שמחה היא בחירה. זה לא איזה מצב נתון ש"יגיע" כשהוא יחליט להגיע

מי שלא היה באומן בימי ראש השנה יתקשה כנראה לדמיין או להאמין מהם תנאיי האירוח הממוצעים למקום בתקופת העומס הזאת. לאחר מסע מפרך עם המזוודה, עליות וירידות, דרכים לא סלולות מלאות אבנים וסמטאות חשוכות חושך מצרים, אתה מגיע סוף סוף לדירה. כמובן שיש רמות שונות, אני אספר מחוויותיי שלי: בדירה אין מה לצפות ללוקסוס כמו ריצוף למשל. החדרים דחוסים במיטות כיון שכל מיטה שווה הכנסה יפה במטבע זר. מערכות המים והביוב לא תמיד ערוכות לעומס כזה, מה שאומר שאתה בהחלט עלול למצוא את עצמך בלי מים פעילים כשאתה מול חדר השירותים היחיד בדירה, המיועד לשלושים האיש השוכנים איתך באותה יחידה… אף אחד לא משועבד ללוח הזמנים שלך, יתכן שאתה רוצה כבר לישון אבל אנשים שמשתכנים איתך רק הגיעו מטיסה, ולכל אחד הרגליי סדר ומנטליות משלו. אין מה לצפות לכסא או שידה לכל דייר ולפעמים גם שולחן אחד אין, מה שגורם לך לאכסן את הבגדים בצידי המיטה כשהמזוודה משמשת לארון. כל דבר לוקח יותר זמן כי לא הכל זמין ונוח כמו בבית, וכל משאב שצריך מבחוץ דורש הידחסות עם עוד אנשים. כמובן שיש כיום כבר מלונות, אבל בימי ראש השנה הביקוש גבוה ואם אין לך כמה אלפי דולרים בצד, יש סיכוי שתתאכסן במקום העונה יותר לתיאורים שתיארתי פה.

מנסיוני המצב הזה לא תמיד קל, תנאים פיזיים ואי נוחות עלולים להשפיע על הנפש ולהוציא אותנו משלוותנו. כשאין לך מה שאתה צריך ורגיל אתה עלול להישאב למרמור ולתסכולים. ואז כשאתה יוצא מהדירה לנשום קצת אויר, הולך להכין לעצמך איזה כוס קפה בהכנסת האורחים ולהירגע, בדיוק מישהו נתקע בך ושופך עליך בטעות קצת טחינה… אם הוא ממש מגדיל ראש הוא גם יגיד לך שהכל לטובה ואז באמת אתה עלול לאבד את זה.

פעם הגיע חבר שלי, שאני מנחש שהביקורים שלו בחו"ל הם בדרך כלל במקומות טיפה יותר "עוטפים" ואמרתי לו שמכל הטיפים וההכנות השונות, נראה לי שהעצה שהכי תועיל זה פשוט לשחרר. מראש לשחרר, לזרום עם מה שיש. כמו ילד שמשחק בבוץ ונהנה בלי לחשוב על המקלחת שאחריי. אם לא תשחרר אתה פשוט עלול לסבול. אם תשחרר את זה מראש אז תוכל להתרכז בסיבה לשמה באת, וממש ליהנות מכל רגע ולהפיק ממנו את המיטב.

הדברים הללו הם לא חידוש גדול, עד שזה מגיע לזמן אמת. כשזה ממש קורה זה לא תמיד קל. אנחנו עלולים להישאב למרמור בלי לשים לב בכלל. זה דורש בחירה אקטיבית ומודעת ללכת על שמחה, לצאת מהלופ הזה של לרטון על כל מה שלא בדיוק כמו שרציתי.

חשבתי על זה שהחג שנקרא "זמן שמחתנו" הוא בדיוק החג הזה שבו יוצאים לדירת ארעי. דוקא בסוכה, כשלפעמים צפוף, ולפעמים חם, ואין פרטיות או תנאים נוחים כמו בחדר השינה או בסלון, דוקא שם אנחנו מדגישים את השמחה. ואני לומד מזה שני דברים מעשיים: דבר ראשון ששמחה היא בחירה. זה לא איזה מצב נתון ש"יגיע" כשהוא יחליט להגיע, אלא כדאי להחליט "ללכת על זה", והדבר השני, שחלק מהסיפור זה באמת להסכים לשחרר. לא תמיד בחיים הכל יילך כרצוני, אני בוחר אם להתכווץ מזה או לדלג הלאה.

(האזינו – סוכות תשפ"ב)

הפוסט ה'לוקסוס' של אומן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מערכות היחסים שלנו, תמיד לב פועם בהן? הורות, זוגיות, תפילה, חברות. הן אף פעם לא מתות?

כשהגיע בנו לגיל חינוך הוא רצה לשלוח אותו לחיידר, אבל בפריז של תחילת שנות השמונים אין חיידר חסידי והאופציות הן לעבור ל'אקס לה בן' או לחלופין לאנטוורפן. שתי האופציות לא פשוטות וכרוכות במעבר דירה משמעותי. בצר לו הוא מחליט לנסוע לניו יורק אל חצרו של הרבי מליובאוויטש. הוא אפילו לא תכנן לשאול משהו, רק הרגיש שהוא רוצה להיות שם לפני שיחליט. לפעמים אתה צריך לפגוש נוף אחר, לראות משהו אמתי, ואז לקבל החלטה…

כשנכנס ל"יחידות" שאל אותו הרבי בצרפתית במבטא רוסי לאיזה זרם הוא משוייך? הוא ענה לרבי שהוא ברסלבר.

