לא כאן המקום להכנס לפרטי צרעת הבתים על פרטיה ודיניה, אלא אבקש לעמוד על דברים שמובאים בתלמוד בהקשר זה, וכך אנו שונים במסכת סנהדרין: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר,…עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה – דרוש וקבל שכר…בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר". התלמוד מביא את עניינם של 3 מצוות שונות, בן סורר ומורה, עיר הנדחת, ונגעי הבתים, ומכריזה כי שלושת מצוות אינם יכולים להתקיים במציאות, מטבע הלשון 'לא היה ולא עתיד להיות' מבקש לחדד את האפשרות שמציאות של אחד מהעניינים האלו במציאות האנושית אינה בת קיום.

בהינתן שעניינים אלו אינם מחיובי המציאות, עולה השאלה מה טעם לציין אותם, ומדוע יש צורך לעסוק בהם אם הם אינם עניינים ריאליים, על קושי זה משיב התלמוד שיש עניינים, כדוגמת המצוות האלו, שכל עניינם הוא בעצם לימודם, ועצם הלימוד בהם הוא השכר של האדם. "דרוש וקבל שכר", כך הוא המונח התלמודי. אם נבקש לדקדק בלשון חז"ל הרי שהתביעה ללימודם אינו במישור הפשטני אלא במישור הדרשני, אותו מישור שבו הגבולות הם כמעט ולא קיימים, ודרשה יכולה להגיע עד מקום שתבונתו ושכלו של האדם מגיעים.

מתוך ההבחנה שבין לימוד תיאורטי שהוא בבחינת 'דרוש וקבל שכר' לבין לימוד שעניינו במציאות החיים, אבקש לעמוד על אחד מקווי הגבול שיש בכוחם למנוע את התערבותו של בית המשפט מעניין שמונח בפניו, וכוונתי לשאלת הדיון התיאורטי, במילים אחרות האם בית המשפט הוא מקום לבירורן של שאלות אקדמיות, או שאלת שאינן אקטואליות, או שאלות בעלות אופי תיאורטי גרידא.

אם נבקש לפסוע את צעדנו מהמאוחר אל המוקדם, ומהמשפט הישראלי של היום למשפט העברי, הרי שבשיטת המשפט הישראלית קיים העקרון ולפיו "בית המשפט אינו דן בשאלות שאינן אקוטאליות, ואין הוא נותן חוות דעת אקדמית גרידא בשאלות בעלות עניין תיאורטי". השופט זלמן חשין, בפסק דין שניתן עוד בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, הניח לנו את התשתית באומרו: בית משפט זה אינו מחווה דעה בדבר חוקיותם או אי חוקיותם של צווים ושל תקנות…אלא אם כן מובאת לפניו בקשה הכוללת לא רק תלונה קונקרטית אלא גם עובדות קונקרטיות המתייחסות לפעולות מסוימות. לפיכך לא ידון בית משפט זה בבקשה המרחפת בחלל ריק, מניחה הנחות ומשערת השערות ואינה צמודה למסכת עובדות קבועות". את כללותם של הדברים והשתרשותם בשיטת המשפט הישראלי אנו מוצאים בפסק דין של השופט אסתר חיות שציינה: "כלל נקוט בידינו הוא כי אין להיזקק לבירור סוגיה שהינה בבחינת תורה לשמה, ומשהופך העניין הקונקרטי נשוא ההתדיינות לאקדמי בין בערכאה הדיונית ובין בערכאת הערעור, לא יידרש לו בית המשפט למעט במקרים חריגים". אמנם כמו בכל כלל משפטי אין הוא עומד ללא חריגים, גם לעקרון זה חריגים אך, ולעת הזאת, לא כאן המקום להאריך בהם.

במסכת אבות המופנית בין היתר אל הדיינים, מובאת עיקר תפיסתו האידיאולוגית של רבי שמעון בן גמליאל שמלמדנו: כל ימי גדלי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא".

בעולם הלימוד התורני, כמו בעולם המעשה, דרכי הלימוד נחלקות לשתיים. הדרך האחת עניינה בלימוד העיוני, התיאורטי, המכונה 'פלפול'. הדרך השנייה עניינה בלימוד הלכה למעשה, אחד הביטויים המובהקים לגישה זו בא לידי ביטוי בכלל המנוסח בלשון ארמית "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", בתרגום לעברית "הסקת שמועות – הסוגייה הנלמדת, לפי ההלכה", עניינו של עקרון זה בתפיסה לפיה מטרת הלימוד צריכה לחתור להכרעה ופסיקת הלכה. מהי שיטת הלימוד העדיפה האם יש להעדיף את שיטת הלימוד העיונית-תיאורטית על פני שיטת הלימוד הפרקטית, לא הוכרעה בעולם המשפט העברי. ושיטות אלו נאבקות זו בזו, כאשר לא פעם ניתן למצוא שלימוד התורה בעולם הישיבה נעשה בשני האפיקים, מחד לימוד עיוני תיאורטי המבקש לנתח ולדון במגוון גדול של מציאויות, גם אם מדובר במקרים שהתכנותם במציאות הינה אפסית. לצד לימוד מעשי של הלכה למעשה.

אולם מחוץ לכותלי הישיבה ניתן לזהות, ובמיוחד אצל גדולי הפוסקים, שהניחו לנו קודיפקציות הלכתיות, שנטייתם היתה אל המעשה. הרמב"ם מגדולי פוסקי ההלכה ואחד מענקי הרוח היהודי, בהקדמתו לספרו ההלכתי והמקיף משנה תורה הוא מציין לנו מה מטרת החיבור:" וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בעניין האסור והמותר הטמא והטהור עם שאר דיני התורה, כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא התורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיה ולא פרוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים ונכונים על פי המשפט". הרמב"ם כאדריכל הלכתי סידר בצורה מופתית את עולם ההלכה היהודי על עקרון מאוד פשוט, "שלא יהא אדם צריך לחבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל", נאמן לשיטתו הרמב"ם לא הניח לנו ספר חידושים או למדנות עיונית על התלמוד, וממשיכי דרכו מבינים שבלימוד יש לחתור אל ההלכה הבסיסית שעל פיה יש לנהוג.

