רינת קליין היא אישה חזקה ועוצמתית שגורמת לרבים מסביבתה להשתאות. מסלול חייה התחיל כמו כל נערה במדינת ישראל. היא למדה בבית ספר טוב, בסיום לימודיה התגייסה, לאחר השחרור עשתה תואר, הכירה את בעלה והתחתנה אתו. ואז, היא הגיעה לשלב בו רצתה להגשים את החלום הבא של חייה: להביא ילדים לעולם. אבל, היא לא ידעה שתצטרך לעבור מסע שלם וכואב כדי להגשים את החלום הגדול ביותר: להיות אמא.

היא משתפת: "על העקרות שלי גילינו די במקרה, זה היה מאורע מתגלגל. אחרי החתונה, כשחשבנו על הרחבת המשפחה, פנינו לביקורת שגרתית אצל רופא הנשים שלי, שם התגלתה לי ציסטה בשחלה שמאל, שנראתה כממצא מסוכן. מהר מאוד נכנסתי לניתוח שאחריו כבר היה ברור שאצטרך טיפולים נוספים. בתקופה הזו לא דיברו איתי הרבה על עקרות או על המצב החמור שהייתי בו במהלך הניתוח, ולאחר שהתאוששתי, שלחו אותנו לטיפולי הפריה חוץ גופית".

ואכן, רינת ובעלה יצאו לדרך. אחרי שלושה טיפולים שלא צלחו, רינת הרגישה שהטיפולים מורכבים מדי עבור הגוף שלה, ובהתייעצות עם רופאה, הוחלט על טיפול רביעי שלאחריו היא תיכנס לניתוח להסרת חצוצרות. לאחר הטיפול הרביעי, היא הייתה על סף קריסה גופנית.

"התברר שהתמונה שציירו לנו על הניתוח הייתה שגויה, ושבעקבות הטיפולים נוצר אצלי מצב שנקרא הידרונפרוזיס, צינור שתן חסום שלא מאפשר לכליה להתרוקן", היא מתארת, ומוסיפה: "בעקבות המצב, גילינו שיש לי בעיות נוספות שמעיבות על תפקוד הכליה. עשינו הכל בתיאום עם הרופא, במטרה שהטיפולים להבאת ילדים לעולם יצליחו .ב -2012 עברתי שני ניתוחים אצל מומחה ברומא, שאחריהם הייתי אמורה להמשיך בטיפולים. אחרי שסיימנו עם הניתוחים ורצינו להמשיך בטיפולים, גילינו שיש בעיה ברחם. לא היה ברור אם היא הייתה לפני הטיפולים או שקרתה בגללם, אבל זה בעצם סגר בפנינו את האפשרות לילד ביולוגי ממני".

'את עקרה'

רינת ובעלה זוכרים היטב, איך לא, את היום בו התבשרו כי הסיכויים של רינת להביא לעולם ילדים, הם אפסיים. זה היה בסיומה של תקופה ממושכת של מאבק עיקש, להגשים את הרצון הבסיסי ביותר של כל אישה. היא משחזרת:

"רגע הבשורה היה אצל מומחה שטופלתי אצלו לאחר חוות דעת של 3 רופאי פוריות. הוא בישר לי שמצב הרחם שלי לא טוב ושגם אם בסופו של דבר הוא יתברר כתקין, איבדתי כליה במהלך כל הבדיקות, הניתוחים והבירורים, ובהתאם לכך, היריון יעמיד אותי בסכנת חיים מיידית. אני זוכרת שבעלי ואני נכנסנו לרכב, ופשוט התעלפתי. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הבשורה הזו. לכל אורך התקופה שלאחר מכן, שקעתי בתוך עצמי. הבנתי שאיבדתי את הסיכוי לילד משלי. לא הצלחתי לתפקד, פוטרתי מהעבודה שלי ובעצם הייתי חיה-מתה. לולא בעלי, אני לא יודעת אם הייתי צולחת את המשבר הגדול הזה".

כשנשאלת רינת על הקושי ההתמודדות עם העקרות ועל ההשלמה עם העובדה שלא תוכל להביא ילדים מעצמה, היא מספרת באופן גלוי:

"הקושי הכי גדול היה להכיר בזה שלא אוכל להביא ילדים לעולם, להכיל ולקבל את זה ולהמשיך לחיות עם מציאות חיים שכזו .בהתחלה, היה לי מאוד קשה לראות נשים בהריון .אחר כך, הבנתי שאין טעם לכעוס על כל העולם על שאין לי יכולת להגשים את החלום הבסיסי שכל אישה מייחלת אליו, אלא, שאני פשוט צריכה לחיות כל יום בנפרד; לשרוד כל יום מחדש את הידיעה שלא אביא לעולם ילדים, שלא אחווה לידה, שלא יגדל משהו בתוכי. הבנתי שעליי להמשיך הלאה, בכל הכוח. הסביבה המשיכה 'לחטט', אך בסופו של דבר, ברגע שעניתי תשובה שלא משאירה מקום לתגובה, קיבלתי שקט. ולפעמים, מה לעשות, עם תגובות ושאלות כמו אלו שקיבלתי- צריך לוותר על הנחמדות ולהיות ישירה".

וכאמור, ההתמודדות של רינת הייתה לא רק עם עצמה, אלא גם עם החברה שסביבה. בין אם תגובות החמלה שקיבלה, ובין אם המבטים ונעיצות העיניים שהרגישה תדיר – השפיעו במידה רבה על הרצון שלה להתרחק. והיו גם כאלה שהתרחקו ממנה. היא מפרטת:

"הסביבה הקרובה ידעה והשתדלה שלא לחטט או לחפור בנושא. בגלל שניתקתי את עצמי מהמציאות, הם לא ידעו עם מה אני מתמודדת ודי הסתרתי את זה. לא היה לי כוח לשאלות, הסברים ותובנות. אחת מהחוויות הקשות שעברתי, הייתה אחרי שכבר נפתחתי שוב לסביבה, כשגיליתי שאנשים חושבים שאני מביאה מזל רע ומתחמקים ממגע איתי.

"היו גם אנשים טובים באמצע הדרך. וגם, הגיעו אליי הרבה פניות מאנשים שונים שאוהבים מאוד להמליץ על כל מיני מרפאים או רבנים לישועה. הם פשוט לא יכלו להבין שבשנות ה-2000 עדיין ישנה מציאות שאישה לא מצליחה להיכנס להריון. בגלל שהנושא הזה לא עולה לכותרות, אף אחד לא באמת מבין ויודע כמה נשים מתמודדות עם המצב הזה גם היום."

זה לא פשוט להיות חריגה, אומרת רינת. לאורך כל התהליך שעברה, היא נזקקה למצוא את הכלים לצאת החוצה מהשכול בו הייתה, להשתקם ולהמשיך הלאה בחייה. המשפחה והסביבה התומכת שלה, הכלבות שלה – שאילצו אותה לקום מהמיטה ולטפל בהן, ובעלה, סייעו לה להשתקם.

למזלה, רינת זכתה בבעל שתמך בה לכל אורך הדרך. למרות, שהיא האיצה בו מספר פעמים, להתגרש כדי שיוכל לחיות חיים מלאים יותר, הוא סירב ונשאר נאמן לה, בכל כוחו ואהבתו: "בעלי עמד לצידי ולא היה מוכן לקבל את האמירות שלי שנפרק את נישואינו. חשבתי שכדאי שניפרד כי ידעתי שהוא יכול להשיג חיים הרבה יותר טובים, עם ילדים משלו, ולא רציתי למנוע ממנו את הדבר הזה .לשמחתי, הוא דחה את זה על הפרק והבין את העמדה הנפשית שממנה דיברתי. למרות הכל, הוא לא ויתר עליי ולא נתן לי להרגיש שאני פחות שווה", היא משתפת.

צריך לפתח עמידות ולקבל את זה שיש קשיים בחיים שלא ניתנים לפתירה. אבל, בסופו של דבר זה לא מה שמגדיר אותי:  אני אדם שלם, שעבד ולומד ומתקדם, ויחד עם זאת, אני לא יכולה להביא ילדים

אמא סוג א'

האירוע המכונן ביותר שחוותה רינת, הייתה אותה שיחת הטלפון שהודיעה לה שיש ילד שמחכה לה שתאמץ אותו.

