גבר בן 72 מאשקלון, חסיד ויז'ניץ בן 21 מבית שמש, צעיר חרדי לשעבר בן 25 מבני ברק, זוג צעיר מרמת גן, וזוג שעלה מאזרבייג'ן ומתגורר בלוד – אלה, בין היתר, המרגלים למען איראן שנחשפו בחודשים האחרונים. השבעה נתבקשו על ידי מפעילים באיראן, בדרך ישירה או עקיפה, לעקוב אחר אנשי ביטחון או אנשי מדע ישראלים ולאסוף עליהם מידע, לצלם אתרים אסטרטגיים של המדינה, בהם מטה המוסד ואפילו קברי חיילים שנהרגו, לעודד מרי אזרחי, וגם לנסות לאתר מתנקש שיסכים לרצוח בכירים בממשלה או במערכת הביטחון. עבור הפעולות האלה הם תוגמלו בעשרות אלפי דולרים. כל העת התבקשו המרגלים לשמור על חשאיות מוחלטת כדי שלא יתגלו, ובין היתר הורו להם הסוכנים לרכוש טלפון מבצעי, מצלמה באיכות גבוהה ומחשב נייד המוקצים לצורך המשימות. במחשב השתמשו המרגלים בתוכנת קידוד שהתקינו, כדי להעביר את המידע שאספו למפעילים האיראנים.

לדעת ד"ר מנחם מרחבי, חוקר של המזרח התיכון ואיראן, חוקר בכיר במכון טרומן באוניברסיטה העברית ומרצה, הגילויים האחרונים על מרגלים בשירות איראן אינם מפתיעים כלל. "האיראנים מנסים כמה וכמה שנים לגייס מרגלים, אז תודה לא-ל שיש לנו שירות ביטחון ומודיעין טובים מאוד שעוקבים אחרי כל אותם ניסיונות. האיראנים ניסו לעשות את זה עם ערביי ישראל בעבר, ובשנים האחרונות הם ניסו וגם הצליחו כנראה, לגייס יהודים לצורך העניין. זה מדאיג שהם מצליחים, שיש אנשים שמוכנים לעשות הכל תמורת בצע כסף. החלום האולטימטיבי של משמרות המהפכה הוא לעשות לישראל את מה שהיא הצליחה לעשות לאיראן – וזה לפעול על אדמתה שלה. איראן לא מצליחה לתפוס את זה בזמן, אבל היא מודעת לזה שזה קורה, כי את התוצאות כולם מגלים בסוף".

גם שחר קליימן, הכתב לענייני העולם הערבי ב"ישראל היום", לא מופתע מהגילויים האחרונים. "איראן מנסה ליצור משוואת כוח מול ישראל. על כל תקיפה של יעד שלה, היא תתקוף בחזרה יעד דומה. כך לדוגמה האיראנים ביצעו את מתקפות הטילים באפריל ובאוקטובר כתגובות לחיסולים של בכירים בכוח קודס. כך גם בעולם הריגול, הרפובליקה האסלאמית רוצה להעמיד את עצמה באותה נקודה מול ישראל כי היא רואה את עצמה בתור מעצמה אזורית. בשנים האחרונות פורסם רבות בתקשורת הזרה על עומק החדירה המודיעינית של ישראל באיראן. בחיסול ב-2020 של מדען פרויקט הגרעין, מוחסן פח'רי-זאדה, דווח על כך שהסתייעו בסוכנים איראנים. חשיפת ארכיון הגרעין ב-2018 הייתה עוד נקודת ציון שבה נעשה שימוש בסוכנים מקומיים. למעשה, גם בחיסול של איסמאעיל הנייה, שיוחס לישראל, אפשר ללמוד על עומק החדירה המודיעינית. החיסול התבצע דווקא במתחם מאובטח של משמרות המהפכה בטהרן. כלומר, המסר היה שאין אף מקום בטוח באיראן".

שליטה טכנולוגית
עפ"י פרסומים זרים, גם ישראל לא טומנת ידה בצלחת בתחום הריגול. מי טוב יותר בתחום?
ד"ר מרחבי: "לפי התוצאות, חד-משמעית ישראל עושה עבודה טובה ויסודית יותר. העליונות הטכנולוגית של ישראל באה גם בזה לידי ביטוי. זה כולל מעקב אחרי אנשים, פריצה למערכות תקשורת ומודיעין, יש לישראל שילוב של יכולות טכנולוגיות ויכולות אנושיות גבוהות ביותר. ישראל מוצאת את האנשים, ודרכם מגיעה למערכות שלא קל להגיע אליהן".

שחר: "אני חושב שאין מה להשוות. המבוכות שישראל גרמה לאיראן הובילו את השלטונות להדיח את ראש המודיעין של משמרות המהפכה, חוסיין טאיב, בשנת 2022. זה היה בעקבות רצף של חיסולים שהמנגנון שלו נכשל באופן טוטלי בסיכול שלהם. מנגד, הנאשמים והחשודים בריגול עבור איראן לא השיגו על פניו הישג ממשי מעבר להעברת תצלומים וביצוע משימות 'קטנות'. כלומר, לא היה אירוע של התנקשות, כפי שקרה באיראן פעמים רבות".
"באופן כללי, וע"פ פרסומים, בעולם המודיעין אתה מחפש אנשים שיש להם גישה לאן שאתה צריך", אומר ד"ר מרחבי בנוגע לפרופיל של המרגל האולטימטיבי. "המפעילים מחפשים אנשים שיש להם גישה לבסיסים צבאיים או שלפחות יכולים לצלם אותם מבחוץ, הם מחפשים אנשים שיכולים להגיע לאנשים מסוימים. חלק מהמפעילים יגידו שהם מחפשים מישהו מתוסכל, שיש לו שק של צרות, הרגשה שהמערכת דפקה אותו".

היום, בעידן הלוויינים, בשביל מה איראן צריכה בן אדם שיצלם להם את הבסיסים? הרי גם ככה הכל גלוי וידוע?
ד"ר מרחבי: "לא הכל ידוע וגלוי גם בעידן הלוויינים, יש דברים שאי אפשר לראות מהשמיים. מעבר לזה, אם רוצים לחסל או לעקוב אחרי מדען או אנשים מסוימת במערכת הביטחון הישראלית, אני בספק אם יש לאיראן יש יכולות לווייניות ברמה הזאת. הרבה יותר פשוט למצוא ישראלי שיעשה עבודת בילוש פשוטה. אלה לא דברים ברומו של עולם. זה קשור ליכולות טכנולוגיות, ולאיראן אין יכולת לראות כל דבר, ואגב גם למדינות שיש להן יכולות גבוהות בתחום – זה לא מספיק. יש דברים שהם מתחת לפני השטח, מתחת לקרקע, אז לוויינים ומצלמות לא עושים את כל העבודה".
שחר: "יש דברים שאי אפשר לראות בתצלומי לוויין. מעבר לזה, לפי החשד האיראנים גייסו אנשים גם כדי לערער את הסדר החברתי מבפנים ולהפיץ שנאה בחברה הישראלית. הזוג ברמת גן, למשל, הואשם בכך שקיבל משימה לרסס כתובות גרפיטי נגד ראש הממשלה. למעשה, יש איזשהו מדרג של משימות. צילום התמונות הוא רק שלב אחד בדרך למשימה מורכבת יותר כמו הבערת כלי רכב ואפילו התנקשות באישיות ישראלית. מערכת הביטחון הצליחה לתפוס את זה בזמן".
ב"ה ישראל חושפת את המרגלים בזמן, ולצורך איתורם היא נעזרת באמצעים טכנולוגיים ובשיתופי פעולה עם מדינות באזור. "שיתוף פעולה של מדינות באזור הוא צעד מבורך. כמו בתחומים אחרים, ישראל כנראה שני צעדים לפני איראן בעניין הזה. האיתור קשור גם לעליונות טכנולוגית, כי מעקב אחרי אנשים משחק תפקיד חשוב בזה. העובדה שישראל יודעת על איש עסקים ישראלי שנכנס לאיראן מתי וכמה זמן היה שם וכו', כשהיא מגישה נגדו כתב אישום, זה משקף שיש גישה די טובה למידע שזורם אצלם. לישראל יש יכולת לפרוץ לתוך מערכות. לדוגמה: לפני למעלה מעשור, עפ"י פרסומים שונים, ישראל הצליחה לקלקל את תוכנית הגרעין האיראני או לעכב חלק ממנה, על ידי פריצה למחשבים של הצנטריפוגות. לפני שנתיים בערך ישראל הצליחה להשבית נמל גדול ואסטרטגי במפרץ הפרסי, בנדה עבאס – הודות ליכולות טכנולוגיות גבוהות".

