אם אני מבקש אמת, משהו כבר יקרה, אני לא יודע בדיוק מה, אבל תתפתח בי איזו הקשבה פנימית, כזאת שמגיעה בסוף לליבה של הדברים

הם נשלחים לתפקיד שיש בו אחריות. הם צריכים ללכת למקום שהוא הלא נודע, להתבונן, לאסוף מידע, לשים לב לדקויות, ולהכין דו"ח מפורט עבור העם השוכן במדבר. העם הזה ידע תלאות ושעבוד נוראי, זהו עם שקם על רגליו ממצב של עבדות. אף אחד לא רוצה לפשל בשליחות כזאת. הם מגיעים לשם ונתקלים בהלוויות. לא אחת ולא שתיים. הם עוברים ממקום למקום ובכל פינה אנשים מייללים וקוברים את מתיהם. איזו מין ארץ היא כזאת שבכל מקום קינה ואבל? הם באים ואומרים זאת, "ארץ אוכלת יושביה". ומה ציפינו? אם אנחנו היינו שולחים מישהו, לא היינו רוצים שיספר לנו דבר כזה?

הסיפור של המרגלים הוא סיפור קשה לעיכול. קשה להשתחרר מן המחשבה שבעצם הם חוטפים על כך שהם עושים את תפקידם. הם נשלחו לרגל ולהביא מידע אינפורמטיבי מסויים, והם עושים את זה מבלי לייפות את המציאות. האם העונש שהם מקבלים, ובכלל הטראומה הזאת המשתקפת בצמד המילים "חטא המרגלים", באה פשוט להגיד לנו שעלינו לספק גרסה שתתאים, גם במחיר של ויתור על מה שאנחנו רואים מול העיניים?

רש"י, שמספר לנו על הלוויות האלו, גם נותן הסבר: הקב"ה עשה זאת כדי שהתושבים יהיו עסוקים בבלגנים של עצמם ולא ישימו לב שמסתובבים להם מרגלים שבודקים את השטח.

נו, זה רק מעצים את השאלה, על מה הם חוטפים? על זה שהם לא ידעו לפענח כוונות נסתרות?

האמת שאין לי תשובות, אבל אני מנסה להתבונן בדברים כאלו כדי ללמוד למה שנוגע אלי, ובזה אני משתף פה.

"לומדים אנו מכאן כי אין האדם נפטר באמרו כך נדמה לי ולא ידעתי תכלית הדברים והמקרים שראו עיני… כי באמת אם היה מבקש לידע האמת היה יודע… כי יש בידו הכח להשכיל על דבר אמת אם ירצה" (עבודת אברהם – הרב אברהם יורוביץ).

ופה יש מבחינתי משהו מאד נוקב: אנחנו רגילים לדרכי הסקת מסקנות, לחשוב בהגיון מסוים. ואז, אם יש פרט שלא ידעתי – אז לא ידעתי, מה אפשר לעשות?

אבל יש פה ענין הרבה יותר עמוק: אתה מבקש את האמת? אתה מוכן לשמוע אותה? אתה מחפש באמת, גם אם זה ישמוט את הקרקע תחת רגליך, גם אם המסקנות יהיו שונות ממה שצפית או רצית, יש בך כנות? כי השאלה היא בכלל על העמדה שמתוכה אני יוצא לחפש. אם אני מבקש אמת, משהו כבר יקרה, אני לא יודע בדיוק מה, אבל תתפתח בי איזו הקשבה פנימית, כזאת שמגיעה בסוף לליבה של הדברים, גם אם לא ידעתי כל פרט ולא הבנתי כל מה שראיתי. יש בזה משהו מנחם. לפעמים זה ייקח זמן, לפעמים אעשה טעויות, אבל אמשיך לחפש ולבדוק ולהתפלל. אוי, כמה שזה שונה מהעמדה הזחוחה והנוקשה של "אני יודע את האמת, כבר ראיתי". כמה רכות ואלסטיות יש כשאדם בתדר של חיפוש. כמה תחינה ונכונות, פתיחות והקשבה.

ודומני כי בעיקר יש פה אמון בעצמינו. אמון בכך שגם במצב של חוסר בהירות במשעולי מסע החיים, יהיו אשר יהיו, בהורות או בזוגיות, בתפילה או בחיפוש העצמי, אני לא ממהר להרים ידיים, אלא ממשיך לשאול ולבקש, ולנסות לפלס את דרכי ללא פחד. כי ברור שאם אני מכווין לטוב, הרי שאני הולך אל הטוב.