מדובר באירוע שהפך את כל העצב והיגון שהייתה שרויה בו, לציפייה גדולה ולשמחה ממה שיביא אתו העתיד. ועל האימוץ של בנה, רינת מספרת בעיניים בורקות. על האהבה המיוחדת לילד שחלמה עליו כל החיים, על היכולת לתת ולקבל ועל התחושה שהיא הגיעה למקום הנכון עבורה, אך ההתחלה לא הייתה פשוטה. היא משתפת:

"האימוץ היה ללא ספק האירוע המכונן בחיינו. קיבלנו ילד מקסים, עדין ומלא חמלה. בהתחלה, חווינו קושי עם האימוץ, בעיקר מול הרשויות בארץ שלא ידעו להתמודד עם האתגרים שהביא אתו האימוץ. באופן כללי, באימוץ התחושה הייתה שחופרים בילד למצוא משהו לא תקין. מסיפורים של הרבה אימהות ביולוגיות, עולה שהן חשו שמשהו לא תקין והיו היסטריות בנוגע לעתיד של הילד שלהן, ותפקיד הרשויות היה להרגיע. אצלי זה היה הפוך. אני הייתי רגועה והרופאה חיפשה לבדוק ולבדוק. ברור לי שהכוונה הייתה טובה, אבל מדובר גם ככה בזוג שעבר גיהינום, אפשר היה לחכות עם כל תרחישי האימה שבסופו של דבר גם לא קרו לשמחתי.  לכן, מי שמאמץ ילד צריך להיות עם אצבע על הדופק", היא מתריעה, וממשיכה:

"בתחילת דרכי, הייתי אמא מאד מכילה ומקבלת ובדרך הקשה הבנתי שהמערכת לנצח תראה בי אמא סוג ב׳ או אמא מאמצת. לכן, המערכת תמיד תחשוב שהיא יודעת טוב ממני מה נכון לילד שלי .היום אני תמיד מציגה את עצמי כאימא של. לא בעדינות ולא בשקט, אני אמא שלו. זוהי האמת".

החיים כאישה עקרה

היום רינת היא אישה שמחה ועוצמתית. על התהליך שעברה, היא מסתכלת במבט מפוקח יותר:

"במבט לאחור, הייתי רוצה לחקור הרבה יותר ולבדוק את הדברים. לא להאמין בעיניים עצומות למה שנאמר לי .אני מודה על הקשיחות והעמידות שהייתה לי, כי אחרת לא הייתי מתראיינת פה. היום אני פחות מתעסקת בזה, אבל זה עדיין מעיב וזה קיים כל הזמן. אני חווה עדיין את תחושת הפספוס ואולי הכישלון, גם אם לא כולם רואים או מקבלים את זה. זו צלקת שתמיד תישאר איתי", היא מודה.

כשביקשתי מרינת לתת עצות לנשים נוספות ברחבי העולם שמתמודדות עם קושי דומה לשלה, היא נרתעת. אך, לאחר מחשבה נוספת, היא פותחת ואומרת:

"נכוויתי בעצמי מהנושא אז קשה לי לתת עצות, אבל כמי שחיה את זה, אני יכולה לומר למי שמתמודדת עם הקושי בהבאת ילדים לעולם – תהיי את. תהיי נאמנה לתחושות שלך. תבכי כשצריך. מותר להישבר. כל אחת יכולה לראות את העקרות מנקודת מבטה שלה. אם את רואה זאת ככישלון, אל תתני לסביבה להתנגד לזה, כי זו התחושה שלך. את זו שעוברת את זה וחיה עם זה. אבל, למרות כל הקשיים, אל תתני לזה מקום מרכזי בחיים שלך, כי החיים חזקים מהכל. וכן, זה רע ליפול לסטטיסטיקה גרועה, אבל זה מה שחילקו לנו ועם זה ננצח.

"המציאות של נשים עקרות היא קיימת. אין מה לעשות. צריך לפתח עמידות ולקבל את זה שיש קשיים בחיים שלא ניתנים לפתירה. אבל, בסופו של דבר זה לא מה שמגדיר אותי:  אני אדם שלם, שעבד ולומד ומתקדם, ויחד עם זאת, אני לא יכולה להביא ילדים. אני חושבת שבמקרה הזה, מאוד חשוב ללכת לטיפול כלשהו שעושה לך טוב, ובעיקר – לא להתמודד עם זה לבד".

הנס שלהם

הרב בועז קליין ואשתו, הם שליחי חב"ד בברילוצ'ה שבארגנטינה, כבר 15 שנה. הם נשואים באושר ומגדלים את ששת ילדיהם בשליחות הרחוקה. על המסע שלהם להבאת ילדים לעולם, משתף הרב בועז בפתיחות:

"התחתנו בשנת 2009, ויצאנו מיד לאחר מכן לשליחות. רק לאחר שנה- שנתיים, הבנו שיש לנו בעיה. התחתנו צעירים מאוד וזה לא הלחיץ אותנו כל כך, ובגלל שלא היינו בארץ, לא היינו במעקבים עם רופא צמוד. לקחו לנו 3-4 שנים, עד שהחלטנו לפנות לרופא כדי לבדוק את העניין. הבעיה שלנו לא הייתה מוגדרת באופן ברור ולא הייתה לנו איזושהי בעיה רצינית שנמצאה. נתנו לנו כל מיני גירויים להגדיל את הסיכויים, אך זה לא עבד. היה לנו מאוד מאוד קשה ומאכזב להתמודד עם חוסר ההצלחה הזו. ההורמונים, הבדיקות והזריקות מאד קשים, וזה מאוד מתיש ולא קל, במיוחד לאישה".

אחרי כל זאת, לאחר כשנתיים, נולדה לרב בועז ורעייתו בת בכורה, שיינא. הריון ולידה שהם מגדירים כנס גלוי.

"הכל היה ניסים", הוא מצהיר. "הלידה הראשונה, הייתה בדיוק אחרי שאשתי טבלה במקווה שידוע כרווי בסגולות, בניו יורק. זהו המקווה שהרבי נתן בו ברכה לעניין זה. אחרי חמש שנים, נולד לנו שניאור. גם הוא עם עזרה רפואית שנקראת גירוי. שניאור נולד אחרי שהייתי במז'יבוז' אצל הציון של הבעל שם טוב ובהאדיטש בציון של האדמו"ר הזקן. הלכנו לשם בהמלצותיהם של רבים והתפללנו שם להצלחת ההיריון ומהר מאוד זה עבד".

כשהקורונה השתוללה בארגנטינה, מצאו עצמם הרב בועז ואשתו בסכנה, והחליטו לטוס חזרה לישראל, עד שהמגפה תירגע. בתקופה הזו, הם המשיכו לנסות להרחיב את המשפחה. הוא משחזר:

"זו הייתה תקופת קורונה, היינו כבר תקופה די ארוכה בארץ. ניסינו וניסינו וזה לא הצליח. בחרנו בפעם הזו בטיפול יותר אינטנסיבי ממה שאנחנו רגילים אליו, ועדיין זה לא צלח. זה היה מאוד קשה ומאכזב. זו התקופה הכי ארוכה שהיינו בה בטיפולים ללא הצלחה. ידענו מצד אחד שהנס יכול להתרחש ושאנחנו נצליח מתישהו, אך תמיד נמצאת במוחנו האפשרות שזה לא יקרה – והיא קשה וכואבת. מצד שני, היינו שמחים במה שיש לנו, כי היו לנו כבר שני ילדים. זה היה יותר מרגיע עבורנו באופן מסוים, שגם אם לא נצליח, אנחנו לא נשאר לבד".

איך הייתה ההתמודדות מול החברה החב"דניקית, שמעודדת ילודה?

"בהתחלה, להגיע לבריתות, לבר מצוות ובת מצוות ללא ילדים היה לנו קשה. זה באמת קשה. אנחנו חס וחלילה לא מקנאים, אנחנו פשוט רוצים, והאירועים האלו מבליטים את מה שחסר לנו. זה נותן עוד תזכורת למה שחסר אצלך, למה שהיית רוצה. בכל פעם שהיינו בטוחים כבר, חושבים ומצפים והגיעה התשובה השלילית, זה היה אירוע קשה עבורנו. אבל, הסביבה תמכה בנו וקיבלה אותנו", הוא משיב ומוסיף:

"האמונה והביטחון בה' עזרו לנו להתמודד. בסוף, אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים וזו השליחות שלנו בעולם. אנחנו מאוד מאמינים שמה שהקב"ה רוצה זה מה שיהיה הכי טוב. אני לא חושב שיש משהו שעוזר יותר מזה".

בהתחלה, להגיע לבריתות, לבר מצוות ובת מצוות ללא ילדים היה לנו קשה. זה באמת קשה. אנחנו חס וחלילה לא מקנאים, אנחנו פשוט רוצים, והאירועים האלו מבליטים את מה שחסר לנו

ברכה כפולה ומכופלת

לאחר לידת שני הילדים הראשונים, החליטו הרב בועז ורעייתו לבקש ברכה מאגרות הקודש הידועות של הרבי מלובביץ', שבעקבותיה הגיעה בשורה שהדהימה את שניהם:

"לאחר ששניאור נולד, בסופו של דבר, אשתי נכנסה להריון. ידענו שזה הריון מיוחד עוד לפני שבדקנו אותו באולטרסאונד. הרב'ה כתב לנו באגרות קודש שתהיה ברכה כפולה ומכופלת אז חשבנו שמדובר בתאומים, אבל כשהלכנו לרופא, הוא הסתכל באולטרסאונד ולאט לאט הוא מצא עוד שק ועוד שק ועוד שק. זכינו ברביעייה. הרופא מיד נלחץ וחשב שצריך לעשות חס וחלילה דילול, הוא הסביר לנו שבהריון של רביעייה, ישנה סכנה שהכמות תפגע באיכות העוברים. אשתי התנגדה לדילול ולא הייתה מוכנה לשמוע על אופציה שכזו. כתבנו לרב'ה עוד פעם. סיפרנו על התוצאות ושאלנו אותו מה אפשר ומומלץ לעשות במקרה הזה והרב'ה כתב שם שתהיה ברכה גם בכמות וגם באיכות. ההיריון היה מאוד מאוד קשה, מאוד מאוד ניסי ומאוד מוצלח. הוא נגמר בארבעה תינוקות, בריאים ושלמים. זה היה האושר הכי גדול שהיה לנו. נס של ממש".

