המועד נקבע בזיקה למרד גטו ורשה (שפרץ בי"ד בניסן תש"ג. הרבנות הראשית קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לחללי השואה, חודש ניסן הוא חודש שאין בו אבלות). בראשית דרכה ביקשה המדינה לקדש את ערך הגבורה של מי שנוטל את גורלו בידיו, ולא נותר חסר אונים, ולכן ביקשו להעלות על נס את גבורת המורדים בגטו מול השטן הנאצי, ולהתבונן באמצעותה על השואה.

ברבות השנים, התרחבה ההבנה על משמעות הגבורה שבשואה. שורדי השואה שיתפו את הציבור בסיפורי ההתמודדות בגבורה עם המצבים הלא אנושיים שעימם הם נאלצו להתמודד, בגטאות ובמחנות העבודה וההשמדה. כיצד הצליחו לשמור בגבורה על צלם האנוש בתוך התופת, על קדושת החיים, על עזרה הדדית. כיצד שרדו את התופת בגבורה ובתושייה מיוחדת, בהסתתרות, בבריחה ובהתחזות. סיפורים על שמירת תורה ומצוות במידת האפשר, וסיפורים על גבורת האמונה שדבקו בה למרות הניסיון הגדול של 'הסתר פנים' והזוועות הקשות מנשוא. אמונה שנתנה להם תקווה וכוח לשרוד. את הכוח להתמודד עם האובדן הקשה של קרובי משפחה, לצמוח מתוך המשבר, להקים משפחה, ולהירתם להצמחתה של מדינת ישראל ולתקומתה.

השואה האיומה המחישה לכל מי שהיה זקוק לכך, שעם ישראל חייב לפתח לעצמו את היכולת להגן על עצמו בעצמו, ואסור לו לתלות את קיומו בעמים אחרים. שרק אם נהיה מאוחדים נוכל לשמור על קיומנו. שהשנאה לעם ישראל בקרב חלק מהעמים, אינה תלויה בשום דבר אחר מעבר להיותנו יהודים, ולא משנה מה תהיה השקפתנו הדתית, הפוליטית והחברתית וכמה ננסה לשאת חן בעיניהם. שעם ישראל הוא עם הנצח, עמו של הקב"ה, ומסוגל לשרוד משברים בלתי נתפסים ששום עם לא שרד אותם, לצמוח מתוכם, ולהקים בס"ד מדינה יהודית מתקדמת ומובילה. שיש בעם ישראל תכונות של גבורה עילאית שבאה לידי ביטוי כאשר הוא ניצב מול איום קיומי וכאשר מוצבים בפניו יעדים אמיתיים. מאלה אנו שואבים אופטימיות, אמונה ותקווה גם כאשר אנו מתמודדים עם הקשיים בהווה.

השואה האיומה המחישה שעם ישראל חייב לפתח לעצמו את היכולת להגן על עצמו בעצמו, ואסור לו לתלות את קיומו בעמים אחרים

מתוך תודעה זו הולכת ומשתרשרת שרשרת הגבורה והגיבורים הקדושים, מיטב הבנים שניצבו חלוצים לפני המחנה בקרב, שמסרו את נפשם על קדושת ה', העם והארץ, בהגנת קיומה של המדינה מהקמתה ועד היום. שרשרת ששורשיה בגבורת אבות האומה, ולאורך הדורות בגבורת גיבורי התנ"ך, החשמונאים, תלמידי רבי עקיבא במרד, ועוד.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל, העם והמדינה מתייחדים עם זכרם באירועים ממלכתיים, מעלים על נס את גבורתם, מצדיעים להם וניצבים ליד קבריהם הקדושים הדוממים בהכרת טובה ותודה לאלה ששילמו את מחיר קיומה (לצערנו, בשנה החולפת היו שחיללו את קדושת זיכרון הנופלים בגלל מניעים פוליטיים). ביום זה הם מחבקים את המשפחות השכולות ששילמו את המחיר היקר מכל. שגבורתם וכוח עמידתם, מתוך הבנת צדקת המלחמה, נותנים כוח למדינה להתקיים ולהתמודד עם מחיר הקיום הקשה.

