"אחרי שהפצועים פונו חזרתי הביתה, ניסיתי להרגיע את הילדים, שראו חדשות, שמעו את הדיווחים וידעו שהיה פיגוע בעיר עם נרצחים ופצועים ושהמחבלים לא נתפסו", מתאר יחיאל וקנין, תושב אלעד מזה 19 שנה וחובש בכיר באיחוד הצלה, ומוסיף בכנות: "אין הרבה דרכים להרגיע ילדים במצב כזה. אי אפשר להגיד להם 'תסמכו עלי, יהיה בסדר'. הם ילדים בוגרים שמבינים את הסיטואציה. הם ביקשו ממני לא לצאת יותר מהבית כדי שלא אסתכן. רק אחרי שהילדים נרדמו יצאתי להמשיך לסייע למי שצריך, כשכל הזמן הפניתי מבט לאחור לוודא שאין מישהו מאחוריי, שהמחבלים לא יצוצו פתאום".

הפיגוע הרצחני באלעד התרחש במוצאי יום העצמאות והסתיים עם שלושה נרצחים – בועז גול, יהונתן חבקוק ואורן בן יפתח ז"ל, שלוש אלמנות ושישה עשר ילדים יתומים.

שני המחבלים מהכפר רומאנה, שהסתובבו חופשיים מליל חמישי ועד הבוקר המאוחר של יום ראשון, הדירו שינה מעיניהם של תושבי אלעד.

"היינו בבית, בדיוק השכבתי את הילדים לישון, ופתאום שלחו הודעות בקבוצות וואטסאפ של חברים מאלעד שיש פיגוע. כולם נכנסו להיסטריה. למזלי, הקטנים כבר ישנו. בדקנו איפה כל הילדים הגדולים נמצאים; הם לא היו באלעד, אבל הייתי בלחץ ורציתי לוודא שהם גם לא יחזרו מהישיבה הביתה, שלא יתקרבו לאלעד", נזכרת יהודית, תושבת אלעד, ברגעים המבעיתים.

"הודיעו לתושבים להישאר בבתים, אז נשארנו בבית ונעלנו את הדלתות. היו המון אמבולנסים ומשטרות, ידענו שהיו מחבלים ושהם ברחו, אבל לא ידענו מה קורה. נשארנו ערים עד 1 בלילה. כל הזמן היו שמועות על זה שיש כמה הרוגים ושמדובר בארוע גדול. כל החברים שלנו גרים באזור הפיגוע והם ראו מהמרפסות הכל, הם ראו את ההחייאות, גם הילדים שלהם ראו הכל. דאגנו מאוד".

האמבולנס הראשון בזירה

מי שיצאו מהבתים לסייע לפצועים ולנפגעי החרדה הם בין השאר מתנדבי איחוד הצלה, החובש יחיאל וקנין ורפאל ברכץ, תושב אלעד ואחראי אמבולנסים של איחוד הצלה בעיר אלעד, שהיה נהג האמבולנס הראשון שהגיע לאירוע.

בגלל אירועי יום העצמאות, שהצריכו אבטחה וכוננות אמבולנסים כחלק מהנהלים, מרבית האמבולנסים שמשמשים ככוננים באלעד חסרו באותו לילה ארור. במזל, רפאל היה בכוננות באלעד באותו ערב. מתחת לביתו עמדה ניידת טיפול נמרץ של איחוד הצלה וגם אמבולנס רגיל. לקראת 20:30, כשהשכיב את ילדיו לישון, קיבל דיווח ברשת הקשר על פציעה עם חבלה קשה ברחוב יהודה הנשיא 68 בעיר, לשם יצאו כוננים רבים, כשהראשון שהגיע לזירה דיווח על מחוסר הכרה מדמם שתיאר בפניו שהיכו אותו ערבים.

