חומש במדבר מתחיל בציווי לפקוד את כל יוצאי צבא בישראל (במדבר א, ב). לא נאמר במפורש באיזה אופן הדבר יתבצע. אולם, בפרשת כי תשא מתוארת ההנחיה: "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה'… זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'" (שמות ל, יב-יג).

כלומר, כל זכר מבין עשרים שנה מביא חצי שקל, בתעריף הקודש (שהוא כפול מהרגיל), שהוא שווה ערך ל-20 גרה. כמו כן נזכר בהקשר לכך שמחצית השקל היא "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות לח, כו). הכסף שנאסף יועד כאמור לשתי מטרות: מפקד אוכלוסין וגם תרומה למעשה המשכן. נעמוד בקצרה על המונחים: מחצית השקל ובקע.

בתקופת המקרא עדיין לא נהגו מטבעות במסחר. אמצעי התשלום היה מבוסס על סחר חליפין או באמצעות מתכות יקרות, בעיקר של כסף, כמו ברכישת מערת המכפלה. כך, למשל, המפקד שערך שאול היה באמצעות "טלאים" (שמ"א טו, ד). רק מאוחר יותר התגלגל המונח "כסף" בעברית המודרנית לשם כללי למטבע, ממון ושיעור מחיר. יחידת המשקל הגדולה ביותר היה "ככר", שווה ערך ל- 3,000 שקלים. את הכסף ניתן היה לבצוע לחתיכות קטנות ביחידת משקל קבועה הידועה בשם "בקע", הוא מחצית השקל. המתכת היקרה נשקלה במאזנים; בכף אחד הונחה המתכת היקרה ובכף השנייה משקולת בערך נקוב ידוע. למשל, עבד אברהם נתן לרבקה במתנה תכשיט: "נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלו" (בראשית כד, כב).

בממצא הארכיאולוגי מתקופת המקרא נמצאו משקלות רבות ועליהן הסימון שקל ויחידותיו. כמקובל בעת העתיקה, יחידות המשקל היו שונות בהתאם למרחב והתקופה. דומה שהממוצע של השקל המלכותי (שמ"ב יד, כו) עמד על משקל 11.4 גרם ומכאן שמחצית השקל היה כ-5.7 גרם. כמו כן, נמצאו משקלות ועליהם רשום השם "בקע" או בקיצור רק את האות ב', כמו למשל בחפירות לכיש. מעניין במיוחד משקולת עם חריתת בקע שנמצאה בסמוך לעיר דוד מתקופת בית ראשון ומשקלה 11.33 גרם. יתכן שהיא שמשה לאמוד את משקל הכסף שנתרם כמחצית השקל למקדש.

מחצית השקל בימי מקדש שני

בימי בית שני מחצית השקל נקבע כהיטל שנתי וקבוע לכלל ישראל, שנועד למימון צרכי העבודה במקדש. גבית הכסף נעשתה במטבעות באיכות ובטוהר הכסף המעולה: "כסף שדברה בו תורה בכל מקום זו היא כסף צורי. איזהו כסף צורי זה ירושלמי" (תוספתא כתובות יג, ג). אכן מסתבר, שהשקל הצורי הנקרא בלשון חז"ל גם "מנה צורי", היה המטבע היחיד שהתקבל במקדש במסגרת מס מחצית השקל (משנה, בכורות ח, ז). בצור היה אחד המטבעות החשובים ביותר של הממלכה הסלבקית במאה השנייה לפנה"ס ועם הפיכתה לעיר אוטונומית (127 לפנה"ס) המשיכה לטבוע מטבעות כסף, שקלים וחצאי שקלים. בשל איכותם המעולה שנעשו מכסף נקי, הם נבחרו לשמש למטבעות הרשמיים שנתקבלו במקדש. לאחר סיום הרחבת המקדש בימי הורדוס הוא הקים בירושלים מטבעה, שהמשיכה להנפיק שקלים צוריים במקום המטבעה המקורית מצור. מסתבר, שאיכותם של המטבעות הירושלמים נותרה איכותית מבחינת כמות הכסף וטוהרו. מטבעות אלה נטבעו עד שנת 66 לסה"נ ועם פרוץ המרד נגד הרומאים הנפיקו היהודים בירושלים מטבעות ועליהם הכתובות "שקל ישראל" כנגד השקל הצורי ו"ירושלים קדשה" במקום "צור הקדושה" שהופיע על מטבעות צור. המטבעות היהודיים הוטבעו עד שנת 70 לסה"נ – שנת חורבן המקדש. בחפירות הארכאולוגיות נמצאו מטבעות צוריים ויהודיים ומשקלם הממוצע הוא 14.2 גרם. כלומר, משקלו של מחצית השקל הוא כשבעה גרם כסף.