"בפריז?!" מתפלא הרבי. והוא עונה לו "כן, האור של רבי נחמן מתפשט אט אט".

"אבל כדאי להתקרב לרבי חי", ענה לו הרבי.

-"עד שגליתי את רבי נחמן חשבתי שאני אדם מת, ומאז שפגשתי את כתביו הם מחיים אותי מיום ליום, וכי זה רבי מת?!".

הרבי חייך וענה לו: "אתה חסיד אמתי. הישאר בפריז, ממך עוד יראו וילמדו".

***

פעם, במפגש חברים, דברנו על סוגים שונים ורבדים שונים של חיים. גם חיי אומללות הם חיים, מהו הדבר החמקמק הזה המכונה חיים? פיזית: לב פועם, מוח מתפקד, מערכת עצבים. ובתכלס' – מה?

מערכות היחסים שלנו, תמיד לב פועם בהן? הורות, זוגיות, תפילה, חברות. הן אף פעם לא מתות?

הנחת היסוד בסיפור המופלא בו פתחתי – ששמעתיו מכלי ראשון, מאותו ילד שלגביו היתה ההתלבטות- שחיים הם דבר מדבק. החי נושא את עצמו ואינו זקוק בהכרח דוקא לנדוד ולבקש סביבה שתתאים לו, לעתים הסביבה תענה מאליה ללבו הפועם. כולנו חפצי חיים הרי, ואם נחוש אותם לרגע במחיצת מישהו או משהו, כנראה שכבר לא נרצה לעזוב.

***

בשנת תש"ז הגיש חסיד בשם ר' זאנוויל מהעיר לבוב בקשה לרכוש שטח המיועד לבניה. השטח היה פינה קטנה בבית העלמין של אומן שהופגז במלחמה. הבקשה הוגשה על שם גר צדק בשם מיכל כדי שלא לעורר חשד. הוא בונה בית קטן והוא מקפיד שהקיר החיצוני של הבית יהיה בדיוק היכן שמתחיל קברו של רבי נחמן, הרי אף אחד לא יבנה צמוד לחלונות.

אבל איך מסמנים את ה"ציון" בלי להזמין שאלות של השלטונות? הוא סולל שביל בטון צמוד לקיר הבית ואינו מוביל לשום מקום, ובין החסידים עובר בלחישה המיקום המדוייק, קצה החלון השני באותה חצר נידחת, כשאתה עומד על שביל לשום מקום.

***

מידי תקופה מתפרסמים נתונים על נשירה ומתעורר פולמוס גדול ואכפתי, תובנות איך עוצרים את הסחף.

דיונים על חינוך זה תמיד מבורך, אבל חשוב גם לזכור שסטטיסטיקות לא יודעות לפענח געגוע בוער או חיפוש נוקב, סטטיסטיקות עסוקות במספרים מוחלטים, אתה במקום שרצינו שתהיה? או שחצית את הגדר? ומאה חמישים אלף (כך קבעה הלישכה) מהלכים בשבילים אל הלא נודע, מבקשים להם חיים, מבקשים מקום. לא מקום על המפה, מקום להיות בו, להיות. מה שאתה לא תמיד יכול כשאתה במעקב מדוקדק של הסטטיסטיקה.

אני חושב על החסיד מפריז, שהוא כבר זכרונו לברכה, ומתבערת לבו של הבן שלו – למדתי חיים אמתיים מה הם ועד כמה הם נוגעים.

ועוד אני חושב על כך שאם השביל שלך מוביל אותך לשום מקום, אולי הוא הוא המקום…

(כי תבוא תשפ"א)

הפוסט החסיד מפריז הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מתוך מאתיים עניינים שטורדים את מנוחתי, "כאן ועכשיו" יש רק ענין אחד שאני באמת יכול להיות בו – אז למה לא להתמקד בו?

צמד המילים "שמירת המחשבה" נפוץ הוא בקרב עובדי ה' ומהלך אימה על המקדשים עצמם בסילודין. גבול יש לו לאדם במעשיו מה יעשה והיכן ימנע ויגדור עצמו, אבל במחשבה? הנחת היסוד, ההתניה הנפוצה היא כי שמירת המחשבה זהו מושג שמהותו משטר קפדני המהלך אימה על האדם בהקשר של מחשבות פסולות והרהורי עבירה. איני בא לשלול זאת, אך דומה כי יש רובד שלם בתחום הזה שיש בו כדי להביא ריפוי לאדם ולתת בו חיים חדשים לגמרי.

"עלים לתרופה" הוא קובץ מכתבים שכתב רבי נתן מברסלב, רובם ממוענים לבנו, והם מספקים לנו הצצה לעולמו, להתנהלותו היום יומית. המסמך הזה מרתק כיון שהוא מתייחס לחיים עצמם, לדרכי ההילוך בעולם מפתיע ודינמי שכידוע לא תמיד מציית ונענה למה שכתוב בספרים… כך שיש שם יישומים מעשיים לרעיונות עמוקים.