תקופה תקדימית
העובדה שמרבית אלה שנעצרו כחשודים בריגול לטובת איראן הם תושבי ישראל שהגיעו ממדינות שהאיראנים דוברים את שפתן ומכירים היטב את אורח חייהן – לא צריכה להדליק אור אדום בכל הקשור לשערי ישראל, הפתוחים לכל דכפין כמעט?
ד"ר מרחבי: "ישראל לא תעביר חוק האוסר על אזרחים במדינות דוברות פרסית או שכנות של איראן לבוא לכאן. הפרצה היא מובנית. זה לא בהכרח. האיראנים פנו לאנשים האלה אולי כי היה להם יותר נוח, אבל זה לא משהו מותנה. לפני כ-20 שנה, האיראנים ניסו לגייס איש עסקים ישראלי בשם נחום מנבר. הוא הורשע בסיוע לאיראן על ידי מכירת ידע, ציוד וחומרים אשר עשויים לשמש להכנת נשק כימי, וישב על זה בכלא הרבה שנים. עד הרגע האחרון הוא טען שהוא לא הופעל על ידי האיראנים ושזו הייתה עלילה. הוא היה ישראלי שלא היה לו מוצא איראני. זה לא בהכרח הדפוס העקבי אצל האיראנים. הם גם ניסו לגייס ערבים אזרחי ישראל כמה וכמה פעמים. לא הייתי אומר שישראל צריכה לסגור את שעריה, אבל באופן טבעי אפשר להניח שבאזור הזה אנשים שיעלו משם יהיו תחת פיקוח מסוים, אבל לא באופן שיפריע לאורח חייהם. צריך לזכור: אם ישראל תופסת את הדברים האלה בצורה עקבית מאוד, יכול להיות שהיא לא בהכרח עוקבת אחרי המפעילים שלה פה אלא אולי אחרי המפעילים שלהם. זה לא בהכרח הכיוון שבו זה עובד".
שחר: "לאיראנים אין בעיה לדבר גם באנגלית, עברית או ערבית לצורך העניין, אבל כן יש כאן התמקדות בישראלים מהשוליים כדי לנצל את מצבם הכלכלי-חברתי. אני חושב שבלי קשר לפרשה, צריך לבחון את כל הנושא של מתן אזרחות באופן מיידי לכל מי שנכלל במסגרת חוק השבות. יש תופעה של אנשי עסקים שמגיעים לישראל לקבל אזרחות ואז ישר חוזרים למדינות שלהם, והיו מקרים של אנשים שהשתמשו במדינה בתור עיר מקלט. לכן, צריך לראות איך עולים שמגיעים לכאן מקבלים אזרחות אחרי שהם באמת השתקעו לפרק זמן קצר לפחות והוכיחו את הקשר שלהם למדינה. כרגע זה קצת כמו דלת מסתובבת, אבל כאמור, לא בטוח שזה יפתור את הבעיה".

ד"ר מרחבי מבקש להוסיף שכחוקר איראן זו תקופה מיוחדת. "איראן במצב קשה היום", הוא מסביר. "איראן עצמה וישראל ביחד הצליחו לגרום לאיראן להיקלע למצב שהיא לא חלמה עליו לפני שנה וקצת. המלחמה בעזה עלתה לה ביוקר ובמשאבים הרבה מעבר למה שחלמה, במיוחד הכתישה של חיזבאללה בלבנון – זה משהו שמאוד כואב לאיראן. לא פחות גרוע מזה היא שהמלחמה עוברת מדי פעם עוברת לאדמת איראן עצמה. כמדיניות, איראן עשתה כמעט הכל כדי להימנע ממצב כזה, ולכן התקופה הזאת היא מאתגרת גם לי כחוקר איראן כי היא תקופה תקדימית. הפעם היחידה שהרפובליקה האיראנית האסלאמית חוותה מלחמה על אדמתה ה כשאויב פלש אליה, היתה הפלישה תוקפנית והחד-צדדית של סדאם חוסיין ב-1980. זה לא דומה למה שקורה עכשיו, כמובן, אבל במובן הזה איראן לא רצתה בשום אופן למצוא את עצמה שהאזרחים שלה פותחים את העיתון וקוראים בבוקר על סוללות טילים שחוסלו וכו'. לכן היא עושה הכל כדי לשדר עסקים כרגיל. אבל אין ספק שהיא תעשה שידוד מערכות אחרי שהאבק ישקע. מה שחשוב להם כרגע בעיקר הוא שיהיה הסכם בין ישראל ללבנון. הם בבעיה, הם מבחינים שהם נגררו למצב שבו הם נסחפו קצת אחרי המילים של עצמם, אחרי הרטוריקה של עצמם, והם עלולים לשלם על כך מחיר – שרק הולך ועולה בינתיים. כישראלי, בזירה האיראנית אני די אופטימי. מצבנו יותר טוב בעימות הזה ממצבם".

הפוסט המרגל האיראני: קווים לדמותו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרבנים והחטופים
נכון שהציפיות שלי ממוסד הרבנות הראשית לישראל, אחרי מה שהוא עבר בעשורים האחרונים, הן מינימליות, אם בכלל. ובכל זאת, יש לי תחושה שאני עשוי 'להתאכזב' לטובה. ישיבת העבודה המשותפת של שני הרבנים הראשיים החדשים, הרב קלמן בר והרב דוד יוסף, עסקה בסוגיית החטופים, ואף השתתפו בה נציגי כמה ממשפחות החטופים. הרבנים יוסף ובר שמעו עדויות מהשבי וכן עדויות על כמה חטופים שנרצחו בשבי, ניסו לחזק את המשפחות והבטיחו לפעול במה שנקרא 'במסדרונות הגבוהים', כולל בפגישתם הקרובה עם ראש הממשלה. הם גם הפנו קריאה נחרצת למקבלי ההחלטות לעשות כל שביכולתם להשבת החטופים לביתם. הרב דוד יוסף הזכיר את פסק ההלכה ההיסטורי של אביו, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בנוגע לשחרור החטופים במבצע אנטבה, לפיו 'יש להתייחס לסכנה העכשווית ולפעול להצלת החטופים, גם אם קיים חשש לסכנה עתידית חמורה יותר'. הרב קלמן בר ציטט את הרמב"ם: "המצווה הגדולה ביותר היא פדיון שבויים" והוסיף על כך את דברי השו"ע: "שכל המאחר בפדיון שבויים הרי זה כשופך דמים". "אם לא נתעורר בזמן, אנו עלולים לגרום לשפיכת דמים", אמר.
אז בעיניים שלי, עצם זה שהרבנים הנבחרים הקדישו את ישיבת העבודה הראשונה שלהם לנושא הזה, זה מקור לאופטימיות שבכוונתם לרדת מהאולימפוס אל העם ולדון באמת בדברים המטרידים ומעסיקים אותו. הגיע הזמן, לא?

קיבלת צו?
לשר הביטחון החדש, ישראל כ"ץ, לא היו הרבה ברירות, ומשרד הביטחון הוציא בשבוע החולף 1000 צווי גיוס לחרדים – 50% לגילאי 18-20 , 40% לגילאי 21-23, 10% למעל גיל 24. תוך שלושה חודשים או קצת יותר, ישלחו עוד 4,500 צווים לחרדים. החידוש הפעם- לא רק לכאלה שעובדים ואינם לומדים. גם לכאלה שרק לומדים בישיבות. רנדומלי. אין אפליות. זו, לפחות, ההנחיה, כדי לעמוד בהוראות החוק. בני ישיבות שקיבלו צווים ולא יתייצבו, צפויים לסנקציות כמו: איסור יציאה מהארץ, מניעת רישיון נהיגה ומניעת חידוש דרכון. כל ראש ישיבה היה חותם על זה בשמחה. שיישארו בישיבה וילמדו. מי שנלחץ הם בעיקר הפוליטיקאים החרדים. 6,000, 7,000 צווים, זו תחילת איבוד השליטה על החברה'. גם אם 90% מהם יצייתו להנחיית הרבנים אפילו שלא להתייצב לצו ראשון. וכאן נכנסים ה'גדויילים' והעיתונים החרדיים, להזהיר את נתניהו (בפעם המי סופר כמה): איננו בכיס שלך. שלא יחשוב, שאם לפני שבועיים הם לא מימשו את איומם שלא לתמוך בתקציב אם חוק הגיוס כלבבם לא יעבור לפני כן, גם בפעם הבאה הם יהיו 'ילדים טובים'. יריב לוין וחבריו הכריזו השבוע כי הגיע זמן הרפורמה המשפטית. דגל התורה ואגודת ישראל החליטו השבוע בישיבת הסיעה כי לא יאפשרו לקדם את הרפורמה המשפטית לפני קידום חוק הגיוס.
הנה מה שכתבו על זה ביום שלישי בעיתון 'יתד נאמן' של הליטאים: "גם ממשלת ימין, לפי הקולות והמעשים הבוקעים מתוכה, אינה בדיוק תואמת את העם היהודי, אלא את העם הישראלי והיא מנסה לצוד את ציפור הנפש היהודית שנוקרת להם בכתף. לא סביר שבמקרה של בחירות תקום כאן ממשלת שמאל, אבל גם המועמדים להרכבת ממשלת ימין, לא טובים יותר בנושאים שהנשמה היהודית תלויה בהם, בלשון המעטה. אקטיביזם שיפוטי ימני לא יהיה טוב יותר. ערכאות הן ערכאות ובמקום המשפט שמה הרשע". (על המשפט האחרון גם ביבי ויריב לוין ושמחה רוטמן יחתמו בשתי ידיים..). עיתון 'המודיע' לא פיגר בהרבה וכתב, בין השאר: "רודפיו של הציבור החרדי מימין (לא כולם, אבל יש לצערנו לא מעט), יוצאים מנקודת הנחה שאין לציבור החרדי ברירה או אופציה ללכת עם השמאל…ומכיוון שכך, מותר להם, לאותם אלה מימין, להתנגח בציבור החרדי, לפגוע בבבת-עינו שהם לומדי התורה, לבוז להשקפת עולמם….קיימת אפשרות שלישית…הציבור החרדי נוכח לדעת שפוליטית אין לו בני ברית שמסוגלים להטיל מרות על חברי מפלגותיהם…הוא יצטרך לחשב מסלול עתידי, ואולי להעדיף מראש לא להשתתף במשחק". בעיניים שלי- איום סרק. הציבור החרדי, ובטח הנהגתו, זקוקים למנעמי השלטון לא פחות מכפי שמרכיב הקואליציה, מי שלא יהיה, זקוק להם. וכן, אם המפלגות הציוניות יתפכחו ונוכח הימים המורכבים בהם אנו נמצאים יקימו קואליציה של כל המפלגות הציוניות, יתכבדו הסיעות החרדיות לשבת באופוזיציה עד הרגע שיכריזו: מוכן אני לחוק גיוס הוגן לכולם.

