האם מן העובדה הזאת ניתן ללמוד על משנת הציונות הדתית, שאיננה אלא אפיזודה חולפת ולא חשובה בעולמה של היהדות, ושאנחנו פוסעים כל חיינו בסמטאותיה הצדדיות של היהדות ואת רחובה הראשי איננו מכירים?

איך קרה שמתוך אלפי תלמידי חכמים שצמחו ב-76 השנים הללו בישיבות בני עקיבא, בישיבות ההסדר, במכינות ובישיבות מרכז הרב והר המור, לא נמצא איש אחד ראוי לשבת על כס הרב הראשי לישראל?

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוגה חזון הרבנות הראשית, כשהוא נשען על כתפיה של הציונות הדתית, יצר את הרבנות הראשית מתוך תפיסת עולם שראתה בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה, ובמוסד הרבנות הראשית אתחלתא של החזרת עטרת מוסדות ההנהגה היהודית, כמו הסנהדרין, ליושנה, מתוך תפיסת עולם הרואה ברבנות הראשית את המנהיגות הרוחנית העליונה של עם ישראל השב לארצו. שבצד הפסיקה ההלכתית המקפת הנדרשת ממנה בשאלות הלכתיות הרות עולם העולות מגודל ההתרחשויות ההיסטוריות בדורנו, תהיה הרבנות הראשית מצפונה ומצפנה של המדינה, של החברה הישראלית כולה, שמנהיגים, רופאים ומשפטנים ישחרו לפתחה לשמוע את קולו של המוסר היהודי.

האם שמע מישהו איזו אמירה משמעותית שיצאה מפיהם של הרבנים הראשיים לישראל?

העם היושב בציון כל כך צמא לשמוע קול מוסרי-חברתי יוצא מבית הרבנות. השמע העם קול א-לוהים מדבר מתוך בניין הרבנות הראשית וחש איזושהי התרוממות רוח?

כן, שמענו. בשעה שחיילי צבא הגנה לישראל, ובתוכם בני הציונות הדתית, שרבים מתוכם תלמידי חכמים הנמנים עם בני ישיבות ההסדר והמכינות, מחרפים נפשם בשדות הקרב של עזה, אמר הרב יצחק יוסף ש"אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחו"ל". זאת האמירה הכי משמעותית שיצאה מבית הרבנות הראשית.

ולאן הגיע מעמדה של הרבנות הראשית כיום? איזה מקום מתייחד לה בהוויה ובחוויה הישראלית? מהי מידת הרלוונטיות שלה? את הציבור החילוני היא מעניינת כמו השלג דאשתקד. את הציבור החרדי היא אינה מעניינת. הרבנים הראשיים לישראל אינם הרבנים שמפיהם ילמד נער חרדי תורה או יישמע לפסיקותיהם. הם אינם נמנים עם גדולי התורה שלו. אבל היא כן מעניינת אותו מאוד כבית היוצר למשרות ולג'ובים.

ואילו לציבור הציוני הדתי, שהרבנות הראשית היא יציר כפיו, אין דריסת רגל במוסד הזה, ולא נותר לו אלא לרקוד על מדרגות הרבנות, וכפועל יוצא למצוא דרכים עוקפות, להתעלם מהמוסד הזה ולהקים גופים חלופיים כמו רבנות הצהר או רבני הציונות הדתית.

הפוליטיקה החריבה את מוסד הרבנות הראשית. הנפוטיזם הוא אבי אבות השחיתות. איך קרה שמוסד הרבנות הראשית הפך לנחלתם הבלעדית של משפחות לאו ויוסף לדורי דורות?

לעיתים אתה שואל את עצמך, איך קרה שהציבור החילוני שיד לו בהרבה מחאות אינו מוחה מחאה של ממש נגד התופעות הללו. והתשובה קשה יותר מהשאלה: הרבנות כל כך לא מעניינת אותו, עד שאפילו לשחיתות שבה הוא אדיש. מפעם לפעם מתגנב לליבי הספק, שמא הרב קוק לא היה מצליח היום להיבחר לכהונת הרב הראשי.

מוסד הרבנות הראשית כפי שהוא נראה היום, טוב לו שלא נברא משנברא, והיעדרו של מוסד זה מן ההוויה הישראלית לא יורגש. אם חפצים אנו בהחזרת עטרת הרבנות הראשית ליושנה, והפיכתו מבית היוצר לג'ובים לבית היוצר לנשמת האומה, אפשר, למשל, לקבוע בחוק יסוד שכל החפץ להיבחר לכהונת רב ראשי חייב להצהיר הצהרת אמונים לציונות, או במילים אחרות: להצהיר שהוא אומר הלל ביום העצמאות.

אפשר, למשל, להוסיף ולקבוע בחוק שהרבנים הראשיים ייבחרו במשאל עם על ידי כל עם ישראל, דתיים כחילונים, ולא על ידי פוליטיקאים. רק כך תשוב הרבנות הראשית לבעליה החוקיים.

הפוסט הרבנות הראשית לישראל: לא לחובשי כיפות סרוגות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

החשיבה המגזרית המנוונת, הפועלת למנות לכל משרה את "אנשי שלומנו" היא אם כל חטאת והיא שהביאתנו אל המקום הרע שבו אנו מצויים כיום

בחודשים הקרובים יסער מן הסתם העולם הרבני בישראל סביב הבחירות המתקרבות לרבנות הראשית לישראל. בחירות שנדחו זה מכבר בהליך מיותר ומושחת ע"י כמה פוליטיקאים חרדים. התקשורת מספרת כי נעשים מאמצים כבירים להביא לבחירתו של "רב ראשי ציוני". פוליטיקאים, עסקנים ואף רבנים ודיינים חשובים בוחשים בקלחת ופועלים למינויו של רב מרבני הציונות הדתית למשרה הרמה. אם תצלח דרכם, כך הם סבורים, "משהו חדש יתחיל" במסדרונות הרבנות הראשית. כמה מרבני הציונות הדתית כבר הכריזו על מועמדותם וייתכן שיצטרפו עליהם נוספים. וכאן הבן שואל – כיצד נמדוד האם הרב "ציוני"? במה צריכה לבוא "ציוניותו" לידי ביטוי? ובכלל, מדוע כדאי שייבחר רב ראשי ציוני?

אם לשפוט על פי הלבוש – הרי שחלק מן המועמדים הציוניים, מתהדרים בלבוש חרדי למהדרין. אם לשפוט על פי שירות בצבא, הרי שישנם מועמדים חרדים ששירתו בסדיר ובמילואים. בבחירות הקודמות לרבנות הראשית התמודדו זה מול זה מועמד "ציוני" שלא שירת בצבא, ומועמד "חרדי" שהוא רס"ן במילואים. אם לשפוט על פי הישיבות בהן למד, הרי שאין הכרח כי הרב יהיה נאמן לקו שבו התחנך בימי עלומיו. כך למשל, הרב יונה מצגר למד בישיבת בני עקיבא ובישיבת הסדר ואף שירת בצבא כטנקיסט וכקצין, ועם זאת, אין הוא נחשב ל"רב ראשי ציוני". עם זאת, הבעיה העיקרית אינה ההגדרה אלא עצם הדרישה לרבנות ראשית "ציונית".

קיימות בעיות דחופות וחמורות במערך שירותיה של הרבנות הראשית. מערך הכשרות חולה ומסואב, רבנים מתמנים מבלי להתחשב בהתאמתם לקהילה אלא על פי השתייכותם לזרם ה"נכון", מערך רישום הנישואין מסורבל ומנוכר ועל כולנה – מצבם העגום של בתי הדין. ענייני גיור ומעמד אישי, סירוב גט ועיגון אינם באים על פתרונם, הסבל רב ושם שמים מתחלל. משימות אלו ואחרות מונחות לפתחו של הרב הראשי שייבחר וכולן זקוקות לפתרון אמיץ ואחראי. אף לא אחת מן הבעיות הללו קשורה באופן ישיר ל"ציונות". כך למשל, סבורני כי כדאי שהרב הראשי ינהיג מדיניות מחמירה ותקיפה כנגד סרבנות גט, יזרז את ההליכים וינהיג שימוש בכלים למניעת עיגון כדוגמת הסכמי קדם נישואין. למדיניות שכזו קיימים תומכים ומתנגדים הן בציונות הדתית והן מחוצה לה. באופן דומה, סוגיית גיורם של אזרחים ישראלים רבים שאינם יהודים ע"פ ההלכה שנויה במחלוקת הן בציבור החרדי והן בתוככי הציונות הדתית. קיצורו של דבר – "ציוניותו" של הרב אינה העניין, עיקר הדיון צריך לעסוק בעמדתו של הרב בנושאים הדחופים שעל סדר היום.

איני יודע מי המועמד הראוי למשרת הרב הראשי, אך ברור לי ששיוכו המגזרי הוא שאלה שולית. החשיבה המגזרית המנוונת, הפועלת למנות לכל משרה את "אנשי שלומנו" היא אם כל חטאת והיא שהביאתנו אל המקום הרע שבו אנו מצויים כיום. יתכבדו נא הרבנים הטוענים לכתר ויציגו את משנתם ותכניותיהם בנושאים שעל סדר היום ואת עשייתם עד כה כרבנים וכדיינים. יציירו נא בפנינו כיצד ייראו בתי הדין שתחת מרותם, באיזה אופן יבחרו רבנים מקומיים ומהי עמדתם ההלכתית בנוגע לגר שאינו מקפיד במצוות. שאלה נוספת, שאין להמעיט בחשיבותה, היא כיצד מתכוון הרב להתייחס לאלו שדעתם שונה מדעתו. האם רב "חרדי" מתכוון להדיר כל מי שדם ציוני בעורקיו? האם רב "ציוני" רואה את עיקר משימתו ב"השתלטות" של אנשיו על הרבנות, או שמא עידן חדש לפנינו, בו מוכנים הנצים להכיר בכך ש"אלו ואלו דברי א-לוהים חיים". לאחר שייפרסו את משנתם, יוכל הציבור, מקטון ועד גדול, לבחון מיהו המועמד הראוי בעיניו, מבלי לצמצם את הדיון לשיח מגזרי דל ומגוחך.

על אף היותי ציוני, אינני מייחל לרב ראשי ציוני ואינני פוסל רב ראשי חרדי. אני מייחל לרבנות קשובה ורלבנטית, אמיצה ומכילה. רבנות המרבה תורה מתוך אהבה אחווה שלום ורעות. צבע הכיפה ממש לא משנה לי.

ועוד דבר, אם כבר בוחרים רב ראשי לישראל. אין צורך בשניים – מספיק אחד.

(עקב תשפ"ג)

הפוסט אנחנו לא באמת צריכים רב ראשי ציוני הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כיום, הרבנות הראשית היא בעיקר מינוי שפוליטיקאים סוגרים ביניהם. אף רב לא רואה עצמו מחויב לפסיקה של רב ראשי כזה או אחר

מה שנכון לרב ראשי בעיר נכון לרב ראשי במדינה. המרוץ לבחירות לרבנות הראשית, שאנו נמצאים בעיצומו, חושף באור השמש פגמים ועיוותים שנוצרו במוסד הרבנות הראשית לאורך עשרות שנות קיומו.

על מוסד הרבנות הראשית השתלטו הפוליטיקאים. אם בעבר, ובמיוחד בחזונו של מייסד הרבנות הראשית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרבנות הראשית היתה אמורה להיות מעין סנהדרין, העומדת בראש רבני ישראל ומוכרת על ידיהם כסמכות העליונה, כיום, הרבנות הראשית היא בעיקר מינוי שפוליטיקאים סוגרים ביניהם וחסרת כבוד ומעמד של ממש בקרבם של לא רק חלקים גדולים מן הציבור הכללי והדתי אלא גם בקרב רבנים. אף רב לא רואה עצמו מחויב לפסיקה של רב ראשי כזה או אחר. אף אחד לא מחכה לשמוע את מוצא פיהם של הרבנים הראשיים בטקסים ממלכתיים.

דומני, שכצעד ראשון בדרך להשבת כבוד הרבנות הראשית למקומו יש לברר מחדש: מה אנו מצפים מהרבנים הראשיים?

כפי שכתבנו ביחס לרבני ערים, כך אצל הרבנים הראשיים מתקיים בלבול ביחס להגדרת תפקידם. בחוק לא נאמר מה רב ראשי צריך לעשות. כתוב שרב ראשי עומד בראש מועצת הרבנות הראשית (חצי מהקדנציה הוא מכהן כראש בית הדין הרבני העליון, למרות שלא תמיד יש לו הסמכה לדיינות; על האבסורד הזה נכתוב בפעם אחרת), אך לא ברור מה עליו לעשות. ברבנות הראשית יש מחלקות שונות העוסקות במתן כשרות, רישום לנישואין, פיקוח על מוהלים, ניהול בחינות ההסמכה לרבנות ודיינות, אך אלו מנוהלות בעיקר על ידי אנשי מקצוע הבקיאים בתחומם. ומה תפקידו של הרב הראשי?

בפועל, הרב הראשי הוא כמו חותמת אחרונה של המערכת. בתחום הגיור למשל, הוא חותם על תעודות ההמרה. בתחומים אחרים, הוא נחשב למי שעומד בראש המערכת המנהלתית, המספקת את שירותי הדת ומפקחת עליהם.

אבל לרב הראשי יש תפקיד נוסף, והוא תפקיד ייצוגי. הרב הראשי נתפס כפנים הרשמיות של היהדות הממלכתית במדינת ישראל. הוא משתתף בטקסים ממלכתיים, אם כי רק בטקס אחד מרכזי הוא שותף פעיל – אומר קדיש ופרק תהלים, הוא מוזמן לכנסים וימי עיון שונים, ובקרב הציבור הוא נתפס כבעל מעמד ממלכתי.

הבעיה היא, שכמו שמצאנו אצל רבני הערים, פעמים רבות מדי, הרב הראשי לא מממש את הציפיה הזו ממנו. כאמור לעיל, ציבור רחב לא באמת מזדהה איתו ולא רואה בו מקור של השראה וחכמה, והמעורבות הפוליטית בתהליך בחירתו לא מוסיפה לו יוקרה. פעמים רבות מדי, רבנים ראשיים התבטאו בצורה מבישה ואנטי-ממלכתית, ואף פעלו נגד האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל.

גם מבחינה הלכתית, לא בטוח שיש לרבנים הראשיים את הכישורים הנדרשים כדי להפוך אותם לברי סמכא בשירותי הדת שעליהם הם אחראים. מפורסמים הרבנים הראשיים שלא אוכלים מהכשרות שעליה הם אחראים, ובכלל היו חסרי גישה עצמאית ומקורית בפסיקת הלכה. הימים של הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, שהעזו להשמיע קול הלכתי מקורי כדי לטפל בתחומים הבוערים במדינת ישראל, חלפו ואינם עוד.

מה, אם כן, ניתן לעשות כדי להציל את כבוד הרבנות הראשית? כמו אצל רבני ערים נראה שעלינו להפריד בין התפקיד הייצוגי ובין התפקיד המקצועי. מבחינה הלכתית, יש להיפרד מהחלום כאילו יכהן כאן רב ראשי שיוכר כ'גדול הדור' של עולם ההלכה. גדולי דור כאלה, אם ישנם עוד, נעלמים מחיינו ולא נראה שקמים אחרים תחתיהם. בכלל, בעידן של טכנולוגיה, בינה מלאכותית ושיתוף מידע המוני, יש לתהות עד כמה יש עוד מקום ל'גדולי דור'. לכן, בכל הנוגע לשירותי דת יש לבכר רבנים מקצועיים שיוכלו לספק אותם בצורה ראויה.

רב ראשי יוותר עם תפקיד ייצוגי. ומה יהיה תפקידו? על כך נמשיך לדון ברשימה הבאה.

