדי שתוכל להאשים אותו בהתערבות. נתניהו,  אפילו כשהחליט למנות ועדה בראשות השר לשעבר עו"ד משה ניסים וזו הגישה המלצותיה, אפילו לא טרח להביא את ההמלצות לדיון עקב חששו מהמפלגות החרדיות. ממשלה בראשותנו תמלא את חובתה ותחתור לקבלת החלטה מאחדת בהסכמה רחבה. 'תקווה חדשה' היא המפלגה היחידה שיכולה למצוא מכנה משותף בין חלקי העם. המלצות ועדת משה ניסים, שחותרות לקונצנזוס, ישמשו כמתווה לתיקון החוק ולהסדרת הגיור הממלכתי"

כחול לבן: "כאשר הכנסת אינה מחליטה ולא מצליחים להגיע להסכמות, אין לבג"צ ברירה אלא להחליט. לצערי הרב, יש בציונות הדתית גורמים שמעדיפים לדחות את סוגיית הגיור ולו רק כדי שיוכלו להתגולל על בג"צ. הגיע הזמן להסדיר את נושא הגיור כחוק בישראל ואפשר לעשות זאת בהסכמה רחבה מאוד".

הציונות הדתית: "לצערנו בג"צ שוב הראה את הניתוק מהעם ואת הכפפת רצונו ותפיסת עולמו על העם. סוגיית הגיור היא סוגיה סבוכה הנמצאת במחלוקת בין חלקי העם, ולא בכדי טרם חוקק חוק שיסדיר את הנושא. בעז"ה בכנסת הבאה נקדם חקיקה של חוק גיור ממלכתי".

מה עמדתכם ביחס למתווה הכותל?

תקווה חדשה: "כמו בגיור, גם הכותל שקשר וחיבר בנינו משך אלפי שנים, הפך לנושא מפלג ומפריד בעשור האחרון. חובתנו היא להחזיר את הכותל להיות מקום של אחדות, מקום אשר כל יהודי בעולם ירגיש שייכות למקום הזה, אנו תומכים בהמשך בנייה של רחבת הכותל הדרומי".

אלעזר שטרן, כחול לבן: "מתווה הכותל גם הוא דוגמה לאירוע שבו הזרם האורתודוכסי מציע פתרון, הזרמים האחרים עושים את הוויתורים הגדולים ביותר ובסוף האורתודוכסים אינם מקבלים זאת. כך היה גם בוועדת נאמן וכך בדיוק קורה בפשרת הכותל. על זה בוכה הנביא. אני כמובן מציע ליישם מהר ככל האפשר את מתווה הכותל לטובת אחדותו של העם היהודי.  להזכירכם, יש מקום המוצע לרפורמים ולקונסרבטיבים וממילא אף חבר כנסת מיהדות התורה לא התפלל שם מעולם".

הציונות הדתית: "הכותל המערבי מוגדר זה אלפי שנים מאז חורבן בית המקדש כמקום שלא גלתה שכינה ממנו וכבית תפילה. וככזה נדרש לשמר בו את מנהג המקום והוא התפילה האורתודוקסית".

מה עמדתכם ביחס לגיוס בנות לצה"ל?

תקווה חדשה: "נשים יכולות לתרום לצה"ל ואף להיתרם במגוון תפקידים, אולם אנו מכבדים את אלו שהגיוס הצבאי לבנות אינו מתיישב עם אמונתן ובוחרות לתרום לעם ישראל באמצעות שירות לאומי משמעותי"

אלעזר שטרן, כחול לבן: "בעד גיוס נשים, שמח שלמרות פסיקת רבנים חרד"לים יותר ויותר בנות בוגרות אולפנה מתגייסות לצה"ל. כציוני דתי וכמפקד לשעבר בצה"ל, הבנות המתגייסות נוסכות בי גאווה גדולה של שייכות".

הציונות הדתית: "רואים בשירות הלאומי את הסיירת החברתית של מדינת ישראל. בנות ובני השירות הלאומי נמצאים בכל מקום בו נצרכת עזרה, בכל תחום שהוא ונותנים מעצמם 24/7. שירות לאומי לא נופל, ובהרבה מקרים אף עולה, על שירות צבאי. עם זאת בנות מהמגזר הדתי אשר בחרו לקחת חלק בשירות הצבאי מתוך מוטיבציות לתרום למדינת ישראל, הן חלק מהציונות הדתית, ויש לתת להן מעטפת רחבה שתאפשר להן להתפתח במסגרת שבה הן בחרו".

מה עמדתכם ביחס למינוי רב ראשי – האם תפעלו או תתחייבו לפעול לבחירת רב מהציונות הדתית ומה עמדתכם ביחס לביטול כפל רבנים ראשיים במדינה ובערים?

תקווה חדשה: "נפעל לבחירת רב מהציונות הדתית. עניין הכפילות צריך להתבטל אך באמצעות הסכמה רחבה על נוסחה חדשה בכל נושא המינויים".

אלעזר שטרן, כחול לבן:  "פעלתי לבחירתו של רב ראשי מהציונות הדתית, אין לי ספק שתוספת של 32 נשים לגוף הבוחר היתה מקדמת את הסיכוי לבחירתו של רב ראשי מהציונות הדתית. כואב לי שדווקא איילת שקד בשם הבית היהודי הטילה על זה וטו ומנעה בחירה של רב ציוני".

הציונות הדתית: "הרבנים הראשיים הם היום הסמכות ההלכתית העליונה במדינת ישראל. וככאלה הם נדרשים להיות מבכירי תלמידי החכמים בציבור. כמובן בנושאם בתפקיד ציבורי הם נדרשים לייצג את המדינה ולהאמין בתקומתה. בעז"ה בכנסת הבאה נפעל למינוי תלמידי חכמים הרואים עין בעין בשוב ה' ציון לרבנים הראשיים. בסוגיית רבני ערים, הבעיה כיום אינה בכפל רבנים אלא במינוי רבני ערים. נפעל להסדיר את תהליך בחירת רבני ערים ולמנוע את המצב הקיים היום שבו ערים רבות מתנהלות הלכה למעשה ללא רב".

מה עמדתכם ביחס להאצלת הסמכויות לרשויות המקומיות בתחומי הדת והמדינה כגון הפעלת מערך שירותי דת עירוני, העצמת הרשות המקומית בתהליכי מינוי רבנים, חיזוק סמכויות הרשויות המקומיות בהסדרת המרחב הציבורי המקומי בשבת (כגון: תחבורה ציבורית בשבת) ועוד?

תקווה חדשה: "אנו מאמינים שבנושאים אלה חייבים להגיע לאמנה חברתית שתהא מבוססת על הסכמה רחבה, ברוח אמנת גביזון-מדן. בכל הקשור לתחבורה ציבורית, אנחנו בעד הענקת הסמכות לרשויות המקומיות לעצב את המציאות בשטחן בהתחשב באופי השונה של כל קהילה וכל עיר, זאת תוך איזון נכון בין הצורך לשמור על חירויות הפרט לבין הזהות היהודית במדינה".

אלעזר שטרן, כחול לבן: "שיהיו כמה שיותר רשויות מוניציפאליות שיעבירו את הסמכויות של שירותי הדת אליהן. חושב שהדבר יתרום לקרוב ולא לריחוק והסתה ויתרום גם ליהדותה של אותה רשות. הגשתי הצעת חוק כזאת בכנסת האחרונה, לתת למחלקה לשירותי דת את הסמכויות בכל הנוגע למינוי רבנים, כשרות, גיור, המרחב הציבורי בשבת ועוד".

הציונות הדתית: "אנו תומכים בחיזוק הרבנות המקומית. וזאת תחת פיקוח ואסדרה של הרבנות הראשית לישראל".

מפלגת ימינה ביקשו להתייחס לכל הנושאים בתגובה אחת: "זהותה היהודית של מדינת ישראל היא בליבת הערכים של מפלגת ימינה, ואנו נפעל למען הזהות היהודית במדינת ישראל כפי שעשינו עד היום. סוגיות דת ומדינה הן הפכו לצערנו לנושא במחלקות בישראל. במרוצת השנים, סוגיות אלו העמיקו והרחיבו את הקטבים בין חלקי העם ואף הובילו למשברים פוליטים ולהפלות ממשלות. אנו מאמינים שאת המתחים בין דת ומדינה ניתן לפתור בהסכמה בלבד. נדרשת אמנה חברתית רחבה שתכתב ע"י רבנים בכירים של הציונות הדתית ואנשי רוח מובילים מהחברה הישראלית. אמנה ברוח זו נכתבה לפני כ-20 שנים ע"י הרב יעקב מדן ופרופ' רות גביזון ז"ל.  אמנה מעין זו תביא לחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל".

והערה של 'שבתון' לסיום; אז נכון שההתייחסויות דלעיל הן הבטחות של ערב בחירות, והניסיון מראה, שבין הבטחות למימושן המרחק פעמים הרבה עצום, אבל גם אמירה וכוונה טובה זה משהו.

הפוסט הבטחות עם כיפה – מה מבטיחים לנו הפוליטיקאים? במיוחד לשבתון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפני שמונה חודשים חליתי בקורונה. זה התחיל כשהתעוררתי ללא חוש טעם וריח ומיד הבנתי שחליתי. ביקשתי הפניה לבדיקת קורונה שחזרה שלילית. אחרי מספר ימים נשלחתי לבדיקה נוספת שחזרה חיובית. לכאורה קיבלתי את הקורונה בקלות, "רק" איבדתי את החושים (שעד היום לא חזרו). מה שלא ידעתי זה על תופעות פוסט קורונה – מין גל ששוטף אותי אחת לתקופה מלווה בכאבי שרירים, חולשה, עייפות ותחושה כללית שהגוף שלי בוגד בי ולא 'סוחב' אותי. מיד אחרי שיצאתי מהבידוד חזרתי לאימונים שלי שכוללים אימונים בעצימות גבוהה, וגם ריצות בחוץ. בחודש האחרון זה שוב תקף אותי, גל של תסמיני פוסט קורונה שהשביתו אותי, כל יציאה מהמיטה בבוקר הייתה קשה עד בלתי אפשרית ולמעשה הפסקתי להתאמן.

מאמנת הריצה שלי ביקשה שאעשה כמה בדיקות, רופאת המשפחה שלי הוסיפה עוד כמה בדיקות, שכולן חזרו טובות ולא סיפקו כל הסבר מה עומד מאחורי אובדן הכושר הגופני שלי. ואז, נתקלתי בסקר שמבוצע במכון לפיזיותרפיה של בי"ח בלינסון על מחלימי קורונה בו נמצא כי הכושר הגופני של מחלימי קורונה בגיל ממוצע של 47 שווה לכושר הגופני של בני 80. קיבלתי הוכחה שאני לא מדמיינת ושכל מה שאני חווה אמיתי ואפילו יש פתרון. אם אתם מחלימי קורונה שמרגישים כמוני, הכתבה הזו עבורכם. ואם אתם לא מחלימים אבל לבטח מכירים מחלימים – שלחו להם, זה יעזור להם.

את מה שאני חוויתי, חווים לא מעט אנשים, 50 מהם הגיעו למכון הפיזיותרפיה של בי"ח בלינסון אחרי שהופנו ממרפאת מחלימי קורונה והם הצטרפו לסקר שמנסה לעזור להם להשתקם ולחזור לכושר הגופני אליו היו רגילים טרום הקורונה. רן לוי פיזיותרפיסט במכון לפיזיותרפיה בבלינסון ומי שאחראי על הסקר מספר: "הגיעו אלינו חבר'ה שבבדיקות התגלו כבריאים וכשאני אומר 'בריאים' אני מתכוון לבדיקות שהרופאים במרפאת מחלימים שלחו אותם – אקו, אקו לב או אקו במאמץ כדי לראות את תפקוד הלב והבדיקות יצאו תקינות, לא הייתה בעיה לבבית שיכולה להסביר את הבעיה. כמו כן, הם עשו בדיקות של תפקודי ריאה והתפקוד הוא בגדר הנורמה, אין איזו פתולוגיה שאפשר לזהות בעיות בתפקוד: החימצון שלהם טוב, חילוף הגזים טוב, הנפחים תקנים, אין שום דבר לבבי או ריאתי שיכול להסביר למה הם מציגים כזה כושר נמוך".

רן חושף אותנו לעולם שלם של תסמינים שמשתנים לגמרי בין מקרה למקרה: "יש מנעד ענק גם בחומרת הסימפטומים בין אדם לאדם וגם בסימפטומים עצמם – סוג הסימפטומים. יש כאלו שרק יש להם כאבי שרירים, יש כאלו שחוו אובדן חושים, יש כאלו שקיבלו הכל – גם קוצר נשימה ושיעול שלא מרפה. יש קשת עצומה של סימפטומים ורמת חומרה, מה שהופך את הסיפור ליותר מאתגר מבחינתנו כקלינאים. אין דומה מקרה של זה למקרה של זה וגם האינדיבידואל לפעמים בדיוק כמו אצלך, מתנהגים אחרת בין שבוע לשבוע או בין תקופה לתקופה, יותר כמו גלים. אחד הדברים החשובים הוא שאנחנו לא מנסים לתת תורה של קו ישר מה לעשות, אלא ללמד את המחלימים מה פחות או יותר קורה ממה שאנחנו יודעים ואיך להתנהל. אם נמצאים בתקופה נמוכה אז צריך להקל על עצמך ולא להקשות ואם הם בתקופה טובה אז אפשר לעשות יותר. מאד חשוב לנו לתת את הכלים למחלימים איך להתמודד בכל סיטואציה עם מה שיש, שידעו להתנהל ביום יום".