שר העבודה, יואב בן צור (ש"ס) צריך לשלוח לשופטי בג"צ זר פרחים ענק. נכון לעכשיו, בסוגיית סבסוד המעונות לאברכים חייבי גיוס המשתמטים מהגיוס, הוא והם יצאו וידם על העליונה

חייבים לשלם מחיר

בפעילות בזק הצליח השב"כ לשים ידו על חשודים בהשלכת פצצת התאורה על מתחם ביתו של נתניהו בקיסריה. ביניהם קצין במיל. בדרגת תת-אלוף, מראשי מחאת קפלן. בית המשפט האריך את מעצרם בחמישה ימים. לאחר כמה ימי מעצר אמרו כי לא התכוונו לפגוע בראש הממשלה או בביתו, אלא הרוח נשאה את פצצת התאורה לאן שנפלה. בין אם אמת דיברו, בין אם אמרו זאת בעצת סנגוריהם כדי לנסות להמעיט מחומרת המעשה, אין ספק כי החבורה הזו חצתה כל גבול במחאה, וחייבת לתת את הדין, ובלי הנחות. אלף- מדובר באנשים מבוגרים 'מיושבים'. לא בפרחחים עם חצ'קונים על הפנים המחפשים אקשן. עם כל השנאה שלהם לביבי, הם חייבים היו לדעת את ההשלכות של מעשיהם. בית- למען ישמעו ויראו. משני צידי הקשת הפוליטית. שגם למחאה יש גבול.

בג"ץ המעונות: מי ניצח?
שר העבודה, יואב בן צור (ש"ס) צריך לשלוח לשופטי בג"צ זר פרחים ענק. נכון לעכשיו, בסוגיית סבסוד המעונות לאברכים חייבי גיוס המשתמטים מהגיוס, הוא והם יצאו וידם על העליונה. בואו נעשה קצת סדר. מאז פסק בג"צ כי המשתמטים הנ"ל אינם זכאים לסבסוד המעונות, הקפיא כבוד השר יואב בן צור את הסבסוד הזה לכולם. גם למי שאינו אברך. התוצאה- 74 אלף משפחות לא חרדיות, חלקן ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, לא קיבלו את הסבסוד הזה שהגיע להן בדין. הן היו בנות ערובה בידי בן צור. השבוע, בג"צ הציע פשרה, שכמובן בן צור וחבריו לקחו אותה בשתי ידיים. קודם כל, כולם, חרדים ושאינם, יקבלו רטרואקטיבית את הסבסוד הזה. אח"כ, שר העבודה יפרסם תוך חודש תבחיני סבסוד לכלל האוכלוסייה, שהרי אין להפלות בין קבוצות. במקביל, תינתן ארכה של שלושה חודשים בתמיכה לחרדים מחויבי גיוס המשתמטים מגיוס. בשורה התחתונה, בן צור סידר לממשלת הימין-ימין החרדית אורכה של כמה חודשים לחוקק חוק השתמטות חדש או הסדר חוקי אחר שיאפשר לא להתגייס בלי שזה יפגע בקבלת הסבסוד למעונות. ובין לבין, הפשרה הזו היא מכה קלה בכנף ליועצת המשפטית לממשלה, שקבעה כי אין לסבסד משתמטים מגיוס.

ימי הכרעה
האווירה שוב הזדהמה. ושוב, את הדוגמאות הכי בוטות מספקים לנו חברי כנסת. מעל הדוכן ובציוצים ברשת אקס. בעקבותיהם, צייצנים ואנשי תקשורת אינם מחמיצים את ההזדמנות לחבוט. האמינו לי, יכולתי למלא כאן עשרה עמודים ביקורת צולבת על השר אמסלם שבתכלס' קרא להתעלם מהחלטות בג"ץ, על ד"ר השר קרעי, על יו"ר האופוזיציה לפיד, לא חסר. אבל הפעם אני מבקש לחסוך זאת מעצמי ומכם. מתאפק. לי נמאס, אני בטוח שגם לכם. ריבונו של עולם. כבר שכחנו? באמת מתגעגעים לשפה ולקרע שהיה בחברה הישראלית של ערב הטבח?
איך שלא נסתכל על זה, הגענו לימים בהן הכרעות חשובות בנושאים רגישים לחיינו אמורות להתקבל, כאן ומעבר לגבול. הראשונה בהן היא שאלת ההסכם עם לבנון. הגעתו של השליח האמריקני הוכשטיין אמורה לסמל כי החתימה על ההסכם קרובה. "תוך ימים ניתן לסכם" אמר. העצמת הקרבות שם, כמו גם הירי משם לעבר ישראל, מאפיינת תקופה של ערב חתימה. כל צד רוצה להשיג יותר ברגעים האחרונים של הלחימה. עפ"י פרסומים, אבן הנגף היא שאלת הסמכויות שיהיו לישראל במקרה של הפרת ההסכם. נוכח המנהרות התת-קרקעיות בלבנון ומה שהכילו, לישראל אסור לוותר על כלום. החורף לא עושה טוב ללחימה בלבנון, הוסף לכך את השחיקה הן של המילואימניקים והן בציוד הלחימה, וקיבלת סיבה טובה לישראל למה לחתור להסכם עכשיו. בלבנון. אבל כמובן, לא במחיר סיכון אפשרי לצפון. אנחנו רוצים לראות את הרבבות שבים הביתה בביטחה. אגב, יש מומחים הסבורים כי גם בלבנון, ההסכם עוד לא נראה באופק.
באשר לעסקה להחזרת החטופים. הצוות המיוחד לא מפסיק לפעול. רה"מ בנאומו בכנסת דיבר על סיכוי להסכם להחזרת החטופים. אני רוצה להאמין שהוא יודע על מה שהוא מדבר בעניין זה, ולא אכפת לי לא לדעת מה קורה, העיקר שיושבו כבר לחיק משפחותיהם. לדברי רה"מ, 50 מ-101 החטופים עדיין חיים. שיוחזרו כבר. החיים, והמתים.
ולעניין הרצון לפטר את היועצת המשפטית. לענ"ד, יותר דיבורים. יהיה קשה לבצע, שכן ועדת האיתור שבחרה בה בזמנו, היא שאמורה לאשר המלצה של הממשלה לפטרה. לא מאמין. אגב, לא שומע בעניין את גדעון סער שהביא אותה לתפקיד. הרצון לפטרה נובע, לענ"ד, לא רק מזה שהיא לעומתית לביבי ונבחריו. בעיניים שלה- כשומרת הסף שמונעת הפרות בוטות של החוק. לענ"ד, העיסוק בכך דווקא כעת נובע מהצטברות נושאים הקשורים אליה; חששו של נתניהו, האמור להתחיל להעיד במשפטו עוד כשבועיים שהיא תדרוש נבצרות שלו, דרישתה מביבי לשקול כשירות כהונתו של בן גביר כשר לביטחון פנים ודרישתו הנגדית של בן גביר ממנו לפטרה, רצון למנוע השפעתה על מינויים קרובים לבית משפט העליון בדגש על הנשיא, ועוד. מה שבטוח, יש לגברת גלי מיארה-בהרב עצביי ברזל.