(בלק תשפ"ג)

הפוסט מי מחויב לפסיקה של הרבנות הראשית? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הסיעות החרדיות לא פראייריות, מבושמות מהטנא המלא בתקציבים שקיבלו, וממה שמסתמן כהצלחה מטאורית צפויה בכיבושי היעד שלהם בתחום הרבנות הראשית והג'ובים ברבנויות, לא הן שיראו נכונות לפשרות בחוק הגיוס

זהו זה, נתניהו, ממשלתו-ממשלתנו והחברה הישראלית הגיעו לרגע האמת. לשלב ההכרעה. האם נחזור להתגוששות ברחובות, בתקשורת, לקרבות אחים, (שלכל אלה השלכות ביטחוניות, כלכליות, בינלאומיות וחברתיות, כמובן) או שנוכל לחזור להיות חברה שפויה שאזרחיה, חרף חילוקי דעות תהומיים, מסוגלים לחיות בהרמוניה, פחות או יותר, אם לא ביחד, לפחות זה לצד זה בלי לאכול האחד את השני. בעיניים שלי, תוצאות ההצבעה החשאית שנתקיימה ביום רביעי (ושוב, כמה חבל ש'שבתון' יורד לדפוס, מאילוצי זמן הדפסה והפצה בכ-5,000 בתי כנסת בכל רחבי המדינה, כבר ביום שלישי בערב), הן "המכה בפטיש" שתכריע. עניין פשוט לכאורה של נציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים. אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה, ואז יש סיכוי טוב מאוד להבנות גם ברוב הסוגיות שנדונו בשבועת האחרונים בבית נשיא המדינה, או- אם בבחירה החשאית לא תיבחר גם נציגת האופוזיציה, או אז האופוזיציה, ככה לפחות הודיעה, תמשוך ידיה מכל הקדם-הבנות שהושגו, לא תמשיך בשיחות ותחזור למאבק ברחובות, שסביר כי אף יסלים לעומת מה שראינו עד כה.

גם הצד השני, הימין-ימין, אינו טומן ידו בצלחת. ארגוני הימין יחד עם 'אם תרצו' תכננו הפגנת המונים ליום שלישי בערב, ערב ההצבעה בכנסת, בדרישה מהקואליציה להעביר את הרפורמה המשפטית Az-Is בשלמותה, אך ברגע האחרון הודיעו כי ההפגנה בוטלה, לפי שעה, בשל הרצון "למצות עד תום את הניסיון להגיע להידברות והסכמה רחבה עם האופוזיציה ולהעביר את הרפורמה באופן מוסכם".

כמה שרים וחברי כנסת, בראשם יריב לוין, בן גביר, רוטמן וב"ס, כדרכם, רוצים ללכת על 'כל הקופה'. בתווך- רה"מ נתניהו. לא מקנא בו. נראה שהפעם, ערב ההצבעה על הנציגים בוועדה, הוא צריך, סוף סוף, לקבל החלטה. משהו כמו 'אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי'. האם להטיל את כובד משקלו על ח"כים מהליכוד שיכבדו את ההבנה ויצביעו לנציגת האופוזיציה, אלהרר? או אז, ימתח את החבל עד הסוף עם יריב לוין, שלפחות על-פי הצהרותיו, העניין הזה עבורו הוא קו אדום ואם תוצאות ההצבעה לא ייראו לו הוא פשוט לא ייכנס את הוועדה לבחירת שופטים, (וכמובן קיימת האפשרות, שבעיניי לא סבירה, שיתפטר מהממשלה), או שנתניהו ייתן לנערים לשחק את המשחק כהבנתם, וייקח את הסיכון שאם התוצאות יהיו למורת רוחה של האופוזיציה, הלכו הדיונים בבית הנשיא, חזרו הפגנות מאות האלפים ברחובות עם כל המשמעויות החברתיות, הכלכליות, הבינלאומיות והביטחוניות שבכך. בהחלט החלטה לא פשוטה, ומכאן אפשר לשלוח לו רק את התפילה "…ותקנם בעצה טובה מלפניך". כי בין אם אתה ביביסט או רל"ביסט, נתניהו, נכון לעכשיו, הוא ראש הממשלה של כולנו והמדינה הזו היא המדינה של כולנו.

והיה אם לא

כאמור לעיל, יהיו מה שיהיו תוצאות הבחירות החשאיות לוועדה לבחירת שופטים, יהיה לפחות צד אחד מאוד לא מרוצה. מה שאומר, ששקט ונעים לא יהיה פה. מה עושים? ההתלבטות הזו, שמקורה בדאגה אמתית, כמעט על סף ייאוש מהמצב, הביאה אותי להתכוננותו של יעקב אבינו לקראת מפגשו עם עשו אחיו. אחיו. ("אחים אנחנו"?! כמה רבים בתוכנו כבר לא מקבלים את ההיגד הזה ולא מזדהים איתו). אומרים חז"ל (ורש"י מביא זאת בפירושו) שיעקב "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה". התחברתי לדברים של הרבי מליובאוויטש, (מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טו, עמ' (265, ושלא כדרכי במדור זה, אני משתף אתכם באהבה בליבת הדברים, שבעיניי כל כך רלוונטיים לדיון שלנו הפעם. ובכן, הביטוי 'התקין עצמו' הוא מלשון תיקון, וכי מה היה ליעקב לתקן? לא נכון יותר היה לו השתמשה התורה בביטוי 'הכין את עצמו'? ומסביר הרבי מליובאוויטש, שבכך רומזים חז"ל, שכל אחת ואחת מהפעולות הללו – דורון, תפילה ומלחמה – הייתה קשה מאוד ליעקב, והיה עליו לתקן את עצמו במאמץ מיוחד כדי לעשותה.

בעניין הדורון – מספרים חז"ל, שיעקב היה שרוי בכעס על שהוא נאלץ לשלוח מנחה לעשיו, דבר שיש בו משמעות רוחנית של העברת חלק מכוחותיו לידי הצד שכנגד. בכל זאת התגבר על עצמו – 'התקין עצמו' – ושלח את הדורון.

בעניין התפילה – יעקב חשש שמא חטא ואיבד את הבטחת ה' לסייעו. בכל זאת התגבר על חששותיו והתפלל אל ה', בבקשו לקיים את ההבטחה "היטב איטיב" – בזכותך ובזכות אבותיך.

מעל הכול חשש יעקב מפני המלחמה, כפי שנאמר: "וירא… ויצר לו" – הוא פחד פן יהרוג או ייהרג. בכל-זאת התגבר, 'התקין עצמו' למלחמה ובטח בה' ש"והיה המחנה הנשאר לפליטה".

בעומק יותר יש לומר, שהקושי המיוחד כאן היה בצורך להיערך לקראת שלוש הפעולות הללו בעת ובעונה אחת. שהרי מדובר בשלושה דברים מנוגדים: 'דורון' נובע ממידת החסד; 'מלחמה' – ממידת הדין; ואילו ה'תפילה' קשורה עם מידת הרחמים.

קשה מאוד לפעול בעת ובעונה אחת בשלוש מידות הפוכות. לכן נדרש יעקב להתקין עצמו לכך, מתוך התגברות מיוחדת שיש עמה שינוי הטבע. הוא התעלה מעל טבעו, וכך היה יכול לשלב שלוש פעולות בעלות אופי ותוכן מנוגדים.

ומכאן אני קופץ לנמשל בעיניי. למצבנו היום. לקיצוניים שבכל מחנה. כל צד בטוח בצדקת דרכו במאת האחוזים. לכל צד טענות צודקות להוכחת עמדתו, לשיטתו. כל צד באמת אוהב את המדינה, לתפיסתו. אבל, לטעמי, ממש כמו יעקב אבינו. אי אפשר להסתפק בכך שפועלים על-פי הטבע והשכל, שכן אז יכול העולם להתייצב כנגד ולהפריע. ההצלחה האמתית היא כאשר מתעלים מעל הטבע ופועלים מתוך התמסרות שלמעלה מטעם ודעת, ואז מצליחים לנצח את 'עשיו הוא אדום'. לא מקבלים את כל מה שרצינו אבל מקבלים משהו ממנו, ומקבלים משהו חשוב יותר- את הסיכוי להמשיך לחיות כאן כתף לצד כתף מתוך נשיאה משותפת בעול בתקווה לעתיד טוב יותר לכולנו. כי האלטרנטיבה- חמורה ביותר. לכולם.

בשביל מה להתגייס?

קרוב לחצי יובל שנים, לפחות מאז חוקק חוק טל ב-1999, שקברניטי המדינה (ובג"צ) דנים ודשים, דשים ודנים, בהסדר 'תורתו אומנותו' המאפשר דחיית שירות צבאי לבחורי ישיבות חרדיות, לשון מכובסת ל-פטור משירות צבאי. כן, בן גוריון התחיל עם 600 אישורים, היום- רבבות. כ-12 אלף צעירים בשנתון גיל גיוס לצה"ל. במצב טוב, קרוב ל-10% מתגייסים. כלום, אבל המון לעומת מה שהיה בעבר. וכאן, שכל אחד יסתכל על המטבע מאיזה צד שיבחר. כך או אחרת, נראה שהגיע זמן הכרעה. בג"צ עושה קולות שנמאס לו מכך שהכנסת לא מקבלת החלטות בנושא כה חשוב שהוא בהחלט מנדט שלה להחליט, והרושם הוא שאם נבחרינו בכנסת לא יתעלו מעל קשיי השעה והקואליציה, ולא יציגו משהו שמתקרב להיות חוק חדש נורמלי עם מינימום אפליה, שופטי בג"צ ייכנסו לנעלי המחוקק, שלא מרצון. ואז, השטח יבער. ומי ששכח את הפגנת מיליון החרדים ב-2014, נוכח הכוונה אז להעביר חוק גיוס חדש, שייזכר, כולל איומם אז לקרוא למרי אזרחי (מוכר לכם מהשנה האחרונה?). ומאז, (גם) הם השתכללו.

אז מה יש לנו בצנרת? קודם כל, שעון החול אוזל. החוק האמור פג בעוד כשבוע. על פניו, ללא חוק חדש, הסיבה 'תורתו אומנותו' לא תופסת עוד, וכל בר גיוס חייב להתגייס. המשיח עוד לא הגיע, וברור שזה לא יקרה. באותה מידה של סבירות, שלוכדי העריקים לא יפשטו על בתי הצעירים החרדיים. בקיצור – ואקום בעייתי. אז מה כן? יצטרכו להעביר חוק חדש. אבל זה לא עניין פשוט. בטח אם הולכים לשנות את החוק ולשנות חייבים לפחות כי בג"צ דרש מקצה שיפורים. ולשנות זה תקנות חדשות, זה לתאם מול משרד הביטחון ומול משרד האוצר, סיפור מורכב, עוד לפני שהזכרנו את הרגישויות מול השותפות הקואליציוניות החרדיות, בברכת מפלגותיהם של סמוטריץ' מזה ובן גביר מזה, המתיימרות לייצג את הציונות הדתית, וחיות בשולם עם המשך אי שירותם בצבא או בשירות הלאומי האזרחי של כל כך הרבה צעירים חרדיים שלא בדיוק דבוקים לכיסאות בבית המדרש.

הסיעות החרדיות לא פראייריות, מבושמות ומתודלקות מהטנא המלא בתקציבים שקיבלו בתקציב המדינה החדש, וממה שמסתמן כהצלחה מטאורית צפויה בכיבושיי היעד שלהם בתחום הרבנות הראשית והג'ובים ברבנויות הערים ובמועצות הדתיות, לא הן שיראו חולשה ח"ו או נכונות לפשרות ח"ו רח"ל (רחמנא לצלן) בנושא הגדול שלהן – חוק הגיוס. ראשי הסיעות החרדיות נפגשו השבוע עם ראש הממשלה נתניהו והקרובים אליו, וגם בתום הפגישה לא יצא עשן לבן. נתניהו הבטיח להם הרים וגבעות, אבל לא יספיק במושב הקיץ, והם – לפחות אגודת ישראל- שקצת יותר סקפטית כלפי נתניהו ופחות מחוברת אליו רגשית לעומת דרעי, גם לא רוצים לקחת סיכון גדול, וגם ובעיקר צריכים להראות לרבנים ולבייס 'עשינו משהו', ותובעים לפחות לפתוח בחקיקה עוד במושב הקיץ. לא פשוט, כי גם זה דורש עבודה מול היועצת המשפטית לממשלה. אז מה היה הסיכום? הודעה שעובדים על זה "באופן מידי". על מה בדיוק? בעיקר על הצעדים הדרושים לחקיקת החוק להסדר מעמד בני הישיבות, תזכיר בעניין, שישווה את מעמדם, בעיניים של החוק, לזה של המשרתים בצה"ל. בימים אלה כבר עובדים על הכנת תזכיר בעניין מול הגורמים המקצועיים.

ומי מקוראי 'שבתון' שיוצא לו ככה 'אוף, עוד פעם החרדים האלה', רק נזכיר לו, כי במו"מ הקואליציוני, דרשו החרדים שהחוק יעבור עוד לפני הקמת הממשלה, אך לבסוף סוכם כי החוק יעבור לפני העברת תקציב המדינה, לבסוף גם בזמן העברת התקציב החוק לא עבר בעקבות בקשת נתניהו מהחרדים לדחייה נוספת. אז את האשם ניתן הפעם לתלות במישהו אחר. לא בהם.

ובשורה התחתונה, 'בעיניים שלי', זה הולך להיות הפספוס הגדול של כולנו. יותר ממתבקש היה, ובעיניים שלי, הקרקע מתחילה יותר ויותר להיות בשלה לכך, שמנהיגים עם חזון ואומץ, יניחו על השולחן אמנה חברתית חדשה (כן, אחרי 75 שנה מותר, בטח אחרי הזעקה שקמה מהשטח בחודשים האחרונים) לפיה יוכלו צעירים חרדיים לבחור בין שירות צבאי לבין שירות אזרחי-לאומי, אפילו בקהילה החרדית, אבל שיהיה זה שירות מוסדר. טוב להם, טוב לנו, טוב לכולנו. יותר ויותר שם בשלים לכך ומוכנים לכך. הבעיה היא בפוליטיקאים שלא רוצים לשחרר. הם רוצים את הציבור החרדי תלוי בהם, נתמך בהם. נראה, כי רק שינוי במפה הפוליטית יוכל להכשיר, סוף סוף, מהלך מכונן שכזה. ואעפ"י שיתמהמה, אחכה לו.

תחזיקו חזק

אם למישהו היה ספק, אז אין ספק. ש"ס עובדים. ועובדים יפה. לשיטתם. הניצחון להשבוע; בג"ץ אישר את דחיית הבחירות לרבנות הראשית לישראל, לבקשת שר הדתות מיכאל מלכיאלי ועוד איזשהו גוף. כזכור, מיכאלי (ש"ס) החליט לפני כשבועיים לדחות את הבחירות לרבנות הראשית שהיו אמורות להתקיים ב-1 באוגוסט, ולהאריך עד אז את כהונת הרבנים הראשיים המכהנים דוד לאו ויצחק יוסף. ועכשיו תחזיקו את הבטן חזק חזק, כי אחרת, אחרי שתקראו את הסיבה לדחייה, כפי שהסביר מלכיאלי למשנה ליועצת המשפטית לממשלה, כל הכפתורים בחולצה שלכם ייפרמו, מרוב צחוק. ובכן, ההסבר שנתן שר הדתות ועורכת הדין המלומדת קנתה, הוא שהסמיכות לבחירות לרשויות המקומיות מעלה חשש ל… פגיעה בטוהר המידות וזו עלולה ליצור מצב שרבנים שבגוף הבוחר יתמכו במועמדים לרשויות בתמורה לתמיכה בהם. מי שמאמין שזה החשש של כבוד השר מלכיאלי- שיקום. טוהר מידות בבחירת רבנים ראשיים? – כמעט שאין דבר כזה, ואני מעיד על כך מידע אישי חינם, כמי ששרת בזמנו כמ"מ ראש עיריית פ"ת בתקופה שבחרנו רבנים ראשיים לעיר. כמה פגישות עם הרב עובדיה יוסף זצ"ל ויועציו, כמה מסחרה של תן וקח, כמה 'אם – אז', כמה אינטרסים מגזריים, משפחתיים, וכמה רחוק מטוהר מידות. בעיניים שלי טוהר מידות זה לא רק שטרות שעוברות מיד ליד. וגם בעיניים שלי, דחיית הבחירות נועדה בראש ובראשונה כדי להגביר את סיכויי ש"ס, השולטת במשרד הדתות וברבנות הראשית (להם כוח עודף במינוי נציגים לגוף הבוחר) לזכות בכל הקופה בבחירות עצמן מכוח השפעתה של ש"ס על רבים רבים בגוף הבוחר. עד אז הם עוד יספיקו למנות עוד כמה מאנשי שלומם, וכל תוצאה אחרת מניצחון גורף תהיה בגדר הפתעה. (ולא אתייחס כאן לדילמה של דרעי עצמו באשר לרב הספרדי, אחיו הרב יהודה מזה מול הרב דוד יוסף, מזה). והדחייה הזו של הבחירות לרבנות הראשית מורידה אותי אל קרקע המציאות, אל ההישג של הרב מאיר כהנא שנבחר לפני כעשרה ימים ע"י הוועדה בראשות הרב יעקב אריאל כמועמד הציונות הדתית לרב הראשי האשכנזי. האם נוכח הדחייה בבחירות, מועמדותו עדיין רלוונטית? האם נוכח הדחייה הוועדה תאפשר לרבנים נוספים להגיש מועמדות (בטח אם ישונה החוק ויאפשר גם לבני 70 פלוס להתמודד, כלומר- לרב יעקב שפירא?). האם נוכח הדחייה יוכלו הרבנים מיכה הלוי ואליעזר איגרא להגיש שוב מועמדות שכן לכאורה הכל נפתח מחדש? ומה יעשה הרב סתיו, בהנחה שגם החרדים מדגל התורה יממשו איומם ויעמידו מועמד חרדי דוגמת הרב משה לאו מנתניה? בקיצור, חזרנו כמעט לנקודת ההתחלה. נכון, סמוטריץ' התבטא השבוע כי מבחינתו, הרב מאיר כהנא נבחר כמועמד הציונות הדתית, הוא יהיה מועמדה ויהי מה, ואף אחד (כוונתו לחרדים) לא יקבע לנו מי יהיה המועמד שלנו. מילים כדורבנות, יפה, אבל מסמוטריץ', שידוע כחד לשון, תקיף, ועומד על שלו, ניתן היה לצפות לשמוע פה גם מה אם לא. כלומר, מה הוא וחבריו לסיעה יעשו למפלגות החרדיות מזה ולנתניהו מזה, אם שוב הציונות הדתית תצא מהבחירות לרבנות הראשית לישראל עם הזנב בין הרגליים. אם תשאלו אותי- אם זה יקרה, שיארזו את המזוודות ויסתלקו מהחיים הפוליטיים לצמיתות. כי גם אם הרבנות הראשית כבר אינה כל כך חשובה, כישלון כאן יבטא את הכישלון כמעט בכל דבר. ואם זה הדבר, נסתדר גם בלעדי החברים המסורים האלה.

