את שלושת השבועות של ימי "בין המצרים" תוחמים שני הצומות הגדולים, י"ז בתמוז מזה ותשעה באב מזה. המאורעות שהתרחשו בשני הימים הללו מנויים במשנה:
חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה – בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר (תענית כו ע"ב).
המשנה מונה, אפוא, חמישה אירועים בשני התאריכים. אם נשים לב, נראה כי את חמשת האירועים המצויינים בשני התאריכים ניתן לחלק לשתי קבוצות על-פי זמן התרחשותן בהיסטוריה, המתארות סוגים שונים של אירועים: האירוע הראשון בכל אחד משני התאריכים הוא אירוע מתקופת המדבר; ארבעת האירועים האחרים חלו בתקופה מאוחרת יותר: בזמנם של שני בתי המקדש.
האירועים שמתקופת המדבר הם "נשתברו הלוחות" ו"נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ". הכוונה היא, כמובן, לחטא העגל ולחטא המרגלים, שהם שני החטאים הגדולים והמרכזיים של תקופת הנדודים במדבר. השתלשלותם של ארבעת האירועים שיבואו לאחר מכן וקביעת הימים שבהם התרחשו חטאים אלו כימים תענית לעתיד, הן בבחינת "אתם בכיתם בכייה של חינם (בדור המדבר), ואני קובע לכם בכייה לדורות (בבית ראשון ובבית שני)" (תענית כט ע"א).
שני החטאים הגדולים של ישראל בתקופת המדבר מציינים שני סוגים של חטא, שתי התדרדרויות שונות של העם בתקופה זו: ב-י"ז בתמוז חטא העם בעשיית העגל, שהוא חטא הקרוב לעבודה זרה – והוא חטא רוחני; בתשעה באב, לעומת זאת, מאס העם בארץ חמדה ובעצת המרגלים סירב לעלות לארץ – וזהו חטא לאומי. חטאים אלו מהווים תקדימים היסטוריים לאירועים שיבואו בעקבותיהם. ואכן, ארבעת האירועים הבאים סובבים סביב אותם שני הסוגים של החטאים:
ב-י"ז בתמוז התרחשו לעם ישראל חורבנות רוחניים, שהשביתו את המוסדות הרוחניים-דתיים של האומה: (א) בטל התמיד – כלומר: בטלה עבודת ה' מן המקדש, ולמעשה משלב זה ואילך הפסיק בית המקדש לשמש כמקום העבודה המרכזי של ישראל את ה'. בכך איבד בית המקדש את מהותו, ובזה נפסק הקשר הישיר והיומיומי שהיה בין ישראל לה' בבית שכינתו. (ב) לגבי הבקעת העיר יש לערוך דיון בנפרד שאין כאן מקומו. (ג) שרף אפוסטמוס את התורה – אירוע זה אינו מזוהה בוודאות. יש המקשרים אותו עם מקרה שמזכיר יוסף בן מתתיהו, ושהתרחש זמן לא רב לפני פרוץ המרד הגדול ברומאים, כחלק ממהומות הדמים שחולל הצבא הרומאי בארץ. מכל מקום שריפת ספר תורה היא בוודאי משבר רוחני. (ד) הועמד צלם בהיכל – עבודה זרה בתוך בית המקדש. בירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) מובאת מחלוקת אם מדובר בצלמו של אפוסטמוס הנזכר לעיל, או בפסלו של מנשה (וניתן להעלות גם אפשרויות זיהוי אחרות).
מנגד, האירועים שהתרחשו בתשעה באב מסמלים חורבנות לאומיים: (א-ב) חורבן שני בתי המקדש ביום זה איננו מהווה חורבן רוחני, משום שלאחר שבטלה בו העבודה ב-י"ז בתמוז התרוקן הבית ממשמעותו הדתית. בתקופה זו, שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שימש בית המקדש השני אך ורק כמקום מבצר לאחרוני הלוחמים מלגיונותיהם של שמעון בר-גיורא ויוחנן מגוש חלב. מעל חומותיו של בית המקדש ניהלו הלוחמים מאבק עיקש-אך-חסר-סיכוי כנגד צבא טיטוס האדיר. מבנהו המבוצר של הבית סייע בידם והקשה על הצבא הרומאי לפרוץ אל הבית. נפילת בית המקדש, אם כן, מציינת את נפילתה של הממלכה הישראלית, ולא את החורבן הרוחני של עבודת ה'. (ג) לכידת ביתר, מעוזם האחרון של אנשי בר-כוכבא, כשישים שנה לאחר חורבן הבית, ונפילתו של בר-כוכבא בתוכה מציינות את סיומו של המרד, שניסה להקים לתחייה את הממלכה הישראלית. (ד) חרישת העיר ע"י הנציב הרומאי טיניוס רופוס (הוא טורנוסרופוס הרשע, בלשון חז"ל), מעט לפני פרוץ מרד בר-כוכבא, הינה, למעשה, טקס רומאי של חרישת תלם לציון תחומה של עיר חדשה שעתידה לקום. בכך ציינו הרומאים את הקמתה של העיר הרומאית האלילית החדשה, איליה קפיטולינה, על חורבותיה של עיר הבירה הישראלית, ירושלים.