פרשת "אחרי מות שני בני אהרון" מחזירה אותנו לאסון של בני אהרון בחנוכת המשכן. במותם נאמר: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד! וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). "וידום אהרן – מאבלותו ולא בכה ולא התאבל" (רשב"ם שם). התגובה הטבעית של אב שכול לנוכח בניו המוטלים מתים ל"ע היא בכי. של כאב וצער, אבלות וחוסר אונים. אולם אהרון ניצב בדומייה, בקבלה מוחלטת: "מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור, שווה בדעתו, בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו" (הכתב והקבלה ויקרא י, ג).

שתיקתו נבעה מהתבוננות על התמונה ממקום גבוה שרואה את המשמעות הכללית של האובדן: "כיון שמתו בני אהרן אמר לו (משה): אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה! כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן שתק וקבל שכר, שנאמר: 'וידום אהרן'" (זבחים קטו ב). מיתתם נבעה מהקרבת 'אש זרה' – מחריגה מאופן העבודה של המצווה, וחידדה את הבנת מעלת עבודת הקודש, שמפאת עליוניותה וחומרתה אסור לחרוג ממנה, ואין בה 'הנחות' גם לבעלי מעלה גדולים וקדושים.

כדי לזכות להבטה גדולה ומשמעותית שכזו בעת אסון ושכול, יש צורך באיפוק ובגבורה. כך הייתה גם תגובתו של דוד לנוכח חלליו בקרב, בהבנת צדקת דרכה של מלחמתו: "וכן בדוד הוא אומר: "דום לד' והתחולל לו" – אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק" (שם).

נתפלל ונקווה שנהיה ראויים לקורבנם.

הפוסט שבוע הגבורה, הקדושה והדומייה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יש שתולים זאת ב'קונספציה' שהיתה נחלת רבים מאד מהמערכת הבטחונית והמדינית ש'החמאס מורתע', והוא בסה"כ רוצה שקט ופרנסה לתושבי הרצועה. והערכת חסר ליכולת המבצעית שלו – שאין לו את היכולת המבצעית להוציא את התוכניות הראוותניות שלו לפועל.

אולם, כנראה יש לכך סיבה נוספת. קשה מאד לדמיין תרחישים צבאיים טרם שהתרחשו, להמחיש את האיום הצפוי מהם, ולהעריך את מידת הסיכון שיגרם מהם (לכן צבאות רבים נשאבים להיערך למלחמה שהיתה ולא מצליחים להיערך למלחמה שתבוא). קושי זה גדל כאשר מדובר על אנשי צבא שמתמחים בעשיה מבצעית אופרטיבית ובשיקול דעת המתבסס על מציאות קיימת, או על נסיונם מהעבר. הם מתקשים לדמיין ולהמחיש את האיום ואת מידת הסיכון כאשר מדובר על תרחיש עתידי. במצב שכזה חשוב להכיר בצורה בלתי אמצעית את התרבות של האוייב, את דרכי החשיבה שלו, ואת דפוסי הפעולה שלו, ובאמצעותם להעריך מהי מידת הסכנה הנשקפת ממנו.

זה קשה מאד כאשר קיים פער תרבותי מובנה ביננו לבין האוייב. יש בתוכנו לא מעט מפקדים ומובילי מדיניות שתפיסתם הנפשית הבסיסית היא שאיפה לערכיות; לטוב, צדק וחרות, וקשה להם לקבל שיש תרבות של רוע ושנאה, ששואפת להרג ולרצחנות ברברית ללא עכבות. שבמקום להשקיע את משאביה כדי לבנות מדינה שתשרת את רווחת תושביה, היא משקיעה את מירב משאביה כדי לבנות מדינה שהיא למעשה בסיס צבאי, מעל לקרקע ובתת קרקע, שנועד להשמיד את המדינה השכנה שלה. לכן קשה היה להם להעריך שהיא תוליד עוצמה ומסוגלות להתפרצות של רוע ורצחנות מעין זו. אמנם אנו מכירים מקרים כאלה מהעבר אבל תכונת הנפש הנגדית מתקשה לקבל ולהחשיב זאת כדרך פעולה אפשרית צפויה.

הטרגדיה שבמות שני בני אהרון המחישה את גדולת העבודה במשכן ואת חומרתה, כמטבע בעל שני צדדים

להבדיל בין הטוב לרע ובין האור לחושך אנו מוצאים את הקושי להעריך מראש את מידת הסיכון גם בעולמות הקודש, והצורך בהמחשתו.

סוף פרשת צו – ותחילת פרשת שמיני מהוים יחידה אחת שעוסקת בסיום תהליך בנית המשכן, בהכנות לעבודת המשכן בשבעת ימי המילואים והשראת השכינה.

