ארכיון אתיופיה - שבתון - השבועון לציבור הדתי https://shabaton1.co.il/?tag=אתיופיה Thu, 21 Sep 2023 09:25:12 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.6.2 https://shabaton1.co.il/wp-content/uploads/2019/12/shabaton-logo-150x150.jpg ארכיון אתיופיה - שבתון - השבועון לציבור הדתי https://shabaton1.co.il/?tag=אתיופיה 32 32 ככה ביתא ישראל חגגו את חג הסוכות באתיופיה: https://shabaton1.co.il/?p=34786 https://shabaton1.co.il/?p=34786#respond Wed, 27 Sep 2023 09:00:04 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=34786 בשפת הגעז, התורה נקראת "אורית" (מלשון אורייתא בשפה הארמית), והיא מצווה אותנו על מצוות סוכה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מב-מג). התורה לא מפרטת כיצד יש לנהוג במצוות הסוכה. מה הכוונה ב-"תשבו"? מה ההסבר שהתורה נותנת לישיבה בסוכה? […]

הפוסט ככה ביתא ישראל חגגו את חג הסוכות באתיופיה: הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

בשפת הגעז, התורה נקראת "אורית" (מלשון אורייתא בשפה הארמית), והיא מצווה אותנו על מצוות סוכה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מב-מג). התורה לא מפרטת כיצד יש לנהוג במצוות הסוכה. מה הכוונה ב-"תשבו"? מה ההסבר שהתורה נותנת לישיבה בסוכה? באיזו אופן לבנות את הסוכה? מהי סוכה כשרה? האם מברכים על הסוכה? מי מברך? במסורת הרבנית, לדוגמא, תיקנו לברך לפני קיום מצוות הישיבה בסוכה: "ליישב בסוכה". קיימת מחלוקת – מתי מברכים ליישב בסוכה? יש אומרים שמברכים זאת על עצם הכניסה לסוכה, בכל עת שנכנסים לסוכה לשהייה ממושכת, ויש אומרים שרק לפני אכילת קבע בסוכה. ישנה מחלוקת גם לגבי מה נחשב לאכילת קבע עליה מברכים.

בנוגע לשינה בסוכה, פוסק השולחן ערוך: "אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי". הרבי ממונקאטש משיב לשולחן ערוך כך: "לישון בסוכה? זה רק במדינות החמין כארץ ישראל ובבל, אשר שם סוכתו עריבה עליו[…]וכן מרן המחבר [ר' יוסף קארו] שפסק כן היה בארץ הקודש. אבל לא שייך זה במדינתינו[…]". אז, למי הקב"ה כתב את התורה – למי שיושב במזג האוויר החורפי של אירופה, או למי שיושב במזג האוויר הקיצי של המזרח התיכון?

הקסים טוענים ש"ביתא ישראל" היא אחת הקבוצות היהודיות היחידות אשר הצליחו לשמר מסורת אחרת, קדומה, הקרובה לצורתה הראשונית של המסורת ואינה דומה למסורת של אף קבוצה יהודית המרכיבה היום את העם היהודי. למה הכוונה ב-"בצורתה הראשונית"? האם באתיופיה המצב הדתי המשיך ללא תמורות במשך אלפי שנים? מהי בעצם מסורת זאת? כיצד פועלת מחשבת ישראל של "ביתא ישראל"? מה מניע אותה לפרש כך ולא אחרת? האם קיימים פסקי הלכה? ואם זאת מסורת שבעל פה – כיצד שומרים על רצף הפסיקה?

מצוות סוכה היא דוגמא טובה לנסות להבין את העולם היהודי האתיופי.

חג הסוכות נקרא "בֶעַלֶ-מֶצֶלֶת". שמעתי שני פירושים לכך מפי כהין מטוסנוט: חג הצל, וחג התפילה (צולות= תפילה). החג נחוג ככתוב בתורה: "בחודש השביעי בחמישה עשר יום לחודש", היינו, בט"ו תשרי. לא הייתה סוכה פרטית. אנשים מהכפר היו מתנדבים לבנות סוכה בחצר בית הכנסת, והם בנו סוכה גדולה מאוד, לכל הכפר. הסוכה היתה בנויה מעץ ואף פעם לא מברזל; לא מטעמים הלכתיים, אלא משום שהעץ מצוי יותר, או שלא חשבו לבנות סוכה מברזל. בעצם, לא היו הלכות מיוחדות לבניית הסוכה כמקובל במסורת הרבנית.

בערב סוכות התכנסו כולם בחצר בית הכנסת. הכהנים נשאו תפילה מיוחדת לכבוד חג הסוכות. היום הראשון של חג הסוכות יום קודש הוא ואסורה בו המלאכה, ככתוב בתורת משה הנביא. בשאר הימים עשו עבודות בית כגון בישול ואפילו אספו יבול מן השדה, הלכו ברגל או רכבו על חמור לקניות. היום השמיני היה אסור בכל מלאכה. יום זה היה קודש כמו היום הראשון של החג.

חג הסוכות באתיופיה אינו מתרכז כלל סביב קיום מצוות סוכה או סוג של ארבעת המינים. הקס מנטסנוט אלי וונדה שליט"א אמר שהדבר העיקרי בסוכות הוא הכנסת אורחים. בעצם זהו חג חברתי – חקלאי ולאו דווקא דתי. כלומר, עיקר המצווה של חג הסוכות באתיופיה טמונה ברעיון להעצים את התודעה הקולקטיבית.

שושנה בן דור, חוקרת הליטורגיה, טוענת: "קיים מבנה מעורר התפעלות בכל סדרי התפילות של יהודי אתיופיה. יש פרשנות מדרשית, ישנה חלוקה מסודרת ועקבית. למשל, לכל חג יש את התפילה שלו". לכן, באתיופיה אין ברכה מיוחדת 'ליישב בסוכה'. יש תפילה מיוחדת על הרעיון של מצוות סוכה. הרעיון הוא רעיון חברתי – הכנסת אורחים. תפיסה זאת היא שהביאה את חכמי יהודי אתיופיה להתמקד ברעיון החברתי ולא הדתי. בכוונה ולא במעשה. ביתא ישראל, כפי שציינתי בעבר, ללא כל ספק העדיפה והעמידה את מבחן הכוונה ולא התוצאה/ המעשה בעולמה הרוחני. הקדוש ברוך הוא מתעניין יותר בלב: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את ליבו לשמים". לא כמות המעשים או גודל המעשים שלנו חשובים, אלא גודל הכוונה שלנו.
מכך מובן מדוע באתיופיה לא עוסקים בפרטי מצוות הסוכה ובמה הייתה כוונתה של התורה ב"פרי עץ הדר"- האם זה אתרוג או תפוז, או, מה גובה הסוכה או גודל הסוכה. אלא, מה שחשוב היא האמונה בקב"ה. ההרגשה שהאדם מהלך תמיד בצילו של הקב"ה. בתודעה הקולקטיבית כולם שווים. למצוות חג הסוכות במשמעות החברתית ולא הדתית, כפי שנשתמרה ביהדות אתיופיה, החברה הישראלית זקוקה מאוד.

(סוכות תשפ"ד)

הפוסט ככה ביתא ישראל חגגו את חג הסוכות באתיופיה: הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=34786 0
כדאי להתחתן עם בחור בשם 'איוב'? https://shabaton1.co.il/?p=34585 https://shabaton1.co.il/?p=34585#respond Wed, 13 Sep 2023 18:26:03 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=34585 "…פגשתי מישהו ממוצא אתיופי בשם איוב. נזכרתי שרבים מהעדה האתיופית נקראים כך, ותהיתי לגבי העניין – כיצד העדה האתיופית מסתכלת על סיפור איוב? אמרתי לעצמי שהאדם שיוכל לתת לי הסבר הוא אתה" (ד. בורקס). תודה על שאלתך. גם לי היה סיפור דומה. יש לי חבר בשם איוב. בזמן שהיה רווק חשבתי להכיר לו מישהי. היא […]

הפוסט כדאי להתחתן עם בחור בשם 'איוב'? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

"…פגשתי מישהו ממוצא אתיופי בשם איוב. נזכרתי שרבים מהעדה האתיופית נקראים כך, ותהיתי לגבי העניין – כיצד העדה האתיופית מסתכלת על סיפור איוב? אמרתי לעצמי שהאדם שיוכל לתת לי הסבר הוא אתה" (ד. בורקס).

תודה על שאלתך. גם לי היה סיפור דומה. יש לי חבר בשם איוב. בזמן שהיה רווק חשבתי להכיר לו מישהי. היא מאוד התעניינה, עד שהגעתי לשם שלו, ומייד היא נרתעה. מדוע במקום אחד דבר נחשב לטוב, ואותו הדבר במקום האחר נחשב לרע? זה מביא אותנו לשאלה הגדולה – האם באופן אפריורי יש טוב ורע בתוך המציאות שלנו? או שהטוב והרע אינם קיימים בתוך המציאות, ללא כל קשר לאדם? עצם העובדה שבני האדם מחליטים לפרש את המציאות כך ולא אחרת – יותר משזה מלמד על המציאות האובייקטיבית, זה בא ללמד אותנו על עולם הערכים של אותה קבוצה. מה האתגרים שעומדים לפניה? מה הוא עולם הערכים שלה?

