כמה קשה לנו לפעמים לסלוח לכל אותם אנשים שפגעו בנו. לא פשוט להעביר הלאה את הכאב והפגיעה ולמחול על עוונותיהם של אחרים. האם יש פגיעות שעבורן אין מקום למחילה? איך מתמודדים עם רגשות של כעס, שנאה, נקמה או אכזבה? מה לעשות כשקשה לשחרר? האם נכון לדבר עם הפוגע? האם תמיד יש מקום לסלוח?

בעקבות חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, יצאתי לחפש תשובות לשאלות הללו ונפגשתי עם נשים אשר נפגעו במסלולי חייהן; אחת מהן החליטה לסלוח, ואחת מהן הצהירה שמעולם לא תסלח.

אלה (שם בדוי), משתפת אותי בסיפור פגיעה שהאוזניים מתקשות לשמוע והראש לא מעכל. כיום היא בשנות ה-30 לחייה, נשואה ואם לילדה, המתגוררת באזור המרכז ועובדת בקופת חולים.

היא עזבה את הבית כבר בגיל 20, מכיוון שלא הסתדרה עם הוריה. היא עברה לגור עם סבה ובמקביל עבדה בקופת חולים. באחד הימים, אישה שנפלה מסולם הגיעה לקופת חולים יחד עם בנה, שניסה לפתוח עם אלה בשיחה. יום למחרת, לאחר שנפרדה מחבר שלה, אותו אחד שלח לה הודעה והשניים החלו לצאת.

"היה לי קשה בבית עם ההורים והרגשתי שהוא המזור שלי: הוא פינק אותי, קנה לי מה שרציתי ולקח אותי למסעדות הכי שוות. הוא העניק לי חום ואהבה – את מה שהיה חסר לי בבית", היא נזכרת.

על פניו אלה חשבה שהכירה את אביר חלומותיה, אך לדבריה הקשר התקדם מאד מהר והיא שמה לב להתנהגויות לא נעימות מצידו – מהן התעלמה, היא שכנעה את עצמה שאלו יעברו ולא תיארה לעצמה שזה יסלים לאלימות פיזית, מילולית וכלכלית.

"הכל קרה מאד מהר", היא משתפת. "בדייט השני כבר ישבנו אצל אמא שלו בסלון. אחרי חצי שנה של קשר ראיתי דפוסי התנהגות לא שגרתיים ובחרתי להתעלם מהם כי לא היה לי לאן ללכת. הייתה לו לשון חלקה והוא תמיד היה במרכז העניינים ולכן, חשבתי לעצמי שזה הבן האדם.

"הוא הציע לי נישואים ביום ההולדת ה-22 שלי, לקח אותי לצימר ועשה לי סוף שבוע 'מהסרטים'. לקח לי זמן לספר אודות ההצעה מכיוון שלא הייתי שלמה איתה והרגשתי שאני לא רוצה להתחתן איתו. ואכן, יום לפני החתונה רציתי לבטל הכל אך חשבתי שאם אוותר יראו אותי כמישהי לא יציבה ואמרתי לעצמי שעדיף להתגרש בשקט מאשר לבטל חתונה".

עם התחושות הלא נעימות האלה, אלה מתחתנת, וכמובן, ההתנהגויות שהיא בחרה להתעלם מהן התגברו ותפסו תאוצה, כפי שהיא מתארת:

"לאחר החתונה, הבחנתי בעוד התנהגויות לא נעימות שלו, כגון: התפרצויות זעם, דפיקות על שולחנות וזריקת חפצים – אבל לא כלפיי. תחילה ניסיתי להבין אותו ולא לשפוט, כי בעיניי עדיין ראיתי בו את האביר על הסוס הלבן, אך לאט לאט ההתנהגויות החמירו. השיא היה שגרנו אצל אמא שלו אחרי החתונה והוא רב איתה והרביץ לה מולי. זה היה מקרה טראומתי מאד. לפי המבט של האמא הבנתי שהיא לא מופתעת וזו לא הפעם ראשונה שלו. יצאתי מהבית והוא בא אחריי והבטיח שזה לא יקרה שוב. הבנתי שאני כנראה אהיה הבאה בתור".

מעולם לא אסלח לו. הכעס לא עבר גם אחרי שעברתי טיפול פסיכולוגי. היום אני במקום טוב בחיים, אולם זה עדיין מלווה אותי, זה כמו צל מאחוריי

לא סולחת

אלה מתארת בחור דו פרצופי שמחד גיסא, כלפי הסביבה, מרעיף עליה אהבה ומחמאות ומאידך גיסא, בבית – הוא גבר אלים. הדבר גרם לה תחושת פחד ואיום תמידית שמא יקרה משהו.

אלה: "כלפי חוץ הוא היה מתנהג אליי בצורה מדהימה וקרא לי בשמות חיבה, אולם בבית הוא היה מקניט אותי. למשל: 'את ילדה', 'זה לא לגיל שלך', 'את לא חכמה'. מלבד האלימות המילולית הייתה גם אלימות פיזית. הוא היה משתולל, מעיף אותי לקיר, דוחף אותי ולאחר מכן מכחיש. נבהלתי. הרגשתי חסרת אונים מולו כי כולם אוהבים אותו וחשבתי לעצמי 'מי יאמין לי?' הרי הוא אהוב בכל מקום. יתרה מזאת, הוא גם הטיל אימה על אחיותיי הקטנות וגיליתי זאת רק בדיעבד, לאחר הגירושים".

השניים התגרשו, אך מיותר לציין שאחרי טלטלה כזאת אלה מתקשה לסלוח למי שהיה בעלה גם חמש שנים לאחר המקרה. למרות הכעס, היום היא במקום טוב יותר, היא נישאה מחדש ונולדה לה בת.

"מעולם לא אסלח לו", היא קובעת. "הכעס לא עבר גם אחרי שעברתי טיפול פסיכולוגי, אך אני מרגישה שקיבלתי פיצוי עם הבעל המדהים שיש לי והילדה שלנו. היום אני במקום טוב בחיים, אולם זה עדיין מלווה אותי, זה כמו צל מאחוריי. אם תהיה בחורה שתרצה לצאת איתו – אני אגיד לה מה עברתי, כדי שזה לא יקרה לאף בחורה אחרת. אני אשמח לסייע למי שנקלעת למצב דומה, מתוך הבנה שזה יכול לקרות לכל אחת ואין במה להתבייש, כי הבושה היא שלו".

'כבר לא אותה גיזרה'

שירן ברנד (37), נשואה ואם לחמישה, המתגוררת בישוב 'טל מנשה' היא עובדת סוציאלית קלינית, סטייליסטית טיפולית, מרצה ומנחת קבוצות מוסמכת בתחום הסטיילינג הטיפולי ומטפלת בנשים ונערות בקליניקה הפרטית.

הפגיעה ששירן חוותה וליוותה אותה שנים רבות, ואפילו השפיעה על המסלול המקצועי שלה, התרחשה בעת שהייתה עובדת סוציאלית צעירה ועבדה בצוות משפחתי במחלקה לשירותים חברתיים.

"היינו צוות של נשים, עם המון שיחות על החיים" היא נזכרת. "באחת השיחות שלנו דיברנו על החתונות שלנו, על איך היינו בתור כלות, וכך קרה שהבאנו תמונות שלנו בתור כלות כדי להראות אחת לשנייה. אחת הנשים מהצוות ראתה את התמונה שלי והזדעקה מול כולן: 'שירן, מה קרה לך? איך הגעת למצב כזה? איזה רזה ויפה היית. לא חבל?!'

"הייתי אז כבר עם שלושה ילדים, לא הרבה זמן אחרי הלידה השלישית ומיותר לציין שלא נראיתי אותו דבר כמו בחתונה ולפני ההריונות. הגוף עבר שינויים, עליתי במשקל והרגשתי מאוד מאוד רע עם עצמי גם ככה", היא משתפת בכנות.

באופן טבעי, שירן הייתה מאד מובכת מהסיטואציה. היא ניסתה להצדיק את עצמה ש'זה בגלל הלידות', אך 'התירוץ' לא 'סיפק' את העמיתה לעבודה, שהמשיכה להביע מורת רוח מגזרתה של שירן.

"בזמנו לא עמדו בפי המילים הנכונות. למעשה, לא היו לי מילים כלל ולא הצלחתי לענות לה והתייסרתי על כך זמן רב. פשוט קפאתי", היא אומרת.

נשמע לא פשוט בכלל.

"מאוד נפגעתי והרגשתי שהיא ביישה אותי לפני כולן וגם לא הבנתי איך חברה שהיא גם אישה, גם אמא בעצמה וגם עובדת סוציאלית – שאמורה להיות רגישה ולדעת לברור מילים – יכולה להעליב ככה אישה אחרת?!".

שירן מתארת שהיה לה קשה לדבר עם אותה אישה ולהסביר לה את רגשותיה, אך היא השכילה להבין שכדי לסלוח, השינוי צריך קודם כל לחול בה: "אני מסוג האנשים שצריכים ללבן את הדברים, לשוחח ולשתף ברגשותיי כדי להצליח לנקות את הלב באמת ולסלוח, אבל לא הצלחתי לפנות אליה בנושא. אולי אפילו בתקופה ההיא קצת הסכמתי איתה שמשהו אצלי באמת לא בסדר ו-אולי היא צודקת? בסופו של דבר, את השיח הזה עשיתי ביני לבין עצמי. עם עצמי ובתוכי הייתי צריכה ליישר את ההדורים ולתקן את היחסים כדי לסלוח לי".

העבודה עם עצמי סייעה לי לסלוח ולשחרר. להבין- למה זה פוגע בי? הרי אם היו מעירים לי על משהו שאני מרגישה בטוחה לגביו, ברור שזה לא היה משפיע עלי ככה

למרות התחושות הלא נעימות שירן מעולם לא חשבה להשיב באותו מטבע לאותה קולגה. כן היה בה רצון לשאול אותה מה היא חושבת ומרגישה עם מה שעשתה וכן, היא הייתה טרודה במחשבות על מה שהייתה צריכה להגיד בדיעבד באותם רגעים ולא אמרה.