בסוף פרשת צו מפורטת ההתנהלות הנדרשת בשבעת ימי המילואים, שבהם המשכן היה ב'הרצה' וחנוכה. בהם הכהנים תורגלו בעבודה המדויקת שנדרשת במשכן ובהקרבת הקרבנות, ובבנין מהיר של המשכן, לקראת התחלת העבודה ביום השמיני. כפי חשיבות וגודל עבודת הקודש במשכן כך נדרשת הקפדה על הדייקנות בעבודה ובכל פרטיה.

בתחילת פרשת שמיני מתארת התורה את ההתנהלות ביום השמיני לימי המילואים, ובכלל זה את השיא, את המעמד המרומם והמשמח של ירידת האש, המבטא את הופעת השכינה האלוקית במשכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד ד' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט כד).

ביום זה גם אירעה טרגדיה משברית, במות שני בני אהרון נדב ואביהו: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ד'" (ויקרא י ב). השניים נחשבו 'קדושים' וקרובים לקב"ה באופן מיוחד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (שם).

חז"ל דנו בשאלה מה היתה הסיבה למיתתם? ('תחקיר') והעלו מספר אפשרויות. המכנה המשותף ביניהן היה שהיתה חריגה מהדרך המדויקת שבה היה עליהם להתנהל בעבודת המשכן, והיא באה מתוך השתוקקות לקירבה לקודש, ללא גבולות.

הטרגדיה שבמות שני בני אהרון המחישה את גדולת העבודה במשכן וחומרתה. כמטבע בעלת שני צדדים. מצד אחד ההקפדה הנדרשת על הדייקנות בעבודה, שתעשה בחרדת קודש, ואת גבולות ההתקרבות, ומצד שני היא ממחישה את החומרה והסכנה של אי ההקפדה עליהם, שבמקרי קיצון זה עלול להביא למותם של הכוהנים (עי' הקדמת ר' בחיי לפרשתנו). על כן "ביום שאחרי", בתחילת פרשת 'אחרי מות' (ויקרא טז), קושרת התורה את ההנחיות המדוקדקות של עבודת המשכן ביום הכיפורים והכניסה ל'קודש הקודשים', למיתת שני בני אהרון: "משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב! בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני! זה זרזו יותר מן הראשון! לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון" (רש"י ויקרא טז א). כהקדמה לצווי על ההנחיות המדוקדקות של העבודה במשכן מצביעה התורה על חומרת התוצאות שנגרמו כתוצאה מאי הקפדה על ההנחיות המדוקדקות. כדי להביא את הכוהנים להקפיד עליהם.

הפוסט הצורך בהמחשת האיומים והסכנות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כבר ביום הטבח התגייסו אזרחים מכל הארץ והמגזרים, (ומיהודה ושומרון) כדי להציל את תושבי הישובים המותקפים. מאז חווינו את עוצמת האחדות בקרב הלוחמים שהתגייסו ואת האחדות בעורף. האסון חולל שינוי בקרב חלק ניכר מהחברה הישראלית. בעקבותיו קמו מספר התארגנויות אזרחיות חוצות מגזרים, של מילואימניקים, משפחות שכולות, וארגונים חברתיים, שמבקשים לשמר את האחדות ובאמצעותה לרפא את השבר הגדול שנוצר כתוצאה מהטבח והמחדל הגדול שאיפשר אותו. ישנה הסכמה בין כולם שהאחדות היא כורח קיומי, ורק באמצעותה נצלח את כל האתגרים הקשים שעומדים בפנינו. אחרי הכל ברוב הדברים ישנה ביננו הסכמה (80% מהחברה מסכימים על 80% מהנושאים). אין בכך התעלמות ממחלוקות עקרוניות שקיימות בתחום המדיני, בתחומי דת ומדינה ומערכת המשפט. אין כל כוונה לטשטש אותן. אולם ישנו רצון משותף לעשות כל שניתן כדי ליישב את המחלוקות בהסכמה ולא בצורה כוחנית. מאידך גיסא אנשי המחאה חדשו את פעילותם שמאיימת להחזיר אותנו, ל"ע, לפילוג של הימים שלפני המלחמה.

