לאורך כל השבוע האחרון, וגם בזה שלפניו, ואם נדייק – במהלך תשעת הימים, התכנסו בני ובנות הציבור החרדי במאות סלונים ברחבי הארץ- בשכונות ובערים החרדיות, כדי לשמוע עדות מפי שורדי שואה ובני הדור השני או השלישי.

רבים מהציבור החרדי מרגישים כי יום הזיכרון לשואה ולגבורה – היום הלאומי שנקבע בתאריך כ"ז בניסן, אינו מאפשר להם לציין את זיכרון השואה כפי שהיו רוצים. עבורם, חודש ניסן הינו חודש של גאולה ולא נהוג לקיים בו מנהגי אבלות ואף אסור לומר תחנון, לקבוע תענית ציבור ולערוך הספד, ומה גם שיום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע ביום מרד גטו ורשה אשר מעלה על נס את הגבורה הפיזית ולא את גבורת הרוח היהודית.

לפני כמה שנים מיזם 'זיכרון בסלון' חבר ל'גנזך קידוש השם' ומהחיבור הזה יצא 'זיכרון בבית', מיזם שפונה לציבור החרדי לקחת חלק בזיכרון השואה בתשעת הימים, ומאפשר לציבור זה להתכנס ולציין את זיכרון השואה באופן משמעותי, עם סיפורי השואה וגבורת הרוח היהודית.

מיכל ליפמן, מנכ"לית שותפה בזיכרון בסלון מסבירה: "זיכרון בסלון היא פלטפורמה פתוחה שמאחדת ומזמינה את כולם להפוך את זיכרון השואה לנקודת המוצא שממנה כולנו יוצאים לדיון, זיכרון ופעולה שמקדמת ערכים יהודיים של חמלה, אחריות קולקטיבית ואנושיות. יש לנו את הזכות לקחת חלק פעיל בהחייאת הזיכרונות וסיפורי גבורת הרוח, ולהבטיח שגם לציבור החרדי יש דרך משמעותית ואינטימית לציין את זיכרון השואה".

הנס של המשאית

רבקה קלמן, אישה חרדית שהשנה, בתשעת הימים, השתתפה לראשונה במיזם וסיפרה את סיפור משפחתה, זיכתה גם אותנו בחיבור שבין שני האירועים הקשים ביותר שידע העם היהודי.

בשיחה איתה ממש אפשר לדמיין את הימים ההם. את הסיפור של הוריה, שהפך לשלה ושל אחיה, אריה, היא מספרת כמעט בגוף ראשון ולפרטי פרטים – כאילו הייתה שם, כמה שנים לפני שבכלל הגיחה לאוויר העולם.

אביה של רבקה, יוסי שטרן – הבן הבכור מבין 11 ילדים, נולד ביוגוסלביה בעיירה בשם אילוק, ואמה, שרה קייזר, נולדה בסולבקיה בעיירה גלנטה. בגלנטה הייתה ישיבה גדולה שבה יוסי למד, שם נעשה השידוך שלו עם שרה והם התחתנו ועברו להתגורר באילוק, אזור מגוריה שם משפחתו העשירה של יוסי. באילוק יוסי פתח מפעל לעורות ופרוות, וכך הם חיו. לאחר כמה שנים שרה נכנסה להריון.

השנה הייתה 1941. השמועות לגבי מה שקורה ליהודים באירופה של אז הגיעו גם ליוגוסלביה, אך יהודי האזור לא האמינו שהנורא מכל יגיע גם אליהם. כששרה הייתה בחודש התשיעי להריונה, הקולות התגברו; הגרמנים מתקרבים לאילוק ועלולים להיכנס לעיירה השקטה בכל יום.

יום אחד, אחיו הקטן של יוסי הלך להסתפר במספרה, וכדרכן של מספרות, כשהלקוחות החלו לדבר על פוליטיקה- הנער גידף את הגרמנים, בעוד שבאי המספרה האחרים דווקא הלעיטו עליהם מחמאות. כששב לביתו וסיפר לאמו על קורותיו באותו יום, היא ציוותה עליו לברוח מיד, משום שהבינה שאם ייוודע לגרמנים שהוא דיבר נגדם – הוא עלול להיות בסכנה. ואכן, באותו יום הוא נסע ברכבת לאיטליה עם בן דודו, השתקע בכפר קטן ושלח מברק מרומז להוריו – "בואו אחרינו, זה מקום נהדר לנופש".

יוסי השתכנע מיד. שרה הייתה צריכה ללדת בכל רגע והוא חשש ממה שעשוי לקרות כשהגרמנים ייכנסו, והחליט לברוח בכל מחיר. בני הזוג קברו חלק מכלי הכסף הרבים שלהם באדמה שמסביב לביתם והחלו לארוז. שרה החביאה בתיק עם דופן כפולה מטבעות זהב רבים, חיתולים ובגדים לתינוק, ויוסי לקח תיק קטן והכניס לתוכו טלית, סידור, תפילין וחומש. היה זה יום חמישי אחר הצהריים. הם החלו בהכנות לשבת ותכננו לברוח בימים הקרובים.

"ביום שישי אחר הצהריים, כשהכל כבר היה מוכן לשבת – פתאום היו בעיטות בדלת, הדלת נפרצה ונכנסו לבית שלושה חיילים שבנס לא היו גרמנים אלא סלאבים שהגרמנים הפעילו", רבקה מספרת, כאילו היא רואה זאת בעיניי רוחה: "הם אזקו את אבא שלי ואמרו לו שהם באו לקחת אותו למחנות עבודה. הם העלו אותו על משאית שעמדה בחוץ, בתוכה עמדו כבר הרבה אנשים, ביניהם בן הדוד שלו, שותף שלו במפעל. אמא שלי ההרה זרקה את עצמה מתחת למשאית וצעקה בגרמנית 'אני לא מרשה! אני לא מרשה שתיקחו אותו!', כך שוב ושוב. היא שכבה שם על הכביש וצעקה והמשאית לא יכלה לנסוע בגללה. בסוף החיילים החליטו להוריד את אבא שלי מהמשאית ואמרו שהם יחזרו לקחת אותו יותר מאוחר, כשהיא קצת תירגע, הורידו לו את האזיקים ונסעו".