רפאל שהבין שמדובר באירוע חריג, אך כמו כולם – עוד לא הפנים שמדובר בפיגוע, החליט להגיע עם האמבולנס. הוא מתאר: "הגעתי לרחוב יהודה הנשיא והכביש היה ממש חסום. ראיתי מכוניות זרוקות על הנתיבים, נעולות. הבנתי שאנשים פשוט ברחו. התחלתי להבין את הלך הרוח, ותוך כדי המירס מדווח מעוד כוננים נוספים של איחד הצלה שנתקלו בעוד פצועים זרוקים בשטח, מדממים. בשלב זה היה ברור לכולנו שזה פיגוע, אבל אני לא יכלתי לעבור עם האמבולנס ברחוב הצר והחסום. בנס, שוטר שהיה מאחוריי איתר את הנהגים שהשאירו את הרכבים שלהם באמצע הנתיבים וביקש שיחזרו והצלחתי להגיע כאמבולנס ראשון לזירת האירוע ולסייע.

"הנרצחים נהרגו ממש במקום, לא היה צורך לפנות אותם, אבל עלו אליי פצועים מחוסרי הכרה שנכון למוצאי שבת התברר מבית החולים בלינסון שב"ה הם יצאו מכלל סכנה. שינעתי את הפצועים לניידות טיפול נמרץ של מד"א שהגיעו באותו זמן ולקחו אותם לבית החולים, וחזרתי לזירת האירוע להעמיס פצועים נוספים".

הייתה אווירה מאוד מתוחה בעיר, המשטרה אמרה שהמחבלים עדיין מסתובבים באלעד וזה היה מפחיד, אבל התחושה של הצלת חיים גוברת על הכל ואנחנו סומכים על הקב"ה

מראות קשים

גם כשיחיאל וקנין קיבל קריאה במירס הוא לא הבין בהתחלה שמדובר בפיגוע. רק כשהיה בדרך לזירה עם האופנולנס (אופנוע חירום מאובזר בציוד רפואי, ל.ש) שלו והגיעו דיווחים על נפגעים רבים, הפנים את האירוע.

יחיאל: "כשהגעתי לזירה נתקלתי בהרוג שהיה ברחוב שמעל הפארק, ואז ירדתי עם הכוחות לתוך הפארק עצמו ונתקלתי בשני הרוגים, והיו עוד שני פצועים שהעמסנו לאמבולנס. אחד מהם היה פצוע מאוד קשה והפרמדיקית נתנה לפצוע השני טיפול מציל חיים בשטח. ולא נעים לי להגיד את זה אבל ובגלל שלא היו אמבולנסים בשטח נאלצנו להעמיס את הפצוע על גדר במקום על אלונקה כדי לצאת מהפארק לכיוון האמבולנס שהיה אמור להגיע".

לקח זמן עד שהגיעו הכוחות לזירה?

"באירוע עצמו בוודאי, חוץ משיטור עירוני שהיה באזור, לקח כמעט חצי שעה עד שהגיעו כוחות משטרה. היו מתנדבים של איחוד הצלה ושל מד"א אבל חסרו אמבולנסים בגלל ארועי יום העצמאות, והרגשנו ממש לבד", יחיאל משיב.

מי שנקלע לזירה וראה את ההרוגים והפצועים מהפיגוע באלעד, שהתרחש באמצעות גרזן, מתאר כי מדובר במראות קשים. רפאל התמקד בנהיגה ולא מש מהגה האמבולנס מהשעה 20:30 ועד 2 בלילה, כך שלמזלו, כך לדבריו, יכל להימנע מלהביט בזוועות. אך יחיאל השתדל להתמקד בהצלת החיים ולא להפנים את מה שעיניו רואות: "אני כבר הרבה שנים חובש ויודע שצריך להיזהר. יש רמת חשיפה שאתה קובע לעצמך. אני לא מכניס את עצמי למראות שיכולים לפגוע בי. אם אני מטפל בפצוע אני יודע לשים לעצמי מחסום, וכשזה הרוג אני לא ניגש אליו, אני בא להציל חיים, אני לא מתעסק עם מתים. באיזה שהוא מקום זה שומר עליך לאורך זמן.

