לפני כ-4 שנים, בחור צעיר ורווק מיבנה, גיא דימרי, החל להרגיש לא טוב. אבל ממש. הוא סבל מכאבי ראש, חולשות, איבוד תיאבון, ובהמשך גם צמרמורות.

כשהשתכנע לבדוק מה קורה לגופו, בדיקות הדם הצביעו על רמות קריאטינין גבוהות במיוחד ולחץ הדם שלו נסק. התגלה כי לגיא יש תסמונת שגורמת לכשל כלייתי, שלמעלה משנה גורמת לירידה בתפקוד הכליה שלו. כך, בגיל 26 התהפך עולמו של גיא, ומבחור צעיר, ספורטיבי ופעלתן – שמתאמן 6-7 פעמים בשבוע, הוא אושפז מיידית בבית החולים קפלן, הוצמדה לו נפרולוגית – מומחית ברפואה פנימית המטפלת במטופלים עם מחלות כליה, והוא החל מעקב רפואי אישי ותכוף.

כיוון שלפני שהתסמונת התפרצה הוא היה בריא וחזק, הוא הצליח למשוך מעט את הקץ – עד שייאלץ להיות מטופל בדיאליזה, אבל עם המדדים הקיצוניים שהציג הנפרולוגית הבהירה לו שהוא יזדקק לתרומת כליה.

"לעבור דיאליזה זו תחושה נוראית", הוא מתאר. "מדובר בטיפולים מאוד קשים ואינטנסיביים של כ-4 שעות במשך 3 פעמים בשבוע, שבעיקר מרוויחים בזכותם זמן, אבל לא מצליחים באמת לחיות, זה לא משהו שאפשר לנהל איתו חיים נורמטיביים. ניסינו להימנע מזה ולמצוא לי כליה".

כל בני משפחתו של גיא התנדבו לתרום לו כליה, אך התברר שהתסמונת שיש לגיא משפחתית, וכולם נשללו לתרומה. כעבור שנה, גיא נרשם ל'מתנת חיים', עמותה המעודדת עזרה לחולים הזקוקים להשתלת כליה, על ידי תרומת כליה מאדם חי. 'מתנת חיים' לקחו את גיא כפרויקט אישי, ותוך שנה מצאו לו תורמת.

איך זה לקבל הודעה שנמצאה לך כליה?

"וואו, זה מטורף", גיא משיב בחיוך. "התקשרו אלינו בתזמון שהוא ממש מלמעלה, בגלל זה אנחנו אומרים שהתורמת שלי היא המלאכית שלנו. זה היה ממש בדקה ה-90. הגעתי למצב שהקריאטינין שלי ממש 'מגרד' את ה-10, כלומר, מחלת הכליות שלי החמירה ותפקוד הכליות ירד. בשלב זה הנפרולוגית הבהירה שאני כבר חייב להתחיל טיפולי דיאליזה. הרגשתי נורא באותה תקופה; היו לי חולשות, צמרמורות בגוף, ירדתי במשקל, וכבר עיכלתי שאתחיל טיפולי דיאליזה תוך שבועיים.

"המשפחה שלי רצתה שנטוס לחו"ל לפני שמתחיל כל הבלאגן הזה, וטסנו לאירופה, ובזמן שאנחנו מטיילים שם 'מתנת חיים' התקשרו ובישרו שיש לי תורמת. ההשתלה הייתה שבוע לפני ליל הסדר, אבל התורמת לקחה את הכל בחשבון והסכימה ללכת על הדבר הזה. תוך שלושה שבועות כבר היינו בחדר ניתוח".

עניין משפחתי

מי שנותחה בחדר הניתוח המקביל לגיא, היא יעל קלר, בת 42, נשואה עם חמישה ילדים מתקוע. יעל היא מורה לאנגלית, מדריכת פעילות גופנית לגיל הזהב ומתנדבת במד"א.