"יש הרבה אנשים שלא הולכים להיבדק או סתם מורחים את זה. צריך קודם כל, ללכת, לחפש ולנסות לעזור. צריך גם בטחון בה' וסגולות. אני יודע שיש אנשים שמאמינים בסגולות ויש כאלו שפחות, אבל אנחנו ראינו שהדברים שעשינו השפיעו בסופו של דבר על הצלחת התהליך. אנחנו צריכים לעשות השתדלות, אך בסוף הברכה מגיעה מהקב"ה", הוא מוסיף.

הרב בועז ואשתו כבר חזרו לארגנטינה לשליחות חייהם. הם יצאו ממנה הורים לשניים וחזרו אליה כהורים לשישה. כמו שהיטיב לומר חנן בן ארי בשירו "אמן על הילדים": "פתאום הם שישה". ככה ממש, בהריון אחד, זכו הרב בועז ואשתו להרחיב את המעגל המשפחתי באופן כה משמעותי.

***

כל אחד מאתנו דמיין את היום שבו הוא יתבשר שיהיה לו ילד. כל אחד ואחת חלמו על הרגע שבו הילד הזה ייצא לאוויר העולם. כולנו דמיינו איך אותו הילד ייראה, מה הוא יגיד, למי הוא יהיה דומה. חלקנו, זוכים לממש את החלום כבר ברגע שבו הרצון מתעורר, וחלקנו, צריכים לעבור דרך ארוכה, רצופה באכזבות ובכישלונות על מנת להגשים את הרצון הכי טבעי: להיות הורים. יש כאב וצער בעולם. לא הכל בא בקלות ולפעמים, בורא העולם יכול לומר 'לא'. אך, יותר מכל, רינת ובני הזוג קליין מראים שאין גבול למה שאדם יהיה מוכן לעבור כדי להגשים את הרצון הכי הכי טבעי וגדול שלו, ומוכיחים שגם אם דלת אחת נסגרת, תמיד תהיה דלת אחרת שנפתחת.

הפוסט אל הנער הזה התפללתי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מבחינתי, השנה קצת התחילה כבר ב-1 לספטמבר. ואולי לא סתם אני ממהרת להיפטר מתשפ"ג, שהייתה שנה-לא-משהו ברמה הלאומית, בלשון המעטה

לאיזו תחנה שאני לא מזפזפת, לא יעזור כלום, אני תמיד מגיעה לרפורמה המשפטית. פרשנים שוטחים את משנתם, מרואיינים חרדים מהיום של מחר, אחרים תומכים בממשלה ויוצאים כנגד התבהלה, רופאים, מילואימניקים, טייסים – וכנגדם טכנאי המטוסים שתומכים ברפורמה, ושמחה רוטמן אחד.

ואם אפשר לצאת פה מהארון, למרות המקצוע שבחרתי, נמאס לי לשמוע על הרפורמה. אני יודעת שהיא טומנת בחובה דברים ברומו של עולם, שאזרחים זועקים את נשמתם, אנשים מזילים דמעות ולא נרדמים בלילות, ולא רק כי 'רק לא ביבי', ומחנה אחר מבקש, ולא שלא בצדק, תיקון, איזון, הכרה.

אבל, אני – אני מתאוששת מאוגוסט. מנסה לשרוד את החיים עצמם. להרגיע את המצפון ההורי, שממילא עובד שעות נוספות, ששילש את עצמו בחופשת הקיץ, ניקר לי בראש בכל פעם ששלחתי את הילדים לעוד סמי-קייטנה, כדי להרוויח עוד כמה שעות עבודה פלוס שעתיים על הכביש – לא מספיק בעבודה, לא מספיק בבית, לא מספיק בחדר כושר. כלומר, זה ככה תמיד, אבל בחופש הגדול זה על סטרואידים.

ומילה על הסתגלות. אין דבר קורע לב ודרמטי יותר, מילדה שמנסה להסתגל לגן חדש, תופסת בשולי חולצתה של אמה בבכי, כשהגננת מושכת אותה אליה, ואחר כך, בלילה, בעיניים עגולות ודומעות, מתחננת על נפשה – בואי נישאר בבית מחר. ולא משנה מאיפה אני יודעת את זה. והילד שלי, הבכור, זה שילדתי מלאת חששות, קיבלתי אותו לידיי ולא ידעתי מה עושים עם הדבר הבוכה הזה, עלה השנה לכיתה א', והוא מסתגל, וגם אני.

לשלוח ילד לבית הספר בפעם הראשונה זה קצת כמו להגיע בעצמך לבית ספר בפעם הראשונה. פתאום יש חוקים, מטלות, מערכת שעות, אסור לאחר או לשכוח תיקיית אומנות (וידעתם שבית ספר יכול לפתוח את שנת הלימודים מבלי שיש לו מורה למדעים? איך בדיוק הוא ייגש לבגרות בפיזיקה בעוד עשור?!) ובעיקר, אין גננת שמחבקת ומשגיחה עליו בכל רגע נתון. יש ילדים מכיתות גבוהות, מקצועות מאתגרים, מלחמות על המגרש, ספרים כבדים ובטח תכף הוא כבר יצעד לבד, ילמד כמה קללות עסיסיות ויצמיח לעצמו כנפיים של חיה כל שהיא. אבל בינתיים, נראה לעוד כמה זמן, הוא עדיין בטוח שבלי נשיקה של אמא, כאב של מכה פשוט לא יכול לחלוף. והיום, 6.5 שנים אחרי, אני יודעת מה עושים עם הדבר הקצת פחות בוכה הזה. רק שלא יבקשו ממני לבנות איתו תיבת נח מחומרים ממוחזרים.

אז מבחינתי, השנה קצת התחילה כבר ב-1 לספטמבר. ואולי לא סתם אני ממהרת להיפטר מתשפ"ג, שהייתה שנה-לא-משהו ברמה הלאומית, בלשון המעטה. שנה קטלנית עם מספר שיא (מאז האינתיפאדה השניה) של הרוגים בפיגועי טרור, קרע לאומי וחברתי שייקח עוד זמן רב לאחות, יוקר מחיה שרק מאמיר ומאמיר – כשהתלוש מתעקש להישאר בשלו, פרידות ממנהיגים רוחניים ומענקי תרבות, והקורונה ששבה להרים את ראשה (טיפ ממני – איך תדעו שהקורונה חוזרת? כשבסופר, ליד הקופות יש סלסלת ענק של בדיקות קורונה). היו בתשפ"ג גם דברים טובים, ועוד יהיו.

במגזין ראש השנה חזרנו אחורה למה שהיה, וגם קצת למה שיהיה. בנוסף למגזין ראש השנה, שבתון יצא במהדורה חגיגית, עם דברי תורה מובחרים, מדורים אהובים וכתבות מגזיניות – שיכניסו לכם הרבה עניין בחג הארוך שלפנינו.

ונקווה, שבמגזין ראש השנה הבא, זה שיסכם את תשפ"ד – נוכל לספר על הצלחות, שלום, ערבות הדדית, בריאות ושגשוג כלכלי. אבל בינתיים:

שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום.

שנה טובה!

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט השנה שלי כבר התחילה ב-1 לספטמבר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בשבוע שעבר התפרסמה בעיתון 'דה מרקר' כתבה על הרגלי הצריכה של הנוער ועל אופן השימוש שלהם בכרטיסי האשראי, שלהם ושל ההורים. הדבר הזכיר לי סיפור שרץ אצלנו בחדר מורים שהיום ייחשב מן הסתם להזוי, תלוש ולא מציאותי:

מעשה בנערה מתבגרת שלא התייחסה באופן הנאות להורים שלה אבל לא התבלבלה ובכל זאת הרשתה לעצמה לבקש את כרטיס האשראי שלהם. הדברים הגיעו לידי כך שבעצם, האינטראקציות היחידות שהיו לבת עם הוריה סבבו מסביב לכרטיס האשראי.