תפיסה זו שיכול והתחילה אצל הרמב"ם לא נעצרה אצלו, והדיה של גישה זו אנו מוצאים גם אצל ר' יעקב בן אשר, גרמניה של המאה ה-14, אשר הניח לנו קובץ הלכתי שיטתי, המכונה טורים, מחלק את הטורים שלו לארבעה, שהמאפיין המרכזי שלהם שאלו עוסקים בהלכות הנוהגות לאחר החורבן. בעקבותיו הולך גם ר' יוסף קארו בספרו 'שולחן ערוך' מאמץ את החלוקה שמציע בעל הטורים ואת חיבורו הוא משתית על תפיסת ההלכה כפי שהיא נוהגת לאחר החורבן.

באופן גס ניתן לקבוע כי עיקר המתנגדים לשיטת הפלפול היו כאלו שהיו עסוקים בעולם העשייה היומיומי הציבורי, כדוגמת רבני קהילות, דיינים ופוסקי הלכה.

דומה כי תפיסת בית המשפט המבקשת להתרחק מעיסוק תיאורטי ואקדמי נסמכת על הגישה הרואה בלימוד אליבא דהלכתא – בלימוד שמוביל למעשה ערך גדול יותר. מנגד העולם המחקרי, השיח האקדמי מושתת על תפיסת הלימוד המבקשת להרחיב את גבולות השיח גם אל מחוזות קיצוניים, תיאורטיים גרידא או רחוקים מהמציאות. דומה כי חלוקה זו ראוי לה שתמשיך כך, אין לו לדיין אלא לעסוק בעולם הזה, להכריע בין סכסוכים מעשיים ולא להשחית זמנו בדיונים תיאורטיים.

הפוסט הכרעה משפטית בשאלות תיאורטיות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אילת וחוף אלמוג

אחד המסלולים היוצאים דופן נמצא דווקא בקצה הדרומי של הארץ, באילת. כאן תוכלו לחוות טיול מיוחד במינו מתחת למים ולגלות את שונית האלמוגים המרהיבה. צאו למסע שנורקלינג בין לוחות האלמוגים הצבעוניים, ופגשו את מגוון דגי האלמוגים ואת יצורי הים המופלאים השוכנים בשונית. זהו מסלול מרענן ומרגיע שהוא לחלוטין חוויה ייחודית.

הר ארבל

בואו נעבור כעת לצפון הארץ, ונטייל באזור הגליל והכינרת. מסלול מומלץ כאן הוא הר ארבל, המתפתל לאורך כ-13 קילומטרים מהר קרני חיטין ועד ליישוב חמם. תוך כדי ההליכה בשבילים הירוקים תחלפו על פני שתי נקודות היסטוריות מעניינות – שדה הקרב בין הצלבנים לצבא צלאח א-דין והמצודה שבה התבצר המרד היהודי נגד הורדוס, כל זאת על רקע הנוף העוצר נשימה של הכינרת למרגלות ההר.

נחל צאלים וברכת צפירה

אם אתם מחפשים חוויה מדברית, מסלול נחל צאלים בדרום ים המלח הוא בחירה מצוינת. לאורך 12 הקילומטרים של המסלול תיהנו מנופים מדבריים פראיים, ממעיינות חבויים ומשלל פרחי בר צבעוניים באביב. זהו מסלול מאתגר ומתאים יותר למיטיבי לכת, אך השילוב הייחודי של מדבר ומים הוא בהחלט חוויה שכדאי לא לפספס.

מחוף אכזיב ועד חופי הכינרת

עבור המטיילים הוותיקים והאמיצים, טיול ים אל ים הוא אתגר מסקרן. מדובר במסע בן 70 קילומטרים הנמשך 3–4 ימים, מחוף אכזיב של הים התיכון ועד אל חופי הכינרת. לאורך הדרך תחצו את הגליל המערבי, תעפילו להר מירון ותיהנו מתצפיות פנורמיות מדהימות, ולבסוף תרדו לאורך נחל עמוד עד לכינרת. זהו מסע הדורש כושר גופני טוב והתארגנות מראש, אך הוא מעניק חוויה בלתי נשכחת. אם אין ברשותכם רכב באזור, תמיד אפשר לשקול להיעזר בשירותי השכרת רכב לטובת ההגעה לנקודות ההתחלה והסיום של המסלול.

נחל תבור

עוד מסלול מומלץ בגליל הוא נחל תבור, טיול מעגלי בן 8 קילומטרים. זהו מסלול בדרגת קושי בינונית, המתאים במיוחד לסוף החורף ולתחילת האביב, בתקופה שבה הנחל זורם והאזור מתמלא בפרחים. שיא הפריחה מגיע בחודשים פברואר-מרץ עם פרחי התורמוס הכחולים. הביאו בחשבון שבתקופת הקיץ הנחל מתייבש והמסלול הופך למאתגר יותר.

נחל כרמילה ונחל כסלון

באזור הרי ירושלים מומלץ לטייל בנחל כרמילה ונחל כסלון. מדובר בטיול בן כ-6 קילומטרים שאפשר לעשות כמסלול קווי או מעגלי. בתחילת האביב מומלץ להגיע לכאן כדי לפגוש את פרחי האירוס הלבנים-צהובים לצד הצבעונים האדומים. בתקופה הגשומה גם תמצאו לאורך הדרך גבים קטנים, מקום אידיאלי להתרעננות ושכשוך רגליים.

הבניאס

נחזור שוב לצפון הרחוק ונמליץ על שמורת הבניאס ונחל חרמון. במסלול הליכה בן 6 קילומטרים, נחל חרמון יוביל אתכם בין צוקים אדמדמים, שדות ומטעים, ובדרך יחשוף בפניכם את שרידי העבר העתיק של האזור. צמחיית הגדות העשירה וצלילי המים הזורמים ילוו אתכם לכל אורך המסלול, ויעניקו תחושה של טבע פראי ועוצמתי. האזור הזה של הצפון מציע לכם גם מסעדות שוות לבקר בהן, אז מומלץ להכין את התיאבון במהלך הנסיעה.