לערך זה קיימת השלכות הלכתיות שונות, למשל, בניסיון להעריך את הערך האמתי של מחצית השקל. דוגמה אחרת קשורה להערכת משקל סממני הקטורת שהקטירו במקדש, מנה ליום (כריתות ו ע"א). המנה (מאה דינר) היה שווה ערך ל-25 שקלים (סלעים). לפי שיטת החישוב של רש"י מדובר ב-354 גרם ואילו לפי שיטת הרי"ף והגאונים ב- 425 גרם. שיטת רש"י מתאימה להפליא לממצא הארכיאולוגי, כלומר 14.16 גרם לערך, בעוד שלפי שיטת הגאונים קיים פער בין כ-20% בין השיעור שהיה במציאות ובין החישוב ההלכתי שלהם. שיטות החישוב השונות נבעו משינוי משקל המטבעות במהלך הדורות ובין המקומות השונים. ההבדל במשקל בין ימי בית ראשון לשני קשור גם לכך שחז"ל יספו את השקל של משה רבנו והנהיגו במקומו את השקל הצורי שהיה כבד יותר.

(במדבר תשפ"ב)

הפוסט איך מחצית השקל היה נראה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הממצא הארכיאולוגי מגלה שבסופו של דבר רוב האוכלוסייה הישראלית העממית הקפידה לשמור על חוקי התורה

בפרשתנו מובאת ההצהרה: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים" (ויקרא כ, כו). למעשה, פעמים רבות עוד בטרם כניסתם של בני ישראל לארץ, הם מוזהרים להתרחק ממעשי חוקות הגויים ולהבדל מהם: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג).

אחת הדוגמאות המובהקות קשורה להבדל במזון: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא, מז). מאז ומתמיד נחשב החזיר כבעל חיים טמא (ויקרא יא, ז; דברים יד, ח), כסמל המבדיל בין ישראל לעמים. הממצאים הזוארכיאולוגים מאתרים רבים בארץ ישראל מוכיחים שהמצאות עצמות חזיר או העדרם מהווים "ממצא אתני" של זהות האוכלוסייה באתרים הנחפרים. מסתבר, שבאתרים הישראלים מתקופת הברזל כמעט ולא מוצאים ממצאים של עצמות חזיר, דבר המוכיח על שמירתו של הציווי הא-לוהי, לעומת שכיחותו באתרים כנעניים או פלישתים.

כיום מסתבר שניתן לזהות באתרים הישראלים מתקופת הברזל מאפייני זהות נוספים שבאים לידי ביטוי בתרבות החומרית, כפי שהראה החוקר פרופ' אברהם פאוסט במחקריו. למשל,  האתרים הישראליים שבחבל ההר מאופיינים במגוון דל בטיפוסי הכלים ובעיבוד יחסית גס. בולט בהם מיעוט שימוש בכלים קרמיים מעוטרים, כפי שהיה מקובל בתרבות החומרית הפלשתית והכנענית באותה תקופה או בתקופות אחרות לפני או אחרי התקופה הישראלית. יתירה מזאת, למרות העדויות למסחר מפותח עם איי המזרח התיכון, הרי שבמכלולי הכלים הישראלים לא מוצאים קרמיקה מיובאת. ניתן להסביר זאת ברצון לקיים חברה שוויונית המאופיינת בצריכת חיים צנועה, כנגד התרבות הנוכרית הראוותנית. מאפיינים אלה אפשר לראות גם בדגם הפונקציונאלי של "בית ארבעת המרחבים" ובדפוסי קבורה פשוטים.

אולם דומה, שיש בכך תשקיף להבדלים עמוקים הנובעים מהתבדלות מהתרבות הרוחנית הנוכרית. העדר עיטור של מוטיבים מן החי והצומח  בקרמיקה הישראלית, נובע מהאיסור של לא לעשות כל פסל וכל תמונה (שמות כ, ג), שרבות יוצג בדימויים אלילים מעולם הטבע – הורחב על ידי הישראלים לעיתים גם לעיטור יותר אמורפי. גם הימנעות משימוש בכלים מיובאים או שנלקחו שלל עלול להיות בעייתי, אם קיים חשש שבושלו בהם דברי איסור. בניגוד לכלי מתכת שניתן להגעילם באש (במדבר לא כב-כג), בכלי חרס נמנעו מלעשות כך. נציין שבאותה תקופה לא הייתה שכיחה קרמיקה מזוגגת, שאולי יש צד להקל בה. הדים לתקנה קדומה זאת מוצאים בדברי הרמב"ם: "ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם" (הלכות מאכלות אסורות יז, ב).

אין ספק, שלהלכות טומאה וטהרה היו השפעות גם על התרבות החומרית. דבר זה בא לידי ביטוי למשל, במקום הקבורה הישראלי, תמיד מחוץ לישוב ולא בתוכו בשל טומאת המת. אין צריך לומר שלא נהגו לקבור בתוך הבתים כפי שמוצאים לעיתים בקרב הנוכרים. כמו כן, האוכלוסייה העממית נהגו לטמון את המתים לרוב בקברי שוחה בקרקע ולא במערות ובקברי פיר דבר שבא ללמד על אורח חיים פשוט.