מתקשים בדברים בסיסיים

דניאל מונדלק בת ה-32 חלתה בקורונה בערב ראש השנה האחרון ומבחורה פעלתנית בעלת קייטרינג שעובדת 300 שעות בחודש בעבודה סיזיפית שמצריכה עמידה על הרגליים, ואמא לתינוקת קטנה, הפכה באחת לשבר כלי, לדבריה: "לאורך ימי הבידוד הרגשתי מאד לא טוב, היו לי כאבים בשרירים עד שלא יכלתי לישון, ההרגשה שמישהו שובר לי את העצמות ובקושי יכולתי ללכת. לא היה לי תיאבון, ירדתי במשקל. החום, למזלי, לעבר אבל החולשה לא עזבה אותי. בנוסף לזה, יומיים לפני סיום הבידוד איבדתי את חושי הטעם והריח, שלא חזרו מאז. אני מוגדרת מחלימה ואני מרגישה יותר טוב מאיך שהרגשתי בחודשיים האחרונים אבל לעבודה לא חזרתי ואני מתקשה בדברים בסיסיים ביום יום כמו לטפל בתינוקת, לסחוב, ישנה עייפות שנופלת ומשתקת, חוסר יכולת פיזית להקים את עצמי, לפעול ולעשות. זה ככה כבר חצי שנה ומאז אני סוג של שבר כלי, גם בפן הנפשי, מבחורה פעילה שעובדת 300 שעות בחודש, אמא מתפקדת, לבחורה שלא מצליחה לעשות את הפעולות הכי פשוטות".

רופאת המשפחה הפנתה את דניאל למרפאת מחלימים בבלינסון, משם היא הופנתה לרופא אף אוזן גרון, לנוירולוג ולפיזיותרפיה לשיקום השרירים, כך יצא שלפני חודשיים דניאל הצטרפה לסקר שנערך כעת במכון לפיזיותרפיה.

 

 

"אנשים אומרים 'אני צעיר וזה לא יתפוס אותי' ולי זה קרה. אני רוצה שאנשים יבינו שזה לא עוזב גם חצי שנה אחרי שמחלימים" 

40 זה ה-80 החדש

הבדיקה הראשונה שהמחלימים עוברים היא מבחן שש הדקות במהלכו המטופל צריך ללכת במשך שש דקות את המרחק הגדול ביותר שהוא יכול לצעוד בטווח הזמן הזה, מה שאומר שחייבים ללכת מהר. "הדגש הוא על ללכת – אסור לרוץ", אומר רן ומרחיב: "הציונים שהמטופלים מקבלים הם על המרחק במטרים שהם הולכים והם מתוכננים פר אוכלוסיה לפי גיל ומין. אני יודע שלפי נורמות אדם בן 40 אמור ללכת 700 מ' בשש דקות, זו הנורמה, אני גם יודע כמה אנשים בני 80 אמורים לעשות כי יש את הנורמות. אותם משתתפי הסקר, שממוצע הגילים שלהם מבחינת סטטיסטיקה תיאורית היה חציון וממוצע של גיל 47, הלכו בממוצע ובחציון 450 מטר במקום 700 מטר. 450 מטר בשש דקות תואם לגיל 80-85 מבחינת היכולת של המבדק הזה שמעיד על כושר גופני בצורה זו או אחרת".

זה היה הממצא הראשון שגרם לפיזיותרפיסטים בבי"ח בלינסון להרים גבה, ומה שדרבן אותם להמשיך ולבדוק. החבר'ה אמנם בריאים, הבדיקות שהרופאים שלחו אותם אליהן תקינות, אך הם מתלוננים על כושר נמוך, ובצדק.

הבדיקה השניה שמבצעים למחלימים היא מבחן "לשבת ולקום" במשך שלושים שניות, מבחן זה בא לבדוק את כוח הרגליים ואת יכולת המאמץ העצים לזמן קצר. הממוצע באוכלוסיה לגילאי 30-50 הוא 30 קימות, זאת אומרת קימה לשניה. הממוצע והחציון של המחלימים שנבדקו היה 14 קימות, שזה תואם לגיל 80-85 של איש בריא. רן: "הבנו שיש פה משהו מוזר אבל התוצאה דומה למבחן של שש דקות הליכה – אלו שני מבחנים שבודקים יכולת גופנית או כושר גופני ושניהם היו נמוכים".

מבחן נוסף שעושים זה מבחן כוח אחיזה: לוחצים מכשיר שבודק כמה כוח מופעל בסגירת האגרוף, שזה מדד לכוח של הגפה העליונה. שם התוצאות היו תקינות לגמרי, הציונים שהציגו היו תואמי הגיל של הנבדקים. בנוסף, ענו הנבדקים על שני שאלונים. בשאלון הסובייקטיבי שבא לבחון איך אדם תופס את איכות החיים שלו, רוב הנבדקים נתנו ציונים נמוכים, מה שאומר שהמחלימים מרגישים שיש להם פגיעה באיכות החיים. שאלון נוסף ואחרון הוא על תסמינים ריאתיים שם הוציאו המחלימים ציון אמצע, הם לא היו חסרי סימפטומים נשימתיים אבל גם לא בעלי סימפטומטיים מצוינים.

רן: "הם לא הציגו ציונים שאנשים בריאים מציגים, וזה נתן לנו תמונה שאותם מחלימים שראינו שהם אנשים צעירים ועובדים, בגילאי 30-60, חלקם לא חזרו לעבודה, הציגו איכות חיים ירודה יותר ממה שהיית מצפה והציגו יכולת פיזית נמוכה יותר ממה שהיית מצפה. זה אומר שיש פה משהו, הבנו שיש פגיעה באיכות החיים וביכולת שלהם לתפקד".

"בן 40 אמור ללכת 700 מ' בשש דקות, זו הנורמה. מחלימי הקורונה הלכו בממוצע  450 מ' – כמו בני 80" 

להוריד רגל מהגז

בסקר משתתפים כחמישים אנשים שהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא שכולם מחלימי קורונה. מעבר לכך, כל אחד מתמודד עם תופעות שונות וסבל אחר ומכאן שלכל אחד צריך לתפור את החליפה הטיפולית שתתאים לו במדויק, כשהקו המנחה לטיפול בכל המחלימים הוא "GO SLOW" – הורדת עומסים ומתן מנוחות ארוכות יותר.

רן: "אני תופר את הטיפול המתאים אינדיבידואלית לכל מטופל. יש קווים מנחים כמו להקשיב יותר לגוף, התרגול הנשימתי שמכניסים להם כחלק מהרוטינה היומיומית. המנטרה או החשיבה של העבודה עם המחלימים זה שאנחנו מורידים רגל מהגז ועובדים לאט יותר, עדין יותר, 50 אחוז מהיכולת המקסימלית שאדם היה משיג עם הפסקות ארוכות יותר ומנוחות בין האימונים והקשבה לגוף.

"צריך להתייחס לזה ולא להתעלם, להבין שהקושי הוא לא רק באימון עצמו אלא תמיד, להסתכל על השפעת האימון גם יום-יומיים אחר כך ולהבין את זה כחלק מההסתכלות על העומסים. אם התאמנתי היום ומחר אני גמור כנראה שהעומס שלי היה גבוה ואני חייב להוריד עצימות, אבל אם היום עשיתי אימון והיה בסדר, ומחר-מחרתיים אני מרגיש טוב, אז אפשר להסיק שהאימון הזה טוב לגוף שלי, שעמד בעומס הזה ואני יכול לעשות את האימון כמה פעמים לפני שמעלים עומס.

"הנושא ששונה מדברים אחרים זה התרגול הנשימתי שאנחנו מנסים להכניס למחלימים, גם כדי ללמוד טכניקות הרגעה, לפעמים כשנכנסים לקוצר נשימה במאמץ כזה או אחר אז טכניקות להקלה על הנשימה וכן טכניקות לחיזוק שרירי נשימה, שאיפה ונשיפה שעושים טוב גם בקרב אוכלוסיות חולות ריאה. השיפור בא לידי ביטוי קלינית בשיפור במצב החולים האלה. בעצם לוקחים משהו שאנחנו מכירים מעולם החולי ומקבילים למשהו שאנחנו לא כל כך מכירים אבל מתנהג דומה. זה תרגול לא קל למחלימים אבל הם משתפרים בו עם הזמן ויש מגוון של תרגילים".

ויש גם אופטימיות זהירה: "אני בקשר עם המטופלים שלנו, מבקש שיעדכנו אותנו מה קורה. חלק מהמטופלים אני פוגש פעם בשבוע וחלק פעמיים בשבוע ואני תמיד מבקש לעדכן אותי אם היה משהו חריג. בתקופות הראשונות שמעתי מהם הרבה 'הייתי גמור' ובתקופה האחרונה אני שומע הרבה פחות את הדברים האלה. אני כן שומע 'היו לי כמה ימים רעים אבל עבר לי ואני בימים טובים', את הגלים האלה שדיברנו עליהם, וברושם שלי אני יכול להגיד שיש שיפור משמעותי. אנחנו מאד זהירים אבל מאד אופטימיים לחשיבה הסופית שכנראה בסוף יהיה בסדר כי התפקודים של המערכות החשובות – לב וריאה תקינות", משתף רן.

"ברושם שלי אני יכול להגיד שיש שיפור משמעותי. אנחנו מאד זהירים אבל מאד אופטימיים לחשיבה סופית שכנראה בסוף יהיה בסדר"

הקורונה לא עוזבת

כבר חודשיים שדניאל תחת מעקב, עדיין קשה לה והיא לא חזרה לעצמה, לדניאל שהכירה לפני שחלתה בקורונה, אבל היא בהחלט מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה: "אני הרבה יותר פעילה, יש לי יותר כוחות, אני יכולה לעשות תרגילים ואפילו לחזור עליהם אחר כך, מה שלא היה לפני והאדרנלין גבוה כי מורגש פיזית שיפור, אבל כמה ימים אחר כך יכולה להיות נפילה מאד גדולה שלא קורית בגלל משהו מסויים. אבל, שיפור יש בהחלט והתמדה בזה. הפיזיותרפיה זה הדבר היחיד שקיבלתי מכל הרופאים שאני ממש מרגישה שעוזר להתקדמות שלי, שיש עתיד ואור בקצה המנהרה שאחזור למה שהייתי".

כשאני מסיימת את השיחה עם דניאל היא מבקשת להוסיף עוד משפט אחד, אליכם הקוראים שטרם התחסנו ואולי מתלבטים אם להתחסן, בעיקר בקרב הדור שלנו, בני ה-30 שחושבים שגם אם יחלו בקורונה יקבלו את זה בקלות: "אני נשמרתי ונדבקתי, מבלי להיכנס לשיחה של האם להתחסן או לא, אני רואה אנשים שאומרים 'אני צעיר וזה לא יתפוס אותי' ולי זה קרה. אני ממש רוצה שאנשים יבינו שזה פה וזה לא עוזב גם חצי שנה אחרי שמחלימים".

הפוסט לא נפטרים מהקורונה – מחלימי הקורונה לא מצליחים לחזור לכושר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כל סיפור של חייל צה"ל שנופל בקרב בעודו שומר על הבית, על המדינה שלנו, עלינו, הוא כואב ובלתי נסבל. אבל נדמה שסיפור נפילתו של עמית בן יגאל כואב פי כמה. זהו סיפור על ילד נדיר, אוהב הארץ ואוהב החיים, שנפל כשהוא בן 21 כתוצאה מהשלכת אבן על ראשו במהלך פעילות מבצעית למעצר חשודים בכפר יעבד שבמרחב החטיבה המרחבית "מנשה".

זה קרה לפני פחות משנה, בי"ח באייר תש"פ, ל"ג בעומר. במהלך היציאה מכפר יעבד אחרי מעצר ארבעה מחבלים, מחבל השליך אבן גדולה מגג הבית האחרון בכפר, האבן נפלה על ראשו של עמית שלמרות שחבש קסדה נפצע אנושות ונפטר בבית החולים מפצעיו.

עמית, לוחם בסיירת גולני, הוא בנם היחיד של נאווה וברוך.

"עמית ילד ספורטאי ומאד חברותי, חביב ונחמד, אוהב את ארץ ישראל ומטייל המון. הוא היה בענף אתלטיקה קלה דבר שנתן לו הרבה בטחון ואהבה לכל מה שקורה בארץ ישראל ובעם ישראל". כשברוך בן יגאל מתאר לי את עמית שומעים בקולו שהוא מתרפק וכמעט מתפרק מגעגוע לבנו שאיננו. העובדה כי בנו ספורטאי מצטיין הקנתה לברוך סוג של שקט שהבן יתגייס במסגרת זו, אלא שלאחר המסע לפולין חלה תפנית ועמית ביקש להתגייס לשירות קרבי.

ברוך: "המפנה הגדול היה בכיתה י"א, עמית היה בפולין, הוא התקשר אלי משם וביקש שאחתום לו על יחידה קרבית. חודשיים ניסיתי להתחמק ממנו, הוא היה במסלול ספורטאי מצטיין ולא היה צריך ללכת לקרבי. אחרי חודשיים הבנתי שאין לי סיכוי, עמית אמר לי 'אבא אתה חינכת אותי ליהדות ולציונות, אין סיבה שלא אעשה את השירות שלי בצורה כזו', זה שכנע אותי, בסוף חתמתי לו על השירות הקרבי והוא שמח על זה מאד והיה ממש חלק מהדבר הזה. עמית התגייס לחטיבת גולני, בתוך החטיבה הלך לסיירת גולני ועבר את כל שרשרת החיול עד הנפילה שלו".

"ב-6:30 השתנו חיי"

כאמור עמית נפל בדיוק בל"ג בעומר, אביו ברוך אומר שבדיוק, שם ביום הנפילה של עמית, התגלתה האמונה האלוקית הגדולה שלו ומשתף בסיפור מדהים: "ביום שישי, שלושה ימים לפני שעמית נפל, הייתי איתו בישוב גן נר. כל הגן הוא גן חרובים, כל התמונות של עמית בתקופה האחרונה היו של חרובים. יום לפני הנפילה של עמית, הייתי בציונו של רבי שמעון בר יוחאי, הדלקתי נר לזכרו וביקשתי שישמור לי על הילד שלי. ב-06:30 בבוקר דפקו לי בדלת ומאז השתנו חיי. המדהים הוא שהייתי אצל רבי שמעון וביקשתי שישמור לי על הילד וכל הרבנים הכי גדולים אמרו לי שעמית נמצא במקום הכי גבוה שאפשר לתאר, במקום הכי שמור".