לורה בוהאנן, פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, עברה בדרכה לאפריקה באחת האוניברסיטאות באנגליה, ושם היא נשאלה האם יש יצירת ספרות כלשהי של העולם המערבי שבני שבט הטיב, החיים במרכז ניגריה, יוכלו להעריכה כפי שמעריכים אותה בני העולם המערבי. לאחר לבטים היא דיברה על המחזה המלט של ויליאם שייקספיר. כאשר היא סיפרה לבני השבט את האירועים במחזה הם הגיבו בפרצי צחוק עזים – בעיניהם המלט היה סיפור בלתי אפשרי: גיבורו היה נסיך טיפש והתנהגותו לא הלמה את מעמדו, ולדידם סיפור כזה לא ייתכן. אחד הזקנים סיכם: "בפעם אחרת תהיי חייבת לספר לנו עוד סיפורים מארצך. אנחנו, הזקנים, נסביר לך את משמעותם האמיתית, וכשתחזרי לארצך, יראו הזקנים שלכם שלא ישבת לך סתם כך בג'ונגל, אלא ששהית במחיצת אנשים חכמים, שלימדו אותך מחכמתם".

אם כן, מי אמור לקבוע, אם בכלל, מהי יצירה בעלת ערך אוניברסלי? מי אמור לקבוע מה טמא ומה טהור? לטענת מרי דגלס, "דבר נחשב למלוכלך כאשר איננו במקומו, כאשר אינו ממוקם בקטגוריה הוא אשר הופכו לחריג ומוקצה". לדבריה, לכלוך וניקיון אינם מושגים אוניברסליים כי אם מוסכמות קוגניטיביות תרבותיות. כך משתמע גם מדבריו של ברוך שפינוזה: "אשר לטוב ולרע – אין גם הכינויים האלה מציינים שום חיוב בדברים כשהם נידונים בפני עצמם ואין הם אלא אופני מחשבה או מושגים שאנו מציירים על ידי השוואת הדברים זה לזה; שכן אותו הדבר עצמו עלול להיות באותו זמן טוב ורע, וגם או לא זה ולא זה. הזמרה למשל, טובה היא לבעל מרה שחורה ורעה לאבל, אולם לא טובה ולא רעה לחרש".

לפי זה, מה העובדה שבקבוצה מסוימת – במקרה הזה יהודי אתיופיה, וכך גם מקובל אצל הבדואים – השם 'איוב' מקבל משמעות חיובית, ובקבוצה האחרת מקבל משמעות מאיימת באה ללמדנו? החלטתי להפנות את השאלה לרב ראובן טל יאסו, תלמיד חכם. הוא ענה: "ההורים שלנו באתיופיה נהגו להתפלל 'שאתם תזכו לקבור אותנו'. באופן זה הם מבקשים שאנו נישאר בחיים לאחר מותם. אז מה המשמעות שאנו רואים במותם? זאת ברכה או קללה? המוות טוב או רע? ספר איוב מלמד אותנו שכאשר אדם נאחז באמונה בתקווה הוא זוכה לראות בגאולה. אין פה אשליות. איוב מלמד אותנו שהסבל והצער הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. לכן, אין אנו שואלים לסיבת הסבל והצער ומדוע הם מופיעים בעולמנו, אלא, כפי שאיוב מלמד אותנו – נתהה כיצד עלינו להתנהג בשעות השפל הללו. איך אנו מצליחים, תוך כדי אחיזה בחיים בתקווה, להתגבר ולהצליח להתמודד ולעמוד בחזרה על הרגליים. קבוצה שנבהלת מהשם 'איוב', ככל הנראה מנסה להראות לנו רק צד אחד של הקיום האנושי ומתקשה להבין את מורכבות החיים האנושיים. הרי יהיה השם בתנ"ך אשר יהיה – גם דוד המלך, אברהם אבינו וכל שם בתנ"ך, מכילים בתוכם הצלחות וכישלונות, מעשה נבזה ומעשה טוב, מעשה הזכור לתהילה ומעשה הזכור לשמצה".

אולי אפשר לקשר זאת גם לשאלה – מדוע ראש השנה ויום הכיפורים בתיאולוגיה של יהדות אתיופיה, כמו במקרא, הם ימי חג שמחים ולא ימים נוראים? התורה אינה מציינת את המועד החל ביום הראשון בחודש השביעי כיום ראש השנה או כיום הדין, אלא כ"זכרון תרועה". ימים אלו מוזכרים בתנ"ך, כמו בתיאולוגיה של יהדות אתיופיה, כימים שמחים. אותם הימים מתאפיינים בקריאה בתורה ובשמחה (נחמיה ח, א-יב). זיהויו של ראש השנה עם יום הדין מצוי בצורה מפורשת רק בספרות התנאים. מה הביא לשינוי זה? מהם האתגרים שעמדו לפני חכמי התלמוד שהביאו אותם להחליט כך ולא אחרת? שהקב"ה יביא עלינו ברכה ושלום. תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה ובעיקר, שנלמד לקבל את הכלים להביא את הברכה והשלום לתחילת השנה החדשה.

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט כדאי להתחתן עם בחור בשם 'איוב'? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=34585 0
בין אשת יפת תואר להוצאת זרע לבטלה https://shabaton1.co.il/?p=34275 https://shabaton1.co.il/?p=34275#respond Wed, 23 Aug 2023 15:21:30 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=34275 "קראתי את מאמרך "הוצאת זרע במנהג יהודי אתיופיה" אשר הופיע ב"שבתון" . במאמר הנ"ל אתה מתייחס להבדל שיש בין התפיסה הרבנית בעניין שז"ל לבין התפיסה של ההלכה האתיופית. מקורות התפיסה הרבנית שמדברים בביטויים חמורים לגבי שז"ל ידועים לי. אבל לא הבנתי מהם המקורות של ההלכה האתיופית שמהם הסקת את התפיסה האתיופית לגבי שז"ל? במאמר אתה […]

הפוסט בין אשת יפת תואר להוצאת זרע לבטלה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

"קראתי את מאמרך "הוצאת זרע במנהג יהודי אתיופיה" אשר הופיע ב"שבתון" . במאמר הנ"ל אתה מתייחס להבדל שיש בין התפיסה הרבנית בעניין שז"ל לבין התפיסה של ההלכה האתיופית. מקורות התפיסה הרבנית שמדברים בביטויים חמורים לגבי שז"ל ידועים לי. אבל לא הבנתי מהם המקורות של ההלכה האתיופית שמהם הסקת את התפיסה האתיופית לגבי שז"ל? במאמר אתה מציין שהדוד שלך לא אהב את הביטוי "לבטלה". לא הבנתי מה ההסבר לכך שהוא לא אהב? האם יש ספק שהזרע אכן יצא לבטלה כאשר הוא נעשה באופן מכוון? אשמח להרחבה. במאמר אתה רק מציין שהם תפסו ככה? אבל מניין לך לומר זאת? כמה מקורות מידע שאלת כדי להגיע למסקנה הזו? רק על סמך מקור אחד!? כדי להציג תפיסה שיטתית נראה לי נדרש יותר ממקור אחד. בסוף המאמר אתה כותב "ניתן לראות עד כמה הגישה ההלכתית האתיופית היא גישה אנושית" איפה ההוכחה? והאם אתה טוען שהגישה הרבנית אינה אנושית? אשמח מאוד לתגובה בהערכה(ש. בן יוסף)

בנוגע להוצאת זרע לבטלה סיכמנו שבעוד שבמסורת הרבנית הקלו מאוד בענייני טומאה וטהרה וביטלו את טבילתה, הרי שהחמירו מאוד, לפעמים בצורה לא פרופורציונית, במוציא זרע לבטלה. לעומת זאת, בהלכה האתיופית אמנם החמירו מאוד בענייני טומאה וטהרה וכל מי שיצאה ממנו שכבת זרע נחשב לטמא והלך לטבול, אך ההלכה האתיופית לא ראתה בכך מעשה נורא אלא מעשה שעלול להתרחש מעצם היותנו אנושיים.

במסגרת המאמר הזה לא אתייחס לשאלה מדוע התורה אסרה זאת ומהו ההסבר של חכמי הקהילה האתיופית לאיסור זה, אבל גם בנושא זה ניתן לראות עד כמה הגישה ההלכתית האתיופית המעוגנת במסורת המקראית היא גישה אנושית, מאמינה באדם ובעיקר- מספקת לנו כלים לגישה חינוכית מדהימה. אף אחד לא רוצח ולא פושע, כל אחד יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר. והשאלה היא מה אנושי יותר? מהם המקורות של ההלכה האתיופית שמהם הסקתי את התפיסה האתיופית לגבי שז"ל?

יש לזכור שכל הנושא של הוצאת זרע לבטלה והגישה המחמירה אינם מופיעים בתורה במפורש. ההלכה האתיופית ממשיכה רוח מקראית זאת. חוץ מזה, בכדי להבין את התפיסה השיטתית בעניין זה, ובכלל בעניינים אחרים, יש לזכור מספר רעיונות תיאולוגיים הקיימים במחשבת של יהודי אתיופיה שהיא גם המסורת המקראית.