התביעה להתבדלות מופנית גם למלך באיסור ריבוי סוסים ונשיאת נשים רבות וכן באיסור להרבות בזהב ובכסף (דברים טז-יז). ראוי לציין, שמתקופת הברזל נעדרות כתובות מלכותיות מישראל. יחד עם זאת, כמובן שמוצאים גם דוגמאות שאינן עולות בקנה אחת ממה שתיארנו, בכמות יחסית קטנה; והן משקפות את שכבות האוכלוסייה הגבוהה והרובד השלטוני שפעמים הושפע מהפולחן הפגאני ואליו הופנו לרוב חצי הביקורת של הנביאים.

הממצא הארכיאולוגי מגלה שבסופו של דבר רוב האוכלוסייה הישראלית העממית הקפידה לשמור על חוקי התורה או לפחות זיהתה את עצמה בסממנים שונים בתרבות חומרית, שהבדילה אותם באופן מכוון מהחברה הנוכרית שסבבה אותם. כחברה שנלחמת על זהותה היא החמירה מעבר לחוקי התורה הפורמליים. עם ישראל נענה לקריאה של: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' –  וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כו).

(קדושים תשפ"ב)

הפוסט עפ"י ממצאי הארכיאולוגיה – רוב הישראלים הקפידו על חוקי התורה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מפעל לייצור נורת חרס לתאורה, מהגדולים בארץ ישראל, שפעל לפני כ-1,700 שנה, נחשף בחפירות ארכיאולוגיות של רשות העתיקות בבית שמש.

בבית היוצר העתיק התגלו עשרות נרות שמן מחרס, אשר שניים מתוכם נושאים תיאורים של דגמי מנורת המקדש, תבניות אבן ששימשו לייצור הנרות, ומספר גדול של פסלוני חרס (צלמיות). החפירות נערכו במהלך החודשים האחרונים, בהשתתפות עשרות תלמידים, בני נוער וחניכי מכינות קדם-צבאיות, וביוזמת משרד הבינוי והשיכון לקראת הקמת שכונה חדשה באזור.

חשיפת הממצאים הפתיעה את הארכיאולוגים של רשות העתיקות, לא רק בגלל כמותם ויופיים, אלא גם בגלל פתרון התעלומה הארכיאולוגית הקשורה בהם:

בית היוצר של נרות "בית נטיף", הקרוי על שם היישוב הקדום ששכן במקום, נחשף לראשונה עוד בשנת 1934. הארכיאולוג דימיטרי בראמכי, שערך חפירה באזור, גילה בור מים שבתוכו אוצר עתיק; כמות עצומה של נרות שמן מרשימים, המתוארכים לתקופה הרומית המאוחרת (מאות 3-4 לספירה) ועוד. לימים, הנרות והצלמיות הפכו למעין מותג חשוב ביותר במחקר הארכיאולוגי, אך מאז נסתם הבור ומיקומו נשאר בגדר תעלומה. עד היום.

מנהלי החפירה – מורן בלילה, איתי אביב, ניקולס בננסטיין ועומר שלו, מספרים שבמהלך הבדיקה שערכו בשולי האתר בית נטיף, הם זיהו בור מים שדומה לבורות הקיימים באזור. אלא שלהפתעתם, בחפירה שערכו בסמוך לבור, החלו לעלות נרות חרס, תבניות אבן וכמות גדולה של צלמיות. לאחר שירדו אל תוך בור המים, שנותר שלם, הם הופתעו פעם נוספת – הבור היה מוכר להם מהצילומים שהופיעו בפרסומיו הידועים של בראמכי! בתוך הבור הם גם גילו חפצים שבראמכי השאיר אחריו: סלי עור ששימשו להוצאת האדמה, וארגז מתכת ריק.

בנימין סטורצ'ן מרשות העתיקות, חוקר נרות בית נטיף, מספר, שבימי הבית השני, הייתה בית נטיף בירת מחוז ואחת מ-10 הערים המרכזיות של הממשל החשמונאי. "עם כישלון מרד בר כוכבא וניצחון הרומאים, התדלדלה מאוד האוכלוסייה היהודית בשפלת יהודה, והיישוב הפך ברובו לנחלתם של אנשים שהושפעו מתרבות פגאנית. על כך, מעידים הפסלונים הרבים שנחשפו באתר. במקביל, על נרות החרס ניתן למצוא גם סמלים יהודיים מובהקים, כמו שופר, מחתה ומנורה, ואלה – מספרים על חיים יהודיים שהמשיכו להתקיים בשפלת יהודה על אף כישלון המרד. ברור שיצרן הנרות ייצר נרות שכאלה כתגובה לביקוש, שעדיין היה קיים באזור".

עבור החוקרים שלנו, מדובר בתגלית מרגשת במיוחד – הפעם, לא רק בגלל החשיבות הארכיאולוגית שלה, אלא גם בשל פתרון תעלומת הבור של בראמכי, שסקרנה ארכיאולוגים במשך שנים.

לאור חשיבות הממצא והמקום, הוחלט בשיתוף משרד הבינוי והשיכון, לשמר את האתר ולהציג אותו כחלק מפארק גדול שייפתח לרווחת הציבור.

הפוסט נס חנוכה: נחשף מפעל ענק לייצור נרות חרס לתאורה בן כ-1,700 שנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.