משנות ההתנדבות שלה במד"א הייתה לה מודעות לכך שמטופלי דיאליזה סובלים מאוד, היא ראתה את זה בעיניים שלה והבינה עד כמה זה קשה עבורם. אבל, המחשבה על תרומת כליה לא עלתה במוחה כאפשרות, עד שהיא נתקלה בעלון של 'מתנת חיים' והתרשמה מהסיפורים שהוצגו שם. היא מסבירה:

"כולם שם נראו אנשים נורמטיביים ונראה שהייתה להם חוויה חיובית בסך הכל והם זכו להציל אנשים. ומאז המחשבה הזאת חלחלה אצלי לאט לאט. רציתי לבדוק אם אני יכולה גם לתרום כליה, אם יש לי את האפשרות לעשות את זה. ומרגע שעברתי את הבדיקות ואישרו אותי מבחינה פיזית ורפואית – החלטתי שאני רוצה ללכת על זה".

וכנראה שזה עניין משפחתי, כי יום אחד, כשיעל הייתה בתחילת התהליך לתרומה שלה, אחיה שלח בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית תמונה מבית החולים, באמצעותה הודיע למשפחתו שלפני כמה רגעים הוא תרם כליה.

מה הניע אותך?

יעל: "באופן כללי יש לי רצון לעזור לאנשים. קשה לי לראות סבל. אבל, זה לא שאני הולכת ומצילה את כל העולם. כל אדם בעולם בוחר משהו שהוא מסוגל והולך עליו ותרומת כליה זה משהו שהיה נראה לי שאני יכולה לעשות. המון אנשים עושים דברים טובים וגדולים ולא תמיד הם מפרסמים את זה. הסיבה שאני מתראיינת היא כדי להעלות את המודעות לנושא הזה, שעוד אנשים יעזרו לאנשים אחרים".

לא חששת?

"בעלי קצת יותר רציונלי ממני, ובהתחלה הוא לא חשב שכדאי לי להיכנס למשהו מסוכן, 'הרפתקה' שיכולה להסתבך, אבל כשהוא הבין שאני רצינית הוא מאוד תמך בי", היא משיבה ומוסיפה:

"מבחינה רפואית, העובדה שאני בלי כליה אחת מעלה לי בכ-10% את הסיכון לחלות במחלות של כלי דם או להגיע למצב של אי ספיקת כליות. אבל, יחד עם זה – עשו לי את כל הבדיקות לפני והסיכון הראשוני שלי הוא גם ככה נמוך, כך שתוספת של 10% לסיכון מאוד נמוך – זה לא מאוד נורא. אם אני שומרת על אורח חיים בריא אין סיבה שמשהו יתפרץ. ובאופן כללי – כולנו לוקחים סיכונים בחיים, כל מי שעולה על רכב יודע שיש תאונות דרכים ועדיין אנחנו מתנהלים בכביש. צריך להיות מודעים לסכנות אבל לא להיות מאובנים מפחד ולא לחיות בגלל זה", היא סבורה.

כל אדם בעולם בוחר משהו שהוא מסוגל לתרום בו ועושה אותו, ותרומת כליה זה משהו שהיה נראה לי שאני יכולה לעשות

תהיה התאמה?

את הניתוח עצמו ביצעו צוות יחידת ההשתלות בבית החולים הדסה עין כרם, ד"ר עבד חלאילה מנהל יחידת ההשתלות וד"ר אשרף אימם יחד עם צוות חדר הניתוח.

כמקובל, יעל לא ידעה למי היא תורמת כליה. היא, מה שנקרא, תורמת אלטרואיסטית, שלא היה משנה לה את מי היא תציל, מלבד זה שהוא במצב דחוף. כשהיא גילתה שההתאמה שלה תציל צעיר אנונימי בן 28 היא התרגשה עוד יותר.