לסיכום

זוהי רק טעימה קטנה ממגוון מסלולי הטיול המרתקים שיש בישראל. בין שאתם מחפשים אתגר של ממש או טיול יומי קליל בחיק הטבע, תוכלו למצוא כאן שפע של אפשרויות שיתאימו לכם. אז קחו תרמיל, מימייה ונעלי הליכה נוחות, וצאו לגלות את הארץ המופלאה שלנו דרך נופיה ושביליה המגוונים.

הפוסט מצפון ועד דרום: מסלולי טיול מומלצים בארץ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יחסים עם חברות נשואות כשאת רווקה, הם קצת כמו ביידן ומדינת ישראל בזמן מלחמה, מינוס הסיוע הכלכלי. מדי פעם הן מיירטות לך הצעות שלדעתן לא מתאימות לך, ותמיד מספרות לך כמה את חמודה אבל הן לא מכירות גברים שיכולים להתאים לך… אז בהכנעה את מקבלת את הדין וחוזרת לשים מבטחך באפליקציות, בבוטים ובלהיט הלוהט החדש – הספיד דייט!

למי שלא מכיר את הקונספט, מדובר בפלטפורמה חדשה שבה את נרשמת למאגר, ובערב אחד את פוגשת בזום עד 7 גברים חדשים שמשדכים לך על פי הקריטריונים שמילאת בשאלון כניסה (לכאורה). את כל אחד מהגברים את פוגשת למשך 7 דקות בודדות, ובסוף הערב את ממלאת שאלון שבו את רושמת את מי את מעוניינת לפגוש שוב, אם בכלל. אם גם את וגם הוא מסמנים שאתם מעוניינים להמשיך לדייט שני – המארגנים מקשרים ביניכם.

הקונספט מעולה, אבל עדיין יש יותר נשים מגברים, מה שמעניק לגברים מבחר ענק של הצעות ואווירת FOMO חגיגית, ומשאיר אותנו הנשים עם אותה קבוצה קטנה של גברים

נשמע קסום, אה? אבל הרי כבר אמרו לנו שזיווג הוא כקריעת ים סוף, אז שום דבר לא באמת יכול להיות נעים ונחמד בכל מה שקשור בדייטים. אחרי כמה פעמים שהשתתפתי בספיד דייטים, הפעם האחרונה הייתה השיא: מתוך 3 גברים שהייתי אמורה לפגוש באותו הערב, הגיעו רק 2 – אחד, בעל תשובה חרדי עם פיאות שלא יביישו נער גבעות מתבגר; והשני, איך לומר בעדינות ובלי לפגוע, מחובר מאוד לצד הנשי שבו. שזה ממש-ממש בסדר, אבל פחות כשאתה מגיע לערב דייטים עם… נשים.

אז הקונספט של הספיד דייט ללא ספק מעולה, אבל לצערי עדיין יש יותר נשים מגברים, מה שנותן לגברים מבחר ענק של הצעות ואווירת FOMO חגיגית, ומשאיר אותנו הנשים עם אותה קבוצה קטנה של גברים שנמצאת בכל האפליקציות, ועכשיו גם בספיד דייטים. כי הרי את (לא, לא מקודשת) לא יכולה לצאת עם גברים שקטנים ממך – לא בגלל שאת לא רוצה. בגלל שמשום מה, גם אם את גדולה מהם בחודש יקראו לך "מבוגרת". אבל הגברים ייצאו בשמחה גם עם מי שקטנה מהם בעשור ואפילו יותר, כי כידוע "גיל זה רק מספר". כמה חבל שהמשוואה הזו עובדת רק בכיוון אחד.

הפוסט נפלאות הספיד דייט הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הנס הגדול שאירע לנו השבוע, שהיינו תחת מתקפה של טילים מאויב רשע וקמנו בבוקר ללא שום פגע, היה מדהים ומרגש. הודו לה' כי טוב!

חשבתי על זה שאפשר ללמוד מהנס הזה לזוגיות ולגאולה הפרטית. כמו שבמוצ"ש הודיעו בחדשות על מתקפת טילים המשוגרים מאיראן לישראל אבל אל דאגה כל רשת הביטחון פרושה ויהיה בסדר – כך תדמייני אותך בדרך אל הזוגיות, שאת בטוחה, שיהיה בסדר, שהקשר שאת כל כך רוצה יגיע בוודאות. מה זה היה עושה לך? היית עושה משהו אחרת, אם היית יודעת שבעוד 4 שנים תתחתני?

איך היית חיה את ההווה אם היית בטוחה שעוד מעט את מתחתנת? ובאמת, מי אמר מתי הגאולה תבוא? המציאות הזאת של החוסר אונים היא הקשה ביותר בדרך לזוגיות. כשיש ספק בגאולה, זה מעורר לחץ וכיווץ כואב. אחת הבנות אמרה לי השבוע: "תחיה, אני כבר לא ישנה בלילות. מי אמר שאני אתחתן? מי אמר שיהיו לי ילדים?" והשאלות האלה מטפסות וחונקות.

אז הנה התשובות מגיעות: לו היית יודעת בוודאות שתתחתני בעוד שנים ספורות, היית שמחה יותר, מתפתחת בלימודים, יוצאת לבלות, חוסכת כסף, נהנית מכל רגע – והכל בעיניים בורקות ושמחות. כלומר, ברגע שיש לך ודאות לגאולה, עוצמת החיים שלך גדלה.

הדבר שהכי מושך גבר, זו אישה שמחה, מסופקת, אופטימית. אישה שיודעת שהיא טובה וראויה לטוב שלה

יקרה,

"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". הגאולה שלך היא ודאית, מה את עושה בינתיים? ככל שהאמונה שלך תגבר, כך השמחה והחיוניות שלך יתעצמו, וזה עצמו מקרב את החתונה. הדבר שהכי מושך גבר, זו אישה שמחה, מסופקת, אופטימית. אישה שיודעת שהיא טובה וראויה לטוב שלה.