(שלח תשפ"ב)

הפוסט לפלס את הדרך הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שמחה היא בחירה. זה לא איזה מצב נתון ש"יגיע" כשהוא יחליט להגיע

מי שלא היה באומן בימי ראש השנה יתקשה כנראה לדמיין או להאמין מהם תנאיי האירוח הממוצעים למקום בתקופת העומס הזאת. לאחר מסע מפרך עם המזוודה, עליות וירידות, דרכים לא סלולות מלאות אבנים וסמטאות חשוכות חושך מצרים, אתה מגיע סוף סוף לדירה. כמובן שיש רמות שונות, אני אספר מחוויותיי שלי: בדירה אין מה לצפות ללוקסוס כמו ריצוף למשל. החדרים דחוסים במיטות כיון שכל מיטה שווה הכנסה יפה במטבע זר. מערכות המים והביוב לא תמיד ערוכות לעומס כזה, מה שאומר שאתה בהחלט עלול למצוא את עצמך בלי מים פעילים כשאתה מול חדר השירותים היחיד בדירה, המיועד לשלושים האיש השוכנים איתך באותה יחידה… אף אחד לא משועבד ללוח הזמנים שלך, יתכן שאתה רוצה כבר לישון אבל אנשים שמשתכנים איתך רק הגיעו מטיסה, ולכל אחד הרגליי סדר ומנטליות משלו. אין מה לצפות לכסא או שידה לכל דייר ולפעמים גם שולחן אחד אין, מה שגורם לך לאכסן את הבגדים בצידי המיטה כשהמזוודה משמשת לארון. כל דבר לוקח יותר זמן כי לא הכל זמין ונוח כמו בבית, וכל משאב שצריך מבחוץ דורש הידחסות עם עוד אנשים. כמובן שיש כיום כבר מלונות, אבל בימי ראש השנה הביקוש גבוה ואם אין לך כמה אלפי דולרים בצד, יש סיכוי שתתאכסן במקום העונה יותר לתיאורים שתיארתי פה.

מנסיוני המצב הזה לא תמיד קל, תנאים פיזיים ואי נוחות עלולים להשפיע על הנפש ולהוציא אותנו משלוותנו. כשאין לך מה שאתה צריך ורגיל אתה עלול להישאב למרמור ולתסכולים. ואז כשאתה יוצא מהדירה לנשום קצת אויר, הולך להכין לעצמך איזה כוס קפה בהכנסת האורחים ולהירגע, בדיוק מישהו נתקע בך ושופך עליך בטעות קצת טחינה… אם הוא ממש מגדיל ראש הוא גם יגיד לך שהכל לטובה ואז באמת אתה עלול לאבד את זה.

פעם הגיע חבר שלי, שאני מנחש שהביקורים שלו בחו"ל הם בדרך כלל במקומות טיפה יותר "עוטפים" ואמרתי לו שמכל הטיפים וההכנות השונות, נראה לי שהעצה שהכי תועיל זה פשוט לשחרר. מראש לשחרר, לזרום עם מה שיש. כמו ילד שמשחק בבוץ ונהנה בלי לחשוב על המקלחת שאחריי. אם לא תשחרר אתה פשוט עלול לסבול. אם תשחרר את זה מראש אז תוכל להתרכז בסיבה לשמה באת, וממש ליהנות מכל רגע ולהפיק ממנו את המיטב.

הדברים הללו הם לא חידוש גדול, עד שזה מגיע לזמן אמת. כשזה ממש קורה זה לא תמיד קל. אנחנו עלולים להישאב למרמור בלי לשים לב בכלל. זה דורש בחירה אקטיבית ומודעת ללכת על שמחה, לצאת מהלופ הזה של לרטון על כל מה שלא בדיוק כמו שרציתי.

חשבתי על זה שהחג שנקרא "זמן שמחתנו" הוא בדיוק החג הזה שבו יוצאים לדירת ארעי. דוקא בסוכה, כשלפעמים צפוף, ולפעמים חם, ואין פרטיות או תנאים נוחים כמו בחדר השינה או בסלון, דוקא שם אנחנו מדגישים את השמחה. ואני לומד מזה שני דברים מעשיים: דבר ראשון ששמחה היא בחירה. זה לא איזה מצב נתון ש"יגיע" כשהוא יחליט להגיע, אלא כדאי להחליט "ללכת על זה", והדבר השני, שחלק מהסיפור זה באמת להסכים לשחרר. לא תמיד בחיים הכל יילך כרצוני, אני בוחר אם להתכווץ מזה או לדלג הלאה.

(האזינו – סוכות תשפ"ב)

הפוסט ה'לוקסוס' של אומן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מספר ר' יאיר וינשטוק בספרו, שבוקר אחד סיפר ר' אושר בשמחה עצומה לאחד מתלמידיו שזכה להתפלל כוותיקין היום, "למה שלא תתפלל עם הנץ בכל בוקר?" שאל אותו תלמיד.
-אני באמת רוצה, ענה, אלא שמאחורי הדלת בד"כ כבר מחכה יהודי שרוצה לשפוך את לבו, איך אני יכול לעזוב אותו עם הלב הנשבר שלו רק כדי ללכת להתפלל מוקדם…