אביה, שהיה לו כאב לב גדול מכל העניין הלך להתייעץ ושאל מומחים לחינוך מה לעשות עם הבת שלו. בסופו של דבר, אחרי ששמע את כולם, החליט לפעול ולעשות מעשה: הוא נפגש עם הבת ולתדהמתה הוציא כרטיס אשראי,  נתן לה ואמר: "קחי, זה שלך. את לא צריכה אפילו לפנות אליי ואל אמא בשביל לקבל אותו. בכל פעם שאת רוצה משהו את יכולה פשוט לשלוח לנו וואטסאפ ואנחנו נאשר לך ותשתמשי בכרטיס. ככה לא תצטרכי אפילו לראות אותנו".

הבת המופתעת לקחה את הכרטיס. אחרי שבוע של שימוש בו בהתאם למתכונת שהציע האב:

בכל פעם שהיא רצתה להשתמש בו היא עדכנה את ההורים וביקשה את רשותם דרך הוואטסאפ,

היא ניגשה לאביה, החזירה לו את הכרטיס ואמרה לו: "קח… אני מעדיפה את הסידור הקודם. זה שבו אני צריכה לבקש מכם בכל פעם מחדש את הכרטיס. ככה לפחות החלפנו כמה מילים והרגשתי שיש לי קשר אתכם".

כמה הורים קוראים עכשיו את הטור הזה ומצקצקים בלשונם: "וואלה, הילדה שלנו הייתה לוקחת את הכרטיס אשראי ולא מחזירה אותו…"?

ובכל זאת, נדמה לי שיש בסיפור הזה מסר חשוב: לפעמים שום דבר לא יכול להשתוות לקשר הישיר בין הורים לילדיהם. גם לא כרטיס אשראי.

ולפעמים, למרות שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים ממש טוב את הילדים שלנו, מסתבר שהם עדיין יכולים להפתיע אותנו. ובגדול.

***

משהו טוב עובר על ההורים בחופש:

אני יושב בבית קפה ירושלמי. מלצרית ניגשת לפנות את הארוחה מהשולחן לידינו, בו יושבים זוג הורים ושני ילדים קטנים. איך שהמלצרית התחילה לפנות, האבא קם ועזר לה להרים את הצלחות והכוסות, תוך כדי שהוא אוסף את המפיות.

המלצרית הנבוכה אמרה לאבא: "זה בסדר, תודה. אני אסתדר", והאבא ענה לה בחיוך משלו: "אני בטוח שאת תסתדרי. אבל אם הילדים שלי לא יראו דוגמא אישית ויחשבו שהכול מגיע להם ולא צריך לעזור למלצרית למרות שאנחנו שילמנו… אז אני לא אסתדר".

דבריו של אותו הורה החזירו אותי לאספת הורים בגוש עציון, שם הייתי מחנך כיתה ט', וכאשר סיימנו את השיחה בינינו, אחד ההורים סיפר לי שלמרות שבבוקר רגיל כשהוא לבד הוא מתפלל בבית, כשהוא נמצא עם הילדים בחופש הוא מקפיד להתפלל במניין באופן קבוע:

"הבנתי שאני יכול לחפור להם עד מחר על החשיבות של התפילה, אבל כל עוד הם לא יראו את אבא שלהם מתפלל בעצמו, חבל על הזמן. מעשה אחד שלי בחופש, שבו הם רואים אותי עושה משהו, שווה לשנה שלמה בבית הספר", הוא אמר.

הדברים הללו מתחברים לדבריה של אמא של תלמיד שאמרה לי: "בכל פעם שאנחנו בבית מלון, רגע לפני שאנחנו יוצאים, אני ובעלי מקפידים לקפל את המצעים. שהילדים יראו".

אבא אחר סיפר לי על איך שכשהוא מגיע לקניון הוא מקפיד להחליף שניים – שלושה משפטים עם המאבטח בכניסה "כדי לא לתת לו את התחושה שהוא מפתח אנושי שקוף".

ומעל כולם, אני לא שוכח את דבריו של מנהל בית הספר הוותיק: "אם רק ההורים היו יודעים כמה השפעה יש למעשים שלהם בחופש על נשמות הילדים שלהם, הם היו הולכים להדרכת הורים מיוחדת כדי שלא יפספסו את הרגע".

תשאלו – למה דווקא עכשיו כתבתי את הטור הזה?

כי בדיוק חבר סיפר לי שהוא התארח השבת במלון 'דן פנורמה' בירושלים והתיקים שהוא לקח מהמכונית לחדר ביחד עם הילד שלו נפלו לו. היה שם פקיד שהתכופף בשבילו והחל לעזור לו עד שחבר שלי, שהרגיש לא נעים מכל הסיטואציה אמר לו: "תשמע, אני מצטער על הטרחה שלך". והילד שלו תהה: "אבל אבא, שילמנו וזה התפקיד שלו". אז חבר שלי ענה לו: "ועדיין, אנחנו לא חיים בסרט באנגליה של אדונים ומשרתים. אז הוא עובד כאן בשביל להתפרנס, בגלל זה הנשמה שלו פחותה משלנו?"

הישראלי היפה.

(עקב תשפ"ג)

הפוסט לפעמים הילדים שלנו יכולים להפתיע אותנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בואו נודה על האמת: אחד מהדברים שהופכים את החופש הגדול למאתגר כל כך הוא החדירה האישית של הילדים למרחב שלנו, ההורים, כמו שאמר לי אבא אחד: "אני מתחיל את העבודה בעשר בבוקר ויש תוכנית שאני אוהב לראות בתשע. אבל מה, הילד שלי, שאני כל הזמן מעיר לו שיצפה פחות בטלוויזיה, נמצא בבית בחופש הגדול, ועלול לראות איך שאבא שלו, רואה על הבוקר תוכנית טלוויזיה. אני שואל את עצמי – מה לעשות? האם להמשיך במנהג שלי או לחרוג ממנו כי זה לא שייך שהילד יראה אותי? מבאס. בשביל הילד זה חופש, בשבילי זו סדנה מתמשכת לדוגמא אישית".

מעבר לכך, יש את עניין התפילה בבוקר: מה אנחנו, ההורים צריכים לעשות? ללחוץ על הילדים ללכת לתפילה? 'להרים ידיים' מתוך הכרה והבנה שבכוח זה לא ממש ילך? והאם באמת יש מישהו מההורים שמשתעשע ברעיון שגם אם הוא בעצמו לא ילך לתפילה, הילד שלו בכל זאת ימשיך ללכת?

פעם אמר לי הורה שהזמן היחיד בשנה שבו הוא הולך לכל התפילות זה החופש הגדול, כשהילדים בבית. "כשאני עם עצמי, אני לא תמיד מקפיד…", הוא אמר. "אבל עם הילדים אין מצב שאני לא הולך. הספיקה לי הפעם ההיא שהבן שלי ענה לי, כששאלתי אותו אם הוא היה כבר בתפילה, 'ומה איתך? למה אתה לא הולך?'".

העניין הוא שלא תמיד הילדים שלנו רוצים ללכת לתפילה. מה לעשות, יש דברים שמושכים אותם יותר מאשר 'להיתקע' עם חבורת מבוגרים שמתפללת ואומרת טקסטים שחלקם לא מובנים להם כי אף פעם אף אחד לא באמת ישב והסביר להם אותם.

אז מה נעשה? נוותר? כי אם חושבים על זה, מה באמת הסיכוי שהם ירצו מיוזמתם להתפלל? זו תחרות קשה עם סך הריגושים שכן מושך אותם: לא צריך לשכנע ילדים לעלות על מתקן 'בלאק ממבה' האימתני ב'לונה פארק'. אבל תפילה זה לא 'בלאק ממבה' או פיצוצים וזיקוקי דינור. תפילה זה יותר אש קטנה על נר שצריך לדלוק ולדלוק ולדלוק ושתהיה לו גם בחינה של חידוש.

ונזכרתי באבא שאחרי שסיים לדבר על הציונים של הילד שלו הוא שאל אותי אם יש לי עוד דקה. הוא הנמיך את הקול: "אני לא יודע מה לעשות בקשר לתפילה של הילד שלי. אנחנו לא מפסיקים לריב איתו על זה. הילד שלנו בכיתה ו'. עוד שנה בר מצווה, וכמעט שהוא לא מגיע לתפילה של שבת בבוקר. תפילת שחרית – בכלל אין על מה לדבר. בכל פעם שאני מעיר אותו הוא כועס עליי".

"טוב", עניתי לו: "לקום לתפילה במניין זה קשה גם לאנשים מבוגרים שמעדיפים לתפוס עוד קצת שעות שינה". "נכון", אמר לי, "אבל זה בכל זאת עצוב לי. אבא שלי קם לכל התפילות במניין. אני משתדל… לא תמיד. והבן שלי כמעט ולא קם. יש לך איך לעזור לי?". "האמת", עניתי: "שאני לא רב ולא קרוב לרב ואין לי נוסחאות קסם. אבל אם אחשוב על משהו אני כמובן אעדכן אותך".