הרבה פעמים את חושבת לעצמך שאם תלמדי ותתפתחי, הגבר לא ירצה אותך, כי תהיי חזקה מדי, מלאה מדי – וזה ממש לא נכון. אדרבא, ככל שאת מלאה בתשוקת החיים שלך, עושה את מה שאת אוהבת, לומדת, מתפתחת, משקיעה בחדר שלך ובדירה שלך – כך זרימת החיים פורצת החוצה ומושכת. גבר אוהב להעניק לאישה מלאה, לאישה שמחה. כשאת לא מאמינה שתתחתני, את כל כך בצער, והכאב הזה משפיע על כל המעגלים: יש פחד, לחץ, תלותיות בחתונה שהאושר שלך יגיע כשתתחתני – וזה עצמו מרחיק אותך מעצמך וממנו.

ברוח התקופה, תהי דובר צה"ל של עצמך. נכון, יש טילים, יש נפילות, אבל כל הכוחות פרושים. תרגיעי את עצמך: יש לך כוחות לדרך והסוף יהיה טוב.

הפוסט שיעור באמונה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

באירוע נס קריעת ים סוף בני ישראל פצחו בשירה  "אָז יָשִׁיר משֶׁה". עולה השאלה מהו הצירוף של "אז" שהוא לשון עבר, עם "ישיר" שהוא לשון עתיד? בעצם השאלה היא באיזה שלב בני ישראל שרו את השירה –  לאחר שחצו את הים או לפני שחצו את הים? כלומר האם השירה הייתה הגורם לקריעתו של הים, וזה מרומז במילה  "ישיר", או שמא השירה הייתה תוצאה של קריעת ים סוף, וזה מרומז במילה "אז"?  כהרגלנו, נסביר זאת באמצעות המסורת הדתית של יהודי אתיופיה.

עד היום זכורה לי חוויית העזיבה של הכפר שלנו לקראת המסע מאתיופיה לירושלים. מאחורינו היה הצבא האתיופי, לפנינו היה מדבר סודן. ממש באותה מציאות שהיו בה בני ישראל, לפני קריעת ים סוף: צבא מצרים מאחוריהם, והמים לפניהם. כך מתאר מדרש חז"ל את הסיטואציה ההזויה: "למה היו ישראל דומים באותה שעה? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע, והיה נחש נושף בה. אם תיכנס לפנים הרי הנחש, ואם תצא לחוץ הרי הנץ". מה התשובה למציאות הזויה זאת? "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". שימו לב לדבר הנפלא הזה שנקרא פרדוקס של החיים. דווקא ברגע מייאש זה היה אפשר לראות את התקווה הגדולה ביותר. ממש ברגעי החושך והאפלה מבצבצת לה התקווה. לקראת היציאה מאתיופיה לירושלים, ממש כמו ביציאה של בני ישראל ממצרים בשעתו, במצב הבלתי אנושי, התחלנו לשיר ולהתפלל: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ". רק הידיעה להתחיל ללכת לקראת בית א-לוהים בירושלים הצמיחה את התקווה.

אימא שלי ז"ל, שהכירה את סוד קריעת ים סוף, החליטה לשלוח אותי לארץ ישראל מסודן לבד, עם קרובי משפחתי האהובים לארץ ישראל, דרך ים סוף. כשהייתי בן 8 בערך עזבנו את מחנה הפליטים. אנשי המוסד העמיסו אותנו במשאית, ולאחר מכן כיסו אותנו ביריעות ברזנט. כך נסענו במשך שעות ארוכות. לפתע, המשאית נעצרת ואני שומע רעש חזק ומפחיד. אנשי המוסד פותחים את יריעות הברזנט ואומרים לנו לרדת במהירות מהמשאית. בעודי מחפש את מקור הרעש מתגלה לנגד עיניי מחזה נדיר ומיוחד: אני רואה מים, ועוד מים, שמתנפצים ומתגוששים פחד אימים. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ים. היה זה ים סוף.

אנו מוכרחים לגלות את הכוחות המסתתרים מתחת פני הים, ומתוך כך להיות מסוגלים לעמוד במשברים על ידי תקווה ואמונה

קשה לתאר את הפחד שאחז בי למראה הגלים העצומים הנעים במהירות לעברי בלי לדעת שהם עוצרים ברגע שהם מגיעים לחוף. מאחורינו שומעים יריות. הנה מתרחש נס: לפתע, מתוך החושך והערפל, מתוך הרעש וההמולה, באים ועולים מלאכים – מלאכים כבני אדם. חיילי שייטת 13. אנשי המוסד והשייטת הזילו דמעות. אף אנו בכינו עימם לנוכח המפגש.

בני ישראל על הים הוכיחו שהתקווה והביטחון, האמונה והשירה, עוד לפני חציית ים סוף, הם שהצליחו לחולל את אירוע קריעת ים סוף. כעת אנו מבינים מדוע קריעת ים סוף הוא אירוע אבן יסוד שמהווה נקודת מפנה משמעותית באמונה היהודית. לכן, נאמר לאחר קריעת ים סוף: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד, לא). ביציאת מצרים עצמה היו די ניסים ונפלאות, הם הולידו את האמונה, התקווה והביטחון, וכאן על הים האמונה, התקווה והביטחון הם שהולידו את הנס. זאת יצירה חדשה בעולם. האור שבקע מתוך החושך, האור שבצבץ מתוך הערפל.

הסוד של קריעת ים סוף הוא שאנו מוכרחים לגלות את הכוחות המסתתרים מתחת פני הים. ומתוך כך להיות מסוגלים לעמוד במשברים ולהביס את הייאוש על ידי תקווה ואמונה.

יהי רצון שהאמונה, השמחה והשירה, חרף המצב הקשה שאנו נמצאים בו, יביאו אותנו לחצות את ים סוף. שנזכה לראות במפלתם של אויבינו האכזרים בכל החזיתות, בהחלמתם של פצועי צה"ל, חיילינו האהובים, ובהחזרת השבויים מעזה, בריאים בגופם ובנפשם. ושנזכה להמשיך לשיר בצד השני של הים. "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".

הפוסט סוד קריעת ים סוף הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ריקי תמיד נכונה לעזור, תמיד נכונה ללמוד עוד משהו חדש, תמיד ברוגע, תמיד עם מאור פנים. איך בן אדם שאתה רואה יום-יום בכיתה, במשך כמה שעות, יכול ככה סתם למות פתאום? ומה אני אומר לתלמידים היקרים שלי? לאן ריקי הלכה?