בעניין שמירת המחשבה הוא כותב דברים שלטעמי יש בהם חידוש מהותי ובשורה בציר המעשי ביותר של היום יום:

"…לְהַצִּילְךָ מִמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת יְתֵרוֹת, רַק לְהַרְגִּיל עַצְמְךָ בְּכָל עֵת לְהָסִיחַ דַּעְתְּךָ לְגַמְרֵי מִמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁאֵינָם נִצְרָכִים בְּאוֹתוֹ הַשָּׁעָה, וְלֹא תַּתְחִיל לַחֲשֹׁב בָּהֶם כְּלָל, וְזֶה עֵצָה טוֹבָה מְאֹד, וְלִהְיוֹת כְּשׁוֹכֵחַ לְגַמְרֵי, וְגַם יוֹתֵר מִשִּׁכְחָה, וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵלּוּ הָרַעְיוֹנִים כְּלָל, וְלַעֲסֹק בַּמֶּה שֶׁעוֹסֵק בְּתוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן וְכַיּוֹצֵא. וַאֲפִלּוּ מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת אִם אֵינָם שַׁיָּכִים בְּעִנְיָן זֶה צְרִיכִים לְסַלֵּק גַּם כֵּן כְּאִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַתָּה מֵהֶם כְּלָל".

מה הן מחשבות "יתרות"? כל מחשבה שאינה רלוונטית כאן ועכשיו! "ואפילו מחשבות טובות – אם אינם שייכים בעניין זה צריכים לסלק גם כן".

זאת אומרת שהעניין הזה של שמירת המחשבה, הוא דבר ששייך ממש כל רגע ורגע והמהות שלו היא להיות נוכח כאן ועכשיו בחיים שלי. בין אם זה בביזנס ובין אם זה בתפילה וכו'.

המוח טס, האדם חושב המון מחשבות בכל יום.

הנקודה היא, שהמחשבות עלולות להוציא אותי מן החיים, לשאוב אותי החוצה מכל מצב ופשוט לאטום אותי מנוכחות.

כמה חרדות ופחדים, טרדות ולחצים והסחות דעת שהאדם סובל מהן, מכלה את זמנו, בשעה שאין לאל ידו לעשות כאן ועכשיו דבר בנושא.
איזו רפואה היא לאדם שממוקד לחלוטין בדבר שבו הוא עוסק כרגע…

יש פה יישום פרקטי שיש בו בכדי למקד את החיים ולהעמיק אותם באופן של שינוי מן הקצה אל הקצה:
שיחה עם בת הזוג או עם ילד תהיה קשובה ובנוכחות של מאה אחוז, תפילה, עיון בתורה, פוקוס בעסקים, מה לא? הרי מתוך מאתיים עניינים שטורדים את מנוחתי, "כאן ועכשיו" יש רק ענין אחד שאני באמת יכול להיות בו – אז למה לא להתמקד בו?

האדם חושב לעצמו על אידאלים גדולים שהוא רוצה לממש, כמו גם על מטלות הרובצות לפתחו, אבל מלבד אשליה כי ריבוי מחשבות יש בו מעין "היענות" אל המחויבויות שלו, בעצם אין בהם דבר כי אם שיתוק ודלדול של הדבר האחד שכן שייך עכשיו, של הצעד הבודד – שאחריו יבואו עוד מאות ואלפים- אבל רק אחריו.

אם נשוב לתחילת הדברים, הרי ברור שיש כאן מהלך של התגברות והצבת גבול, אבל במקום מלחמה אבודה ומייגעת של האדם נגד עצמו, יש כאן פתיחת דלת להעמקה נפלאה בחיים עצמם.

(שופטים תשפ"א)

הפוסט יש מחשבות שאסור לחשוב? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רבי נחמן הוא אחד המנטורים הגדולים של זמננו. על אף שנפטר לפני 200 שנה, הכתבים הרבים שהספיק לכתוב ב-38 שנות חייו, רלוונטיים להיום עבור רבים ממש כמו אז ומשמשים מצפן, זרקור ומזור לשאלות רבות העומדות בפניהם. אין מנהיג חסידות ש-200 שנה לאחר מותו לא נמצא לו יורש והוא זה שמהווה אבן דרך בחיי חסידיו הרבים, ומתווה את אורחות חייהם בכל דבר.

"אני לא יודע אם אני יכול להגדיר את עצמי חסיד ברסלב", אומר מני גירא שוורץ, יועץ תקשורת ומשמש כעיתונאי 20 שנה בתקשורת החרדית, שנוסע כבר 20 שנה ברציפות לאומן. "זה לא פשוט להיות חסיד ברסלב: זה דורש תיקון חצות כל לילה ולקום לתפילת ותיקין. אני משתדל אבל לא מצליח לעשות זאת בכל יום ולכן אני לא יכול לקרוא לעצמי חסיד, אך אני שואף ורוצה. כשיש לי קשיים ומשברים או כשיש לי שאלות ותהיות, המקום שבו אני מוצא את נחמתי וממנו שואב את הדברים שמחזקים אותי בשמחה זה בברסלב. אין ספק שהמקורות הרוחניים שלי כיום, מהם אני שואב לימוד, ידע וחיזוקים זה מהברסלב".

"'חסיד ברסלב' זו הגדרה כבדה מידי. אני קשור לתורת רבי נחמן", אומר מרדכי גרנביץ', מוסיקאי, סופר וכותב טור אצלנו ב'שבתון', "ברסלב של 2020 זו תנועה רוחנית. לא איזה ממסד עם קודים, כך שלא עזבתי שום מקום. ב"ה המקום בו גדלתי, המגזר הסרוג, מאפשר לך ללמוד מה שאתה רוצה. את רבי נחמן גליתי לראשונה בתור ילד – בחוברת שקיבלתי ברחוב ליד בית הכנסת הגדול בפתח תקוה. היה שם חסיד צנוע ועדין שאשכרה התייחס ברצינות לילדון שעוד לא חגג בר מצוה, הייתי בא לפעמים לדבר איתו. (תשמרו טוב על הילדים שלכם…). לקח לי כמה שנים להתבשל עם זה, והאמת שזה כמו מסע שלא נגמר. זה לא איזה "כרטיס חברות" במועדון, אלא כלים לחיים, כלים לעבודת השם, זה לא משנה מה המגזר שלך, ובאיזה קופת חולים אתה".

