לפני עשרים שנה נפטר מאיר אריאל והוא בן 57 בלבד. מאיר היה פזמונאי, מלחין וזמר ישראלי ששיריו, דווקא לאחר מותו הפכו לנכס צאן ברזל בפסקול הישראלי. הקיבוצניק שכונה גם "הצנחן המזמר", התקרב במפתיע בעשור האחרון לחייו לעולם התורה, ולאחר לכתו גם שניים משלושת ילדיו חזרו בתשובה. ילדיו מספקים ל"שבתון" הצצה לעולמו.

"בחייו הוא פחות הושמע, אך משנה לשנה הוא הולך וגדל", אומר אהוד אריאל, בנו הקטן של מאיר אריאל ז"ל, בשיחה עם "שבתון". "זה דומה לר' נחמן שבזמנו הייתה עליו התעלמות מוחלטת וחרם, כי הזמן לא היה מוכן לנבואה שלו, ככה גם עם אבא, שהקדים את זמנו אבל 'מים שקטים חודרים עמוק'. דברים איכותיים נשארים, אבא נכנס ללבבות של אנשי מפתח שהמשיכו להפיץ את הבשורה שלו ועובדה שזה קורה, עד היום".

אותה בשורה עליה מדבר אהוד אלו הם שיריו של אריאל ז"ל, שירים כמו "לא יכול להוריד ממך את העיניים", "זרעי קיץ", "ילדתי שלי", שיצאו כשאריאל ז"ל היה בחיים והשיר שיצא לאחר מותו והפך לפסקול חיינו – "מודה אני", שיר שנכתב בשנה האחרונה לחייו ומכיל כל כך הרבה אמונה. אותם שירים מוכיחים כי יצירה של אדם ממשיכה להחיותו גם לאחר מותו.

אהוד: "השיר 'מודה אני' מוכיח כמה אבא ידע להודות ולהעריך, כמה הוא אהב את החיים בצורה בלתי רגילה. אנחנו מצאנו את השיר מוקלט כסקיצה על קלטת במשרד שלו והוצאנו את שירו לאחר מותו".

הציונות הדתית – צחוק מהעבודה

בעשור האחרון לחייו התקרב מאיר אריאל ז"ל לעולם התורה, התפלל שלוש תפילות מידי יום ובזמנו הפנוי למד גמרא, משניות ותנ"ך. מי שחשף את אריאל ז"ל לכתובים היה דווקא אביו, סשה אריאל, שהתחנך בחיידר ברוסיה, מרד את המרד החילוני הראשון שם וכשעלה לישראל הפך לבן גרעין המייסדים הליטאי של הקיבוץ. למרות הכל ואולי על אף, היה סשה זה שייסד קבוצת לימוד לפרשת השבוע בקיבוץ משמרות ופתח והאיר את עיניו של בנו לעולם ההלכה וההגות.

שירז, בתו הבכורה של אריאל ז"ל, מספרת לנו על כך: "אבא קיים מפגש שבועי שהוא הנחה; 'פרשת השבוע' בביתו בתל אביב והמשיך בפרדס חנה עד לפטירתו. אנשים הגיעו מרחוק כדי לשבת איתו על פרשת השבוע. זה החל עוד מימי משמרות, כשאבא שלו ז"ל החל את קבוצת הלימוד הזו וכך אבא נחשף לתורה. אבא החל לקרוא בתורה, ללמוד יותר לעומק, התפלל, הניח תפילין, הלך לבתי כנסת וכתב פירושים, תובנות והארות".

ההתחזקות וההתקרבות של אריאל ז"ל לא לוותה בשינוי הסממנים החיצוניים, אבל בהיבט הפנימי, ולפי מה שאומר אהוד, אביו היה דתי יותר מהרבה אחרים: "אבא היה מתפלל כל בוקר בין שעתיים וחצי לשלוש תפילת יחיד אצלו בחדר, ואני לא מגזים. בשאר הזמן אם לא עבד, הייתי תופס אותו רכון על משנה, גמרא או תנ"ך. כמו שאבא העיד על עצמו – הוא הלך למנחה, לשיעור גמרא עם רב, ערבית – והביתה.

"הוא היה דתי והגדיר מהי דת אבל גם אמר שכל חילוני הוא דתי, החילוניות זו הדת שלו. הוא נהג לומר שמבחינת החרדים – הציונות הדתית הם צחוק מהעבודה, וגם בתוך החסידיות – הפלגים הישנים מחליטים מי דתי ומה זה דתי, וזה חוטא לאמת להשתמש בהכללות כל כך שרירותיות", הוא מספר.