(קורח תשפ"ג)

הפוסט המאני-טיים של נתניהו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שו"ת על המאבקים בדרך לרבנות הראשית:

ש. מתי ייערכו הבחירות?

הבחירות לרבנות הראשית תוכננו להתקיים בחודש אב השנה, דא עקא, לחברים בש"ס יש עניין לדחות אותן ולכן השר לשירותי דת, מיכאל מלכיאלי, הגיש הצעת-חוק להאריך את כהונתם של הרבנים הראשיים המכהנים, לאו ויוסף, בעוד כעשרה חודשים, כך שאם ההצעה, שתובא לוועדת שרים לענייני חקיקה ביום ראשון הקרוב, תתקבל, הבחירות יידחו לכ"ט אדר תשפ"ד.

ש. מה העניין לדחות את הבחירות?

אך ורק בגלל מאבקים פנימיים בש"ס. שני מועמדים שם לרב הספרדי הראשי; הרב יהודה דרעי, (אחיו של) רבה של באר שבע והרב דוד יוסף (בן ואח של). יש בש"ס המחכים שרבה של ירושלים הרב שלמה עמר יפרוש לגמלאות בעוד כמה חודשים בהגיעו לשבעים (עד 120), ואז ילחצו על הרב דוד יוסף שילך לג'וב הזה כך שהזירה הארצית תתפנה לרב דרעי, ורק כשהעניין הזה יהיה חתום ונעול, ייצאו לבחירות הארציות. הרב דרעי מתנגד לדחייה ואף פנה באמצעות עורך דין ויטלי בכלי וטען כי "דחיית הבחירות למועד אשר נח לגורמים כאלה ואחרים, אשר להם אינטרסים בבחירת הרבנים הראשיים, מהווים עוול כפול ומכופל הן עוול פרטי למרשי בשל הקטנת סיכויו כמפורט לעיל, והן עוול ציבורי לציבור הנושא עיניו למוסד הרבנות אשר אינו מודע למתחולל מאחורי הקלעים ולסיכויים לבחירת רב אשר גורמים פוליטיים הטו את הכף לזכותו באמצעות שורת תעלולים משפטיים ופוליטיים ואשר התאמתו הרוחנית וההלכתית מוטלת בספק." וכל מילה נוספת שלנו- מיותרת. הנ"ל, כמו גורמים בציונות הדתית שוקלים לעתור לבג"צ, באם הבחירות יידחו.

ש. מה סיכויו של הרב מאיר כהנא, שנבחר ע"י ועדת הרבנים בציונות הדתית כמועמד, להיבחר בבחירות?

נחלק את התשובה לשתיים. האחת- במישור ה'סרוג', והשנייה- בבחירות גופה. ב'סרוג'- כלל לא סגור שהרב כהנא יהיה המועמד ה'סרוג' היחיד. נכון שהרבנים איגרא, מיכה הלוי ונחשון, שניגשו לוועדת הרבנים ההיא התחייבו ובטוח יקיימו את התחייבותם שלא להתמודד בבחירות עצמן, אבל אחרים, בהם הרב דוד סתיו, שלא ניגשו לוועדה, בין אם כיוון שטענו להטיה בה לטובת החרד"לים (מה שבתוצאות לא משתקף), בין אם מסיבות אחרות, בהחלט יכולים להגיש מועמדות. להערכתי, אפשרות כזו תתחזק באם החרדים האשכנזים אכן יעמידו מועמד משלהם, אפילו מועמד קש, ואז בגין פיצולי הקולות, הכל אפשרי, כולל מועמד 'סרוג' נוסף. האם זה יגביר את הסיכוי שייבחר רב ראשי 'סרוג'? וודאי שלא.

בהיבט הכללי- נכון שיש דיל בין מפלגתם של סמוטריץ' ובן גביר, שהקואליציה תבחר רב ראשי אחד 'סרוג' (ולא צריך פירוש רש"י כדי להבין שמדובר ברב האשכנזי שכן ש"ס לא תשחרר את החזקה שלה על רב ספרדי), אבל ח"כ משה גפני מ'יהדות התורה' כבר הכריז, וב'יתד נאמן' זה קיבל ביטוי גדול, שהם רואים עצמם משוחררים מהדיל, כיוון שהרב מאיר כהנא, מועמד ועדת הרבנים של הציונות הדתית, הוא ליברלי מדי לטעמם. (מוטי זפט: במה חטא? שעשה הסדר? שהיה מ"פ קרבי בצה"ל? שלימד בישיבת הסדר? שגר עשר שנים בפריפריה? או אולי חטא בכך שלא היה מבאי ביתם של ה'גדויילים' החרדים? נפגשת איתו להתרשמות? – בטוח שלא. לטעמי, גם גפני מבין כי הרב מאיר כהנא, כרב ראשי בישראל, לא יהיה בובה שהפוליטיקאים וה'גדויילים' החרדיים ישחקו בה). ובעיניים שלי, פה אמור בצלאל סמוטריץ', יו"ר המפלגה הנושאת את השם 'הציונות הדתית', להיכנס לעובי הקורה, מול ראש הממשלה, מול כל סיעת יהדות התורה ולהבהיר לכולם- זה הקו האדום שלנו. נכון שההצבעה לרבנות הראשית היא חשאית, אבל בעיניים שלי על סמוטריץ' לדרוש כאן ועכשיו מגפני וחבורתו שיודיעו קבל עם ועולם שהם לא מתערבים בהחלטה של ה'סרוגים' ויכבדו את בחירתם. עד שזה יקרה- שישכחו מכל שיתוף פעולה איתו כשר האוצר. ופה זה לא נגמר. אם תוצאות הבחירות יראו כי (שוב) הבטיחו א' והצביעו ב' (כלומר, למועמד חרדי שיצניחו), זה הזמן להיפרד.

ש. מה אתם עושים כזה עניין מהבחירות לרבנות הראשית, בתכל'ס, את מי זה בעצם מעניין?

אני נשאל את זה לא אחת. צודקים. הרבנות הראשית של שני העשורים האחרונים באמת לא מעניינת רבים. היא בעיקר מקור לג'ובים וכיבודים. ככה זה כשמי שבד"כ נבחרים לשם זה בזכות קשרים משפחתיים (נפוטיזם, אמרנו?) ולאו דווקא כישורים מתאימים. כן, דרושה גם חשיבה חדשה במהות התפקיד והציפיות ממנו. אבל כמה טוב היה לו העומד בראש הרבנות הראשית (ובחיי שמספיק אחד) היה מהווה דמות שאינה פוחדת מאתגרים קשים ומוכנה להתמודד עם סוגיות מורכבות ונפיצות כמו חצי מיליון ישראלים שאינם יהודים עפ"י ההגדרה, עם יהודי התפוצות בהם הרוב שאינו אורתודוכסי, עם הקיטוב בחברה הישראלית, דמות ש'עמך' היה מסתכל עליה בהערכה, מחכה למוצא פיה, להנחיותיה, לדוגמא האישית באורחותיה, דמות שתתמודד עם בעיות השעה והחברה, תגלה מעורבות חיובית ותתרום בפתרון בעיות ומחלוקות, דמות שגם הממסד ישתה בצמא את דבריה. זה אפשרי והגיע הזמן שנזכה לכך. ומצד השני, אוי לנו ואבוי לנו אם שוב ייבחרו שני רבנים ראשיים חרדיים. את ההשפעות מרגיש כבר כל מי שחי כאן.

המנצח בענק; הרב מאיר כהנא

צעיר המתמודדים – רק בן 54, לא חרד"לי, לא מקורב למפלגת השלטון של סמוטריץ', ובכל זאת נבחר ע"י ועדת רבנים הטרוגנית, בניגוד להערכות המוקדמות

כנגד כל התחזיות, הרב מאיר כהנא, בן 54, נבחר ע"י ועדת הרבנים כמועמד הציונות הדתית (המגזר, לא רק המפלגה הנושאת שם זה) לתפקיד הרב הראשי האשכנזי לישראל.

נפתח בהיכרות עימו: הרב ‏מאיר כהנא נולד בבת ים וגדל בבני ברק. את דרכו התורנית החל בישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים ובישיבת ההסדר קריית שמונה בראשות הרב צפניה דרורי והרב ישראל קירשטיין, שבה למד שבע שנים.

הרב כהנא נמנה עם ראשוני תלמידי ישיבות ההסדר שהתגייסו לצנחנים. הפרק הצבאי מהווה אבן דרך משמעותית בקורות חייו של הרב כהנא. במשך שמונה שנים הוא כיהן כמ"פ חי"ר במילואים. בהמשך שירותו הצבאי יצא הרב כהנא לקורס קצינים ושירת כקצין ברצועת הביטחון בלבנון של ראשית שנות ה-90. כיום הוא משרת כסגן אלוף במילואים בפיקוד העורף.

על שירותו בצבא סיפר בריאיון עיתונאי: "חזרתי לישיבה אחרי שירות כקצין, והרגשתי איך עוצמת השליחות שלי לפעול למען ישראל, במרחבי התורה והרוח קיבלה תנופה אדירה", מתאר הרב. "תקופת השירות שלי כמ"פ מילואים ובתפקידי פיקוד נוספים, לימדה אותי להוביל תהליכים מערכתיים תוך הצבת הפרט במרכז, ותוך הקשבה והתבוננות לנקודות החוזק ולקשיים של כל אחד מחיילי הפלוגה. בתחילת עבודתי כדיין הבנתי שהתכונות הללו נדרשות גם כשצריך להקשיב למצוקה של אדם שנמצא בהליך גירושין, ועם זאת להמשיך להיות חד וענייני בהליך השיפוטי".

לאחר נישואיו עם ברוריה (כיום רופאת נשים) החל הרב כהנא את מסלול ההכשרה לדיינות, שנמשך אף הוא שבע שנים, בכולל "ארץ חמדה" בירושלים בסיומן הוסמך לדיין כשהוא רק בן 42, ולהבדיל מהרבה דיינים, אינו בן או חתן של רב ראשי או דיין מכהן…

הרב מאיר כהנא משמש זה 12 שנה כדיין, בתחילה בבאר שבע, בהמשך בתל אביב וכיום אב בית דין באשקלון. הרב נושא גם בתפקיד יו"ר נציגות הדיינים הארצית ('שבתון': העובדה שנבחר ליו"ר בגוף שמורכב ברובו מדיינים חרדים מעידה גם על היותו מוקבל ומוערך גם עליהם). לזוג, המתגורר בירושלים, חמישה ילדים.

לאחר הסמכתו כדיין, יצאו הרב מאיר כהנא ומשפחתו לשליחות לאומית בנגב, במסגרתה לימד בישיבת ההסדר בירוחם במשך עשור. במקביל ללימוד בישיבה, הרב כהנא שם דגש מיוחד על המגורים בירוחם ועל הקשר שהתפתח עם תושבים מרקעים שונים. "שם שכללתי את היכולת להרגיש חלק מקהילה מגוונת, שהיא אבן יסוד בחברה הישראלית", הוא מתאר. "אמנם התגוררנו לפני כן כזוג צעיר בקריית שמונה, אבל הקהילה בירוחם ממש חיה את החיבור הקהילתי לכל האוכלוסיות, ועל ידי החיבור עמם הרגשתי שנוספה לי קומה בראייה של כלל ישראל. המרכיבים הללו סללו את דרכי לנתיב של שליחות ציבורית שאותה אני נושא עד היום באחריות גדולה וחרדת קודש", סיפר לאתר 'כיפה'.

ומכאן קצת לפרשנות. כיצד הצליח הרב מאיר כהנא להיבחר בוועדה, שעל-פני נראה היה כי 'תפורה' לפי מידותיו של מועמד אחר, חרד"לי?

לענ"ד, ההסבר מורכב מכמה דברים. אחד- הרב מאיר כהנא באמת הצליח להרשים, שלא לומר להפנט, חלק מחברי הוועדה שמלכתחילה לא ייחסו משמעות גדולה למועמדותו. הכוונה לא רק לרזומה המרשים שלו, שכולל לא רק לימוד בישיבות נחשבות, שירות צבאי פיקודי מרשים, וקידום בעולם הדיינות, אלא גם להתרשמותם מאישיותו הנינוחה, הצנועה, מהמעורבות שלו ושל משפחתו בסיוע לחברה הישראלית בדגש על הפריפריה. הם שמעו את ה'אני מאמין' שלו גם בהיבטים אלה- ואהבו, בטח ובטח כשלנגד עיניהם עמד התפקיד- רב ראשי לישראל- לכל ישראל. לא רק למגזר הדתי/חרדי/ חרד"לי. כנראה הם הבינו, שעם כל האיכויות והיתרונות עימם הגיע כל אחד מהמועמדים האחרים, אלה של הרב מאיר כהנא, עשויים להחזיר טוב יותר ונכון יותר לרבנות הראשית לישראל את כבודה האבוד.

השני- היו גם התחשבנויות פנימיות של חלק מחברי הוועדה. וזה קשור למחנאות הפנימית. בוועדה היו רבנים המזוהים עם הר המור, ולעומתם רבנים המזוהים עם 'מרכז הרב', ובשוליים, אם בכלל, כמה (מעט) מהאו"ם ועוד קצת שניתן לקשור אותם איכשהו לישיבות הגוש (עציון). כמה שתרצה להשתחרר מזה, כוח המחנאות עצום, ומן הסתם גם הוא היה שחקן מרכזי כאן. לא רק את מי כן, גם בנציג של איזה מחנה לא תתמוך, ויהי מה. סביר שהיתה גם 'סגירת חשבון' עם הרב מיכה הלוי על שבזמנו פעל לטרפד את היבחרו של הרב דוד סתיו.

ולתכל'ס, האם בחירתו של הרב מאיר כהנא בוועדה האמורה מבטיחה את היבחרו בבחירות לרבנות הראשית עצמן? על כך בהמשך.