הפוסט מגיוס חרדים ועד עסקת החטופים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"נפתלי מבקש 'אל תהרגו את היזמות של המורה'. הנה סיפור אחד שימחיש למה התכוון: בחדר המורים קידמו את פניו יותר מדי חיוכים, אך איש לא טרח להסביר לו את פשרם. כשנכנס לכיתה אליה שובץ, התבררה הסיבה מהר מאוד – זו הייתה כיתה סוררת וחסרת משמעת לחלוטין, שכבר 5 מורים התרסקו עליה. נפתלי יצא מן הכיתה וניגש לחדר המנהל. בקשתו הייתה פשוטה: תן לי גיבוי מלא מול ההורים ומול הפיקוח, ואל תתערב במה שאני עושה למשך עשרה ימים. אם זה לא יצליח, אקח את האחריות ואתפטר. המנהל, שכבר היה די מיואש מהכיתה, הבטיח שכן יעשה.
"נפתלי חזר לכיתה ובשקט, בלי כעס, הודיע לתלמידים שכולם הולכים הביתה. מובן שהילדים לקחו את התיקים ופרצו החוצה בצהלות שמחה. כך קרה גם בבוקרו של היום השני. ביום השלישי כבר ניגשו אליו כמה תלמידים וניסו להבין מה קורה כאן. הוא אמר להם: 'עכשיו אתם הולכים הביתה כמו כולם. אם באמת חשוב לכם ללמוד, בואו אליי הביתה.
"שבעה הגיעו אל ביתו בערב. אשתו הגישה לילדים עוגיות ומיץ. לאחר שתיקה נבוכה, נפתלי פנה אליהם: 'ובכן, מה אתם רוצים?' 'אנחנו רוצים ללמוד', אמרו. הוא ענה: 'עד עכשיו לא ממש התרשמתי מכך, אבל אם באמת חשוב לכם אז רק בתנאי אחד: שתכתבו חוקה. מי שיחתום ייכנס ללמוד, ומי שלא – לא יוכל ללמוד אצלי". הם כתבו חוקה, והוא אישר אותה.
למחרת הוא שב לכיתה. התלמידים הסבירו את התנאי, חלק חתמו וחלק לא. אז התעורר ויכוח גדול בין התלמידים, במיוחד מנהיג המפריעים בכיתה התמרמר בעניין. אולם, הפעם התלמידים התייצבו נגדו והחליטו לעשות עליו חרם. הם הגדילו לעשות, ועברו בבית הספר וביקשו מהכיתות האחרות שלא לשחק ולדבר איתו. ביום החמישי גם הוא הגיע מושפל ראש והסכים לחתום על החוקה. מיותר לומר שהכיתה הפכה להיות הכיתה המצטיינת של בית הספר".
יזמות היא מה שכל כך חסר לנו היום בחינוך. האקדמיזציה, הרגולציה, הפיקוח, החשש מתלונות ההורים, חונקים כל יצירתיות. מורים איכותיים ומצוינים צומחים רק במקום שמאפשר לאהבה וליצירתיות שלהם להתבטא.

ד"ר נפתלי שטרן הלך לעולמו, אבל סיפוריו מעוררי ההשראה ימשיכו ללוות את עולם החינוך עוד שנים רבות. יהי זכרו ברוך.

הפוסט השיעור שלימד אותנו סבא נפתלי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אם אתם באמת אוהבים את החברים שלכם, בעיקר את החברות, חשבו עליהם! תהיו בטוחים שהם חושבים עליכם תמיד בדברים שאתם מחפשים וצריכים. המצב כרגע הוא שאפילו גברים שמחפשים רק קשרים מזדמנים מקבלים המון הצעות, ברמה יומיומית, והמון בחורות מדהימות מקבלות הצעות אולי פעם-פעמיים בשנה. אתם לא חייבים להיות חברי נפש של כל מי שאתם מציעים להם להכיר, אבל אתם כן יכולים להיות יותר ערניים לפנויים סביבכם ולהתעניין, כי בתכל'ס, בדיוק בגלל עומס ההצעות שיש לגברים הם לא ממש טורחים להירשם לשדכניות או לאתרי הכרויות. יש להם תחושת פומו והם נכנסים להשוואות, כאילו כל אחד מהם נמצא בתוכנית "הרווק" וכל בנות ישראל חושקות רק בו.
תפתחו את הראש (לא מילולית), בוודאי יש גברים פנויים בסביבה שלכם: חברים של בן/ת הזוג שלכם, בני משפחה קרובים או רחוקים, חברים בעבודה, אנשים במכון כושר, קולגות בלימודים, חברים במילואים, חברים לחוג/קורס/סדנה, מתפללים איתכם בבית הכנסת בשבת או בזה שליד העבודה. לא חסר איפה! הם שם, אבל הם לא נגישים לנו הנשים.
זה המעט שאני יכולה לעשות למעני ולמען החברות הרווקות שלי – לבקש שיהיה שינוי, גם ברמת השיח וגם ברמת המעשים. אתם יודעים שאנחנו תמיד בשבילכם, תהיו גם אתם בשבילנו. זה משתלם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

הפוסט זוהי קריאה לזוגות הנשואים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מי שעומד מאחורי היוזמה הוא הרב ד"ר מיכאל אברהם. הרב אברהם הגיע זה מכבר למסקנה שהחלוקה הישנה והמקובלת בין ציונות דתית לחרדיות, חלוקה שקו פרשת המים שלה נסוב סביב הזהות הציונית והמחויבות למדינת ישראל היא במידה רבה חלוקה אנכרוניסטית. אמנם 'אגודת ישראל' הוקמה מתוך תפיסה אנטי ציונית, אך בעקבות השואה והקמת המדינה ובחלוף השנים, ההתנגדות החריפה לציונות כבר אינה נחלת רוב החרדים. אמנם, המלחמה הנוכחית מוכיחה שהמחויבות והמסירות למדינת ישראל בשטח, היא עדיין גורם המבחין בין הציבור החרדי לבין הציבור הציוני הדתי (לצד חובת הגיוס והשירות הלאומי, הלגיטימיות של לימודי ליבה ושל יציאה לעבודה), ועם זאת, למרות שרוב הציבור החרדי אינו מחויב באופן הזה לפרויקט הציוני ולא רואה בו ערך דתי, הפכה מדינת ישראל לעובדה קיימת גם בעיניהם, וחלקים גדולים מתוכם מחזיקים בעמדות ימניות. שאלת הגיוס אינה נובעת מתוך התנגדות למדינה, לשגשוגה ולביטחונה, אלא מעליית תפיסת חשיבות לימוד התורה לאורך שנים רבות, ובעיקר מחשש לחילונם של המתגייסים.

במניפסט שפרסם לפני כשנתיים ביטא זאת הרב אברהם באופן ציורי: "לא מזמן נמצא בספריית בודליאנה באוקספורד פרק לא מוכר של 'הנסיך הקטן', מאת אנטואן דה סנט אקזיפרי. מסופר בו על ביקורו של הנסיך הקטן במדינת יעקב ביום העצמאות העשרת אלפים להקמתה. 'על מה אתם מתווכחים כל הזמן?', שאל בתמיהה כשראה קבוצות-קבוצות של אפורי שיער מתווכחים בכל קרן רחוב. על בגדיהם של מחצית מהם היה סימון שחור, ועל מחציתם האחרת – סימון לבן. 'אנחנו, שחורי השיער ולבני השיער, חלוקים בשאלה האם צריך להקים את מדינת יעקב' ענו לו. 'אבל היא כבר קיימת עשרת אלפים שנה, ונראה שכולכם מתייחסים אליה באותה צורה בדיוק', תמה הנסיך".
קו הגבול החדש בעולם הדתי לא עובר אפוא בעיקר בסוגיה הציונית, אלא בשאלת המודרניות והפתיחות לעולם. חשבו, לדוגמה, על הרבנות הראשית. כל מי שמכיר את השטח יודע היטב שהזיהוי בין גמישות הלכתית ומודרניות של הרב או הדיין לבין יחסו לציונות הוא שגוי בעליל. הרבה יותר חשובה עמדתו ביחס לנשים, ביחס ללימודים אקדמיים, ליצירה תרבותית וביחס ליישום ההלכה במציאות ימינו. אבל הדבר לא מפריע לנו להתכתש שוב ושוב בשאלת זהותו הציונית או היעדרה.
בשנים האחרונות הועמק שיתוף הפעולה בין חרדים לחרד"לים כנגד המגמות הליברליות. החרדים והחרד"לים משתפים פעולה, כשלא תמיד ברור מי המוביל ומי קיצוני יותר. ראו מה קורה במאבקים כנגד מתן מעמד כלשהו לזרמים הלא-אורתודוקסיים, מעמד הנשים, יחס ללהט"בים או שינוי כלשהו בהליכי הגיור בישראל.