"אבא ביקש שלא להגדיר אותו. היחסים עם הקב"ה הם פרטיים, אל תשייכו אותי לזרם, אל תשימו עלי חותמת. אל תחשוב שאתה יודע איך אני חושב או מה אני מרגיש כלפי הקב"ה בגלל השתקפותי החיצונית"

ואולי את כל התורה כולה הבין אריאל ז"ל כבר לפני למעלה מ-20 שנה, את זה שהחיצוניות כלל לא מעידה על הפנימיות.

אהוד: "אבא העדיף לא להיות בתוך הגדרה אלא לעשות את מה שהאמין שנכון. את השיר 'מלכודת התדמית' שכתב אבא והלחין יוני גנוט, הוא פותח במילים 'שנים שאני נס ממלכודות תדמית, ממצודות קיבוע, ממכלאות הגדרה'. בשירו זה, אבא מבקש שלא להגדיר אותו. היחסים עם הקב"ה הם פרטיים, אל תשייכו אותי לזרם, אל תשימו עלי חותמת. אם אתה רוצה שיחה ברומו של עולם אל תחשוב שאתה יודע איך אני חושב או מה אני מרגיש כלפי הקב"ה בגלל השתקפותי החיצונית".

בדרך לסדום ועמורה

לאחר פטירתו של מאיר אריאל, החלו בניו שחר ואהוד, את תהליך החזרה בתשובה שלהם. אז גם החלה הפריצה שלהם לעולם המוזיקלי. אהוד מרגיש כי אביו בחר במסירות נפש להסתלק מן העולם הזה, כדי לפנות את המקום לבניו.

אהוד: "כשאבא נפטר הייתי בניו יורק, הגעתי לארץ כ-12 שעות לאחר הפטירה. ביום הראשון לפטירתו הרגשתי שהוא שולח לי מסר אחרון ואני ביקשתי ממנו בדמעות סליחה, לא על משהו ספציפי אלא סליחה כללית, והרגשתי שהוא שומע את זה ועונה לי- 'עד כאן אני ומכאן אתם'. זו הייתה כמו תובנה שברור לי למה הוא נפטר, כדי שאנחנו נמשיך אותו, כי אחרת לא היינו פורצים. אלמלא המוות שלו, מי יודע לאן היינו הולכים. מי יודע איזו מסירות נפש הוא עשה עלינו כשהוא בחר להפטר מן העולם? אני הייתי בכיוון הפוך לגמרי מתשובה, הייתי בדרך לסדום ועמורה בניו יורק וזה נתן לי 'כאפה' לכיוון השני בדיוק".

"התחלתי לחזור בתשובה חצי שנה אחרי לכתו", מספר אהוד ומשתף ברגע המכונן בו זה קרה: "ישבתי בספריה שלו ולקחתי את הספר 'לקח טוב על פרשת השבוע' והיו דברים שדיברו אלי ונתנו לי הגדרה עצמית ואישור לקיום שלי".

"מי יודע איזו מסירות נפש אבי עשה עלינו כשהוא בחר להפטר מן העולם? אני הייתי בכיוון הפוך לגמרי מתשובה, הייתי בדרך לסדום ועמורה בניו יורק וזה נתן לי 'כאפה' לכיוון השני בדיוק"

למה שבע?

ביום הזיכרון ה-19 לאריאל, עמדה שירז מעל קיברו, ובליבה נרקמה החלטה – היא תפרסם ספר עם החומרים שהותיר אביה, אותם היא מגדירה כנכס תרבותי ורוחני לעם ישראל. "כבר במהלך השבעה על אבי, התנפלתי על שולחן העבודה שלו וחפרתי במגירות. הבנתי שיש לנו אוסף של דברים שצריך למיין אותם: שירים ופתקים, מאמרים וכתבות, קטעי מעבר של הופעות וציורים שהיו מעורבבים בתוך כל האוצר הזה".