לאבד ילד זה בלתי נתפס, בכל מצב, קל וחומר כשמדובר בבן יחיד.

"זה לא דבר פשוט, בכל זאת עמית הוא ילד יחיד שלי, אין לי עוד ילדים ואני מתמודד עם דברים לא פשוטים", משתף ברוך.

"זה לא קל לי או פשוט אבל יש לי אמונה חזקה בקב"ה. אני לא אדם של רוחניות אלא של תכלס', שמאמין בקב"ה, הוא הממית והוא המחיה, לכל אחד מאיתנו יש את הזמן שלו ולא משנה מה נעשה או כמה נעשה טוב או רע – מה שכתוב ככה קורה, זו האמונה שלי. יש לי המון שאלות לקב"ה אבל האמונה שלי בקב"ה לא ירדה ולא באחוז אחד מתוך מיליארד. אני אדם שמאמין באמונה שלמה בקב"ה והאמונה שלי אבסולוטית, אני מדבר איתו כל הזמן, הוא התקווה שלי לימים טובים יותר. אני לא אדם דתי אבל יש לי אמונה חזקה, אני מניח תפילין כל בוקר ובשישי שבת מסתגר בבית שלי, מכבה את הטלפון עד מוצאי שבת".

רק רוצים נכד

מאז נפילתו של עמית הי"ד מתמודדים הוריו מול מערכה נוספת – מערכת המשפט בישראל. זה התחיל בבקשה להרוס את בית המחבל שנבלמה באוגוסט האחרון על ידי בג"צ, כשקיבל את עתירת משפחת המחבל שרצח את של סמ"ר עמית בן יגאל הי"ד וביטל את צו ההריסה שהוצא לביתו. בפסיקתו קבע השופט מזוז כי המדינה לא מייחסת לאישה ולילדי המחבל מעורבות כלשהי. באוקטובר האחרון גם נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות דחתה בקשה לדיון נוסף בעתירה נגד הריסת ביתו של המחבל המואשם בגרימת מותו עמית הי"ד ולמעשה קבעה כי בית המחבל לא ייהרס. ברוך: "השופט כתב בפסק הדין שרק במקרה קיצון יש להרוס בית. אתם אמיתיים? לי אין ילד, להם יש אבא עם שמונה ילדים, לי יש אפס ילדים".

כעת מתמודדים ברוך ונאווה מול מערכה נוספת – המסע להבאת נכד מזרעו של עמית הי"ד ובכך למעשה להקים את משפחתו ולהמשיך את השושלת ובמילותיו של ברוך: להפוך לסבא.

ברוך: "שעה וחצי אחרי פטירתו של עמית הי"ד קיבלתי שיחת טלפון מבחור שאני לא מכיר את שמו, שהציג עצמו כעו"ד ששאל אותי אם ארצה שזרעו של עמית יישמר. עשינו קצירת זרע ושחררתי את זה. לא חשבתי על המשמעות מעבר לכך. חודש לאחר מכן, עירית אורן גונדרס מעמותת אור למשפחות יצרה איתי קשר וסיפרה לי על התהליך ונודע לי שאני שבוי של בימ"ש העליון שלא מאפשר לי להיות סבא אלא בשינוי חקיקה שישחרר את הזרע, ואנחנו עסוקים היום בתוך ההליך הזה שנקרא חקיקה חדשה, מחכים שכנסת חדשה תבחר".

"למה החתימה שלי על הבן שלי לשירות קרבי היא בסדר? לתרום את האיברים שלו זה בסדר? אבל להשתמש בזרע שלו לא בסדר?"

משפחתו של עמית הי"ד איננה המשפחה הראשונה או היחידה שמנסה להמשיך את השושלת של בנם שנרצח בניסיון להגן על המולדת האהובה שלנו, למצוא תקומה ונחמה בדור שיקום מזרעו. "יש 25 משפחות שכולות בעניין הזה של נכד מהבן המת", חושף ברוך.

הראשונה להרים את הכפפה בניסיון לעזור למשפחות האלה היא ח"כ רוויטל סוויד ממפלגת העבודה אי שם בכנסת ה-19. לאחר שרוויטל לא נבחרה לכנסת הבאה, חברי הכנסת עוזי דיין ומאי גולן ניסו להמשיך במקום בו רוויטל עצרה, זאת בעקבות הזוג ממן שאיבדו את בנם. ואז נכנסה לתמונה חה"כ קטי שטרית מהליכוד שמנסה גם היא להעביר בחקיקה את הזכות להמשך למשפחות שאיבדו את יקיריהם. בימ"ש אינו יכול לאשר את בקשת המשפחות בשל התנגדויות שמגיעות מכיוון בלתי צפוי – ממשרד הביטחון ולכן האופציה היחידה העומדת לפתחם היא חקיקה חדשה.

ח"כ שיטרית: "בימ"ש נשען על ההתנגדויות שמגיעות מכוונו של משרד הביטחון. בעבר הייתה פניה בנושא שאושרה על ידי משרד הביטחון, הוריו של אותו חייל שאושרה להם הבקשה השתמשו בזרעו של בנם ואחרי שנולד להם נכד או נכדה הם תבעו את משרד הביטחון שיכירו בילד כיתום צה"ל וזה הקפיץ את משרד הביטחון – האם כל אחד יבקש להיות בן שכול ואז יקבל קצבה כמו כל משפחה שכולה שמקבלת קצבה קבועה? זה יצר מצב של נסיגה. אני מובילה מאבק שאומר אין לנו רצון שמשרד הביטחון יתחייב להעניק דבר מה לכל מי שיוולד. אנחנו מסירים אחריות ממשרד הביטחון להוציא את האישור להשתמש בזרעו של החייל".

ברוך בן יגאל: "אני אב שכול עם ילד אחד. בימ"ש העליון עושה הכל כדי לא לתת לי להשתמש בזרע של הבן שלי ואני לא מבין למה. למה החתימה שלי על הבן שלי לשירות קרבי היא בסדר? לתרום את האיברים שלו זה בסדר? אבל להשתמש בזרע שלו לא בסדר? למה בימ"ש העליון לא מאפשר לי להשתמש בזרע של הילד שלי?

"הייתה לנו פגישה עם רה"מ ושרה נתניהו בבית שלי והיא בכתה איתנו יחד. אני לא מבין למה כל הדבר הזה? רה"מ כמשפחה שכולה הכי איתנו בדבר הזה, הוא לא מבין למה אנחנו לא יכולים להשתמש בזרע. אני לא מבין – עמית לא שלי? אני קבעתי לו שיהיה לו ברית מילה, בימ"ש העליון אז לא התערב. למה אני צריך להילחם? המחבל יימח שמו ויאבד זכרו מנע ממני להיות אבא – למה בימ"ש והמדינה מונעים ממני להיות סבא?".

"אם יש מישהי שרוצה להרות, יש זרע לחייל ויש רצון של המשפחה – זה דבר הכי אלמנטרי מבחינה מוסרית ערכית להגיד לחייל שנפל בקרב 'תודה על השירות שלך'"

גם עבור הרווקות

לצערנו, בדור שלנו, נושא הרווקות המאוחרת נוכח ומציק יותר. אנחנו נחשפים ליותר רווקות לקראת סוף שנות ה-30 שלא מוצאות את האחד, ורגע לפני שכבר לא יוכלו לממש את זכותן להפוך לאם בישראל, הן פונות להליך להביא ילד לעולם כאמהות חד הוריות. אותו ילד אינו מכיר את הצד של אביו, וכאן ישנו פתרון שהוא WIN-WIN לשני הצדדים.

ח"כ שיטרית: "יש הרבה נשים שהרות כתוצאה מתרומת זרע, לוקחות מבנק הזרע ולרוב אותן נשים הופכות למשפחה חד הורית שאין לה קשר לאבא של אותו ילד. פה, המשפחות מציעות מצב אחר לגמרי – הן מציעות תמיכה משפחתית, כלכלית, הילד שמגיע לעולם לא מגיע רק לאמא אלא מגיע לאמא ולמשפחה של האבא וככה אותם ילדים מרווחים משפחה נוספת. יצרתי קשר עם כמה נשים שהרו מתרומת זרע, אחת מהן דור שלישי לניצולי שואה שאמרה: 'חוץ ממני ומאמא אין לנו שום נפש חיה בעולם הזה, אם ידעתי שאקבל משפחה נוספת לא הייתה מאושרת ממני בעולם'. זה דבר שעורר אצלי סקרנות ושאלתי מה לא בסדר בזה הרי היא תלך לבנק הזרע, תבקש תרומת זרע, תהרה בעזרת ה' – למה שזה לא יהיה יחד עם משפחה?

"ברוך בן יגאל הוא אדם שאני מכירה ברמה האישית, עמית הגיע אלי הביתה עם אבא שלו, אני יודעת כמה הוא היה רוצה המשכיות. ברוך הוא אדם בודד בעולם אין לו נפש שיוכל לחיות עבורה, כדי שיוכל להמשיך לתפקד ולתת אהבה וחום וזה עצוב, זו חובה מוסרית שלנו שאם זה מרצון המשפחה – למה לא לדאוג לכך?", היא תוהה.

"נאווה ואני לא רוצים להיות אבא ואמא אלא סבא וסבתא של אותו נכד ואני חושב שמגיע לנו", אומר בכאב ברוך בן יגאל בהמשך לדבריה של ח"כ שיטרית, "זה משהו אלמנטרי שמדינת ישראל יכולה לאפשר. אנחנו לא מבקשים זכויות של משפחה שכולה, הנכד לא יהיה יתום צה"ל למרות שאבא שלו חלל צה"ל, החוק החדש מדבר על כך שהוא יהיה ילד לכל דבר. במקום שאישה בת 40 תיקח זרע מאלמוני, שתיקח זרע מעמית, שיהיו לו סבא וסבתא. אני רוצה המשכיות, שיהיה לי נכד".

ח"כ שיטרית מוסיפה: "עשינו זום עם שר במשרד הביטחון לעניינים אזרחיים מיכאל ביטון שהוא עצמו אח שכול והוא מצא לנכון שזה יכול להיות מצוין, אבל לצערנו יש הרבה דברים שנופלים בין הכסאות בגלל יועצים משפטיים ואני חושבת שזו אטימות. אם יש מישהי שרוצה להרות, יש זרע לחייל ויש רצון של המשפחה – זה דבר הכי אלמנטרי מבחינה מוסרית ערכית להגיד לחייל שנפל בקרב 'תודה על השירות שלך'".

 

"המחבל יימח שמו ויאבד זכרו מנע ממני להיות אבא – למה בימ"ש והמדינה מונעים ממני להיות סבא?"

אעפ"י כן

אנחנו, העם היהודי, תמיד הוכחנו את תקומתנו בניצחון המעטים על הרבים, בזה שהצלחנו להשתקם ולבנות מחדש את שושלת הדורות. רק לפני 80 שנה, ששה מיליון מבנינו נרצחו על אדמת אירופה ואנחנו כאן, חיים ושורדים ומשקמים את ההריסות. לא אחת, כשאנו נפגשים עם ניצול שואה הוא אומר שהניצחון האמיתי שלו זה לראות את הדור שהקים ובנה על הריסות המשפחה שנספתה לו בשואה, שהנאצים לא הצליחו להשמיד אותנו. כנכדה לניצול שואה, אני תוהה בקול – אולי זו ההרגשה של ההורים השכולים, שהניצחון על רצח בנם יהיה בלהעמיד לו יורש?

ח"כ שיטרית: "זה ניצחון סימבולי שיש בו אמירה – אתם מנסים לרצוח אותנו ופוגעים בנו אבל אנחנו ממשיכים להתקיים דווקא מהשכול, דווקא מהרצח המתועב יצא דבר טוב, ולכן חוסר הרגישות שלא מובן לי מבחינת משרד הבטחון ומבחינת בית משפט זר לי מאד", ברוך מצטרף ולמעשה מסכם: "זה יהיה הניצחון הפרטי והאישי שלנו של כל הסיפור הזה".

הפוסט המסע של ברוך בן יגאל להפוך לסבא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חג הפורים שאנו חוגגים כעת, מסמל את תחילת עידן הקורונה בישראל, לפני שנה. כל אחד מאיתנו זוכר איפה זה תפס אותו לראשונה. אני זוכרת איפה זה תפס אותי: בשיאה של תענית אסתר, בבית כנסת קרליבך בגבעת שמואל, כשהוא מלא מפה לפה בגברים, נשים וילדים מחופשים. חמש דקות לפני קריאת מגילה קיבלתי הודעה על ביטול אירוע ענק שהיה אמור להתקיים בשבוע שלאחר מכן, אליו התכוננתי חודשים ארוכים. בהמשך הוכרזו ההגבלות הראשונות, נכנסו הגבלות מחמירות לתוקף והסגר הראשון החל. מאז ועד היום המציאות שהכרנו השתנתה לנו מול העיניים ולמעשה השתנה כל אספקט שסבב את חיינו.

מבחינתה של נויה מנדל הסטנדאפיסטית, פורים של שנה שעברה עוד לא הסתיים: "נשארנו עם המסכות, הרעשנים כל הזמן בבית, משלוחים כל הזמן מגיעים וגם נותנים מתנות לאביונים כי לצערנו יש יותר ויותר עניים", היא ספק מתבדחת ספק נעצבת.

משנכנס אדר מרבין בשמחה ובכלל מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, אבל איך אפשר לשמוח כשבכל יום אנו נחשפים לעוד ועוד אנשים שאיבדו את חייהם לקורונה, עוד ועוד אנשים שנכנסו לתוך מעגל העוני, אנשים שאיבדו את מקור לחמם ובכלל, תוך כדי תחושה של אי ודאות ותסכול שאופפת אותנו כבר שנה?

"כדי להבין איך אפשר להיות בשמחה תמיד צריך להבין מה זו שמחה", אומר הרב יוסף צבי רימון, הרב הראשי בבית המדרש של המרכז האקדמי לב ויו"ר עמותת סולמות ולאופק. "לכל אחד בחיים יש קשיים והתמודדויות, אז איך מצווה גדולה להיות בשמחה?"