האם תלמידים בכיתה ה' בשלים להבין את אחת מהתובנות העוצמתיות ביותר של החיים –  ששום דבר כאן הוא לא מובן מאליו? שעל כל נשימה ונשימה צריך להודות? האם ילדים בכלל אמורים לחשוב על זה? מה הם צריכים עכשיו על הראש הצעיר שלהם גם את תובנות החיים הקשות האלה? יאללה, תן להם לזרום, לחיות. עוד קצת טיקטוק. מי צריך עכשיו את כל הדאגות האלו?

אבל אולי, רק אולי, כדאי בכל זאת שהמוות של ריקי ז"ל לא יסתכם בדמעות, בנענועי ראש ובחוברת צבעונית. אולי כדאי בכל זאת לתפוס את הרגע ולהחדיר בתלמידים היקרים האלו, בנו, בי, כמה דברים שאנחנו לא תמיד אוהבים לזכור. למשל שאף אחד מאיתנו לא יחיה לנצח, ואף אחד לא יודע מתי יהיה היום האחרון שלו. מה זה אומר? שאם אתם רוצים להתעצבן בגלל משהו אינפנטילי במיוחד, תבינו שזו עשויה להיות הפעולה האחרונה שתעשו בעולם הזה.

קלטתי שבחודשיים האחרונים אני פועל על אוטומט מרוב עומס. נכנסתי לרוטינה טכנוקרטית כזו: תפילה, בית ספר, ילדים, קצת קורא, לישון

כמובן, אנחנו לא נתחרפן עכשיו בגלל מחשבות כאלה, אבל כדאי לזכור את הנקודה הזאת. נזכרתי באחות האוסטרלית ברוני וור שליוותה חולים בסוף ימיהם. בספרה "The Top Five Regrets of the Dying" היא מונה ומתארת את חמשת הדברים שאנשים הכי מצטערים עליהם כשהם על ערש דווי:

1. הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים שאני רוצה, ולא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות
2. הלוואי שלא הייתי עובד קשה כל כך
3. הלוואי שהיה לי האומץ להביע את הרגשות שלי
4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי
5. הלוואי שהייתי מרשה לעצמי לשמוח יותר

לא צריך להיות בטיפול פליאטיבי בשביל להבין את חמש החרטות הללו. כדאי לכל הורה ומורה לעבור עליהם וללמוד אותם בעיון יחד עם הילדים והתלמידים שלו. לפעמים ניסיון של אחרים שווה יותר מהרים של זהב.

***

חיכיתי יחד עם יתר הנהגים שהמתינו לשטיפת האוטו, כאשר חייך אליי אחד מהפועלים ואמר לי בצחוק: "ומה איתך? אתה גם צריך שטיפה?". העובד כבר המשיך למכונית הבאה, אבל אני עדיין נתקעתי על המילים שלו וחשבתי: וואלה, בטח שאני צריך שטיפה, וגם לעשות חתיכת סדר בחיים שלי.

קלטתי שבחודשיים האחרונים אני פועל על אוטומט מרוב עומס. נכנסתי לרוטינה טכנוקרטית כזו: תפילה, בית ספר, ילדים, קצת קורא, לישון. ושוב ושוב ושוב. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עצרתי לחמש דקות וחשבתי על החיים שלי.

ומה לגבי הילדים שלנו? מתי הם כיבו רגע את המסכים ועצרו לחמש דקות? מתי הם חשבו על התכלית של החיים שלהם?

ומה איתכם? סבבה ששטפתם וסידרתם את המכונית שלכם. אבל מתי עצרתם לחמש דקות?

לעילוי נשמת ריקי דור היקרה, שהלב הגדול שלה חדל לפעום. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

הפוסט כשהלב הגדול חדל לפעום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בעצם, לכולנו יהיה קשה השנה לחגוג את ליל הסדר. למרות לילה מוצלח של יירוט כמעט מושלם של התקיפה האיראנית, אנחנו עדיין בבוץ. אלפים רבים של מפונים טרם חזרו לבתיהם בצפון ובדרום. לא ברור לאן מועדות פניה של המערכה בעזה. האנטישמיות בעולם גואה, והעולם? "העולם כולו נגדנו", כפי שכתב יורם טהרלב ב-1969, ולצערנו "זה ניגון עתיק מאוד". כיצד אפשר לשמוח ולחגוג חירות, כשאנחנו חרדים לקיומנו הממשי?

אבל בעיניי, לליל הסדר יש משמעות דווקא בזמנים הקשים האלה. ליל הסדר הוא לילה שבו אנו מסרבים להיכנע למציאות הסוגרת עלינו. הוא הלילה שבו אנו נאבקים על התקווה.

יש הבדל בין להיות אופטימי ובין להתמלא בתקווה. "אופטימיות היא האמונה שפני הדברים ישתנו לטובה; תקווה היא האמונה שביחד אנחנו יכולים לשנות את פני הדברים לטובה", כתב הרב יונתן זקס. אופטימיות היא עמידה פסיבית מול המציאות. היא סוג של נאיביות שאיכשהו הדברים יסתדרו. אבל יותר מדי פעמים המציאות הוכיחה שפניה לא לטובה: היא לא הייתה טובה עבור נרצחי הפוגרומים לאורך הדורות. היא לא הייתה טובה לקהילות ישראל שנמחקו במסעי הצלב ובשואה. והיא לא הייתה טובה עבור נרצחי הטבח בשמחת תורה. להיות אופטימי זה דבר שלא מוכיח את עצמו בעולמנו. "בהתחשב בעברו של העם היהודי, אף יהודי אינו יכול להיות אופטימי", סיכם זאת הרב זקס.

אין כאן נאיביות ולא מעשה קסמים. ברגע שאנחנו יכולים לשרטט בתודעתנו את הקו מהבלתי מושג אל המושג, סופנו שנצעד בו

התקווה, לעומת האופטימיות, איננה פסיבית אלא אקטיבית. היא לא מחכה שהמציאות תשתנה לטובה, אלא היא המנוע המניע את האדם להתקדם ולפעול בתוך המציאות כדי לשנות אותה לטובה. התקווה איננה צומחת מהנסיבות, אלא היא תגובה מודעת אליהן. היא האמונה שביכולתנו לשנות יחד את המציאות ולעשות את מה שנראה ממבט ראשון כבלתי אפשרי, גם כשהעתיד לוט בערפל.