אמרו לאבא שלי שלוקחים אותו למחנות עבודה והעלו אותו על משאית עם הרבה אנשים. אמי ההרה זרקה את עצמה מתחת למשאית וצעקה 'אני לא מרשה שתיקחו אותו!' והמשאית לא יכלה לנסוע בגללה. בסוף החיילים אמרו שיחזרו לקחת אותו יותר מאוחר

לעבור את הגבול

באותו רגע, בני הזוג שטרן נכנסו הביתה, לקחו את התיקים שהכינו, השאירו את הבית כמו שהוא – את האוכל החם והשולחן הערוך עם הסרוויסים הנאים, וביקשו משכן בעל רכב שיסיע אותם לגבול האיטלקי תמורת כמה מטבעות זהב.

היה זה בסוף החורף, השלג היה עדיין גבוה בחוץ, וכשהגיעו לגבול האיטלקי, השמיים כבר החשיכו. אור קלוש אחד הפציע מביתן קטן, בתוכו ישב שומר. יוסי ושרה חיכו ברכב, והשכן יצא לבדוק וכשחזר סיפר שהשומר ישן. הם החליטו לעבור את הגבול.

מעבר הגבול היה צר, לא משהו שפשוט לעבור עם שלג גבוה ובטן של חודש תשיעי. השכן סייע לשרה לעבור את הגבול ופנה להעביר גם את יוסי. הם צעדו חרש, אך השומר התעורר וצעק, איים שיירה בהם, ויוסי והשכן ברחו בחזרה לרכב, מבינים שלא יוכלו לעבור עוד לצד השני של הגבול.

שרה חיכתה בקור, בארץ הזרה, בה דוברים שפה שלא הבינה, אך הבינה שהיא חייבת לעשות מעשה. היא הבחינה בכביש מרוחק, צעדה אליו והחלה לנסות לעצור את המכוניות המעטות שחלפו על פניה. כעבור זמן רב, עצרה מכונית. היא הראתה לנהג את הכתובת של גיסה, הבטיחה לו כמה מטבעות זהב והוא הסכים לקחת אותה איתו. היא פחדה נורא, אך כעבור כמה שעות, הם עלו במעלה הר תלול והיא אכן הגיעה לכתובת. את הדלת פתחו לה שני הבחורים, קרובי משפחתה, שמחים בבואה אך דואגים לבעלה. היא סיפרה להם שכנראה לא הצליחו להעביר אותו את הגבול, ושהיא לא יודעת מה קורה איתו. לבסוף, מותשת, היא הלכה לנוח.

כעבור כמה ימים, ב-ד' ניסן, הבחורים לקחו אותה לבית חולים, שם היא ילדה בן, אך לא העניקה לו שם מכיוון שלא הייתה לו ברית. היא חזרה עם התינוק לבית הקטן, וטיפלה בו לבדה.

"אמא שלי הייתה עצובה, היא לא ידעה מה קורה עם אבא שלי ועם המשפחות שלהם", רבקה מתארת. "הם שמעו ברחוב כל מיני דברים, אבל לא ידעו למה להאמין. היא מאוד דאגה. היו לילות שהתינוק בכה והיא הצמידה את העיניים לזגוגית וחיכתה לראות מתי אבא שלי יגיע. הדאגה אכלה אותה".

עם נאצי במיטה

כעת רבקה חוזרת לספר על אביה שבמעבר הגבול: "אבא שלי הבין שאין סיכוי שהם יעברו את הגבול, כעת השומר דרוך, ואולי הוא הזעיק תגבורת. מצד שני, באילוק מחפשים אותו, והוא היה צריך להחליט לאן ייסע. הוא ביקש מהשכן שייקח אותו למפעל שלו בעיירה קטנה בשם שיד, שם היו לו הרבה ידידים. הוא הגיע לחנות נעליים של ידיד טוב שלו, הודה לנהג ודחף לו עוד כמה מטבעות ביד".

מכאן, יוסי עבר שרשרת של השגחות פרטיות: "בעל החנות שמח לראותו והתעניין בשלומו, ופתאום – הוא תפס את אבא שלי בצווארון, משך אותו לעבר חלון המטבח ואמר לו 'תקפוץ מהר החוצה, נכנסו נאצים לחנות'. הוא קפץ החוצה וחשב לאן ילך עכשיו. הוא נזכר בקשישה שמשכירה חדרים במלון, שם הייתה רק מיטה אחת פנויה. היא סיפרה לו שבמיטה לידו ישן חייל גרמני שכרגע לא נמצא בחדר. הוא הלך לחדר הזה והחביא היטב את התיק הקטן השחור שבו הייתה הטלית שלו, התפילין, הסידור והחומש והלך לישון. כשהתעורר כבר היה חושך, החבילות של החייל כבר לא היו שם, אבל היה מסוכן מדי להישאר במלון שאליו כל הזמן מגיעות קבוצות חיילים".

יוסי הלך לדואר ושלח מברק להוריו, רמז להם שהוא בסדר וביקש שיודיעו זאת גם לאשתו. במשך שלושה חודשים הוא נדד ממקום למקום ומעיר לעיר ובכל פעם ניסה את מזלו להגיע לגבול ולעבור אותו, אבל בשלב מסוים בגבול הוצבו חיילים וכלבים והסיכוי הקלוש גם כך – נגוז.