אנו נוטים לחשוב שחסידות ברסלב היא חסידות של חוזרים בתשובה, אלא שמני שבא מבית חרדי ליטאי ומרדכי שמגיע מהמגזר הדתי לאומי מוכיחים שלא כך הדבר. חסידי ברסלב מגיעים מכל המגזרים. מדהים לגלות כי חסידות ברסלב מורכבת מחסידים בכל העולם עם קהילות ענק בניו יורק, קנדה וצרפת. כשניסיתי לאפיין את הגברים שממלאים את רחובותיה של אומן מידי שנה בכלל ובערב ראש השנה בפרט גיליתי כי זה בלתי ניתן. את אומן, עיר לא קטנה שמרחק ההליכה בין קצה אחד לשני הוא שעה, ממלאים גברים מכל קשת האוכלוסיה היהודית ואולי זה סוד הקסם של רבי נחמן ושל משנתו.

מיהו ברסלבר?

מרדכי: "איך אפשר לאפיין חסידים עם שטריימלים לצד מסורתיים, בוגרי 'הסדר' לצד אנשים המוגדרים כחילוניים, 'היפסטרים זרמנים' לצד אנשי אקדמיה? זה כמעט כמו לתת פרופיל של מי שבא לכותל, מבחינת חתך אנושי. כל שנה אני פוגש מישהו שאני בהלם ש'גם הוא הגיע'. הפסקתי כבר להיות מופתע מהייטקיסט חילוני או מעורך דין עם כיפה סרוגה. נשברה שם כל תבנית וסטיגמה. לפני שנתיים הייתי בדירה עם חבורה של יוצאים בשאלה, ששרו בדמעות את שירי החג. אז מי אמר שאומן זה רק לבעלי תשובה? מה שכן, האהבה בין אנשים שביום יום אני לא יודע אם היו אומרים שלום זה לזה, זה באמת משהו מרגש. כל הפוליטיקה והחומות נשארות בצד ומשהו שם מחבר את כולם. זה מפתיע כל פעם מחדש".

אומן ראש השנה

במהלך השנה מהווה ציונו של רבי נחמן מאומן מוקד עליה לרגל למאות אלפי יהודים, אך היום המיוחד ביותר הוא ראש השנה. בערב ראש השנה האחרון לחייו של רבי נחמן הוא הדגיש את החשיבות בכך שחסידיו יהיו אצלו בחג זה ואמר: "הראש השנה שלי עולה על הכל. והיה פלא אצלי, מחמת שהמקורבים אלי מאמינים לי, ולמה לא יזהרו כל האנשים המקורבים אלי שיהיו כולם על ראש השנה, איש לא יעדר, כי כל עניין שלי הוא רק ראש השנה".

מני: "בניגוד לחסידויות אחרות, בהן יש דברים שקשורים ללבוש, בברסלב יש כמה כללי יסוד שקבע רבי נחמן ואמר שמי שרוצה להיות חסיד שלו צריך לקיים את הכללים האלה: לומר תיקון חצות בלילה, להתפלל שחרית בותיקין, לצאת לשדה להתבודדות ולעשות חשבון נפש תהליך נפשי וגם תהליך דתי ורוחני, לטבול במקווה ועוד שורת הקפדות שקשורות בעיקר לעניינים של קדושה.

"עוד נושא זה עניין של ראש השנה, שהרבי אמר 'לבוא אצלי בראש השנה יש עניין גדול', אמר שיש לו סודות שנגלו אליו משמיים. מעבר לזה יש דברים שתלמידיו הסבירו לאורך השנים מה העניין ספציפית בראש השנה ומדוע ראה בעניין הזה עניין כה חשוב. ראשית, כי ברה"ש אנו ממליכים את מלכותו של הקב"ה. כמו כן. זה היום בו נגזר עלינו מה יהיה לנו בשנה הקרובה. התפיסה הפשטנית היא שביום שבו ממליכים את המלך יש עניין לעשות את זה ברוב עם, כמה שיותר אנשים, שקוראים למלך ואומרים לו אתה המלך שלנו, זה מעשה שיותר חשוב ומפואר ומתקבל, יותר עת רצון לקבלת תפילות".

מרדכי מוסיף: "התופעה החלה עוד בחיי רבי נחמן. המסורת המשיכה לאחר פטירתו עד לעליית הקומוניסטים. וגם אז היו מגיעים בסתר חסידים שנשארו מעבר למסך הברזל. כשקרסה ברית המועצות (ב-1991) נפתחה הדרך לשאר חסידיו ברחבי העולם".

 

 

 

"כל מי שהיה באומן הרגיש חוויה רוחנית שאין לו הסבר עליה. מרגישים שנפתח משהו בלב, במוח, בדמעות וברגש. דברים שלא קרו במקומות אחרים, פליק רוחני"

נהוג לומר "חבר מביא חבר", זה בדיוק מה שקרה עם חסידות ברסלב. חסידי ברסלב בעבר היו מעטים ואחרים הסתכלו עליהם כמשוגעים ומוזרים. רבנו נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן, כתב שיש עניין להפיץ את תורתו וכך ככל שהשנים עברו, כתביו ומשנתו של רבי נחמן הופצו וסחפו אחריהם יהודים רבים שהגיעו לאומן וגילו את האור.