את התשובה הוא ממחיש בעזרת סיפור: "ילד בא אלי ואמר לי 'יש לי ויכוח עם אמא שלי. היא אומרת לי שאני רואה יותר מדי סרטים ואני עונה שלמדנו שמצווה גדולה להיות בשמחה, זה מה שמשמח אותי. נכון שאני צודק?'. עניתי לו שהרב קוק מסביר שיש הבדל בין שמחה לצחוק. כשאדם רואה סרט מצחיק הוא צוחק, זה טוב לו לרגע כי הוא בורח מהמחשבה על המציאות, אבל כשיגמר הסרט הוא יחזור לאותה נקודה שהיה קודם.

"שמחה זה חיבור לדבר טוב, להביא את האדם למקום גבוה שבסופו של דבר יאפשר לו להתמודד יותר טוב עם הקשיים שלו. ז"א, סרט כשר אפשר לראות מידי פעם אבל זה לא יוציא אותנו מהמצב אלא ייתן מרגוע לכמה זמן. כשמדברים על שמחה אנחנו לא מדברים על מצב שאין קשיים או התמודדויות. שמחה זה דבר שנותן כוח להתמודד, שנותן כוח להצליח גם עם הדברים שיש בהם קושי. כשבאים אליהם בשמחה, באנרגיות ועם כוחות – מצליחים להתמודד וזה 'מצווה גדולה להיות בשמחה' – אתה מלא בעוצמה שגם בזמני התמודדויות יודעים לעשות את זה בצורה נכונה, שלא תפיל אותך ואפילו תבנה אותך".

 

"בקורונה גברה הרגישות לאנשים בסיכון ולאנשים מבוגרים – היינו בסגר כולנו כשהמטרה המרכזית הייתה דאגה לאנשים המבוגרים ואלו שבסיכון, זה דבר מדהים"

סטנדאפ בזום

מי שחרטה על דגלה דרך חיים של שמחה וצחוק זו נויה מנדל, מחלוצות הסטנדאפיסטיות הדתיות בישראל שכבר מילדות הבינה שזה ייעודה בחיים.

כשלמדה תיאטרון חברתי באונ' תל אביב פגשה את נורית הדר (כיום: הדר גלרון) והן התחברו והחלו להופיע יחד כצמד נויה ונורית. הן הפכו להצלחה מסחררת במגזר הדתי ובמגזר הכללי, הופיעו בתכניות האירוח הכי מדוברות של אותה תקופה ושרפו את שערי העיתונים הגדולים. לאחר שנפרדו מקצועית, נויה החלה לעשות סטנדאפ. כן, זה מה שהיא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה. "לפעמים אנשים אומרים לי- מה, תופיעי בגיל 50? האמת מרוב שאמרו לי את זה אמרתי לעצמי – לכי תדעי אם בכלל תחיי בגיל הזה", היא אומרת.

הסטנדאפיסטים לוקחים סיטואציות מהחיים ומעצימים אותן, וככל שמעמיקים בחיים והסיטואציות יותר מורכבות כך הסטנדאפ יותר טוב. "ברבות השנים הסטנדאפ משתנה איתך, איפה שאתה מונח הוא שם", נויה מדגימה על חייה שלה: "למשל, עכשיו חיתנתי שלושה ילדים – חצי מהחומרים שלי קשורים לזה, פתאום להיות חמות. אני אומרת בסטנדאפ: 'תקשיבו, פתאום נהייתי חמות. לא ציפיתי וזה הכה בי. זה מוציא ממני תכונות שליליות שלא ידעתי שיש בי'. החומר כל הזמן משתנה ומשתבח".

"אני מופיעה הרבה בזום ואני מודה לאלוקים שיש ביקוש. אני מופיעה לאנשים שהם על מיוט, לא שומעים צחוק, אין אינטראקציה עם הקהל. אי אפשר לקרוא לזה סטנדאפ"

כאמור, את תקופת הקורונה היא העבירה בארגון 3 חתונות, שתי חתונות של בנותיה וחתונה נוספת של בן השכנים שהתחתן ממש עם תחילת ההגבלות ונויה הצילה את המצב: "קיבלתי סיבות לשמוח", היא צוחקת, "איך שהתחילה הקורונה, ממש אחרי פורים, בחור בן 22, חבר של בני היה צריך להתחתן. בתחילת הקורונה לא הבנו מה קורה ומה עושים והוא היה נורא מסכן. בהחלטה של יום הקדימו את החתונה שלו בכמה ימים והיא התקיימה אצלי בבית, הילדים ואני ארגנו הכל; בנינו חופה, עשינו להם אירוע בגינה של הבית שלנו, חדר ייחוד בתוך הבית, הוא לא האמין. כולם אמרו לי 'תדעי לך שהקב"ה ישלם לך על זה שעשית לו חתונה'. בדיוק באותה שנה, בתוך תקופת הקורונה, חיתנתי את שתי הבנות".

מעבר לחתונות, כחלק מעולם התרבות הסגור, נויה הבינה מהר שצריך לחשב מסלול מחדש ולהמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת בתוך מגבלות הקורונה, להעביר את ההופעות מהבמות לזום. "אני קולטת מצבים ומתפקדת מהר", מסבירה לי נויה. "אני מופיעה הרבה בזום ואני מודה לאלוקים שיש ביקוש והרבה הופעות בזום. אני מופיעה לאנשים שהם על מיוט, לא שומעים צחוק, אין אינטראקציה עם הקהל. אי אפשר לקרוא לזה סטנדאפ כי לסטנדאפ יש הגדרה מאד ברורה, אבל במסגרת ההגבלות, כמו שכל החיים נכנסו למשבצת אז גם זה נכנס למשבצת.

"בהתחלה היה מאד קשה, התבטלו לי עשרות הופעות. לקח לקהל ולאמנים זמן לקלוט שאין ברירה וצריך לייצר משהו גם בסיטואציה הזו וגם הקהל היום הרבה יותר מקבל את זה. ההתחלה הייתה ניסוי וטעייה מה עובד בתוך משבצת הזום, מה נכון כדי שהסטנדאפ יעבור ואנשים יצחקו בבית ולאט לאט מגיעים לתוצאות וככל שהזמן עובר המיומנות שלי נהייתה גבוהה ואני יודעת מה עובד. את הקהל בזום לא תמיד רואה אותם כי לפעמים הם בלי מצלמה, אבל אני מרגישה את האנרגיה שלהם, מרגישה מה הם צריכים לשמוע".

בתקופת הקורונה נויה הבינה שהיא צריכה להמציא את עצמה מחדש, מעבר להופעות בזום. היא זיהתה צורך אצל סטנדאפיסטים צעירים שצריכים כלים להגיע לבמה והחליטה לפתוח מרכז לפיתוח הומור ובו קורסים וסדנאות לפיתוח הומור בכל מיני תחומים, קורסים וסדנאות לסטנדאפ ועזרה פרטנית לאנשים כיצד לעמוד על במה כשהכל מתובל בהומור. בנוסף היא גם יוצאת במופע חדש "בקרוב אצלכם".

איך את, כסטדנאפיסטית שכל החיים מצחיקה, וגם כאחת ששייכת לעולם התרבות המסוגר – מתמודדת עם התקופה הזו?

"אני לא מסוגלת לעצור, גם בקורונה אני לא עוצרת ואני שמחה. אני חושבת שיש כוחות, כל הזמן חייבת לשמור על המומנטום. זה אנרגיות של ג'ינג'ים, אנרגיה שבה כל הזמן עושים משהו ולא יושבים. אין לי את האופציה לשבת ולשבור את הכלים וגם אני יודעת שזו משימה לאומית, זו המשימה שלי היום. עברתי תקופות קשות בחיים והיום כשאני לא בתקופה קשה אז מאד קשה לגרום לי שיהיה לי קשה. יש פרופורציות על החיים. כל עוד כולם בריאים, הכל ב"ה בסדר ואפשר להתמודד – אז סבבה", היא משיבה.

"אני לא מסוגלת לעצור, גם בקורונה אני לא עוצרת ואני שמחה. יש כוחות, אני כל הזמן חייבת לשמור על המומנטום"

הקורונה דווקא די טובה

הרב רימון סיפר לי על ילדותו בתל אביב ועל אביו דוד שלקה בהתקף לב קשה כשהיה בן 54. באותה תקופה היה הרב יוסף צבי, בן הזקונים של דוד, תינוק קטן ולמעשה גדל על סיפור משפחתי: "אבא שלי קיבל התקף לב חמור, אמרו לו שהוא הולך למות, ואסרו עליו לעשות פעילות גופנית אלא לשבת במקום. כנגד כל הדרכים שהיו אז, מישהו הציע לו לעשות פעילות גופנית והוא החל לרוץ 10 ק"מ על שפת הים כל יום. הוא המשיך לרוץ עוד שלושים שנה. ראיתי אותו כל יום קם ב-04:00 ויוצא לרוץ את תל אביב יפו בת ים וחזרה. אבי סיפר לי שכשהוא היה בבית חולים הרופאים אמרו לו שיש לו 3 חודשים לחיות, הוא קם מבית החולים ואמר: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה'", רופא יכול לרפא אותי, לא לתת לי גזר דין מוות מתי אמות. לראות את האמונה, הכוחות ואת ההתמדה זה היה לימוד גדול", הוא נזכר.

את הלימוד שינק אז מבית הוריו, הרב מיישם עד היום. רובנו נוהגים לומר כי היינו שמחים לחזור לשגרה, לחיים שהיו לנו לפני הקורונה, אבל הרב רימון מסתכל על המשבר במשקפיים אחרות, הוא חושב שהקב"ה מוביל אותנו לעולם הרבה יותר טוב:
"לא יכול להיות שהקב"ה גילגל על כל העולם את הדבר הזה כדי שנחזור להיות באותו מקום שהיינו בו קודם. כל התהליך הזה אמור להביא את העולם לתיקון, אמור להביא את העולם להיות טובים יותר. הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות כותב: 'יש צרה על הציבור, שהציבור מצליח לתקן ולהיות טוב יותר, הצרה עוזבת אותו'.

"אם אני מסתכל על הקורונה יש המון דברים שהתרחשו שאני מקווה שיתנו השפעה נכונה וטובה יותר בהמשך. הרגישות לאנשים בסיכון ולאנשים מבוגרים – היינו בסגר כולנו כשהמטרה המרכזית הייתה דאגה לאנשים המבוגרים ואלו שבסיכון, זה דבר מדהים שכולנו סגורים כי יש לנו אחריות ומחשבה על כל אותם אנשים שכל כך קשה להם, ואנחנו נזהרים לא לפגוע בהם. נקודה אחרת – הצורך בקשר האנושי ובאהבה האנושית גדל, אנשים פוגשים אנשים ופתאום הם שמחים. פתאום בקורונה אנשים מדברים ויותר מתעניינים באמת אחד בשני. רואים שבהרבה משפחות הקשר המשפחתי התחזק, הרבה פעמים אבא לא היה בבית ופתאום כל המשפחה בבית. סבא וסבתא שמצד אחד קשה כי אי אפשר להפגש איתם והיה להם קשה במציאות הזו אבל מהצד השני הדאגה והטלפונים והזומים המשפחתיים גדלו בצורה שלא הייתה אף פעם. עד לפני שנה הייתה תחושה שאנחנו מנהלים את העולם, פתאום מבינים מי באמת בעל הבית בעולם הזה. הזום – מצד אחד לאנשים נמאס מהזום מצד שני אני יושב היום בבית ומעביר שיעורים בכל העולם. ברור שרוצים להיפגש פנים אל -פנים אבל יש הרבה דברים שפתאום נולדו שפתאום התקדמו. חתונות – למדנו שאפשר לעשות חתונות קטנות. בתי התחתנה, יום לפני החתונה היו צריכים להיות 250 מוזמנים וביום החתונה הודיעו שרק 50 מותר. הייתה חתונה שמחה כל כך שכולם אמרו אח"כ שככה צריך לעשות חתונות.

"אני חושב שאחרי הקורונה בעז"ה נגיע למציאות יותר טובה מאשר לפני הקורונה, לעולם יותר מוסרי ומתוקן. אנחנו לא עוברים את התהליך הזה סתם. כשמסתכלים במשקפיים כאלה זה לא מעלים את הקושי אבל נותן כוח להתמודד ובעז"ה להתגבר".

"עד לפני שנה הייתה תחושה שאנחנו מנהלים את העולם, פתאום מבינים מי באמת בעל הבית בעולם הזה"

תעופו על עצמכם

אז איך אפשר, למרות הכל, לשמוח יותר?

הרב רימון: "הטיפ הראשון: גלו את הטוב שבכם, את הנקודות הטובות שבכם. הטיפ השני: תשמחו במה שיש לכם ולא במה שיש לחבר שלכם ותזכרו שהדברים שלכם תמיד ישמחו אתכם יותר. השמחה הגדולה ביותר מגיעה מהאיזון הפנימי שלנו ויש לנו את כל הכוחות לקבל את השמחה הגדולה אצלנו.

"נסו לשמח אנשים אחרים: אנחנו בפורים, משלוח מנות נותנים לאדם אחד, מתנות לאביונים נותנים ל-2 אנשים. תחשבו על שלושה אנשים שבפורים אתם מתקשרים אליהם לשמח אותם, אנשים שיש להם קושי. ככל שתשמחו אחרים תצליחו להתמלא בשמחה בעצמכם. 'תעופו על עצמכם וגם תעופו על אחרים' – תסתכלו על הטוב שיש בכם, ולכל אדם שאתם פוגשים תתנו מחמאה, מילה טובה. כשאדם מתרגל לחשיבה כזו הוא נהיה שמח. שימו לב שגם נפילות שיש ושיהיו יכולות להיות מנוף להביא אתכם למקום גבוה יותר. וכמובן, כשאדם מרגיש שהוא מחובר ל-ה' הוא מתמלא שמחה. החיבור לקב"ה נותן המון כוח בתפילות ובדברים אחרים שאדם מרגיש שה' איתו והוא לא לבד. האושר הגבוה לא תלוי בכסף, לא תלוי בהצלחות אחרות אלא בהרגשה שלנו, בתודה שלנו ובהסתכלות שלנו על עצמנו ועל החיים. כשאדם עובד לפי הנקודות האלה הוא ממשיך להתמודד אבל רוב היום חי עם אנרגיות, מגלה את הכוחות שיש לו וככל שהוא מגלה יותר כוחות הוא נהיה יותר שמח ובסופו של דבר מצליח לעבוד ולהתמודד גם עם הדברים הקשים וגם לשים לב שרוב הדברים בחיים שלו הם טובים, והוא שם לב כמה ה' אוהב אותו, מעניק לו ואז יש לו כוחות להתמודד עם דברים הקשים וגם לשמח אנשים – וכל דבר כזה מוסיף עוד שמחה. זה מעגל".