השאלה היא היכן נמצא כל מי שאינו מסכים לקואליציה הזאת? מי מייצג אותו? המנהיגות החרדית ודאי לא (למרות שיש לא מעט חרדים שתומכים בעמדות מתונות ומודרניות יותר), אבל גם המנהיגות הציונית-דתית הקיימת היא חרד"לית-שמרנית, כך נוצר מצב שאין שום ביטוי ציבורי לעמדות אחרות בציבור הדתי והחרדי. המחנה הדתי המתנגד לקואליציה החרדית-חרד"לית הוא כרגע מושתק. אין לו נוכחות ואין לו ייצוג בשיח הציבורי כיום. הנתיב השלישי קם מתוך מחשבה שהגיע הזמן להשמיע ולהנכיח את קולו של המחנה הזה. המכנה המשותף הבולט בין חבריו הוא סביב נושאים של חירות ומוסר: מקומה של הדת במרחב הציבורי והמודרני, שוויון לנשים, מתווה הכותל, ההתמודדות עם סירובי גט, סמכותה המופרזת של הרבנות הראשית (המונופול על גיור, נישואין וכשרות), כפייה דתית, מדיניותם של בתי הדין הרבניים, יחס ללהט"בים, זכויות הפרט, שילוב חרדים בצבא ובכלכלה, היחס לזר ולזרמים יהודיים אחרים, היחס ללא יהודים וכדומה.
הנתיב השלישי נוצרה 'מהשטח'. מי שקם ועשה מעשה היה אברהם יהושע אינדיג, צעיר חרדי בוגר ישיבת סלובודקה, ותלמיד של הרב אברהם, שהחליט לפנות לשורה ארוכה של אישים במחנה החרדי והדתי-לאומי ולצרפם לתנועה שתחבר את הגושים המודרניים והפתוחים יותר בשני המחנות. הוא זכה להיענות מרשימה (הקוראים מוזמנים להציץ באתר התנועה ולהתרשם). מספרם ומעמדם הציבורי של החברים החרדים בתנועה קטן מזה של החברים מן הציונות הדתית. אין פלא בדבר שהרי, לפחות בשלב זה, עצם מעמדה של התפיסה המודרנית-ליברלית בתוך הציונות הדתית גבוה בהרבה ממעמדה בעולם החרדי. יחד עם זאת, החברים החרדים בקבוצה כבר הוכיחו בעבר שיש להם יכולת לטלטל את החברה החרדית ולשנות מהלכים בקרבה: אם בהקמת ישיבות תיכוניות לצעירים חרדים, שותפות בהקמת הנח"ל החרדי והקמת ישיבות הסדר חרדיות. כך שיש מקום לאופטימיות גם לגבי המאבק העקרוני על המודרניות. בעיקר יש מקום לאופטימיות מפני שבשורתה החדשנית של הקבוצה החדשה הוא בשיתוף הפעולה שבין אגפים מודרניים ופתוחים בשני המגזרים.

כנגד הקולות השמרנים והמסתגרים הנתפסים כמייצגים גם את העולם החרדי וגם את הציבור הדתי לאומי, שיתוף הפעולה בין החרדים לאנשי הציונות הדתית בנתיב השלישי עתיד להוכיח שגם בתוך העולם החרדי יש קונים לבשורה המודרנית (המתונה), והיא אינה נחלתה הבלעדית של קבוצת קצה "המושפעת מהרפורמים", כפי שרבים מהחרד"לים אוהבים לכנותה. התנועה מצפה שהקבוצה החדשה תסייע לחרדים המודרניים לבדל את עצמם מהחרדיות הקיצונית ובכך יחושו חופשיים יותר לא להיות כפופים לנורמות ולערכים שמכתיבים המרכיבים השמרניים שמהווים את המנהיגות החרדית הקיימת. בה במידה מטרתה גם לשחרר את בעלי הזהות הציונות-דתית מהמחויבות למנהיגויות הקיימות ומראיית החרד"לות כמודל אידאלי (וממילא, מתפיסה עצמית בעייתית של 'לייטים'). אפרופו הזהות, נושא הזהות, מתברר, הוא נושא רגיש שהשפיע על שמה של התנועה החדשה. בתחילה השם שנבחר היה – הזהות השלישית – הנבדלת משתי הזהויות ה'ישנות', אבל בהמשך התברר שלאנשים קשה להחליף 'זהויות' ולפיכך, נבחרה המילה 'נתיב', כדי לבטא מסלול שונה.

שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים שחברו ל'נתיב השלישי' בולט במיוחד כעת על רקע המלחמה המתמשכת, ונוכח העמידה מנגד של הציבור החרדי בשעה גורלית זו שבה אנו מצויים, שבה יש צורך באלפים רבים של מתגייסים להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים הקיומיים. הדבר נכון גם לגבי השילוב בלימודי ליבה ובהשתתפות בחיים הכלכליים שיכריעו את עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. החברים החרדים ב'נתיב השלישי' מזדהים לחלוטין עם הצורך לשלב את הציבור החרדי הן בעולם הכלכלי והן בעולם הגיוס (בדרך ובמינונים שונים). כאמור, לחלק הזה של החברה החרדית אין קול ציבורי ואין מנהיגות.

ברוח דברים אלה נוסח גילוי דעת של הקבוצה החדשה: "אנו, החתומים מטה, חברי תנועת 'הנתיב השלישי', מוחים כנגד החקיקה העולה בימים אלו להצבעה בכנסת, ולפיה תינתן גושפנקא חוקית להשתמטות המונית של סקטור שלם באוכלוסייה, ללא הבחנה אמיתית בין לומדי תורה ושאינם כאלו, וכל זאת בעת מלחמה קשה. למרבה הכלימה, מובילות את הצעד הזה המנהיגות הרבנית והפוליטית של כל המפלגות הדתיות והחרדיות בישראל, שלכאורה עושות זאת בשם התורה. זוהי מנהיגות שאיבדה את הבושה; שחרגה מכל אמת מידה תורנית, הלכתית ומוסרית, ויוצרת חילול ה' נורא שלא נשמע כמוהו.

"…אנו סבורים שחובה הלכתית ברורה וגמורה היא על כל צעיר חרדי להתגייס למלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר, וכי בניגוד לתירוצים הנשמעים מפי ההנהגה הפוליטית והדתית ניתן להגיע למתווה גיוס הכולל השלכות כלכליות אישיות ומוסדיות, אשר יוביל לעלייה דרמטית בשיעור הגיוס של הצעירים החרדים, לצד יצירת מסגרות המאפשרות שמירה מוקפדת על אורח החיים החרדי… יש לציין, פרטים מסוימים בניסוח הזה לא היו מוסכמים על כלל חברי הקבוצה, ולכן בינתיים גילוי הדעת טרם פורסם, אבל רוחו הייתה מקובלת על רוב חבריה ככולם".

כדרכן של קבוצות מסוג זה, ניכרים בקבוצה גם דיונים אידיאולוגיים ערים (לעיתים על קוצו של יוד), או סוגיות תיאורטיות. כך למשל התקיים דיון האם יש לשאוף לשינוי תפיסת העולם החרדית ביחס למשמעות השירות הצבאי, או רק לשינוי פרקטי של ההתנהלות החרדית. ברוח זו, התעורר גם ויכוח האם לצרף לקריאה הפומבית בסוגיית הגיוס גם קריאה מפורשת שלא להצביע עבור שום מפלגה או אדם שיתמכו ב'חוק הגיוס', המעגן מבחינה משפטית את השתמטות רוב החרדים המצויים בגילאי השירות ממילוי חובתם. היו גם ויכוחים על מינוני הגיוס, על המקום ששאלת הגיוס צריכה לתפוס בפעילותנו ועוד.

התנועה מפעילה כבר אתר אינטרנט הנושא את השם 'הנתיב השלישי'. באתר מתוארים דרכה וערכיה של התנועה, וכמובן שגם ניתן להצטרף באמצעותו לפעילות. בחודשים הקרובים מתוכננים גם יציאה לציבור בקריאה להצטרפות לתנועה, כמו גם הקמת תאים ברחבי הארץ וגם קיום כנס השקה פומבי גדול, שבו ישתתפו רבים, מן המחנה החרדי והמחנה הציוני-דתי גם יחד, בתקווה לשיתוף פעולה פורה במאבקים שעוד צפויים בשנים הבאות.