המפסיד הגדול; הרב מיכה הלוי

בשבת שעברה כיכב הרב מיכה הלוי במוסף 'יומן' של 'מקור ראשון', כולל צילום ענק על כל העמוד הראשון של המוסף, עם כותרת 'המועמד המוביל' באותיות קידוש לבנה. לו סוכנויות ההימורים היו מהמרות על בחירת המועמד שתבחר ועדת הרבנים של הציונות הדתית כמועמדה לרב ראשי לישראל, אין ספק כי הרב מיכה הלוי היה מוביל – ובגדול. ולא בכדי. הרב מיכה, רבה הראשי של פ"ת בעשר השנים האחרונות, הוא תלמיד חכם ענק, מקובל על כל חלקיי החברה הדתית והחרדית (למרות הכיפה הסרוגה שלראשו מתחת לכובע), בפ"ת יש קונצנזוס כי תפקודו כרב העיר הוא הכי טוב שרק אפשר לחשוב עליו ולקוות לו (כולל מהפכה שעשה בענייני הכשרות, הרבצת שיעורי תורה סביב השעון, כולל הליכה של קילומטרים רבים מדי שבת, מענה לפניות אישיות ועוד), ואף שהוא חרד"לי מקורב מאוד להר המור, בהנהגתו הרוחנית הרב הלוי לא מחפש חומרות בכוונת מכוון, אלא מנהיג את הצאן בדרך נעימה ולא כופה. למשל, בפאתי העיר, מרכז יכין, כדוגמא, יש פעילות פנאי בשבתות, ומודל הפגנות השבת שהיו לפני שני עשורים מול קולנוע היכל, בזמן כהונתו של הרב הראשי משה סלומון זצ"ל, לא חזר. חיה ותן לחיות, תוך הצבת גבולות, כמובן. ומכיוון שהרב מיכה הלוי מקורב להר המור ולרבנים חרד"ליים, ומקובל גם על חרדים מזה ו'סרוגים' מהמיינסטרים מזה, ההערכה היתה כי בוועדה הוא ייקח בגדול. והנה, הופס, אחרי קרב צמוד במאני-טיים מול הרב מאיר כהנא, שחקן חדש במגרש הזה, יצא הרב מיכה הלוי וידו על התחתונה. סביר שפ"ת הרוויחה והוא ימשיך לכהן בה כרב ראשי עוד שנים הרבה, אבל מן הסתם הוא ואלה שהריצו את מועמדותו, יצאו לא רק מאוכזבים אלא גם מופתעים.

איך זה קרה? לענ"ד, קודם כל זה כוחה של הצבעה חשאית. גם בבחירות החשאיות לנשיאות המדינה מזה ולרבנות הראשית מזה, כל מחשבי הקיצין בהתבסס על הבטחות וההערכות, לבסוף אכלו את הכובע. מאחורי הפרגוד, לאצבעות המשלשלות את הפתק יש דינמיקה משלהן. הן מונעות גם מרגשות כמוסים של התחשבנויות מהעבר, קנאות, אינטרסים אישיים, וכדומה.

לענ"ד, וזה אולי העיקר, חברי הוועדה התרשמו מאוד לא רק מהרזומה של הרב מאיר כהנא, צעיר המתמודדים, אלא גם מאישיותו הנעימה, ומהסבירות שהוא, ודווקא הוא, יצליח להחזיר לרבנות הראשית לישראל את כבודה שאבד לה בעשרות השנים האחרונות. לה, ולציונות הדתית ששולחת אותו, יותר מאשר כל אחד משלושת המועמדים האחרים שהופיעו בפניה.

וגילוי נאות בהתייחס לרב מיכה הלוי. היתה לי בזמנו הזכות (אז שימשתי כיו"ר המפד"ל בפ"ת ומ"מ ראש העיר) להימנות על אלה שהביאו אותו לכהן כרבה הראשי של פ"ת. כתושב העיר, וכמי שנעזר ברב פה ושם בענייני ציבור, אני יכול להודות שאם הייתי מתבקש לתת ציון על תפקודו זה- היה מקבל 100 עגול. אבל. זה שנים שיש משהו מעיב בהערכה העצומה שיש לי כלפיו. לפני כעשור, כשהרב דוד סתיו, ראש ארגון רבני צהר ורב העיר שהם התמודד על תפקיד הרב הראשי לישראל, בחר הרב מיכה הלוי להעמיד עצמו בראש מחנה המתנגדים לבחירת הרב סתיו, למרות שבעבר היו חברותא במרכז הרב. ניסיתי אז להפציר ברב מיכה הלוי שיחדל לנסות לטרפד לרב סתיו ויתעסק עם פ"ת, אבל הדבר לא עלה בידי. יותר מסביר, שמאמציו אז לסכל את היבחרו של הרב דוד סתיו לרב הראשי לישראל גרמו לכך שבמקומו קיבלנו את הרב דוד לאו, לא בדיוק מהציונות הדתית, אדם טוב, אך לא בדיוק הרים את קרן הרבנות הראשית בשנות תפקודו.

לך תדע, אם כעת, כשהרב מיכה הלוי, בניגוד לכל ההערכות, לא עבר את המשוכה הראשונה, לא היה מישהו למעלה שעשה איתו חשבון על מה שעולל אז לרב דוד סתיו. מודה, ככה לפחות אני הרגשתי שפורסמו תוצאות הוועדה.

סמוטריץ' מפרגן

שעות ספורות לאחר שוועדת הרבנים בחרה ברב מאיר כהנא כמועמד הציונות הדתית לרב הראשי האשכנזי, נפגש יו״ר מפלגת הציונות הדתית שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ עם הרב מאיר כהנא, בירך אותו על הבחירה בו והביע את תמיכתו המוחלטת במועמדותו. כך נמסר מדוברות סמוטריץ'. השניים סיכמו לעבוד בתיאום מלא כדי להביא בע"ה לבחירתו של הרב כהנא לרב הראשי. כידוע, סמוטריץ' דחף את מועמדותו של הרב מיכה הלוי, לשם כך אף דחה פניות של רבנים שהעלו טענות על הרכב הוועדה וכדומה, אך על פניו, אחרי ההכרעה, נראה כי סמוטריץ', מיישר קו. השר סמוטריץ' אמר לרב כהנא: "האחדות המיוחדת של כל גווני הציבור הדתי לאומי בוועדת הרבנים היתה מרגשת וכשיש אחדות יש סיעתא דשמיא ותוצאות טובות. בעזרת השם נמשיך ונפעל יחד למען חיזוק הרבנות הראשית וזהותה היהודית של המדינה". המבחן, כידוע, יהיה בשטח.

(שלח תשפ"ג)

הפוסט יחזור הכבוד ל'סרוגים' ברבנות הראשית? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לעימות הזה בין הסיעות הדתיות בכנסת, עשויות להיות שתי השלכות רוחב. האחת- יתקשו מאוד להגיע להסכמה על מועמד אחד לרב ראשי לישראל, והשנייה- הבחירות המקומיות הקרבות

יריות בנגמ"ש

הדוסים, מה לעשות, לא יודעים להסתדר ביניהם. פיצולים על גבי פיצולים במוסדות החינוך, לפחות שלוש תנועות נוער דתיות שונות עם הבדלים דקים עד דקיקים ביניהן, בתי כנסת נפרדים לבוגרי זרם כזה ואחרים לבוגרי זרם אחר, בקיצור, בתחום הזה אין הרבה מה ללמוד מאתנו. וכך, איך לא, גם בפוליטיקה. זה ממש לא התחיל עם השחקנים הנוכחיים, סמוטריץ' ובן גביר, אלא הרבה הרבה לפניהם. אבל למה לי היסטוריה עכשיו. כזכור, לפני הבחירות האחרונות, בן גביר, שהסקרים האירו לו פנים, נעתר ללחצים (ולהבטחות מכאן ועד הונולולו) של נתניהו ורץ ברשימה משותפת עם סמוטריץ' ("רק טכני"), שאכן הגיעה להישג יפה בבחירות. רבים בציבור ה'סרוג', גם אם לא התלהבו מהשניים ביחד ומכל אחד מהם לחוד, לא עמדו בקסם של המילה 'אחדות', 'יחד', והטילו לקלפי את הפתק של החברים. (נכון, גם הרצון להעניש את איילת שקד תרם לכך). לא חלפו יותר מכמה שבועות, וזיופים כבר החלו להישמע בתזמורת הזו. סמוטריץ' משך לבייס שלו, זה היותר חרד"לי, מתנחלי, ובן גביר, שבכוונת מכוון הכניס לרשימתו כמה ח"כים שאינם מהמגזר הדתי, משך לכיוון הביטחוני, ביטחון פנים עליו התמקד במערכת הבחירות, הר הבית (שסמוטריץ' ברוח רבותיו מתנגד לעלייה להר), וכדומה. שניהם יצאו מרוצים ממה שנכתב בהסכמים הקואליציוניים, אבל בימים אלה, כשבאים ליישם אותם, מסתבר לבן גביר, שהאיש שעל הקופה, סמוטריץ', (בלשון עדינה) לא סופר אותו יותר מדי. הראיה הפשוטה ביותר- למשרד שהומצא עבור אורית סטרוק, חברת מפלגתו של סמוטריץ', ניתנו כ-1.3 מיליארד שקל, בעוד שלמשרד הגליל והנגב של וסרלאוף מרשימתו של בן גביר, 'נעלמו' כ-450 מיליון שקל. וכזכור, המשילות בנגב היתה כותרת הקמפיין של בן גביר. אם שם לא יצליח- איך יעמוד מול הבייס שלו? אלא, שלפחות עפ"י התנהלותו מולו (השניים מקפידים שלא לשוחח שיחת רעים), זה הדבר האחרון שסמוטריץ' מתכוון להתאמץ עבורו. להיפך. חלק מהבייס של שניהם זהה, ורק אחד מהם ייהנה ממנו. סיבה מספיק טובה כדי לקלקל לשני. ב'עוצמה יהודית' של בן גביר משמיעים התלחשויות אולי לא יתמכו בתקציב המדינה (המשמעות ברורה- אין תקציב, הלכה הממשלה), אבל אין הרבה תגרים בשוק הקונים את הסחורה הזו. נכון שבן גביר הוא לא בדיוק האדם שקל לצפות כיצד יגיב ויפעל, אבל ליית מאן דפאליג שטיפש הוא לא, ורק טיפש גדול ישמוט מידיו את המעמד אליו הגיע בבחירות האחרונות בגלל מחלוקת עם האיש שעל השיבר הלאומי, סמוטריץ'. הימור שלי (המדור יורד לדפוס ביום שני, בגלל החג), התקציב יעבור עם תמיכת 'עוצמה יהודית' (לפחות רוב הסיעה), והקרבות בתוך הנגמ"ש הסרוג סמוטריץ'-בן גביר יימשכו אי"ה אחרי החג. הסיעות החרדיות נכנסות לחג בשמחה. את הנתח שלהן בתקציב הן קיבלו, אחרי צעקות הגעוואלד.

השלכות רוחב

לעימות הזה בין הסיעות הדתיות בכנסת, עשויות להיות שתי השלכות רוחב. האחת- יתקשו מאוד להגיע להסכמה על מועמד אחד לרב ראשי לישראל, והשנייה- הבחירות המקומיות הקרבות. בטח במישור המקומי, אחדות השורות היא מכפיל כוח. ועתה, נוכח היריבות בכנסת, אם בערים השונות ירוצו רשימות נפרדות, אחת המזוהה עם סמוטריץ' והשנייה המזוהה עם בן גביר, סביר שהדבר יפגע בכוח הייצוגי של הציבור הדתי ברשויות אלה. בפתח תקווה, לפחות, הצליחו להסכים על ועדה בראשות יצחק לקס (לשעבר יו"ר עמידר), שתפרסם 'קול קורא' למעוניינים להתמודד, ותגיש המלצותיה. נוכח זה שמסניף 'הבית היהודי' המקומי לא נשאר הרבה, שכן חלק מהפעילים עברו לצד של סמוטריץ', חלקם ל'עוצמה יהודית' וחלק פשוט התאדו, (יש גם כאלה שנשארו), הסיכום דלעיל הוא בהחלט בשורה שעשויה לחסוך איבוד קולות מאסיבי בבחירות לעירייה. מה שכן, ובהנחה שכולם שם יאמצו את המסקנות אליהן תגיע הוועדה, עדיין 'עוצמה יהודית' נכון לעכשיו לא במשחק הזה אלא נערכת להריץ רשימה משלה, וכמו כן יש התארגנות של פעילי ציבור דתיים, לא פוליטיים, להתמודד ברשימה נפרדת. בפתח תקוה זה נראה בכיוון הנכון. האם המאבקים הקשים בין סמוטריץ' לבן גביר יטרפדו שיתוף פעולה בערים שונות אחרות? מהצד מחכים כמה קנדידטים, מחככים ידיים בהנאה, ומשננים לעצמם את הכלל: "שניים רבים, השלישי זוכה".

שקיפות

במענה לטענות הנשמעות מחברי 'עוצמה יהודית' על זה ששר האוצר מתנכל למשרדים שבראשות חברי 'עוצמה יהודית' ומאידך גיסא מפרגן בנדיבות למשרדים שבראשם אנשי ונשות מפלגתו, טוענים שם כי הנגב והגליל, למשל, ייהנו מכספים בהיקפים עצומים גם ממשרדים אחרים, לא המשרד הייעודי, כולל מהמשרד של סטרוק, ככה שבשורה התחתונה הנגב והגליל ממש ממש לא ייצאו מקופחים. בעיניים שלי, זה שוב מעיד עד כמה שם המשחק הוא 'הבייס שלי'. חשוב לשר הספציפי שהציבור הספציפי יידע, יפנים ויזכור, מי חתום על הצ'ק. זה שם המשחק העיקרי שם. רוצים עוד דוגמא? בקרב החרדים טוענים כי אותו המשרד להתיישבות, שכאמור קיבל סכומים נאים, יסייע להמון התיישבויות יהודיות ביו"ש, וזה טוב ונפלא, אבל לא ליישובים כמו ביתר עילית או מודיעין עילית. לטענתם, כי הם לא ב'בייס' של השרה הרלוונטית. (וכאילו שהפוך זה לא עובד ככה).  בעיניים שלי; אף אחד לא ממציא את הגלגל. מה שהיה הוא שיהיה, הכל עניין של מי יושב כעת על הברז. והנה, בחלומי חלמתי חלום, שכל אחד מהשרים מפרסם 'דוח שקיפות', כמה מהכסף שקיבל מחולק למטרות 'כלל ישראליות' וכמה לאנ"ש, ובאשמורת האחרונה של החלום חלמתי שכמה מהשרים הצדיקים גם הודיעו על ויתור של 100 מיליון שקל לא ממש נחוצים, זה לטובת תוספת מיטות אישפוז, זה לטובת סל הבריאות, זה לטובת תוספת כיתות לימוד, זה לטובת הגדלת הקצבאות למעוטיי הכנסה, וכדומה. והתעוררתי. התעוררתי לידיעה כי יותר מאלף צווי פינוי נשלחו למתגוררים בדיור הציבורי, התעוררתי לידיעה כי 120 בכירי האוצר ואגף התקציבים לשעבר מצטרפים ל-300 הכלכלנים ומתריעים מפני הנזק החמור הצפוי לכלכלה שלנו בשל העברות הכספים הקואליציוניים במסגרת התקציב, ונרדמתי שוב לקול נאומו של בנימין נתניהו ההוא, שבו הסביר כמה חשוב לקצץ בקצבאות הילדים של המשפחות החרדיות ולו כדי שייצאו לעבודה, וכמה חשוב שהם יצטרפו למעגל העבודה אחרת המשק יתקשה עד מאוד לשאת אותם, ושוב התעוררתי. וראיתי כי בצלאל סמוטריץ' הוא שר האוצר שלנו, ונרגעתי. אם לא לנו, לו, בטוח הקב"ה יעזור. אי"ה.

אז מה אומר כבוד הרב?