נויה: "הרשת מלאה בסרטונים מצחיקים, מערכונים וכל מיני דברים מצחיקים. אני אומרת לאנשים – תצפו בחומר מצחיק, אל תצרכו רק חדשות כי בשביל הבריאות צריך גם לראות דברים מצחיקים ולצחוק עם אנשים בבית; אני רואה דברים מצחיקים עם הילדים ולכן הדיאלוג בינינו מצחיק. דבר שני, תחייכו גם אם אתם מזייפים, תעמדו מול המראה כמה שניות בבוקר ותסתכלו על עצמכם עם חיוך, גם אם זה פאתטי זה עושה עבודה ומוריד עצבות. קל ללכת לאזורים עצובים וגם החדשות מספקות סיבות טובות. אנשים בוכים ועצובים מסיפורים של אחרים ומכניסים עצב לחיים שלהם. צריך לאזן את זה", היא סבורה.

(תצווה-פורים תשפ"א)

הפוסט איך מקיימים את המצווה לשמוח – במציאות כזאת מטורפת? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כשמדברים על 'נוער שוליים', מתכוונים לנערים ונערות שגלשו לשימוש בסמים ואלכוהול, אולי כאלה שגם משתתפים בתגרות ובעבירות רכוש וכדומה, שמגדלים את עצמם בשולי החברה. אבל בחברה החרדית – לא מדובר דווקא במקרי קיצון כאלה. שם, כדי להיחשב 'נוער שוליים', מספיק שהנערים מבינים בגיל יחסית צעיר שהם לא מעוניינים לשבת וללמוד תורה כל היום, וגם, על דברים פעוטים מכך בהרבה יזהו בחורים כ'נושרים'.

"ישב אצלי מנכ"ל של אחד המשרדים הממשלתיים הגדולים ודיבר על נוער שוליים", מספר הרב אברהם בורודיאנסקי, מנהל ישיבת ברקאי. "שאלתי אותו – 'מתי מתחילה לדעתך ההגדרה של נוער שוליים? מה ההגדרה של נוער נושר?', הוא ענה לי: 'מי שעזב את הישיבה'. עניתי לו 'זו ההגדרה באבן שושן, אבל מהי ההגדרה האמיתית?'

"בחור ישיבה, בישיבה מהמיינסטרים, אם הוא ילך עם מכנס צמוד, או כשהוא מחליף צבע של מכנסיים, יש ישיבות שיקראו לו 'נושר'. יש מקומות שבגלל תספורת בשיער מזהים את הבחורים כנוער נושר, או החלפת כיפה. אם מדברים על סוג הנערים האלה – ויש הרבה מאד, יש משפחות חרדיות שהילד החליף סוג של כיפה וצבע מכנסים ופתאום שר שיר של ישי ריבו – ומבחינתם הוא נושר".

על הברזלים

אותם נערים נושרים מגיעים לרוב מבתים חרדים 'הארד קור' ומתחנכים במוסדות ללא לימודי ליבה וכאשר נראים הניצנים הראשונים ל'הידרדרותם' הם נפלטים מהמסגרות הישיבתיות. ללא מסגרת, ללא השכלה ולרוב (אך לא תמיד) ללא משפחה שתומכת, הם מגיעים לרחוב, לברזלים.

בנקודה הכי צפונית של ישראל, ביישוב חיספין ברמת הגולן, שוכן מוסד לנערים חרדים ממש מרגע אחרי שהם מחליטים ש"והגית בו יומם ולילה" פחות תואם את השקפתם והם מעוניינים לדאוג לעתיד שלהם – ישיבת ברקאי. הישיבה הוקמה בשנת 2012 כדי לתת מענה לתלמידים מהמגזר החרדי המעוניינים לשלב לימודי קודש עם לימודי מקצוע לחיים. "המקום התחיל עם נוער השוליים, ואפילו אחד כמו זה ששרף את האוטובוס במהומות בבני ברק היה יכול להיות בזמנו תלמיד שם, לפני 6-7 שנים. היום לא יקרה מצב שזה יהיה תלמיד שלי כי הדרישה הלימודית גבוהה ולכן אי אפשר לקחת את הילדים שכבר 'על הברזלים', אלא לקחת את אלו שמוכוונים למידה. בזמנו אספנו נוער מהברזלים, נוער שוליים, מי שרצה – הגיע", מתאר הרב בורודיאנסקי.

התלמידים שנכנסים בשערי הישיבה נעים בין גילאי 16 עד 19, שלרוב לא יודעים אפילו את לוח הכפל ואת הABC, והם עוברים מסלול של 3 שנים, כשבשנה הראשונה הם משלימים בגרויות במתמטיקה, אנגלית ולשון ובשנתיים הנוספות הם לומדים לימודי הנדסאי תוכנה ומקצועות נוספים.

 

 

 

"אם בחור ישיבה, בישיבה מהמיינסטרים, ילבש מכנס צמוד או צבעוני, יסתפר בצורה מסוימת או יחליף את הכיפה, יש ישיבות שיקראו לו 'נושר' "

בגדים צבעוניים

בני (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) מגיע מחסידות גדולה, בן בכור למספר אחים. הוא מתאר את ילדותו כילד היפראקטיבי שבעקבות כך לא הסתדר במוסדות ונדד בין מספר ישיבות עד שהגיע לרחוב, לסמים ולאלכוהול בגיל ה'מופלג' של 15 וחצי.

"הייתי רשום בישיבה", הוא מספר. "הייתה לי חברותא שאבא שלי שילם עליה, אז לא הרגשתי בנוח שהוא יישב סתם בישיבה ולכן הגעתי ללמוד איתו שעה לפני הצהריים ושעה אחה"צ ובשאר השעות עבדתי. הייתי בן 15 וחצי – 16 שעובד, ובלילה, עם הכסף שעבדתי עבורו, לא ישנתי אלא עשיתי שטויות".

למרות ההתדרדרות של בני, הוריו לא נטשו אותו ותמיד ליוו אותו. "ההורים שלי היו בסדר וגם בתקופה שהתחלתי ללכת עם (בגדים) צבעוני, אמא שלי הסבירה לי שמבחינתה אם אני רוצה ללכת צבעוני שאלך כך, שלא אחביא ברכב בגדים של שחור לבן ואחליף אותם כשאעלה הביתה. היא אמרה לי שבסופו של יום הלבוש זה לא מה שמשפיע על מי שאני כאדם, ואפילו יצאה איתי לקניות של בגדים שהם לא מיינסטרים".

לברקאי הוא הגיע במקרה. כשהיה בן 17 עבד בחברת ניידים בכל הקשור לסייבר, מישהו מיחידת המודיעין שמע עליו ורצה שיגיע ליחידה אבל הוא היה צעיר מידי. כשאותו בחור מהמודיעין שמע שבני מגיע מרקע חרדי הוא אמר לו לבדוק את ברקאי. "החלטתי שהגיע הזמן להתאפס על עצמי ולהפסיק עם הבלאגן", הוא נזכר. "במבט לאחור זו הייתה הבחירה הכי טובה שעשיתי כי אם הייתי לומד באזור המרכז או בירושלים, הייתי חוזר להסתובב עם החבר'ה שלי אחרי הלימודים וככל הנראה לא הייתי נשאר בלימודים כי הייתי מעדיף את החברים. ברמת הגולן הייתי צריך לתכנן מראש לפני כל יציאה בגלל המרחק, וזה מיקד אותי בלימודים".

"אמא שלי הסבירה לי שמבחינתה אם אני רוצה ללכת עם בגדים צבעוניים אז שאלך כך, שלא אחביא ברכב בגדים של שחור לבן ואחליף אותם כשאעלה הביתה"

לא מתאים לז'אנר

אביחי סבג הבין כבר בגיל 13, בסוף כיתה ח', שהוא לא רוצה להמשיך לישיבה קטנה אחרי החיידר "כשאמרתי להורים שאני לא רוצה להמשיך לישיבה קטנה זו הייתה מבחינתם סטירת לחי. כל האחים שלי עשו את המסלול – למה אני לא? אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה ישיבה, לא מתוך אי אהבת הדת או קושי, אלא ממקום והבנה שאני לא מתאים לז'אנר הזה של לשבת כל היום וללמוד תורה. רציתי ללמוד מקצוע תוך כדי שמירה על ערכי הדת". לבקשת אמו המשיך לישיבה קטנה, שם למד שלוש שנים ובגיל 17 כשהרגיש שהוא יכול לקחת את החיים לידיים שלו, החליט שלא להמשיך לישיבה גבוהה וחלם להתגייס לקרבי, לסיירות.

בהתייעצות עם אחיו ועם בחור ששירת בסיירות הבין שלאחר השירות שלו, כשייצא לעולם יהיה לו קשה להסתדר בגלל שהוא מגיע מרקע חרדי עם מחסור בלימודי ליבה, והמליצו לו לבחון את ישיבת ברקאי. "נסעתי לשם והבנתי שאת החלום של להיות קרבי אני אשים בצד, כי יש חיים אחרי הצבא ואני צריך להתמקצע. כנער חרדי אין לי מגוון של ידע – לא מתמטיקה, לא פיזיקה ולא שום דבר שיכול לעזור לי באזרחות ולכן החלטתי ללכת לברקאי להשלים בגרויות וללמוד מקצוע ובעז"ה שזה יהיה העתיד".

"מה שראיתי בעולם החרדי זו השקפה ואמונה בצורה אחת. כששאלתי את המשגיח שלי בישיבה הקטנה שאלות באמונה הוא התרעם, 'מה אתה שואל שאלה כזו באמונה'?"

מה גורם לעזיבה?

אז מה בעצם גורם לנערים הללו להחליט שהם לא רוצים ללמוד כל היום גמרא? מהי נקודת המפנה שמוציאה אותם מהישיבות?

הרב בורודיאנסקי משיב: "יש הרבה טריגרים שגורמים להם להגיע לחשיבה. הקורונה הציפה המון בעיות, המון דילמות רוחניות, כל מיני פרות קדושות נשחטו.

"אם אני מסתכל על הקורונה זה לרוב לחץ כלכלי שקיים בבתים. הם מואסים בחיי עניות. גמרא במסכת עירובין אומרת שעניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו. הם לא יכולים לסבול את זה שאבא שלהם לא יכול לתת להם דברים בסיסים והם צריכים להשתגע על כל גרוש, ויותר מזה, אני רואה את הבוגרים שלי מפרנסים את ההורים שלהם. אני חושב שזה אחד הטריגרים החזקים כיום.

"בעבר, זה היה משבר מהישיבה, ועדיין יש את אלו שמחנך, רב או משגיח אמר להם מילה לא טובה או אלו שעברו תקיפות מיניות ויש לנו המון תלמידים מקהילות שהרבנים שלהן נתפסו על כל מיני סיפורים ובאותו רגע הם נשברו מהדת".

"נערים חרדים נושרים בגלל משבר מהישיבה, בגלל מחנך, רב או משגיח שאמר להם מילה לא טובה, בגלל תקיפות מיניות, או רב קהילה שסרח"

תמ"א 38

בני ואביחי הגיעו מעולמות זהים אך שונים ולשניהם מכנה משותף, הם הבינו שלימוד התורה היומיומי פחות מתאים להשקפת עולמם, ויחד עם זאת הם לא רצו לוותר על העולם הדתי הערכי ממנו הגיעו. מה ששניהם הופתעו לגלות בברקאי זה שיותר משהם מקבלים כלים מקצועיים לחיים, הם מקבלים כלים רוחניים שלא קיבלו בשנים הרבות בישיבה.

אביחי: "מה שראיתי בעולם החרדי זה דבר אחד – השקפה בצורה אחת, אמונה בצורה אחת. כששאלתי את המשגיח שלי בישיבה הקטנה שאלות באמונה הוא התרעם, 'מה אתה שואל שאלה כזו באמונה'? מה שסידר לי את הדברים מבחינת השקפה ואמונה היה שבברקאי ראיתי כביכול את אותן דמויות – לבושים בשחור לבן עם זקנים, כובע וחליפה אבל שם מדברים איתי בגובה העיניים. 'יש לך שאלות באמונה? אדרבה, תשאל', וגם נתנו לי כל כך הרבה אפשרויות – 70 פנים לתורה, לכל אחד מתאימה האמונה בצורה שונה.

"מה שקיבלתי בברקאי זו אמונה בהיבט מבחינה ליטאית, מבחינת חב"ד, מבחינת חיילים שמספרים סיפורי מורשת, אמונה וניסים, וגם מההיבט של הכיפות הסרוגות. המדריך שלי חובש כיפה סרוגה והאמונה שלו כל כך גבוהה, שאלתי אותו שאלות באמונה ועם עיניים נוצצות הוא הבהיר לי את הדברים בצורה נעימה ובגישה שונה ממה שראיתי וזה הכיוון שאני רוצה, לא כמו המקום ממנו באתי שבו לא שואלים שאלות".