בליל הסדר אנו נאבקים על התקווה. גם כשמסביב אין שום דבר בנסיבות שמאפשר לנו להיות אופטימיים, למשך לילה אחד אנו בוחרים – וזו בחירה שכרוכה במאמץ! – לאחוז בתקווה. להאמין שביכולתנו לצאת מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. להכריז שהשנה אנו עבדים, אבל בשנה הבאה נהיה בני חורין.

איך עושים זאת?

במאמר הנושא את השם 'מאמר הקיווי', מסביר הרמח"ל באמצעות הטרמינולוגיה הקבלית שהתקווה מסמלת את הקו אשר פורץ את העיגול הסוגר עלינו ומשחרר אותנו לעתיד אחר. התקווה באה מלשון קו (כמו בפסוק מספר יהושע "תקוות חוט השני"), וזה פירוש הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'": לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – לַעֲשׂוֹת קַוִּים. ה' – בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם.

לאחוז בתקווה זה להצליח לשרטט קו דמיוני מהשעבוד אל הגאולה, מהמציאות העכשווית אל העתיד הטוב. כפי שאמר לי פעם חבר קרוב: "אם אתה מצליח לראות בדמיון את החלום שלך ואיך אתה משיג אותו – הוא יתגשם". אין כאן נאיביות ולא מעשה קסמים. ברגע שאנחנו יכולים לשרטט בתודעתנו את הקו מהבלתי מושג אל המושג, סופנו שנצעד בו. כמו האדם האוחז בחבל ומושך אותו, אך בעצם בכך מקרב את עצמו אל היעד, כך אנחנו משרטטים קו אל העתיד, מושכים אותו אלינו, ובכך בעצם מתקדמים אליו.

הסופר דויד גרוסמן מן הסתם לא הכיר את מאמרו של הרמח"ל, אבל ברגע של השראה בתקופת הקורונה הוא תיאר את התקווה באופן די זהה. "אפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר", כתב. "והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו".

קשה השנה לקיים את ליל הסדר ולדבר במושגים של חירות וגאולה, אבל דווקא משום כך, כן חשוב לעשותו. כי בלילה הזה ניאבק כולנו על התקווה. נשלח קווים אל מציאות שברצוננו להשיג. נדבר על פדיון שבויים, על הצלה ועל גאולה, על ניצחון ועל חיים של שקט ושלווה. נדמיין אותם ונחגוג אותם. ובאמצעות הקווים שאנו שולחים לשם, נמשוך את עצמנו לשם, לא בעמידה חסרת אונים מול המציאות הסגורה אלא בפעולה ובמעשה, בקפיצה מודעת אל הלא נודע.

זה אפשרי. זו תקוותנו. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

הפוסט להיאבק על התקווה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפיוט "דיינו" מורכב מ-15 שורות, שכל אחת מהן מתארת נס אחד שנעשה לעם ישראל במהלך יציאת מצרים ועד כניסתנו לארץ. בדרך כלל, האירועים מתוארים לפי סדר כרונולוגי הדרגתי. אולם, יש פעם אחת שסדר האירועים אינו כרונולוגי. הפיוט פותח: "אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ", ולאחר שכבר יצאנו ממצרים חוזרים לאירוע קודם: "אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵּינוּ." מדוע שינה מחבר הפיוט את סדר האירועים?

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן על יציאת מצרים של דורנו – היציאה ממחנות ההשמדה. המלחמה הוכרעה בפלישתן של בנות הברית לנורמנדי. באותו זמן, הכלואים במחנות ההשמדה לא ידעו מאומה על מה שהתרחש בחוץ, ולכן הפלישה עצמה לא הייתה משמעותית לגביהם. רק לאחר שיצאו לחירות והחלו לשמוע על האירועים שקדמו ליציאתם, היו יכולים להכיר בשלבים שקדמו לשחרור ממחנות ההשמדה. זכורני שאמי ז"ל סיפרה שהם הלכו בצעדת המוות בקור הגדול, ולאחר שקמו משנתם באחד האסמים, הגיע לפתע חייל רוסי ואמר לכולם – משוחררים. שורדי השואה לא ידעו באותו הרגע כיצד גואלים אותם ומוציאים אותם לחירות.

תהליך יציאת מצרים מוכר וידוע, ובכל זאת אנו מתבקשים לשחזר את סדר האירועים כאילו שיציאת מצרים מתרחשת כעת. הפיוט "דיינו", אם כן, הוא היישום של המהלך שנקראנו לעשות בכל הלילה הזה, לראות את עצמנו כאילו יצאנו עתה ממצרים. מתוך הפרספקטיבה הזו, כל שלב ושלב מעורר התפעלות בדיוק כמו שהרגישו עם ישראל בשעה שיצאו ממצרים. לכן, אנחנו מתארים את "מכת הבכורות" לאחר יציאת מצרים, בדיוק כמו שישראל באותה תקופה ידעו עליה רק לאחר יציאת מצרים.

הסיפור של הדור שלנו יסופר על ידי הדורות הבאים כנדבך הכרחי לתקומתה של מדינת ישראל

במהלך שמחת תורה כבש חמאס חלקים מעוטף עזה. הוא רצח ואנס וגזל מאלו שהיו ביישובים ובמסיבה בקיבוץ רעים. זו הייתה זוועה, אולם כבר מהיום הראשון קמו גיבורים שלא המתינו לצו 8 ורצו להילחם ולהגן על היישובים תוך סיכון חיים גדול. חלקם נפלו, וכך לאחר זמן צה"ל נכנס לתמרון קרקעי שבמהלכו הושמדו תשתיות, חוסלו מחבלים ושוחררו מספר חטופים.

ליל הסדר של השנה לא יהיה דומה לכל הסדרים שקדמו לו בשנים האחרונות. בתקופה הזו אנו חווים כאב גדול, אבל גם שומעים על רוח הגבורה של עם ישראל. כאב ותקווה, תסכול ועידוד. זו תקופה שדורשת עיבוד ושחזור. יש כל כך הרבה סיפורים שאנחנו עוד לא מכירים שמתארים סיפורי גבורה של לוחמים.