אי פעם דיברת עם הפוגעת אחרי המקרה?

שירן: "חשבתי לדבר איתה ולא מימשתי את זה. זה בער בי בעיקר בגלל שזאת תופעה רווחת ולא עניין נקודתי- המשטור הזה לאידיאל היופי והרזון, הראייה הביקורתית, מדידת ערך האישה לפי המראה שלה והיקפיה. בגלל זה הרצון שלי לשוחח היה חזק יותר, כי אני מרגישה שיש פה משהו שחייבים לתקן. אז ביני לבין עצמי קיימתי שיח שלם וארוך איתה".

לנקות את הלב

כנראה שלא לחינם הסטיילינג הטיפולי הפך להיות מרכז חייה של שירן. היום, שירן, שמלווה נשים בדרך לחמלה ואהבה עצמית עם הגוף שלהן, החליטה שהיא לא צריכה לפגוש דווקא את אותה אישה שפגעה בה ולדרוש את סליחתה, כפי שהיא מסבירה:

"היום אין לי צורך לומר את הדברים דווקא לה. היום ב"ה אני אומרת לעצמי ולכולן את הדברים הללו קבל עם ועדה – וזאת הפכה להיות השליחות שלי בעולם. היום אני עוזרת לאימהות לסלוח לעצמן ולקבל את עצמן עם החוזקות ועם ה"פגמים", גם מבחינה פיזית וגם מבחינה תפקודית ולדעת שאנחנו טובות כמו שאנחנו ואנחנו הרבה מעבר למראה, למידת הבגדים, לאיך שאנחנו מבשלות, ועד כמה הבית מתוקתק וכו'. הפסיכואנליטיקאי והתאורטיקן דונלד וויניקוט טבע את המונח "אמא טובה דיה" וזה נכון לא רק לגבי האימהות, אלא לגבי כל התחומים שציינתי".

והיא מוסיפה: "אנחנו לא צריכות להיות מושלמות, וגם – מי קובע מה זאת השלמות הזאת?, כדי להרגיש ראויות וטובות. חשוב להיות בחמלה כלפי עצמנו. בלי הלקאה ובלי שיפוטיות, כי זה לא יקדם אותנו. אלא, חשוב להיות בחמלה כלפי עצמנו וכלפי הסביבה".

אז אם השיח עבר להיות מול עצמך – מה היית אומרת לעצמך אז, באותם רגעים?

"הייתי אומרת- 'שירן, את בסדר גמור. את יותר מבסדר. הגוף שלך עבר המון שינויים ולידות צפופות וזה לא הגיוני אפילו לצפות שיישאר אותו דבר. המשקל העודף לא מפחית מהערך שלך בשום צורה. להיפך, גדלת, החכמת והשתנית גם מבפנים כל כך לטובה! אל תנסי להסתיר ולהקטין את עצמך. תהיי דוגמא לעצמך ולילדים שלך לא לקבל את הקולות המעוותים של הסביבה ותהיי טובה לעצמך. בדיוק כמו שאת רוצה עבור ילדייך'".

היום שירן נמצאת במקום אחר והערות כאלה כבר פחות מטלטלות אותה אישית, אלא אם זה פוגע באחרים.

מה עזר לך להתגבר, לסלוח ולשחרר את הפגיעה?

"עזר לי מאוד להבין את נקודת מבטה של אותה קולגה. ברור לי שזה נושא שגם היא הולכת איתו והוא מנהל אותה. עזר לי להפריד ביני לבינה ולהבין שחוסר הטאקט שלה הוא שלה בלבד ואין לי צורך לקחת ללב את המילים שלה, לכן גם לא שוחחתי איתה בסופו של דבר, כי זה לא היה מביא לשינוי במקרה שלה. אבל, הבירור הפנימי כן עשה את שלו".

נוסף לכך, היא מתארת שמה שעזר לה יותר מכל לנקות את הלב הייתה דווקא העבודה הפנימית שעשתה: "העבודה עם עצמי סייעה לי לסלוח ולשחרר. להבין- למה זה פוגע בי? מה אני חושבת על עצמי? הרי אם היו מעירים לי על משהו שאני מרגישה בטוחה לגביו ואין לי סביבו עניין לא פתור, ברור שזה לא היה משפיע עלי ככה. הבנתי שהיא שליחה וזאת הזמנה מהקב"ה לעשות עבודה ובירור פנימי לגבי הדעות שלי, התחושה שלי כלפי עצמי והערך האמיתי שלי. הייתה לי הזדמנות לעבור תהליך ולתרגל עם עצמי שפה של חמלה, להיות רכה יותר, מחוברת יותר. קודם כל לעצמי ומתוך כך גם לסביבה. שיפוטיות וביקורת עצמית, בהכרח יבואו ליידי ביטוי גם בתקשורת הבין-אישית. חמלה לעומת זאת, מביאה איתה גם את היכולת למחול ולסלוח", היא מסבירה.

הסליחה היא בשבילי

עם דורית שמיאן (46), מרצה, מטפלת רגשית גוף-נפש לאימהות ונערות ויוצרת המשחק 'נקודה טובה למשפחה', אני משוחחת על מנת לקבל תובנות ועצות מעשיות בכל הנוגע לשחרור העבר, ליכולת לסלוח ולהתמודדות עם המורכבות כשנפגעים ממישהו – קרוב או רחוק.

דורית מסבירה כי הסליחה היא בעצם תום התהליך שבו האדם הנפגע מפסיק להרגיש עלבון, כעס וכיווץ פנימי מול האדם שפגע בו. ומנגד, כאשר הוא לא השלים את התהליך של שחרור הרגשות הקשיים הוא יתקשה לסלוח 'ולוותר' על הפגיעה.

איך מתמודדים עם רגשות כמו כעס, שנאה או אכזבה?

"הרגשות האלה נחשבים לרגשות 'שליליים' בחברה, 'שליליים' במירכאות, כי אין רגש שלילי, יש רגש שגורם לנו לתחושה לא נעימה וכדאי לדעת לשחרר אותו", היא משיבה. "השלב הראשון הוא שהייה וקבלת הרגש. אנחנו מרבים לומר לילדים ו/או לייסר את עצמינו במשפטים – 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה' או 'לא תשנא' – זה מופיע בעשרת הדברות ממש, ואנחנו גורמים לכאב גדול בביטול הרגש. הרגשות האלה קיימים. השכל יודע את כל משפטי המוסר האלה, אך הנפש מתקשה להרפות כי הייתה כאן פגיעה. לכן, השלב הראשון הוא לקבל את הרגש ולומר- 'נכון, אני כועס, אני מאוכזב, אני שונא, וזה בסדר עכשיו להרגיש ככה'".

אני שואלת את דורית מה עושים עם מחשבות חוזרות ונשנות על הפוגע או אירוע הפגיעה, והיא משיבה: "נותנים להן מקום. אם המחשבות מקשות על התפקוד – ממש חשוב לגשת לטיפול, אבל אם מדובר על מחשבות מידי פעם, אני מציעה למטופלות שלי ליצור במחשבה מקום לפוגע או לאירוע, לתחום אותן במעין קוביה ולהגיד לעצמי 'כאן המקום שלכן, אני לא מתעלמת ממה שקרה, אני רק יודעת שמידי פעם אוכל לגשת אליכן ולבחון איך אני מתקדמת בתהליך הריפוי'".

דורית מאמינה כי לא תמיד נכון לגשת ולדבר עם הפוגע, אלא רק במקרים בהם הנפגע מרגיש מוכן ושהגיע הזמן לכך, כפי שהיא מדגימה: "אם למשל נפגעתי מחברה שלא מכבדת את אחת הבחירות שלי, בלהט הרגע והכעס אני לא פנויה לדבר איתה בצורה רגשית מתאימה. אחרי שעברתי את שלב הקבלה של התחושות שלי, יש בי את היכולת לבוא ולומר – 'אני מבקשת לשתף אותך שנפגעתי, ואני מבקשת שבפעם הבאה תשימי לב איך את מגיבה לדברים, במיוחד כשאת רוצה בטובתי'".

האם תמיד נכון וצריך לסלוח?

"הסליחה היא קודם כל עבורי", דורית עונה, ומבהירה: "היא משחררת אותי מהכבלים שמחברים אותי אל הפוגע. העובדה שאני סולחת אינה בהכרח אומרת שהמעשה מקובל עליי. אני מנקה את המקומות הכואבים שלי ומשחררת אותם כדי לחיות בשלמות ובשלווה".

 

העובדה שאני סולחת אינה בהכרח אומרת שהמעשה מקובל עליי. אני מנקה את המקומות הכואבים שלי ומשחררת אותם כדי לחיות בשלמות ובשלווה

על פי דורית, כדי לעבור את הליך הריפוי במלואו, ולשחרר את העבר – גם במקרים מאוד פוגעים וכואבים, ישנו סדר שלבים שמסייעים לכך: "השלב הראשון הינו קבלת הרגשות ומתן מקום לכאב, כאמור, ולאחריו השלב השני, בו מסתכלים על האירוע שבו נפגעתי ממקום בוגר, אוהב וחומל, מתוך הבנה שהסיטואציה שהגיעה לפתחי באה לעזור לי לרפא פצעים ישנים, שאני זוכה כל פעם מחדש להתאמן על ההתמודדות איתם. בנוסף, אני ממליצה לתרגל נשימות למקום הפנימי שבו אנו מרגישים את הפגיעה בנפש, נשלב תנועה, יצירה והשמעת קול שישחררו את הכאב, ובחלק מהמקרים תהיה גם פניה לפוגע ושיח על הדברים".

איזו עצה היית נותנת לימים הנוראים?

דורית: "המתנה הכי גדולה בתקופה הזו היא לסלוח לעצמי. לקבל את עצמי כפי שאני. להאמין שיש לי את היכולת והזכות להתאמן כל יום מחדש על האדם שאני חולמת להיות. לחבק את עצמי על כל הפעמים שנפגעתי, ולא הייתי מספיק חזקה לעמוד איתן מול הפוגעים השונים, ולדעת שיש בי את הכוח לרפא את הכאב שהולך איתי".