ימי בין המצרים, המחברים ומקשרים את י"ז בתמוז אל תשעה באב, מציגים לנו את שני סוגי החורבנות הללו כשני קצוות של תהליך אחד. חורבנה הלאומי של ירושלים בתשעה באב לא היה אלא נגזרת של החורבן הרוחני ב-י"ז בתמוז. במילים אחרות: בניינו הלאומי של עם ישראל לא ייכון אלא על יסודות הבניין הרוחני. זכותה של ירושלים – כעיר הבירה, המסמלת את הריבונות הישראלית – לשבת בטח, קיימת רק כאשר מושתתת העיר על אמונתה ועבודתה את ה', ול"ירושלים של מטה" אין עמידה עצמאית ללא "ירושלים של מעלה". משום כך, כאשר מתרחש חורבן רוחני, המציין נפילה רוחנית של העם, הרי שהחורבן הלאומי של העם ממשמש ובא.

[מעובד על פי החוברת "ארבע תעניות שלושה נביאים", מאת הרב אהרון בק, בהוצאת ישיבת ההסדר ראשון לציון, הרואה אור בימים אלה. לפרטים: משרד הישיבה 03-9527175]

תשס"ו

הפוסט ימי בין המצרים – תחילה וסוף הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מתוך כל כלי המשכן המתוארים בפרשה נבקש לעיין בכלי אחד, המרכזי מביניהם, הוא ארון הברית.
הארון כולל, למעשה, מספר פריטים: הארון, שני בדים המוכנסים בתוך ארבע טבעות, כפורת המכסה אותו וכרובים הניצבים על הכפורת. נדייק בפסוקים ונשים לב, שלמעשה אין מדובר כאן על כלי אחד (שכל הפריטים הללו מתייחסים אליו), אלא על שני כלים שונים: הארון והכפורת. ניתן לערוך השוואה מדוייקת בין תיאור שני הפריטים הללו –בלשון התורה בשני התיאורים, בסדר הפסוקים שבשניהם, ומבחינת התוכן והמבנה של שני הכלים – ובכך לראות שאכן מדובר בשני כלים שונים:
לגבי הארון מצווה התורה: "ועשו ארון עצי שיטים"; היא מפרטת את גודלו: "אמתים וחצי ארכו, ואמה וחצי רחבו, ואמה וחצי קומתו"; היא מתארת שני מרכיבים נלווים המצטרפים לארון, הם הבדים המוכנסים בתוך הטבעות: "ויצקת לו ארבע טבעות זהב… ועשית בדי עצי שיטים… והבאת את הבדים בטבעות"; וחותמת בהסבר מטרתו של כלי זה: "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך".
מכאן עוברת התורה לציווי על עשיית הכפורת: "ועשית כפורת זהב טהור"; גם כאן מפורטים מידותיה: "אמתיים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה"; לכפורת, כמו לארון, שני מרכיבים נלווים, הם הכרובים: "ועשית שניים כרובים זהב… משני קצות הכפורת"; ותיאור הכפורת חותם בפירוט תכליתה של הכפורת: "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה, ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל".
ניכר מהשוואה זו, שאכן מדובר בשני כלים נפרדים. הכפורת איננה רק המכסה של הארון, אלא היא כלי העומד בפני עצמו. הדבר בולט בהשוואת שני בדי הארון לשני הכרובים (עיין היטב בפסוקים).