כבר מהרגע הראשון, כשרבים מאיתנו היו הרחק מיישובי העוטף, היו קרבות שבהם חיילים מסרו את נפשם כדי להגן עלינו. גם בתוך החושך הנוראי של התקופה, היו נקודות אור חשובות ומשמעותיות.

בליל הסדר הזה נוסיף ונספר גם את סיפור יציאת מצרים של תקופתנו כפרק נוסף לאותו סיפור היסטורי שהתרחש לפני שנים רבות. גם כאשר אנו נמצאים בעיצומה של המלחמה, נדרשים אנו להאמין שאנחנו בתקומה חדשה של האומה. אין באפשרותנו לראות את המהלך כולו, ואין אנו מודעים לכל הניסים. הסיפור של הדור שלנו יסופר על ידי הדורות הבאים כנדבך הכרחי לתקומתה של מדינת ישראל. גם בשעה קשה זו ישנם "אירועים נסתרים", שלעתיד לבוא יידעו על קיומם ויוכלו להתבונן על תקופתנו מפרספקטיבה רחבה יותר.

הפוסט האומנם "דיינו"? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במהלך השיעורים השבועיים בישיבת ההסדר, במדרשה לבנות ולציבור הרחב, מזדמן לנו לגעת מדי פעם בסיפור יציאת מצרים. אנו נוהגים להזכיר את דברי ספר הכוזרי על 'החסיד' – היהודי האידיאלי, שמגייס את דמיונו כדי לדמות את האירועים המכוננים של עם ישראל מהעבר (כוזרי ג, ה). בהקשר לכך אני מבקש לשאול: למה יציאת מצרים דומה יותר? לקבוצת עבדים שמצליחים לברוח ממתקן הכליאה שלהם, או לעם המנצח את אויבו המר, שהיה משועבד לו שנים רבות ויוצא לחופשי במצעד ניצחון צבאי, כשהוא חמוש בנשק ששלל מאויבו? מי ששמע שאלה זו בפעם ראשונה בוחר בדרך כלל באפשרות הראשונה. אולם, פשט הכתובים מורה יותר על האפשרות השנייה!

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וגו'. וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יז). עם ישראל יצא ממצרים חמוש בנשק: "אין חמושים אלא מזוינים וכו'" (רש"י שם). אופן היציאה היה כצבא הערוך לקרב: "והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה" (רמב"ן שם). כאמור, "כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, יז). הם יצאו חמושים בארסנל מושלם של חמישה מיני הנשק דאז: "וחמושים – מלמד שהיו מזוינים בחמשה (עשר) מיני זיין" (ירושלמי שבת פ"ו ה"ז). "על שם חמישה מיני כלי זיין הנזכרים בפסוק (יחזקאל לט, ט): מגן וצנה, ורומח, וחצים, ומקל יד" (בעה"ט שמות שם). נשיאת כל סוגי הנשק דאז אפשרה להם להתמודד עם כל משימה מלחמתית שהיא. את הנשק שללו מהמצרים כאשר באו לשאול מהם כליהם ('דעת מקרא' שמות יג, יח). וכיצד יצאו? "ויש אומרים שספר הכתוב שיצאו "ביד רמה" וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים" (רמב"ן שם).

היציאה ממצרים ב"יד רמה" הייתה כעין מצעד מנצחים צבאי, חמוש. הכוחות צעדו בסך בצורה מסודרת, במבנה מחומש, ודגלם הונף בראש הצועדים: "וחמושים – וכו'. והרצון בזה שנזדרזו כמלך ערוך למלחמה. ויצאו כדמות מלכים בטכסיסי מלוכה. ביד רמה – שזה רמז שיצאו בדגל פרושה לעיני כל רואה. וכו'. "וזהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד, ח), ובנס פרושֹה ממש. ובביטחון בשם ה' שהולך בראשם. וזהו "וד' הולך לפניהם יומם" (שם כא), וזהו "ובשם א-להינו נדגול" (תהלים כ, ו), וכו'. ולכן אמר בכאן "וחמושים עלו בני ישראל". כדרך כל מחנה שיש לו ד' משמרות לד' רוחות, והמלך או השר באמצע. ולכן, משה רבם ומלכם סדרם כסדר מחנות ההולכים למלחמה לד' רוחות העולם, והמלך והזקנים באמצע. וכו'" (צרור המור שמות יג, יח).

מצינו בחז"ל ובמפרשים שסיפור היציאה מראשיתו היה במתכונת מלחמתית של עם ישראל, בסיוע הקב"ה, נגד מצרים.

בראשית היו עשר המכות – 'תוכנית האש' ו'מהלומות מקדימות' שפגעו בתשתיות ובמצרים והתישו אותם: "בטכסיס בשר ודם הביא הקב"ה עליהם את המכות. מלך בשר ודם כשהמדינה מורדת עליו, מה הוא עושה? משלח לגיונות והן מקיפין עליה, בתחילה הוא סוכר אמת המים שלהם, אם חוזרין מוטב ואם לאו הוא מורה בהן חצים, אם חוזרין מוטב ואם לאו זורק בהן נפט, אם חוזרין מוטב ואם לאו מגרה בהן לגיונות ואוכלוסים הרבה, אם חוזרים מוטב ואם לאו אוסר אותן בבית האסורין, אם חוזרין מוטב ואם לאו הורג הגדולים שבהם. כך הקב"ה בא על מצרים בטכסיס של מלכים. בתחילה סכר אמת המים שלהן שנאמר: 'ויהפוך לדם יאוריהם' וכו'" (ילק"ש קפב).

לאחר מכן, השלב השני היה בר"ח ניסן, בציווי לעם ישראל להשתלב במלחמה: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת וגו'. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל וגו'. וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף וגו'. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה וגו'" (שמות יב, ג). הציווי ללקיחת השה ב'עשור לחודש', שבת הגדול, היווה את השינוי התודעתי הגדול מעם משועבד שחושש להתייצב בפני משעבדו, לעם מנצח שיוצא לחירות, זוקף את גוו, מתייצב למלחמה מול משעבדו, לוקח את אלוהיו לשחיטה ואינו חושש שיפגע בו: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, וכו', ונמצא שי' בחדש, היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו, וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצרים: למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו! והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול" (טור או"ח תל).