הפוסט זמן אלול: האם יש פגיעות שהן בלתי נסלחות? איך עוברים הלאה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחד מהמובנים של ה'תשובה' הוא 'השיבה' למסלול הנכון שיביא אותנו ליעד של חיינו, הפרטיים והלאומיים

ליל כוכבים בדרום. כיום וחצי לפני סוף הגיבוש, לאחר ימים של מאמץ כביר, ללא שעות שינה מספקות ומעט מאד אוכל, שרירים מכווצים, שפשפות ויבלות ברגלים, המדים הרטובים מזיעה דבוקים לגוף. עולים בעליה תלולה על אחת הגבעות, בראש מוביל אחד מהחניכים, מנווט ליעד שהוכתב לו ע"י מפקדי הגיבוש. אחת מאין ספור הגבעות שטיפסנו במהלך ימי הגיבוש. האלונקה כבדה, העלייה קשה, כל ארבעת נושאיה מתנשפים, אבל אין מי שיחליף אותם. הקצב מואט. 'לא לעצור בעליה, אח"כ קשה להתחיל מחדש!', נזף-ייעץ מפקד הגיבוש. המשכנו, מי שהצליח לשרוד עד השלב הזה לא חשב לרגע לוותר. הרגליים כבר כמעט ללא תחושה, נעות מעצמן. כולם מתפללים בליבם שזה כבר יגמר. הגענו לפסגה, האלונקות נותרו על הכתפיים. מפקד הגיבוש פנה לחניך המנווט בטון נוזף: 'תראה מה עשית לחברים שלך'! הוא נוזף בו, 'התברברת, והעלית אותם בעליה קשה כל כך לגבעה הלא נכונה! אולי כדאי שתבדוק את עצמך ותיקח אותם לגבעה הנכונה?!'. המחשבה שהחניך טעה ואנו צפויים לעוד עליה כזו הייתה מייאשת. החניך היה נחוש, בטחונו לא התערער, 'זו הגבעה שהגדרתם לי!' אמר. הסתבר שהחניך צדק, זו אכן הייתה הגבעה הנכונה, המפקד ביקש לבחון את הביטחון העצמי שלו.

יש מצבים בחיים, של הפרט והציבור, שהיעד אליו הולכים הוא יעד נכון ונצרך והדרך אליו ברורה. גם אם יש קשיים מאתגרים בדרך אליו, צריך להמשיך בנחישות, ולא לעצור, עד שהיעד יושג. אולם, יש מצבים רבים אחרים, שבהם היעד הוא שגוי, ואולי אפילו הרסני, ובכל זאת ממשיכים להתקדם אליו, מכח האינרציה, בלי לעצור לרגע ולחשב מסלול מחדש. הקשיים שבדרך אינם אתגר שיש לצלוח אותו אלא איתות שזו לא הדרך, ואולי גם היעד שגוי, והמחיר עלול להיות כבד.

יש מצבים שהיעד וחשיבותו שנויים במחלוקת, מי שמאמין בו יתבע מעצמו להמשיך בנחישות, ובמקביל יבחן תוך כדי כך מהי הדרך הנכונה להגיע אליו, והאם הוא לא 'התברבר' בדרך. מצד שני, מי שמתנגד אליו יקרא לעצור ולחשב מסלול מחדש, וינסה להעצים את הסכנות שעלולות להיגרם, כדי לשכנע בדעתו. מנגד, מי שהיעד ברור לו, והוא משוכנע בצדקתו, בטחונו לא יתערער, הגם שהוא חייב לבחון מידי פעם שהוא לא 'התברבר' בדרך.

'חודש אלול' נועד לעצירה יזומה ולחישוב מסלול מחדש. זוהי המשמעות העמוקה של 'חשבון הנפש'. הנחת העבודה היא ש'האלוקים עשה את האדם ישר', שהאדם טוב ביסודו. אולם, לפעמים האדם מוטה מן הדרך 'מחטיא את המטרה' ומכוון את חייו ליעדים לא נכונים. ולפעמים, היעדים שלו נכונים אבל הוא 'התברבר' בדרך. התעקשות להמשיך מכח האינרציה ולא לעצור עלולה להזיק.

כדי לבדוק את דרכנו ליעד צריך לעצור את שטף החיים, לחזור ליסודות ולשורשים, לשאלות הקיום הבסיסיות: מי אנחנו, מה יעודנו, ומתוך כך- לאן פנינו מועדות? ובמידת הצורך, 'לחשב מסלול מחדש'. כך הוא בחיי הפרט, וגם בחיי הכלל והאומה. אחד מהמובנים של ה'תשובה' הוא 'השיבה' למסלול הנכון שיביא אותנו ליעד של חיינו, הפרטיים והלאומיים.  

פרשת כי תבוא פותחת במצוות הביכורים שהחקלאי מביא למקדש פעם בשנה, ובמצות 'וידוי ביכורים' שקוראים בעת הבאת הביכורים: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ד' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ד' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו ה). מצוה זו היא נדבך חשוב בתהליכים הרוחניים שהאדם עובר מידי שנה. עצירת מרוץ החיים והעליה למקדש, והזדמנות לחזור לשורשים הקדומים וליעוד הנגזר מהם: "אמירת שני הווידויים האלה (של ביכורים ומעשר א.ש.), אחת לשנה או אחת לשלוש שנים, תזכיר לכל יהודי את מקורו ההיסטורי הלאומי ואת התפקיד הלאומי הנובע מכך. וכו'. שהרי זו תכלית הביכורים כפי שהיא משתמעת מן ההצהרה הכתובה כאן מיד בסמוך: הם נועדו לקשור כל הווה, עד לדור אחרון, לעבר הקדום של לאומיותנו ולמקור ייעודנו הלאומי" (רש"ר הירש שם).

(כי תבוא תשפ"ג)

הפוסט מתי מגיעה השעה לעצור ולחשב מסלול מחדש? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ביל גרוס תמיד אהב לאסוף דברים. מאז שהיה בן 6 הוא אוסף 'משהו'. כשבגר והתחתן, הגיעה ההזדמנות לאסוף משהו חדש – יודאיקה.

"התחלתי לאסוף יודאיקה ב-1964", גרוס נזכר. "החותן שלי היה אספן גדול של יודאיקה בארה"ב, והיום האוסף שלו מהווה את הבסיס של המוזיאון היהודי בשיקגו שנושא את שם המשפחה שלו – 'מוזיאון ספרטוס'. מכיוון שתמיד הייתי אספן של משהו – כששני הדברים האלו התחברו יצאה באמת ה-כמעט אובססיה של מה שאני עושה במשך כ-60 שנה, שזה איסוף יודאיקה".

ביל גרוס בן ה-84 נחשב לאחד מאספני היודאיקה הגדולים בעולם. הוא נולד במיניאפוליס, ארצות הברית, למשפחה יהודית שומרת מסורת. בהמשך עלה לישראל עם רעייתו ליזה ושלושת ילדיהם ומאז הוא מתגורר בתל אביב.

כשבידיו עשרות ספרים וכתבי יד נדירים, שמספקים הצצה להווי היומיומי והתרבותי של היהודים בהיסטוריה ברחבי הגלובוס, כשהיה בן 52, פרש מעסקיו בתחום היהלומים כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו לתיעוד ולמחקר של האוסף. את מחקריו ופריטים מאוספיו העמיד לרשות יותר מ-180 תערוכות שנערכו במוזיאונים ברחבי העולם, שאותם הוא מלווה.

"אני בר מזל לא רגיל, אני לא מכיר אף אחד עם חיים עשירים כמו שהיו לי", הוא אומר לי.

ובאמת, על הפריטים שבאמתחתו הוא מדבר בהתלהבות ובהתרגשות של אספן מתחיל. את הפריטים הוא מאתר מחנויות של עתיקות, חנויות ספרים, מכירות פומביות או ממשפחות פרטיות שמחזיקות ביודאיקה. הפריט הכי נפוץ בתחום, הם ספרים מודפסים, כפי שגרוס מסביר:

"כשהדפיסו ספרים בעברית הדפיסו מאות או אלפי עותקים, ולמרות כל הבעיות שהיו בהיסטוריה שלנו מבחינת שריפת ספרים וכדומה – עדיין ישנם המון ספרים בשפה העברית או עם אותיות עבריות".

מה הפריט הכי קדום באוסף שלך?

גרוס: "הפריט הכי קדום הוא מהמאה השישית, ממסופוטמיה דאז, פחות או יותר עיראק של היום, שם היהודים היו אנשי מאגיה והם היו מייצרים קערות להגנה משדים. בתוך הקערות היו כותבים טקסטים ולפעמים גם הייתה תמונה של השד באמצע הקערה. הקערות האלו היו בשימוש – היו הופכים אותן על הרצפה של הבית, וכל זמן שלא הזיזו את הקערה השד היה כלוא בתוכה ולא היה יכול להפריע למשפחה. יש לי 2 קערות כאלה".

בזכות שני תל-אביבים

למרות שהייתה זו תקופת צנע, ב-1950, ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, ביקש הקצבה מיוחדת עבור פרויקט שהגה לאיתור וצילום כתבי יד עבריים מכל הדורות הפזורים בכל קצווי תבל, וריכוז ההעתקים בירושלים, שכן זיהה את החשיבות שבהבאת אוצרות התרבות והרוח היהודית לישראל.

המפעל הזה נמצא במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית, שם מופיעים גם תצלומי כל הכתבים מאוספו של גרוס, שמאז שהחל לאסוף כתבי יד עבריים, החליט שהם יהיו פתוחים בפני כל מי שמתעניין בנושא.

כיום יש לספריה הלאומית כ- 90 אלף צילומי כתב יד, וכחלק מפרויקט דיגיטציה, רבים מהם הועלו גם לאתר הספריה.