אני מעריך שאת מרבית הקוראים זהות הרב שייבחר לרב הראשי לישראל מעניינת בערך כמו השלג דאשתקד, אבל מכיוון שלענ"ד יש לכך חשיבות רבה על הקיום המשותף שלנו כאן, בארץ חמדת אבות, בשנים הקרובות, בטח ובטח על רקע הכאוס והפילוג שהשתלט עלינו, אני מנסה שוב להציף את הנושא. עד שאתעייף. ובכן, מתחת לשטח העניין הזה מעסיק לא מעט רבנים ופוליטיקאים. בגיליון שבת שעברה של 'מקור ראשון' (אגב, לטעמי עיתון מעולה, ברכות לחברי אלעד טנא שנכנס השבוע לתפקיד העורך הראשי), פורסמה מודעה גדולה של חצי עמוד עם רשימה של עשרות רבני ערים ומדינות בחו"ל, הקוראים לכל מי שרלוונטי לפעול לכך שגיל לא יהיה מחסום לבחירה, ופירוש מוטי לעניין: 'שנו את החוק כדי שהרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, יוכל להתמודד'. נראה שהחברים מעבר לים עוד לא הפנימו שאין סיכוי, ולו הקטן ביותר, שהחוק הזה יעבור השתא בעגלא ובזמן קריב. למה? בין השאר כי דרעי לא פראייר. אם החוק האישי שלו, שאמור היה לאפשר לו להיבחר שוב לשר, לא קודם (כי זה לא נראה טוב?), אין סיכוי שייתן ידו לחוק פרסונלי אחר. אז חוץ מלפרגן ל'מקור ראשון' על ההכנסה הנכבדה מהמודעה של רבני חו"ל, שתכלס' אין לה משמעות, מיותר להכביר מלים. אבל מה כן? בעודי חולף בשבוע שעבר ליד 'היכל שלמה' בירושלים, מה שהיה פעם משכנה של הרבנות הראשית לישראל, לא הצלחתי שלא לחשוב על זהות אלה שכיהנו פאר בתפקידים הרמים וישבו שם, ומזה מחשבותיי קפצו למי ראויים (לטעמי הסובייקטיבית, כמובן) שיישבו שם (והעדפה, כמובן, לאחד. אין צורך בכפילות). תוך כדי, חשבתי שמן הראוי, שהבחירה תהיה לא על-פי הקירבה של הרב לפוליטיקאים, אלא על-סמן השקפותיו ותוכנית העבודה שלו, למקרה שייבחר. ובכן, הנה כמה שאלות שאני מפנה לכל מי שרואה עצמו מועמד לתפקיד רב ראשי לישראל (ומתכוון להתמודד בבחירות הקרובות). מי מהם שישיב אליי- אשתף את רבבות קוראיי. להלן השאלות:

1. כחצי מיליון ישראלים שאינם יהודים עפ"י ההלכה חיים במדינת ישראל ומעורים בחברה כאן. מה בכוונת כבודו לפעול בעניין? מה היה ממליץ למוסדות המדינה?
2. כרב ראשי לישראל, האם תראה עצמך כרב ראשי של אזרחי מדינת ישראל בלבד, או גם של היהודים שבגולה, שמספרם, כידוע, לא קטן מאלה שכאן. אם גם של יהודי הגולה- מה יחס כבודו למיליוני היהודים הרפורמיים והקונסרבטיבים? האם אתה רואה בהם יהודים? האם תיפגש איתם ועם רבניהם/הרבניות שלהם? האם תבקר אותם בקהילותיהם ותעודדם לעלות ארצה?
3. אחרי שהפוליטיקאים ביטלו את רפורמת הכשרות, איך בכוונת כבודו להביא לכך שהכשרות תהיה טובה יותר, מסודרת יותר, יקרה (לצרכנים) פחות?
4. החברה הישראלית חלוקה, חדשות לבקרים, בסוגיות דת-מדינה. תחבורה ציבורית בשבת, סגירת מוקדי בילוי בשבתות, נישואין וגירושין (רק כ- 60% מהצעירים היהודיים בישראל מעוניינים להתחתן באמצעות הרבנות), טענות להדתה, וכדומה. האם יש, לדעתך, מקום לאמנה דתית-חברתית חדשה, ברוח גביזון-מדן, שתסכים על כללי התנהלות תוך ויתורים הדדיים?
5. נשיאה שווה בנטל- האם כבודו בעד פטור גורף לצעירים חרדיים מגיוס לצה"ל, מה עמדתו על חיוב בשירות לאומי אזרחי חלופי, אבל חובה?

כ'מנה ראשונה'- נסתפק בזה.

ובתוך כך, בפעם הקודמת תהינו על הדיל בין סמוטריץ' לדרעי, לפיו הרב האשכנזי יהיה 'סרוג' ואילו הספרדי יהיה חרדי. בטח יעניין אתכם לקרוא מה אמר על כך הרב אליהו רחמים זיני, נשיא ישיבת ההסדר והגבוהה אור וישועה בחיפה, בשיחה עם ערוץ 7:
"המציאות פשוט מגוחכת, כיוון שכל הציבור הספרדי בעבר היה ציוני דתי ולצערנו חלקים גדולים של הציבור האשכנזי היה אנטי ציוני, וממנים רבנים ראשים בהיפך גמור מהמציאות הזו. זה מראה עד כמה מדינת ישראל שיבשה מוחות והופכת מציאות מהקצה לקצה. אנחנו חיים במציאות קפקאית לחלוטין", דברי הרב זיני. מה שנכון, נכון. נתנחם בכך שאין זה שיבוש המוחות היחיד בכל הקשור לבחירת רבנים.

אמרה מה שאחרים חושבים

השתתפתי ב'מעגלי הידברות' שארגנו כמה חברה' פרטיים בפ"ת לפני כשלושה שבועות, בהם נטלו חלק כ-200 אנשים ונשים, מימין ומשמאל, דתיים ושאינם דתיים. היה מרתק. כל אחד מהמשתתפים הוזמן להגיד את ה'אני מאמין' שלו, תחושותיו וכדומה. באחד הרגעים שם הרגשתי מה זה להיות מותקף "על לא עוול בכפי". באחד המעגלים אמר יהודי מלומד, הנראה בעשור השישי לחייו, כי הוא לא עושה כל אבחנה בין דתי עם כיפה סרוגה לאדם חרדי, "כולכם עבריינים מהרגע שאפשרתם לעבריין מורשע להיות שר המייצג אתכם". לך תסביר לו (חבל על המאמץ) שדרעי ריצה את עונשו בגדול, שאפילו בג"ץ ה'קדוש' אישר לדרעי להתמנות לשר, שבחיי לא הצבעתי לדרעי והוא לא מייצג אותי בכלום, לך תסביר לו שכמו שדרעי מייצג אותי הוא מייצג את המתלונן, וכדומה. אבל לא באמת, אפילו לא ניסיתי להסביר. זה מוביל אותי ל'עליהום' התקשורתי הגדול על החרדים. חרדים ככלל. "החרדים מוצצים לנו את הדם, חולבים אותנו", אמרה הדוגמנית ומגישת הטלוויזיה גלית גוטמן ביום שישי האחרון בערוץ 12, ודבריה גררו, איך לא, תגובות רבות, כולל מפי ראש הממשלה שגינה את דבריה ואמר עליה, "מזכירה אמירות אפלות שהופנו נגד בני עמנו בעבר". גוטמן התנצלה תחילה ברשתות החברתיות ואחר כך בבירור שנערך לה בקשת 12 סוכם עימה כי היא תתנצל שוב בפתיחת התכנית הבאה שלה .ומגוטמן להרבה אחרים, ולא רק בהפגנות המחאה, שיותר ויותר תופסות צבע של נגד חרדים. נכון שהביטוי בו השתמשה גוטמן יותר ממזכיר תקופות אפלות בעם היהודי, מהמאה הקודמת, ראוי היה שלא להשתמש בו ויש לגנות את השימוש בו. נקודה עם מאה סימני קריאה. אבל, מה זו בדיוק כל ההתנגדות, הכמעט חוצה מגזרים, להגדלת הקצבאות לאברכים, להגדלת קצבאות הילדים, להגדלת התמיכה בישיבות וכדומה, האם היא לא יונקת מאותה מחשבה שהחרדים, בטח הפוליטיקאים שבהם, מחפשים כל דרך לחיות על חשבון המדינה, כלומר על חשבון האנשים היצרניים במדינה, שעה שתרומתם של מרביתם לחיזוק המדינה וביסוסה הוא אפסי לעומת מה שהם מקבלים? ובעיניים שלי, גם ל(חלק) מהחרדים יש תרומה פושעת להרגשה זו שהיא נחלת רבים. ואם להיות אקטואלי, רק הגברת לימודי הליבה במגזר החרדי, תשנה איכשהו את המשוואה. בעיניים שלי- לטובת כולם, והחרדים בכלל זה.

המריבה הבאה?

הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי הנחה את ראשי צה"ל "להוריד חסמים" בכל מה שקשור לגיוס נשים לתפקידי לוחמה ויחידות מיוחדות ומובחרות. בהתאם לכך, החלה בחינה של מיונים ללוחמות ביחידה מיוחדת של חיל האוויר, שאחראית על איתור, הכשרה והתאמה של מרחבי המראה ונחיתה מורכבים. נמתין לתגובת הארגונים החרד"ליים.

(נשא – שבועות תשפ"ג)

הפוסט תקציב יהיה, שלום בית- לא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מיכל, שם בדוי, ילדה ממזר. בהתחלה, כשנכנסה להריון, היא לא דמיינה שזה מה שיקרה. היא לא שיערה בנפשה שזה מה שהיא תגזור על הילד שלה, זה שבא מאהבה טהורה.

כשהייתה בת 24 הכירה את א'. הם התחתנו אחרי 3 שנים ונולדו להם שני ילדים.

היא הייתה צעירה ולא שמה לב לסימנים שתמיד היו שם. האלימות שלו הייתה שקטה. שתיקות רועמות, אגרסיביות, עזיבות חוזרות ונשנות של הבית. היא הייתה עסוקה בקריירה ואז בילדים, ולא הבחינה במה שהיום רובנו כבר יודעים לסמן כתמרור אזהרה בוהק.

וכשלאחר עשר שנים ביחד היא ביקשה להיפרד, הוא מירר את חייה, בתהליך פרידה שנמשך עד היום – כמעט 12 שנה אחרי. היא עזבה את הבית, בגיל 34, עם שני ילדים ושתי מזוודות של בגדים.

"עברתי לגור ליד ההורים שלי והוא נשאר לגור בדירה שלנו", היא מספרת. "כל הרכוש נשאר שם. בחורה בת 34 עם שני ילדים שאין לה מזלגות, צעצועים, ספרים, מחברות, בלי סלון או חדרי ילדים, בלי דברים בסיסיים – חוץ משתי מזוודות של בגדים- כל עשר השנים האחרונות שלי ושל הילדים נשארו שם. הייתי לבד בעולם והתחלתי הכל מאפס, מפרנסת לבד שני ילדים קטנים".

מיכל ו-א' נאבקו בשתי זירות במקביל – בית הדין הרבני ובבית משפט לענייני משפחה. 8 שנים שא' מיאן לתת לה גט. במהלך התקופה הזאת מיכל הוציאה כספים רבים לעורכי דין; 8 שנים שהיא מופיעה בבית הדין הרבני באופן תכוף, נאלצת להיעדר מהעבודה ומשלמת לעורכי הדין על כל ייצוג, כשא' ברצותו מגיע, וברצותו לא, ואין שום הכרעה או התקדמות.

מיכל: "בהתחלה באתי מאוד פתוחה, לא רציתי להקשיב למה שאמרו על עולם בית הדין הרבני. האמנתי שהם באמת רוצים שיהיה טוב ומנסים להימנע מלפרק בית בישראל. בשנה הראשונה עוד הלכתי לרב שניסה לעשות שלום בית, אבל האקס שלי לא שיתף פעולה. לא באמת היה רצון של הצד לחזור להיות ביחד, היה ברור מההתחלה שכל ההתנהלות שלו היא מתוך מסע נקמה. זה היה מאוד משפיל. הדיונים היו לא רציניים, בלשון המעטה. הייתי צריכה להילחם על הכבוד שלי מול שלושה דיינים שהרגשתי שלא רואים אותי בכלל, ותמיד חזרתי בבושת פנים".

אמרתי לעצמי – מה עשיתי?! למה עשיתי לו את זה?! לא אני ולא בן הזוג שלי ידענו מה זה ממזר. לא רציתי לגזור את הדין לילד הזה כי הוא לא אשם בשום דבר

"הילד ממזר"

השנים עברו, אך חייה של מיכל נעצרו. גם כשכבר בית הדין סוף סוף פסק חיוב גט – הגט לא הגיע. עצוב להגיד, אבל בגלל שהיא איננה אישה דתיה, היא החליטה שהיא ממשיכה בחייה למרות שהיא מסורבת גט. והיא רצתה עוד ילדים. היא בכלל חלמה על ארבעה. לאחר כמה שנים, היא הכירה בן זוג טוב, הם התאהבו והחלו לחיות ביחד, ובהמשך היא נכנסה להריון ששניהם מאוד שמחו בו.
אבל, היא לא הבינה מה היא עושה. כשסיפרה על ההיריון, הסבירו לה שהילד הזה יהיה ממזר.

"לא ידעתי מה זה אומר", היא מודה. "אמרו לי ששמתי כלימה על הילד ושלא רק שגזרתי את הדין שלו, אלא עשיתי זאת גם עשרה דורות קדימה – גם הצאצאים שלו לא יוכלו להתחתן בישראל.

"אמרתי לעצמי – מה עשיתי?! למה עשיתי לו את זה?! לא אני ולא בן הזוג שלי ידענו מה זה. לא רציתי לגזור את הדין לילד הזה כי הוא לא אשם בשום דבר. אבל, החלטתי שאנחנו מאוד שלמים עם ההיריון ואני לא מרגישה שעשיתי משהו רע – המון שנים ביקשתי את הגט שלי ובית הדין לא נתן לי, והמון שנים לא חיינו יחד, כבר חייבו את האקס שלי בגט והוא לא נתן אותו. זה כבר היה ברור שאנחנו לא באמת נשואים. החלטנו להמשיך עם ההיריון".

כשהילד נולד, תחילה מי שהיה רשום כאביו הוא סרבן הגט של אימו.

"לראות את זה – זה היה מזעזע עבורי, נחרדתי מזה", היא נזכרת. "נורא פחדתי שהוא יסכים לרשום אותו כבן שלו, כי הוא היה, וגם עד היום, אחוז אובססיה להזיק ולעשות לי רע. כתבנו מכתבים למשרד הפנים, ובסוף הוציאו אותו מתעודת הזהות של הילד ועד היום, 7 שנים אחרי, מופיעה רק האמא, אני. כדי שבן הזוג הנוכחי שלי, אבא שלו, יהיה רשום כאבא אנחנו צריכים לעבור פרוצדורה משפטית ובדיקת אבהות ועוד, שמעבר לבירוקרטיה, מן הסתם יהיו כרוכות בהוצאות כספיות נוספות".

8 שנות ייאוש

אחרי 8 שנים מייאשות, כשהיא מחזיקה בתינוק שנרשם כממזר, מיכל שמעה על מבוי סתום, עמותה הפועלת למען עגונות ומסורבות גט. מרגע שיצרה איתן קשר – המרחק לגט המיוחל היה קצר מאוד, ועימו גם הפסיקה שהילד אינו ממזר.

מיכל: "'מבוי סתום' ליוו אותי מרגע שהתקשרתי אליהם וסיפרתי להם את הסיפור שלי. סוף סוף הרגשתי שיש לי גב. מצאתי שם בית. שתי עורכות דין תמכו בי, היה להן אכפת ממני. גיליתי נשים מדהימות, לוחמות ונמרצות. מבוי סתום הלכו איתי יד ביד ונלחמו בשבילי וחיפשו דרכים לעזור לי ובסופו של דבר השיגו את המטרה. אחרי זמן מאוד קצר מרגע שהן לקחו את התיק- קיבלתי גם את הגט שלי וגם הבן שלי לא ממזר, שזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם".

הצוות של מבוי סתום מצא את פסק הדין ההלכתי, ששכנע את בית הדין הרבני שהוא טעה ושהילד לא צריך להיות ממזר, נוסף על כך שהעניין נעשה בתום לב ולאחר שנים רבות שבני הזוג הנשואים חיו בנפרד, ולאחר שכבר הוחל חיוב גט.

עו"ד בתיה כהן, שעד לאחרונה שימשה כמנהלת המחלקה המשפטית של מבוי סתום, וליוותה את מיכל עד לגט ולטיהור הממזרות, מתארת כיצד עשו זאת, באמצעות הפקעת הקידושין של מיכל וא': "ביקשנו מבית הדין לעשות גט מהרשד"ם במקום גט רגיל. התוצאה של הגט הזה היא שהוא גורם לביטול הנישואין – כאילו לא התקיימו, וכך הילד ניצל מממזרות, כיוון שהגט המיוחד הזה ביטל את נישואיה לבעלה מלכתחילה, כך שכשנוצר הילד מיכל לא הייתה נשואה והוא אינו ממזר".