התנועה מתכננת לעודד ולסייע ליוזמות מתוך החברה החרדית והציונית-דתית להקים מוסדות ברוחה, שיחנכו למחויבות לתורה, וביחד עימה גם לערכים דמוקרטיים, לחשיבותה של השכלה, לאוטונומיה ופתיחות מחשבתית, יספקו כלים לפרנסה וכמובן יעודדו תרומה לחברה. השאלה האם וכיצד להיכנס לעולם הפוליטי נמצאת כעת על שולחן הדיונים של התנועה החדשה. מצד אחד, הקבוצה אינה רוצה להיכנס למחלוקות של ימין-שמאל, כלכלי ומדיני, שכן חבריה משתייכים לכמה וכמה גוונים (ברובם סביב המרכז), ומטרתה היא קידום תפיסות דתיות ויחסי דת ומדינה; מצד שני, אין תחליף שישווה בעוצמתו לכוחו של המגרש הפוליטי. הסוגיות הללו עדיין מחכות להכרעה. 'הנתיב השלישי' קוראת לציבור המאמין בדרכה להצטרף לתנועה (דרך אתר 'הנתיב השלישי') ולתת ביטוי לנתיב שנוכחותו בשטח ברורה וקיימת, אבל עדיין לא קיבל ביטוי ציבורי הולם.

הפוסט הנתיב השלישי – סיפורה של קואליציה חדשה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפני 22 שנים פקד את יורם וכרמית השכול הראשון. רחלי בתם נישאה ליוסף טוויטו, ששודך לה על ידי אחיה אחיעד, חברו לישיבה ולשירות הצבאי בחטיבת "גבעתי". יוסף היה בעל אישיות יוצאת דופן, איש חסד, ישר, עוסק בתורה, בחקלאות ובחינוך. באיתמר, בו התגוררו, היה מפקד כיתת הכוננות. בי"א בתמוז תשס"ב חדר מחבל לבית משפחת שבו באיתמר ורצח את האם ושלושה מילדיה. לשמע קול היריות חש יוסף לבית, חתר למגע ופתח באש לעבר המחבל בקומה השנייה. בחילופי האש נפגע בראשו ונהרג. על פועלו העניק לו מפקד אוגדת איו"ש, תת-אלוף יצחק גרשון, תעודת הערכה ובה נאמר: "הפגין דבקות במשימה תוך חירוף נפש, אומץ לב ומסירות אין קץ להגנת היישוב". בפועלו הציל יוסף שני ילדים נוספים שהיו באותה שעה בבית, ואף נפצעו.
יוסף הותיר בנפילתו את רחלי אלמנתו וחמישה ילדים יתומים, שהם גם חמישה נכדים יתומים ליורם וכרמית.

המפגש של יורם וכרמית עם השכול לא הסתיים עם נפילת יוסף. אחיעד בנם היה איש של חלומות וחזון, שאף זכה להגשימם כשהקים במו ידיו בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב את ישיבת ההסדר "עוז ואמונה" ועמד בראשה. כדי לעמוד על עוצמת חלומותיו ראוי לקרוא את שכתב באתר הישיבה: "הישיבה ממוקמת בלב ליבה של השכונה החבולה ופועלת דווקא שם, במטרה לחזק ולשקם את השכונה ואת תושביה היהודים, להזרים דם חדש בעורקיה ולהשיב לה את הצביון היהודי הרוחני. הישיבה מפעילה פעילויות בנושאי יהדות לרווחת תושבי השכונה… ישיבה שחרטה על דגלה את החלוציות האמיתית והציונות בת ימינו. מעבר ללימוד הייחודי שמאפיין את הישיבה בהקפת המושגים ההלכתיים, תלמידיה מחוברים לארץ, לאנשים, לכל המגזרים ולכל העדות ומשלבים אותם עם הרבה אהבה בכותלי הישיבה".

ביום ראשון בבוקר, י' באדר ב' תשע"ט, 17 שנה אחרי נפילתו של יוסף, רצח מחבל בצומת אריאל חייל ששמר במקום. המחבל לקח את נשקו של החייל, עלה אל הכיכר שבמרכז הצומת ופתח באש לעבר מכוניות נוסעות. אחיעד, שהיה בדרכו לישיבה בתל אביב וכבר עבר את הצומת, שמע את קולות הירי, שב אל המקום ופתח בירי מאקדחו אל המחבל, כשבכך הציל חיי אנשים רבים שהיו בצומת. חלקם אף העידו כי המחבל כיוון את נשקו לעברם, כשלפתע הופיע אחיעד וקטע את הירי לעברם. אחיעד נפצע מירי המחבל באורח אנוש והועבר לבית חולים "בילינסון", אך שם נפטר למחרת, בי"א באדר ב' תשע"ט. על מעשה גבורתו העניקה לו משטרת ישראל את עיטור האומץ האזרחי. בנפילתו הותיר אחיעד את תמר אלמנתו ו-12 ילדים יתומים, ואת הוריו יורם וכרמית עם 17 נכדים יתומים.

יורם יושב לידי בבית הכנסת. לאורך כל השנה האחרונה סיפר לי מדי יום בגאווה בלתי מוסתרת על נכדו הראל, בנו של אחיעד, קצין בסיירת "אגוז", על חוויותיו של הראל בקורס הקצינים, על שסיים את קורס הקצינים ועל כניסתו לדרום לבנון, והנה בערב ראש השנה האחרון ניחת השכול על יורם וכרמית בפעם השלישית – הראל נפל בדרום לבנון.
בהספידו את הראל אמר מפקד אגוז: "אנו עומדים כאן היום המומים, מתקשים להשלים עם האובדן הכבד. הראל נלחם בקרב גיבורים בדרום לבנון והגן על המולדת, על חייליו ועל חבריו בגופו. הראל, הצטרפת לאביך שהסתער גם הוא על מחבלים לפני חמש שנים וחצי, לא רחוק מכאן. כששמעת שיש אירוע של לחימה בקשר, חתרת למגע והובלת בראש את אנשיך. כשהבנת שיש סכנה לחבריך לנשק, הגעת אליי ואמרת לי: 'אני יוצא לאיגוף, להשמיד את המחבלים ולהציל את החברים'. לא היססת לרגע, לחמת כגיבור, סיכנת את חייך מתוך רעות אמיתית ומסירות להגנה על המולדת. באיגוף שברת את מערך המחבלים ומנעת מהם הישגים ונפגעים נוספים. נמשיך את דרכך המהווה השראה לכולנו".
יוסף, אחיעד והראל הם חוליות בשרשרת הגבורה של משפחת אטינגר. יורם וכרמית, הנמנים עם הקהילה הציונית הדתית בכפר גנים, הם זוג שקט וצנוע שהעמיד משפחת לוחמים, משפחת גיבורים, ועתה הזוג נושא בענווה ובגבורה את יגונו ללא שמץ של כעס או טרוניה, לא כלפי שמיים ולא כלפי אדם.
יורם וכרמית הם "אב ואם הבנים", הם "סב וסבתת הנכדים". הם סמל הגבורה, ההקרבה והאמונה של אירועי הדור.