ואז, ב'שטיבלך' של קטמון בבוקר בחופש הגדול, הבחנתי יום אחרי יום באדם מבוגר שמגיע עם הילד שלו. הסתכלתי על הילד, שנראה בכיתה ה'. הוא לא נראה סובל. לא תמיד עם סידור, לפעמים קורא באיזה ספר תורני שדיבר אליו, אבל הוא קם במקומות הנכונים והתפלל שמע ישראל, שמונה עשרה וקדושה עם כולם ואפילו עלה לדוכן עם אביו הכהן.

הייתי חייב לדבר עם אבא שלו. שאלתי: "מה הסוד שלך? איך אתה מצליח לגרום לילד שלך לקום לתפילה?". "האמת שתקופה ממושכת לא הצלחתי", ענה לי. "מי רוצה לקום בבוקר? חשבתי על זה שרק אם אצליח להפוך את חווית התפילה לנעימה ומושכת עבורו הוא ירצה לבוא איתי, אז הבטחתי לו שאחרי כל שלוש תפילות שהוא מצטרף אליי אנחנו הולכים לאכול ביחד משהו טעים בבית קפה: אתה יודע, לא ארוחת שחיתות אבל גם מילקשייק, שוקו או סתם קרואסון, לא משהו יקר. רק אני והוא. ולמי שרוצה לחסוך בכסף… גם סתם זמן איכות עם אבא זה סבבה לגמרי".

"וזה מצליח לך?" שאלתי אותו. "אם זה מצליח לי?", ענה לי, "אתמול לא הצלחתי להתעורר והילד שלי העיר אותי לתפילה. הוא כבר התאהב במתכונת הזו של התפילה שמובילה לזמן איכות עם אבא שלו. אחרי שהוא יגיע כמה פעמים אני מתכוון להרחיב את הטווח של הבית קפה. ככה רוכשים הרגל". "חשבת על זה לבד?" שאלתי אותו. "ככה אבא שלי עשה איתי", ענה לי.

לחבר זמן איכות כיפי עם אבא לתפילה. כמה גאוני. כמה פשוט – ככה נכון.

(מטות מסעי תשפ"ג)

הפוסט איך גורמים לילדים ונוער לאהוב את התפילה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יש הרבה פרידות משלבים של הילדים, משלבי הורות שלנו, הזהות שלנו כהורים "אני הורה לקטנים" הופכת ל"אני הורה למתבגרים". פתאום אתה קולט שנכנסת למועדון, שיצאת ממועדון

עכשיו זו עונת מסיבות הסיום. 'עונת הפרידות' אני קוראת לה. שבועיים שאני מסתובבת עם קצת דמעות בעיניים. אני לא אוהבת פרידות, יש בהן מלכוד, לכן הן תמיד כואבות. כי אם היה טוב- אז כואב להיפרד; מהמורה, מהגננת, מקבוצת ההשתייכות שהמחזור הזה היה עבורך, ואם היה לא טוב – אז מצד אחד יש אנחת רווחה והרגשה עמוקה שמזל שזה נגמר, אבל עדיין כואב כי היתה החמצה וקנאה באלה שכן סיימו בהצלחה, בקשר טוב עם המורים, עם החברים, מלווה בחשש ופחד מה יהיה בהמשך.

ישבתי לכתוב את הטור הזה ועוד דברים בבית קפה. לידי ישבה אשה כבת חמישים עם אמא שלה. האמא לעסה לאט את הסנדוויץ' שלה.

"את מאמינה, אמא, שמיכאל סיים י"ב?", שאלה האשה, "הוא לא מסכים שאני אחבק אותו יותר, הוא לא מניח את הראש, הוא אמר שהוא שומר נגיעה… נלחצתי, אבל אז הוא אמר 'סתם בצחוק אמא', וחיבק אותי. פתאום הוא נהיה נער, אמא".

"זה לא פתאום", האמא שלה אמרה. "כן, ברור", אמרה הבת, "אבל לפעמים נעלמים לי חלקים מהילדות שלו, מהשנים שהוא גדל. אני זוכרת אותו קטן ופתאום עכשיו, נער גדול עם זקן, תיכף איש".

האמא הנהנה ואמרה "העיקר הבריאות", וחשבתי שמי שאומר 'העיקר הבריאות' זה מי שבשלב בחיים שלו שכל השינויים האפשריים מתגמדים מול המנוע העיקרי- הבריאות. מי שכבר מבין שבלי בריאות אין כלום, אי אפשר לזוז מילימטר.

"גם אני רק אתמול הייתי צעירה ואת נולדת ופתאום הבן שלך חייל", היא אמרה והבת הגיבה: "הוא עוד לא חייל, אמא", והוסיפה: "אבל יש לו תאריך גיוס".

פעם הלכתי לאימון אישי אצל מישהי, היא ייעצה לי להסתכל על המעברים בחיים כמו על סולם. "פשוט עולים שלב" היא אמרה, ואני חשבתי שזה לא כל כך פשוט. כי סולם הוא ליניארי, מתחיל בנקודה אחת ועולה ישר לאחרת, ובחיים הכל כך לא ליניאריים יש הרבה ענפים וסיבובים וירידות ונפילות בחזרה למשבצת משחק שאת חושבת שהיית בה כבר והנה את צריכה להתמודד איתה שוב. בסולם גם השלב הבא ברור, הוא נמצא וקיים מיום שייצרו את הסולם, כל מה שצריך זה להסכים להניח עליו את הרגליים ולהמשיך לעלות. במציאות, שלא כמו בסולם- אין מדרגה בשלב הבא. צריך ליצור אותה. למשל, אני חושבת שאני יודעת להיות אמא לקטנים, מה עושים כשקרטיב נופל, כשלא רוצים להיכנס למקלחת, אבל אני לא יודעת מה עושים בדילמות, קונפליקטים וצרכים של בני נוער, אז לעזוב שלב ולעמוד באוויר עד שנבנה השלב הבא זה קשה מאד.

נכון, זה לא קורה ביום אחד, השלב לא מתחלף בלחיצת כפתור אלא באופן דינאמי ואינטגרטיבי נכנס לחיים, אבל יש נקודות כמו מסיבות סיום, שפתאום עוצרים בהן ואז רואים בבהירות שנגמר השלב ואין שלב הבא, ויש תהום עמוקה יותר מתחתינו כי כבר עלינו די גבוה בסולם, ומשתדלים לא להסתכל למטה כי רק מהסחרחורת אפשר ליפול, ואוחזים בטיפה שרידי מדרגה קודמת שעוד יש, עד שבונים את המדרגה הבאה.

בימים האלה ימי תחילת החופש, ימי מסיבות הסיום, יש הרבה פרידות משלבים של הילדים, משלבי הורות שלנו, הזהות שלנו כהורים "אני הורה לקטנים" הופכת ל"אני הורה למתבגרים". פתאום אתה קולט שנכנסת למועדון, שיצאת ממועדון. מזל שיש חופש גדול באמצע כדי גם להיפרד מהשלב הקודם וגם להתכונן לשלב הבא.

(בלק תשפ"ג)

הפוסט דבורה זגורי עם מחשבות של סוף שנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מה מצב החירות שלנו? כמה פעמים ביום אנחנו בודקים מיילים, שולחים הודעות בוואטסאפ ומסתכלים בדאגה במכשיר שלנו בכדי לוודא שלא החסרנו שום דבר?

במוצ"ש יואב התקשר ואמר לי שהוא חייב להתייעץ איתי: הוא מרגיש שהילדים שלו התמכרו לצפייה בטלוויזיה. בגלל המונדיאל הוא קנה פלזמה חדשה כי הוא רצה לשמח אותם, אבל מאז -איך שהם נכנסים לבית הם מיד מתיישבים על הספה ומתמכרים לצפייה. יואב הגיע למסקנה שככה אי אפשר להמשיך: הוא החליט לגשת לילדים שלו והבהיר להם שמעכשיו יש בבית כללים אחרים והוא מתכוון להגביל את זמן המסך שלהם – הטלוויזיה תיפתח רק מהשעה 18:00 ולא יותר משעתיים וחצי.

כששאלו אותו מה קרה ולמה, הסביר להם שלדעתו הם התמכרו לפלזמה וזה לא מתאים לו: "זה הופך אתכם לזומבים. זה אשכרה משעבד אתכם. אתם לא רואים כלום בבית חוץ מאת הפלזמה הזו".

יואב סיפר לי שהוא היה מוטרד מההשלכות של ההודעה שלו על הילדים – איך הם יקבלו את זה? אבל בסופו של דבר, אמר לי, הם קיבלו את זה כמו גדולים. בהתחלה היה להם קשה, אבל אחר כך הם לאט לאט התרגלו ושינו את סדר היום שלהם בהתאם.

אלא, ששום דבר ממה שקרה עד עכשיו לא הכין אותו למה שאמר לו הבן המתבגר שלו: "אבא, בלי לפגוע או להתחצף, אבל בוא תנסה גם אתה להתנתק מהסמארטפון מהרגע שאתה חוזר מהעבודה, ורק מהשעה 18:00 תסתכל עליו; אנחנו בלי טלוויזיה, אתה בלי הסמארטפון".