ראשית, שאלת הטבע הראשוני של האדם עלתה בכל הדתות בקרב אנשי דת, הוגים, פילוסופים ומדענים. חכמי הקהילה האתיופית סבורים שלא ייתכן שטבעו של האדם רע, שכן האדם נברא בצלמו של הקב"ה, והקב"ה טוב, וכיצד אפשר לטעון שהקב"ה, שכולו טוב, ברא את האדם שביסודו רע? שאלה זו שימשה נקודת מוצא לקבוע שהאדם טוב מיסודו. כלומר, קיימות שתי תודעות – תודעה של מצווה לעשות טוב ותודעה של עבירה לסור מרע. לכן, העיסוק המחמיר בכל נושא הוצאת זרע לבטלה מלמדת אותנו מה באמת חשוב לנו? מה באמת מעסיק אותנו כל היום- "יצר הרע" או "יצר הטוב"? האם בוחנים אדם על פי מידת ההישגים או על פי מידת הכוונה ומסירות הנפש? לפי ההלכה האתיופית, המוקד בעבודת ה' הוא הכוונה ומידת מסירות הנפש, ולא מספר המעשים. כך עולה אף במסורת הרבנית הקדומה. וכי אדם יודע מה הייתה כוונתו של האדם בהוצאת זרע לבטלה? את כל זה משאירים לקב"ה. התורה כותבת דבר אחד: "ואִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא פרק ט"ו פסוק ט"ז). התורה לא מפרשת בעזרת אילו כלים יצא הזרע. מה הייתה כוונתו או מה היה המניע שלו. התורה פשוט מציינת עובדה: "ואִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע" ומספקת מייד את הפתרון לכך – ו"רָחַץ בַּמַּיִם", ממתין עד הערב וחוזר לבית טהור. למה לחשוד בבני האדם? המניע הוא מידת האמון שיש באדם. כוונתו של האדם היא לעבוד את ה'. לא חושדים באף אחד. בעולמה של הקהילה האתיופית יראת ה' נמדדת במצוות שבין האדם לחברו.

פרשת אשת יפת תואר היא דוגמה טובה לרעיון זה. האם ייתכן שהתורה מתירה ליוצא למלחמה לקחת אישה נוכרית, ואף שהיא גם אשת איש? לפי רש"י משמע שהחשק המתפרץ במלחמה אינו דומה לשום חשק אחר, בסיטואציה אחרת. זהו הצד האפל והקודר של האהבה. אסור להתעלם ממנו, אבל צריך להתמודד אתו. ולכן, בכל זאת התורה התירה זאת. באיזה שלב הותרה לו "יפת התואר"? רש"י (על פי התלמוד הבבלי) מפרש שיפת התואר מותרת כבר בשעת הקרב שכן "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

כשהצגתי לפני כהין (קס) אלי מנטסנוט וונדה את דברי רש"י וחז"ל, הקס היה המום: "אם החייל רוצה את האישה היא צריכה לטבול בנהר לפני הכניסה לכפר היהודי. בזמן הזה היא יושבת באבלות, מגלחת שערה גוזזת ציפורניה. האישה ממתינה חודש ימים, אם לאחר חודש ימים החליט אותו אדם שהוא רוצה בה והיא רוצה בו- אז היא מתגיירת ורק אז מותרים יחסי אישות לאחר חתונה".

התלמוד הירושלמי (ירושלמי מכות ב, ו), כמו במסורת האתיופית, אינו מתיר את יחסי האישות רק לאחר חודש ימים. מי יותר אנושי- זה שמתיר את אשת יפת תואר כבר במלחמה או זה שאוסר ומתיר רק לאחר חודש ימים? מי שמדגיש עמדה החשדנית כלפי עובד ה', או זה שמביע אמון מלא בעולמו של עובד ה'? הרב אברהם הכהן בל"ס, טוען ש"בניגוד לתורת בבל, המתירה לבוא אל אשת יפת תואר בשעת הקרב, תורת ארץ ישראל אוסרת את הדבר מכול וכול ..בשורש הדברים ישנה מחלוקת עקרונית. ישנה הגישה הטוענת שהאדם הוא חלש אופי, ואז אם לא תותר לו אשת יפת תואר הוא יבוא עליה באיסור ולכן נתיר לו את הדבר – זוהי הגישה החינוכית של תורת בבל החושבת כיצד לשמור על האדם. לעומת זאת ניצבת גישת התלמוד הירושלמי, גישת הפריצה,  גישה של אמונה אדירה בכוחות האדם, הטוענת שאף על פי שהשבויה מצויה בידיו של האדם, ביכולתו להתגבר על יצרו בשעת הקרב ואף לאחר מכן במשך זמן ארוך. לאדם יש כוחות נפש עצומים ואנו מאמינים בו" (אוצרות הירושלמי, תשס"ח).

(כי תצא תשפ"ג)

הפוסט בין אשת יפת תואר להוצאת זרע לבטלה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=34275 0
מדוע לא קיימו את מצוות עגלה ערופה באתיופיה? https://shabaton1.co.il/?p=34126 https://shabaton1.co.il/?p=34126#respond Wed, 16 Aug 2023 11:33:46 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=34126 מגילת רות פותחת בפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים". על פסוק זה מוצאים אנו דרשת חז"ל מעניינת: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ויהי בימי שפוט השופטים"? דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך, אומר לו [בעל הדין] : טול קורה מבין עיניך; אמר לו [השופט]: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, אמר לו [בעל הדין]: […]

הפוסט מדוע לא קיימו את מצוות עגלה ערופה באתיופיה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

מגילת רות פותחת בפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים". על פסוק זה מוצאים אנו דרשת חז"ל מעניינת: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ויהי בימי שפוט השופטים"? דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך, אומר לו [בעל הדין] : טול קורה מבין עיניך; אמר לו [השופט]: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, אמר לו [בעל הדין]: סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם". איפה קיימת אותה ה"קורה" שמזכיר בעל הדין כנגד השופט? האם היא נמצאת רק בדמיונו של הנשפט? או שה"קורה" נמצאת באמת והשופטים אינם ישרים ואינם רואים אותו? מי מחליט מה נכון? מי הוא אזרח טוב נאמן שממלא את חובותיו האזרחיים ומי הוא בוגד?

נראה שאנו נמצאים בכאוס שהולך ומתעצם. כאילו לאף אחד אין את הזכות לקבוע מה הם הגבולות או שכל אחד קובע מה הם הגבולות עבורו. במצב כזה מתעוררת השאלה – מי רשאי לשפוט נכונה את המאורעות? האם יש בכוחנו להסיק את המסקנות הנכונות ממה שרואות עינינו? האם יש לנו את הנתונים הדרושים לשיפוט הולם? נראה כאילו שכל צד מקפיד לא להתייחס לנתונים האמיתיים, ממילא אין שום סיכוי שהוא יגיע לשיפוט נכון. כל צד חושב שהצד השני מגשש באפלה או מוביל את כולם לשם. מה המסורת האתיופית יכולה ללמד אותנו?

מצוות "עגלה ערופה" היא למעשה טקס, המתקיים במקרה שגופת אדם הרוג נמצאה בשדה ולא ידוע מי רצח אותו. "כי ימצא חלל באדמה… נופל בשדה לא נודע מי הכהו". במקרה כזה התורה מצווה שזקני העיר הסמוכים לגופת הנרצח מתכנסים עורפים עגלה ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". המשנה בסוטה מעלה תמיהה: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?!". מדוע מצווה זאת, הכתובה במפורש בתורה, לא קיימת עוד? עונה על כך פרופ' ליבוביץ: "האשמה רובצת על הציבור ולכן נערך טקס מחריד ורב רושם כדי להביא ללבם של בני אדם". והנה, בערך כ-1,500 שנה לאחר שניתנה מצוות עגלה ערופה חכמים מבטלים מצווה זאת "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה". מדוע חכמים מעיזים לבטל מצוה מהתורה? אומר ליבוביץ: "הטקס הדתי הזה הוא משמעותי בחברה בה רצח הוא דבר מתועב ומקרה חריג. במחברה שהיא מקולקלת במהותה והרצח שכיח בה, אין טעם להעמיד פנים כאילו אנו מזועזעים מהמקרה רצח שלא הצלחנו לפענחו… בחברה מתוקנת שבה הרצח הוא דבר חריג יש להגיב בעגלה ערופה על רצח שלא פוענח. אבל, אם החברה מקולקלת אין טעם בכל הטקסים האלה, יש משום צביעות בטקס זה בחברה שכזאת".

אפשר להבין את ההיגיון והטעם בדבר, אבל, מי לוקח אחריות עכשיו? מי יגיד לנו מה נכון ומה לא נכון? מה עושים בחברה שאינה מתרגשת ומזועזעת ממקרים שאמורים לזעזע? פניתי לקס מנטוסנוט אלי וונדה – האם יהודי אתיופיה קיימו את מצוות עגלה ערופה? ציפיתי ממנו לתשובה חיובית, אבל הוא ענה: "מצווה זאת לא הייתה ידועה באתיופיה". הקשתי:  'אבל זה כתוב בתורה'. הוא השיב: "נכון, זה כתוב, ובכל זאת לא קיימנו את המצווה הזאת. יכול להיות שפעם היה, כי זה כתוב בתורה, אבל כאשר הגיע השלטון אז זה עבר מאחריות החברה לאחריות של השלטון".