הפוסט משפחת לוחמים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

קרבה זאת היא המסגרת הקובעת לשיחתם. נדמה לי שהתורה מכוונת את תשומת ליבנו לעומק נוסף. בפרשת "לך לך" מתוארים היחסים המורכבים והמרשימים בין אברהם לאחיינו לוט. והנה פרידתם מתוארת בלשון מיוחדת (פרק י"ג פסוק ה ואילך); "ולא ינשא אותם הארץ לשבת יחדו, כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו". התורה הפלאית מדווחת גם במקור קודם זה על היחס הרגשי בין השניים תוך שימוש במילה "יחדו" פעמיים. הארץ "לא נשא" אותם לשבת יחדיו, אז מצטרף המידע על רכושם הרב, ושוב נאמר "ולא יכלו לשבת יחדו". בהקבלה הפוכה למתואר אצל אברהם ויצחק כאשר שאלתו הנוקבת של יצחק לא משנה את מצב ה"יחדיו" שלהם, כאן הרכוש הרב הוא החיבור והחיזוק דווקא למניעה של אברהם ולוט להיות יחד. כמו כן, כאן מדובר על ישיבה משותפת, ובפרשת "וירא" מדובר על מהלך אקטיבי ומשמעותי יותר של הליכה משותפת לצורך מטרה זהה. ראוי להוסיף שגם לאחר פרידתם, אברהם אבינו חש אחריות מלאה כלפי אחיינו לוט והוא יוצא למלחמה כדי להצילו!
דוגמה זו מדגישה את הממד הפלאי בתורה בכל הנוגע לניסוחיה ולרמזיה הלשוניים. היא גם מעוררת לענ"ד עוד מתחילת דרכו המהפכנית של אברהם את שאלת "היחדיו" במסגרת שליחותו בעולמנו. מתי אפשרי ללכת יחדיו? מי מסוגל לשיתוף שכזה? מהם הגורמים, שלמרות הקושי הרב שבהם, נכון לנו להשאר יחדיו, ומהם הגורמים שבגלל הקושי הרב שבהם ישנו איום ממשי על קרבת הלב והגוף?
דמותו של אברהם אינה מעוררת אפוא בעולם "רק" את השאלה העקרונית של אמונה בה' ואת המהלך ההיסטורי-אמוני של עם שלם בעקבות אמונה מהפכנית זאת. הדילמות האנושיות מתעוררות ומחפשות את מקומן: השיתוף בין בני ישראל לבין עצמם וכן בין בני ישראל לאומות אחרות רלוונטי מתחילת דרכו של אבינו אברהם.
גם עמידתו של אברהם לפני ה' בשאלותיו ובבקשותיו לגבי גורל סדום אינו "רק" דיון עקרוני בצדק שבעולם. כאשר אברהם מדגיש ושואל: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (י"ח, כ"ה), דומני שעלינו לשים לב למילת המפתח "משפט", ולחזרת שורש זה פעמיים באותו פסוק ובסמיכות רבה. נראה שאברהם מכוון לשתי שאלות סמויות וחשובות: האם השופט הבלעדי והקובע לגבי היקום כולו מעוניין גם במשפט צדק פרטני? האם בצד ההשגחה הכללית, אנו חותרים לאבחן גם את ההשגחה הפרטית?! חושבני שאפשר לקרוא את מילות פסוק זה כך: האם הבורא את הכל מתעניין גם בחייו האישיים של אחד מברואיו הרבים? ולא רק זאת. הדגש הוא על עשיית משפט. לא דיבורים של צדק ומשפט בלבד אלא מאבק אקטיבי לטובתם. גם בכך מוביל אברהם אבינו דרך חלוצית: משפט שרלוונטי לכולם. יש בו דרישות ברורות ולא קלות, ויש בו הערכה אמיתית ליכולת המין האנושי בכלל ושל ישראל בפרט.
גם ב"חיי שרה" ממשיכות התובנות והרגישויות נדיריות בכל הנוגע לאנושיותו של אברהם אבינו: אברהם לא מבכה את שרה באופן רגיל. הפועל בו משתמשת התורה הוא "לבכותָה". לכאורה לא מדובר רק על קיום בכי על גורלה של רעייתו האהובה, אלא על מצב שאברהם בוכה אותה עצמה ולא עליה. הרגישות הרבה של אברהם אינה מסתלקת ממנו מעת שהוא אמור להפוך "לאב המון גויים" ולמי שינחיל את יסוד המצוות לממשיכיו. בעומק הדברים, דווקא מפני מחויבותו האמונית הגדולה, הוא גם זה המסוגל לאהוב את רעייתו ולסגל את עצמו לבכות את אהובתו ולא רק על אהובתו.
ועוד. גם אליעזר, עבדו ושליחו הנאמן של אברהם, מובל על ידי צמד המילים שהן חותמו של אברהם: חסד ואמת: "ועשה חסד עם אדני אברהם" (כ', י"ב), ועוד. העבד גם משתמש בפירוט סיפורי כאשר הוא מציג את מטרת שליחותו. העובדה שהעניין האמוני-יהודי עובר ונלמד באופן סיפורי ופלאי היא גם כן חלק ממורשתו של אברהם אבינו. הקריאה בפסוקי הפרשות העוסקות באברהם, תוך ערנות למילות מפתח מסוימות, מרחיבה ומעמיקה את מה שניתן ללמוד על אבינו הראשון.

הפוסט ועוד על אברהם אבינו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שירותי הזנת תוכן חיוניים כמעט לכל עסק וכשמדובר על חברות וארגונים גדולים זהו אתגר של ממש. בעולם שבו כל אתר אינטרנט, בלוג או מערכת ניהול תוכן מצריכים עדכון רציף, הזנת תוכן היא משימה תובענית שדורשת מיומנות, זמן ומשאבים.

לעתים קרובות דווקא ארגונים גדולים מוצאים את עצמם במצב שבו המשימה הזו "נופלת בין הכיסאות", בעיקר אם אין להם (מבעוד מועד) כוח אדם פנוי וייעודי או עובדים שמתמחים בתחום.

הזנת תוכן, אתגרים מרכזיים

הזנת תוכן היא לא משימה קלה כפי שהיא עשויה להיראות ממבט ראשון. אפילו אם זו "רק" הזנה של תכנים "סטנדרטיים" לאתר תדמית עם מספר עמודים. כל פעולה — החל מהעלאת טקסטים, תמונות ווידאו ועד לאופטימיזציה של תוכן — דורשת זמן ודיוק.

מזין תוכן יכול להזין רק בין 10 ל-20 עמודים ביום, תלוי במורכבות התוכן. מה שאומר שאם יש לאתר 30-50 עמודים (כמו אתר תדמית או אתר עם כתבות תוכן), מדובר בקלות בכמה ימים טובים של עבודה אינטנסיבית. המשמעות הכלכלית היא ברורה: עלות מינימלית של 2,000-4,000 שקלים עבור פרויקט כזה, תלוי בהיקף ובדרישות הספציפיות של הלקוח.

אתרים מורכבים יותר או גדולים יותר נדרשים כבר להוצאות בסדרי גודל אחרים. כך, למשל, אתרי אינטרנט עם מאות עמודים דורשים בהתאם מאות שעות עבודה על כל העלויות ולוחות הזמנים שכרוכים בזה. בחברת תוכן בוטיק, למשל, אנחנו מבצעים תדיר פרויקטים מסוג זה בעלויות של 150,000 שקלים וצפונה (למשל, עבור אתרי אינטרנט מסחריים גדולים).

ארגונים גדולים ובעיית כוח האדם הזמין

הבעיה המרכזית של ארגונים גדולים היא (כאמור) היעדר כוח אדם פנוי ומתמחה בתחום. לרוב, צוותי השיווק או המחלקות הטכנולוגיות עסוקים במשימות שוטפות וסטטוטוריות, ואין להם את הזמן או הידע לטפל בהזנת תוכן בצורה מקצועית. אפילו אם יש עובדים שאמורים לטפל בזה, לעיתים הם לא מומחים בתפעול מערכות ניהול תוכן (CMS), מה שמקשה עליהם להשלים את העבודה בצורה חלקה ויעילה. לא זו אף זו, כשכמה עובדים עושים את המלאכה, ואף אחד מהם לא באמת מתמקצע בה, נוצרים פערים בין האחידות הפוגעים (מאד!) באתר.

אז מה הפתרון? חברות הזנת תוכן כמובן

הפתרון היעיל (והיחיד) עבור ארגונים ועסקים שמתקשים להסתדר עם הזנת תוכן הוא לפנות לחברות שזו מומחיותן. חברות אלה מציעות שירותים מקצועיים שמתמקדים באופן בלעדי בהזנה ותחזוקה שוטפת של תוכן לאתרים, בלוגים ומערכות ניהול תוכן. הן מעסיקות צוותים מיומנים, בעלי ניסיון רב בעבודה עם מגוון מערכות ניהול תוכן, ומספקות שירות שמקצר את הזמן והעלויות.

חברות להזנת תוכן מתמודדות גם עם פרויקטים גדולים ומורכבים, כמו אתרי אינטרנט ענקיים עם מאות ואף אלפי עמודים. הן מקצות צוותים של מזיני תוכן ייעודיים לפרויקטים הללו, כך שכל פרויקט מקבל את תשומת הלב וההתמקדות הדרושות לו. בכך, הן מצליחות לעמוד בלוחות זמנים קצרים ולהספיק לבצע הזנה איכותית ויעילה של תכנים.

לסיכום,

הזנת תוכן היא משימה קריטית לכל אתר אינטרנט, במיוחד עבור ארגונים ועסקים גדולים. מדובר במשימה הדורשת זמן, מיומנות ומשאבים רבים. במיוחד אם עסקינן בכמויות גדולות של תוכן. הפתרון המומלץ הוא להיעזר בשירותי חברות להזנת תוכן, אשר מספקות פתרונות מקצועיים ומענה הוליסטי לאתרים גדולים ומורכבים, תוך חיסכון (דרמטי) בזמן ובעלויות.

הפוסט אתגרי הזנת תוכן בארגונים גדולים והפתרון שמספקות חברות להזנת תוכן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המספד הראשון המתואר במקרא הוא המספד אשר עושה אברהם לשרה בפרשתנו, "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ "(בראשית, כ"ג ב'). התורה כותבת "ויבא אברהם"– מהיכן הגיע? רש"י פותר את הבעיה הטכנית, אך לא את השאלה העקרונית. "ויבא אברהם – מבאר שבע" (שם). הרמב"ן חולק, ומעלה שתי אפשרויות, האחת, שאברהם הגיע לאוהל שרה, אך אין הכוונה שהגיע ממקום אחר. דרך נוספת מעלה הרמב"ן "או שיהיה לשון 'ויבא' לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה…" (שם). לפירוש זה 'לבוא' אין הכוונה – להגיע ממקום אחר, אלא לשון זירוז.