יואב לא ידע איך לאכול את התגובה של הילד שלו: מצד אחד הילד נגע לו בדיוק בנקודה הרגישה. הוא יודע שהוא מסתכל איזה שבעים פעם ביום בסמארטפון שלו ולא כל ההסתכלויות האלו קשורות לעבודה.

"מצד שני", המשיך ואמר לי: "אני יודע שאני לא באמת מסוגל להתנתק מהמכשיר שלי מרגע שאני חוזר מהעבודה. אני לא אצליח לעמוד בזה".

"אז מה אתה מתכוון לעשות?", שאלתי אותו.

"לגבי זה שאני לא מתכוון לתת לילדים שלי לצפות בטלוויזיה בלי הגבלה, אני לא הולך להתפשר במילימטר. זו הטובה שלהם. לגבי הבקשה של הילד שלי אני לגמרי אובד עצות: הוא צודק במיליון אחוז. אני רק לא יכול לשדר לו שגם אני, בדיוק כמוהו, מכור ומשועבד למכשיר שלי. התייעצתי עם גורם מוסמך שהציע לי ללכת ביותר קטן. להגביל את עצמי לשעה אחת שבה אני אהיה בלי המכשיר ונטו בשביל הילדים. ככה אני גם אוכל לעמוד בזה וגם הם מבחינתם יראו שאני עושה את המאמץ".

דבריו של יואב הזכירו לי את ההרצאה להורים שבה אמא אחת קמה ושאלה אותי: "ניתן להוריד את זמן המסך של הילדים שלנו בסמארטפון? זה פשוט נורא. הם כל כך כבולים לזה. משועבדים. זה ממש מוחק אותם".

הנהוני הסכמה הדהדו בין ההורים. נראה שהנקודה הזו של האמא נגעה לכולם.

ביקשתי מכל מי שנמצא כאן באולם ומסתכל יותר משישים פעם ביום בסמארטפון שלו שירים את היד: כל ההורים הרימו את היד. ואז ביקשתי מכל מי שמסתכל בסמארטפון שלו יותר משמונים פעם ביום להרים את היד: רוב מוחלט של ההורים הרים את היד.

לסיום שאלתי אותם: "מי כאן מבין ההורים שיושבים באולם הזה חושב שהוא בעצמו מכור ומשועבד לסמארטפון שלו?". רוב ההורים הסתכלו עליי במבוכה והרימו את היד.

"ובכן", עניתי לאמא: "נראה שבעיית הסמארטפון של הנוער שאת מדברת עליה מתחילה בכלל… בהורים שלהם". צחקוקי המבוכה הבהירו לי שהיא הבינה את הנקודה.

לקראת חג החירות אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו בדאגה ורואים איך שהמסכים משעבדים את החופש האמיתי שלהם: ישראל בין המקומות הראשונים בעולם במדד הגלישה הבין לאומי ובצפייה בטלוויזיה – הילדים שלנו צופים בכל יום שעות על גבי שעות.

אבל רגע לפני שאנחנו מטיפים להם, אולי כדאי שנעצור ונשאל: מה מצב החירות שלנו? כמה פעמים ביום אנחנו בודקים מיילים, שולחים הודעות בוואטסאפ ומסתכלים בדאגה במכשיר שלנו בכדי לוודא שלא החסרנו שום דבר? כמה אנחנו באמת פנויים וקשובים לצרכים שלהם וכמה זמן מהיום אנחנו טובעים בים האינפורמציה מחשש ל-FOMO – חרדת ההחמצה המפורסמת?

לפני שנה שאלתי את תלמידי הכיתה שלי: "למי כאן יצא לרצות לדבר עם ההורים שלו וההורים ענו לו שהם כרגע עסוקים כי הם היו שקועים בסמארטפון או בדקו מיילים או משהו אחר?", כמעט כל הכיתה הצביעה.

ובקיצור: רוצים להפחית את זמן המסך של הילדים שלכם? לא צריך נוסחאות קסם או משהו מורכב מידי. התשובה הרבה יותר פשוטה והיא נמצאת לגמרי אצלכם. אחרי שתתחילו תגלו שהמורכבות הזו ששואבת את הילדים שלכם לשעות על גבי שעות של בהייה במסכים, הרבה יותר פשוטה. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, אז כמובן שאני קודם כל פונה ומדבר על עצמי…

(ויקרא תשפ"ג)

הפוסט מי באמת משועבד למסכים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אני מסתכל על תמונתו של אלרועי בן שבת ז"ל, הנער בן ה-13 ששם קץ לחייו, ולא יודע מאיפה להתחיל. אולי מאין ספור הפלשבקים שאני מקבל מההפסקות בהן יצא לי להשגיח, ולראות במו עיניי לאיזה רמות של רוע, אכזריות וגועל ילדים יכולים להגיע כלפי החברים שלהם.

לרגע אחד לא חשבתי שכל האכזריות הזו מגיעה ממקום של רוע מזוקק וטהור. חלילה. מדובר במשהו הרבה יותר פשוט וקדמוני של חוסר מודעות והבנה של הכוח שיש להם בפה. ילדים שעוד לא הפנימו שמילים יכולות להשחית ולצלק את הנשמה באופן העוצמתי ביותר, וגם להרוג. ילדים שעוד לא הסבירו להם את זה. שעוד לא עשו איתם עבודה אמיתית.

ילדים יכולים להיות מלאכים, אבל באותה המידה, עם הילדותיות וחוסר המודעות הזו הם מסוגלים לקרוע את הנשמה של החברים שלהם לגזרים בלי להבין בכלל על מה המהומה. ואם חשבתם שמראה של להקת אריות מתבייתת על זברה מדממת הוא לא אסתטי, כנראה שלא באמת יצא לכם לחזות באינטראקציה של ילדים בהפסקות. הסרנגטי זה אגם הברבורים לידם.

ילדים יכולים לפגוע ולהיות רעים לא כי הם יצורים נאלחים ומושחתים בעלי נטייה לסדיזם מולד, אלא בעיקר בגלל טיפשות ובורות בכל מה שנוגע לכוחן של מילים כמו גם לעדינות הרגשות.

ומה לגבי ההורים? ובכן, למרות הנטייה הטבעית להתנפל על ההורים ולהאשים אותם בראש קטן ואדישות, נראה שגם הם למען האמת לא מספיק מודעים לעניין בלהט שטף אירועי היומיום, השחיקה והעייפות.

כמה הורים שואלים ובודקים עם הילדים שלהם האם ידוע להם שכל חבריהם לכיתה קיבלו משלוחי מנות והאם הם רוצים להכין משלוח במיוחד לילד שברור שהוא לא קיבל? כמה הורים שואלים את הילדים שלהם ערב לפני הטיול השנתי לא רק אם יש להם מקום, אלא גם אם יש מקום לחברים שלהם ואם יש ילד בכיתה שאין לו איפה לישון?

הגדלת הראש, הסולידריות החברתית, האכפתיות והרגישות לזולת מתחילות מלמעלה. מההורים. מהבית. אז איך מגדלים ילדים שיהיו רגישים לכאב של החבר שלהם לכיתה ולא ימצאו את עצמם חלק מחבורה שמתעללת ומרביצה, מקניטה ומשפילה את החבר שלצידם? פשוט מאוד: באמצעות מעשים אופרטיביים שכל תכליתם לעודד רגישות ואכפתיות: כמו האמא שבכל פעם שהיא מכינה סנדוויץ' היא משתדלת להכין עוד כריך, בכדי שיהיה גם לילד שאין לו.

אתם מבינים, כמו כל שריר גם שריר האכפתיות והסולידריות החברתית מצריך תחזוקה יומיומית, מודעות תמידית והטמעה מצד ההורים. אין קיצורי דרך. אין הנחות. אין עיגולי פינות.

אל תצפו מילד שייפתח ראש גדול ולב ענק ורחום לחבריו אם ההורים שלו ימשיכו להיות עסוקים בעצמם ובצרכים שלהם. לא כי הם רעים או מושחתים חלילה… אלא כי כמו כולם גם הם טובעים במיליון המטלות והמשימות שהחיים מזמנים לפתחם.

אז מה עושים אחרי המקרה הטרגי הזה בתור התחלה? אם הילדים שלכם בגיל שהם כבר צורכים אינפורמציה וחדשות והם כבר נחשפו למקרה המזעזע, דברו ותעבדו איתם את ההשלכות של המקרה ובעיקר על איך ניתן לזהות ולעזור לחבר שנמצא במצוקה וקושי. איך ניתן לדווח למחנך. לגשת אליו. לעזור. רק לא לשתוק. לא להיות הרוב הדומם שידע על המעשה המחריד הזה והחליט לא לעשות כלום כי בשביל מה לו להסתבך?

אסור לנו להמשיך ולדפדף את שגרת החיים כאילו כלום. הכול טוב ועולם כמנהגו נוהג.