אך גם גט כזה דורש שיתוף פעולה מהבעל הסרבן. ויותר מכך. אם היה חותם על גט רגיל – הילד היה נותר ממזר, ולכן, הפקעת הקידושין הייתה הכרחית במקרה הזה.

בשלב הזה, א' ניאות לחתום על הגט, כשהבין שלא יוכל עוד לסחוט את מיכל, ואיימו עליו בסנקציות. מה שסתם את הגולל על עקשנותו, היה התביעה מעורכת הדין שלו שישתף פעולה עם המכשיר ההלכתי ש'מבוי סתום' ביקשו, מכיוון שיש בתמונה ילד, שהזהירה אותו שאם יזיק לו בגט רגיל ויגרום לכך שהילד יהפוך לממזר – היא לא תייצג אותו יותר.

"שמונה שנים, עשרות דיונים ופסקי דין, מתח וחוסר שינה והוצאות כספיות עצומות בשביל הדבר הזה. למה?", מיכל תוהה. "בתי הדין הרבניים צריכים לעזור לבני הזוג לקבל החלטות כמה שיותר מהר ולא לגרור תהליכים במשך שנים. קיבלתי את הגט שלי, אבל בבית המשפט לענייני משפחה, כמעט 12 שנה אחרי – הדברים עדיין פתוחים. במקום לעזור לאנשים המדינה ובית הדין הרבני מקשים עליהם עוד יותר – הכל איטי, מסורבל, מיושן ומשפיל", היא זועקת.

אחרי שנים ארוכות שהתמודדה – ובחלק מהזירות היא עדיין מתמודדת, עם מערכות המשפט, הרווחה ובתי הדין, ועקב אסירות התודה שלה ל'מבוי סתום' שסייעו לה כל כך, ובמאור פנים, היום מיכל מלווה נשים בעצמה כשגרירה של העמותה.

מפחדות להביא ילדים

נשים עגונות ומסורבות גט נמצאות בסיכון מוגבר להבאת ילדים ממזרים – ולא מתוך ניאוף פר אקסלנס, הרי הן חיות שנים רבות בנפרד מבן זוגן הסרבן, כשבינתיים שנות הפוריות שלהן חולפות לנגד עיניהן.

נזכיר. סרבנות גט יכולה להגיע גם מצד האישה, אך בניגוד לנשים, גברים 'נשואים' יכולים להיות בזוגיות ולהביא ילדים שאין חשש שיהיו ממזרים.

עו"ד אורית להב מנכ"לית ארגון מבוי סתום, מפרטת: "יש רשימת ממזרים שבית הדין הרבני מפיק והוא מכניס לשם גם ילדים שמשויכים למסורבות גט ועגונות. כשנולד להן ילד, באופן אוטומטי הרבנות מכניסה אותו לרשימת הממזרים. זה משפיע על כל אישה מסורבת גט או עגונה בגיל הפוריות שמעוניינת להביא ילדים לעולם – גם אישה חילונית, שוקלת פעמיים בגלל הסנקציה של הממזרות".

עו"ד כהן: "חלק מסרבני הגט 'מחזיקים' את הנשים שלהם עד שהן לא יהיו מסוגלות להביא ילדים, כי הם רוצים לשלוט גם בזה שלא יהיו להן ילדים אם לא מהם. ויש מקרים שבהם אין בכלל דבר כזה לקבל חיוב גט – למשל, במקרה שהבעל נפצע בראש או שוכב כצמח – הוא לא יכול לתת גט. אשתו לא תשתחרר לעולם, אלא אם הוא ימות. בכל המקרים, יש משהו ש'מפריע', וזו מילה עדינה, לאישה לממש את האמהות שלה. והכל נובע מעניין הממזרות.

"הפחד מממזרות הוא פחד קמאי שקיים בתוכנו, והידיעה שאת מביאה ילד שאין לו סיכוי להתחתן עם יהודייה היא לא פשוטה, בוודאי כשמדובר באישה מסורתית, דתית או חרדית. אבל, האמהות לפעמים חזקה מכל דבר, ויש נשים שאכן מביאות ילד ממזר לעולם, כי הן מרגישות שהן זקוקות לזה מאוד".

באחד המקרים שעו"ד כהן טיפלה בו, הבעל ברח לארה"ב והשאיר את אשתו ללא גט ועם תינוקת בת שלושה חודשים – שהיום לומדת באוניברסיטה. רק לאחר שחלפו 22 שנה, מאחר והוא רצה להינשא בשנית, הוא נתן לאישה הזו גט, הרבה מאוחר מדי. "האישה הזו מסורתית, והיא לא הביאה עוד ילדים לעולם למרות שהיא מאוד רצתה, כדי שלא יהיו ממזרים", עו"ד כהן מסבירה, ומוסיפה:

"גם היום, 'מבוי סתום' מטפלים באישה שבעלה ברח לפני 5 שנים ויש לה שני ילדים קטנים והיא כל הזמן אומרת שהדבר היחיד שהוא מחזיק לה זה את הרחם. היא לא יכולה להביא ילד וליצור מערכת יחסים חדשה. והיא כבר עברה את הגיל. לאורך השנים בכו הרבה נשים עגונות ומסורבות גט במשרד שלי, בגלל שהן לא יכולות להביא יותר ילדים".

 

חלק מסרבני הגט 'מחזיקים' את הנשים שלהם עד שהן לא יהיו מסוגלות להביא ילדים, כי הם רוצים לשלוט גם בזה שלא יהיו להן ילדים אם לא מהם

ללא ניאוף

הארגונים שמנסים לסייע לנשים במצב הזה, צריכים להיות בקיאים בהלכה ומאוד יצירתיים. אחד הפתרונות שנמצאו – לפני לא מעט שנים, היה זה של הבאת ילד באמצעות תרומת זרע/ טיפולי פוריות לסוגיהם. על פי השיטה המקובלת ובהסכמת גדולי הפוסקים, ממזרות נוצרת רק ממעשה עבירה של ניאוף, פסיקות שנקבעו כדי לסייע בעיקר במקרים של בעיה בזרע של הבעל. אלא, שכדי לבצע הליכים מסוג אלו, אישה נשואה בישראל מתבקשת להביא את אישורו של הבעל. ויש בכך היגיון רב. במקרה של נשים מסורבות גט ועגונות – פחות, שם החלום להרות ולהביא ילד הופך לעוד כלי במשחק השחמט הנקמני של סרבן הגט – באם ניתן לתקשר עימו בכלל.

לפני לא מעט שנים העניין כבר הובא לפתחו של משרד הבריאות על ידי לא מעט ארגונים הפועלים בנידון, ובתוכם מבוי סתום. אך, היה מדובר בתפוח אדמה לוהט שציננו די מהר.

עו"ד להב, מסבירה: "טיפולי פוריות פותרים את בעיית הממזרות – כי גם זוגות נשואים שמביאים ילד לעולם בתרומת זרע, למשל – הילד שלהם לא נחשב ממזר. זה כלי שעוזר לנשים להביא ילדים לעולם בלי 'לממזר' את הילד. אנחנו ביקשנו להשתמש בכלי הזה בשביל לעזור לנשים העגונות ומסורבות הגט כבר לפני כמה שנים, מ-2016. הייתי אז היועצת הפרלמנטרית של עליזה לביא וניסינו לקדם הצעת חוק שתעקוף את המצוקה הזו של הנשים העגונות ומסורבות הגט, אבל את מה שאמרו לנו אז אומרים לנו גם היום – למרות שאין שום ספק שילד שהגיע בצורה הזו אינו ממזר – הם מתנגדים לתת אישור גורף לנשים עגונות ומסורבות גט להשתמש באופציה הזאת, מכל מיני סיבות, בעיקר סביב 'מראית עין' ו'רוח ההלכה'".

עו"ד להב מתקוממת: "הרבנות התנגדה – למרות שאין פה בעיה הלכתית, יש פה נשים שסובלות ונשללה להם האפשרות להביא ילדים לעולם. זה היה פתרון שהרבנות הייתה צריכה להציע בעצמה ושמדינת ישראל הייתה צריכה לממן בעצמה, כי מדינת ישראל גורמת עוול לנשים האלה – אז שתהיה איזו שהיא דרך לעזור להן, אבל הם אפילו לא אימצו את הפתרון".

 

הדרך סלולה וחבל שהרבנות התנגדה לזה כי זה קצת מראה עד כמה 'אכפת' להם מהנשים האלה, אם אפילו את הצעד הקטן הזה הם לא מוכנים לעשות, יש לנו עוד דרך ארוכה

עוקף רבנות

ומכיוון שפתרון הבעיה נעצר כשהופנה לרבנות, החליטו ב'מבוי סתום' לפנות ישירות למשרד הבריאות בהצהרה שמדובר בעניין טכני לחלוטין לכאורה – חתימה על מסמך. הדברים נפלו על אוזניו של שר הבריאות לשעבר, ניצן הורוביץ.

עו"ד להב: "הסברנו למשרד הבריאות שזה טכני לחלוטין – זו הוראה שקיימת בחוזר מנכל משרד הבריאות ומדובר בשינוי טכני. אם לנשים האלה יש הכרה שהן מסורבות גט או עגונות – תוותרו על ההסכמה של הבעל. הוא לא ייתן לה הסכמה כי הוא לא יכול או כי הוא לא רוצה, אבל הוא כבר לא בעלה. אין פה מערכת יחסים. מדובר בנשים שרובן נפגעות אלימות, נשים שהבעלים שלהן עדיין מחזיקים אותן. משרד הבריאות אמר שאנחנו צודקות. אין עניין הלכתי, וגם אם יש – זה לא המקום שלו – המשרד צריך לאפשר שירותי בריאות לכולם.

"בעצם ככה הצלחנו לתקן את התקנות, דרך המעקף של בתי הדין הרבניים ופניה ישירה למשרד הבריאות, יחד עם המועצה הלאומית לבריאות האישה שתמכה בנו. גורמי משרד הבריאות קיבלו את חוות הדעת שאומרת שהילדים האלה לא ממזרים כך שבעצם הדרך סלולה וחבל שהרבנות התנגדה לזה כי זה קצת מראה עד כמה 'אכפת' להם מהנשים האלה, אם אפילו את הצעד הקטן הזה הם לא מוכנים לעשות, יש לנו עוד דרך ארוכה".

השר לשעבר הורביץ ומנכ"ל משרד הבריאות נחמן אש ניסו להגיע גם הם להסכמות עם הרבנות, אולם, משלא הצליחו בכך, הורה הורוביץ לתקן את חוזר המנכ"ל גם ללא הסכמתם. לפני מספר חודשים הנהלים תוקנו, כך שעל פי ההנחיות החדשות אישה הרשומה כעגונה או מסורבת גט שצריכה לעבור טיפולי פוריות תוכל לוותר על הסכמת הבעל.

"זה מעקר מתוכן את האיום בממזרות של הבעל הסרבן. הצלחנו לפתור את זה. אמנם זה יהיה כרוך בפרוצדורה לא פשוטה, אבל היא תוכל להביא ילדים לעולם וזה מעודד ונותן רוח גבית לנשים שנמצאות במצב הזה", עו"ד להב שמחה. "מבחינתנו זה צעד במאבק של נשים עגונות ומסורבות גט. אף אישה לא צריכה להילחם על החופש שלה רק בגלל שהיא בוחרת לא לחיות יותר עם מי שהיא התחתנה איתו.

"הנשים שמגיעות אלינו לארגון הן נשים שחוו אלימות בתקופת הנישואין והרבנות חייבת לאפשר להן דרך יציאה ולפתור כל מקרה ומקרה. אני אישה דתיה ואני חושבת שזה לא התפקיד שלי לעשות את זה, אלא התפקיד של הרבנות. זה לא בשמיים, זה לא מתנגש עם ההלכה היהודית. הם היו צריכים להגיד שהם יפתרו את הבעיה הזאת, שהם יתחילו להחיל פתרונות רוחב. לצערנו אנחנו רחוקים מזה, ואני מקווה שיום אחד גם ברבנות יהיו שותפים איתנו לחזון שבו אף אישה לא תהיה באיום של להיות מסורבת גט".

תגובת הרבנות הראשית לא התקבלה עד למועד פרסום הכתבה.

(ויחי תשפ"ג)

הפוסט מיכל, מסורבת גט, ילדה ממזר מבלי להבין זאת. ויש עוד כמותה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בעת שהרבנית עידית ברטוב לקחה חלק פעיל במטה המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף אי שם בשנת 2005, עלתה בה תובנה: "שמתי לב שהרבה מהאירועים בציבור שלנו וסביב המאבק בגירוש התנהלו על ידי רבנים ואישי ציבור גברים ורק הם היו בעמדות משפיעות. אפילו מי שמלמד מתמטיקה בכיתה ז' נהיה רב וקיבל את הבמה להשפיע בחתימה על עצומות וכדומה. הרגשתי את הגיחוך שבזה, שזה לא לעניין שכל אחד שיש לו תפקיד חינוכי מכל סוג שהוא בכל מסגרת נידחת כביכול אמור להוביל את הציבור ונהיה פתאום רב שיש לו כוח השפעה מאוד גדול".

בעוד שהיא פעלה במטה בעיקר בתחום הלוגיסטי בצורה משמעותית ואינטנסיבית, בניגוד לאלו שנמצאו בעמדות השפעה והנהגה, היא נותרה בתחום זה בלבד, וזה חרה לה.

הרגע הזה הוא שהוביל אותה להעמיק בלימודי התורה וההלכה ולהפוך לפוסקת הלכה.

לאחר 5 שנות לימוד אינטנסיביות, הרבנית ברטוב רצתה למצות את שנות הלימוד במבחנים סופיים שיבחנו את הידע שעליו עמלה, אך נתקלה במחסום. היא מתארת: "התחלתי את הלימודים וישר קפצנו למים העמוקים- למדנו איסור והיתר (הלכות בשר וחלב) והרבה מהחומר היה בארמית, הכל בכתב רש"י. למדנו כמויות עצומות של חומר ומושגים מאוד מורכבים. אף אחת מאיתנו לא באה מהרקע הזה, אבל לאט לאט צלחנו את זה והצלחנו להיכנס לשפה, למושגים, לצורת החשיבה. בלימוד הזה לומדים עקרונות וקווי יסוד כדי שיהיו לי כלים לפסוק אחר כך מקרים אחרים. לדעת הלכה ולפסוק הלכה זו צורת חשיבה- מלמדים אותנו איך לחשוב.

"בסוף חמש שנות הלימוד, היה טקס קטן וצנוע, פחדו לדבר על זה. גם היום, בגלל שנשים לא יכולות להיבחן במבחנים הרשמיים, אין כמעט אופק לנשים שבוחרות את המסלול הזה".

כמו הרבנית ברטוב גם אביטל אנגלברג, רבנית במדרשת "עין הנציב", מצויה בדרך ללא מוצא. היא לומדת הלכה כבר 15 שנים. מאז שהיא התחילה את הקריירה בלימוד היא חולמת לגשת למבחני הרבנות, לממש את הידע שלה ולקבל הכרה על הידע ההלכתי הרב שצברה במשך שנים, אך דלתות מבחני הרבנות חסומות בפניה ולפיכך היא נותרת בלי תעודה שנותנת אישור לכך ומבלי שתוכל להשתמש בידע.

הרבנית אנגלברג מספרת בכאב: "היום יש יותר ויותר נשים שבוחרות להשקיע את שנות הקריירה שלהן בלימוד תורה והלכה. למדנו 5 שנים ואנחנו פשוט רוצות שיהיה יישור קו כלפי העולם- שיוכיח את זה שאנחנו יודעות. כמו עורכת דין שיש לה מסמך וחתימה על כך שיש לה את הידע ושהיא יכולה לעבוד כעורכת דין ולממש את הידע שלה באופן חוקי ומסודר, כמו פסיכולוגית, או יישור קו כמו שיש בכל תחום אחר בארץ שמראה שהגעת לרף המינימלי של מומחיות בדבר, אז ככה גם פה.

"אנחנו עוסקות בהלכה, מלמדות ופוסקות – אבל אין את התעודה שאומרת שעברנו את המבחן והגענו לרף הידע והמומחיות שצריך להגיע אליו".

מי שלמד משהו – בכל תחום, חשוב לו שתהיה הוכחה כלפי העולם שהוא יודע את התחום ושהוא עבר את כל מה שהיה צריך כדי לקבל את ההכרה בזה

בכירה בהלכה זה לא מקובל

כמו הרבנית ברטוב והרבנית אנגלברג ישנן עוד מאות נשים הלומדות את החומר למבחני הרבנות ומעוניינות להבחן בתום הלימודים האינטנסיביים על הידע הנלמד אך נתקלות בתקרת זכוכית שלא מאפשרת להן להיבחן ולקבל את האישור על הידע שרכשו.

