בפרשתנו מצווה התורה על ספירת העומר החל ממחרת השבת ועד לחג השבועות. בסופה של פרשה זו התורה מצווה "להקריב מנחה חדשה לה'" ומדגישה "סלת תהיינה חמץ תאפינה ביכורים לה'".
הדבר תמוה, שכן רק חמישים יום קודם צוונו להסיר את החמץ שבקרבנו ולהגיע לרמה של מצה, ללא שאור, שטוחה ונקיה מעבירות. אם כן, כיצד ייתכן שדווקא אחרי תהליך של חמישים יום של הכנות לקראת קבלת התורה, מצווה התורה להביא קרבן דווקא מחמץ?
ובמילותיו של הזהר הקדוש: "בפסח יצאו ישראל מלחם החמץ בגין כבודה של המצה. עכשיו בחג השבועות כשזכו ללחם עליון האם לא ראוי היה שיתבטל החמץ ולא ייראה כלל? מדוע קורבנו חמץ? ועוד שביום זה התבטל יצר הרע?"
כדי לענות על קושייה זו ולהבין את משמעות המצווה יש לעיין במספר מקורות:
המדרש בויקרא רבה כח, אומר כך: "והבאתם את עומר…" לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך שע"י מצוות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד "ונתתי לך ולזרעך אחריך" ע"מ "ואתה את בריתי תשמור" ואיזה זה? מצוות העומר… עכ"ל.
האם ייתכן שדווקא מצווה זו של העומר כל כך חשובה עד כדי כך שבגינה זכה אברהם לירש את הארץ? הרי יש מצוות אחרות חשובות יותר, אף במסגרת המצוות התלויות בארץ?
על פי חז"ל "ממחרת השבת" פירוש למחרת חג ראשון של פסח, בניגוד לבייתוסיים שסברו שהכוונה למחרת השבת (יום א'). יוצא, שלפי הבייתוסיים מצוות העומר לעולם לא תחול בשבת.
הגמרא במנחות מתארת בצורה מרתקת כיצד מצוות העומר דוחה את השבת. על פניו הסוגיה קשורה למחלוקת המפורסמת עם הבייתוסים על פירוש המילים "ממחרת השבת".
הרב קוק במאמרי הראי"ה (ח"א עמ' 179-181) מאיר לנו באור גדול את המשמעות של מצווה זו שלכאורה נראית קלה. הרב קוק מסביר את ההבדל בין חקלאות בעם ישראל לחקלאות בקרב אומות העולם, כך שבעוד שאצל אומות העולם עבודת האדמה היא עניין כלכלי בלבד, הרי שביהדות כל מה שקשור לעבודת האדמה, לחקלאות, הוא ספוג בקדושה.
מצוות העומר קשורה לאדמת ארץ ישראל, בעבורה דוחים את השבת. האדמה איננה רק אדמה לקיום כלכלי אלא ספוגה בקדושה, עד שבאמצעותה מעלים את החמץ לדרגה של קדושה עליונה. היא זו שבזכותה זכה אברהם אבינו לירש את הארץ.
ספירת הימים "ממחרת השבת" ועד לקבלת התורה, ותהליך ההכנה שעוברים בזמן זה, אשר שיאו בהבאת הביכורים והקרבת מנחה דווקא מסולת חמץ, מלמדים אותנו מסר חשוב מאד, שחמץ אינו בבחינת שאור המחמיץ את העיסה ומגביר את השפעתו השלילית של היצר הרע, אלא שתפקידנו להפוך את טבעו של החמץ ולהעלותו לדרגה של קדושה עליונה. בכל דרכי חיינו, לקדש את החומר!
אנשי החטיבה להתיישבות והחקלאים ברחבי מדינת ישראל, עוסקים יום יום בפיתוחה, בהפרחתה וביישובה של ארץ ישראל. הם מעלים את דרגתם של רגבי האדמה הפשוטים ביותר לדרגה של קדושה עליונה, כחלק מגאולת האדמה וקידושה לקראת הגאולה השלמה.