בתושייה ואומץ רב, יוסי החליט לקנות מעובד רכבת את מדיו תמורת כסף רב. הוא לבש את המדים, עלה לרכבת הראשונה לאיטליה, לקח מטאטא והחל לטאטא את הרכבת, כשלאורך כל הזמן התיק של התפילין מתחת לבית שחיו.

רבקה: "בתחנה הבאה עלו המון חיילים גרמנים ובמרץ רב הוא ניקה את החלונות, השמשות, הדלתות והשירותים ועבד כמה שיותר כדי להיות עסוק וכדי שלא ישימו לב אליו. במהלך הנסיעה היו כמה פעמים ביקורות בקרונות כדי לראות שאין יהודים ברכבת, ובכל פעם שהם עברו על ידו הוא שמר על פנים חתומות. כשהגיעו לשדה התעופה הוא נכנס לשירותים וקפץ מהחלון כך שהוא כבר היה מחוץ לגדר של תחנת הרכבת. אז, הוא זרק את מדי הרכבת ונשאר עם בגדים רגילים, עצר רכב שעבר ברחוב וביקש להגיע לכתובת של אחיו".

חרדים רק בבית

שרה טיילה עם התינוק בעגלה בשמש החמימה של חודש סיוון, כשהבחינה ברכב שעולה במעלה ההר ומתקרב לבית שלהם. היא נבהלה, כל דבר הפחיד אותה אז, אך למרבה האושר, מהרכב יצא יוסי.

"הייתה התרגשות ושמחה גדולה והיא מיד הוציאה את התינוק מהעגלה ומסרה לו אותו, הוא התלהב, והם נכנסו הביתה עם שני הבחורים ורקדו מרוב אושר", רבקה כמעט ונזכרת.

יוסי מיד התגייס לחפש מוהל לברית. הם מצאו רופא שומר מצוות שערך בביתם ברית מילה לילד, אריה, שהיום מתגורר בבני ברק וכבר חגג 81 שנים.

רבקה: "לא היה להם מה לאכול אז הם אכלו אורז, תפוחי אדמה ושעועית, ולפעמים השיגו איזה עגבניות או בצל, זה היה פינוק מיוחד. ההורים שלי חיו כלפי חוץ כמו גויים, אבל הם היו אנשים חרדים. הם שמרו מה שהם יכלו. למשל, הדלקת הנר – לצד נרות השבת אמא שלי הניחה שק תפוחי אדמה כדי שאם מישהו ידפוק בדלת – היא תשפוך את תפוחי האדמה על הנרות. מקווה לא היה, אז אמא שלי הלכה לנהר לא רחוק ושם היא טבלה במסירות נפש – בחורף ובקיץ, במפל מים אדיר שהיא הייתה עומדת תחתיו. אבא שלי היה הולך בכל יום למאפיה וזורק קיסם של עץ לתנור כדי שהמאפים לא יהיו לחם עכו"ם והם יוכלו לאכול את הלחם. כך הם חיו, והדאגה כרסמה בהם. הם לא שמעו מאף אחד שום דבר ולא ידעו מה קורה עם המשפחות – והלב שלהם לא ניבא דברים טובים".

השלווה בכפר השקט והמרוחק הופרה, כאשר השלום בין איטליה וגרמניה נקטע, והיטלר ימ"ש הודיע שהוא מתכוון להפציץ את איטליה. אנשי הכפר חששו מהבאות, ויוסי הציע שאת הרפת הגדולה יארגנו כך שהפרות ישהו בצד אחד ויתפנה מרחב גדול אליו כולם יוכלו להגיע כשיתחילו ההפצצות, וכך היה. כשהתחילו ההפצצות הראשונות כל אנשי הכפר רצו לרפת, ועמם גם שרה, שכעת הייתה בחודש התשיעי עם רבקה.

"בכל בוקר, תחת ההפצצות, אבא שלי הלך למאפייה והביא שני שקים גדולים של לחם כדי לחלק לכולם", רבקה מספרת. "יום אחד, כרגיל, הוא מילא שקים גדולים עם לחם במאפיה, ופתאום נכנס למאפייה חייל גרמני ואמר לו – 'אתה יהודי! רואים על הפנים שלך!'. אבא שלי עשה לו פרצוף מבטל ולא הגיב. בשרשרת של ניסים – באותו רגע נכנס עוד נאצי ולחש משהו לנאצי הזה, ושניהם ברחו מהמאפייה.

"אבא שלי לא הבין למה הם ברחו, חיכה שם קצת ויצא החוצה עם שני שקים גדולים של לחם. בחוץ הייתה קבוצה של חיילים עם מדים שונים, והוא הבין שהם לא גרמנים. הוא עבר קרוב אליהם והתחיל לשיר בקול רם 'שמע ישראל ה' אלוקינו' ומישהו מהחיילים ענה לו 'ה' אחד', ומיד אותו חייל רץ לאבא שלי, קפץ עליו וחיבק אותו – 'אתה יהודי! איך זה יכול להיות? מאיפה אתה?', הוא שאל. הוא נתן לו שוקולד וסיפר שהם אמריקאים והם באו להציל אותם. אבא שלי רץ לרפת בשמחה, חילק את הלחמים ואמר לכולם שהם יכולים לחזור הביתה, חלפה הסכנה".

בכל בוקר, תחת ההפצצות, אבא שלי הלך למאפייה והביא שני שקים גדולים של לחם כדי לחלק לכולם. יום אחד נכנס למאפייה חייל גרמני ואמר לו – 'אתה יהודי! רואים על הפנים שלך!'.