תשובותיהם של ליבוביץ והקס מנטוסנוט מעלות שאלות כבדות משקל. באיזו תודעה אנו נמצאים? בתודעה של הטלת אשמה או בתודעה של לקיחת אחריות? מצד אחד, הייאוש של החברה האזרחית לקחת אחריות הוא שמעביר את תחום האחריות השיפוטית לזקני העיר, לשלטון ולממשלה. מצד שני, ייאוש של החברה האזרחית מזקני העיר, מההנהגה, הוא שמביא את האזרחים לקחת את האחריות בידיים – אם אין אני לי מי לי?

ואנו, אנה נלך? התורה מציעה לנו, כפי שהיא עדיין משתקפת אצל יהודי אתיופיה, את האשמה הקיומית. במצב זה האדם אינו מתחיל מנקודת האפס. האדם, בלשונו של פרופ' אבי שגיא: "מושלך לתוך היסטוריה, תרבות וסביבה שבה לא בחר. הוא מושלך לתוך שפה ומנהגים, זיכרונות, מיתוסים ונורמות ערכיות המתוות את דרכו… אדם נולד יהודי, גרמני, וכדומה, הוא נולד לתוך מציאות ולא בא 'מן הים'". פרופ' ליבוביץ מבקש מאיתנו להיות כנים עם עצמנו. עלינו לגלות אחריות לתיקון סדרי החברה הפגומים שהביאו אותנו למצב זה. קס מנטסנוט מלמד אותנו דווקא מתוך אחריות ואמון הדדי להרפות מן הבעיה ולאפשר לזקני העיר, לשלטון, לממש את אחריותו בהשתתת סידרי חברה תקינים. אני תקווה שנצליח למצוא את האיזון בין אחריות החברה לאחריות המדינה. שנצליח לזהות איפה קיימת אותה ה"קורה" שמזכיר בעל הדין כנגד השופט. האם היא אכן רק בדמיונו של הנשפט?

(שופטים תשפ"ג)

 

 

הפוסט מדוע לא קיימו את מצוות עגלה ערופה באתיופיה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=34126 0
יש פצע? ננסה להכניס דרכו אור https://shabaton1.co.il/?p=33749 https://shabaton1.co.il/?p=33749#respond Wed, 26 Jul 2023 11:04:43 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=33749 למרות שחלפו עשרות שנים, זוכר אני עד היום בבהירות את הרגע שבו הגיעו לכפר שלנו באתיופיה שני יהודים מארץ ישראל. הם נראו כיצורים מעולם אחר, דיוקנם כמלאכי השרת. יהודים מירושלים. לא בדקנו אם הם ספרדים או אשכנזים, שמאל או ימין. האהבה הגדולה אליהם ואל מה שייצגו הוציאה אותנו מגדרנו. כאשר הגענו ארצה התברר לנו שבית […]

הפוסט יש פצע? ננסה להכניס דרכו אור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

למרות שחלפו עשרות שנים, זוכר אני עד היום בבהירות את הרגע שבו הגיעו לכפר שלנו באתיופיה שני יהודים מארץ ישראל. הם נראו כיצורים מעולם אחר, דיוקנם כמלאכי השרת. יהודים מירושלים. לא בדקנו אם הם ספרדים או אשכנזים, שמאל או ימין. האהבה הגדולה אליהם ואל מה שייצגו הוציאה אותנו מגדרנו. כאשר הגענו ארצה התברר לנו שבית המקדש חרב. באופן אירוני, חורבן בית המקדש של יהודי אתיופיה התרחש עם העלייה לישראל. חלומנו התנפץ לרסיסים. ההגמוניה הרבנית של מדינת ישראל הטילה ספק ביהדותנו, ביקשו מאיתנו לעבור גיור לחומרא כולל הקזת דם, ואם לא די בכך, לאחר שנים שבהן כאזרחים נאמנים תרמנו דם, התברר כי בנק הדם הורה לא להשתמש בו. רימו אותנו. הערכים החשובים שהיו לנו בכפר באתיופיה הפכו פה להיות לא טובים, גורם מעכב בתהליך הקליטה. אם אתה מאמין בטוב לבם של בני האדם – אתה תמים. אם אתה משפיל מבט לפני גדולים שולחים אותך לחינוך מיוחד, אם תנשק את רגלי הוריך – אתה פרימיטיבי, אם תדבר בשקט ובעדינות – אתה לא מספיק אסרטיבי, אם אנו קצת שונים במסורת שלנו – אנו לא מספיק יהודים. בקיצור, רצו שנפסיק להיות אתיופים חמודים ונהיה ישראלים חוצפנים ומחוספסים.

הרגשנו שזאת אהבה חד צדדית אבל לא היה אכפת לנו. גם ברגעי אכזבה קשים המשכנו להאמין בזוגיות הישראלית. רצינו כל כך את הזוגיות הזאת, שהיינו מוכנים לעשות כמעט הכל בשביל לשמור על הברית ולהיות שייכים. חשבנו לעצמנו שעם הזמן, כמו בזוגיות, נהיה קרובים יותר אחד לשני, אבל גילינו שהקרבה רק חושפת עוד יותר את המרחק הקיומי והאידיאולוגי המפריד בינינו. במקרים לא מעטים, האהבה הפכה למורת רוח, השלווה לחוסר מנוחה. לא רצינו לתת גט למדינת ישראל ואזרחיה. האמנו שאנחנו אחים, ולכן היינו נחמדים ל"בן זוג" שנהג בנו כמפלצת. שוב ושוב היה מי שניצל את התמימות הזאת ושוב, עבדו עלינו.

כיום כבר התפכחנו. אנחנו כבר לא מוכנים להיות פראיירים של אף אחד. רבים מאיתנו  נושאים עדיין צלקות שלא הגלידו, שלא יימצא להן מזור לעולם. הכאב עצום, ובכל זאת אנו עדיין יודעים לכבד, יש לנו בושת פנים, אנו לא מדברים בברוטאליות, אין לנו שום רצון לנקמה ואנו לא מפחדים מאף אחד. הדרך שבה בחרנו להתמודד יכולה לשמש היום את כולנו כסוג של אנטיביוטיקה בשיקום היחסים והאמון ההדדי בזוגיות הישראלית שנמצאת עכשיו בטלטלה גדולה עם העברת חוק עילת הסבירות.

אני מרגיש שהתסריט הזה מתאר בצורה מדויקת את מה שקורה כיום בחברה הישראלית כולה. עד עכשיו הייתה אהבה גדולה. כל אחד הקריב למען האחר, כי הייתה מטרה גדולה יותר. כעת כל צד מרגיש שהוא התפכח. אף אחד לא מסכים להיות פראייר. הזוגיות הולכת ומתפוררת. שני הצדדים צודקים בטענותיהם. להשאיר את בית המשפט העליון ללא רפורמה זה צלם בהיכל עבור צד אחד. לאפשר לפוליטיקאים עליונות על בית המשפט זה צלם בהיכל עבור הצד השני. אם תיפגע הפרדת הרשויות, הממשלה עלולה לחוקק חוקים אנטי־דמוקרטיים. אבל, יש גם צורך ברפורמה כלשהי כי אנו זקוקים למשילות. העבריינים והמחבלים חוגגים, והחלש סובל. חבל רק שבינתיים אף אחד לא מדבר על הסחבת ועינויי הדין בכלל בתי המשפט. בינתיים, עוצמות הכעס והאיבה הולכות ומתעצמות. נדמה שאיבדנו את השליטה כולנו במשחק הזה. העברת חוק עילת הסבירות תפגע בצורה חמורה בזוגיות הישראלית. מי שישלם את המחיר אלו בעיקר תומכי הרפורמה בטווח הקצר, ותיווצר פגיעה קשה בחוסן של החברה הישראלית לטווח הארוך. כנראה שזה חלק מה-  D.N.A של העם הישראלי; מאז שיצאנו ממצרים תמיד בחרנו בדרך הארוכה. ובכל זאת, חורבן בית שלישי, לפחות ממה שאני רואה, לא יהיה פה. מאיפה אני יודע? מניסיון אישי במסע שלי בחברה הישראלית. בכפר באתיופיה חינכו אותי לראות ולמצוא בחברה הישראלית לא את גסות הרוח, הצעקות והברוטליות, אלא להבין שזהו המיעוט ולפגוש את האנשים הכי טובים שיש בעולם. כל זה אפשר לי להוריד את מפלס הפחד מצד אחד והפסקת הרצון לנקום מן הצד השני.