במדרש מובא הסבר נוסף מהיכן בא אברהם, "ריש לקיש משמו רבי לוי אמר, מקבורתו של תרח לשרה בא" (בראשית רבה, נ"ח, ה'). ללמדנו שעניין הקבורה היה חשוב אצל אברהם ולשם כך הרחיק נדוד עד לחרן. מעשה החסד של אברהם נקבע להלכה, וכתב הרמב"ם "שזו מצות עשה של דבריהם לספוד המת, והיא גמילות חסד שבגופו" (אבל פי"ד ה"א). ואף על פי שמצות עשה של דבריהם היא, מכל מקום הרי זו בכלל מה שכתוב בתורה, "ואהבת לרעך כמוך", והטור והשולחן ערוך כתבו, "מצוה גדולה להספיד על המת כראוי" (יו"ד שמ"ד א').

משפחות שגילו מעדותם של מי שחזרו משבי החמאס כי קרובם מת בשבי, התעוררו לשאול כיצד ינהגו כשאין טכס לוויה ואין קבורה, האם יש עליהם לקרוע קריעה? האם עליהם לשבת שבעה? וכשיושבו ויקברו בקבר ישראל האם על המשפחות יהיה שוב לשבת שבעה, לקרוע קריעה פעם נוספת?

במסכתות קטנות נאמר, "הרוגי מלכות…מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב… מצאוהו איברים איברים אין מונין עד שימצאו ראשו ורובו, רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הרי הן רובו" (פ"ב הל' ט'-י', י"ב). באר רבינו יהונתן, "מאימתי רשאין להתאבל עליהם, שהרי עדין לא נסתם עליהם הגולל שהרי לא ניתנו לקבורה. ומאימתי מונין להם, כלומר שיהיה להם כסתימת הגולל. משנתיאשו מלשאול, כלומר יום ויום טורחין ומבקשים הקרובים מאת שרי המלך שיניחו להם לקברם וכיון שדעתם לקברם למה יתאבלו עליהם, אבל משנתיאשו מהם, אותו היום להם כיום שייסתם עליהם הגולל וחייבין להתאבל עליהם ימים רבים שאין המלך מרגיש עליהם, ואף על פי שדעת הקרובים לגנוב אותם ולקברם אפי' הכי מתאבלין עליהם דמילתא דלא שכיחא להו הוי" (על רי"ף מו"ק י"ח ע"א).

ה'בית יוסף' הוסיף, שעל אף שייתכן ויצליחו לגנוב ולהביאו לקבר ישראל, כיוון שהדבר אינו מצוי, מרגע שתייאשו מלקבור, מתחילה האבלות. ובכל מקרה מתבאר מן הדברים במי שלא ניתן לקבורה שאנינות לא חלה משום שאינם יכולים לפעול לקבורתו. וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד שע"ה,  ה'-ז').

בהגהות מיימוניות מובא מעשה ביהודי שנהרג והשליכוהו בנהר הריינוס וזה היה בר"ח טבת ובקשוהו בניו ימים רבים ולא נמצא. ובר"ח אדר בא לפני חמי ר' אליקים ב"ר יוסף ולפני זקני ראב"ן במגנצא ושאל כדת מה לעשות. הראבי"ה הורה לשבת שבעה ושלושים משנתיאשו לבקשו. גם ראשונים אחרים טענו שייאוש לאחר שלשים כדין שמועה רחוקה.

בשמועה רחוקה נוהג אבלות רק שעה קלה, וגם אז אינו נוהג כל דיני האבלות רק די במעשה אחד של אבלות, כגון חליצת הנעליים או להתיישב על גבי קרקע, ומיד אחר כך הוא יכול לנעול נעליו או לקום. ופסק השולחן ערוך "ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו, אין הקרובין צריכים לחזור ולהתאבל, אלא הבנים, אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו, אבל אם אינם שם, ושמעו אחר שעבר היום, אין צריכין להתאבל" (יו"ד שע"ה ס"ו' וז' וט"ז ס"ק ב').

עולה מתוך דברי השולחן ערוך שיושבים עליו באבלות כיום ליקוט עצמות, "כל מי שחייב בקריעה ובאבלות בשעת מיתתו של הנפטר, חייב לקרוע את בגדיו בשעת ליקוט העצמות. הקרע יהיה קרע שאינו מתאחה, בדומה לקרע שקורעים בעת המיתה (שו"ע שם, א'-ב'). קרובי הנפטר חייבים בכל דיני האבלות ביום ליקוט העצמות, משך יום אחד שאין לילו עמו. והחכמת אדם כתב, "ומי שטבע במים וכבר נתיאשו מלבקשו עוד ונהגו אבילות ולאחר שעברו ימי האבילות נמצא המת והובא לבית הקברות אינו צריך לנהוג אבילות רק אם הוא אביו צריך לקרוע" (שער השמחה כלל קס"ב ס"ט).

הפוסט שמועה קרובה ורחוקה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ענה להם הרב שאפילו עם אברהם אבינו לא היו משתדכים, גם לא עם יצחק, שהרי מהם יצאו לתרבות רעה מחצית מהבנים ואילו במשפחה ההיא רק אחד מבין שמונה.

יש מחלוקת כמה נשים היו לאברהם. בילקוט שמעוני נמצאת הדעה ששלוש נשים היו לו, וכך לשון הילקוט:

"ושלש נשים נשא אברהם, שרה בתו של שם, קטורה בתו של יפת, הגר בתו של חם"  (ילקוט שמעוני איוב,רמז תתקד)

ילקוט שמעוני הוא אוסף מדרשים שנוצר במאה האחת-עשרה, או המאה השלוש-עשרה באירופה. המדרש על שלוש הנשים לא נמצא במקורות קדומים לו ויתכן שהוא מהדברים שהוסיף המחבר מדעתו או צירף ממדרש שנעלם. התקופה שבה חי המחבר, הייתה ליהודים תקופת בלהות גמורה. מסעי הצלב ומעשי זוועה ביהודים היו דבר שבשגרה. הגוי לא היה יכול להיתפס כאנושי.

והנה, המחבר שחי בתקופה זו, לא נרתע מלהדגיש שמבניו של אברהם יצאו גויים רבים ובמילים אחרות, כולם למשפחה אחת השתייכו. יתר על כן, לפי המדרש לא היה מי מבניו של נח שלא השתדך עם אברהם. כביכול, רצה הדרשן להדגיש שהקשר של אברהם הוא לכל הגויים, אב המון גוים במובן הממשי.

קשה ליהודי לראות את עצמו כחלק ממשפחה שרודפת אותו, אך התורה ומדרשים ודרשנים מספרים על כך שאומות העולם הן חלק מאבותינו, במשפחה אחת גדלנו.

יתר על כן, רבקה אינה השידוך המועדף כיום על מחפשיי הייחוס. אביה הוא עובד עבודה זרה ואיש מפוקפק, כך הם אביהם של רחל ולאה. התורה מעצבת את הסיפור היהודי באופן שבו הגוי ייתפס כחלק ממשפחה זו. בתקופה שבה אנו נמצאים, קשה לראות את הגוי כחלק מהסיפור היהודי. אל מול המלחמה ואל מול המשטמה האנטישמית שבעבעה שנים רבות וכעת פרצה גם בעולם המערבי, אומות העולם ראויות לחשד. אך לא כך נוהג אברהם, הוא כורת בריתות, מנהל משא ומתן ומתנהל מול העמים שסביבו.

בעומק הגישה נמצאת ההנחה היסודית שברואיו של הקב"ה הם מכלול הקשור זה בזה. אמנם לישראל חלק ייחודי אך הוא חלק מהמכלול ולא פרק בפני עצמו. הדת היהודית ייחודית בכך שהיא לא מבקשת מכל עמי העולם להפוך למה שהיא אלא משאירה אותם במצבם. לא כך בדתות אחרות. זו הסיבה שאין מצווה מיוחדת לגייר ויתכן שיש גם הסתייגויות מגיור, ועם זאת, רבים מגדולי עמנו היו גרים. המדרש מספר על ההזדמנות שנתן הקב"ה לאומות לקבל את התורה. מטרת המדרש היא לבנות תשתית הכרתית שטוענת שכל בני האדם ראויים ורק הבחירות שלהם מפרידות. אברהם הוא, אם כן, אבי האומות ומעתה הבחירה נתונה לאומות האם להשתייך למשפחה זו אם לאו. זו בחירה שלהם ולא המהות שלהם.

הפוסט נשות אברהם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.