צריך למסד את ההליך של משאל עם בנושאים מוגדרים ספורים, שלא ניתן להגיע בהם להסכמות. משאל עם בעניינם יקהה את המתחים ואת החשש

כבר בתחילתה של המחלוקת הציבורית על הרפורמה המשפטית, הצענו לקיים הליך של 'משאל עם" בו יביע העם את דעתו בצורה דמוקרטית על החוקים שבמחלוקת. לאחר שהעם יביע את דעתו לא יהיה ניתן יותר לטעון בשם העם דברים הפוכים (יש כבר 'חוק משאל עם' בספר החוקים, במקרה של כוונה למסור חבלי מולדת ל"ע). היתה לכך התנגדות עיקשת ע"י אלה שטענו ש'משאל העם' היה כבר בבחירות, ובדמוקרטיה יש לכבד את תוצאותיהן. התוצאות הסופיות לכך ידועות.

כלקח, צריך למסד את ההליך של 'משאל עם' בנושאים מוגדרים, ספורים, שעלולים להיוותר במחלוקת. אם לא יצליחו להגיע בהם להסכמות, יפנו לציבור וישאלו את דעתו. בכך נקהה את המתחים ואת החשש ונאפשר לכל הצדדים לממש את האחדות בביטחון ובאמון, ממילא ברוב הדברים אנחנו מסכימים ביננו.

פרשת תרומה פותחת רצף של פרשיות העוסקות בבניין המשכן, ה"פרוייקט הלאומי הראשון" שנועד להשראת השכינה, לעיצוב ייחודי של הזהות היהודית, ולאחד את כל השבטים. בשל כך מחנה ישראל נבנה כשהמשכן במרכזו.

הפרשה פותחת בצווי לקחת מכולם תרומה לבניין המשכן: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"  (שמות כה ב). הדגש בפסוק הוא על 'מאת כל איש'. עפ"י הזוהר מלכתחילה היתה הכוונה שכל עם ישראל על כל שבטיו יהיו שותפים בבניין המשכן. רק בדרך זו הוא יהיה של הכלל וייצג את הקולקטיב השלם של עם ישראל: "וּבֹא רְאֵה מַה כָּתוּב בָּרִאשׁוֹנָה (שמות כה) מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְהַכְלִיל אֶת כֻּלָּם, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן מִכָּל הַצְּדָדִים, בְּמֹחַ וּקְלִפָּה" (תרגום הזוהר ח"ב קצה א, ושם, לאחר חטא העגל שהובל ע"י ה'ערב רב' נצטוו בפרשת ויקהל ל"כל עדת ישראל" – שרק עם ישראל יהיה שותף למשכן).

מי שנבחר להוביל את בנית המשכן היה בצלאל. מדרך בחירתו למדו חכמים שבחירת ההנהגה צריכה להיעשות ע"י 'משאל עם' – בפניה אל העם כדי לבקש את הסכמתו: "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: "רְאוּ קָרָא ד' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן" (ברכות נה א).

עקרון זה נפסק להלכה גם לגבי מינוי הדיינים, (ברמ"א חו"מ סי' ג' סע' ד'. ובפתחי תשובה שם ס"ק ח), ומינוי רבנים (שו"ת חת"ס חו"מ סי' יט).

לדעת אברבנאל, בהקדמתו לספר שופטים, גם מינוי המלך תלוי בהסכמת העם: "ואמנם במלכים הדבר מבואר שאין מושחים אותם כי אם בי"ד הגדול והנביא, ומלבד זה היו העם ממליכים אותם, ושני הדברים זכרה התורה ואמרה שום תשים עליך מלך, הנה שימת המלך היא הקמתו מן העם, והבחירה האלוקית היתה ע"י הנביא באמצעות המשיחה". כך גם לגבי מנויים נוספים, נשיא בית הדין הגדול, ושבעת טובי העיר (ירושלמי מגילה ג ב).

אם ב'משאל עם' ניתן לקבוע מי יהיו מקבלי ההחלטות, אין ספק שניתן לקבוע גם את ההחלטות עצמן.

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

הפוסט משאל עם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מדינת ישראל מגויסת למשימת החזרתם מהיום הראשון למלחמה. טובי המוחות עוסקים באיסוף מידע, בחיפוש דרכים להחזרתם, ובפעולה בזירה הבינלאומית לגיוס המנהיגות הבינלאומית שתפעיל לחץ לשחררם. כוחות צה"ל בשטח עושים כל שלאל ידם כדי לאתרם, ומנהלים את הלחימה המורכבת ממילא, באופן שתמנע פגיעה בהם – בלחימה שמעל פני הקרקע ומתחת לפני הקרקע.