למה יציאת מצרים דומה יותר? לקבוצת עבדים שמצליחים לברוח ממתקן הכליאה שלהם, או לעם המנצח את אויבו המר, שהיה משועבד לו שנים רבות ויוצא לחופשי במצעד ניצחון צבאי, כשהוא חמוש בנשק ששלל מאויבו?

הנס הגדול היה הגבורה וההתעשתות של עם ישראל: "שיראו ויכירו שיתהפך הדבר כמו רגע, עד שהיהודים האומללים ישלחו ידיהם במקנה המשובח והנעבד מאדוניהם והקרוב לאלהיהם, ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעדר אשר בחרו להם לאלהים, ולוקח איש שיו, ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם וכו'"  (עקידת יצחק – שער לח, וע"ע הכתב והקבלה שמות יב, יג).

בכך הסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב מדוע נקראה שבת זו 'שבת הגדול': "מפני מה יחסו וקראו לזה הנס 'גדול' יותר משאר נסים, וכי לא היו נסים גדולים יותר מזה הנס? והא נס דקריעת ים סוף ושאר נסים שעשה השי"ת עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס?". והוא עונה: "ולזה קראו אותו נס 'גדול', שנעשה ב'גדלות השכל'. שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצרים אעפ"י שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם" ("קדושת לוי", יתרו). "גדולת השכל" היוותה את המפנה שאפשר לעם ישראל להתייצב למלחמה.

השלב השלישי היה בליל הסדר, שבו נצטוו לאכול את הפסח לפני היציאה, כשהם חמושים ומוכנים ליציאה לקרב: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (שמות יב, יא). בכמה מקומות בתנ"ך מצינו שהחרב היא החגורה על המותן: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר – יש חרבות שיחגרו אותן במתנים, כמו שנאמר ביואב (ש"ב כ ח): 'וְעָלָיו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ', ויש שיחגרו אותן על הירך, כמו שנאמר באהוד (שופטים ג טז): 'ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו' (רד"ק תהילים מה ד, ובספר השרשים). ועל כן נקראו הלוחמים: "מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה" (מל"ב ג, כא ועוד).

השלב הרביעי הוא היציאה ממצרים "ביד רמה" במצעד הניצחון על פרעה.

ואחריו השלב החמישי: העימות המכריע במדבר, על ים סוף, וטביעת המצרים בים. עפ"י חז"ל, ממלחמה זו חשש פרעה בראשית מלכותו, ולכן גזר על עם ישראל גזרות שיחלישו ויקטינו אותו: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, י). "פרעה נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר 'ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. נתנבא שעתידים ישראל לעשות עמו מלחמה ולהעלות לשלום את הארץ" (אבות דר"נ נוסחא ב, מג).

הבה נתכנס בליל הסדר לספר את סיפור הניצחון על מצרים בימים ההם, ונשאב ממנו תעצומות ואמונה בקב"ה לניצחון על אויבינו בזמן הזה.

 מוקדש לע"נ אחי סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד, שהשבוע מלאו 29 שנים לנפילתו,

ולהצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

הפוסט סיפור הניצחון הגדול ביציאת מצרים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ

כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ

שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם

תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'"

תוכן הפסוקים מבטא פנייה ישירה אל הקב"ה, לעשות נקם בגויים ולהשמיד את אלה שאינם מקבלים את עול מלכותו עליהם וגם פוגעים בעמו. מסר זה כלל לעיתים אזכור מפורש של הצוררים (נוצרים, נאצים ועוד), וכראוי לעם המגוון שלנו, היו שמצאו בו מורכבות ומתח ערכי והטעינו אותו בפרשנויות אחרות. אחרים העדיפו להציג מולו שינוי גרסה, כדוגמת: "שפוך אהבתך", מהמאה ה-16, המוקדש לחסידי אומות העולם שהצילו יהודים מפורעיהם.

להלן תמציתם של שני קטעים מעוררי מחשבה, מ"הגדת הלילה הזה":

"ומה בנוגע לתפילה 'שפוך חמתך על הגויים'? האם אפשר לבטל אותה…? המילים נוראות!… איך אפשר לחרף אפילו את השונאים במילים איומות כאלה? אינני יכול לשנוא. ולא אלמד את ילדינו לשנוא. הנני מבין את כאבם של היהודים, את הזעם והצער, שהכתיבו לפני מאות שנים את התפילה הזאת. יש גם כיום פרצוף מכוער לאנטישמיות, אבל היא איננה מגיעה לשפלות כזאת, שנהיה זקוקים, חס וחלילה, לשים תפילה זו בפי ילדינו…" (קיבוץ עין חרוד, 1936, טרם השואה).

"יש אנשים שמעדיפים שלא לקרוא את 'שפוך חמתך', שכן הם מוצאים בה יותר מדי נקמה ונקמנות… נדמה שהיא (התפילה) עומדת בסתירה לערכים האוניברסליים של חופש ושחרור… אני, לעומת זאת, אוהבת אותה… בעיני רוחי, אני רואה יהודים שמבלים את שנותיהם מפחד משכניהם הלא יהודיים, והם נטולי יכולת להגן על עצמם… לפתע, למשך פסקה אחת קצרה… הם הגיבו ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, לסבל הנורא שהם והדורות שלפניהם חוו. הם לא ביקשו מהא-ל לאפשר להם לשפוך בעצמם את זעמם על הגויים. הם השאירו את עשיית הדין לא-לוהים. לרגע בהיר ונוצץ אחד, עמד היהודי גאה. לרגע אחד הכוחות היו מאוזנים, כשהיהודי פונה ל'שופט כל הארץ' לעשות משפט"  (דבורה ליפסטאט, היסטוריונית שואה).

השנה, כעם בארצו, נקראים הדברים מתוך הקשר ייחודי, טעון ומרגש.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.