החזרה לאילוק

האופוריה ירדה מעט כששבו לביתם וראו שהוא נחרב מההפצצות. ברגע הזה שרה החלה לחוש בצירים. הגברים ניסו לסדר לה מיטה בין ההריסות, ויוסי קרא לשכנתם שתבוא לסייע בלידה. רבקה הקטנה הגיחה לעולם בלידת עכוז, בלי מיילדת, בלי מים או חשמל, דלתות או חלונות.

כעת, כשהם הורים לשני ילדים, יוסי ושרה ניסו לחשב מסלול מחדש, אבל עדיין לא ידעו מה באמת מתרחש במדינות סביב. האם המלחמה נגמרה? האם עדיין מסוכן שם בחוץ? הם החליטו להישאר בכפר האיטלקי שנה וחצי נוספת, ולאחריה שבו ליוגוסלביה.

רבקה: "הם הגיעו לאילוק שביוגוסלביה וראו מדבר שממה. לא נשאר אף אחד. הבתים הרוסים, לא נשאר שום דבר בבית, בזזו את הכל. לאט לאט הם נכנסו הביתה, שבורים ורצוצים שאין הורים ואין משפחה ואין אף אחד– לקחו את כולם. מתי מעט חזרו מאושוויץ, כמה שלדים של אנשים שסיפרו את סיפורי הזוועות של המשפחה ושל הקהילה, והם החליטו שאין להם מה לעשות יותר ביוגוסלביה והחליטו לעלות לארץ, אבל הקומוניסטים כבשו את יוגוסלביה ואי אפשר היה לעזוב את המדינה.

"הם ניסו לשקם את עצמם במשך עוד כמה שנים וכשהייתי בת 4 הם עשו תכנית לעזוב את יוגוסלביה – הודיעו לכולם שיש להם חתונה בבודפשט, לקחו איתם מזוודה קטנה ונסעו לבודפשט כדי שיוכלו בעז"ה לעלות משם לארץ".

כאן, רבקה עוצרת וחוזרת לימינו אנו, כשהיא מספרת על נסיעותיה לאילוק, לקברי משפחתה המורחבת – המעטים שזכו לקבורה, נסיעות אליה אחיה, אריה, ממאן להצטרף. "הוא אומר שכשנסענו מאילוק לבודפשט אמא אמרה – 'אריה תסתכל אחורה על אילוק, כי יותר לא תראה אותה אף פעם, אנחנו לא חוזרים לפה'. הוא לוקח את דבריה כצוואה ולא חוזר לשם", היא מתארת.

בבודפשט, ב"ה, שרה פגשה שתי אחיות שלה שחזרו מאושוויץ ויוסי היה עם אחיו שבינתיים התחתן, ובן דודו עלה לארץ לבדו. הם חיו כמה חודשים בבודפשט עד שהצליחו לארגן לעצמם ניירת כדי לעלות לארץ. בדרך לא דרך הם עברו את הגבול לאוסטריה, שם אנשי הסוכנות התמקמו.

"באוסטריה היינו כחודש, לשם הסוכנות שלחה שליחים לשכנע את האנשים לעלות לארץ, כי הרוב רצו להגר לאמריקה", היא מסבירה, ומוסיפה בגאווה: "הסוכנות ערכה כנס גדול שאליו הגיעו יהודים פליטים מכל מיני מקומות וגם ההורים שלי היו שם. איש הסוכנות אמר 'תשמעו, רבותיי, אתם תבואו לארץ שכולם יהודים בה. פה אנחנו שומרים מצוות כדי שיידעו שאנחנו יהודים. שם לא צריך לשמור מצוות כי כולנו יהודים – לא צריך כיפה ולא שום דבר'. מתוך ה-500 איש שהיו בכנס אמא שלי קמה ואמרה – 'מה? אצל היטלר לא הורדנו את הכובע והציצית אז אצל היהודים בארץ ישראל נוריד אותם?!' וכולם מחאו לה כפיים".

מאוסטריה הם נסעו לונציה, לגטו היהודי, ומשם עלו לישראל למעברה ליד חדרה, ובהמשך קיבלו דירה מהסוכנות בדיר יאסין והחלו את חייהם בארץ.

כיום רבקה ובעלה מתגוררים בבית וגן שבירושלים ומנהלים מוסד גדול לקליטת עליה מרוסיה בשכונת הר נוף, עוזרים לאותן עולות להקים בית ושומרים איתן על קשר.

איש הסוכנות אמר 'תשמעו, רבותיי, אתם תבואו לארץ שכולם יהודים בה, אז שם לא צריך לשמור מצוות'. אמא שלי קמה ואמרה – 'מה? אצל היטלר לא הורדנו את הכובע והציצית אז אצל היהודים בארץ ישראל נוריד אותם?!'

חורבן הבית והשואה – מחוברים

לפני 38 שנים שרה נפטרה. 20 שנה אחריה – גם יוסי נפטר. רבקה משתפת שבכל שיחה אביה הזכיר איך אשתו הצילה אותו מלעלות למשאית המוות. גם בערב פטירתו, בגיל 96, סיפר שוב ושוב על זעקותיה של שרה שהצילו את חייו.

איך החוויה לספר את הסיפור של ההורים שלך?

"אני כותבת ספר על הסיפור שלהם, אז אני חיה את זה עכשיו", רבקה מתחילה להשיב. "כל השנים אמא שלי רצתה לספר לנו אבל כשהיינו ילדים זה לא עניין אותנו כל כך, והם סיפרו לנו מבלי ששאלנו. היום אם מבקשים ממני לספר – אני עושה את זה ברצון. אני ממשיכה את דרכם בכל מיני דברים. אבא שלי היה קשור לרב שלו מהישיבה בגלנטה, ובכל שבת אנחנו שרים את כל השירים שאבא שלי היה שר וכל הנכדים והנינים מלמדים את החברים שלהם את השירים וממש התפרסמו פה, בכל בית וגן, הזמירות של הקלמנים, וכך גם לגבי הכנסת אורחים, מה שהיה הרבה בבית של ההורים שלי ואנחנו משתדלים מאוד להמשיך את זה גם".