הרב בורודואינסקי מצטרף לדבריו: "תלמיד שהיה נראה הכי בייניש – בן ישיבה עם כל ההווי הישיבתי, כשיושבים איתו לשיחה מגלים שיש לו שאלות אמונה קשות, הוא מתפלל אבל זה חלול, אין לו חיבור לתפילה, לשבת, לתפילין או ללימוד תורה. זה כמו תמ"א 38 – אנחנו לוקחים את הילדים האלה, כביכול באים רק לחזק אותם ולתת להם תעודת הנדסאי, אבל הרבה פעמים כמו הבניינים הישנים של תמ"א 38 שמתחילים לשפץ ומגלים פתאום שהיסודות של הבניין הם על הפנים ושהצנרת גרועה – זה מה שקורה אצלנו, פתאום מתגלה שצריך לבנות הכל מהתחלה ו-90 אחוז מהתלמידים עוברים תהליך.

"המטרה שלנו להשאיר אותם בסביבה הטבעית שלהם, חרדים כמו שהם ועם זאת לתת להם את 'חנוך לנער על פי דרכו', כל אחד לפי יכולתו בחיבור לסביבה שלו, ואני עובד על זה שגם בצבא ובכל מקום נשאיר אותם מחוברים כמה שיותר. אין מטרה לשנות אותם, אלא לייעל אותם".

אין לי כסף

בברקאי לומדים היום 150 תלמידים, 70 מתוכם בשנה א'. "יכלתי לקבל יותר פשוט אין לי מקום טכנית, במיוחד עם מגבלות הקורונה", חושף הרב בורודיאנסקי. אולי זה חלק מהתהליך שהחברה החרדית עוברת ואולי זו הקורונה ואולי זה גם וגם. יותר ויותר בחורים מבקשים להשאר חרדים אבל לא מעוניינים להגות בתורה יומם וליל. הם אינם נוער שוליים אלא נוער שעומד על דעתו ומבין בגיל צעיר לאן פניו מועדות.

על אף הביקוש ההולך וגובר, הח"כים החרדים לא ששים להעביר כספים לתמיכת מוסדות כמו ברקאי ותקציבים שאמורים להיות מוקצים עבור אותו הנוער נעצרים בשלב מוקדם מידי.

הרב בורודיאנסקי: "הדבר כואב. בחלק גדול מהישובים והמועצות שמתעסקים עם נוער חרדי הרבה תקציבים שמופנים לנוער נושר נעצרים אצל הנער ששינה את סוג הכיפה. שם זה לא טרום נשירה אלא ילד שקנה כיפה חדשה, או החליף את צבע המכנסיים. זה פשע לעצור שם את התקציב. הטרום נשירה זה לזהות את זה במקום כמו אצלי.

"לצערי, הח"כים החרדים מפנים את התקציבים לשם ולא למקומות כמו שלנו שמבחינתם זה מוקצה מחמת מיאוס. אם הכספים היו מגיעים באמת לנערים שצריכים כמו אלינו ולעוד מקומות הינו יכולים לפתח ז'אנר חדש של חרדים וממילא שיהיו לאותם נערים המון מסגרות ולא מספר מסגרות שאפשר לספור על כף היד. ישיבת ברקאי נמצאת תחת עמותת 'רוח הגולן' שלוקחים על עצמם את העול של הנוער החרדי אפילו שהם שייכים לציונות הדתית. אני גאה על זה ויש לי זכות שאני מוקף באנשים המדהימים האלה, אנשים שקנו את העולם הבא שלהם עם כל מה שהם עושים, ודאי עם המוסדות החרדים, אבל למה ליצמן וחבר מרעיו לא דואגים למוסדות שלנו? מישהו פה צריך להתעורר".

בני כיום משרת בקבע ביחידת מחשבים, אביחי בצבא, שניהם בתפקידי הנדסאי בכירים. קשה לנו להבין איך נער בגיל 17 לא יודע מתמטיקה או אנגלית ברמה הבסיסית, יחד עם זאת זה גורם לנו להעריץ את בני, אביחי וכל אותם אלו שלא פחדו לצאת מתוך החממה המוכרת, להציב מטרה מול העיניים ולהתמודד עם הקשיים המלווים את התהליך, כשמול עיניהם המטרה – לפרנס את משפחתם העתידית בצורה מכובדת.

תגובת חה"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה לדבריו של הרב בורודיאנסקי: "אין לי מושג על מה הוא (הרב בורודיאנסקי) מדבר, אין לי מושג על אילו תקציבים הוא מדבר ומי כן בתקציבים. כל הרשויות החרדיות וגם חה"כ החרדים מעבירים הרבה מאד כסף לכל הרבדים. מי שעוסק בנוער נושר יודע שיש שבעה רבדים בעניין הזה: יש מניעת נשירה, יש טרום נשירה, יש נוער שמתחיל לנשור וכך שבעה רבדים. אני עוסק בנושא מ-1998, זה היה התפקיד הראשון שלי בביתר, הקמתי 5 מערכות בנושא נשירה. יש נשירה, תהיה נשירה מחד ולא כל עמותה שמתיימרת לטפל בנשירה היא העמותה היחידה והדרך היחידה לטפל בנשירה. בנושא נשירה יש המון מרכיבים. בעיריית ירושלים מושקעים עשרות מליוני שקלים, אני בוגר עיריית ירושלים לנושא טיפול במניעת נשירה, טרום נשירה ונשירה ואותו דבר בכל העיריות החרדיות – בעיריית בני ברק, עיריית ביתר וכך בכל העיריות. יש אין ספור מסגרות ורק עכשיו היה תקציב של למעלה מ-30 מליון שח ממשרד הרווחה שחברי הכנסת החרדים בראשם סגן השר משולם נהרי דאגו שייצא מכרז למוסדות לנשירה. עם כל הכבוד למוסד פרטי כזה או אחר לא כל מוסד שלא זוכה במרכז או שלא נכלל בתקצוב הופך את זה לכך שחה"כ החרדים מתעלמים מנשירה.

"בשביל לסבר את האוזן, בשנתון חרדי מעל 20 אלף ילדים, 4-5 אחוז נושרים שזה כ-1,000 ילדים בשנה. להגיד שכל ילד מקבל יחס? לא. האם יש אינספור תקציבים בנושא הזה? כן. בכל עיר מושקע כסף גם אם יש נערים שפחות מטופלים וצריכים להיות מטופלים. אני מכיר 50 מסגרות שנגשו עכשיו למכרז של משרד הרווחה, מכרז שנסגר לפני שבועיים, שנכון, הן לא מלמדות בגרות, אבל הן פתרון לאלו שלא תורתם אומנותם והם יושבים כל היום כדי להחזיק אותם בקהילה. בשביל להציל ילד מנשירה הדרך הכי טובה זה לשמור אותו בתוך הקהילה שלו, זה גם נכון מבחינה נפשית.

"נעשה הרבה, צריך לעשות יותר. יש היום הרבה יותר מודעות, גם בגלל המספרים ההולכים וגדלים ובגלל שהשנתונים הולכים וגדלים. בעבר השנתון החרדי היה 12 אלף תלמידים והיום הוא עומד על 20 אלף תלמידים. ברור שארבעה אחוז מ-20 אלף גדול מארבעה אחוז מ-12 אלף ולכן יש מודעות יותר גדולה, נפתחות מסגרות חדשות וימשיכו להיפתח מסגרות חדשות. אני מקווה שלמדינת ישראל יהיה מספיק כסף לממן את כל המסגרות, אבל כרגע זה לא נראה כך ולכן רובן ממומנות על ידי גופים פרטיים גם חרדיים וגם לא חרדיים וצריך לעשות הכל על מנת להציל כל נפש מישראל"

הפוסט למה ישנם נערים שנושרים מהמגזר החרדי? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בשנים האחרונות נדמה שהציבור הכללי צמא לדעת ולהכיר את נבכי העולם הדתי-חרדי מבפנים, ולאחר אינספור תוכניות שעסקו בחברה, כשבאים לדבר על הציבור החרדי, כבר למדנו להבדיל בין חסידי ליטאי, בין החרדי המודרני לשלל החסידיות הקיימות.

ויש שמחלקים גם את הציבור הדתי לאומי ל-3 פלגים: מיינסטרים מרכזי-בורגני של הציונות הדתית, אלו שאין להם הגדרה אידיאולוגית חד משמעית, שמונים כשני שליש מן המגזר, ולצידו 2 קבוצות אידיאולוגיות: אלה שמגדירים עצמם כבעלי אידיאולוגיה ותפיסת עולם ברורה וליברלית המהווים כ-24% מהציבור הדתי והחרד"לים שלפי המחקרים מרכיבים כ-12-15% מהציונות הדתית. שתי הקבוצות האידיאולוגיות מנסות כל אחת להשפיע על המיינסטרים, אם לכיוון חרד"לי ואם לכיוון ליברלי.

לפני כחודש הוציא יאיר שלג, עיתונאי מוערך, חוקר לשעבר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחוקר כיום במכון הרטמן, את הספר "החרד"לים" שבא לחקור את הפלג הפחות מקובל אבל הכי מרתק שקיים בתוככי הציבור הדתי לאומי, והשפעתו לאורך שנים.

שלג חוקר את הציבור הדתי לאומי למעלה מ-20 שנה. זה החל אי שם בסוף שנות ה-90 אז שימש כעיתונאי תרבות והחברה הדתית. חברו דאז, העיתונאי והפובליציסט אמנון דנקנר ז"ל הציע לו לרגל שנת ה-50 למדינה לכתוב ספר על הציבור הדתי כדי שהקהל החילוני יבין יותר את הציבור הדתי ואת התהליכים שקורים בו, "הדתיים החדשים". משם דרכו של שלג כחוקר במכון לדמוקרטיה בתחום דת ומדינה הייתה מהירה. "התחלתי לחקור באופן שיטתי את המגזר הדתי בנושאים של דת ומדינה, כתבתי על הנושא של פינוי יישובים לקראת ההתנתקות. עשיתי בעניין הזה שני מחקרים; לפני ואחרי ההתנתקות, ניסיתי לבחון את משמעות פינוי היישובים מהבחינה החברתית, מה המשמעויות של זה, ואיך צריך להיערך לתהליך כזה. אחרי ההתנתקות בחנתי את מה שקרה בהתנתקות לאור ההנחות שהיו במחקר הראשון של לפני ההתנתקות. חוץ מזה כתבתי גם מסרים על עמדות הרבנים הבולטים והחשובים בארץ ביחס לדמוקרטיה, נושא של עולים לא יהודים וההתייחסות לסוגיה הזו, ספר על הרנסנס של היהדות בחברה הכללית, ערכתי 2 קבצי מאמרים אחד הלכה ציונית – השאלות ההלכתיות שעולות מהמפעל הציוני והעובדה שחיים במדינה ריבונית שזה שונה מחיים בגולה, אילו שאלות הלכתיות מרכזיות עולות ומה הפתרונות שחכמי ההלכה נותנם לשאלות האלה וספר שני שערכתי דן בשאלת מקומה החברתי של הציונות הדתית בחברה הישראלית", הוא מפרט.

את המחקר האחרון של יאיר במכון לדמוקרטיה הוא כתב בנושא החרד"לים, הקבוצה האידיאולוגית הקטנה אך המשמעותית בקרב המגזר הדתי לדבריו, לגביו לא התפרסם עד היום מחקר הבוחן את התופעה לעומקה.

ההיסטוריה של החרד"לות

את תחילת החרד"לות שלג מסמן בשני תאריכים היסטוריים, אותם הוא מגדיר כהריון ולידה; ה'הריון' החל בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, כאשר קבוצה בישיבת כפר הרא"ה מתחילה להתגבש עם ביקורת על מה שקורה בבני עקיבא מבחינה דתית, הריקודים המעורבים, אי הקפדה על ההלכה בכל מיני תחומים, וגם, הפריע להם מאד ש'הגשמה' בבני עקיבא נחשבת רק אם הולכים לגרעין נחל ואז לקיבוץ הדתי, הם רצו שגם הליכה לישיבה תחשב הגשמה תנועתית.

הם התגבשו כקבוצה ולימים היו הראשונים שלא הלכו לגרעין נחל אלא לישיבה – כרם ביבנה שהפכה לישיבת ההסדר הראשונה. הלימודים שם לא הספיקו להם, אז הם חיפשו ישיבה גבוהה, הגיעו למרכז הרב והחיו את הישיבה שלאחר פטירתו של הרב קוק ועד אמצע שנות ה-60 הייתה ישיבה מאד זניחה. בתחילת שנות ה-70 התרחשה ה'לידה', כאשר התלמידים הצעירים שהגיעו למרכז הרב הקימו משפחות וילדיהם הגיעו לגיל ביה"ס וכמעט כולם גרו בשכנות לישיבת מרכז הרב בקריית משה, שם היה ביה"ס ממ"ד 'מימון' שהיה כמו הממ"דים של אותם ימים, בהם לימודים מעורבים של בנים ובנות, מורות שלא חבשו כיסוי ראש ומערכת השיעורים כללה לטעמם מעט מדי לימודי קודש. כשביה"ס מימון גדל ל-2 כיתות לשכבה, הם ביקשו להפריד – כיתה לבנים וכיתה לבנות. ביה"ס לא הסכים, אז הם הקימו את ביה"ס נועם שהיה נפרד. כשביה"ס נועם נולד, נולדה איתו יחד החרד"לות. ובדומה, כאשר לא נתנו לקבוצה שגדלה לבצע הפרדה מגדרית בבני עקיבא, הם הקימו את תנועת הנוער אריאל.

"תקופת הפריחה של החרד"לות נמשכה כ-20 שנה, עד אמצע שנות ה-90", מסביר שלג. "כל תופעה חדשה ממצה את עצמה. במשך 20 שנה החרד"לות הייתה האוונגרד של אותו זמן מול ההנהגה הותיקה ובהמשך היא נהייתה בעצמה משהו שמרני, כביכול רצו משהו חדש.

"החרד"לות רצתה לתת לציונות הדתית מעמד מחודש בחברה הישראלית. עד מלחמת יום הכיפורים הציונות הדתית הייתה די שולית בחברה הישראלית והחרד"לות באה ואמרה מול החילונים ומול החרדים – WHAT THEY CAN DO WE CAN DO BETTER , להיות מגשימים ציונים לא פחות טוב מהציונות החילונית ולהקפיד במצוות לא פחות טוב מהחרדים והשילוב הזה שעונים בו זמנית גם לחילונים וגם לחרדים משך הרבה צעירים.