בעיקר חשובה ההשוואה בנוגע למטרותיהם של שני הכלים. שניהם משמשים את ה"עדות", היא לוחות הברית שבתוך הארון; אולם ישנו הבדל משמעותי בתפקיד שנושא כל כלי. בתיאור הארון מובא: "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" – כלומר: הארון משמש ככלי אחסון של הלוחות. לעומת זאת, בתיאור הכפורת מודגש: "ונועדתי לך שם, ודיברתי איתך מעל הכפורת, מבין שני הכרובים" – כלומר: הכפורת היא המקום שממנו יידבר ה' אל משה.
ניתן לומר שהבדל זה שבין שני הכלים, הנמצאים יחדיו בלב-ליבו של המשכן, בקודש הקודשים, מציג שתי מטרות שונות של המשכן: האחד – מקום משכן התורה (הלוחות); והשני – מקום התגלות ה'.
המשכן מהווה, מחד, מקום השכינה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". שכינת ה' בתוך ישראל באה לידי ביטוי בלוחות האבן, המצויים בקביעות בתוך המשכן. הלוחות שניתנו ע"י ה' (הלוחות הראשונים) או שעליהם כתב ה' את עשרת דיברותיו (הלוחות השניים) מציינים את הימצאותה של השכינה באופן תמידי בתוך ישראל. התמדת השכינה בתוך ישראל מותנית, כמובן, בעבודת ישראל במקדש, שנעשית – מחוץ לקודש הקודשים – בעבודת המנורה והשולחן (בקודש), ובעיקר – בהקרבת הקורבנות על המזבח (בחצר המשכן).
מצד שני, מהווה המשכן מקום התגלות ה' אל עמו. משם שולח ה' את דברו להורות את העם כיצד עליו לפעול ולהתנהג. אין זו רק הימצאות פאסיבית של השכינה בתוך ישראל, אלא התגלות אקטיבית, פועלת, המתחדשת בכל פעם ומנחה את ישראל במעשיהם. על הכרובים – מרכבתו של ה' (ראה שמו"ב כב, יא) – "רוכב"-כביכול ה', ומדבר אל משה.
שתי משמעויות אלו של המשכן, המתבטאות בארון ובכפורת, ניכרות גם בכלי המשכן האחרים. די בעיון קל בשאר הכלים – לדוגמה: השולחן מול המנורה – על מנת לזהות את הדמיון של חלק מן הכלים לארון, וחלקם – לכפורת.
מכאן תובן משמעותם של שאר כלי המשכן.
תרומה תשס"ו

הפוסט הארון והכפורת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"ויקראו בית ישראל את שמו מן, והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש". תניא, מן שהוריד הקב"ה להם לישראל כל מיני טעמים היו בו, וכל אחד מישראל טועם בו כל מה שהיה רוצה, שכשהיה אדם מישראל מתאווה לאכול בו דבר והיה אומר בפיו, אילו היה לי פטם אחד לאכול, מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטם. וכל כך למה? שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. היו ישראל יושבים ודורשים בתורה ואוכלים מן המן, וטועמים בו כל מיני מעדני עולם.
פעם אחת הלך אלכסנדרוס מוקדון למדינת אפריקי. הביאו לפניו בשר צבי. אכל ממנו כמלוא אצבע קטנה ומיד נמלא פיו כל מטעמים שבעולם, והיה תמה תמיהה גדולה. אמר להם לעבדיו, משביעכם אני אם אין אתם אומרים לי מהיכן לקחתם בשר צבי זה. אמרו לו, נלך ונשאל את פי הציידים. הלכו ושאלו לציידים. אמרו להם הציידים, חייכם וחיי אדונכם שאין אנו יודעים במה שונה צבי זה שהבאנו למלך מכל הצבאים שצדנו לפניו עד עתה, שכל מקום שחילותיו של המלך אלכסנדרוס מוקדון הולכים אנו הולכים עמהם, וצדים שם צבי אחד או יחמור אחד ומביאים לפני המלך. אלא כיון ששואלים אתם, צבי זה שהבאנו היום אל המלך ביער פלוני צדנוהו.
באו ואמרו כן למלך, ולא נחה דעתו. אמר, אלך ואסתכל בדבר בעצמי. קם והלך אל אותו היער. הטמין את עצמו בתוך אחד האילנות, שלא יראו בו חיות היער וייבהלו מפניו. ישב והסתכל בחיות היער. ראה שהיו הולכות למקום אחד. קם והלך אחריהן. עלו החיות על גבי גבעה אחת, והוא אחריהן. ירדו מן הגבעה ובאו לתוך נקיק אחד, והוא אחריהן. עד שבאו לנחל אחד. ראה שהיו כל החיות כופפות את ראשן ושותות מן הנחל. קירב עצמו לנחל ושתה ממנו. טעם במים אותו טעם שעלה בפיו כשאכל מבשר הצבי. והיה תמה תמיהה גדולה.