כאישה חרדית – מה דעתך על היוזמה של 'זיכרון בבית' בתשעת הימים לציבור החרדי?

"זו יוזמה שמאוד מתאימה לציבור החרדי. יש הרבה דברים שהיו בחורבן והיו בשואה, זה מאוד מתחבר ומאוד מקביל. גם בקינות – אחרי הקינות של תשעה באב שאנחנו אומרים יש קינות על החורבן של השואה שכל מיני רבנים כתבו. את ספרי השואה אני שומרת לי לתשעת הימים ותשעה באב, שני הדברים האלו מחוברים".

מנהל גנזך קידוש השם הרב צבי סקולסקי מצטרף לדברים: "אני נפעם מהתוצאות של ערבי 'זיכרון בבית' בבתי שלומי אמוני ישראל, שהתקיימו בימי בין המצרים. הלבבות נפתחים, הזיכרונות זורמים, ופרקי חיים מופלאים ניצלים מאבדון וטמיון. הרעיון המבורך הזה היה כה מתבקש כבר עשרות שנים אחורה, ותפקידנו עכשיו להציל ככל שניתן ,טרם תשקע השמש, לפני שיהיה מאוחר".

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)

הפוסט זה מה שקורה בשכונות החרדיות בתשעת הימים: הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אצל החרדים, כמו אצלנו, יש רצף. אמנם, מדי שנה מתפרסמת איזו תמונה של חרדים מנפנפים מעל מנגל בערב יום השואה, לצד סרטונים של חרדים שממשיכים לצעוד בצפירה ביום שלמחרת, אבל ניתן לקוות שמדובר במיעוט שאינו מייצג.

אי אפשר להגיד שזיכרון השואה אינו רלוונטי לחברה החרדית; רבים מהם הם דור שני ושלישי לשורדי שואה, והיהדות החרדית וקהילות חסידיות שלמות נפגעו אנושות באסון הנורא הזה. אבל, יום השואה, אצל חלקים נרחבים ובוודאי במסגרות הלימוד של הציבור הזה, אינו יום משמעותי.

כשיום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע במדינת ישראל הצעירה ליום כ"ז בניסן, הרבנות הראשית לא התלהבה, בלשון המעטה. בחודש ניסן, חודש הגאולה, אסור לומר תחנון, לקבוע תענית ציבור ולערוך הספד, כך שלדידה, לנעוץ בלוח השנה יום אבל בדיוק בחודש זה – זה לא הולם.

העמדה החרדית הוותיקה ביקשה להתעלם באופן מוחלט מיום השואה הלאומי, שלפי השקפתה הוא אינו הביטוי הנכון לשואה; בנוסף לכך שנקבע בחודש ניסן, ומלבד העובדה שקיבל השראה מ'חוקות הגויים' (צפירה), והוא מקדש את אתוס הגבורה, שכן היום נקבע בתאריך של מרד גטו וורשה, וכך התעלם לכאורה ממי שנאבקו לקיים חיים יהודים הלכתיים פעילים בגטאות ובמחנות ההריגה, למשל, ומי שנספו על קידוש ה' ומבלי שנאבקו, העמדה הזו מאמינה שצריך לזכור את מעשי הנאצים כמו מעשי העמלקים; בכל יום ויום, כשחורבן השואה מצטרף לאסונות הנוספים שעברו על עם ישראל לאורך הדורות, ועדיף להיצמד לתאריך כמו יום עשרה בטבת, כפי שקבעה הרבנות הראשית מלכתחילה.

יעקב פרידלנד מגנזך קידוש השם, מכון לתיעוד, מחקר והנצחת השואה השוכן בבני ברק, מסביר על ההבדלים בתפיסת השואה בחברה החרדית: "בנושא זיכרון השואה בציבור החרדי התפיסה היא פחות הזיכרון הפיזי של להקים אנדרטה ולקיים טקסים ואפילו לימוד ביום מסוים, אלא, להוציא ערכים מתוך סיפור השואה ולמנף אותם. עיקר הזיכרון בציבור הזה מתבטא בלהקים ישיבות שנושאות שמות הקשורים לשואה, לשקם חסידויות עם השמות של הקהילות ומנהגיהן ורוב השיח הוא סביב הערכים שיוצאים מהסיפור של השואה".

מה שמסמל את זה באופן הפשוט ביותר קרה בעת הקמת גנזך קידוש השם. כשהרב משה פראגר ז"ל, שהקים את המכון, קנה שטח בבני ברק במטרה להקים עליו מוזיאון לזכר השואה, ניגשו אליו רבנים ואמרו לו שאם הוא רוצה להנציח את זיכרון השואה, כדאי שיקים שם ישיבה. הוא אכן הקים ישיבה במקום המוזיאון, והקצה רק חלק מהשטח למכון ולארכיון.

"זו תפיסה אחרת לגמרי של הזיכרון. זה זיכרון בעיקר בהיבט המחנך יותר", יעקב מוסיף, ומפרט גם לגבי ההתנהלות החרדית ביום השואה עצמו: "קשה להתעלם מיום השואה כי בסוף יש צפירה ויש הרבה שיח ברדיו ובעיתונות, אז לא מתעלמים מזה, אבל ברוב המוסדות לא יציינו את היום בטקס, ואולי רק יספרו לתלמידים סיפורים עם מסרים חינוכיים, ובזמן הצפירה יאמרו תהילים בכיתות".