"הפתרון מאוד פשוט", אומרת אנגלברג. "זה דורש להדפיס עוד כ-20 עותקים לכל מבחן ולהכשיר כיתה ייעודית לנשים בהיכל שלמה, שם מתקיימות הבחינות". זהו.

"ברור לכולם שאין פה בעיה הלכתית, מדובר במחסום חברתי- תרבותי", הן מסכימות.

"לדעתי, ההתנגדות מתחילה מהעם. הרבנות רק מייצגת את ההתנגדות הזו. רוב האנשים הנורמטיביים במגזר הציוני-דתי רגילים למשהו מסוים ולא רוצים לפרוץ גדר, זה עוד תחום שאומרים בו 'עד כאן', לזה אנחנו לא מוכנים להיפתח. הרי זה לא איסור הלכתי- גם לפי ההלכה לאישה מותר להנהיג, ואישה יכולה לעמוד בראש ואין ספק שאישה יכולה להיות רופאה או לעמוד בתפקיד בכיר אחר, אבל בכירה בהלכה – זה נחשב לא מקובל", אומרת ברטוב.

כיום ישנה עתירה בבג"ץ בהובלת ארגון "עתים" הדורשת לחייב את הרבנות הראשית לישראל כגוף ממלכתי לאפשר בחינות רבנות גם לנשים.

עו"ד אלה סקעת, מנהלת המחלקה המשפטית בארגון עתים, מסבירה על הובלת העתירה לבג"ץ: "יזמנו את העתירה כי הבנו שיש צורך אמתי בשטח ויש התעוררות מאוד גדולה של תלמידות חכמים שממש מקדישות את החיים שלהן ללימוד תורה; במשך כל חייהן הבוגרים הן לומדות תורה בצורה יסודית ומעמיקה, הן מורות הלכה ועוסקות בזה ביום יום. אבל – הן לא יכולות לקבל תעודה שחותמת על כך שיש להן את הידע ושהן נבחנו על החומר ההלכתי. הנשים הללו לא יכולות לקבל שום הכרה ציבורית שמעידה על ההשכלה התורנית שלהן, וזאת בניגוד לכל בחור בן 18, למשל, שבוחר להיבחן בבחינות ובמידה ועבר הוא כן מקבל הכרה על הידע שלו".

עו"ד סקעת מוסיפה ומסבירה על ההשלכות והמשמעויות של החוסר בתעודה: "החוסר בתעודה מהרבנות משפיע גם על ההכרה הציבורית שהן מקבלות, שברור שהיא הכרה פחותה משמעותית, מכיוון שאין חותמת על הידע שלהן. ובכל מקרה, בעתירה שלנו אין שום מניעה הלכתית, אנחנו מדברות רק על לעבור את הבחינות ולא על לקבל הסמכה. אלו שני נושאים שונים- ההסמכה לרבנות וגישה לבחינות. אנחנו רק מבקשות שתהיה האפשרות לנשים להבחן בבחינות", היא מקווה.

גם אנגלברג חווה את השלכות של החוסר בתעודה: "אנשים שלא מכירים את הידע שלי או של לומדת אחרת, רוצים לדעת שהם יכולים לסמוך על אותה לומדת, על האמירות ההלכתיות שלה, ואם הייתה לה תעודה מהרבנות זה היה מהווה אישור שהיא נבחנה ושיש לה את הידע הזה. מי שלמד משהו – בכל תחום, חשוב לו שתהיה הוכחה כלפי העולם שהוא יודע את התחום ושהוא עבר את כל מה שהיה צריך כדי לקבל את ההכרה", היא סבורה.

ההתנגדות מתחילה מהעם והרבנות רק מייצגת את ההתנגדות הזו. רוב האנשים במגזר הציוני-דתי רגילים למשהו מסוים. זה לא איסור הלכתי, אבל בכירה בהלכה זה נחשב לא מקובל

השלכות כלכליות

בנוסף לרצון הבסיסי והפשוט כל כך, של רצון בהכרה ובהוכחה כלפי העולם, קיימת עוד השלכה משמעותית ביותר להתנהלות הנוכחית של הרבנות: העניין הכלכלי- תעסוקתי.

כיום, מי שעבר את כל המבחנים של השלב הראשון דרך הרבנות, מקבל תואר הנקרא "יורה ויורה" השווה לתואר ראשון. מי שממשיך ללימודים מתקדמים יותר ועובר את כל המבחנים מקבל תואר הנקרא "ידין ידין", השווה לתואר שני. כך, שכשרוצים להתקבל לעבודה כלשהי או לגשת למכרז- הגברים שעברו את המבחנים נחשבים אקדמאיים ואילו לנשים אין אפשרות לקבל את התארים הללו במסגרת לימודי ההלכה באופן שווה.

עו"ד סקעת מסבירה על העמקת הפערים שאפליה זו גורמת: "לאישורים האלה (מהרבנות, א.כ) יש הרבה משמעות, גם ציבורית וגם כלכלית. מי שמחזיק באישורים האלה יכול לקבל כל מיני סוגים של הטבות כלכליות שנמנעות מנשים. לדוגמא: במקרה של מורה גבר ומורה אישה שמלמדים במשרד החינוך ושניהם בקיאים באותו ידע הלכתי- כגון, הלכות שבת – גבר יכול להיבחן על מסכת שבת ברבנות ולקבל אישור שעבר את הבחינה, ואז להגיש את האישור למשרד החינוך ולקבל העלאת שכר. ואילו, לאותה מורה אין את האפשרות הזאת. זו אפליה שיש לה את ההשלכות הכי בסיסיות על החיים שלנו, אפליה שמעמיקה את הפערים".

ואכן, אנגלברג בעצמה הייתה מורה במשרד החינוך ושכרה נפגע בעקבות אי ההכרה בלימודיה, משום שהיא אישה: "לימדתי בבית ספר, והמשכורת נקבעת לפי התארים וההכשרה שיש לך", היא מסבירה, "ולמרות שלמדתי ואפילו נבחנתי במסגרת פרטית על החומר ההלכתי שנבחנים עליו במבחנים ברבנות, זה לא עזר לי. חוץ מהידע שאני יודעת שיש לי, זה לא מקדם אותי מבחינה תעסוקתית".

ביקשנו לקבל את תגובת הרב הראשי לישראל על סוגיה זו: "הרבנות הראשית לישראל אינה אקדמיה ואיננה גוף המקנה ידע הלכתי, אלא גוף מסמיך שתפקידו לבחון ולהכשיר רבנים ודיינים.
מבחני הרבנות והדיינות אינם לשם תואר אלא בוחנים כשירות לתפקיד. לנוכח התפיסה ההלכתית של מועצת הרבנות הראשית לישראל לפיה אישה לא יכולה לכהן בתפקידי רבנות ודיינות, הרבנות מתנגדת לפתוח את מערך הבחינות לנשים", מסרו.

 

אני חושבת גם על תלמידות החכמים של עוד 5-10 שנים, אני רוצה לבסס את העולם ההלכתי הנשי, שנשים תדענה שיש להן אופק בעולם התורה, ושהן יוכלו להשקיע את זמנן ואת שנות הקריירה שלהן בעולם התורה

פתרונות מחוץ לרבנות

כיום, בעקבות העתירה של 'עתים' והמשפט שעוד בעיצומו, כתגובה על העתירה מדינת ישראל התחילה לתכנן מערך חלופי לבחינות דרך משרד הדתות, כך שתינתן אפשרות לנשים להבחן באופן ממלכתי אך לא דרך הרבנות הראשית.

עו"ד סקעת מסבירה על הפתרון האפשרי שהמדינה הציעה: "כרגע מה שהמדינה מנסה לקדם זה מערך בחינות אלטרנטיביות שכביכול יהיה פתוח לשני המינים, אבל כמובן שרק נשים ייגשו אליו, כי אין לו משמעות והכרה כמו לבחינות שדרך הרבנות, אז ברור שגבר שלמד את כל החומר יבחר לגשת לבחינות דרך הרבנות ולא דרך המערך האלטרנטיבי.

"המערך הזה רחוק מלתת את המענה של הבעיות שאנחנו מדברות עליהן", ממשיכה עו"ד סקעת. "כרגע למבחנים הללו לא יהיו שום נפקות מעשית, ויצטרך להיות אחר כך עוד מאבק שלם כדי שיכירו במבחנים האלו באותה רמה שמכירים במבחנים של הרבנות; נצטרך לבקש מכל משרד ממשלתי שייתן תוקף בנפרד לתעודות האלה, שכרגע אין להן שום תוקף. אם נמשיך עם דוגמת המורה: אותה מורה שתיגש לבחינה הזו לא תקבל העלאת שכר ממשרד החינוך כי משרד החינוך כרגע לא מכיר בתעודה הזאת, אז מה עשינו בזה?".

בנוסף, היא מסבירה שהמתווה הזה כרגע תלוי במשרד הדתות, וברגע שיהיו בחירות יכול להיות שהשר הבא של משרד הדתות לא ירצה להשתמש בו, והפתרון שסוף סוף הוצע כבר לא יהיה רלוונטי, והן ישובו לנקודת ההתחלה: "זו סיבה נוספת לכך שזה לא פתרון קבע בעיניי. אני חושבת גם על תלמידות החכמים של עוד חמש או עשר שנים, אני רוצה לבסס את העולם ההלכתי הנשי, אני רוצה שנשים תדענה שיש להן אופק בעולם התורה, שנשים יוכלו להשקיע את זמנן ואת שנות הקריירה שלהן בעולם התורה".

אנגלברג מצטרפת לקבול על הארעיות שבמתווה: "אנחנו לא רוצות להוביל דרך חד פעמית, הצלחה בשבילנו תהיה שכל הנשים אחרינו יידעו שהן מקבלות איזו שהיא תעודה ושיכול להיות להן עתיד בעולם התורה".

רק לא להתעמת

נדמה שההצעה של מדינת ישראל מתאמצת שלא להתעמת בשום פנים ואופן עם הרבנות הראשית, אפילו במחיר של הקמת גוף נוסף, שכאמור, בפועל ייבחנו בו נשים בלבד, ועוד לא דיברנו על העלויות.

להלן ציטוט מתוך דבריה של השופטת ברון מתוך פרוטוקול המשפט: "מדובר במערך הבחינות הממלכתי והרשמי של מדינת ישראל למתן הכרה בידע התורני ופסיקת הלכה כאן. איני מבינה מדוע לחפש פתרונות מחוץ לרבנות? למה לשלוח את הנשים מחוץ לחצר האחורית? … הציפייה הראשונית כי החיפוש אחר פתרון ייעשה בתוך הבית".

עו"ד סקעת: "תלמידות חכמים אינן פחותות ברמתן מתלמידי חכמים. ידע צריך להיבחן באמות מידה שוות. אני לא רואה הצדקה לקיום שני גופים נפרדים שנותנים את אותו השירות אבל ההכרה בהם שונה. למה שמשלם המיסים ישלם מכיסו על שני מערכים נפרדים שנותנים את אותו שירות בדיוק, רק כדי שנשים לא ייבחנו דרך הרבנות? מלבד הבעיות המהותיות במתווה מדובר בבזבוז עצום של כספים ציבוריים".

גם אנגלברג לא מסופקת מהפתרון שהמדינה מציעה: "חלק מהבעיה של המבחנים החלופיים היא שרק כדי שזה לא יהיה תחת ה'טייטל' של הרבנות הראשית, יפתחו מערך חדש שלם שיצרוך המון משאבים; זה אומר שצריך לדאוג שהבוחנים והשאלות יהיו באותה רמה, וצריך לבנות מבחנים מחדש ולפרפר בין כל משרדי הממשלה כדי שיכירו במבחנים הללו. אלו המון תהליכים ארוכים ומסובכים והמון כסף מקופת המדינה שפשוט נשפך סתם כשהחלופה היא פשוטה כל כך. המדינה רוצה לשלם כל כך הרבה כשהאפשרות השנייה היא בסך הכל לשכפל את המבחנים ולהכשיר כיתה ייעודית לנשים".

לברטוב נמאס: "כואב לי לגייס את הכוחות נגד הרבנות, אני לא רואה בבג"ץ שותף שלי, ועוד שותף נגד הרבנות. אבל, בנושא הזה כלו כל הקיצים, אין ברירה – אז זה ייעשה בכוח, באילוץ. עם כל הצער שבדבר. אני לא אוהבת את הדרך הזאת ואת המרד נגד הרבנות אבל אני מסכימה עם המטרה ומשוכנעת בחשיבות שלה, אז כנראה שאין ברירה".

עבור כל הנשים

אנגלברג, ברטוב ועו"ד סקעת רואות במאבק הנוכחי אבן דרך היסטורית שתשפיע על עתיד העולם היהודי.

"בכל הדורות היו נשים דוסיות אורתודוכסיות שפסקו ולמדו. אני בטוחה שלאט לאט זה יעבור ויחלחל", ברטוב מקווה.

"יש הרבה מאבקים שבעבר היו נראים כמו הר לפני שצלחו אותם, מאבקים של משגיחות כשרות, טוענות רבניות, כל הישג כזה היה כרוך במאבק משפטי ארוך ומייגע שהיה נראה בלתי עביר. וכיום, לא רק שהמאבקים הצליחו, אלא שזה ממש חלק מהחיים ונהיה כמעט מובן מאליו שאת התפקידים הללו מאיישות נשים", מצטרפת עו"ד סקעת.

אנגלברג: "התקווה שלי היא שהאקט הזה לא יהיה אקט שנושא דגל פמיניסטי אלא אקט ברור מאליו שכל אישה שרוצה להעמיק בהלכה – יכולה לעשות את זה. איזה כיף שיש עוד נשות תורה והלכה שיודעות לדבר את השפה הזו. כמו כל גבר שמצטרף לעולם הזה, אנחנו מוסיפים יחד עוד תורה לעולם. בסך הכל הדרישה שלנו היא להגדיל תורה ולהאדיר אותה", היא מבטיחה.

(ניצבים תשפ"ב)

הפוסט הלכות נשים: הנשים הלמדניות דורשות להיבחן – כמו הגברים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

יחד עם קבוצת אברכים של ישיבת מרכז הרב שהייתה איתי, ועם הרב יוחנן פריד יבדל"א וכמה יהודים אחרים, ייסדנו את המכון שלקח על עצמו את המשימה של הרב קוק זצ"ל, בעידודו של הרב צבי יהודה זצ"ל, לחדש את הקשר בין התלמוד להלכה, ולחבר ביניהם, מכיוון שכדי לדעת טוב את ההלכה על כל פרטיה צריך לדעת את היסודות של הגמרא בצורה יסודית ומקיפה, של כל דברי הראשונים כולם- גם של הפוסקים הפחות ידועים, כך שניתן להרגיש שכל אחד מהם מחווה דעה. זה לא מספיק לדעת רק מה אומר כל אחד, אלא גם למה הוא אומר ככה. לא רוצים לעשות מחלוקות סתם, לחינם, אלא יש סיבות שורשיות שמכוונות כל אדם לפי ההבנה שלו לכיוון מסוים, וההבנה הזאת מביאה למסקנות לפעמים שונות. כתוצאה מזה ההלכה גם כן נקבעת לפי ההלכות המתאימות ביסודות של הסוגיה בגמרא.

אנחנו עוסקים בדבר הזה כבר יותר מ-50 שנה. זה פרויקט ענק, על כל הש"ס כולו, וכבר ב"ה ערכנו 28 מסכתות מתוך 35. אנחנו מקווים שנזכה להוציא את הכל בעז"ה בקרוב.

תלמיד של הרב צבי יהודה קוק

כשהגעתי לישיבת מרכז הרב בשנת תשכ"ד, עוד לא היו כל כך הרבה תלמידים, אבל גם לא היו אומרי שיעורים, מגידי שיחות ומלמדי אמונה. הרב צבי יהודה היה היחיד בתקופה ההיא שלקח על עצמו את האחריות ואת היכולת ללמד את ציבור התלמידים הצעיר שהיה מעוניין לקבל הדרכה ודעה בענייני אמונה.