"אחרי 20 שנה החרד"לות הפכה מנכס לנטל כי החלה ביקורת, בעיקר חילונית על החרד"לות והקיצוניות והציונות הדתית לא נתפסה כל כך טוב בגללם. בנוסף, לציונות הדתית יש נטייה לאמץ באיחור מסויים את התהליכים שקורים בחברה החילונית, בגלל שהיא רואה את עצמה חלק מהאליטה הכללית והיא לא רוצה להיות בשוליים, כך שאם בשנות ה-50 וה-60 האליטה החילונית הלכה לכיוון התיישבות וביטחון אז בשנות ה-70 הציונות הדתית הלכה לכיוון התיישבות ובטחון ואם בשנות ה-80 ותחילת ה-90 העולם החילוני הלך לכיוונים של תרבות, תקשורת ופמניזם, אז בדיליי מסויים גם הציונות הדתית בשנות ה-90 החלה לעסוק בתקשורת, תרבות ולאמץ נורמות פמניסטיות".

"הציר הלאומי הוא ציר הזהות המרכזי החד משמעי של הציונות הדתית, יותר מאשר הזהות הדתית"

נשארים ימניים

שני שליש מהציבור הדתי לאומי, המכונה כאן "הבורגני" באורח החיים היומיומי קרובים יותר לליברלים. אותם בורגנים רואים טלוויזיה קוראים תקשורת כללית, הולכים לסרטים והצגות, מבלי לקבל היתר מרב. בנושא חינוך הילדים רבים מהם שולחים את ילדיהם למוסדות של החינוך החרד"לי למרות שאורח החיים בבית ליברלי, כי הם חוששים מהחילון של הילדים. אפשר לומר שהם מתייחסים לחינוך היותר דתי כסוג של חיסון.

עם זאת שהציבור הדתי החל להתקרב לקו הליברלי ולאמץ מגמות מהציבור הכללי בתחום התרבותי והדתי, ביחס לתחום הפוליטי הם נשארו בצד הימני של המפה הפוליטית.

שלג: "בשעה ש-85% מהציונות הדתית מגדירים עצמם ימין, בתחום הדתי יש מנעד רחב של עמדות. למעשה הציר הלאומי הוא ציר הזהות המרכזי החד משמעי של הציונות הדתית, יותר מאשר הזהות הדתית. ורואים את זה גם בפוליטיקה: אנשי הציונות הדתית יפרשו מהממשלה אם יפגעו בהתיישבות ביו"ש אבל לא יפרשו מהממשלה אם הרבנות הראשית תחליט לבטל את היתר המכירה של שנת השמיטה. הם די הפקירו את עניין הדת במדינה לחרדים שקובעים את הנורמות בתחום".

"אנשי הציונות הדתית די הפקירו את עניין הדת במדינה לחרדים שקובעים את הנורמות בתחום"

לציוני דתי מן המניין יש שלושה קטבים של זהות: הקוטב הדתי, הקוטב הלאומי והקוטב המודרני מערבי – ליברלי. בתוך קטבים אלו נעים המיינסטרים של הציונות הדתית, אך על פי שלג, החרד"לות שוללת את הקוטב המערבי ליברלי. "אצלה מבחינה ערכית יש רק שני קטבים – הדתי והלאומי, ומבחינתה כל הזהות הלאומית אמורה לינוק מהזהות הדתית. זו הייתה תפיסת הרב קוק, אבי החרד"לות", הוא מסביר.

הפיצול של החרד"לים

לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, נפרדו דרכיהם של ממשיכי דרכו הרב שפירא, שהיה יהודי הלכתי ציוני שהאמין שמה שאסור בהלכה אסור ומה שמותר מותר, אין לו יומרות להקפיד מעבר להלכה, והרב טאו שהיה קרוב לרוחם של הרב קוק האבא והבן ותבע מעצמו ומתלמידיו לא רק עמידה בקריטריונים הלכתיים, אלא קדושה, טהרה והתעלות נפשית מעבר לדרישות ההלכה. הרב שפירא נשאר לנהל את ישיבת מרכז הרב והרב טאו הקים את קהילת הר המור. בנקודה זו הזרם החרד"לי התפצל, כאשר אנשי הר המור הם הרבה יותר קנאים מבחינה דתית מאנשי מרכז הרב אך דווקא בתחום הפוליטי אנשי הר המור יותר זהירים מאנשי מרכז הרב.

שלג: "הרב טאו וישיבת הר המור התרחקו היום מהציונות הדתית, במערכות הבחירות האחרונות הרב טאו קרא שלא להצביע למפלגה ציונית דתית אלא לש"ס, גם מפלגת 'נועם' שהוקמה ערב הבחירות האחרונות ופרשה רגע לפני שריקת הסיום, הוקמה בידי תלמידיו כי הרב טאו לא היה מרוצה מזה שאנשים כמו בנט ושקד מנהיגים את הציונות הדתית. איך ניתן להעלות על הדעת שאישה חילונית וגבר עם כיפת גרוש שנשוי ללא דתיה, מעיד על עצמו שהיו תקופות שהלך ללא כיפה ואין לו השכלה תורנית, הלך לצבא אחרי תיכון ולא למד בישיבה תיכונית יהיה המנהיג של הציונות הדתית? מבחינתו הלאומיות צריכה לנבוע מהדת ואם היא לא נובעת מהדת אז מה היא שווה? טענת הרב טאו היא שאנחנו רואים בדורנו שהרגש הלאומי שהיה אצל החילונים לפני 100-120 שנה דהה, אז איזו ברית יש לנו איתם? הברית צריכה להיות עם החרדים ובתוכם לעורר לאומיות".

"מבחינת אנשי הר המור – איך ניתן להעלות על הדעת שאישה חילונית וגבר עם כיפת גרוש שנשוי ללא דתיה ינהיגו את הציונות הדתית?"

אז מה מבדל את החרד"לים מן הציבור הדתי לאומי בורגני והדתי לאומי ליברלי?

שלג: "יש הסבר קלאסי – כיוון שהליברליזם שנגדו נלחמים מתבטא בעיקר במתירנות אז התשובה היא צניעות. איפה רואים ברמה היומיומית את השפעת הליברליזם הישראלי? בלבוש, במתירנות המינית, אז התשובה הנגדית היא יותר צניעות. יסוד נוסף הוא רגשי הנחיתות של אנשי הציונות הדתית, תחושת השוליות של הציונות הדתית בחברה הישראלית שהייתה רווחת בשנות ה-30-50 למאה הקודמת והיה חשש מלהיות מזוהים עם החרדים כי החרדים באופן היסטורי נתפסו כגלותיים, נשארו תקועים בישיבות, בשעה שהציונות יצרה את היהודי החדש, הגיבור, שעובד את האדמה, אקטיבי שמעצב את גורלו והציונות הדתית רצתה להיות חלק מהיהודי החדש. בפועל רואים שאפילו אופי הלבוש בציונות הדתית קרוב יותר לעולם החילוני מאשר לעולם החרדי".

נקודת הצניעות משיקה לשני הפלגים של החרד"לות, אך קהילת הר המור מוקצנת דתית הרבה יותר.

"מבחינה פוליטית הם לא רוצים להיות שותפים במפלגה הציונית דתית. ביום-יום אפשר לראות דגשים חריפים על נושא הצניעות. מישהו סיפר לי שיום אחד הוא נכנס למכולת ליד הר המור והייתה שם חבילת מסטיקים של 'עלמה' עם ציור של ראש של אישה שבקושי מבחינים בו, ובחור מהר המור דרש מבעל המכולת שיסלק את המסטיקים האלה. זו מן קיצוניות משונה גם בעיניים חרדיות, יש מעט חרדים שיעשו מזה עניין. היום בשיטת הר המור הדגש החינוכי הוא על תלמודי תורה, חיידרים שהם יותר קיצונים מרוב החיידרים החרדים במובן הזה של כמה שפחות לימודי חול. באופן פרדוקסלי דווקא בשנים האחרונות יש יותר התפתחות אצל החרדים בנושא לימודי חול וליבה כי מבינים שבלי זה לא תהיה להם השכלה והם לא יוכלו להכנס לשוק העבודה ואצל אנשי הר המור יש במקביל הליכה לכיוון יותר תורני ואך ורק תורה".

"במכולת ליד הר המור הייתה חבילת מסטיקים של 'עלמה' עם ציור של ראש של אישה שבקושי מבחינים בו, ובחור מהר המור דרש מבעל המכולת שיסלק את המסטיקים האלה"

מאיפה הגיע האנטי של קהילת הר המור ללימודי הליבה?

"המילים שהכי רווחות בעולם הר המור הן קודש, קדושה טהרה, הרבה מעבר לדרישות ההלכה. יש תפיסה בהר המור, של הרב טאו, שרואה את היהדות בתור משק שמספק את צרכיו בעצמו ולא נזקק להשתמש בייבוא חיצוני. יש לנו תרבות של 3000 שנה, קדושה וטהורה, אנחנו צריכים את הגויים שילמדו אותנו דברים?

"צריך להבין שהעולם החילוני לא קפא על שמריו בעשורים האחרונים, וגם נעשה יותר ליברל. מול המתירנות הזו של העולם החילוני יש אנשים בעולם הדתי שאומרים צריך להגביה את החומות עוד יותר ממה שהיה פעם, כי פעם החילונים היו לאומיים, היה חשוב להם התיישבות ובטחון, היום יש שחושבים שגם הנושא הציוני פחות מעניין אותם, אז 'מה לנו ולהם?'".

כמה היה מרתק עבורך, כבן הציונות הדתית, לעשות את המחקר הזה?

"הכניסה לתוך עולמם של הר המור, גם אם הם קבוצת מיעוט בחרד"לים, הייתה מרתקת ומטלטלת כי זה הראה לי עד כמה זה רחוק, הם הכי קיצוניים. ויחד עם זאת אני מוכרח לומר שככל שלמדתי את הקבוצה הזו ואת סוגיית ההשפעה שלה בהרבה מובנים נעשיתי פחות מודאג כי כבחור דתי ליברל שמזדהה עם הקבוצה הדתית הליברלית בשבילי החרד"לות במשך הרבה שנים הייתה איום על תפיסת עולמי, וככל שלמדתי ראיתי שההשפעה שלהם ברוב המקרים היא אצל בני נוער כי הם מחפשים אידיאולוגיות שלמות ונמצאים במוסדות חינוך חרד"ליים ומכינות כמו עלי, אבל ככל שהם מתבגרים ומתרחקים ממוסדות החינוך החרד"לים הם ידברו אחרת", הוא משיב.

הפוסט קיצור תולדות החרד"לות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"בתור אבא לילדה עם מוגבלות, אחד הסקרים הכי איומים שראיתי בשנים האחרונות הוא סקר שאומר שרוב מוחלט של אזרחי ישראל לא רוצים שהילד שלהם יהיה עם בעל מוגבלויות בגן. אתם הופכים את הילדים שלכם לאנשים טובים יותר כשהם נמצאים עם בעלי מוגבלויות, כשהם מטפלים, אתם הופכים את עצמכם ואת המשפחות שלכם לטובות יותר". כך פתח ח"כ יאיר לפיד, ריאיון עמו בחדשות 12 ביום חמישי שעבר, שצוין כיום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות. לפיד הסתמך על סקר עליו שערכה החברה למתנ"סים באוג' 2018 בו עלה כי כ־90% מההורים לילדים לא היו מעוניינים שילדיהם ישתתפו בפעילות (חוג, קייטנה וכדומה) עם ילד בעל מגבלה. הנתונים שפורסמו הרעידו את המדינה. "כמה שידעתי על הנתונים, לא ידעתי את העומק של הרתיעה", אומר הרב יהודה מרמורשטיין, מנכ"ל ומייסד על"ה, בשיחה עם 'שבתון'. "אני חושב שתפקידנו כאנשים שמובילים שינוי בחברה, להראות את הפן היפה, החינוכי, המקצועי והאנושי. לצאת בהסברה נכונה, להנגיש החל מילדי החינוך הצעירים בביה"ס ולהביא למודעות שהחבר'ה בעלי הצרכים המיוחדים הם חלק מהחברה שלנו. לכל משפחה יכול להיוולד ילד עם צרכים מיוחדים, לא קשור למעמד ולאיזה חברה הם שייכים. גם לאנשים הכי מוצלחים, או חס ושלום בעקבות תאונת דרכים ילד הופך למוגבל ונתון בידי הזולת לטפל בו. חובתנו, חובת ההנהגה להנגיש את החשיבות של הערבות ההדדית, כל ישראל ערבים זה לזה".

בהמשך לסקר שפורסם לפני שנתיים, חושף הרב מרמורשטיין סיפור מקומם שהשומע אותו חש בושה: "ליד ביתי הקימו גן לחינוך מיוחד והשכנים התארגנו נגד באמרם 'לא באנו לגור פה עם חינוך מיוחד'. עמדתי ומחיתי ואמרתי להם 'תודו ל-ה' שזה לא ילד שלכם, אלא אתם תעזרו להם ותבינו את החסד שעשה עמכם הקב"ה', זאת למרות שאני חושב שמשפחה שנבחרה ונולד להם ילד מיוחד, זו משפחה מיוחדת. נכון, קשה להם, אבל אם שומעים את המשפחות הללו מבינים שבסופו של יום הילד הזה מחנך אותנו הרבה יותר לסובלנות ולנתינה מילדים אחרים. רואים את זה בחיבורים של הנוער שרוצים לבוא ולהתנדב, זה בהחלט נותן חינוך אמיתי וראייה נכונה איך להתמודד עם המשפחות הללו ולעזור להם".