מני: "לפני 20 שנה, חברים שלי חסידי ברסלב הציעו לי לבוא לאומן, ונסעתי לראש השנה. זה חג שבו בדרך כלל נמצאים כל היום בבית הכנסת אז אמרתי לעצמי שאחליף אווירה ואראה משהו אחר הפעם. חוויתי שם חוויה מטורפת, חד-פעמית, חוויה רוחנית שמכה בך. כל מי שהיה באומן הרגיש חוויה רוחנית שאין לו הסבר עליה. אם זה במהלך תפילות ראש השנה או בתפילה על קברו של רבי נחמן, מרגישים שנפתח משהו בלב, במוח, בדמעות וברגש. דברים שלא קרו במקומות אחרים, פליק רוחני. את ההרגשה הזו שלפחות 99 אחוז מהאנשים שהיו באומן מכירים, קשה לפספס וככל שאתה מרגיש אותה יותר או מוכן להקריב יותר, או ככל שמסתדר לך מבחינת משפחה ותנאים לשהייה באומן, רוצים לחוות את החוויה הזו כל שנה מחדש"

משהו "עם בשר"

מרדכי: "פעם שאלתי חבר, איך זה שהוא מעולם לא 'ירד עלי' שאני נוסע לשם. אחד רציונלי רמב"מיסט שמתאים לו להתנגד לזה. הוא ענה לי שהוא לא יכול להתנגד או לבוז למשהו "עם בשר". רבבות אנשים מקבלים שם מפתחות ללבם, מתעוררים מבחינה תודעתית, נוכחים יותר בחיים שלהם, משתנים לטובה, איך אפשר לזלזל, גם אם אני לא מבין את הקטע?! אז איך הוא מצליח זו שאלה טובה. אבל זה קורה ביג טיים. פעם ישב מישהו בשיעור שהעברתי, יהודי משכיל מאד, (ולא מוגדר כדתי, אם זה חשוב). בסוף השיעור הוא אמר לי "תשמע, לא חשבתי שיש לברסלב מה למכור בכלל, זה הצטייר לי כמשהו של ססמאות שטחיות, ופתאום אני רואה שיש פה תוכן עמוק, שנוגע לחיים שלי ומאתגר אותי". מה שאני בא להגיד זה שאולי קל לפעמים להסתכל על זה כעוד טרנד, אבל זה מתעתע. אז אולי קשה לי לענות איך הוא נוגע, אבל כל מי שמסתקרן יכול לפתוח משהו מהספרים שלו ופשוט לבדוק אישית".

ומסתבר, שגם חלק מסלבריטאי ארצנו התחברו לעניין.

מני: "אני זוכר את השנה הראשונה שצבי יחזקאלי הגיע. כשהוא היה בקונקשן בשדה התעופה, חבר שלי במקרה התחיל לדבר איתו ואמר לו לבוא לאומן לראש השנה, צבי נסע לאומן ושם קיבל את האור. הוא אומר את זה במפורש ששם החל מסע החזרה בתשובה שלו וכל שנה הוא נמצא באומן. כמוהו יש עוד עשרות רבות של דמויות מוכרות בישראליות שהפכו לברסלבים שנוסעים לאומן כל שנה, כמו נתן גושן, אביב אלוש ואיתי תורג'מן".

הכל נהיה גדול יותר

כבר 20 שנה שמני נוסע לאומן בראש השנה, הוא ראה בעיניו את קהילת ברסלב הולכת וגדלה, מראש השנה הראשון שהיה בציון, אז השתתפו  כ-10,000 גברים, ועד לשנה האחרונה אז הגיעו כ-50,000 איש. הוא מתאר: "הכל השתנה. וואו. זה נהיה גדול יותר. אני רואה איך הדבר הזה מתפרס. מאז שהגעתי לראשונה נפתחו עוד עשרות רבות של בתי כנסת בסגנונות תפילה שונים, מניינים בנוסח חב"ד, קרליבך, ציונות דתית, ויזניץ', נוסחי תפילה של אנשים שרוצים להגיע לאומן ועדיין לשמר את הנוסח שרגילים לו מהבית. יש היום עשרות בניינים של מלונות, כשלושים בניינים ששייכים ליהודים שגרים שם וקנו את הדירות בכל הבניינים הללו, יש מתחם של עשרות דונמים ששלושה עשירים מארה"ב קנו והם מספקים אוכל – הכנסת אורחים כל שנה לעשרים אלף איש לכל הימים האלה. בעבר הגעתי לאומן, אכלתי קרקרים וטונה וישנתי על מיטת סוכנות, היום יש הכל. יש מלונות שמספקים שירות ברמת VIP של ארבעה כוכבים".

 

 

 

"כל אדם מבין שזוגיות וחיי משפחה טובים לא נבחנים דרך שאלה על חג ספציפי, כמו ראש השנה. וכמו שבשביל ביזנס אנשים נעלמים לשבועיים מהבית, בסוף זו שאלה של חשיבות הדבר"

האשה נשארת בבית

בקהילות החסידיות זה דבר ידוע שבשלושת הרגלים נוסעים הגברים לבית האדמו"ר להתפלל ומשאירים את הנשים והילדים בבית לבד, אך כאמור המרקם האנושי המרכיב את 50 אלף הגברים שמגיעים מידי שנה לאומן אינו מגיע מתוך החסידות בלבד ואחת התהיות שנשמעות מידי שנה הוא כיצד נשים רבות מסכימות לוותר על הבעל ולהישאר לבד עם הילדים בראש השנה.