השואה על הרצף השנתי

כיום, ישנם חרדים רבים שמצטרפים לציון יום השואה הלאומי, אבל רבים עוד מחזיקים בעמדה הוותיקה ונמנעים מכך. עבור אלו, מיזם 'זיכרון בסלון' חיפשו חלופה, ומצאו אותה בימי האבלות שאין עליהם כל עוררין – תשעת הימים.
'זיכרון בסלון' זו מסורת ישראלית לציון יום השואה שבה מתכנסים לשמוע עדות מפי שורד שואה או דור שני, ולאחריה ממשיכים לדיון ושיחה כדי להעמיק את הדברים גם בהסתכלות עתידית.

היוזמה התחילה ב-2011, מבחורה צעירה אחת – עדי אלטשולר, שביקשה לציין את יום השואה באופן מכבד, והזמינה את חבריה לביתה בערב יום השואה, שם שמעו עדות מפי חברה של אמה. מאז ועד היום השתתפו ב'זיכרון בסלון' 2 מיליון איש בארץ ובעולם, מ-95 מדינות.

"'זיכרון בסלון' הוא של כולם; כל אחד יכול לארח אותו, וכל אחד יכול ליצוק לעצמו את התוכן שמתאים לו, להביא עדות שמעניינת אותו ולנהל שיחה לפי ההכוונה שלו. זה מתאים לכל הציבורים ולכל הקהלים", מסבירה שיר לוי, מנהלת קהילה ב'זיכרון בסלון'. "עם השנים גילינו שיש ציבורים שפחות נוח להם לציין את יום השואה בתאריך הנעוץ בלוח השנה הישראלי, ומתנדבת שלנו שמגיעה מתוך הציבור החרדי, הציעה לנו את תשעת הימים כמועד שהרבה יותר מתאים ל'זיכרון בסלון' בציבור הזה. לכן, הצענו לציבור החרדי לקיים את המפגשים האלה בתקופה שבה זה מתאים להם מבחינה תרבותית.

"אנחנו רוצים שכל אדם באשר הוא אדם ימשיך לזכור את השואה ולקחת אחריות על זיכרון השואה, ולכן נפנה לכל אחד במועד המתאים לו, בדיוק כמו שביום השואה הבינלאומי נפנה לקהילות בחו"ל. כל אחד ימצא לעצמו איך הכי מתאים לו לזכור את השואה על הרצף השנתי".

 

 

 

גילינו שיש ציבורים שפחות נוח להם לציין את יום השואה בתאריך הנעוץ בלוח השנה הישראלי, לכן, הצענו לציבור החרדי לקיים את המפגשים האלה בתקופה שבה זה מתאים להם מבחינה תרבותית

זו השנה השלישית שבה 'זיכרון בסלון' יקיימו את המפגשים בקרב הציבור החרדי בתשעת הימים, בשנה שעברה התקיימו מעל ל- 300 סלונים כאלה, והם מקווים שהדבר יהפוך למסורת במגזר זה.

איך ניגשתם לציבור החרדי?

"אנחנו מיזם חילוני וגנזך קידוש השם הם החיבור שלנו לעולם החרדי, והם פועלים איתנו כדי שכולם יבינו שזה בסדר וזה מתאים ומבפנים, זה לא מישהו שבא מבחוץ ומנסה להטמיע משהו", שיר משיבה. "הפורמט במהותו מאוד גמיש, אז לא היינו צריכים לערוך הרבה התאמות, אבל אין ספק שבציבור החרדי יש שפה מסוימת והלכות מסוימות ואם רוצים לעשות סלון בתוך הציבור החרדי זה צריך לבוא מבפנים, ברגישות ובהנגשה מתאימה".

יעקב מצטרף לדברים: "יש דרכי פרסום בתוך המגזר החרדי, בעיתונות הרגילה וגם יש מדיה חרדית מפותחת – ממיילים ועד קבוצות וואטסאפ, וככה אנחנו מגיעים לאנשים. אנחנו מציעים לאנשים לקבל הדרכה על איך מארגנים ערב כזה אצלם בבית, ואם יש סיפור שהם רוצים לספר אנחנו מכוונים אותם איך כדאי לספר אותו, ומנחים אותם גם איך לפתח אחר כך שיח סביב זה. 'זיכרון בסלון' נותנים את הידע המקצועי שיש להם בניהול המפגש, וכשיש בתמונה גוף חרדי כמו גנזך קידוש השם יש לאנשים את הביטחון שהתכנים שם יהיו מתאימים".

למה דווקא תשעת הימים?

יעקב: "כל מי שמגיע מהציבור הדתי והחרדי יודע שבתשעת הימים אין שמחות, אין קניות או בילויים, אלו ימים ריקים וכדאי לנצל אותם. בימים הללו יש גם תחושה שצריך לעשות משהו, ומעל כל זה מרחף הסיפור של חורבן בית המקדש, שבתשעת הימים יש הרבה שיח סביב זה וסביב חיזוק רוחני, ואנשים מחפשים משהו לעשות שייתן להם עוד עומק.

"החיבור בין 'זיכרון לסלון' ובין גנזך קידוש השם לוקח את הימים האלה ומחבר בין זיכרון של חורבן בית המקדש שהוא מאוד חזק אצלנו אבל פחות צורב, ובין זיכרון השואה שצורב לכולנו. האווירה בערב כזה נותנת פתח להתעסק עם דברים שהם קשים מאוד ומאפשרת לנהל סביבם שיח מפתח".