אויבינו המרים, חסרי צלם אנוש, חטפו אותם באכזריות בשבת שמחת תורה, כחלק מתוכנית אסטרטגית שלהם. החטיפות הן 'נשק' אסטרטגי שבו הם משתמשים כבר עשרות בשנים. הם מכירים אותנו ואת מוסריותנו, את רגישותנו לחיי אדם ואת הסולידריות הלאומית שלנו. עבורם אין מדובר ביתרון אלא בנקודת תורפה, שניתן לנצלה כדי להעמיד אותנו בדילמה מפלצתית, כקלף מיקוח וכ'תעודת ביטוח' שימנעו מאיתנו להכריע את המלחמה, לגבות מהם מחיר כבד על הטבח המפלצתי שביצעו ולהשיב את ההרתעה.

המטרה העליונה המשותפת של אויבינו הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, היא השמדתנו: "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פג, ה). בהתאם לכך, הם מנהלים כעת את ה'משא ומתן' בתחכום רב, תוך ניהול מלחמה פסיכולוגית מורטת עצבים.

כל מי שמשתעשע באפשרויות אחרות ב'משא ומתן', מזלזל בחמאס ומשלה את עצמו

הדרישה העיקרית שלהם היא שהחזרת החטופים "עכשיו" תהיה מותנית בהפסקה מוחלטת של המלחמה, בנסיגה מעזה, ובשחרור כל המחבלים שטבחו, אנסו ושרפו. בכניעה שלנו שתאפשר להם להכריז ניצחון. חלומם לשחזר את ניצחונו של צלאח א-דין, שהביס את הצלבנים במאה ה-12. כל מי שמשתעשע באפשרויות אחרות ב'משא ומתן' מזלזל בהם (זלזול שהיה כנראה אחת מהסיבות למחדל בשמחת תורה) ומשלה את עצמו.

זהו מחיר שאסור לנו לשלם! גם אם הוא יחזיר לנו חלק מהחטופים היקרים עכשיו, הוא יסכן רבים אחרים שכמותם בעתיד. מניסיוננו למדנו שכניעה לתכתיביהם עודדו חטיפות נוספות בכל חלקי הארץ ובעולם. המחבלים ששוחררו בעסקאות אלה, רצחו עוד מאות. כניעה שלנו לחמאס תהווה הוכחה לחולשתנו ותחזק את המוטיבציה של שאר אויבינו מסביב לנסות להשמידנו. חייבים לעשות כל הניתן כדי למנוע זאת, וכדי לצרוב בהם את התודעה שכל ניסיון שכזה בעתיד יעלה להם במחיר כואב במיוחד.

בימים אלה צה"ל משלים את כיבוש חאן יונס, תוך לחימה הרואית של חיילנו בחירוף נפש. במקביל, כבר הודיע שר הביטחון שצה"ל נערך לכיבוש רפיח. הטבעת הולכת ומתהדקת סביב מנהיגיהם. זאת כנראה גם הערובה הבטוחה היחידה להשבת החטופים הביתה, גם אם זה ייקח עוד זמן ולא יקרה "עכשיו ומייד".

בסיומה של פרשת משפטים עוסקת התורה במלחמת כיבוש הארץ: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג, כ). כבר אז היה ברור שהמלחמה על הארץ תהיה מדורגת וממושכת. היא לא תושלם עכשיו, בבת אחת: "לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, וגו'. מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שם כט-ל).

עפ"י הזוהר, זהו עיקרון יסוד. רבים מהדברים אינם ניתנים להשגה מיידית כאן ועכשיו, אלא כתהליך מדורג, והסבלנות משתלמת: "בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אוֹתָם וְיוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת, אָז יִפְתַּח לָהֶם פֶּתַח שֶׁל אוֹר [שהוא] דַּקִּיק קָטָן, וְאַחַר כָּךְ פֶּתַח אַחֵר שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְתַּח לָהֶם שְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים פְּתוּחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. וכו'. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְלַצַּדִּיקִים שֶׁבָּהֶם, כָּךְ כֻּלָּם וְלֹא בִּזְמַן אֶחָד. וכו'. כָּךָ הֵם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךְ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגוֹ'. וְכֵן לְמִי שֶׁהוּא בָּא לְהֵרָפֵא, אֵינוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק" (תרגום זוהר ח"א קע א).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

הפוסט ה'עכשיו' שבא על חשבון העתיד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.