(אמור תשעז)

הפוסט לקדש את החומר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפרשתנו מצווה התורה על ספירת העומר החל ממחרת השבת ועד לחג השבועות. בסופה של פרשה זו התורה מצווה "להקריב מנחה חדשה לה'" ומדגישה "סלת תהיינה חמץ תאפינה ביכורים לה'".
הדבר תמוה, שכן רק חמישים יום קודם צוונו להסיר את החמץ שבקרבנו ולהגיע לרמה של מצה, ללא שאור, שטוחה ונקיה מעבירות. אם כן, כיצד ייתכן שדווקא אחרי תהליך של חמישים יום של הכנות לקראת קבלת התורה, מצווה התורה להביא קרבן דווקא מחמץ?
ובמילותיו של הזהר הקדוש: "בפסח יצאו ישראל מלחם החמץ בגין כבודה של המצה. עכשיו בחג השבועות כשזכו ללחם עליון האם לא ראוי היה שיתבטל החמץ ולא ייראה כלל? מדוע קורבנו חמץ? ועוד שביום זה התבטל יצר הרע?"
כדי לענות על קושייה זו ולהבין את משמעות המצווה יש לעיין במספר מקורות:
המדרש בויקרא רבה כח, אומר כך: "והבאתם את עומר…" לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך שע"י מצוות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד "ונתתי לך ולזרעך אחריך" ע"מ "ואתה את בריתי תשמור" ואיזה זה? מצוות העומר… עכ"ל.
האם ייתכן שדווקא מצווה זו של העומר כל כך חשובה עד כדי כך שבגינה זכה אברהם לירש את הארץ? הרי יש מצוות אחרות חשובות יותר, אף במסגרת המצוות התלויות בארץ?
על פי חז"ל "ממחרת השבת" פירוש למחרת חג ראשון של פסח, בניגוד לבייתוסיים שסברו שהכוונה למחרת השבת (יום א'). יוצא, שלפי הבייתוסיים מצוות העומר לעולם לא תחול בשבת.
הגמרא במנחות מתארת בצורה מרתקת כיצד מצוות העומר דוחה את השבת. על פניו הסוגיה קשורה למחלוקת המפורסמת עם הבייתוסים על פירוש המילים "ממחרת השבת".
הרב קוק במאמרי הראי"ה (ח"א עמ' 179-181) מאיר לנו באור גדול את המשמעות של מצווה זו שלכאורה נראית קלה. הרב קוק מסביר את ההבדל בין חקלאות בעם ישראל לחקלאות בקרב אומות העולם, כך שבעוד שאצל אומות העולם עבודת האדמה היא עניין כלכלי בלבד, הרי שביהדות כל מה שקשור לעבודת האדמה, לחקלאות, הוא ספוג בקדושה.
מצוות העומר קשורה לאדמת ארץ ישראל, בעבורה דוחים את השבת. האדמה איננה רק אדמה לקיום כלכלי אלא ספוגה בקדושה, עד שבאמצעותה מעלים את החמץ לדרגה של קדושה עליונה. היא זו שבזכותה זכה אברהם אבינו לירש את הארץ.
ספירת הימים "ממחרת השבת" ועד לקבלת התורה, ותהליך ההכנה שעוברים בזמן זה, אשר שיאו בהבאת הביכורים והקרבת מנחה דווקא מסולת חמץ, מלמדים אותנו מסר חשוב מאד, שחמץ אינו בבחינת שאור המחמיץ את העיסה ומגביר את השפעתו השלילית של היצר הרע, אלא שתפקידנו להפוך את טבעו של החמץ ולהעלותו לדרגה של קדושה עליונה. בכל דרכי חיינו, לקדש את החומר!
אנשי החטיבה להתיישבות והחקלאים ברחבי מדינת ישראל, עוסקים יום יום בפיתוחה, בהפרחתה וביישובה של ארץ ישראל. הם מעלים את דרגתם של רגבי האדמה הפשוטים ביותר לדרגה של קדושה עליונה, כחלק מגאולת האדמה וקידושה לקראת הגאולה השלמה.
(אמור תשעז)

הפוסט לקדש את החומר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.