מרדכי: "זה בהחלט לא קל שזה בלי המשפחה. הבנים שלי נוסעים איתי, דרך אגב. (מרדכי מדגיש שהוא לא מדבר פה על השנה הזו, שמי יודע מה יהיה מבחינת הקורונה, וחשוב מאד בעיני לשמור על כללים ולהחמיר בפיקוח נפש) אבל באופן כללי הם איתי שם. רק נראה לי שכל אדם מבין שזוגיות וחיי משפחה טובים לא נבחנים דרך שאלה על חג ספציפי. וכמו שבשביל ביזנס אנשים נעלמים לשבועיים מהבית, הכל בסוף זו שאלה של חשיבות הדבר. אם אשתי יודעת שזה מאפשר לי להיות פי מאה יותר 'נוכח' באופן אמיתי שאר השנה, אז וואלה, הגעגוע הזה שווה לכולם לכמה ימים".

בעוד כשבועיים נחגוג כולנו את ראש השנה. השנה, בעקבות הקורונה ולראשונה מזה 30 שנה, הנסיעה לאומן נמצאת בסימן שאלה.

מני: "אני שואף, רוצה ומקווה שאוכל לנסוע לאומן. אם זה יתאפשר מבחינת אוקראינה שיאפשרו כניסה, אני מקווה שאצליח למצוא את הדרך להגיע וגם להיות בטוח שהתנאים מבחינה בריאותית יאפשרו שאסע ואוכל לשמור על עצמי ולא להדבק. מזה שלושה חודשים שעובדים בעבודה בינלאומית מישראל, אוקראינה וארה"ב להקים מערך ומתווה שיאפשר את הנסיעה בצורה בטוחה ולצערי הרב הרשויות בישראל לא רק שלא שיתפו פעולה אלא גם הכשילו ביודעין וגם יצרו על אוקראינה לחץ גדול והביאו לכך שהם סגרו את הכניסה לאוקראינה. האוקראינים הודיעו כי הכניסה תיסגר ב-29.8, אך כבר ב-27.8 מי שנראה כמו חרדי, חסידי שהגיע לאוקראינה, נתקע בגבולות. הלחץ הישראלי על אוקראינה הוביל לכך שהאוקראינים יומיים קודם לתאריך שקבעו הקשיחו את עמדתם ופשוט העבירו סבל בל יתואר ישראלים ויהודים רבים שהיו בדרכם לאומן. אני מקווה שיימצא פתרון לפחות לחלק מהאנשים להגיע, להשתתף ולהתפלל בציון ברה"ש".  וככל שידוע, אלפים כבר שם.

הפוסט הברסלברים – לא מה שחשבתם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שמעתם על המושג דתל"שבים, או בפירוט – 'דתיים לאומיים לשעבר ברסלברים'? מדובר בבני הציונות הדתית, שנותרו חלק ממנה אך 'ערקו' לטובת דרכו של רבי נחמן. וכמו כל הדתל"שים, גם להם קשה להתנתק לחלוטין מהמגזר. מדובר בבוגרי מכינות וישיבות מגזריות מובהקות, אנשים עובדים מהגוש, מהשומרון, נוף איילון ועוד – שהפכו לחסידי ברסלב. הם נשארים חברים בקהילות הדתיות לאומיות, במניין המוכר, ושולחים את ילדיהם לתנועות הנוער המגזריות, אבל בבית פנימה – הם ברסלברים, שלא מוותרים על הנסיעה השנתית לאומן.

נפתלי פומברג מיצהר, השתייך לציבור הדתי לאומי והחל להתקרב לברסלב כשהיה נער בן 16. "הייתי בטוח שתוך שבועיים אגיע לאיזו קהילה וישיבה חרדית", הוא מספר. "התחתנתי בגיל 18 והיה ברור לי ולאשתי, שגם היא דתיה לאומית במקור, שנעבור למקום חרדי. בדקנו את צפת, את ביתר וכדומה, והיינו מתוסכלים כי רצינו מאוד להיות ברסלברים, אבל ראינו פער בין מקומות שנחשבים ברסלברים ובין הדברים שאנחנו חיים אותם ומאמינים בהם. היינו המון שנים מתוסכלים, עברנו דירות ובדקנו ישיבות ולא הסכמנו לוותר על שום צד בחיפוש הזה".

נפתלי ואשתו שמו לב שהם לא היחידים. "יש הרבה מהציבור הדתי לאומי שמתקרבים לחסידות. נוצר מצב שאנשים שמתקרבים לברסלב עוברים לציבור החרדי ומוותרים על חלקים באמונה ובאישיות שלהם – כמו אמונה בתהליכים של גאולה שיש לנו בדור הזה או האמונה בצורך להתבטא בעולם, לעסוק במקצועות חופשיים, או שהם עוזבים את הדרך של ברסלב, והם לא פה ולא שם. לא היה פיתרון בציבור למי שרוצה להיות ברסלב בכל מאודו, אבל הוא לא חרדי ולא רוצה להיכנס לקהילה חרדית של ברסלב, אלא להלביש את התורה של רבי נחמן על החיים שלו".