"כשהייתי חובש צעיר יצאתי לתאונת דרכים ליד אלעד וראיתי מראות שמאוד קשים לי עד היום. ראיתי שני אנשים שעולים באש ברכב, והרחתי ריח קשה, שליווה אותי אחרי זה כמה שנים", יחיאל משתף. "עם הזמן אתה לומד איך להציב את המחסומים ולא לצבור מראות וזכרונות שעשויים לפגוע בתפקוד שלך בעתיד". וכך עשה גם הפעם.

כשיצאתי להמשיך לסייע למי שצריך, כל הזמן הפניתי מבט לאחור לוודא שאין מישהו מאחוריי, שהמחבלים לא יצוצו פתאום

שלוחי מצווה אינם ניזוקים

העובדה שהמחבלים המשיכו להסתובב באלעד, כשאין להם דבר להפסיד, הסעירה את התושבים. ליל חמישי שעבר, ליל הרצח, היה מלא בחרדות וחוסר ודאות, והתושבים נותרו ספונים בבתיהם, מחשש שהמחבלים ימשיכו במסע ההרג.

רפאל מתאר שהכוננים החלו לקבל דיווחים על נפגעי חרדה רבים, מתוכם ילדים שבילו בלונה פארק בזמן שהמחבלים היכו במאבטח של הפארק ופצעו אותו קשה, תוך שהם צופים בו מתמוטט. בנוסף, תושבים רבים דיווחו על חשודים שונים, והכוננים הוקפצו לעשרות ארועים והרגיעו את התושבים לאורך כל הלילה: "המון חובשים של איחוד הצלה הסתובבו באותו לילה ברחבי אלעד, כדי לתת את המענה הראשוני וגם כדי להעניק תחושת ביטחון בעיר ולהרגיע. רק בשתיים בלילה ירדתי ממשמרת כי כבר לא הייתי מסוגל לנהוג", הוא מתאר.

לא היה מפחיד להסתובב בזמן שההנחיות לכולם היו להישאר בבתים?

"הייתה אווירה מאוד מתוחה בעיר, המשטרה אמרה שהמחבלים עדיין מסתובבים באלעד, חגו מסוקים ורחפנים בשמיים וכל היחידות המיוחדות של צה"ל הגיעו, וזה היה מפחיד, אבל תחושת השליחות שאנחנו לומדים כל הזמן באיחוד הצלה היא לחתור למגע", רפאל משיב, ומוסיף:

"נכון, זה מפחיד והסתובבנו ללא נשק, לרובנו אין נשקים אישיים, אבל התחושה של הצלת חיים גוברת על הכל ואנחנו סומכים על הקב"ה שאם הוא שולח אותנו – שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

"אלו היו רגעים לא פשוטים", יחיאל מודה. "הילדים נעלו דלתות, והשכנים סגרו את הפתח בגג הבניין כדי שהמחבלים לא יוכלו לברוח לשם. אברהם, בן ה- 10 שלי כתב ביומן שלו שהוא לא מבין למה רוצחים אותנו ועוד ביום העצמאות, אנחנו אמורים להיות עם חופשי בארצנו, והוא ממש ביטא רגשות קשים. אני מקווה שהטראומות לילדים לא יישארו לתמיד".

"היו שמועות על זה שהאיכונים של הטלפונים של המחבלים מגיעים מתוך אלעד, ובמשך כל השבת היו מסוקים מעל אלעד וכוחות רבים, אז הבנו שהמחבלים עדיין באלעד"

שבת מתוחה

בבוקר יום שישי, כשתושבי אלעד התעוררו משנת לילה מסויטת, התאכזבו לגלות שהמחבלים עדיין לא אותרו. ראש העיר אלעד ישראל פרוש הכריז שמוסדות החינוך ייפתחו כרגיל, אך ההורים לא מיהרו לשלוח את ילדיהם למסגרות, וגם הם עצמם מיעטו בקניות והכנות לשבת והשתדלו להמשיך ולהסתגר בבתים.

רפאל: "למחרת בבוקר לא שלחתי את הילדים לבית ספר. בתור נהג מתנדב של איחוד הצלה הסתובבתי בין בתי הספר, ולא היו כמעט ילדים בכיתות. העיר הייתה שוממת".