מיד קרא המלך לעשרה זקנים מחכמי ישראל. אמר להם, מים שתיתי מנחל אחד והיה טעמם שונה מטעמם של כל הנחלים שבעולם. אמרו לו, כלום היה בהם טעם של דבש? אמר להם, הן. אמרו לו, כלום היה בהם טעם של פטם? אמר להם, הן. אמרו לו, כלום היה טעמם משתנה לכל מיני טעמים שבעולם? אמר להם, הן.
אמרו לו, נחל זה שטעמת ממנו מן המדבר הגדול והנורא הוא יוצא, וטעם של מן טעמת במימיו. אמר להם, ומן זה מה טיבו? אמרו לו, כשיצאו אבותינו ממצרים היה הקב"ה מוריד להם לחם מן השמים, והיו ישראל לוקטים אותו בבוקר וטועמים בו כל מטעמים שבעולם. וכיון שהגיעה שעה רביעית והיתה חמה זורחת עליו, היה פושר והולך, ונחלים היו מושכין ממנו. ובאים אילים וצבאים ויחמורים וכל בהמה ושותין מהם, ואחר כך באים האומות וצדים מהם ואוכלים אותם וטועמים בהם טעם מן שהיה יורד לישראל, הוא הטעם שבא אל פיך כשאכלת מן הצבי.
אמר להם, והיכן הוא מן זה? אמרו לו, אותו מן שירד לישראל כבר פסק מלירד כשהגיעו אל ארץ נושבת, אלא שמלוא עומר ממנו נשאר בצלוחית אחת של חרס, כמה שכתוב: "קח צנצנת אחת ותן שמה מלוא העומר מן וגו' ". אמר להם, והיכן היא צלוחית זו? אמרו לו, מונחת היתה לפני הארון לעדות, ומשנגנז הארון נגנזה עמו צנצנת המן. ומי גנזה? יאשיהו גנזה. ומה ראה שגנזה? ראה שכתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך", עמד וגנזה שמא יחוב חובת גלות ויבואו שונאיהם של ישראל אל הקודש וימצאו את הצלוחית וישתמשו ממנה.
אמר להם, ויש אדם בעולם שיודע היכן היא? אמרו לו, הן. אמר להם, הוליכוני אליו. אמרו לו, ובלבד שתישבע שאינך נוגע בו ובצלוחית שלפניו. נשבע להם כן. הלכו והביאוהו לפני שמעון הצדיק. ראה שהיה יושב וספר תורה בידו, והיה עוסק בתורה. היו שפתיו דובבות ומשמיעות קול של דברי תורה. נמשך הקול שיצא מתוך פיו כשירת מלאכי השרת. וצלוחית אחת של חרס מונחת לפניו, ועל כל נעימה ונעימה שהיתה יוצאת מתוך פיו היה מושיט אצבעו לתוך הצלוחית, ומעלה ממנה מלוא קומצו ושם בתוך פיו.
קפץ אלכסנדרוס מוקדון והכניס ידו לתוך הצלוחית ונטל ממנה מלוא ידו. חטף והכניסה לתוך פיו. מיד נתכרכמו פניו. אמר להם לחכמים, בדאים אתם! אין זה הטעם שטעמתי מן הנחל, שהמים ששתיתי מן הנחל היו בהם כל מעדני עולם, ודבר זה טעמו מר כזרע פשתן.
שמע שמעון הצדיק את דברי המלך, הרים עיניו מתוך הספר. אמר לו, בוא ואפרש לך דבר זה. כסבור אתה שנגנזה צנצנת המן. והיכן נגנזה? לא בשמים מעל נגנזה ולא מתחת לארץ נגנזה. לא נגנזה אלא בתורה, שבשעה שאדם יושב ועוסק בתורה אין כל מעדני עולם חשובים בעיניו אלא כזרע הפשתן, ואין הוא מוצא בהם טעם, אלא היכן הוא מוצא טעם? הוי אומר בתורה שהוא עוסק, בה הוא טועם כל מיני מעדני עולם.

בשלח תשס"ו

הפוסט טעם המן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.