"בהתחלה, בגלל שלא ידעתי מי המושתל, המחשבה עליו לא עברה לי בראש עד היום שבו עברתי את הועדה הרפואית והבנתי שאני עומדת לעבור ניתוח. ואז, התחלתי להתרגש וגם לחשוב עליו שהוא עומד לקבל טלפון שמי שמתאימה לו עברה את הועדה ואנחנו מאושרים לניתוח", יעל נזכרת, "דמיינתי שהוא בטח ממש מתרגש, אז שלחתי לו הודעות דרך נטע – אחות מתאמת ההשתלות בהדסה עין כרם, שהיא המלווה לאורך כל התהליך בהדסה והיא קישרה ביני לבין המושתל, והיא שלחה לי את התגובות שלו, שמהן הבנתי שמדובר באדם רגיש וטוב. נוצר בינינו קשר מרחוק, הוא הגיב מאוד יפה וראיתי שיש פה בן אדם שמעריך, מפרגן ושמח וזה לא היה מובן מאליו".

יום הניתוח הגיע.

גיא היה לחוץ: "יש פאניקה. הדבר הכי מפחיד זה שתהיה חוסר התאמה, למרות שכל המדדים אומרים שהכליה תתאים. מה שעבר לי בראש זה – האם תהיה לי התאמה או לא? כי אם ההשתלה לא תצליח – אין לי יותר ברירה, אצטרך מיד להתחיל דיאליזה, ויהיה קשה למצוא לי תורם במהירות כזו פעם נוספת. אז היה שם המון פחד, גם שלי וגם מצד המשפחה, אבל גם תחושה שגדולה ממני, שזה הרגע, ונקווה שזה יעבוד.

"החבר'ה בהדסה מצוינים. אין מספיק מילים להודות להם על שהובילו את ניתוח השתלת הכליה שלי בהצלחה. ההתאוששות הייתה לי פשוטה יחסית, יום אחרי הניתוח כבר נעמדתי על הרגליים, ותוך 14 שעות יכולתי לאכול דברים שלא יכולתי לאכול במשך שנתיים, כמו בשר. הגוף שלי התנקה בשניות, זה מדהים, תוך פחות מ-24 שעות מדדי הקריאטינין שלי ירדו מ-9 ל-1.5".

מה שעבר לי בראש זה – האם תהיה לי התאמה או לא? כי אם ההשתלה לא תצליח אין לי יותר ברירה, אצטרך מיד להתחיל דיאליזה, ויהיה קשה למצוא לי תורם במהירות כזו פעם נוספת

ההחלמה של יעל הייתה מעט יותר מורכבת, היא לא לקחה בחשבון את זה שהיא תתקשה לעשות פעולות רבות ותהיה מושבתת למספר שבועות, אבל היא קיבלה תמיכה ועזרה מבעלה, המשפחה והקהילה, שהיו שותפים לתהליך ההחלמה שלה, והיום זה מאחוריה, היא לגמרי חזרה לעצמה, כפי שהיא מתארת:

"היום, ממרחק של כמעט שנה וחצי אחרי, אני מרגישה שזה היה שווה את זה, הקושי היה זמני, חזרתי לעצמי והיום הכל טוב. אני רק צריכה לשמור לא להתייבש, אין לי הגבלות או תרופות שאני צריכה לקחת".

מרתון עם כליה אחת

ביום שלאחר הניתוח, הם נפגשו, והחיבור היה מיידי.

יעל: "זה היה כמו בליינד דייט משפחתי; אני הייתי עם בעלי וההורים שלי והוא היה עם ההורים והאחים שלו וזה היה מאוד מרגש. כולם התחבקו, ומאוד שמחנו לראות מי זה הצד השני, זה היה מקסים. בכל זאת, מדובר בשני אנשים מרקע מאוד שונה, במצבים אחרים בחיים וגילאים שונים אבל גילינו שיש לנו המון דברים משותפים. כיף לנו ביחד, מצאנו שיח והומור משותף וזה נחמד".