גם יהודית החליטה לא לשלוח את הילדים לבתי הספר: "מאחר שהמחבלים עדיין לא נתפסו לא הרגשנו בטוחים לשלוח את הילדים, וכך גם רוב ההורים האחרים. גם בשבת נשארנו נעולים בבתים, והבנו שהאירוע לא הסתיים. היו שמועות על זה שהאיכונים של הטלפונים של המחבלים מגיעים מתוך אלעד, ולכן כוחות הביטחון ממשיכים לחפש אותם באזור העיר. במשך כל השבת היו מסוקים מעל אלעד וכוחות רבים, אז הבנו שאין רגיעה ואם ממשיכים לחפש אותם בתוך אלעד – כנראה שיש מידע על זה שהמחבלים עדיין באלעד".

רפאל מתאר שבת מתוחה מאוד בה העיר הייתה נראית כמו מבצר צבאי סגור עם עשרות חיילים, מסוקים באוויר, יחידות מיוחדות עם רכבים סמויים, ומסוק משטרה שחג מעל הבתים בגובה נמוך. "במשטרה העריכו שהם קרובים מה שגרם לאווירה מתוחה מאוד בתוך אלעד, עקב הידיעה שהם מסתובבים בתוכנו. התושבים חששו שהם מסתתרים באחת הדירות בעיר, באיזה פארק או בבתי הספר", הוא מוסיף.

"עם הזמן אתה מנסה לנחם את עצמך שאולי המחבלים כבר לא באזור, אבל למרות שאנחנו שומרים שבת ידענו שהם לא נתפסו כי כל השבת הסתובבו מעלינו מסוקים ומזל"טים וראינו עוד מסוקים ועוד כוחות, אז הבנו שהאירוע כנראה עדיין באזור אלעד", יחיאל משתף, ומוסיף: "למרות הכל, חלקנו יצאנו לבתי כנסת, גם מתוך תחושה של אחריות, במיוחד אני, כאדם חמוש".

מזמור לתודה

האירוע המשיך לתוך יום ראשון, כשהתושבים ניסו להמשיך בחייהם ולייצר לילדיהם שגרה כל שהיא במקביל למחבלים שמסתתרים בשולי העיר עם גרזנם בידם.

רפאל, יחיאל ויהודית החליטו לשלוח ביום ראשון את הילדים לבתי הספר לאחר התלבטות גדולה. כולם הסיעו בעצמם את הילדים ווידאו שיש שמירה במקום.

הידיעה על תפיסת המחבלים בהמשך אותו יום התקבלה בשמחה ובהקלה גדולה בעיר. "בתי הספר באלעד שרו עם הילדים 'מזמור לתודה' ועשו מזה ארוע מאוד רציני ומכובד", יהודית מתארת.

"הם היו מתחת לבית", רפאל אומר. "מצאו אותם 500 מטר מקו בתי התושבים – לדעת שהם היו פה ושמעו את הלוויות וראו את כל הכוחות – זה לא כל כך נעים, בלשון המעטה. הנס הגדול הוא שהם פשוט לא יצאו שוב לעשות פיגוע. יש הרבה תושבים שתוהים למה לא הרגו את המחבלים, אבל אנחנו כמדינה יהודית, תמיד חסים על השני. אני מאמין שימצו איתם את הדין. ובהחלט, עכשיו האוירה יותר רגועה, יודעים שמצאו אותם, שהם לא מסתובבים בתוכנו".

"זו הקלה שהם נתפסו כי האיום המיידי הוסר, אבל אנחנו צריכים להבין שאי אפשר להמשיך ככה כי זה משהו שיכול, חלילה, לחזור על עצמו", יחיאל מוסיף. "זה לא משהו שקרה באלעד אף פעם וזה לא היה בתודעה שזה הולך לקרות, אנחנו לא מורגלים בזה, אבל, בשנים האחרונות הייתה ירידה בתחושת הביטחון. בעבר הייתה שמירה בכניסה לעיר 24 שעות ביממה והייתה גדר חשמלית מסביב לעיר עם חיישנים, מצלמות ומוקד ביטחון. עם השנים הגדר נהרסה, ולמרות שהתושבים ביקשו שישימו שמירה בעיר זה לא קרה. הייתה איזו שהיא אדישות, וגם בימים האחרונים, מאז הפיגוע לא באמת הגדירו את השמירה בעיר.