"הנסיעה לאומן זה משהו שהוא קצת למוקש למי שבא מהציבור הדתי לאומי – זה לצאת מהארץ, לעזוב את המשפחה, ובחג מאוד משפחתי, והרבה אנשים עושים את זה בכובד ראש ובכאב גדול"

רבי נחמן במקום הרב קוק

ההורים של יעקב מלכיאל, מיצהר, היו 'מזרוחניקים'. אביו ז"ל למד במרכז הרב, והילדים למדו גם הם במוסדות של הציבור הדתי לאומי, אבל כבר כשהיה ילד, אביו התקרב לרבי נחמן. "גדלנו במוסדות של המזרחי אבל בבית היינו ברסלב", הוא מתאר. "גם אחרי שאבא שלי התקרב לברסלב הוא העדיף להישאר בחיצוניות כרגיל ושהברסלב יהיה משהו אמתי ופנימי, וככה גדלנו. למדתי במרכז הרב שנים, אבל האמנתי ברבי נחמן, השתדלתי לקיים את העצות שלו וללכת בדרכיו. רבי נחמן הוא משהו הרבה יותר עמוק ורחב. כל מי שהולך בדרך שלו, לא משנה מה הוא לובש ובאיזה חברה הוא חי, כל מי שמאמין בו ומקיים את העצות שלו – הוא ברסלבר".

כשיעקב למד במרכז הרב – הוא חי בין העולמות. "מבחינת הסגנון, צורת החשיבה הייתי כמו החבר'ה שאיתם גדלתי, אבל מצד מה שהאמנתי ואיך שעשיתי וחייתי ובעבודת ה' שלי – זה היה שונה. לא נכנסתי לשיעורים באמונה שיש במרכז, והייתה קבוצה קטנה של חבר'ה שהם באותו ראש של כולם אבל לומדים את הספרים של רבי נחמן ולא של הרב קוק, ומשתדלים לקיים את העצות של רבי נחמן וזה מה שבוער בהם", הוא נזכר.

לישיבה הייתה בעיה עם זה?

"הרב שפירא זצ"ל היה אדם מאוד רחב. כל שנה בתור בחור ישיבה הייתי צריך לקבל את החתימה של הרב כדי לקבל אישור יציאה מהארץ והוא קיבל אותי בשמחה. הוא שאל למה אני נוסע לאומן, ואמרתי שככה רבי נחמן אמר. בסוף הוא חתם לי. הייתה לו חיבה לעניין והערכה", משיב יעקב.

"מבחינת הסגנון, צורת החשיבה הייתי כמו החבר'ה שאיתם גדלתי, אבל מצד מה שהאמנתי ואיך שעשיתי וחייתי ובעבודת ה' שלי – זה היה ברסלב. הייתה קבוצה קטנה של חבר'ה שלומדים את הספרים של רבי נחמן ולא של הרב קוק, ומשתדלים לקיים את העצות של רבי נחמן"

מהקיבוץ לאומן

לעומת הפאות הארוכות והזקן של נפתלי ויעקב, שניתן לשייכן אולי למקום מגוריהם – יצהר, ולאו דווקא לברסלב, על איל בן יעקב מאפרת, קשה לנחש. או כמו שהוא מגדיר את עצמו: "דתי לאומי לחלוטין. במקור ממשואות יצחק, כיפה סרוגה קיבוצית". או, אם תרצו, כמו שאמא שלו צועקת ברקע: "הוא כיפה סרוגה, לא רואים עליו".

הוא מסכים איתה. "לא רואים עלי בכלל שאני ברסלבר, אבל אני ברמ"ח ושס"ה שם, כבר 10 שנים".

זה התחיל בזה שהוא ואשתו עזבו את הקיבוץ הדתי ועברו לאפרת והכיפה גדלה מעט. 3 הבנות למשפחת בן יעקב התחתנו עם בחורים מישיבת רמת גן, ישיבה חסידית. בשלב מסוים התגלגל לידיהם הספר "גן האמונה", שדיבר מאוד לבני הזוג שלמדו אותו ביחד. אחד החתנים נסע לאומן בראש השנה של אותה שנה, אך איל בכלל לא היה מעוניין. "זה עוד לא היה שם", הוא אומר. "שנה לאחר מכן כבר היה טבעי לגמרי שאסע. הבת שלנו הזהירה את אשתי שאני אחזור אחר, והיא צדקה. קרה לי שם משהו, אני לא יכול להסביר מה. מאז התחלנו תהליך של התברסלבות. לא רואים עלינו, אבל אנחנו ממשיכים בגישה השמחה, של העין הטובה. לקחנו את זה כמשהו יישומי ועוצמתי שמוביל את החיים שלנו. להבין שהכל מהקב"ה, הכל מכוון לטובה. זה תהליך שעברנו, זה לא משהו שיונקים מאמא קיבוצניקית", הוא צוחק.

ליהנות משני העולמות

נחזור לנפתלי. "אתה מרגיש לבד בסיפור של התקרבות לברסלב. זה גורם לך לרצות לעבור למקום  חרדי או למקום של בעלי תשובה אבל זה לא מתאים לתכונות נפש של מי שגדל בציבור הדתי לאומי. הבנתי שאני מחובר עדיין הרבה יותר לציבור שממנו באתי ולחברים בישיבה, לשכונה שגדלתי בה, ושלא אמצא את עצמי בתוך קהילות ברסלב. הקמתי עם הרב דן לוינזון, הרב דוד גבירצמן וגבריאל רובין, את 'נהר דעה', בית מדרש דתי לאומי לתורת ר' נחמן מברסלב, כמפגש לאנשים מהציבור הדתי לאומי שרוצים ללמוד ברסלב, עם סדנאות, ניגונים ולימוד. גיליתי שזו בעיה של הרבה דתיים שרוצים את הדרך החסידית אבל לא רוצים להיות חרדים אלא להישאר דתיים לאומיים. היה צמא גדול ונפתחו חוגי בית בהמון מקומות. עם הזמן נהייתה לנו קהילה אינטרנטית של מעל ל-300 משפחות שלומדות בתכנית לימוד שמקיפה את כל תחומי החיים, עם רבנים שמובילים את הקהילה שלנו – הרב מיכי יוספי, הרב עופר ניסים, הרב נתן כהן והרבנית נעמי מרגלית.