אתם לא לבד

הרב יהודה מרמורשטיין הקים את רשת על"ה – עזר לילד הנכה, לפני 38 שנה. הרב מרמורשטיין הוא לא אב לילד עם מוגבלות. החיבור שלו הגיע כשנחשף למשפחה שמתמודדת עם ילד עם צרכים מיוחדים. "הילד שלהם לא ראה אור יום עד פטירתו בגיל 4", מספר הרב מרמורשטיין. "החלטנו אני ורעייתי לעשות שינוי בחיים שלנו ולעזור לאנשים שמתמודדים עם ילד עם צרכים מיוחדים. עברנו לאזור המרכז שם הוקם הגרעין הראשון בבני ברק ומאז הארגון התפתח למספרים מאד גדולים". הרעיון מאחורי על"ה הוא לעזור למשפחות המתמודדות עם ילד מיוחד, להגיד להן שהם לא לבד ולהעניק להן שירות כך שהילד שלהם ירגיש כאחד מהחברה.

"החכמה לשלב את הדברים– שהילד יקבל את מירב הטיפולים השיקומיים חינוכיים ומצד שני ירגיש שזה הבית שלו, שהוא לא דחוי, שאוהבים אותו, שרואים את צרכיו, שמבינים אותו", אומר הרב מרמורשטיין. "אסור לשאול: 'למה נולד הילד הזה?' זה הקב"ה קובע, אנחנו שואלים: 'האם יודעים לטפל בו ואיך?' וזה מה שחשוב לנו. כשמגיעים ליום השוויון אין יותר חשוב מלקדם את הנושא השוויוני ברוח המשפחה. יש משפחות דתיות ושאינן דתיות, החכמה היא לתת מצד אחד זהות חינוכית מלאה ולראות איך מקדמים את הרוח היהודית בעניין הזה. הכל בהתאם להבנת הילד והמשפחה והחיבור הוא אדיר. ההתמודדות היא אחת, איך לעשות טוב לילדים הללו".

"אסור לשאול: 'למה נולד הילד הזה?' זה הקב"ה קובע, אנחנו שואלים: 'האם יודעים לטפל בו ואיך?'

כולם יכולים להיכנס למים

אחד מהדברים הטובים שנעשו עבור הילדים הנדירים הללו בשנתיים האחרונות זהו פרוייקט "מונשמים במים" של עמותת 'עדי', עמותה נוספת העוסקת בסיוע לבעלי צרכים מיוחדים.

לבריכה הייחודית הזו נכנסים ילדים שמחוברים באופן קבוע למכונות הנשמה או חמצן וזאת באמצעות התקני חמצן ניידים מותאמים, צינורות ארוכים, ליווי רופאה ואחות וכן טיפול מסור של ההידרותרפיסטיות והמלווים. יעל מגידו, הידרותרפיסטית ומנהלת בריכת עדי ופרוייקט מונשמים במים, מרחיבה: "הילדים שמגיעים אלינו הם עם צרכים מיוחדים מורכבים ומאתגרים במיוחד. ה'אני מאמין' שלנו הוא איך עושים איתם את זה ולא האם אפשר. נקודת ההנחה היא שאפשר לעשות איתם הכל ואנחנו רוצים לעשות איתם הכל, רק שואלים איך. הבריכה שבנינו מונגשת; אם זה מיטות הנגשה, מנופים, ערסלים ואפילו הנגשה תקשורתית, הכל כדי לאפשר לכולם, גם אלו שעל כסא גלגלים, שוכב, מונשם ומחובר לחמצן – כולם יכולים להיכנס למים. זה דורש מאיתנו צוות מקצועי ומיומן בשיתוף פעולה של כל הצוותים ב'עדי' להכניס ילד כזה לבריכה. ילד מונשם שנכנס לבריכה זה אומר הידרותרפיסט אחד או שניים במים לפי הצרכים של אותו ילד, אחות שמלווה מבחוץ וצמודה אלינו, מציל שעוזר להכניס ולהוציא, חיבור למכונות חמצן, וצוות סייעים שדואג ברמה הטכנית, מעטפת שלמה על מנת שהילד יוכל לקבל את הטיפול ואת המענה מסביב".

לבריכה מוכנסים תינוקות מגיל 3 חודשים ועד בגירים שגרים במקום. מדהים לגלות כמה טוב המים עושים לילדים האלו, שאולי לכמה רגעים הם מרגישים "כמו כולם". העובדה שבמים אין תחושה למשקל גורמת לחלקם לעמוד ואף לעשות תנועות מסויימות. יעל מתארת שהתחושה של "כמו כולם" גורמת להם להצלחות כבירות ברמה הנפשית והפיזית.

יעל: "זה מאד משפיע על הנפש ובכלל, אלו ילדים שכל היום יושבים על כסא גלגלים בלי תנועה או תזוזה, עוברים עם מנוף מכסא למיטה ולהפך, הכל מאד פסיבי ובמים, כשהם משוחררים מהכסא ומקבלים את התנועתיות של המים, זו תחושה שבחיים האמיתיים הם לא מרגישים אותה, התנועתיות, החופשיות. כשהם נכנסים למים הם מחייכים ומגיבים כמו שלא רואים בחוץ. זה משפיע על הגוף ועל הנפש. רואה את הנינוחות שלהם. יש כאלו שסובלים מהצטברות ליחה בריאות אז הטיפול במים משחרר ומוציא את זה. כשהם יושבים על כסא גלגלים, תמיד מסתכלים עליהם מלמעלה למטה, במים המבט פנים אל פנים בגובה של מטפל מטופל – בגובה העיניים. בנוסף, הם לא מחוברים לאמצעים, יש מצופים אבל המים מציפים ומשחררים אותם ויש להם מגע של ההידרותרפיסט- יש מגע אמיתי ושלם בלי שום אמצעי וזו תחושה משוחררת שהם לא חווים בחוץ.

"יש לנו ילד שהמים עושים לו כל כך טוב שלאחר הבריכה הסטורציה שלו נשארת גבוהה למשך כמעט שעתיים; השחרור הזה והעבודה שהמים עושים על הריאות ומערכת הנשימה עושה לו כל כך טוב, שהוא מסתדר בלי מכונת ההנשמה למשך כמעט שעתיים".

 

"אם כל אחד יפגוש באנשים המיוחדים, מספיק לחייך להגיד שלום או להתייחס ולא להירתע, בדבר הקטן הזה אנחנו נעשה המון. אם לא נברח מהם, אלא נכיל ונקבל אותם".

"המוטוריקה השתפרה פלאים"

דבי אנקווה היא חובשת ב'איחוד הצלה' ואמא ל-2 ילדים מקסימים עם צרכים מיוחדים. בנה הקטן רפאל לוקה בתסמונת גנטית Cfc – cardio facio cutaneous סינדרום שגורם לבעיות בלב ובעיות התפתחותיות. "הוא בן 8 אבל מבחינת גודל פיזי הוא קטן כמו פעוט בן שנה וחצי", היא מתארת את בנה. "לפני שהבאתי אותו לבית הספר של מרכז 'עדי' בירושלים הוא לא זז ולא הגיב. בשנים שהוא נמצא ב-'עדי' הוא התפתח בצורה שקשה להאמין. הוא מגיב ומתקשר, מזיז את הזרועות ואת הרגליים, מחייך ושמח ואפילו בזמן האחרון מצליח ללכת עם הליכון. אין דבר יותר מרגש מזה".

כשאני מדברת איתה על הבריכה של עמותת 'עדי' היא מחייכת. כמה שהבריכה עושה טוב לילד – היא עושה טוב לדבי. "רפאל שלי מאושר בבריכה, הוא פשוט בעננים! רפאל לא אוהב לקום בבוקר, אבל כשאני אומרת לו שהיום הולכים לבריכה הוא מתעורר מיד ועושה קול קבוע שמביע שמחה והתרגשות. אני רואה שהוא מתאמץ לעשות תנועות עם הידיים והרגליים, הוא לא נכנע. מאז שהוא בבריכה, ובכלל, נמצא בעמותת 'עדי' – הכישורים המוטוריים שלו השתפרו פלאים".

יו"ר הכפר השיקומי עדי נגב – נחלת ערן, חתן פרס ישראל אלוף (מיל') דורון אלמוג, מסר ל"שבתון" : "עמותת 'עדי' גאה לעמוד בחזית הטכנולוגיה הטיפולית שמטרתה לאפשר לכל אדם שנברא בצלם, יהיה מצבו אשר יהיה, ליהנות מהטוב שמעניק העולם. מרכז 'עדי' בירושלים והכפר השיקומי 'עדי נגב-נחלת ערן' נחשבים למיזמים לאומיים ייחודיים מסוגם בארץ ובעולם, אשר פועלים יחדיו להובלת שוויון, תיקון עולם ויצירת חברה חזקה יותר".

יעל מגידו: "מי שעובד עם בעלי הצרכים המיוחדים רואה אותם כאחד האדם. לנו זה ברור ומובן, וזה משפיע על המשפחות שלנו ועל החברה מסביב ל'עדי'. ככל שהאוכלוסייה ה'רגילה' תתקרב לילדים עם הצרכים המיוחדים הם רק יבינו שהם בני אדם כמוני וכמוכם ויש להם צרכים כמו שלנו ושהם מגיבים שאוהבים אותם ומתקשרים איתם, ולכל אחד בכל מצב שהוא יש לב, נשמה וצריך להתייחס לזה  ולכבד את זה. אנחנו ב'עדי' מנסים לקבל אותם כמו שהם ולתת להם כל מה שאפשר. גם אלו שלא מתקשרים אנחנו מדברים איתם, מבקשים רשות לכל דבר שאנחנו עושים להם. יש לנו חברה' מבני עקיבא שמפעילים אותם. יש סניף שנקרא 'עדי', שבת ארגון, מחנות שמוציאים אותם אליהם. המטרה היא לתת להם את מקסימום איכות החיים שהם יכולים לקבל גם במצב שלהם. זה מגיע לכל אדם".

יש עוד הרבה לקדם בנושא הנגישות

בזכות עמותות כמו על"ה ו-'עדי' הילדים הנדירים הללו זוכים לבית חם, לחיבוק, למקום שתומך ועוטף אותם ומעניק להם את התחושה שהם כמו כולם. אבל בחוץ, במרחב הפתוח, התחושה שלהם שונה. המרחב הציבורי פחות נגיש להם, כפי שדבי מתארת מניסיונה: "במרחב הציבורי יש מדרכות גבוהות ולא נוחות לנסיעה בכיסא גלגלים, גינות ציבוריות שאין להן גישה מלבד מדרגות. אני לא מדברת בכלל על מתקנים מותאמים לילדים עם מוגבלויות, אבל גינות צריכות להיות מגודרות ונגישות, ואנחנו עוד רחוקים מזה".

הרב מרמורשטיין: "הנגשה זה א'-ב' של הכל. כשבונים גן ילדים שיבנו לידו כיתות לחינוך מיוחד, שהילדים יהיו ביחד – הביחד חשוב, חיבורים של קבוצות ילדים ונוער לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. חובה גם שתהיה נגישות במרפאות השיניים, קופות חולים, גנים ציבוריים, בבנקים ובכל מקום של נותני שירות שהאנשים עם הצרכים המיוחדים לא ירגישו דחויים. לא צריך לרחם עליהם, אבל חובה לתת להם את היכולת להתקיים ולהתנהל".

פתחנו את הכתבה עם הסקר שפורסם לפני שנתיים, האם חל שינוי מאז? האם החברה הישראלית למדה לקבל את השונה?

הרב מרמורשטיין מאמין שכן: "התרחש שינוי בשנים האחרונות. ראינו את זה בקורונה. יש מערכות התנדבותיות, יש רצון. זה לא מספיק, אבל צריך להסתכל על הצד החיובי. יש תנועה של אנשים שמבינים שצריך שינוי ואת זה צריך להמשיך לטפח. חלק מהרשויות המקומיות רואות כפרויקט מספר אחת שלהן את קידום בעלי הצרכים המיוחדים, נוער, מבוגרים או ילדים, ופיתוח שירותים עבורם. זה רחוק מלהיות שלם, זו צריכה להיות השאיפה של כל איש ציבור או מנהיג להבין שהאנשים הללו יהיו בסדר העדיפות העליון. אם לא נעשה למענם, מי יעשה?".

דבי אנקווה חלוקה: "יש שיפור ביחס לאנשים עם מוגבלויות, בעיקר אנשים מבוגרים ובוגרים שיש יותר חמלה למצבם. אני חושבת שבנושא של ילדים עם מוגבלויות יש עוד הרבה מה לשפר מבחינת מודעות ותודעה.

"ילדים חושבים שמוגבלות היא מילת גנאי. הם לא עושים את זה מרוע, פשוט אין מספיק מודעות לעניין. תיקון היחס בחברה והובלה לשוויון יכניס אור לחיי כל הילדים והבוגרים המתמודדים עם מוגבלויות. עמותת 'עדי' פועלת כדי לתקן את היחס של החברה למוגבלות בכך שהיא מאפשרת לילדים המוגבלים ליהנות מכל מה שילדים אחרים נהנים – כמו רחצה בבריכה".

כשאתם קוראים את הכתבה הזו, אנו בפתחו של חג החנוכה, חג האור, זהו בדיוק הזמן לעשות שינוי קטן בנו שיכניס אור גדול לחיי בעלי הצרכים המיוחדים. מה למשל?

יעל מגידו: "אם כל אחד יפגוש באנשים המיוחדים, מספיק לחייך להגיד שלום או להתייחס ולא להירתע, בדבר הקטן הזה אנחנו נעשה המון. אם לא נברח מהם, אלא נכיל ונקבל אותם".

הרב מרמורשטיין: "לא צריך לחכות לזעזוע או ליום מיוחד, אלא לעשות. לבדוק כמה אנשים בישוב שלנו מתמודדים עם צרכים מיוחדים? האם הם מקבלים את השירותים? האם יש להם את מה שהם רוצים? איך מקבלים אותם במרחב הציבורי- בגינה? מה קורה בתכניות הספורט של הישוב? זה שמקבלים את השונה בסבר פנים יפות זה א'-ב', צריך לגרום לכך שתהיה להם איכות חיים ולא שיסתגרו פנימה. לבוא אליהם הביתה, להוציא את בעלי הצרכים המיוחדים החוצה ולתת להם הרגשה שהם רצויים".

הפוסט הילדים שרוצים להיות כמו כולם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.