אנו לא בחורבן בית שלישי, אלא בקומה נוספת בתוך הבית השלישי שתאפשר לנו לרהט אותו מחדש. דווקא מתוך משבר, נפתחים נושאים חדשים שעלינו לברר אותם. בכל פעם שנפתח פצע, השתדלתי להכניס דרכו אור. האור הזה עזר לי להסתכל אל העולם דרך עיניהם של האחרים ולנסות להבין אותם. רק כאשר הבנתי אותם, במקרים רבים, הצלחתי להבין גם את עצמי. נפתח פה פצע גדול אצל כולנו. אני מבקש שננסה להכניס לתוכו אור.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)

הפוסט יש פצע? ננסה להכניס דרכו אור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=33749 0
כיצד נהגו יהודי אתיופיה בתשעת הימים? https://shabaton1.co.il/?p=33591 https://shabaton1.co.il/?p=33591#respond Wed, 19 Jul 2023 07:41:22 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=33591 יהודי אתיופיה לא חיו את תודעת החורבן. הם חיו בתודעה עמוקה של גאולה ושל חלום, כיסופים ותשוקה לירושלים. הם חשבו שירושלים כולה עשויה מזהב, שמהברזים בה יוצא חלב, ושזהו מקום אוטופי שכולו מלא באהבת האדם. לפיכך, כיצד נהגו, אם בכלל, בענייני אבלות לזכר חורבן בית המקדש? וכיצד חיים בו בזמן בשתי תודעות הפוכות – תודעה […]

הפוסט כיצד נהגו יהודי אתיופיה בתשעת הימים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

יהודי אתיופיה לא חיו את תודעת החורבן. הם חיו בתודעה עמוקה של גאולה ושל חלום, כיסופים ותשוקה לירושלים. הם חשבו שירושלים כולה עשויה מזהב, שמהברזים בה יוצא חלב, ושזהו מקום אוטופי שכולו מלא באהבת האדם. לפיכך, כיצד נהגו, אם בכלל, בענייני אבלות לזכר חורבן בית המקדש? וכיצד חיים בו בזמן בשתי תודעות הפוכות – תודעה של גאולה וחלום לירושלים שכולה עשויה מזהב ומצד שני – לצום לזכר החורבן?

ביקשתי מכהין הקס אלי וונדה מנטסנוט  שליט"א שיספר לי על מנהגי חודש תמוז וחודש אב באתיופיה. הוא ענה: "חודש תמוז היה חודש רגיל. ולא נהגו בו מנהגים מיוחדים". שאלתי, "אם כך, מה היה דין צום שבעה עשר בתמוז?", הוא ענה: "היה אצלנו יום רגיל. ידענו שזה תאריך מיוחד שנהגו בו לצום כי זה כתוב בתנ"ך, אבל לא ציינו אותו כיום מיוחד. כך כל חודש תמוז עד ראש חודש אב". המשכתי לשאול, "ומה היה המנהג בראש חודש אב?" והוא השיב: "ראש חודש באתיופיה הוא יום חג שבו נוהגים להתכנס בחיק המשפחה, נוהגים לא לעבוד ועושים סעודות. אבל אחר כך נוהגים לצום במשך כל חודש אב. על פי המסורת שלנו, אברהם, יצחק ויעקב מתו בחודש אב. לצום חודש שלם זה גם להתאבל עליהם במשך 30 יום. אנו צמים במשך היום ואוכלים בלילה, אבל גם בלילה אוכלים מעט מאוד, רק כדי להשביע את הרעב.

"בצום לא כולם שווים. מי שלא יכול לצום – בדרך כלל אותם אנשים שיוצאים לשדות, לעבודה, לא חייבים לצום עד הערב. הם  רשאים לאכול אחר חצות היום. אנשים מבוגרים יותר שנשארים בכפר ונוהגים להתפלל יחד עם הקסים צמים כל היום. מי שצם כל היום צם גם עבור מי שלא יכול לצום מכל מיני סיבות". "ומה דין תשעה באב?", שאלתי. "בצום תשעה באב נוהגים לא לעבוד בשדות וכולם נוהגים לצום עד הערב. אנו מדריכים שגם מי שקשה לו – צריך לצום כל היום, עד הערב". "איך הייתה האווירה באותם הימים?", תהיתי, והקס השיב: "אנחנו לא היינו בדיכאון, מה שהעסיק אותנו לא היה העבר אלא העתיד. לא חשבנו על חורבן בית המקדש, חשבנו על ירושלים של זהב ועל בית המקדש בעתיד".

מתוך דברי הקס אנו לומדים את אחד היסודות החשובים בעבודת ה', שנראה שהיום איננו קיים, והוא צריך להתקיים. ראשית, במסורת האתיופית המנהג בדרך כלל מתמקד בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו, ולא בפרטי הלכות מדוקדקות. זאת לומר, המוקד בעבודת ה' הוא הכוונה ומידת מסירות הנפש, ולא מספר המעשים ומספר שעות הצום. שנית, "ההלכה" האתיופית מאופיינת ביחס חיובי לאדם ובאמון בו ועבודת ה' כולה מושתת על אמון בכוונותיו לעבודת ה' בלב שלם. לכן, המילים "חשש", "אולי", "שמא" הן מילים הזרות בעולמם. שלישית, "ההלכה" האתיופית הדגישה את יסוד התודעה הקולקטיבית יותר מהתודעה האינדיבידואלית. התודעה הקולקטיבית, כפי שהיא מתבטאת עד היום בחיי הדת של יהודי אתיופיה, מדגישה את ריבונותה של הקהילה כשכולם צריכים זה את זה וכולם קשורים זה לזה. באופן פרדוקסאלי, זה מה שמאפשר את הגמישות ואת המרחב לכל אחד ואחת להתאים את קצב עבודת ה' בהתאם לצרכיהם הפיזיים והרוחניים. אבל יותר מזה, בתיאולוגיה האתיופית אין "מחמיר" או "מקל" בקיום המצוות. זהו עולם רוחבי. מי שצם חצי יום או זה שצם יום שלם – כולם שווים בעבודת ה'. לדעתי, זאת גם הייתה המסורת המקראית והרבנית הקדומה.

מכל מקום, כל היסודות התיאולוגים הללו אפשרו להנהגה הרוחנית האתיופית להרחיב את גבולות עבודת ה', אבל בעיקר למצוא חיבור בין האנושי לאלוקי, בין הפיזי לרוחני בין הקולקטיב לאינדיבידואל. כפי שזה עולה מדבריו של פרופ' אבי שגיא: "[המאמין ההלכתי] יכול ואולי חייב לעצב דרך נינוחה יותר של עמידה לנוכח הא-ל, משום שההלכה מיוסדת על אמון עמוק באדם, בשיפוטיו ובערכיו ועל הכרה עמוקה בברית שבין האדם ובין הא-ל. איש ההלכה אינו מתייצב כנתין חסר אישיות לנוכח הא-ל; אדרבה, הוא בא לברית עם מלאותו האנושית. […] ההלכה אינה מערכת אידיאלית-אפריורית ואינה מחוץ להוויות האדם, אדרבה, היא אמורה להתאים אל השכל ואל הסברא". "להתאים אל השכל ואל הסברא" – באתיופיה זאת הייתה המציאות ההלכתית.

דווקא בימים הללו חשוב להעצים את תודעת הגאולה על פני תודעת החורבן. זהו הרעיון העמוק שעומד מאחורי שבת חזון שלפני תשעה באב (ולא אחריו). בעל תודעת החורבן עסוק בחיפוש אשמים, לעומת בעל תודעת הגאולה שעסוק בלקיחת אחריות אישית. בעל תודעת הגאולה מאמין שאין אדם שנעלה יותר על אדם אחר. כולם שווים, והשוויון הזה לא פוטר אף אחד מאחריות אלא מטיל על כל אחד אחריות לחייו ולסביבתו.

(דברים חזון תשפ"ג)

 

הפוסט כיצד נהגו יהודי אתיופיה בתשעת הימים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=33591 0
מה היו נוהגים יהודי אתיופיה בנוגע להטבלת כלים? https://shabaton1.co.il/?p=33420 https://shabaton1.co.il/?p=33420#respond Wed, 12 Jul 2023 07:09:26 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=33420 מפעם לפעם אני שומע מרבנים גדולים התבטאויות חריפות, מלאות שנאה נגד כל מיני קבוצות, אבל בעיקר נגד בני אדם. אפשר לשמוע למשל משפטים כמו "הרפורמים יותר גרועים מהנוצרים", או "הלהט"בים סוטים", ולכן "חובה וצריך לשנוא משום שאנו קנאים" ו"י1ש להילחם נגד מהרסים". נראה שהעיקרון המנחה של השיח היום בעולם הוא שהעולם מחולק ל"טובים" ו"רעים". כיצד […]

הפוסט מה היו נוהגים יהודי אתיופיה בנוגע להטבלת כלים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

מפעם לפעם אני שומע מרבנים גדולים התבטאויות חריפות, מלאות שנאה נגד כל מיני קבוצות, אבל בעיקר נגד בני אדם. אפשר לשמוע למשל משפטים כמו "הרפורמים יותר גרועים מהנוצרים", או "הלהט"בים סוטים", ולכן "חובה וצריך לשנוא משום שאנו קנאים" ו"י1ש להילחם נגד מהרסים". נראה שהעיקרון המנחה של השיח היום בעולם הוא שהעולם מחולק ל"טובים" ו"רעים". כיצד רבנים, ובכלל, מנהיגים שהיינו מצפים מהם שלא יחלו דבריהם וכל היוצא מפיהם ייעשה מגיעים לרמה שכזאת? האם רבנים לא מבינים את ההרס שיש בדיבור? אסור לנו להקל ראש בעניין זה. לדיבור יש השלכות. איך כל זה קשור לחובת טבילת כלים חדשים מגוי במקווה? יש מספר יסודות חשובים הקיימים עדיין בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה שיכולים להפוך לאנטיביוטיקה לשיח זה.