מישאל וקנין, מי שכיהן כיו״ר דירקטוריון דואר ישראל, הוביל את תהליך ההבראה של הדואר והודח לאחרונה על-ידי שר התקשורת שלמה קרעי, הדחה שוקנין והדואר עתרו כנגדה בטענה שנבעה ממהלך פוליטי גרידא, נתקל בשמו של ביל גרוס בצילומים של כתבי יד בספריה הלאומית ופנה אליו.

כשפנה לגרוס, וקנין היה בשיא עריכת הספר 'סיור סליחות', פרויקט שיזם כדי להנגיש לציבור את פיוטי הסליחות ותפילות הימים הנוראים ולתת להם את המקום הראוי בקאנון הישראלי.

מכיוון שה'סליחות' הן הרבה מעבר לטקסט עצמו, וזר לא יוכל להבין זאת, בפרויקט 'סיור סליחות' וקנין ניסה 'להאניש' את הסליחות ולהעביר לקורא את התחושה כולה שבמעמד הסליחות, ולכן יצר פרויקט חוויתי רב חושי של מילים, מוסיקה ואסתטיקה.

זה התחיל משני חברים של וקנין, חילונים ותל-אביביים, שביקשו להבין מה זה בעצם סיור סליחות. "הצעתי להם שניפגש בארבע לפנות בוקר בבית הכנסת "עדס" שבשכונת נחלאות, אותו אני נוהג לפקוד יחד עם בניי בכל שנה בליל הסליחות. אין כמו בית הכנסת הזה כדי להבין סליחות מהן", וקנין סיפר.

"אחרי שהשיחה הסתיימה חשבתי לעצמי: האם יש דרך להסביר את עולם הסליחות, המתקיים למעלה מאלף שנים וכתוב בשפה עתיקה ובחלקו אף בארמית, לאנשים שלא פגשו בו מעולם? כיצד ניתן לתווך בצורה נגישה וידידותית את החוויה הזו – שהיא עבורי חוויית ילדות מכוננת, הכוללת מילים, צלילים, ריחות וטעמים – למי שזו עבורם הפעם הראשונה?", תהה.

אז הוא החל לכתוב – על מקורו של מנהג הסליחות, על פיוטי הסליחות המרכזיים ואפילו על כוסות התה והקפה, שהשמש של "עדס" מסתובב ומחלק במסירות לכל המתפללים. אחרי ההכנה הזו, כשהחברים הגיעו לפגוש אותו בבית הכנסת "עדס" בשעה שקבעו, הם חוו את הסליחות באופן מיוחד.

כך התחיל המסע אל הספר שערך, בו וקנין מציג את הפיוטים לצד הסבר, תרגומים וביאורים, מאמרי פרשנות וחוויות אישיות מעולם הסליחות של כותבים וכותבות מעולמות ההגות, התרבות, המחקר האקדמי והמוסיקה.

פרויקט 'סיור סליחות' כולל גם ממד מוסיקלי ובו שני אלבומי מוסיקה: אחד בגרסת בית הכנסת, עם ביצועים של פיוטי הסליחות והתפילות בלחנים מסורתיים, ואלבום שני עם עיבודים עכשוויים. הגרסה המוסיקלית של הפיוטים, בביצוע חברי אנסמבל הפיוט הירושלמי עם גדול הפייטנים הרב חיים לוק ואחרים, זמינה באמצעות סריקת קוד QR המצורף לכל פיוט, כך שניתן להאזין לפיוטים משל הייתם בבית כנסת לפנות בוקר.

בפרויקט מוצגים גם 130 צילומים של כתבי יד וספרים עתיקים, בהם מופיעים פיוטי הסליחות והתפילות המרכזיות של הימים הנוראים מכל קהילות ישראל. כתבי היד, שחלקם בני אלף שנה ויותר, נאספו מספריות ומאספני יודאיקה בכל רחבי העולם, מהווים עדות גנוזה לעושרה של מסורת הסליחות ומספרים את סיפור הכישרון, היצירתיות והאסתטיקה שהיו חלק ממנה לאורך הדורות.

כיצד ניתן לתווך בצורה נגישה וידידותית את חוויית הסליחות – שהיא עבורי חוויית ילדות מכוננת, הכוללת מילים, צלילים, ריחות וטעמים – למי שזו עבורם הפעם הראשונה?

 

גם צילומים מאוספו של גרוס מופיעים בספר.

"כשמישאל סיפר לי על הפרויקט מאוד התרגשתי", גרוס נזכר. "הוא החליט, החלטה נבונה לטעמי, להציג לצד הפיוט בעברית כתב יד או ספר מודפס עם הפיוט בצורה מקורית. ישבנו יחד שעות רבות ובחרנו כתבי יד לספר. יש לי אוסף די גדול של כתבי יד ובהרבה מכתבי היד של התפילות יש גם פיוטים. מאוד שמחתי להשתתף במפעל הזה".

חיבה לאיורים

באיסוף כתבי היד שלו, גרוס משקיע בכתבי יד עבריים שמוצאים חן בעיניו. "לרוב, רק מיעוט מכתבי היד מאוירים. אני בחרתי כתבי יד מאוירים לאוסף שלי, כי עיקר החיבה שלי לאוסף הוא הפן הוויזואלי. אני לא בן אדם עם רקע חזק בהלכה או בעבודות חז"ל, אז התמקדתי במה שאני הייתי יכול להבין, שזה החלק החזותי של הכתבים. עניין אותי איך לחבר את היהודי במקום מסוים לתרבות הכללית שלו".

"לפי דעתי יש לפן הוויזואלי חשיבות רבה שהיסטוריונים וחוקרים עדיין לא בהכרח מודעים אליה", הוא מתאר, ומסביר שלאיור בדף התפילה יש אפקט שמסייע למתפלל:

"עיקר המשיכה לדף התפילה הוא כמובן דרך המילים, אבל בדרך כלל לכל בן אדם יש צורך למשהו ויזואלי. בכתבי היד האלו רואים פיוטים בכל הצורות והסוגים, ולדעתי זה גם עוזר במשיכה ובריכוז בזמן התפילה. בכתבי היד שלי לפחות, האיורים הם חלק אינטגרלי מהטקסטים והלחנים והם מהווים עוד אספקט של הפיוט".

יש סגנונות ויזואליים שמאפיינים קהילות שונות של יהודים בתפוצות?

"בהחלט", גרוס משיב. "כמעט בכל מקום שיהודים היו גרים בו היו סגנונות מקומיים מפני שלעם שלנו אין עבר ויזואלי עשיר כל כך. יהודים חיו במשך דורות בתוך תרבות לא יהודית ובאופן טבעי לקחו דברים, במיוחד בחלק הוויזואלי, מהמקומות שבהם הם גרו, והשתמשו באלמנטים הללו בתוך כתבי יד ואיורים. רואים בכתבים שהמסורת שלנו מוצגת באופן דומה בכל אזור בעולם מבחינת הטקסטים- לפחות מבחינת פיוטים ותפילות מסוימות אחרות, אבל הצורה של הטקסט נלקחה מהמקום שבו אותו יהודי גר".

"לדוגמא", הוא מפרט, "בספר 'סיור סליחות' יש תצלום של ספר פזמונים שיש בו פיוטים ממרוקו. הדף שמוצג בספר מראה שהצורה של הדקורציה היא קשת ערבסקית, כמו שרואים בכל בניין במרוקו. ניכר שהסופרים של אותו כתב יד פשוט כתבו ואיירו את המציאות שהייתה סביבם. זה מה שמאוד מושך אותי בפן הוויזואלי; בספר יש כתבי יד מהאוסף שלי מאירופה המזרחית, מארץ ישראל, מגיאורגיה, מעיראק, מכורדיסטן הפרסית, ממרוקו, מהאימפריה העות'מאנית, מפרס, מתוניסיה ומתימן – וזה בתוך מבחר של 13 כתבי יד, ואת כל מדינות המוצא של כתבי היד אפשר לזהות לפי האיורים שיש בתוך הספרים. את הסגנון רואים בכתובות מהאזור, בכתבי יד של תפילות מהאזור, בתפילות אחרות למשל – בפורים, ועוד".

יהודים חיו במשך דורות בתוך תרבות לא יהודית ובאופן טבעי לקחו דברים, במיוחד בחלק הוויזואלי, מהמקומות שבהם הם גרו, והשתמשו באלמנטים הללו בתוך כתבי יד ואיורים

יש פיוטים שמופיעים בספרים מכל התפוצות וכאלה שייחודיים לתפוצה מסוימת?

"בוודאי. לפיוט יש עבר עד בית המקדש הראשון של היהודים. לפני כמעט 3,000 שנה – אז יש לפיוטים מסורת עשירה ובסופו של דבר הם הופיעו בכל התרבויות. רואים את זה בכתבי יד של פיוטים או בתוך ספרי תפילות אצל כל העדות ובכל הזרמים של יהודים שגרו בגלות", גרוס מסביר, ומוסיף:

"יש פיוטים מיוחדים בכל מקום ויש פיוטים שהם פשוט רכוש של העם היהודי לא משנה איפה הם – למשל, כל מי שהיה בבית כנסת יכיר את הפיוט 'אדון עולם'. הפיוט הזה מופיע באותה צורה ובאותן המילים בכתבי יד מכל המקומות. כמובן שהלחנים יכולים להיות שונים בכל מקום, מכיוון שלא רק האומנות של הכתב יד, אלא גם המוזיקה הרבה פעמים מושפעת מהתרבות המקומית. בגלל זה, למשל, לפיוטים ממרוקו יש צליל של מוזיקה ערבית".

יש פיוטים מיוחדים בכל מקום ויש פיוטים שהם פשוט רכוש של העם היהודי לא משנה היכן. כל מי שהיה בבית כנסת יכיר את הפיוט 'אדון עולם'. הפיוט הזה מופיע באותה צורה ובאותן המילים בכל כתבי יד בתפוצות

מכל העולם

כאספן יודאיקה שעוסק כמעט שישה עשורים בשימור המסורת התרבותית והיהודית, מה אתה חושב על פרויקט כמו 'סיור סליחות'?

