"כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב, יא).

המנחות במקדש מבוססות על יבול הארץ, הנזכרים ברשימת "שבעת המינים", כלומר על סולת מחיטה ושמן הזית. נעדרים מהם הפירות המתוקים: גפן תאנה ורימון. מכאן שאיסור דבש כולל כל מתיקת פרי ולא רק צוף דבורים.

לפשרו של איסור הקרבת שאור ודבש ניתנו מספר טעמים בדרך הדרש והמוסר. השאור והדבש מסמלים את הגאווה, התאווה, חומריות יתר ויצר הרע  – מידות מגונות בעיני הקב"ה, שאינן מאפשרות לקבל עול מלכות שמים.

ברצוננו להתמקד בהסבר ההיסטורי שמספק הרמב"ם. לדבריו, הצו המקראי יוצא  כנגד מנהגם של עובדי עבודה זרה שנהגו להקריב על המזבח רק לחם שאור והרבו בהקרבת דברים מתוקים ומרחו את קרבניהם בדבש (מו"נ, ג מו). אכן, תופעה זו היתה מקובלת בפולחן הבבלי והמצרי (ראו למשל הרודוטוס, היסטוריה, ב, 40). בפנתיאון השומרי והבבלי התייחסו לאלים כבעלי רגשות ותכונות כבני אדם. פולחן האלים כלל הגשת סעודות על מנת להשביע את רעבונם ונהגו להחניף להם בין היתר בהגשת דבש, פירות מתוקים כמו תמרים ותאנים ולחם מתוק על בסיס יום-יומי.

לחם מותפח ב"שאור" היה מהמאפיינים של מלאכת האפייה במצרים, לעומת לחם-מצה שהיה שכיח בארץ כנען. בראש המאפייה הממלכתית עמד "שר האופים" (בראשית מ,א-ב). תחת פיקוחו נאפו בכל יום אלפי ככרות לחם ומיני מאפה אחרים לצרכי המנגנון הממלכתי, הצבאי והדתי. מתעודות מצריות עולה שכמויות עצומות של כיכרות במגוון עשיר של צורות הוגשו כמנחה לכוהני מצרים ואליליה.

לגבי איסור הקרבת הדבש, נמצאה לכך עדות ארכיאולוגית מתקופת המקרא. בחפירות תל רחוב שבעמק בית שאן נמצאה מכוורת המתוארכת למאות עשירית-תשיעית לפנה"ס. בכוורות נתגלו גם חלקי דבורים שמוצאן מאנטוליה בחלות דבש מפוחמות, שרידי שעווה ואבקת פרחים (פולן). ליד מתחם הכוורות נמצאו חפצי פולחן יוצאי דופן ובהם מזבח בעל ארבע קרנות. זוהי, ככל הנראה, עדות לטקסי פולחן שהיו קשורים לדבש. העיר רחוב שימשה כבירת בקעת בית שאן בימי השלטון המצרי, והיא נזכרת בתבליט שנמצא במקדש אמון בכרנך, ברשימת הערים שכבש שישק מלך מצרים בעת מסעו בשנת 924 לפנה"ס בקירוב. אם נכונה השערתנו, הפולחן שהתנהל במקום היה קשור לשלטון המצרי או בהשפעתו.

(ויקרא תשפ"ב)

הפוסט פולחן האלים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

איסור עבודה זרה נראה בעיניים מודרניות כארכיאולוגיה היסטורית. בעולם המערבי כבר לא נהוגה עבודת אלילים. פסלים ותמונות נעשים לצורך נוי ואין מי שחושב לעבוד אותם. ועם זאת, קריאה מעמיקה של הדיבר השני מעשרת הדברות מגלה שהמסר שלו עודנו רלוונטי.

מבחינה ספרותית, ניכר שהדיבר השני הוא המשך ישיר לדיבר הראשון, עם מסגרת ברורה:

"אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני.

לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ.

לא תשתחוה להם ולא תעבדם

כי אנכי ה' א-לוהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצוותי".