"אנחנו אומרים – תהיה מי שאתה, תעבוד במה שאתה אוהב, תגדל את הילדים שלך בסגנון שאתה רוצה, בחברה שמתאימה לך ולילדים, ותצביע למפלגה שחברי הקהילה שלך מצביעים לה. אבל רבי נחמן יכול להיות הרבי שלך איפה שאתה. אם תלמד את הספרים שלו ותקיים את העצות שלו ותהיה לך הדרכה מרבנים איך לחיות את זה בחיים שלך – תוכל לא לוותר על אף אחד מהעולמות", הוא ממשיך.

ויש את אומן. "כמובן שהנסיעה לאומן זה משהו שהוא קצת למוקש למי שבא מהציבור הדתי לאומי – זה לצאת מהארץ, לעזוב את המשפחה, ובחג מאוד משפחתי, והרבה אנשים עושים את זה בכובד ראש ובכאב גדול", נפתלי מוסיף.

ובהתאמה, נהר דעה פתחו באומן מתחם לינה בו יש שיעורים, סדנאות, הופעות וסעודות משותפות, עבור 'מזרוחניקים'. "זה פתרון למי שהוא ברסלבר אבל לא ברסלבר, נוסע לאומן אבל מחפש חבר'ה בראש שלו, מחפש אנשים שיבינו את הכאב שלו שהוא עוזב את המשפחה שלו בראש השנה וגם שישמחו איתו על הדרך שהוא עושה. יש מניין שמורכב מכל הישיבות בציבור הדתי לאומי, מנגינות שגדלנו עליהן בציבור הדתי לאומי, יחד עם ניגונים של ברסלב, יש דיבורים בעבודת ה' ודברי תורה שקשורים לתורת הרב קוק, חבר'ה שמדברים על הפוליטיקה הדתית לאומית, זה נראה כמו הקיבוץ הדתי באומן".

4 כיפות סרוגות באומן

מאז שהיה ילד, יעקב טס ("ברוך ה'") בכל שנה לאומן. "כשטסתי בפעם הראשונה לפני 28 שנה לאומן, היינו אבא שלי, אני, ועוד 2 אנשים בערך- היחידים עם כיפות סרוגות באומן. עם השנים זה הלך וגדל והיום יש מאות רבות של דתיים לאומיים", הוא מספר. "באומן יש הרבה חרדים והרבה מאוד 'עמך'. תמיד חלק מהמסירות נפש זה להיות בשבוע של גלות מצד הסגנון שחיים בו, לחיות עם אנשים אחרים, בבית כנסת אחר. זה דורש הסתגלות לחיות שבוע שלם עם מישהו שאתה לא רגיל לסגנון ולאווירה שלו. אמנם העיקר שם זה התיקון שמקבלים מרבי נחמן, אבל צריך איזה שהוא בית. במתחם של נהר דעה אני נשאר עם האווירה שיש לי איפה שאני גר, האווירה שמכירים מבית הכנסת הרגיל מהבית, אותו סגנון של אנשים, אבל באומן".

כשאיל הגיע לאומן בראש השנה בשנים הראשונות, לקח לו זמן, אך הוא מצא קבוצה של חבר'ה "שלא נראים ברסלבים". מהגוש, מאפרת, מאלון שבות, "כמוני כמוך", והעביר את השבוע בקרבתם. לאחר מכן הוא התחבר לנהר דעה. "בשנה הראשונה היינו קבוצה של גושניקים, קבוצה של חבר'ה מנהר דעה, וקבוצה של נערי גבעות מיצהר. הכי לא מחובר בעולם, אבל היה חיבור מדהים", הוא מתאר, וממשיך: "אלה שבאים מהכיפות הסרוגות לא מגדירים את עצמם כחסידים. הם ממשיכים לגור באלון שבות ובאפרת ובקיבוצים, והם התקרבו לרבי נחמן. ונהר דעה נותנים בית ברסלבי למזרוחניקים".

למה מחפשים את השייכות המגזרית אם לכולם יש את השייכות הברסלברית?

"אתה רוצה יותר", הוא משיב. "אתה רוצה שיעורים של ברסלב וליקוטי מוהר"ן, אבל בגובה העיניים. אתה רוצה אנשים שמבינים שאתה מגיע ממקום אחר. אתה לא יושב בישיבה כל היום, אתה ממשיך את העולם הרגיל שלך אבל אתה רוצה העשרה ברסלבית. פתאום באומן אתה רואה אנשים עם כיפות סרוגות, כולם מאותו בית. זה יוצר קרבה".

נפתלי: "כל מי שבא לאומן העבודת ה' שלו היא ברסלב, אבל זה שהוא גם ברסלבר זה לא הופך אותי לחבר שלו כי הוא חסיד ירושלמי או חסיד מבני ברק או מניו יורק, ואני באתי מבני עקיבא, מאריאל, זה לא השיח שלי בכלל, ויש גם את המקום המגזרי, שזה האנשים שלך", הוא מסיים.

הפוסט הדתל"שבים – הדתיים הלאומיים שהם גם ברסלבריים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.