נחזור למה שפתחנו. אחרי לימוד משותף הגענו בלילה לציונו. שקט בהר המנוחות. דממת מוות (כפשוטו), עבור חלק מהחבר'ה היתה זו פעם ראשונה להיכנס לשאת תפילה בקברי צדיקים. והציפיה בהתאם.
את חרדת הקודש חתך צלצול טלפון. בעל המכשיר עונה בקול רם כשהוא נשען על הקבר הקטן: "אז היה בסוף שניצלים? איך היו השניצלים?"
הוא ממשיך לדבר על אוכל, על המרקם, הטריות, על מלצרים, ושוב על אוכל. וזה נהיה בלתי נסבל. "ששש!!" גערו חלק מהמשתתפים. שרגילים לדממת נימוסין במקומות מכובדים.
אבל הוא… לא שומע. כרגע הוא כבר בבורקס… והנה הוא עובר לרוטב…
"לא בסדר". אמרו החברים כשיצאנו. והאמת, הזדהיתי…
לאחר זמן כשבררתי קצת מי הוא ומה הוא, הבנתי שמדובר במי שהולך בדרכי רבו. וכל ימיו מעייניו לחתן עוד יתומה, ולדאוג לארוחה לעוד אלמנה בודדה. בזה הוא עוסק גם כשהוא בא להשתטח על קבר רבו.

לעולם איננו יודעים מיהו העומד מולנו ומה מעשיו…

(האזינו תשפ)

הפוסט מיהו ומה הוא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כל מי שגידל פעם תוכונים, מכיר את התספורת המעניינת. לא עושים להם פוני או קוקו, אלא את הנוצות של הכנפיים נהוג לחתוך קצת מידי פעם כדי שלא יברחו. לא כדאי לנסות בבית בלי לקבל הדרכה מדוייקת. אף אחד לא רוצה להכאיב סתם לתוכי שלו…
האמת שזה היה המנהג של ציידי העופות כבר בעולם העתיק: לחרוך קצת את קצות הכנפיים של הציפורים בכדי שלא יעופו ויברחו. מאיפה אני יודע זאת? כי הפסוק במשלי אומר "לא יחרוך רמיה צידו", והמצודות מספר שם על המנהג הזה. (משלי יב, כז)
אלא מה, שהיו סוחרי ציפורים רמאים, שרצו לגבות מחיר מופקע, והעדיפו לוותר על התספורת כדי שהציפור תיראה יפה ומושלמת, אך לבסוף… היא בורחת.
אני לא בטוח ששלמה המלך עסק בצפרות, הוא מביא זאת כמשל על מי שלא רוצה לתת צדקה. חשבת שתעשה ככה יותר כסף, אבל זה עובד בדיוק הפוך.
הגמרא לוקחת את זה צעד נוסף, ואומרת שגם בלימוד תורה זה ככה: אם אדם רק מתקדם הרבה אבל לא חוזר על הלימוד, אז זה לא יחזיק. ממש כמו הצייד שחשב שהוא ירוויח הרבה אבל הציפור ברחה. מעולמם של ציידים אל חובשי בית המדרש, ומשם- אלינו:
יש סיטואציות בחיים, שהאדם חושב לעצמו: למה לקצץ לעצמי את הכנפיים? אני רוצה לטוס קדימה. ולפעמים זה פשוט תעתוע. רילקס! אם אתה רוצה שזה יצליח, תסכים מידי פעם להוריד הילוך, "לחרוך את הקצוות", זה ישתלם יותר.
כל החיים אנחנו שואפים לכבוש יעדים, להציב מטרות, לעוף קדימה. זה נפלא ונכון בגשמיות וברוחניות, בביזנס ובעבודת ה'. הנקודה היא – שצריך לפעמים לדעת להוריד הילוך, לקחת אויר, להסתכל על דברים ממרחק, לחשב מסלול מחדש, או לייעל את הקיים. מי שלא עוצר באדום, כנראה שלא יגיע אל היעד.
המציאות הנוכחית מספקת לנו עצירה מוחלטת. זה קשה בהרבה תחומים, באמת שאפשר להשתגע… ואפשר גם לקבל את זה כהזדמנות נדירה שכמעט אין לנו בשטף: לחשוב קצת על החיים הרגילים שלנו עד שיצמחו הכנפיים בחזרה…
הרש"ר הירש מסביר שאם אתה פראי וחופשי ובלתי מרוסן, לא תוכל לחיות חיי חברה תקינים. וזו הסמליות של שחיטת ציפור דרור דווקא לפני שהמצורע חוזר מה'הסגר' אל חייו הקהילתיים. (אל דאגה! יש עוד ציפור שאותה דווקא משחררים, עיינו שם בפירושו ותראו נפלאות. ויקרא י"ד, ח)
ולסיום, פורסם השבוע תמליל שיחה של הרבי מצאנז על המצב. אחד הדברים שהוא אומר שם זה על הדרישה ללכת עם מסכה המכסה את האף והפה, והוא מנסה להתבונן מבחינה רוחנית בעניין: "כל האיסורים הללו נובעים מכך שמכניסים את האף אצל השני. אל תסתכל על החסרונות של השני. תסתכל על עצמך ותדאג לתקן את עצמך. וככה כולם יתקנו את עצמם"
ללמדנו, שלא תמיד צריך להיות ציפור דרור.
(תזריע מצורע)

הפוסט להוריד הילוך הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט סדר קדימויות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט לבקש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט בזהירות עם המקלדת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט אסור להסביר שואה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט במשקפיים של אור ושיר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט מותר להתריס? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.