החיבור בין 'זיכרון לסלון' ובין גנזך קידוש השם לוקח את הימים האלה ומחבר בין זיכרון של חורבן בית המקדש שהוא מאוד חזק אצלנו אבל פחות צורב, ובין זיכרון השואה שצורב לכולנו

כמעט ואין הבדל

גם ל'זיכרון בסלון' וגם לגנזך קידוש השם יש מאגר של נותני עדות; שורדי שואה ודור שני שבחפץ לב יגיעו לשתף בסלונים שיבקשו, אך עד כה מרבית המארחים בציבור החרדי הביאו נותני עדות שהם מכירים או סיפרו את הסיפור המשפחתי שלהם בעצמם, בשונה מהציבור הכללי שם ברוב המקרים המארחים מבקשים שישבצו עבורם נותני עדות.

ואין עוד הרבה שוני, במפגשים של 'זיכרון בסלון' ביום השואה ובאלו של הציבור החרדי בתשעת הימים, מלבד אנקדוטות קטנות: בציבור החרדי המפגש יהיה לרוב נפרד, המוזיקה נעדרת בגלל ימי האבלות, הדוברים לרוב יהיו חרדים או לפחות דתיים, והאורחים בדרך כלל יהיו בני המשפחה.

"אני חייבת לומר שזה די דומה, וזה הקסם של 'זיכרון בסלון' – זו התכנסות אינטימית של לא הרבה אנשים", שיר מסבירה. "אולי בציבור החרדי נראה יותר הפרדה מגדרית, ויש הרבה התכנסויות משפחתיות וקהילתיות עם השכנים של המארח, מהכמה בתים שגרים לידו, שיושבים ומקשיבים לסיפור.

"וגם, המסרים והשיח – שסובב הרבה סביב אמונה וניצחון הרוח, שעולים מאוד מהסיפורים וזה חשוב ומאוד מרחיב את הנרטיב – זה נותן מקום לעוד אנשים לספר את הסיפור שלהם ואכן קיבלנו פידבקים מדהימים על ערבים משמעותיים כאלו בשנים הקודמות".

יעקב: "ראינו שברוב הסלונים בציבור החרדי הערב יהיה מאוד משפחתי, בניגוד ל'זיכרון בסלון' שם מביאים נותני עדות גם ללא מעט מקומות עבודה, בבתי סטודנטים ועוד. בציבור החרדי הנטיה היא למשפחתיות. זה מאפשר גם לדור הצעיר להתחבר לנושא בצורה מאוד חזקה".

'רציתי שהסלון יתקבל'

תהילה פרידמן היא אישה חרדית שגרה בקרית יערים. בעבר התארחה ב'זיכרון בסלון' ביום השואה, וכשפנו אליה בשנה שעברה עם ההצעה לארח בביתה 'זיכרון בסלון' בתשעת הימים היא נעתרה בשמחה.

"היה לי ברור שאי אפשר לעשות דבר כמו 'זיכרון בסלון' ביום השואה. אם רוצים לעשות את זה כמשהו שיתפוס בציבור החרדי ותהיה לו נוכחות וחזון צריך לקיים את זה בזמנים שבהם לא חולקים על כך שאלו הם ימי אבל ועצב. בתוך תשעת הימים זה פשוט נכון. הם ימי אבל באופן כללי וכל הדברים שנוגעים לליבנו יכולים לשבת שם, ורציתי שהסלון יתקבל פה ללא עוררין", היא אומרת.

תהילה היא בת של חוזרת בתשובה. סבתא שלה, נאוה שאן, הייתה שחקנית ישראלית וממקימי תיאטרון הקאמרי בחיפה, וגם ניצולת שואה, שחקנית במחנה הריכוז טרזיינשטט. כן, מה שקראתם.

על חיי הרוח והתרבות שסייעו לנאוה לשרוד את מחנה הריכוז, היא סיפרה לנכדה הבכורה שלה, תהילה, שמתארת: "היא העבירה לנו מסורת של לשרוד שואה. היא הייתה מדברת על זה שהאדם נמצא איפה שהמחשבות שלו נמצאות, ובמחנה הריכוז הם לקחו חלק בפעילות כדי לא לדכא את הרוח. יש הרבה עדות על ערבי תרבות שהם היו עושים – החל מבימוי, פיסול, ציור, מוזיקה, ערבי קונצרטים- הכל מתחת לעיניים של הגרמנים ובתנאים מאוד קשים.

"נסעתי איתה למחנות הריכוז כשהייתי בת 18. לא נתפס איך אפשר לקיים חיי רוח כאלה עשירים מול תנאי החיים הקשים שהיו להם שם".

בתשעת הימים בשנה שעברה תהילה אירחה בביתה 'זיכרון בסלון' עם כ-35 נשים, בסימן הרוח שלא כבתה בשואה, עם מספר נותנות עדות, רובן דור שני לשואה, וגם היא סיפרה את סיפורה של סבתה.

תהילה: "חשבתי שזו הזדמנות גדולה להביא את הדברים לדור הרביעי בצורה שתחזק את הרוח שהייתה שם. זה מאוד רחב; סבתא שלי זכתה לעשות את זה בדרך של תרבות, אחרים עשו את זה בדרך של תורה, יש אנשים שעשו את זה בכך שציוו לעצמם נתינה לזולת, ועוד. כל אלו הם נכסי רוח.

"בשבילי, בגלל שאני בת של בעלי תשובה, לא יצא לי לשמוע על התמודדות של קהילות חסידיות בזמן השואה, אלו סיפורים שאני לא גדלתי עליהם, והסיפורים שהיו בסלון שלי פתחו לי שער לראות מה זה אומר. לדוגמא, מישהי סיפרה שסבא שלה, אדם מאוד דתי, ברח והעבירו אותו לגולאג בסיביר. הוא היה צעיר, בן 24, נשוי עם תינוק. הוא הגיע לשם עם מספר תלמידים שלו והוא ביקש מאחד התלמידים שיישן איתו ביחד עם אשתו והתינוק במשך 5 שנים, בגלל שלא היה שם מקווה טהרה. היו סיפורים מאוד מרגשים".