הרב הבין את התקופה המיוחדת שבה אנחנו נמצאים; להקים מדינה ולקיים מדינה יהודית בארץ ישראל זה לא דבר פשוט, קל וחומר אחרי 2000 שנות גלות. היה צריך גיבוי תורני – לראות את הדברים האלה מפרספקטיבה של ראייה אמונית אמתית. מי שנתן את הרמה הזאת של הדברים, כחלק מתפיסת העולם הדתית שלנו, זה הרב צבי יהודה. לא היה מישהו אחר שיכול היה לקבל על עצמו את התפקיד הזה, והוא עשה את התפקיד הזה בסבלנות רבה, חזר ודיבר על הדברים עד שהם נקלטו ונהפכו לנחלת הכלל. זו זכותו הגדולה של הרב צבי יהודה שאלפי רבבות צעירים, בעיקר של הציבור הדתי לאומי, שותפים לתפיסת העולם האמונית ביחס למדינת ישראל, ורואים אותה כפרויקט שמבטא עניין של קיום של מצוה כללית של יישוב ארץ ישראל ומבטא גם את התשוקה הגדולה לגאולה שלמה בעז"ה. זה הולך ביחד.

רב עיר דתי לאומי

לא בכל מקום זה מצוי. הרב משמש בתפקיד הזה – לא רק כרב לדתיים, אלא גם כרב לחילונים. ירושלים, למשל, היא עיר מגוונת במיוחד שיש בה ציבור חילוני, ציבור חרדי, ציבור דתי לאומי וציבור מסורתי.

צריך שהרבנים קודם כל יהיו מתאימים לציבור, כך שממילא הם יוכלו להבין מהם הדברים שחשובים לציבור, איזה דברים צריך לעשות ולומר ואיך לקרב את האנשים בסופו של דבר לתורה ולמצוות. כשיש יכולת התחברות מבחינה דתית, חברתית ואישית, יש קשר בין הציבור לרב ובין הרב לציבור. זה דבר מתבקש, ולא לקחת רב שכאילו הגיע מהירח – שעכשיו יהיה רב של ציבור דתי לאומי. הדבר צריך להיות מתאים מלכתחילה – שיהיה רב שמתאים לציבור. גם רב דתי לאומי צריך שיהיה, לא רק רבנים אחרים. לפעמים לא כולם מבינים את זה.

שני רבניי עיר – נצרך?

ראיתי דברים חמורים מאלה… קצת חיכוכים, זה טבעי, אבל זה לא כל כך נורא. בירושלים, למשל, זו עיר גדולה מאוד, אז בוודאי שזה יכול להתאים. רב אחד לא בטוח יכול להספיק להגיע לכולם והרב השני אולי כן יגיע יותר לקבוצות אחרות, כך שזה דבר מתבקש ולא צריך לראות את זה בצורה כל כך קשה. אנחנו יודעים ממסכת אבות את מה שנקרא בלשון המשנה – תקופת הזוגות. היו מה שנראה כמעין שני רבנים ראשיים שחיו בשלום ואמנם אמרו דעות שונות – אבל נשארו ידידים, ורואים שכל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים: הדעות שונות אבל הן צריכות להתקיים כי יש מקום לכל דעה ולכל מחשבה, לכל כיוון.

רב העיר ירושלים

זה תפקיד מעניין. המרוכבות שבו, הצורך להיות מחובר גם לציבור החרדי וגם לציבור החילוני – זה דבר לא פשוט. לקיים פורום של תלמידי חכמים מכל המגזרים, להיכנס לבירורים של שאלות תורניות כפי שאני עושה ועשיתי – זה דבר מאוד מעניין, וזה גם מוכיח שעל ידי גישה נכונה אפשר להגיע לקרבה בין החלקים השונים של הציבור. בירושלים זה דבר מאוד מתבקש.

הרבנות הראשית לישראל – מייצגת את כולם?

הרבנות הראשית לישראל לא מצליחה לייצג את כלל המגזרים. הרב צריך להיות מישהו שהקהל שלו יהיה מתאים לו, שיהיה קשר מהותי ומשמעותי בין הרב לקהל הגדול של הארץ. ובכלל, רבנות ראשית לישראל צריכה להיות רבנות שיש לה את ההבנה שיש כאן משהו מיוחד. זו לא רבנות של איזו עיירה קטנה במקום בקצה העולם. שאלה שנידונה לגבי כלל ישראל המאורגן כציבור לאומי בארץ ישראל במדינת ישראל – דורשת מחשבה הלכתית מיוחדת במינה. זה הדבר שמתבקש וזה צריך להיות הקריטריון לרב ראשי.

רפורמת הכשרות

אין שום בעיה בכשרות. הבעיה היא באנשים, לא בכשרות. זו לא בעיה בשיטה. הדיון של רפורמת הכשרות זה לא משהו מהותי אלא משהו פרוצדורלי. במקום לסדר את הפרוצדורות, יותר טוב לדאוג לאנשים שיהיו מסודרים בצורה יותר טובה ואז ממילא הכשרות תהיה גם כן יותר טובה. אין כאן שום הצעה מיוחדת – אני לא מאמין ברפורמת הכשרות, היא דורשת כמה תיקונים ולא כדאי לפגוע ברבנים המקומיים שעושים עבודה טובה.

הכשרות במדינת ישראל זה אחד ההישגים הגדולים ביותר במדינה של הרבנות הגדולה והמיוחדת הזו. רוב תוצרת המזון בארץ זו תוצרת כשרה. לא הכל מהדרין ולא הכל חלק, אבל הרוב כשר. זה הישג עצום שאנשים לא מבינים אותו ומתעלמים מראייה נכונה של ההישגיות הזאת.

מהניסיון שלי בירושלים אני מוכרח לומר שיש כשרות בירושלים. בירושלים, 20 שנה לא היו רבנים ראשים לעיר ובכל זאת הכשרות נשארה ברמה טובה, וזה מראה שהכשרות חזקה בעיר, וקל וחומר כשיש רבנים – אז בוודאי שיש כשרות יותר טובה. לא צריך להוציא דיבה רעה על מה שלא מגיע לו את היחס הזה.

כשרות צוהר

אני חושב שצוהר טועים, ואחרים טועים.

מתווה הגיור

אני לא רואה הרבה דיונים הלכתיים מהותיים אלא דיונים פרוצדורליים – אם רבני ערים יגיירו או לא. אני לא מבין את הסוגיה הזו – אם רבני ערים נבחרו לרבנות בערים על סמך הקריטריונים של הרבנות הראשית לישראל, שהעמידה רבנים לערים ונתנה להם את הגיבוי להיבחר, איך הם יכולים לתת כשרות אבל לא יכולים לעשות גיור? אם רוצים לעשות הנחיות מהותיות צריך לקיים כינוס משמעותי של תלמידי חכמים גדולים של ממש שיישבו וידונו אם יש באמת דברים שיש מקום להקל אולי בנושא של גיור, צריך לקבל גיבוי מגדולי התורה ולא כל אחד בעצמו. צריך לתת את הגדרות לדברים האלה, אבל הגיור בעצמו צריך להתקיים, גם על ידי רבני ערים, אני לא רואה בזה שום בעיה. זו לא שאלה הלכתית אלא פוליטית.

היחס ליהדות העולם

רובם באמת יהודים וכדאי לקיים איתם קשר אישי, ציבורי וחברתי – בלי זיקה לתחום הדתי בפעילות שלהם. אנחנו לא יכולים לדון איתם בעניינים שקשורים לתפיסת העולם הדתית כביכול שלהם, זה לא בא בחשבון. 'מגלה פנים בתורה שלא כהלכה', זה דבר מאוד חמור, וקשה לקיים איתם שיג ושיח בעניין הזה. זה לא יכול להיות. פה, בארץ, בלאו הכי אין ביקוש אמתי ליהדות הרפורמית. הדתיים הם דתיים, החרדים הם חרדים, והחילונים לא זקוקים למסגרות הרפורמיות, הם יכולים להיות חילונים ובבר מצווה, לדוגמא, להגיע למסגרת דתית. את המסגרת הרפורמית צריכים בחו"ל, כשיהודים רוצים מסגרת יהודית. לכן, אין דרישה אמיתית לרפורמה בארץ. זה רק רעש של יחידים ולא רעש של ציבור. כשצריך לדעת לטפל בדברים ולסייע- צריך שכל טוב.

עליה להר הבית

אני לא עליתי להר הבית משום שהרבנות הראשית והרבנים הגדולים שאנחנו רואים את עצמנו כתלמידים שלהם, קבעו בתחילת התקופה כששוחרר הר הבית שאמנם מדובר בשמחה גדולה אבל שאסור לעלות אליו. זה נכון מבחינה ציבורית, כי אפילו אם יהודים מכירים את המידות של הר הבית ויודעים איפה הגבולות של ההיתר ואיפה הגבולות של האיסור, צריך לדעת שזה מקום שבו כחוט השערה אתה עובר ממקום מותר למקום אסור.

אם ייכנסו לשם אנשים באופן ציבורי בלי הנחיות ובלי יכולת הנהגה אמתית – חס וחלילה יעברו כולם על איסורים חמורים. החשש הוא גדול. יש כאלה שאומרים שהם מכירים את המידות, אבל זה עניין של יחידים. יש כמה רבנים גדולי תורה שאמרו היום שהם יודעים ומכירים את המידות, ואם התלמידים שלהם הולכים עם הרבנים האלה בכל דבר שצריך לנהוג – אז באמת אפשר לראות בצורה סבירה את זה שהם מקיימים את העליה ביחד עם הרבנים שלהם, אבל רק כשמדובר ברבנים שהם לומדי תורה ואחראים מאוד מבחינת היכולת למדוד.

בינתיים יש לנו ב"ה את הכותל המערבי, את ארץ ישראל, יש הרבה מקומות להתפלל בהם, ועל זה נאמר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. לפי המצב של הדור אנחנו לא יכולים עוד להרשות לעצמנו שכולם יעלו להר הבית. בעז"ה כשיעלו זו תהיה שמחה גדולה ונקווה שתהיה בקרוב.

(במדבר תשפ"ב)

הפוסט השבוע בעזרת גברים: הרב אריה שטרן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחרי שניסה (והצליח מאוד חלקית) לעשות סדר בתחום הכשרות, ניסה (ולא הצליח, נכון לעכשיו) לעשות סדר בנושא הגיור, שם השר לשירותי דת, מתן כהנא, את יהבו הפעם על נושא בחירת רבני הערים.

כהנא חתם ביום ראשון על עדכון התקנות לבחירת רבני ערים ורבני מועצות מקומיות, בהן הגבלת כהונה לרבני עיר, שינוי תהליך הכרזת נבצרות לרב עיר שאינו כשיר לכהן, ושינוי הנציגים בגוף הבוחר. נכון להיום, ב-35 ערים בישראל, בהן ערים מרכזיות כמו תל אביב, חיפה, ראש העין ועוד, אין רב עיר שנבחר כחוק. המשמעות היא לא רק לגבי תושבי אותן ערים, אלא גם לגבי בחירת רבנים ראשיים לישראל, שכן רבני 30 הערים הגדולות חברים בגוף הבוחר של הרבנים הראשיים לישראל. בחירות שם צפויות ביוני הבא, כך שלהצבעה שלהם יש משקל חשוב מאוד לגבי מי ייבחר לרב ראשי לישראל. אולי זה מה שממריץ את כהנא לטפל כאן ועכשיו בנושא? (דבר חשוב כשלעצמו).

עפ"י התקנות החדשות כהונת רב עיר מעתה תהיה לעשר שנים, (כמו הרבנים הראשיים לישראל), אולם מועצת העיר תהא רשאית להאריך את כהונתו בעשר שנים נוספות, אפילו יותר מפעם אחת, ועד לגיל 70. אז, ייצא לפנסיה. בדיוק כמו השופטים. זה באשר לרבנים חדשים שימונו, אי"ה. (בהערת אגב- בוועדה לשירותי דת בכנסת הוצג שהגיל הממוצע של רבני ערים הינו 69, אורך הכהונה הממוצעת – 30 שנה. בין השנים 2019-2021 מונו רק 3 רבני ערים; במבשרת ציון, לוד וחדרה).

ומה באשר לרבנים מכהנים? עד כה, כהונת רבני עיר שנבחרו לפני שנת 1974 לא הוגבלה כלל. התקנות החדשות קובעות שרבנים אלה, גם אם הם מכהנים כבר, יסיימו את כהונתם בגיל 80. ואלו מתוכם שכבר עברו את גיל 80 יסיימו כהונתם תוך שנה מפרסום התקנות ברשומות.

הקטע המרענן לא פחות בתקנות האלה הוא תהליך בחירת רב עיר. עד כה העניין היה מסובך ומורכב מאוד עם טונות של פוליטיקה ארצית ומקומית. שמור לי ואשמור לך, תן לי רב ספרדי תקבל רב אשכנזי. עדיף חרדי. עפ"י התקנות החדשות, המשקל לבחירת רב, במקומות בהם אין עדיין רב ראשי, יעבור לרשות המקומית והתהליך יהיה פשוט ומהיר. הגוף הבוחר ("האסיפה הבוחרת") יהיה מורכב מכלל חברי מועצת הרשות המקומית, מנכ"ל הרשות המקומית ומנציגי ציבור שאת מחציתם ימנה השר ומחציתם תמנה מועצת הרשות המקומית. בנוסף, השר קבע כי הגוף הבוחר יורכב לכל הפחות מ-40% נשים.

נושא נוסף שהתקנות החדשות מטפלות בו הוא נושא הנבצרות. אין זה סוד שבמספר (מועט אמנם) של רשויות מכהנים (ומקבלים שכר) רבנים ראשיים שמזמן כבר אינם מתפקדים כדבעי, מחמת גילם ומצב בריאותם. עפ"י המצב החוקי הנוכחי, הסמכות להכריז על רב עיר כזה כ'נבצר' היתה בידי מועצת הרבנות הראשית והשר לשירותי דת. לא זכור מקרה שהם עשו כן. לא נעים, אתם יודעים. על פי התקנות החדשות, ועדה רפואית היא זו שתקבע אי כשירות של רב להמשיך ולכהן בתפקידו. עוד נקבע, כי תוקם ועדה שתפקידה יהיה לבחון את התאמתו של כל מועמד לתפקיד רב העיר (מי יכהן בוועדה? מה הקריטריונים? הלכתיים? אישיותיים?). ותחזיקו חזק, נוכח זה שלמרבה הצער והבושה היו ויש רבנים החשודים בפלילים (דבר שבעבר לא היה עולה על הדעת), עפ"י התקנות החדשות, לא תאושר מועמדות לרב עיר למי שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה פלילית חמורה אף אם טרם ניתן פסק דין סופי בעניינו, או שהוגשה נגדו קובלנה או תובענה משמעתית בעבירה שמפאת חומרתה אין הוא ראוי לכהן כרב עיר. ובכן, מתי כל הבשורה הזו תהיה בתוקף? עפ"י משרד הדתות, התקנות ייכנסו לתוקף מיד עם פרסומן ברשומות.

בעיניים שלי: עוד יוזמה מבורכת של השר מתן כהנא. לצמצם את השליטה של הפוליטיקאים והרבנות הראשית החרדית בבחירת רבני ערים, הענקת יותר משקל לנציגי התושבים בבחירת הרב לעיר בהם הם מתגוררים, נעילת הדלתות בפני מועמדים שאינם ראויים אף אם הם בעלי קשרי משפחה 'נכונים', וכדומה. השאלה היא האם יצליח השר כהנא, חבר במפלגת 'ימינה' המתנדנדת, בקואליציה רעועה הנשענת על אצבעות ח"כים ערבים, להעביר את התקנות בעגלא ובזמן קריב, כל עוד הממשלה הזו מכהנת. האמת? אני סקפטי. וכאמור, לכך יש השלכה עצומה גם על בחירת הרבנים הראשיים הבאים, יוני 2023. האם תצליח הציונות הדתית (לא, לא המפלגה הנקראת כך, אלא המגזר) להעמיד מתוכה מועמד מוסכם ולנצח במערכה? שוב, תסלחו לי, אני סקפטי.

מתנועת נאמני תורה ועבודה נמסר: "אנו מאמינים כי התקנות החדשות יועילו במינוי רבני ערים שיהיו מקובלים על כלל הציבור, ויעמיקו את תחושת המחויבות והאחריות שלהם לציבור שאותו הם משרתים. בכך הן יחזקו את דמותה היהודית והדמוקרטית של המדינה".

(בהר תשפ"ב)

הפוסט ועכשיו, המשימה: מינוי רבני ערים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.