במלחמת ישראל במדין בני ישראל מנצחים ויוצאים עם שלל רב. בעניין השלל נאמר "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת. כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (במדבר לא:כא-כג). חכמי הגמרא למדו שבכלי אוכל שהיו בשימוש של גוי מותר להשתמש על ידי הכשרת כלים וכלי חדש צריך לטהר באמצעות טבילתו במקווה. האם טבילת כלים חדשים במקווה היא מהתורה או מדרבנן? האם החובה להטביל כלים חדשים היא רק בכלים שמשתמשים בהם לאוכל? מאיזה חומרים עשויים הכלים שיש להטביל? בהלכה הרבנית המסקנה לכל השאלות הללו היא "כלי מתכת, המוזכרים בפרשת מדין, חייבים בטבילה (לדעת רוב הפוסקים – מהתורה), ואילו כלי עץ, אבן או חרס – פטורים מטבילה. כלי זכוכית חייבים בטבילה מדרבנן, ומברכים על הטבלתם. כלי פלסטיק – אינם חייבים בטבילה, ויש הנוהגים להטבילם בלא ברכה, במיוחד כשאין טרחה מיוחדת בדבר".

מה היה המנהג בהלכה האתיופית? שאלתי את כהין אלאס סמאי, והקס ענה לי כך: "היו עסקים בין יהודים לגויים ולא היה כל איסור לעסוק לעשות עסקים איתם. אבל הקפדנו על דבר אחד – על טומאה וטהרה. אם במהלך היום יהודי היה במגע עם גוי, לפני החזרה לכפר היהודי, נהג לטבול. אז וודאי שאם יהודי קונה כלים חדשים מהגוי צריך להטבילם. אצלנו אין חלוקה בין כלי מתכת לכלי עץ, בין כלי זכוכית לכלי חרב או אבן, כולם צריכים טבילה".

דבריו של הקס מתקבלים על הדעת לאור מנהגם המקפיד בכל דיני טומאה וטהרה. יהודי אתיופיה נמנעו ממגע עם כל מה שנחשב טמא. כפרי היהודים באתיופיה מוקמו בסמוך למקורות מים ומנהגי הטבילה התכופים היו כה בולטים עד שאחד מכינויי הקבוצה בפי שכניהם נגע לריח המים האופייני לגופם. ההקפדה על דיני טהרה שימשה גם אמצעי לשמירה על בני הקהילה מפני היטמעות בקרב שכניהם הלא יהודים, והבטיחה את ייחודם ואת היבדלותם. דיני טומאה וטהרה נוגעים לכמה היבטים – אחד מהם הוא המגע היומיומי עם הלא יהודים, מי שבא במגע עם גוי נהג לפני חזרתו לכפר לטבול בנהר. הסיבה שיהודי אתיופיה נוהגים להטביל את כל הכלים שנרכשו מגוי היא מדין טומאה וטהרה. לפי זה, מה הטעם לדרישה של התורה להטביל את הכלים? אם הטעם לטבילה הוא מדין טומאה וטהרה, אז אין מקום להבחין בין סוגי הכלים. נראה שהתורה מצווה להטביל דווקא את שלל כלי המתכת ממדיין מסיבות של טומאה וטהרה אבל בעיקר משום שכליי המתכת הללו שימשו בעבר ככליי רצח, נדבקה בהם לכלוכית של אכזריות. התורה מבקשת מאיתנו להטביל את הכלים הללו ובכך להעביר כל זוהמה של אכזריות שנדבקה בהם. טעם זה לא שייך בפלסטיק או בעץ. לפי זה, אקט טבילת כלים חדשים שנרכשים מגוי מחנך אותנו להיות פחות אכזריים. האכזריות איננה רק באלימות פיזית אלא גם באלימות מילולית. אולי זה הטעם מדוע נוהגים להקל שלא להטביל כלים חשמליים שכן דיני טומאה וטהרה כבר לא נוהגים היום ומה גם, כפי שאמר לי מורי הרב יעקב מדן, הגויים של היום אינם כמו הגויים של פעם. במקרים רבים הגויים אף עולים על היהודים מהבחינה המוסרית.

עם כל ההקפדה על טומאה וטהרה, באתיופיה לא היה שיח של 'אתם ואנחנו'. לא נמנענו לשבת זה עם זה, כל אחד שמר על הייחודיות שלו ללא כל פחד מהשונות של האחר. הבסיס לכך הוא אמון הדדי, ובעיקר ערך השוויון שעומד בבסיס התפיסה התיאולוגית של 'ביתא ישראל', שלפני הא-ל כולם שווים. הייתה להם את ההבנה שלמילים היוצאות מפינו יש השלכות מרחיקות לכת על חיינו ועל חיי אחרים ללא כל קשר לצבע עורם, דתם ועמדותיהם הפוליטיות.

בכל פעם שאנו מטבילים את הכלים החדשים שנרכשים מגוי יש לזכור שיותר משאנו צריכים להטביל את הכלים אנו צריכים להטביל את הלב ולנקות את הפה מהאלימות המילולית ומהמילים הפוגעניות שאנו מוציאים ממנו.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט מה היו נוהגים יהודי אתיופיה בנוגע להטבלת כלים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=33420 0
"שיהיה לכם לתרופות" https://shabaton1.co.il/?p=33165 https://shabaton1.co.il/?p=33165#respond Wed, 28 Jun 2023 07:03:21 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=33165 מפעם לפעם אני מחזיק בספרו של ד"ר יוסף גורי "ווען לאכט אייד" (מתי יהודי צוחק) ואני נהנה מהאוסף המדהים והמתורגם של ביטויים, ניבים, דימויים, מטבעות לשון ובדיחות בשפת היידיש. עופר אדרת כתב שיוסף גורי "הקים לתחיה את היידיש באוסף מילונים שפירסם, אליהם ליקט מאות קללות, ברכות וברכות שמתחזות לקללות. מאחורי החיוך עמד גם עצב: רצונו […]

הפוסט "שיהיה לכם לתרופות" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

מפעם לפעם אני מחזיק בספרו של ד"ר יוסף גורי "ווען לאכט אייד" (מתי יהודי צוחק) ואני נהנה מהאוסף המדהים והמתורגם של ביטויים, ניבים, דימויים, מטבעות לשון ובדיחות בשפת היידיש. עופר אדרת כתב שיוסף גורי "הקים לתחיה את היידיש באוסף מילונים שפירסם, אליהם ליקט מאות קללות, ברכות וברכות שמתחזות לקללות. מאחורי החיוך עמד גם עצב: רצונו לשמר את תרבות הוריו, שנרצחו בשואה". ספר נוסף ידוע שלו נקרא "שנשמע בשורות טובות — ברכות וקללות ביידיש", ספר המכיל מאות ברכות וקללות עממיות עסיסיות. למשל, מספר דוגמאות לז'אנר של קללות שמתחזות לברכות – "שתהיה עשיר כקורח ותוציא הכל על רופאים", או "שתיהנה בסעודת החתונה שלך ותיחנק בביס האחרון", וכמובן: "שתחיה, אבל לא להרבה זמן". הופיעו גם קללות מיוחדות שכוונו כלפי שני בני אדם. כמו למשל, "שאתה תהפוך ללביבה והוא לחתול, ושהוא יבלע אותך וייחנק — ואז ניפטר משניכם", ו"שתהיו לכפרה שניכם ביום אחד".

זאת ההזדמנות לשאול – מה משמעותן של הקללות והברכות בחיינו? למה כאשר לומדים שפה חדשה לומדים בעיקר את הקללות? ובכלל, נראה לי שאפילו בתורה מספר הפסוקים של הקללות עולה בהרבה ממספר הפסוקים של הברכות. עד כמה מועילה הברכה ומזיקה הקללה?

בתורה מצאנו מספר איסורים לקלל אדם מישראל, בפרשת משפטים (שמות כב כז) נאמר: 'אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר'. ובפרשת קדושים (ויקרא יט יד) נאמר: 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'. כלומר, אם התורה אוסרת לקלל סימן שהתורה לוקחת ברצינות יתר את המקלל? כלומר ככל הנראה לברכה או לקללה יש כח, והן עלולות להשפיע לחיוב או לשלילה על המציאות. האם באמת זה כך? באופן אישי, כאשר מברכים אותי אני כל כך מתרגש, ולעומת זאת, כאשר מישהו מקלל אותי קללה נמרצת זה לא מטריד אותי כלל. אבל למה זה כך? רבי אליעזר לימד אותנו  ש"אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך" – האם זה נכון גם במקרה של קללה? ומה היחס הקיים בין המברך למבורך ובין המקלל למקולל?