 

 

 

היה לי ברור שאי אפשר לעשות דבר כמו 'זיכרון בסלון' ביום השואה. אם רוצים לעשות את זה כמשהו שיתפוס בציבור החרדי ותהיה לו נוכחות וחזון צריך לקיים את זה בזמנים שלא חולקים על כך שהם ימי אבל

לאור העומק וההתרגשות שנכחו בסלון הקודם, גם השנה תהילה תארח סלון בביתה בתשעת הימים, הפעם עם הפנים לדור הצעיר, עם הזמנה מיוחדת לבנות הסמינרים, שהסיכויים שיגיעו לערב כזה ביום השואה הם קלושים.

"זה כל כך חשוב שהדור הרביעי שלנו יהיה מחובר למסורת שואה – זה מה שבנה אותנו ואת מי שאנחנו היום", היא מסבירה. "היו קהילות שלמות חרדיות שנכחדו ותורה שעלתה לגנזי מרומים ונשרפה. הסוגיות שהייתי שמחה להביא בשנים הבאות הן שמירת מצוות בשואה, איך זה התקיים בפועל. המטרה היא להנכיח את ההתמודדות ואת האתגרים, איך הם צלחו אותם ומה הם השאירו לנו ולשאוב מזה כח וחיבורים.

"אני רואה בזה ממש חובת השעה כי הדור הרביעי הרבה פחות מחובר לשואה והפערים נהיים גדולים. אין היום לדור הזה, שגדל בתפיסות עולם כל כך שונות, משהו יותר חשוב מהחיבורים האלה, לדעת שאת הכח שלנו ואת התקומה שלנו בארץ ישראל אנחנו שואבים משם. זו חובה שלנו לעשות את זה בכל קונסטלציה אפשרית והלוואי שהמיזם הזה יתפוס יותר בקהילה החרדית. לא משנה היום, מה שמשנה זה הזיכרון".

'צריך לזכור כל יום'

רחלי בואנוס גם היא אישה חרדית, המתגוררת בירושלים. בשנה שעברה היא אירחה בביתה סלון בתשעת הימים עם בנות משפחתה.

"מגיל קטן הייתי קוראת המון ספרים על השואה, הייתי ביד ושם המון פעמים ואני אסע יום אחד למסע לפולין. אני חושבת שהנושא של השואה זה משהו שהולך ונכחד וכל כך חבל שהצעירים, בני הנוער, לא מודעים לעבר של העם שלהם", היא מאירה על הקשר שלה לנושא.

איך את מציינת את יום השואה?

"ימי הזיכרון מאוד קשים לי. ביום השואה אני קוראת המון עדויות וסיפורים ואומרת הרבה פרקי תהילים", היא משיבה. "לי אישית אין בעיה לציין את יום השואה. אבל, את השואה צריך לזכור כל יום, לא רק ביום מסוים. יש לי חברות שלא היו מגיעות לערב כזה ביום השואה. מבלי להיכנס לנושא הזה, הרבה מהציבור החרדי לא מציין את היום הזה, בגלל שהמדינה קבעה אותו כך. אני לא רואה בעיה שיש יום כזה, אבל יש אחרים שכן. שכל אחד יבחר כטוב בעיניו. ותשעת הימים אלו ימי אבל וחורבן. זה הזמן הכי מתאים לדבר בו על חורבן, וזה מאפשר לאנשים שלא מציינים את יום השואה ביום הלאומי להתכנס ולזכור".

נותנת העדות שהגיעה לסלון של רחלי הייתה אישה חרדית, שתווכה לה ע"י גנזך קידוש השם.

רחלי: "ארגנו ערב מכובד והגיעה אלי נותנת עדות מדהימה. כולן יצאו מהשיחה איתה נפעמות ומחוזקות. אני אישית העדפתי אישה דתיה או חרדית כנותנת עדות, מצד זה שאני מאמינה בדרך מסוימת ורציתי שהיא תדבר על אמונה. אין לי בעיה לשמוע את הסיפורים של כולם, אבל בגלל שאירחתי אצלי בבית והבאתי אלי ציבור מסוים לא רציתי להביא מישהי שהיא לא מהמגזר".

לי אישית אין בעיה לציין את יום השואה. אבל, את השואה צריך לזכור כל יום לא רק ביום מסוים. יש לי חברות שלא היו מגיעות לערב כזה ביום השואה

 

גם השנה רחלי תארח סלון בביתה בתשעת הימים: "זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בנושא של השואה. זו זכות גם לעצמכם וגם לניצולים להשמיע את הקול שלהם, וזיכרון השואה הוא חובה לכל יהודי ויהודיה בדור שלנו, וכששומעים איך אנשים צמחו מתוך התופת זה גם חיזוק משמעותי באמונה".

ולסיום, אתם צופים ש'זיכרון בסלון' יהפוך למסורת קבועה בציבור החרדי בתשעת הימים?

יעקב: "אנחנו צופים שתשעת הימים יתבטלו.. אבל במידה שתשעת הימים ימשיכו אנחנו רואים ב'זיכרון בסלון' דבר שיכול קודם כל לתת את הפתח להוציא את הרגשות שיש לאנשים ביום הזה ובהחלט גם לתת את המקום לסיפור של השואה, כמשהו אישי ומחבר".

(מסעי תשפ"ב)

הפוסט מסורת חרדית חדשה בתשעת הימים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.