כל התקשורת עסוקה ברפורמה המשפטית ובמחאה החברתית. ללא ספק, נושאים חשובים מאוד

אבל זה בדיוק הזמן להראות לתלמידים ולילדים שלנו שיש דברים חשובים, יש דברים שהם חשובים יותר ויש את הדברים שהם הכי חשובים: כמו למשל החיים של נער בן 13 שעוד לא ראה כלום בעולם וכבר הוא איננו.ואנחנו צריכים לעשות הכול. אבל ממש הכול. בכדי לוודא שטרגדיות כאלו לא יקרו. בנפשנו הדבר.

וגם, הורים, אל תוותרו על תשאול יומיומי של הילדים שלכם בנוגע לשהות שלהם בבית הספר

תעברו על קבוצות הוואטסאפ, רפרפו על הפרופיל שלהם באינסטגרם ובטיקטוק. רחרחו מה המצב. איך הם מבחינה חברתית. האם מעליבים אותם? תשקיעו את הזמן הנחוץ בכדי לשלוט ברשתות החברתיות הללו. תהיו עם יד על הדופק. נראה שמעולם הכלל הזה: 'ערנות מצילה חיים' לא היה נכון ורלוונטי כל כך כמו בתקופה שלנו.

(ויקהל פקודי תשפ"ג)

הפוסט ערנות מצילה חיים! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"ושננתם לבניך ודברת בם" – פרשת קריאת שמע, שהיא בסיס האמונה שאותו אנו מצווים לומר לפחות פעמיים ביום, מבטאת גם את החובות הבסיסיים ביותר הקיימים בעולמה של היהדות. היא פותחת באהבת ד', ובחובה כי הדברים האלה יהיו על לבבנו, אך אינה עוצרת בכך. בבואה לצוות על מימוש יסודות אלה קוראת היא לכל אחד ליטול את האחריות על העברת המסורת מדור לדור – לשנן לבנינו ולדבר בם, בכל עת ובכל שעה.

לימים התברר כי הטלת המשימה על ההורים אינה עומדת במבחן המציאות. קשיי הפרנסה, הטיפול בילדים, האחריות כלפי סבא וסבתא, ושאר העניינים הממלאים את חייו של האדם הביאו לדחיית החובה הזו, שכן היא נראית הצמחה לטווח ארוך, וכדרכם של דברים: הדחוף דוחה את החשוב. לא זו בלבד, אלא שמי שאין לו אב ואם לא זכה בחינוך ראוי. סכנה גדולה עמדה להמשך קיום חיי האמונה והתורה בעם ישראל. "… זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (בבא בתרא כא ע"א). זוהי ראשיתה של מערכת החינוך המפוארת של עם ישראל, שהייתה קיימת בכל עת ובכל זמן.

גם היום. גם היום החינוך הוא נשמת אפינו ויסוד חיינו. לשם כך צריך אנשי חינוך במערכת – מסורים לעבודתם, מוכשרים בהוראתם, קשובים לילדים, מאמינים ומוסריים. הם שדרת הקיום שלנו. ואף על פי כן, מערכת החינוך נמצאת במשבר קשה, של חוסר גדול באנשים אלה. הדבר נובע מאין ספור סיבות, שהמשכורת היא רק אחת, וכנראה לא הגדולה שבהן. הדבר קשור להיות הכיתה שדה קרב, והמורה כמטרה לחיצים מתמידים של ההורים; למעמדו של המורה בחברה, וההתייחסות להוראה כאל מקצוע שהולכים אליו בחוסר ברירה; ולסיבות רבות נוספות. הצד השווה שבכולם הוא שמערכת החינוך, כולל זו הדתית, משוועת לאנשי חינוך – והם לא שם. המצב ממש חמור – ואנחנו מתעסקים בנושאים אחרים. מספר הפונים להכשרה להוראה בישיבות ובמוסדות לבנות נמצא בירידה מתמדת, והניזוקים הישירים מכך הם ילדינו ונכדינו, אך למעשה האומה כולה.

בשתי דרכים צריך להתמודד עם מציאות מסוכנת זו. ראשונה בהן היא המאמץ המתמיד לאתר את הסיבות לכך, ולתקנן: בדמות הכיתה, בגיבוי ההורים, במעמד המורים, במשכורת וכדו'. ברם, לפני כל דבר אחר צריך לזכור את האידיאל הגדול שיש בעבודה החינוכית. אנו מסייעים לנשמות לצמוח; אנו מטפחים את הידע, את הרגישות, את הערכים, את היכולת האנושית וכדו'; אנו פועלים להמשכת בשורת מעמד הר סיני לאורך הדורות; אנו מעמידים את חוט השידרה של האומה הישראלית. קשה למצוא ייעוד גדול מזה בחיים.

לטובים ולמתאימים – לכו לחינוך. התמסרו לו. אל תתנו לסערות הפוליטיות העכשוויות למקד את תשומת הלב. היו חלק מרצי המרתון, מהזורעים לטווח ארוך, ממעמידי נשמות הילדים ונשמת האומה. אין דבר מה חשוב מזה.

(תצוה זכור תשפ"ג)

הפוסט מערכת החינוך, כולל זו הדתית, משוועת לאנשי חינוך – והם לא שם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במקום מכתב סירוב שנלקח מפס ייצור תעשייתי ונשלח לעשרות תלמידות, הוא נתן להן יחס אישי ולימד אותנו שזו אומנות גדולה לדחות נשמות יקרות, ובכל זאת לשמור על כבודן

בימים אלו מתחילות להגיע לילדינו תשובות מהישיבות ומהאולפנות על קבלה (או אי קבלה) ללמוד במוסד אליו נבחנו. שוב ושוב אנחנו נתקלים בתופעה המוכרת של נערים ונערות שצריכים להצטייד בשפכטל כדי לגרד את רסיסי הדימוי העצמי שלהם שמרוח על כביש האספלט שמוביל לאולפנה ולישיבה.

לא אכנס כאן לשאלת האפקטיביות של מנגנון הקבלה הנוכחי והאם ישנה בכל זאת דרך לנהל את המנגנון בצורה שתפחית את הצער ועוגמת הנפש שנגרמים בכל שנה לאלפי ילדים וילדות מעצם הדחייה, אבל אין ספק שמשהו כאן מצריך חשיבה מחודשת.

השבוע שיתפה אותי אישה שחזתה בכאב איך נכדתה כמו מתפוררת למול מכתב סירוב שאימת אותה למול ההשלכות החברתיות הברורות: בשנה הבאה היא תאלץ ללמוד במנותק מחברות הילדות שלה היות והיא הבת היחידה שלא התקבלה לאותה אולפנה.

לאחר מכן המשיכה אותה אישה וכתבה לי שלפני יותר מעשרים שנה שימשה בתור מזכירה של ראש אולפנה, שבינתיים נפטר כבר, שהיה נוהג ליצור קשר באמצעות הטלפון או מכתב עם כל התלמידות שלא התקבלו, היות ודמעותיהן נגעו בו במיוחד והיה חשוב לו להשפיע על מצבן הריגשי.

במקום מכתב סירוב שנלקח מפס ייצור תעשייתי ונשלח לעשרות תלמידות, אותו ראש אולפנה נתן להן יחס אישי ואכפתיות ולימד אותנו שזו אומנות גדולה לכשעצמה לדעת לסרב ולדחות נשמות יקרות, ובכל זאת לשמור על כבודן.

וכאן המקום שוב להזכיר את תפקידם האקוטי של ההורים בתיווך הדחייה ותחושת הכישלון לילדים שלהם. בהסבר שדחייה אינה אלא הזדמנות שניתנת לנו בדרך לכבישת היעד מחדש. והחיים כמו החיים, מלאים וגדושים בדחיות ואכזבות והעיקר לא לפחד כלל.

ואם תרצו, הנה בכל זאת השיעור לחיים שאותן בנות למדו מאותה אולפנה שלא קיבלה אותם. שיעור לחיים על הדרך להסתכל על כישלונות, שיעור ששווה זהב.

נזכרתי איך שלפני שנה בחול המועד פסח התקשרו אליי הורים ורצו לשתף אותי במקרה שקרה להם עם הבת הקטנה שלהם:

יש להם בת בכורה ש'התרסקה' כאשר קיבלה תשובה שלילית מאולפנה שהיא רצתה ללכת אליה. למודי ניסיון החליטו ההורים להיות דרוכים ביותר לקראת תוצאות בחינות הקבלה שהגיעו עבור הילדה הצעירה: הפעם הם נערכו מראש, שמעו הדרכות בעניין, התייעצו עם פסיכולוגית שהיא חברה של האמא ובאו מוכנים ונכונים לקראת האירוע. מלומדי ניסיון מול ההיסטוריה הפעם ידעו לחכות מראש ולהמתין: פרץ של בכיות והסתגרות בחדר משמעם – תשובה שלילית. קפיצות של שמחה – תשובה חיובית.