סבא שלי, אבא גדעון דג'ן מנגשה זצ"ל, נהג לסיים בכל יום לקרוא את ספר "מזמורא דוויד" (ספר תהילים). בהרבה בקרים בכפר שלנו באתיופיה הייתי מתעורר מקול הקריאה הנעימה והמהירה, של סבא. למדתי ממנו הרבה, בעיקר ממעשיו ומהתנהגותו. הוא לימד אותי, שזאת גם התיאולוגיה האתיופית. ש"אין שום דבר בעולם שפועל באופן עצמאי, ללא התערבותו של הקב"ה. הכל זה מא-לוהים. גם המברך וגם המקלל פועלים מכח הקב"ה". שאלתי – מה זה אומר? למה הקב"ה אומר לאחד לברך ולשני לקלל? והוא ענה, בלשון שלי, שהאמונה שהכל מהקב"ה מביאה אותנו לקחת אחריות אישית. במקום הרצון שלנו לתקן את העולם אנו נדרשים לתקן את עצמנו. הקללות והברכות הן כמו קריאת התעוררות לכל הצדדים לעשות חשבון נפש. מהם היתרונות והחסרונות שלי? איפה אני צריך להשתפר ואיפה עליי להשתנות? מה עליי לעשות? איך אני משפר את הסבלנות שלי, את החוזק הנפשי שלי?

מאוד שמחתי שכך מסופר בתלמוד הירושלמי שרבי ישמעאל הלך בדרך ופגש בגוי שבירכו, רבי ישמעאל השיבו לו ש'מילתך אמורה'. בהמשך הדרך פגש שוב בגוי אחר שקיללו, והשיבו רבי ישמעאל ש'מילתך אמורה'. תלמידיו תמהו – כיצד ענה למברך ולמקלל באותה לשון? והוא הסביר: 'למברך עניתי שאיני צריך להשיב לו ברכה, לפי שבכך שברכני הרי השם מברכו שנאמר ומברכך ברוך, ומה יוסיף ברכתי על ברכת השם, ואילו למקלל השבתי שבעצם קללתך הבאת על עצמך קללה, כפי שנאמר אררך ארור'.

התרבות הדתית של יהודי אתיופיה מלמדת אותנו שהמציאות כולה היא של הקב"ה, ולצד זה, בתוך מציאות זאת קיים פער בין מה שהיינו רוצים להיות לבין מצבנו הנוכחי. בין המציאות הדמיונית למציאות הריאלית. הקללות והברכות מלמדות על עולם חסר שזקוק להשלמה. השאלה היא ההשלמה של מי – שלי או של האחרים? אדם שמברך מגלה אכפתיות לאחרים והוא שותף לכאבו או להצלחתו של האחר. המברך מצליח ומסוגל לראות את מה שאין ואת מה שיש לאחרים. לעומת זאת, המקלל הוא ההיפך מכל זה. אכפת לו רק מעצמו. זאת מחשבה אגואיסטית. קיומו של האחר רק מאיים עליו ומהווה גורם מעכב במימוש תשוקותיו. אדם שמקלל הוא אדם מתוסכל. אדם שמברך הוא אדם מבורך. לפי זה אסור לאדם גם לקלל את עצמו.

התיאולוגיה האתיופית, אם כן, מלמדת אותנו את הסוד להיות מן המברכים ולא מן המקללים, אבל גם איך להגיב בעולם שיש בו מקללים. לסבא שלי היה ביטחון עצמי. הוא ידע בערך עצמו. לכן הוא לא התרגש מקללות. מצד שני, הוא ידע לכבד אפילו את המקללים, כי א-לוהים אמר להם לקלל. אם מאמינים שאפילו המקלל הוא שליח של הקב"ה מובטח לנו שהקללות יהפכו לברכות.  "וישא בלעם את עיניו – ביקש להכניס בהם עין רעה". ומה ראה? "וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו", וכדברי רש"י: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו".

(בלק תשפ"ג)

 

הפוסט "שיהיה לכם לתרופות" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=33165 0
הוצאת זרע לבטלה במנהג יהודי אתיופיה https://shabaton1.co.il/?p=33035 https://shabaton1.co.il/?p=33035#respond Wed, 21 Jun 2023 10:33:01 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=33035 לפני מספר שנים שמעתי הרצאה מפי פסיכולוג שעסקה בקשר שבין הוצאת זרע לבטלה לחזרה בשאלה אצל בני ישיבות תיכוניות. הוא טען שבני הישיבות עוברים בעניין זה מסכת הפחדות שכל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, והוא שופך דמים והורג את הנפש ובמעשה זה מוליד מלאכי חבלה. זאת ועוד, הם אף שוחטי ילדים ועובדי עובדה זרה […]

הפוסט הוצאת זרע לבטלה במנהג יהודי אתיופיה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

לפני מספר שנים שמעתי הרצאה מפי פסיכולוג שעסקה בקשר שבין הוצאת זרע לבטלה לחזרה בשאלה אצל בני ישיבות תיכוניות. הוא טען שבני הישיבות עוברים בעניין זה מסכת הפחדות שכל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, והוא שופך דמים והורג את הנפש ובמעשה זה מוליד מלאכי חבלה. זאת ועוד, הם אף שוחטי ילדים ועובדי עובדה זרה וחשובים כמו בהמה ואין להם חלק בעולם הבא. הפסיכולוג טען כי בני הישיבות התיכוניים הנמצאים בגיל ההתבגרות אינם עומדים בכך.

הפער העצום הזה שבני הישיבות מצויים בו – בין מסכת ההפחדות שיש בהוצאת זרע לבטלה עד כדי כך שאין תשובה מהמעשה הנורא הזה לבין מעשה אנושי וטבעי המצוי מאוד אצל נערים בגיל ההתבגרות – יוצר קרע עמוק בתוכם. במצב זה בני הישיבות נמצאים במצב נורא של הרגשת אפסות, של נפילה שאין לה תקומה. ממש נקיפות מצפון של אדם רוצח, כזה שאין לו חלק בעולם הבא. בני ישיבות רבים מתייסרים, כי לפי חלק מהדעות, לפחות על פי הזהר, על עבירת הוצאת זרע לבטלה אין תשובה. הם תוהים – כיצד הדבר מסתדר עם סוד התשובה? אז הפתרון הוא עזיבת עולם ההלכה, מה שמכנים "חזרה בשאלה".

איך קרה הדבר שאפילו שהתורה לא מזכירה איסור מפורש להוצאת זרע לבטלה, ובמסורת הרבנית הפעולה הפכה להיות בין העבירות החמורות ביותר? "רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש" (כלה רבתי א, יח-יט), ואף יש דעות המחייבות מיתה. לפי הנתונים שמסר אותו פסיכולוג, מעט מאוד בחורים בגיל ההתבגרות מצליחים להימנע מהוצאת זרע, ומסכת ההפחדות אינה תרומת למצב אלא מחמירה אותו.

מהו יחסה של יהדות אתיופיה בנושא זה? ציינתי בעבר שההלכה האתיופית לא הושפעה כלל ועיקר גם מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. זה לא אומר שהיה נתק גיאוגרפי, אבל כן היה נתק במסורות – שני ערוצים התפתחו במקביל. בעת ההתפתחות הרבנית יהודי אתיופיה התפתחו אף הם, בערוץ משלהם, והיו לכך השפעות מרחיקות לכת על עיצוב זהותם ועל מאפייני חייהם כיהודים באתיופיה. שאלתי את הדוד שלי תוקו מנגשה ז"ל – מה עושים במצב כזה שיש הוצאת זרע לבטלה?

הדוד שלי לא אהב את המילה "בטלה", "ממה מתבטלים?", הוא שאל. הבנתי מיד שעל פי תפיסתו הוצאת זרע אינה מעשה בטלה ולכן זה אינו חמור כפי שחושבים. (אלא אם כן זה נעשה בעקביות או בהתמכרות). בכל מקרה, אם יוצא זרע בכל דרך, גם קרי לילה, ספר האורית (התורה) אומר לנו מה לעשות: "ואִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא פרק ט"ו פסוק ט"ז). התורה לא מפרשת בעזרת אלו כלים יצא הזרע. התורה פשוט מציינת עובדה: "ואִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע" ומספקת מייד את הפתרון לכך. ו"ְרָחַץ בַּמַּיִם", ממתין עד הערב וחוזר לבית טהור. הדוד הוסיף: "מי שמרגיש קרי לילה יורד מן המיטה ושוכב על הרצפה. מוקדם בבוקר הוא הולך לטבול, וחוזר מיד לבית ללא כל טקס. הרואה קרי בשבת יושב לבדו בצד, אסור לגעת בו, ורק ביום ראשון בבוקר הוא יורד לטבול". נראה שהדוד לא מחלק כלל בין הוצאת זרע יזומה, שלא כינה אותה 'חטא', לבין קרי לילה. הדבר החשוב מבחינתו היה לא מה הביא אדם להוצאת הזרע אלא דרכי התיקון. גבר שיצא מגופו זרע, בכל דרך שהיא, הנקרא "בעל קרי" – נחשב טמא. הוא טובל בו-ביום ובערב נטהר וחוזר לביתו. במסורת הרבנית היו כמה שלבים כאשר בסוף הדרך ביטלו את הצורך בטבילה זו והעמידו הדבר על הדין, "שאף בעל קרי מותר בד"ת ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה בתשעה קבין מים, וכן פשט המנהג" (שולחן ערוך אורח חיים, פח. (ראו עוד: דב הרמן, מעגל החגים)).