גרוס: "אותי מאוד מעניין הנושא של המקורות. העניין שלי הוא לא רק בכתבי יד אלא גם בתשמישי קדושה, ספרים מודפסים ודפים בודדים, ותמיד מתוך מחשבה איך אפשר לשים את זה בקונטקסט של המקורות, של המקום ושל האנשים. מישאל הציג בדיוק את זה – הוא היה יכול לשים בספר רק טקסטים, אבל כתבי היד נותנים לפיוטים חיים; הם מוסיפים אלמנט כל כך חשוב שאנשים יבינו שיש כאן דברים מימי הביניים ועד ימינו שמוצגים, ויקבלו איזה שהוא הקשר לנושא של פיוטים. הם רואים דפים מקוריים אמיתיים, עליהם כתובים כל אחד מהפיוטים ממבחר עצום של מקומות וארצות – וזה דבר שיש לו הרבה משמעות".

ולדידו, המנגינות של הפיוטים, שלראשונה מועברות לקורא, משלימות את החוויה באופן הוליסטי.

"מוזיקה זו צורה של תפילה", סובר גרוס. "הקטעים הכי יפים בתפילה הם תמיד הפיוטים. לרוב בעל התפילה קורא לבדו אבל כשמגיעים לפיוטים כולם שרים אותם וזו פשוט אווירה אחרת לגמרי. הלחנים של הפיוטים כל כך מיוחדים, כמעט מיסטיים – הלחן חוזר על עצמו והבתים כתובים בשפה יפה וזו חוויה מיוחדת. בספר, הקורא יוכל לשמוע את הלחן של הפיוטים וזה חידוש מאוד חשוב שמושך את הנשמה של הבן אדם".

וכולם היו בניו, אך יש שני כתבי יד, שגרוס העניק את צילומיהם גם לספר 'סיור סליחות', שאהובים עליו במיוחד:

"יש כתב יד ממרוקו שכמעט בכל דף הוא צבעוני, עם הצורות של הדקורציה שרואים בבניינים ובמקומות שונים במרוקו, שמופיעים בכתבי יד של ערבים גם כן, וישנו כתב יד מהאימפריה העות'מאנית שבו דף הפתיחה הוא בדיוק כמו דף של פתיחת קוראן, כך שרואים ספר של קהילות יהודיות בכיסוי של כתבי יד ודקורציה איסלמית. לדעתי זה מאוד נחמד, כי היום די מפחדים להשתמש בדברים כאלה, כמובן בעקבות כל הגישה של היהדות האורתודוכסית והאולטרה-אורתודוכסית שבה העניין של איורים ופיגורות הוא קצת קשה, ואיפה שבעבר הדקורציה הייתה מאוד חשובה, היום, לפי מה שאני רואה, היא כבר הרבה פחות חשובה. לדוגמא, בכתובות", הוא מפרט:

"יש כתובות שנעשו בכתב יד כל כך יפה, אבל היום הכתובה נכתבת בעיקר בדפוס – למה לא לעשות דפוס יפה? הכתובות המודפסות היום כל כך פשוטות ואין להן שום עניין של דקורציה שיכולה למשוך את העין ולפאר את הנוסח", הוא אומר כמעט בכאב.

הצצה לכמה כתבי יד עבריים עתיקים מרחבי העולם:

בת אהובת אל, כתב יד, כורדיסטאן, המאה ה-19

כתב יד זה הוא מתוך ספר תפילה יהודי כורדיסטאני ייחודי. הספר כתוב בעברית ובפרסית, ונכתב על ידי סופר או אומן מקומי. הספר מאופיין בצורה מיוחדת ומאורכת של העמוד, שמצויה כמעט בלעדית בכורדיסטאן האיראנית. האיור בספר נצבע בגואש או צבעי מים, והוא דומה לסוגי איורים שנמצאים בכתובות ובאיורים מאותה תקופה. זה מעניין איך אזורים שונים פיתחו סגנונות שונות של אומנות ועיטור בספרי הקודש.

היהודים הראשונים הגיעו לכורדיסטן עוד בימי בית ראשון והיו מצאצאי עשרת השבטים. בספר מלכים ב' מסופר כי מלך אשור הגלה את עשרת השבטים לאשור, מסורות היהודים הכורדים מספרות כי היהודים הגיעו לכורדיסטן עוד באותה תקופה, והם צאצאי עשרת השבטים.

הצילום שמופיע בספר הוא מתוך פיוט שחלקו האחרון, הכולל ארבעה בתים ונפתח במילים ״חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ לָךְ שָׁבִים״, נאמר בחלק מהקהילות כקטע הסיום של סדר הסליחות היומי או כקטע הפתיחה של תפילת ערבית ביום השני של ראש השנה.

גיבורת חלקו הראשון של הפיוט היא קהילת ישראל, הנדמית לבתו האהובה של הא-להים, ששנתה נודדת בגלל גודל חטאיה והיא מקדימה לקום ולהתפלל אליו, לשפוך אל לבה ולבכות ולהתחנן על חטאיה. חלקו השני של הפיוט הוא פנייה אל הא-ל בבקשה שיחון על בניו, המבקשים לחזור בתשובה ועומדים לפניו באימה וביראה, שיזכור את מידת רחמיו ביום הדין ויסיר את כעסו מעל בניו העומדים למשפט. האותיות הראשונות בכל בית הן כנראה שמו הפרטי של משורר הפיוט (בנימין חזק), אולם זהותו לא ודאית. הפיוט, המסתיים בבקשה להחשת זמן הגאולה, מושר על ידי החזן.

כל נדרי, מתוך ספר פיוטים למועדי השנה, כתב יד, מרוקו, 1900

כתב היד העתיק הזה הוא מתוך ספר תפילה יהודי ממרוקו ונכתב ואויר על ידי יהודי מהקהילה. העיצוב טיפוסי מאוד לספרי תפילה במרוקו. הוא נכתב במאה ה-18, והוא מעוטר בציורים יפהפיים בסגנון אופייני לכל מסגד ובניין מוסלמי, סגנון המורי – סגנון אמנותי שהתפתח בספרד המוסלמית במאה ה-13. הסגנון כולל קשתות, כיפות, סימטריה וצורות גיאומטריות. הספר כתוב בעברית, והוא עדות חשובה לתרבות היהודית במרוקו, והוא מהווה מקורי ייחודי למידע על ההיסטוריה, הדת והאמנות של יהודי מרוקו.

לאורך הדורות הייתה יהדות מרוקו מרכז ליצירה תרבותית, ספרות ענפה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, הלשונות, הפסיקה ההלכתית, האמנות ועוד.

כל נדרי היא התפילה המרכזית של ערב יום הכיפורים, בו מפרטים המתפללים את כל סוגי הנדרים והשבועות שנטלו על עצמם בשנה האחרונה וגם את אלה שייטלו על עצמם בשנה הבאה ומכריזים על היותם בטלים ומבוטלים. מחבר התפילה, הכתובה בשפה הארמית, אינו ידוע, והחוקרים סבורים שמדובר בתפילה ש"צמחה מלמטה", משדרות העם. תפילת 'כל נדרי' מופיעה לראשונה בסידורו של רב עמרם גאון, בן המאה התשיעית, שמתח ביקורת נוקבת על עצם אמירתה.

וידוי וי"ג מידות, כתב יד, בגדאד, 1882

כתב היד העתיק הוא מתוך ספר תפילה יהודי עיראקי ייחודי. הספר כתוב בעברית עם השפעה רבה של השפה הערבית, כך שבמבט ראשון נראה ממש כאילו הוא כתוב בשפה הערבית. הספר מאופיין בשימוש ייחודי באותיות בלוק, חלוקת עמוד התפילה וכן צביעת הרקע במקום צביעת האותיות. כל המאפיינים הללו מהווים אלמנטים עיצוביים להידור ספרי התפילה.

כתבי היד העיראקיים הם לרוב מאוד אסתטיים, ככל הנראה בשל השפעת הקהילה הבבלית, שקיימת כבר 2,000 שנה ונחשבת אחת מבין הקהילות היהודיות העתיקות ביותר. קהילה זו הייתה הקהילה היהודית הראשונה שפיתחה חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף בגלות, ונחשבה למרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה. ליהדות בבל היו הווי וצביון תרבותי מיוחדים, אשר הדריכו את העם היהודי כולו במשך מאות שנים, בכל רחבי תבל.

הספר שנמצא ומוצג כאן, ובספר 'סיור סליחות', הוא עדות נדירה לתרבות היהודית העיראקית עם הסגנון הייחודי שלה. הוא מאפשר לנו הצצה לעולם המושגים והמחשבות של היהודים בעיראק, ולדרך שבה הם התפללו, והוא גם יצירת אמנות יפהפייה בפני עצמו.

תפילת הווידוי שבקטע נאמרת במהלך השנה, גם בתפילת שחרית וגם בתפילת מנחה. היא נחשבת – יחד עם י"ג מידות ועם קבלת עול מלכות שמיים – לליבת הסליחות. הווידוי המילולי והכרת האדם בחטאיו מהווים על פי הרמב"ם את עיקרו של תהליך התשובה: "כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: ״איש או אשה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה', ו'). זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודין? אומר: "אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם, משנה תורה ספר המדע, הלכות תשובה, פרק א', הלכה א'). תפילת הווידוי נאמרת במהלך ימות השנה על ידי כל מתפלל בלחש ובימי הסליחות נאמרת בקול על ידי החזן והמתפללים.

קדיש, מתוך סידור נוסח האר"י עם כוונות התפילה, כתב יד, מזרח אירופה, 1750

כתב היד העתיק הוא ספר תפילה קבלי ייחודי. הוא כתוב לפי הסדר הקבלי של האר"י, ומכיל מגוון כוונות סתורות המביאות לכוונות ומחשבות של המתפלל. זהו שילוב נדיר בכתבי היד של תפילה קבלה ואסתטיקה. הספר כתוב בעברית קולמוס מהמאה ה-18. בנוסף, ניתן לראות בספר סימני שימוש של שמן מהאצבעות, שמרמזים שהוא היה בשימוש אישי. סביר להניח שהספר היה בעיקר בשימוש לאחר הקמת תנועת החסידות, כי לפני כן היו אנשים מעטים שהתפללו מסידורים וספרי תפילה קבליים.