ההצהרה "אנכי ה' א-לוהיך" מקיפה את איסורי העבודה הזרה. המילה "אנכי" היא בעלת משקל גדול יותר מאשר המילה "אני". "אנכי" היא ביטוי לאינטימיות יתירה, כאשר אישיות הדובר קשורה באופן הדוק לנוכחותו של הנמען (ראו פירוש רש"ר הירש במקום). הנימה האינטימית בולטת עוד בסוף הדיבר השני, שם א-לוהים משתמש בלשון של שנאה ואהבה ("שונאי" ו"אוהבי"). מכאן שהרעיון המרכזי שעומד מאחורי הדיבר השני הוא יצירת אינטימיות עם הא-לוהים. עם ישראל נדרש לפתח כלפיו יחס קרוב ואישי. מבחינה זו, הקשר של דיבר זה לדיבר השני בלוח השני, "לא תנאף", הוא יותר ממתבקש. אותה מערכת יחסים הנדרשת בין אדם לאשתו צריכה להתבטא גם כלפי א-לוהים.

לאור זאת יש להבין את הציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" באופן רחב. ספרות ההלכה פירשה איסור זה על פי ההמשך האמור בתורה – לא לעשות פסל ותמונה, לא להשתחוות להם ולא לעבוד אותם. פרשנות זו הולמת את התרבות שרווחה בתקופת המקרא. בעולם של עובדי אלילים, הביטוי לניתוק הקשר האינטימי עם א-לוהים היה בעבודת פסלים ותמונות.

אך מבחינה מהותית, האזהרה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" יכולה גם לעמוד באופן עצמאי ולכוון לכל סוגי האלוהות שהאדם עושה לעצמו. ניסוחה הכללי פותח את האפשרות לזהות את ה"אלוהים אחרים" בכל דור ובכל תקופה על פי התרבות הקיימת. והבנה זו מעלה בפנינו את השאלה: האם יש לנו היום אלוהים אחרים?

בעיוניה לפרשת 'יתרו', מסבירה פרופ' נחמה ליבוביץ' ש"עשיית כל אמצעי – גם אמצעי הכשר וההגון – למטרה, הפיכתו לתכלית כל חיינו, כבר היא עבירה על 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'". משמעות הדבר שאנו יכולים להיות אנשים מאד ערכיים ועם זאת לעבור על הדיבר השני. כל מי שמקשר את חייו באופן בלעדי לרעיון, תנועה, אישיות או כל שאר גורם אחר בעולם, עובר על דיבר זה. כמו בנישואין, בהם אדם רשאי ליצור קשרי חברות וידידות עם אנשים אחרים, ועם זאת, אסור שאף קשר ישתווה לברית שקיימת בינו ובין בת זוגו, כך הוא במערכת היחסים עם א-לוהים. אדם יכול להתחבר ולהתקשר לגורמים רבים בעולם, אבל אסור שאף אחד מהם יתפוס את הקשר האינטימי שלו עם א-לוהים.

הדברים חריפים במיוחד כי הם כאמור חלים גם על התקשרויות חיוביות. הרב אביגדור עמיאל מצטט בהקשר זה את האדמו"ר מקוצק שאמר שניתן לעשות פסל אפילו מהמצוות עצמן (לנבוכי התקופה, עמ' 177). אכן, גם האות הכתובה יכולה להיות עבודת אלילים. א-לוהים דורש שנציב אותו מעבר לכל התפיסות והערכים של חיינו. שנעמוד בכנות מולו, נשאל מה הוא מבקש מאתנו, ושהקשר עמו הוא הקשר היחיד שיכתיב את דרכינו באמצעות הכלים שנתן בידינו בתורה ובעולם. אבל אסור שמי מהם יחליף אותו.

אתגר זה קיים גם היום. בני אדם נוטים לעשות לעצמם אלילים מסוגים שונים כי זו הדרך הקלה לחיות. אלילים מסירים מאתנו את האחריות לחיינו. העמידה הישירה מול א-לוהים, כנגד זאת, קוראת לנו לפעול בכנות ויושר ולקבל את האחריות לחיינו וסביבתנו. דין וחשבון אמיתי וכן ניתן רק לפני בוראנו, ואין אף גורם (ואפילו רבנים), שיעמוד שם לצידנו. תפיסה זו היא השחרור הגדול ביותר שלנו בפרטים וכחברה.

(שמות תשפ"ב)

הפוסט האם יש לנו היום אלוהים אחרים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.