"נוצר בינינו חיבור מדהים", גיא מוסיף. "גילינו שיש לנו את אותו חוש הומור, את אותן האנרגיות. המשפחה שלה מקסימה, התחברנו אליהם ומבחינתי הילדים שלה הם כמו אחים קטנים שלי. עד היום אנחנו בקשר; יש לנו קבוצת וואטסאפ של שתי המשפחות, יצאנו להופעות ביחד, לטיולי ג'יפים ועוד".

והיה עוד דבר אחד שהם שוחחו עליו אחרי הניתוח. יעל סיפרה לגיא שהיא הייתה רצה לפני כן, וקיוותה שהיא תחלים ותוכל לרוץ שוב בהמשך. גיא, שבעבר היה רץ חצי מרתון, הציע שהם ירוצו מרתון ביחד, כאתגר משותף.

המרתון התקיים כשנה אחרי הניתוח והם בחרו במקצה של ה-10 ק"מ. הפעם, האימונים של גיא לקראת המרתון היו שונים לגמרי מבעבר, וקשים בהרבה.

גיא: "אמנם זו בסך הכל ריצה של 10 ק"מ, אבל גם הייתה לי חצי שנה של התאוששות מההשתלה שבה אסור היה לי להתאמן בכלל, וגם לאחר מכן, לקח לי זמן לחזור לכושר והייתי מוגבל בכל שלב במה מותר לי לעשות ומה לא. ד"ר רועי אבל ממחלקת נפרולוגיה בהדסה, ושאר הצוות מבית החולים הדסה, ליוו אותי כל הזמן, ובפעמים הראשונות, בכל פעם שרציתי להתאמן הייתי שולח לד"ר אבל בדיקות דם אחרי הריצה, כדי שהוא יוכל לראות איך אני מתאושש מהאימון. כשראו שאין שינוי במדדים שלי הבינו שהגוף כנראה עיכל את הכליה בצורה מסוימת ושאני יכול להיכנס לכושר כמו שרציתי.

"במרתון היה שלב שנעצרתי לרגע, כבר לא היה לי כח לרוץ, אבל יעל עודדה אותי ונתנה לי את הדרייב להמשיך ולסיים את המרתון. ד"ר אבל היה איתי בקשר גם ביום של המרתון וגם לאחר מכן, היה לו חשוב לראות איך אני מתאקלם עם הכליה".

ד"ר רועי אבל מדגיש: "מאז ההשתלה גיא ממשיך מעקב במרפאת מושתלי הכליה בהדסה ונהנה מתפקוד כלייתי טוב מאוד עם אורח חיים תקין. לשמחתנו גיא חי ללא מגבלות ופועל תחת המלצות לשמירה על אורח חיים בריא, הימנעות מחשיפה ממושכת לשמש והקפדה על הטיפול התרופתי והוא מנצל היטב את מצבו הטוב וחי חיים מלאים בדומה לאנשים דומים בני גילו".

גם המנתח של גיא, ד"ר עבד חלאילה, ראש יחידת ההשתלות בהדסה, לא מופתע מן ההישג של גיא. "ידוע לכולנו שאי ספיקת כליות פוגעת משמעותית באיכות החיים של המטופל ואין ספק שהשתלת כליה משפרת אותם ומאריכה אותם גם ביחס לדיאליזה. אנו רואים את התוצאה המיידית בעבור גיא שהשתתף בריצת 10 קילומטר יחד עם התורמת הנפלאה יעל, שנה בלבד לאחר הניתוח- הישג מרשים ומעורר השראה".

לפני ההשתלה היו לי חולשות, כאבי ראש, צמרמורות. הייתי מתעייף מהר. היום חזרתי להתאמן, לצאת, לאכול ולבלות, לעשות מנגל עם חברים, לשתות בירה בערב – אלו דברים שנראים פשוטים, אבל עבורי היו אסורים

חיים חדשים

כיום גיא מרגיש מצוין והוא חזר לעשות כמעט הכל. אך, מסתבר שלהיות מושתל כליה זה לכל החיים – הוא הולך למעקב רפואי מדי חודש, הרופאים עוקבים אחרי המדדים הרפואיים שלו ופעם בחצי שנה הוא עושה צילומים לכליה.