הספר הוא עדות נדירה לתרבות הקבלה ביהדות. הוא מאפשר הצצה לעולם המושגים והמחשבות של הקבלה, ולדרך שבה המתפללים הקבליים ניסו להתחבר לבורא עולם. הספר הוא גם יצירת אמנות יפהפייה ובעלת חשיבות היסטורית ואומנותית.

את תפילת הקדיש פוגש היהודי בכל יום ובכל מקום בחייו – בתפילות בית הכנסת, בלימוד התורה בבית המדרש, בשמחה ובאבל. לאמירת הקדיש, הכתוב בשפה הארמית וחלקים ממנו מופיעים לראשונה בתלמוד הבבלי, ייחסו חז"ל סגולות לכפרת חטאים ולריצוי הא-ל בעת עמידה למשפטו: "אמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:ׇ כּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא".

הפוסט כתבי היד העתיקים שנותנים הצצה לסליחות ההיסטוריות בכל תפוצות ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פרשת השבוע פותחת בקריאה הגדולה של השיבה לארץ ישראל. "והיה כי תבא אל הארץ".

שימושה במילה "כי", המשמשת כידוע במופעים שונים במשמעויות שונות, וביניהן תנאי והבטחה כאחד, מלמדת שהשיבה לארץ ישראל – כמו תהליך התשובה כולו – אינם מובטחים. בראש ובראשונה הם תלויים באדם עצמו, ולצידו בגורמים שונים: אישיים, משפחתיים, כלכליים, חברתיים, לאומיים וכמובן שמימיים.

יתר על כן: המשך הפרשה, על ברכותיה וקללותיה, מלמדנו שכמו תמיד בחיים, התמונה מורכבת. מורכבת מאד. לא רק "ארץ זבת חלב ודבש", "אותות ומופתים", "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה",  ו"שמחה בכל הטוב", אלא גם, ח"ו, "ארור פרי בטנך ופרי אדמתך",  שחפת וקדחת, מארה ומהומה, שגעון, עיוורון ותימהון לבב.

במשך שנים עינינו משתאות למראה כל אותם מיליוני יהודים שעולים לארץ. לחלקם, הייתה זו פעולה מתבקשת, מחויבת המציאות, פרי ברית הגורל. הצרות והמצוקה שליוו אותם בארץ מוצאם לא הותירו בידם ברירה, הניעו אותם לארוז את מיטלטליהם ולנוע לארץ הקודש.

אכן, בשביל רבים אחרים הייתה זו פעולה מכוונת, מתוכננת, מחושבת היטב, מעשה שנבע מברית ייעוד, פרי של החלטה רצונית, לא מאונס.

וכפי שאמרו כבר חכמים הראשונים, לא לחינם נקבעה (במחזור הקריאה השנתי) קריאת פרשת הברכות והקללות של "כי תבא" דווקא בימים שלפני ראש השנה. בזמן חשבון הנפש האלולי, ראוי לכל אדם לעשות את מאזן ה"ברכות והקללות" שלו, את חשבון נפשו, לא רק האישי אלא גם המשפחתי.

לפני למעלה ממאה ועשרים שנה נטלו סבא-רבה שלי, ר' חנוך חיים הכהן ורעייתו יוטא פייגה את ילדיהם הקטנטנים ועלו ארצה. עוזבים מאחוריהם בני משפחה דואגים ומשרת רבנות מובטחת שבצדה לא מעט כבוד, הוד והדר. פניהם היו מזרחה. המסע היה מפרך: בתחילה, על גבי עגלות רתומות לסוסים, בהמשך ברכבת שהובילה אותם אל עיר הנמל הרחוקה, ומשם באוניות המתאימות יותר להובלת בעלי חיים, רעועות ודחוסות במאות עולים, אל חופי הארץ.

בהגיעם אליה, עשו מיד את דרכם לירושלים שבין החומות, באותם ימים עיר צפופה ומצחינה למדי, סכנת נפשות תברואתית, שהתינוקות הנולדים בה נפטרים לבית עולמם בזה אחר זה, ותושביה המרובים נדחקים בין סמטאות העיר העתיקה, נתונים לגחמות השלטון העות'מני ולהצקות מצד שכניהם.

בספרה החדש, "נפשנו חיכתה", מתארת בת דודתי הסופרת אמונה אלון, בלשון רגישה ועשירת מבע, את המסע המרגש והמרתק של חמישה ושישה דורות. מהכפר הקטן בעיבורה של טרנסילבניה (כיום ברומניה) אל עיר הקודש ואל חידוש מלכות ישראל במדינת ישראל.

המניע לעלייתם לא היה ציוני. רחוק מזה. כאיש סודו של הרבי ממונקאטש, בעל ה"מנחת אלעזר", נמנה ר' חנוך-חיים עם חוגי הקנאים האנטי ציוניים. בנו, סבי הרב מרדכי הכהן ע"ה, כבר היה לציוני נלהב החובש בשבת שטריימל ירושלמי ובה בעת מחבר את מדרש "זה היום" לכבוד יום העצמאות.

היה זה הרצון לעבוד את עבודת השם אל מול קודש הקודשים ולקרב את הגאולה הניע את אבי המשפחה ל"בוא אל הארץ". בזכות זאת, ניצל שבט שלם (המונה כיום ב"ה כמה מאות צאצאים, שרובם ככולם הם יושבי ארץ הקודש) מהגורל המר שציפה לכל אותם יהודים שנותרו "שם", ונספו בשואה.

הספר נותן ביטוי עוצמתי, לעתים חושף ונוקב גם ל"חשבון" גם ל"נפש". בכמה קטעים מרגשים במיוחד, נחשפים לראשונה מכתבים קורעי לב שכתב אִישָׁהּ של אמונה, הרב בני אלון (לימים ח"כ ושר בממשלת ישראל, שנאסף אל אבותיו בדמי ימיו), שבהם, כמו בקטעים אחרים, ניתן ביטוי גם לכיסופי הגאולה, אך גם לחשיפת עצביה הרגישים ביותר של המשפחה, רווים בשמחה, עצב ושכול כאחד. כל אלה מעלים לא אחת הרהורים, הן תיאולוגיים הן אנושיים, באשר לחתירה המתמדת אל הקודש, הנשגב והטהור, גם במחיר אובדן, כאב, ופגיעה בערכים אחרים, חשובים לא פחות.

כמו פרשת השבוע, "מסע תשובה" מעין זה ראוי לכל אדם (בסגנונו האופייני, התבטא פעם ש"י עגנון ואמר שכל אדם חייב להכיר את ייחוסו, עברו ושורשי משפחתו, לפחות עד אדם הראשון…). מסע זה נע במתח המתמיד שבין הברכה לקללה. בין "והיה כי תבא אל הארץ" לבין "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה". בין "ושמחת בכל הטוב" לבין "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך".

תשובה, כידוע, מלשון 'שיבה' היא. שיבה אל הקב"ה, שיבה אל הארץ, שיבה אל המשפחה, שיבה אל כל אותם יסודות, מורכבים ומעצבים, שמהווים את חיינו ונותנים בהם טעם.  קחו עמכם דברים – ושובו.

(כי תבוא תשפ"ב)

הפוסט החשבון והנפש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כמה קשה להמתין, לנשום, להירגע ממשהו שבאותה שניה 'הדליק' אותי. לפעמים זה גם עטוף באמת וצדק והכל לשם שמיים, כידוע.

הרב ראובן פיינשטיין ראש ישיבת סטייטן איילנד מגיע לאביו הפוסק הנודע ר' משה פיינשטיין להתייעץ בדחיפות בענייניי ישיבתו. רגע לפני שהוא מתחיל לשטוח את העניין נכנסת מישהי למשרד ומתחילה לספר את צרותיה. לא צריך היה להיות מומחה עצום כדי להבין מתוך החוויות שתוארו כי מדובר במקרה של אי שפיות. אחרי שעה ארוכה ר' ראובן מתכוון להפסיק אותה ולהגיד שאביו הבין את המצב, אולם אביו עוצר אותו ולוחש לו ביידיש: "אין לה מי שיקשיב לה!". רק אחרי שעה וחצי נוספות של הקשבה פנתה האשה ללכת לדרכה.

מקורביו מעידים גם על מישהי שהיתה מתקשרת מידי יום, כשבדרך כלל אחרי שאלה הלכתית היתה מתקשרת עוד פעמיים-שלוש לוודא ששמעה כראוי את התשובה. מישהו החליט לשים לזה סוף, הוא לקח את הטלפון כדי להסביר לה שמדובר בראש ישיבה, מגדולי הדור, וזמנו יקר. אולם ר' משה עצר אותו, 'מה פתאום! הנח לה, זהו אופייה, היא לא מסוגלת להתנהל אחרת. אני, תפקידי לענות לה'.

פעם אף הגיעה מישהי שהתעקשה להיכנס לדבר עמו כיוון שאחותה מרוסיה שלחה לה מכתב והיא צריכה שהוא יתרגם! התלמיד שהיה בפתח הסביר לה שלא באים לרב בשביל דברים כאלו, 'מה הכוונה?' תמהה, 'הרי הוא עושה זאת בשבילי כבר עשרים שנה…'.

נסעתם פעם בכבישי ניו יורק? אם אתה מפספס יציאה או מחלף, אתה עלול להסתובב עוד שעות רבות בדרכים אין סופיות. וכמה פעמים קרה שמי שנהג עבורו פספס יציאה, מה שגרם לתלונות מנוסעים אחרים. ר' משה בזמן אמת שתק, ואז בהמשך הנסיעה, דיבר 'כבדרך אגב', על מזג האויר והערפל, על כך שהוא לא מצליח לראות את התמרורים ושזה ממש נס שמישהו מסוגל לנהוג בתנאים כאלו…

זה לא רק אלול שבפתח וסוחף למחשבות נוגות, אלא גם השיח ברשתות, המהירות שבה אפשר להגיב לכל אחד על כל דבר. כמה קשה להמתין, לנשום, להירגע ממשהו שבאותה שניה 'הדליק' אותי. לפעמים זה גם עטוף באמת וצדק והכל לשם שמיים, כידוע. איני יודע אם יש דבר קשה יותר ונחוץ יותר מלהיות רגיש לרגשותיו של השני. אם אני צודק זה כבר מתיר לי לגרום צער למישהו? לעקוץ אותו אישית?