אלא שלהפתעתם – לא קרה שום דבר משני התרחישים הללו. הילדה שלהם לא צעקה, לא בכתה, לא הסתגרה בחדר וגם לא פצחה בקפיצות של שמחה. פשוט כלום. רק המשיכה להתנהל כרגיל, ואם יורשה להם לציין- במצב רוח מרומם, מצוין ומלא בחיוכים. ההורים הסיקו שהילדה שלהם כנראה עדיין לא קיבלה את התוצאות, מפני שאם הייתה מקבלת, הם היו כבר אמורים להבחין בשינויי מצב הרוח.

עבר עוד יום ועוד יום ואז הם החליטו לפנות אליה בחשש ושאלו אותה אם יכול להיות שהיא לא הסתכלה במייל שלה או שהתוצאות של מבחני הקבלה פשוט לא הגיעו אליה. הילדה שלהם הסתכלה עליהם וענתה להם בנונשלנטיות: "התוצאות דווקא הגיעו". "מה? הגיעו? ו…?", שאלו ההורים בצפייה. "ולא התקבלתי", ענתה להם הילדה, ובזה הרגע נתנה את אות הפתיחה ליישום תוכנית החירום שההורים הכינו מבעוד מועד. הם ישר נתנו לה את הנייד של האבא ואמרו לה: "אנחנו רוצים שתתקשרי עכשיו למספר הזה, דברי עם החברה של אמא, היא פסיכולוגית והיא כבר מחכה לדבר איתך". אבל הילדה שלהם רק הסתכלה עליהם במבט שאומר 'באמת שאין לי מושג מה אתם רוצים ממני', ואמרה להם תודה רבה, אבל היא ממש לא צריכה להתקשר לאף אחד והיא מרגישה בסדר גמור.

כאן ההורים סיפרו לי שהם התבלבלו לגמרי ושאלו את הילדה: "את בטוחה? אמרת לנו שלא התקבלת לאולפנה, הכול בסדר? אנחנו דואגים…". ואז הילדה שלהם ענתה להם שבהתחלה כשהבינה שהיא לא התקבלה היא הרגישה מבואסת, אבל אז היא לקחה נשימה עמוקה וחשבה עוד על העניין והחליטה שהיא לא מתכוונת לתת לאף אחד להחליט על החיים שלה ולהשפיע לה על מצב הרוח. 'האולפנה לא רוצה אותי? הפסד שלהם!' היא הבטיחה לעצמה שהדימוי העצמי שלה לא יושפע ממבחן קבלה כזה או אחר, כי היא שווה הרבה יותר מזה.

וכאן המקום לקוות שכל בנות האולפנה שלא התקבלו, כמו גם התלמידים שקיבלו דחיות מהישיבות, יגיבו בצורה כזו. לו יהי.

(בשלח תשפ"ג)

הפוסט כשהדימוי העצמי עובר בחינות קבלה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

'אני עד עכשיו מזועזעת שפספסנו את המצוקה הזו של הילדה שלנו. שחשבנו שהכול בסדר. שלא חקרנו ושאלנו אותה איך הולך'

בין המכתבים שאני מקבל, יש כאלו שפשוט צריך להביא אותם כמו שהם. הנה אחד מהם, מאמא בשם חמדת:

"שלום אבינועם. אני כותבת לך את הדברים מתוך כאב ותסכול גדול.

קיבלתי שיחת טלפון מאמא של חבר ללימודים של ביתי שלומדת בכיתה ה'. היא סיפרה לי שהילד שלה אמר לה שהבת שלנו מוחרמת בידי חברותיה לכיתה. היא אמנם מוזמנת לכל ימי ההולדת והאירועים ומבחוץ הכול נראה בסדר גמור. זו גם הסיבה שלא חשדנו בכלום. אבל בפועל, אין לה באמת חברות בכיתה ובכל הפסקה היא מוצאת את עצמה לבד.

הבן שלה הגדיל לעשות, שלף סמארטפון ובמשך שבוע שלם (אמא שלו אמרה לו שזה לא בסדר לצלם את הילדים בלי ידיעתם…) ראה יום אחרי יום איך שהבת שלנו נשארת מבודדת בהפסקות ברמה כזו שרואים מהצילומים שלו איך חבורה של בנות שצוחקות ומסתודדות ומדברות ומנגד יש את הבת שלנו שפשוט מסתכלת עליהן בכיליון עיניים וכל כך משתוקקת שישחקו איתה אבל הן מתעלמות ממנה, יום אחרי יום. הפסקה אחרי הפסקה.

תגיד, ילדים יכולים להיות עד כדי כך אטומים? אני יודעת שהם לא עושים את זה מתוך כוונה רעה או זדון ובכל זאת, באמת יכול להיות שהם גדלים ומתחנכים להיות רעים כאלו?

כשהם חוזרים הביתה, ההורים שלהם לא מדברים איתם? לא שואלים אותם איך היה בלימודים? איך היה עם החברים? האם ההורים שלהם לא שואלים אותם האם הם התנהגו כמו בני אדם עם החברים שלהם בכיתה או שהם היו מפלצות?

תשמע, אני גם אשה עובדת ועסוקה מאוד. גם בעלי. למעשה, לשנינו יש משרד מצליח. אין תלונות. אני גם יודעת מה זה לסיים את היום עם הלשון בחוץ ושלא יהיה לך זמן לנשום ולא תמיד יש את הפניות לשבת ולדבר לעומק עם הילדים. אבל גם אם הם הולכים להשקיע חמש דקות בשיחה הזו… חמש דקות ולא יותר. עדיין אפשר לתעדף את הדברים בצורה כזו שהם ישאלו עוד שאלות מעבר ל'כמה קיבלת במבחן במתמטיקה?'

אני עד עכשיו מזועזעת שפספסנו את המצוקה הזו של הילדה שלנו. שחשבנו שהכול בסדר. שלא חקרנו ושאלנו אותה איך הולך.

אני רוצה לקרוא מכאן לכל ההורים: אל תסמכו על זה שהילדים שלהם יספרו לכם שרע להם בבית הספר. אל תסמכו על זה שאם הילדים חוזרים ושותקים ולא בוכים את עצמם לדעת, זה אומר שהמצב טוב ותקין. כי הוא לא. הם, הילדים שלכם, יכולים להיות התלמידים שלא ירצו לצאת לטיול השנתי או יחכו שאיזה תלמיד עם לב גדול ורחום יעשה להם טובה ויפרוש את חסותו עליהם.

הם, הילדים שלכם, יכולים להיות התלמידים שצריכים את התיווך של מחנך הכיתה, בתנאי כמובן שהוא הבחין במצב החברתי הקשה שלהם, שילך וידבר עם כמה תלמידים מקובלים בכדי שאלו יהיו מוכנים לדבר איתם ולגרום להם להרגיש שיש להם חברים בכיתה.

הם התלמידים שהלב שלהם יכול לקבל צלקת נפשית עד לקבר ובכל יום ויום מחייהם הם ימדדו את ההצלחה שלהם בחיים ביחס ישיר למקובלות שלהם בחברה ולכמה חברים יש להם.

כי החוויות וההשפלות והמאבקים התמידיים לשרוד את היומיום החברתי בכיתה, ימשיכו לרדוף אחריהם גם אחרי שיתבגרו וגם כשיהיו הורים לילדים בעצמם.

חשבתי שבית ספר אמור להיות מקום שמח. מקום של התפתחות ולמידה. פתאום אני קולטת שעבור הילדה שלנו הוא נהפך לגיהינום תמידי שיצרו עבורה חלק מהילדים שבכיתה שלה.

האנטיפתיות לא קופצת פתאום על הבן אדם אלא מתפתחת איתו מגיל קטן. אותם ילדים שלא הבחינו בסבל של הבת שלי, יגדלו אחר כך להיות הורים אנטיפתים ונהגים שלא חושבים בכלל לעצור ולהגיש עזרה לאדם במצוקה שמחכה שמישהו יראה אותו על הכביש המהיר ויעזור לו להחליף צמיג.

כל כך הרבה מדברים כאן על האלימות בכבישים ועל האלימות בכיתות ועל איך שנהיינו אדם לאדם זאב. בואו ותתחילו מזה שהורים יחנכו את הילדים שלהם לשים לב לכאב של ילדים אחרים. לראות את הבדידות והלבד שלהם. לחוש את המצוקות. תאמינו לי שזה לא פחות חשוב מהדאגה שהילד שלכם יתקבל ל-8200.

ואנחנו? בינתיים הילדה שלנו נשארת בבית. אנחנו משתגעים מהמחשבה שהרשלנות שלנו גרמה לה לכל כך הרבה סבל וכאב שהיה יכול להיחסך אילו פשוט היינו שואלים אותה לעומק: איך היא מרגישה בבית הספר? ולא מסתפקים בתשובה לקונית של 'בסדר'. ו'הכול טוב'. הלוואי שזה יחסוך להורים אחרים את עגמת הנפש וכאב הלב.

חמדת, נתניה".

(וארא תשפ"ג)

הפוסט להציל את הילדים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.