"להיות מושתל כליה זה ממש פרויקט", הוא מסביר. "המנתחים והנפרולוגים כל הזמן בקשר איתי, מאוד חשוב להם, לפעמים יותר ממני, שזה יצליח ושאני אשרוד עם הכליה של יעל כמה שיותר זמן".

"הצפי לחיים בריאים עם כליה שהושתלה מן החי הוא כ-30 שנה", הוא מוסיף. "ועד אז אנחנו מקווים שיהיה אפשר לסמוך על הטכנולוגיה. אבל, כמובן, אני מקבל בחיבוק את התרומה של יעל, את זה שכבר בגיל צעיר אני יכול לחזור לעצמי, ומהצד השני, תמיד יש לי בראש את זה שיש לי איזה שהוא דד ליין, שבגללו תמיד כדאי לי לעשות כמה שיותר כדי להספיק וליהנות מהחיים עד כמה שאפשר".

עד כמה ההשתלה שיפרה לך את איכות החיים?

"ב-200 אחוז", הוא משיב נחרצות. "לפני ההשתלה היו לי חולשות, כאבי ראש, צמרמורות. לפעמים הייתי מתעייף אחרי 10 מטרים של הליכה. היום אני עצמאי – הקמתי חברה לפרסום, שזה משהו שרציתי לעשות שנים, חזרתי להתאמן, לעשות סקי, חזרתי לצאת, לאכול ולבלות, לעשות מנגל עם חברים, לשתות בירה בערב – אלו דברים שנראים פשוטים, אבל היו אסורים עבורי– היה אסור לי לאכול בחוץ, הייתי מוגבל לכמות מסוימת של חלבונים, היה אסור לי לשים מלח באוכל; במשך שנתיים היינו אוכלים אוכל בלי טעם. כל הדיאטה שלי הייתה מאוד קרה ומנוכרת. פתאום חזרתי לטעמים שהייתי אוהב והיום אני יכול להרשות לעצמי להסתובב בלי חשש.

"כמובן, אני לוקח תרופות קבועות שמחלישות את המערכת החיסונית – אבל למול כל האיסורים שהיו לי פעם, זה שטויות".

משהו בשביל מישהו

אתה מסוגל להבין את זה שיש מישהו שמסוגל ומוכן לעשות דבר כזה? ועוד עבור מישהו זר?

גיא: "התורמים הם אנשים שהם הרבה מעבר לאנשים רגילים מן השורה. הם מבינים עד כמה הם יכולים לשפר לאנשים את החיים ובאמת להציל אותם.

"יעל היא מלאכית. אמנם, אח שלה גם תרם כליה והיא אומרת שביישוב שלה זה מאוד שכיח לתרום כליה – היא לא מבינה את סדר הגודל של המעשה שלה, אבל עצם זה שהרעיון בכלל עלה להם בראש הוא מדהים. לי בכלל לא הייתה מודעות לזה, לא ידעתי שיש אנשים שצריכים תרומת איברים ומה המשמעות של זה, ולכן אני מתראיין, כדי להעלות את המודעות ואולי לגרום לכך שיצילו אנשים נוספים".

כמו גיא, גם יעל, שלא מתלהבת מה'הייפ' סביב התרומה שלה, הסכימה לספר את סיפורה רק כדי להעלות את המודעות לנושא: "חשוב לי להדגיש שזה לא סיפור עליי – יש בערך ארבעה ניתוחים כאלה כל שבוע. אני מייצגת פה אלפי אנשים, זה לא יוצא דופן. אבל, יש עוד אנשים ברשימת ההמתנה לקבל כליה ואם אני יכולה במעט להעלות את המודעות ולעזור לעוד אנשים – אני אשמח. מה גם, שזו ממש לא רק אני, התמיכה המלאה של המשפחה והסביבה שלי היא מה שאפשרה לי לעשות את זה".

הפוסט החיבור המדהים בין תורמת הכליה למושתל האנונימי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.