וכך אוגד לו הספר "ד"ר התחכמות" שראה אור לאחרונה. אחד מהקטעים בספר, מתוך כתביו של מאיר אריאל ז"ל הוא קטע הגות ואמונה:

"לפי שיטת אבידות ומציאות, נמצאה אבידה, מכריזים עליה, ומי שנותן בה סימנים נכונים, היא שלו. ומעידה על קיומו בהכרח. יש מציאה, ושבת שמה. או שבוע. ספירה של שבעה ימים כקבוצה הקטנה ביותר של ימים שנוהגת בכל העולם, בכל השפות ותואמת לספירת היהודים. השבת של היהודים היא היום השביעי בכל העולם, שלאחריו מונים שבוע חדש. אם כן, הדבר העולמי הזה, למי הוא? של מי הוא? היות והשבוע כה מובן מאליו או מרגיש נכון שלא שואלים על זה. אבל מי טוען לתופעה. מי יכול להסביר למה דווקא שבע? המדעים, לא מעניין אותם. היחיד שנותן במציאה הזאת סימנים, הוא הא-לוהים שברא עולם בששה ימים ונח בשביעי וקרא לו שבת, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא לעשות. אם כן, יש תופעה של שבוע ויש הסבר אחד לה ואין הסבר אחר. השבוע, מחזור השבע, הוא של א-לוהים ומעיד בהכרח על קיומו. אדרבא, שיבוא מי ויגיד שמחזור השבע או השבוע, מתחייב מתהליכים אחרים, מחוקיות חוץ א-לוהית, שיענה על השאלה: למה שבע?".

שירז: "זהו הקטע שמהווה מבחינתי את לב לבו של הספר. אמרה לי עורכת הספר עטרה אופק, שהיא חילונית גמורה, שהיא נשארה המומה למול הקטע כי לא הרגישה מותקפת בשום שלב, אלא רק שמדובר באדם שמסביר ומתרץ לך בצורה מתוקה. אבא כתב- איך זה שבכל העולם מתנהל המנהג של שבוע בן שבעה ימים, כאשר יש עדות אחת למי שהמציא את השבוע בן שבעת הימים – והיא בתורת היהודים? איך זה יכול להיות אם אין א-לוהים? תסבירו לי אתם, אם אין א-לוהים שיצר את העולם של שבעה ימים, אז למה דווקא שבעה? זה ה-קטע מבחינתי".

"אבא קיים מפגש שבועי של פרשת השבוע בביתו, עד לפטירתו. אנשים הגיעו מרחוק כדי לשבת איתו על פרשת השבוע. הוא החל לקרוא בתורה, ללמוד יותר לעומק, התפלל, הניח תפילין, וכתב פירושים, תובנות והארות"

זוכרים את השירים

מהו השיר של אביכם שמלווה אתכם בחייכם?

אהוד: "השיר 'שפריץ חרוזים ללואיז'. השיר מדבר על הרבה דברים כמו חשבון נפש, כמו שכשאדם נכנס לסערה נפשית והוא מנסה להבין מה גורם לסערה והוא לא מצליח לשים את היד על מה, ולא ממש שופט עצמו בצדק אלא מסתיר מעצמו עובדות" מסביר לנו אהוד וממשיך: "אדם חייב זמן בחברה וזמן בהתבודדות בחסות החשיכה, לרדת מאור הזרקורים וללכת לישון כמה שעות כדי להרגיע את הסערה. הנפש מבקשת איזון, אדם צריך איזון בין האור לחושך בחייו. העולם הוא אור וחושך וככה גם האדם צריך להבין שגם בחייו יש תקופות של אור אבל ללא חסות החשיכה הוא יישרף באור ולא יחזיק מעמד. חייבים את החושך, את המנוחה והשקט כדי לאזן. אם דודו טופז היה מכיר את זה הוא לא היה מתאבד".

שירז: "השיר שהולך אותי זה השיר 'מה חדש במדע' שמתאר בצורה פילוסופית את מה שאבא מנסה להגיד בהקשר של אמונה ואלוקים. השיר הזה ארוך אבל אם קוראים אותו רואים שאבא עוקץ את המדענים אובדי העצות שלא יכולים להסביר משהו. אני קשורה גם לשיר 'מודה אני' שההודיה הזו, גם על הטוב וגם על הרע ואז שוב על הטוב, היא מופלאה בעיניי".

את שיריו הבלתי נשכחים של מאיר אריאל ישירו בקיץ הקרוב אומנים רבים וביניהם אביב גפן, אמיר דדון, חנן בן ארי, קרן פלס, שלום חנוך ושני בניו של אריאל – אהוד ושחר, בערב מחווה לציון 20 שנה ללכתו של אריאל באמפי לייב פארק בראשון לציון.

הפוסט 22 שנה למותו: ילדיו של מאיר אריאל – על ההתחזקות בדת שלו – ושלהם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.