אם כך, נראה שבעוד שבמסורת הרבנית הקלו מאוד בענייני טומאה וטהרה וביטלו את טבילתה הרי שהחמירו מאוד, לפעמים בצורה לא פרופורציונית, במוציא זרע לבטלה. לעומת זאת, בהלכה האתיופית החמירו מאוד בענייני טומאה וטהרה וכל מי שיצאה ממנו שכבת זרע נחשב לטמא והוא הולך לטבול. ההלכה האתיופית לא ראתה בכך מעשה נורא אלא מעשה שעלול להתרחש מעצם היותנו אנושיים.

במסגרת המאמר הזה לא אתייחס לשאלה מדוע התורה אסרה זאת ומהו ההסבר של חכמי הקהילה האתיופית לאיסור זה, אבל גם כאן ניתן לראות עד כמה הגישה ההלכתית האתיופית היא גישה אנושית, מאמינה באדם ובעיקר היא מספקת לנו כלים לגישה חינוכית מדהימה. אף אחד לא רוצח ולא פושע, כל אחד יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר.

(חוקת תשפ"ג)

הפוסט הוצאת זרע לבטלה במנהג יהודי אתיופיה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=33035 0
מי הם הפריבילגים? https://shabaton1.co.il/?p=32905 https://shabaton1.co.il/?p=32905#respond Wed, 14 Jun 2023 08:33:25 +0000 https://shabaton1.co.il/?p=32905 לפני כשנה שוחחתי עם בחור ישיבה חרדי ממוצא אתיופי. הוא אמר לי: "אנו, החרדים האתיופים, נמצאים בין הפטיש לסדן. החרדים האשכנזים לא מקבלים אותנו כי אנו שחורים (בעור) והקהילה האתיופית לא מקבלת אותנו כי אנו שחורים (בבגד)". רציתי לשאול אותו למה הוא בחר להיות במקום שלא מקבלים אותו, חרדי אתיופי? אבל לא שאלתי, כי זו […]

הפוסט מי הם הפריבילגים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>

לפני כשנה שוחחתי עם בחור ישיבה חרדי ממוצא אתיופי. הוא אמר לי: "אנו, החרדים האתיופים, נמצאים בין הפטיש לסדן. החרדים האשכנזים לא מקבלים אותנו כי אנו שחורים (בעור) והקהילה האתיופית לא מקבלת אותנו כי אנו שחורים (בבגד)". רציתי לשאול אותו למה הוא בחר להיות במקום שלא מקבלים אותו, חרדי אתיופי? אבל לא שאלתי, כי זו שאלה שטחית ושגויה.

זה כמו לשאול "למה אתה על כיסא גלגלים? למה את אישה? למה אתה משרת ב -8200?  למה נולדת להורים עשירים? למה אין דירה בבעלותך? למה אתה חילוני? למה אתה מזרחי? למה אתה אשכנזי? בעצם זה כמו לשאול מי הם הפריבילגים? מי שיש לו כסף? עיניים כחולות? מה משייך אותנו לקבוצת הפריבילגים ומה אינו משייך אותנו לקבוצה זאת? בקיצור, השאלה היא מי הוא ה"אחר", ה"שונה", החזק או החלש? על מי מוטלת החובה לגלות אחריות לתיקון העוולות האנושיות שאנו נחשפים להן ביום יום? בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה קיימת הבחנה חזקה בין ה'סימפטום' ל'מחלה'. ומהזווית הזאת ננסה לענות על שאלתנו.

באחת האוניברסיטאות בניו יורק לפני כשבוע נבחרה על ידי חבריה סטודנטית למשפטים, מהגרת מתימן, לשאת את נאום הסיום.  בדברי הסיום שלה היא קראה "למהפכה" שתפיל את מה שהיא כינתה "העליונות הלבנה" של המערכת המשפטית האמריקאית. היא תקפה את משטרת ניו יורק והגדירה אותם "פשיסטים" ולצד זה היא העלתה טענות קשות נגד ישראל שמבצעת "רצח ללא הבחנה". התברר  שהיא גם קראה בעבר "מוות לאמריקה", ש"כל ציוני יישרף בגיהינום", ו-"אני מאחלת מוות לישראל". העיתונאי בן דרור אמר שהיא פשוט שונאת את ארצות הברית, אותה מדינה שנתנה לה מקלט. הוא שואל: "קצת מוזר שהיא ברחה מהתופת של תימן כדי להפיץ את הרעל שגרם לתופת. כידוע, במלחמה האחרונה שמתנהלת בתימן היו עד עתה 377 אלף קורבנות, 4.5 מיליון פליטים, 17.4 מיליון רעבים, אבל המוכתרת של האוניברסיטה… לא גינתה את תעשיית המוות והחורבן" (בן דרור ימיני). האם אותם אלו שבחרו אותה לנאום ידעו בדיוק במי מדובר, או שהם לא ידעו? אז מי פה הפריבילג? אדם שמותר לו להגיד הכל או אדם שאסור לו להגיד הכל?

רק לפני שנה, כזכור, חברת הקונגרס הסומאלית-אמריקנית, השוותה בטוויטר בין ישראל וארה"ב לבין החמאס והטאליבן, בטענה שכל אלו אחראים לזוועות "בלתי ניתנות לתיאור". בזמנו, למעלה ממאתיים רבנים אורתודוקסים מארה"ב ומרחבי העולם שלחו מכתב ליו"ר בית הנבחרים האמריקני, בדרישה לפטר אותה. אז מי פה הפריבילג? שלא נתבלבל. יש פערים, יש עוולות, ישנה הפליה על בסיס גזע, צבע עור ומגדר והשאלה היא מי פה באמת מדבר בשם אינטרסים אישיים ומי מדבר בשם אינטרסים לאומיים, מיהם הפועלים והדורשים לעצירת העוולות וצמצום הפערים החברתיים, ומי באמת מבקש להנציח אותם? על מי פה מוטלת האחריות?

הצעת חוק חדשה בכנסת ישראל קובעת כי הסתה נגד הציבור החרדי תחשב לעבירה פלילית לכל דבר ועניין על פי חוק העונשין. המניע להעלאת ההצעה הוא תופעה של התבטאויות קשות כלפי המגזר החרדי. החוק הקיים מתייחס למאפיינים יחידים המתקיימים באדם מלידה ואינם נשלטים על ידו: צבע, גזע, ומוצא לאומי-אתני. ועכשיו, מבקשים להרחיב את האיסור. נראה לי שאין לדבר סוף. מה עם קבוצות דתיות אחרות, כמו רפורמים, קונסרבטיבים? ומה עם חילוניים? ומה עם אשכנזים שאינם חרדים וחרדים שאינם אשכנזים? מי סובל ומי גורם לסבל? על מי מוטלת האחריות?  על הצד ה"חלש" או על הצד ה"חזק"?

האדם המערבי לא השתנה בגלל שהוא קושר עניבה. האדם הדתי אינו שונה מהאדם המקראי בגלל שהוא חובש שטריימל. גם בתקופה בה נכח אלוקים בחיי העם ביום יום, העסיקה אותם השאלה מי משתייך לפריבילגים ומי מודר מהם? "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", טוען קרח. לכאורה, קרח מציג טיעונים צודקים! קרח, בשם קבוצת מיעוט, בא לתבוע את עלבונה של אותה קבוצה.

אז, אלוקים החליט, ומי אמור להחליט היום? כל קבוצה מרגישה שהיחס כלפיה הוא יחס של דיכוי, הפליה והתעלמות ממנה. ובאופן מוזר, גם כל הקבוצות הללו משדרות- לפחות כלפי חוץ- שהן 'בעלות הבית' הזה. זה יוצר מפגש היררכי ושיפוטי. מגילת רות פותחת בפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים". על פסוק זה מוצאים אנו דרשת חז"ל מעניינת: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ויהי בימי שפוט השופטים"? דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך, אומר לו [בעל הדין]: טול קורה מבין עיניך". איפה קיימת אותה "הקורה" שמזכיר בעל הדין כנגד השופט? האם ה"קורה" נמצאת רק בדמיונו של הנשפט או ברטוריקה שלו? או שה"קורה" שמזכיר בעל הדין נמצאת באמת והשופטים אינם ישרים והם אינם רואים אותי? מי מחליט מה נכון? מיהו אזרח נאמן שממלא את חובותיו האזרחיות ומיהו בוגד? מה עושים בעולם שבו כל אחד חושב שהוא אלוהים? באתיופיה לימדו אותנו שיש א-לוהים אחד, והוא לא היה אדם. א-לוהים דואג לכולם שיחיו באופן שונה, אבל שווה.

(קרח תשפ"ג)

הפוסט מי הם הפריבילגים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

]]>
https://shabaton1.co.il/?feed=rss2&p=32905 0