"מחבל יכול לבחור ללכת למקום שבו יש הכי פחות סיכוי שמישהו יירה עליו, עיר של חרדים, עיר שבה יש יותר נשים וילדים, פחות גברים בוגרי צבא ונושאי נשק. צריך לגרום לזה שלפחות ברמה של הנראות – ששב"ח יידע שזו עיר שיש בה שומרים ושיבדקו אותו כשהוא נכנס. אם היה שומר בכניסה לעיר יכול להיות שהאסון היה נמנע", יחיאל סובר, ומסיים בתחינה:

"בסוף, אנשים מאמינים אז אנחנו יודעים שמה שקרה היה צריך לקרות וזו גזרה משמיים, אבל אנחנו רוצים לעשות את ההשתדלות שלנו. אדם מחויב לא לזלזל בחיים שלו ולעשות מה שצריך כדי לשמור. אנחנו רוצים שידאגו לחיי האזרחים בעיר".

(בהר תשפ"ב)

הפוסט נצורים באלעד: הימים שעברו על תושבי העיר כשהמחבלים נמצאים בה חופשיים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

עצוב ומתוח היה ביום שישי ביישוב אלעד. המחבלים הארורים טרם נתפסו אז, ולוויות עצובות, קורעות לב, יצאו מאלעד לשלושת הנרצחים בפיגוע האכזרי. יונתן חבקוק (44), אורן בן יפתח

(35) ובועז גול (49). חבקוק וגול ז"ל, שניהם תושבי אלעד, הותירו אלמנה וחמישה ילדים כ"א. בן יפתח ז"ל, תושב לוד, הותיר אחריו אלמנה ושישה ילדים.

כידוע, שלוש יממות לאחר הרצח המתועב, נתפסו המחבלים, ביער הסמוך לאלעד, בידי יחידה מובחרת של צה"ל ואנשי השב"כ, שנטלו חלק בחיפושים יחד עם כוחות משטרה גדולים. אחד המחבלים הודה מיד עם לכידתו במעשה הרצח המתועב. השניים הועברו לחקירת שב"כ. יחידת "מרעול" שאיתרה שטרות כסף מוכתמות בדם של אחד המחבלים בשטח, והובילה ללכידתם, היא יחידה שמורכבת ברובה מאזרחים במילואים המתגוררים בהתנחלויות ומתמחים בהבנת וניתוח שטח. היחידה היא זו שאיתרה גם את המחבלים שברחו מכלא גלבוע. ביום שני שיחזרו שני הרוצחים את מסע הרצח שלהם באלעד.

רה"מ בנט, בפתח ישיבת הממשלה, התייחס לתפיסת המחבלים מאלעד ואמר: "התפיסה לא מספיקה כשלעצמה. אנחנו בפתח שלב חדש במלחמה בטרור. אי אפשר להצית ולנוח, לזרוק גפרור ולברוח".

ביום שני בערב נערכה התייעצות ביטחונית ארוכה בדילמה האם לצאת למבצע בעזה או 'להסתפק' בפעולה במחנה ג'נין וסביבתו המהווים בית גידול ואימון למחבלים. ובעוד הדיון שם נמשך, בשער שכם שוב מחבל דקר יהודי, וביישוב תקוע מחבל ניסה לחדור לבית, אך חוסל בידי בעל הבית, יאיר מימון, אב לשבעה, איש כיתת הכוננות של הישוב, שהבחין בו וירה לעברו, ובכך מנע אסון גדול.

נכון לעכשיו (יום ג') ההערכה של מערכת הביטחון היא שיימשכו ניסיונות הפיגוע, בעיקר מצד יחידים. בינתיים הוחלט להעמיק את הטיפול במניעת כנסתם של שב"חים ובהענשת מוביליהם ומעסיקיהם.

הפוסט נתפסו המחבלים מהפיגוע באלעד. ומה עכשיו? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.