סיפורים שיש בהם מחשבה על האחר, נוגעים לליבי, ומעוררים למחשבה על ה"הלוך ילך" ביום יום. לפעמים זה ענין של עוד כמה דקות, לשהות קצת לפני שאני מגיב, לתרגל את זה שחוץ מכל השיקולים של להיות צודק או לתת ביקורת "בונה" – אני רוצה להכניס גם מחשבה על השני, מה הוא ירגיש עם זה.

חשוב לתת קרדיט למי שראיין והעלה על הכתב, הסיפורים אמנם מובאים פה בלשוני, אך קראתים בזמנו בספר על ר' משה, שכתבו הרב שמעון פינקלמן והרב נתן שרמן, (המהדורה העברית בהוצאת "נחלה" בהשתתפות ארטסקרול ירושלים).

וסיפור לסיום, אמנית אחת שהיתה עקרה, הגיעה לבקש ברכה להיפקד. כשנולד בנה הביאה לר' משה כתודה – ציור שלה. הרבנית תלתה את הציור בחדר האוכל. הילד גדל מעט ואמו הביאה אותו לביקור, שהרב יראה אותו. כשיצאה, בעודה מחכה למעלית, ר' משה הגיע אליה בריצה. חשוב היה לו להסביר לה כי חדר האוכל הפך לבית כנסת קטן, והרבנית העבירה את הציור לחדר אחר, לכן היא לא ראתה אותו תלוי במקומו…

(ראה תשפ"ב)

הפוסט רגשות של אחרים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רוני נשען על פתח הדלת ושאף מהסיגריה שבידו. השמש ירדה על השדות שבעמק ותיכף שבת. "סיגריה אחרונה לפני שבת", הוא אמר לי. "יש לה טעם מיוחד, יש בה מן הבטחה שאולי אני לא אעשן יותר, שאם אני נכנס ל-24 שעות ללא עישון, אולי זה יחזיק גם אחר כך. סיגריה של מוצ"ש, לעומת זאת, יש לה טעם של כשלון. שהנה, שוב אני רואה שאני חייב את זה. אבל האמת", רוני שאף והאש שבקצה הסיגריה גדלה-"אני לא בקלות רוצה להיפרד ממנה, כי סיגריה היא עמוד אש קטן שמאיר לי את דרכי התשובה".

'דרכי התשובה' כמו שהבנתי מרוני ומעוד חוזרים בתשובה רבים שגרתי בשכנות איתם, צריכות איזה זיק של אש מהעבר בשביל ללכת בהן. אותו זיק שהצית את הלב לעשות שינוי כזה דרמטי ומשנה חיים. אולי זו אש של חיפוש, אולי זו אש של חוסר הסכמה להתפשרות, אולי זו אש של אתגרים, של אקסטרים, של נונקונפורמיזם, בכל מקרה – האש שאיתה התחילו את התהליך לא תמיד מחזיקה מעמד גם בשנים הקשות והסיזיפיות יותר אחרי שהלהבה המתלהבת הראשונה שככה.

רוני אומר שתמיד יש לו בדם משהו מהעבר, מהחיים הקודמים. שהוא ניסה למחוק ולהתחיל מחדש כתינוק שנולד, אבל אם יש מסיבת טבע בשבת בקצה העמק הוא שומע את הבסים של המסיבה והם נכנסים לו לנשמה וזורמים לו בדם ומגרד לו כל הגוף והוא מת לצאת מבית הכנסת ולרוץ לרקוד, להרגיש את זה שוב. "ואם לא לרקוד", הוא אמר: "אז אולי להקים איזה דוכן קטן של תפילין במסיבה, או אוהל של שעורי תורה".

במשך השנים גרתי בכמה מקומות שהיה בהם ריכוז גבוה של 'חוזרים בתשובה' במובן הקלאסי שלה. נמשכתי אליהם מאד, אל ההרגשה שהם מכירים את שני העולמות, שהם באמת בוחרים, שלא כמוני מדקלמים קצת כמצוות אנשים מלומדה, שהאש שבוערת בעולם החילוני מלווה אותם גם בעולם הדתי. שגם כשהם לובשים בגדים ארוכים שחורים ולבנים, העיניים שלהם בוערות וערניות ומלאות חיות. ואיפה האש שלי? שאלתי, ואיפה הצמא? כי מי שגדל על שפת הבאר אמנם יודע לשחות בה היטב ולשלות את הדגים הטובים, אבל הוא לא מספיק להיות צמא. ומים ששותים אחרי הליכה ארוכה מתוקים ומרווים הרבה יותר. יחד עם זה גם נשמתי לרווחה גם לידיעה שמעולם לא הגעתי לתעצומות ותהומות כמו שהגיעו חלק מהם. לא בסמים, לא במערכות יחסים, מעולם לא חייתי בקומונה באוסטרליה ולא התחתנתי עם יפני. אבל גם נמשכתי לחוויות שאני מעולם לא חוויתי. דברים שיש בהם יופי גם אם הם כרוכים באיסור, וחותמו של היופי וכוחו של העוז נשאר באנשים גם אחרי שחזרו בתשובה.

כנראה שמשהו מהמשיכה הזו ליווה אותי כי במשך שנים ארוכות שואלים אותי מדי פעם: "את חוזרת בתשובה?" ואני עונה: "הלוואי" וב'הלוואי' הזה מקופלת גם המשיכה לחוויות וגם האפשרות להניח אותן מאחור ולבחור מחדש. אבל אני ממשיכה ועונה: "אני דתיה מבית", וגם בזה יש יתרון וכוח גדול, להיות בקיא ורגיל, להיות בת- בית בהלכה במנהגים ובזהות הדתית, ללבוש אותה עלי בצורה טבעית ואורגנית מאד.

ימי אלול מתחדשים עלינו. אמנם הם בעיצומו של החופש הגדול, עדיין אווירת חוף הים והטיולים, אבל פתחה של מחט שבסופה האולם הגדול של 'ימים נוראים' כבר נפתח ובקצה הלילות החמים מדי כבר נושבת רוח אחרת.

(שופטים תשפ"א)

הפוסט זו הסיבה שחושבים שאני חוזרת בתשובה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השנה, ה-1 לספטמבר (יבורך הגן) הצטלב עם א' אלול, ועם אינספור התחלות חדשות בכל בית ובית. בבתי הספר כבר הודבק המשפט 'אני לדודי ודודי לי', בעזרת סקוצ'ים קטנים על קיר הכיתה, ובחלק מבתי הכנסת כבר החלו באמירת סליחות ובתקיעות שופר.

אלול ידוע כחודש הרחמים והסליחות, כהכנה לקראת הימים הנוראים וגזר הדין, אף על פי שקשה להינחם בכך שחודש אחד יספיק לכסות על 11 החודשים האחרונים, וודאי כשבפחות מחצי שנה סחבנו על גבנו ועל טוקבקינו שתי מערכות בחירות רעילות במיוחד (ויש עוד שבוע וחצי – היד עוד לחלוטין נטויה), אבל רבים לוקחים את ההזדמנות הזו בשתי ידיים (ולא רק חובשי כיפות), מגבירים דריכות ומנסים להתכנס פנימה, לעשות חשבון נפש ולהתקדם ב-29 הימים הללו.

כחלק מההכנה לקראת עשרת ימי תשובה, ה'מתעוררים' מגיעים במהלך חודש אלול לשיעורי התעוררות. בארגון 'קהלים', המעביר הרצאות שתוכנן יהודי באופן מונגש, מתארים עליה עצומה בכמות ההזמנות להרצאות בחודש אלול, ומספרים על המוני מאזינים שרק רוצים להתקרב לאלוקים ולעצמם. "כמות ההזמנות להרצאות עולה במאות לקראת חודש אלול, מכל המוסדות, הגילאים והמגזרים וזה משקף את האווירה בחודש הזה. בחודש אלול הלבבות פתוחים והרצון לשמוע יהדות נגישה ומהירה זה משהו שמאוד משפיע על כולם", מספר הרב חגי לונדין, שמרצה דרך 'קהלים'.

"מה שרואים מכל כיוון אפשרי זה שהחיפוש לרוחניות, למשמעות, דווקא באוריינטציה היהודית – הולך וגובר משנה לשנה. חודש אלול זו נקודת הפיק של השנה, אבל זה לא רק. זה הופך לאט להיות התוכן המרכזי שהציבור הישראלי בכלל, ודאי הציבור הדתי לאומי והמסורתי, צורך – תחומי יהדות על סוגיה השונים", ממשיך הרב לונדין.

באמת יש מגמה כזו?

"מיליוני ישראלים מחפשים את הדבר הזה. זה חד משמעית לכיוון הזה. המושג 'הדתה' הוא מושג שהומצא, זה שם נרדף ליהדופוביה, זה משהו שנוגע באופן כפייתי. אנחנו לא מסגרת ממלכתית אלא עצמאית – מי שרוצה לשמוע מבקש, ויש ביקוש אדיר", משיב הרב לונדין. "באופן טבעי אנחנו הרבה פעמים קוראים את השטח לפי התקשורת. התקשורת, ודאי החילונית, נוטה לכיוון הליברלי ומציגה מיצג שיש הדתה ופחד מיהדות. המצב בשטח הוא בהרבה יותר אופטימי ממה שנוהגים לציין במערכות התקשורתיות. המצב הוא בדיוק הפוך. החברה הישראלית היום נוטה באופן מובהק לכיוון המסורתי. לא הדתי ההלכתי, אלא המסורתי והרצון ליהדות, ואני רואה את זה בכל מקום. בהיכרות אישית. אין בית כנסת שאני מגיע אליו ולא מספרים לי שבית הכנסת כבר צר מלהכיל את המתפללים ובונים בית כנסת גדול יותר. וגם לגבי הבחירות העומדות עלינו – מה יהיה שם אני לא יודע – אני לא מבין בפוליטיקה. אבל שום דבר לא ישנה את המגמה הכללית שהציבור הישראלי הולך לכיוון יותר ויותר מסורתי ויהודי".

"אנשים מחפשים איפה אני מוצא את א-לוהים בחיים שלי, את המשמעות של הקיום שלי, איך הדברים האלה מתחברים למשהו גדול יותר מאשר הצרכים הטכניים של האדם, המשמעות, המהות, הכיוון  זה ה-דבר שבני אדם מחפשים במאה ה-21"

גם הרב יוני לביא מסכים שישנה מגמה של התקרבות בעם ישראל, בניגוד לתחושה שמתקבלת מהתקשורת: "אני רואה מגמה הפוכה מזו שנראית בתקשורת, שם רואים נטייה חזקה לצד החילוני, לתרבות המערבית, הדתה כשם נרדף למחלה. זה הקצף שעל פני המים. מה שקורה בעומק זה שאנשים לא יכולים לחיות בוואקום. ומי ששנה שלמה עובד כמו מכונה, קם בבוקר, מתקתק את הילדים, עומד בפקקים, רץ לעבודה, בסופו של דבר – בן אדם שואף למעבר לזה, ובחודש אלול מרגישים את המעבר, ואנשים מחפשים את המילוי, ההשראה. אין מישהו שיכול להרשות לעצמו שהתקופה הזאת תעבור לידו. אנשים לא רוצים להסתפק בלחזור על עצמי, על מה שעשיתי בשנה שעברה ולהסתפק במסגרת של התפילות והתפוח בדבש, אנשים רוצים שהדברים ייגעו בהם. אנחנו בדור שמחפש את החוויה, את החיבור, את ההרגשה.

"בחודש הזה ממש אין ערב פנוי, אתה רץ ממקום למקום – בבוקר בבית ספר יסודי, בצהריים מגיעים לאיזו שהיא ישיבה או תיכון חילוני, אחר הצהריים לאיזה מפעל ובערב באחד היישובים שעושים ערב התעוררות, ממש מכל הכיוונים רואים את הדבר הזה קורה. ויוצא לי להיות גם במקומות חילוניים לגמרי שלקראת השנה החדשה רוצים לשמוע משהו שייתן כיוון והשראה. אלול זה השיא של השנה. הלבבות פתוחים ואנשים מחפשים להתקדם, להתחדש, להשתנות, להתגבר על מחסומים בחיים. אלול זאת מתנה. צריך לנצל אותה".

"בימים של אלול, של עשרת ימי תשובה, עם ישראל מצביע ברגליים, בידיים, בלב ובנשמה, ובוחר בדרך של חיבור לעצמו, לאלוקים ולאמונה. בחודש כזה אתה מגלה שכל הדיבורים על 'הדתה' הם דיבורי סרק. רובו המוחלט של עם ישראל הוא מאמין ומחובר"

 

האדם מחפש משמעות

איך מתאימים את התכנים לציבור מסורתי או חילוני?

הרב לונדין: "צריך לדבר חילונית או ישראלית. המילה א-לוהים זו המילה החזקה היום. זה גם קשור לתוכן וגם למלל – לדבר על הנושאים לאו דווקא ההלכתיים -דתיים אלא על הנושאים הקיומיים הרוחניים. בכל מגזר ומקום שאני מגיע אליו – אני רואה את זה. אנשים מחפשים איפה אני מוצא את א-לוהים בחיים שלי, את המשמעות של הקיום שלי במשפחה, בעבודה, בתפקוד היומיומי. לכל אדם יש את הפחדים שלו, את התקוות והחלומות. איך הדברים האלה מתחברים למשהו גדול יותר מאשר הצרכים הטכניים של האדם, המשמעות, המהות, הכיוון – זה המאה ה-21. זה ה-דבר שבני אדם מחפשים. באופן טבעי אנחנו מדברים בשפה שהיא יותר ישראלית אבל ההבדל הוא לא גדול. כולנו חיים היום בתרבות הישראלית של 2019, דתיים ולא. ממילא המכנה המשותף הוא בהרבה יותר רחב ממה שנדמה וצריך לגעת בנקודה שמשותפת לכולם".

"אני רב של שתי קהילות", משיב הרב אביחי קצין, גם הוא מרצה דרך 'קהלים'. "כשאני בא לדבר בפני כל אחת מקהילותיי אני מתאים את עצמי לכל אחת מהן בכל מיני עניינים, אפילו גיל. זו צריכה להיות מיומנותו של כל רב וגם מרצה – דע לפני מי אתה עומד. עם מי אתה מדבר. התורה לימדה אותנו שיש אמנם תורה אחת אבל כנגד ארבעה בנים דיברה התורה. את אותה תורה אתה מעביר בארבע דרכים שונות. את האחד אתה מלמד הלכות כהלכות הפסח ואת השני אתה מלמד דווקא דברי הגדה. כל אחד לפי הצרכים והכלים שלו".

"כשאני עומד בפני הקהילה שלי יש בה מצביעי יותר ממפלגה אחת ומן הסתם יותר משלוש. אני רוצה לדבר עם כל אחד מבני קהילתי, בין אם הוא מצביע לרוחי או שלא. תפקידנו להשתדל לומר את דברנו בצורה שתפתח את האוזניים, שתסיר קצת את הפלגנות"

ההתחזקות דווקא בחודש אלול – לא מונעת מאינטרס מסוים לקראת גזר הדין?

"חז"ל אמרו – לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אני אף פעם לא יודע מה אני עושה לשמה ומה לא, ומה האחר עושה. הלוואי שנעשה הכל לשמה, אבל גם זה בסדר. גם מי שחושש ועושה את זה בשביל לקבל קצת שכר יש מה להקל… זה יותר טוב מעבירה לשמה", צוחק הרב קצין.

אלול ינצח את הבחירות

כבר חודשים שאנחנו בתקופת בחירות. איך בתוך הפלגנות הזו נכנסים לחודש אלול, שאמור להיות רחוק שנות אור מזה?

הרב לביא: "הבחירות השנה יחולו באלול. על פניו אלו דברים שונים. בחירות זה דבר שמציף את כל הקיטוב, העוינות והשליליות, ואלול זה חודש של אהבה, של חיבור, בפרט השנה כשאלו בחירות חוזרות ופעמיים קיבלנו את הדבר הזה של השליליות. היינו צריכים השנה אלול כפול, שיבואו גשמי הברכה של אלול שיטהרו את האוויר. וגם אחרי הבחירות יהיו לנו עוד שבועיים שלמים עד ראש השנה. יש כמה פוליטיקאים שיצטרכו להגיד סליחות בכוונה יתרה עד ראש השנה, וכולנו צריכים את ההתנקות הזו לקראת ראש השנה. יש משהו מטעה בבחירות שיש לנו בקרוב. הבחירות האמתיות זה מה שמתגלה בימים האלה של אלול, של עשרת ימי תשובה, של יום כיפור, שבהם עם ישראל מצביע ברגליים, בידיים, בלב ובנשמה, ובוחר בדרך של חיבור לעצמו, לאלוקים ולאמונה. בחודש כזה אתה מגלה שכל הדיבורים על 'הדתה' הם דיבורי סרק. רובו המוחלט של עם ישראל הוא מאמין, מחובר".

הרב קצין: "אני מאוד משתדל על עצמי להתרחק ת"ק על ת"ק פרסה מכל השאלות הפוליטיות, באופן כללי. אפילו מי שלא נוהג כך צריך לחלק לשאלות ציבוריות ולשאלות פוליטיות. אני יודע, יש רבנים שמעורבים גם בזה וגם בזה בצורה משמעותית, אבל אני מרגיש, לפחות על עצמי, רצון וצורך להתרחק מהדבר הזה כדי לגעת בלימוד התורה שלנו בציבורים שונים. אין לי ספק שכשאני עומד בפני הקהילה שלי יש בה מצביעי יותר ממפלגה אחת ומן הסתם יותר משלוש. אני רוצה לדבר עם כל אחד מבני קהילתי, בין אם הוא מצביע לרוחי או שלא. אין ספק שזה יוצר כל מיני מתחים שיכול להיות שיש אוזניים מסוימות שננעלות. תפקידנו להשתדל לומר את דברנו בצורה שתפתח את האוזניים, שתסיר קצת את הפלגנות. זה לא פשוט, אבל זה תפקידנו".

הרב לונדין: "במישור הפוליטי הציבור הדתי לאומי מורכב מהרבה כוחות, כך שאני לא יודע אם הוא יצליח לאחד את עצמו. אבל אני חושב שהפוליטיקה משפיעה על חיינו הרבה פחות ממה שהיא עושה רושם. ואנשים אכן נמצאים בסערות, בטוקבקים, פוליטיקה זה מקום שאתה יכול לפרוק עצבים, זה נותן תחושה שיש לך איזו שהיא השפעה, אבל בסופו של דבר זה לא מה שבאמת מטריד אנשים. מה שמטריד אותם זו הנקודה הקיומית – איפה אני מוצא את עצמי בחיים שלי. ממילא גם האלימות הפוליטיות והאווירה העכורה הזו משפיעה פחות והצדדים הפנימיים המשותפים, העמוקים יותר, הם אלו שבסופו של דבר מובילים. ולדעתי זה מה שיקרה עכשיו – חודש אלול ינצח את הבחירות. אחרי הבחירות נהיה כולנו בבית כנסת ביום הכיפורים ונתפלל על הדברים הבאמת חשובים. פוליטיקה היא אחד מהם, אבל היא לא היחידה".

הפוסט זמן אלול – מי באמת מגיעים להרצאות ההתעוררות, ואיך מתאימים אותן לציבור שאינו דתי? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.