א. המעמד בהר הכרמל

מתוך אילוץ הבצורת ולזמן קצר בלבד, היה אחאב מוכן לתת לאליהו לעשות שפטים בנביאי הבעל ולגרום לעם לרגע של התרוממות רוח ואמונה בה'. מסתבר שאף הוא קרא עימהם "ה' הוא האלוהים". אליהו העריך רגע יקר זה ורץ לפניו מהכרמל עד יזרעאל, מתוך תקווה להידוק הקשר ביניהם ולפתיחת דף חדש.

הכבוד והיחס החיובי למסורת ישראל שבהם התאפיין אחאב, לא התקיימו אצל איזבל, בת אתבעל מלך צידונים. צידון היא מעצמה ימית והמילה האחרונה בתחום התרבותי והכלכלי. הפרימיטיביות הישראלית והקשר לעבר הרחוק בן מאות השנים נדחים בידי איזבל. היא מלאה בתחושת השליחות של הנאורות והקדמה, ובתנופה אדירה מעבירה את העם הזה "חינוך מחדש", הורגת את נביאי ה', ותחתם מקימה את נביאי הבעל והאשרה. הלקח לעם חד-משמעי – מסוכן מאוד להתנגד לרצון המלכה. לכן הוא עובד את ה' על-פי המסורת, ואת הבעל מאימת המלכה. בארמון ובממלכה שולטת למעשה איזבל. התרבות ומערכת המשפט בידה, ואפילו המלך סר למרותה.

כשחזר אחאב מהכרמל לארמונו חיכתה לו איזבל. לאחר ששמעה את אשר נעשה, שלחה שליח לאליהו לבשר לו את גזר דין המוות התלוי כעת מעל ראשו. איזבל ידעה היטב את רז השלטון: קבוצת האליטות הנאמנה, שדרכה היא שולטת בצבא ובכל המוסדות השלטוניים. בעוד אליהו מתייגע אל מול העם כולו ומשכנע אותו בהצלחה להאמין בה' – איזבל אוחזת את העם באגרופה הקפוץ ובכשפיה הרבים. העם חוזר לאדישותו וממשיך לפסוח על שתי הסעיפים. אליהו סבר שהשינוי המיוחל יבוא דרך רצון העם.

שמא לא היה לעם כח, או שמא טעה העם בהבנת הכבוד שחלק אליהו לאחאב. ולא השכיל להפריד בין כבוד המלכות לבין הצורך להחליף לפחות את המלכה. אליהו בורח למדבר ומתייאש: "ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבותי". ואכן, ה' לוקח אותו אליו השמימה, משם יראה את תלמידו אלישע הממליך את יהוא בן נמשי. זה הנוהג את מרכבתו בשיגעון, וזורק את איזבל מהחלון.

ב. נבות היזרעאלי

כדי לבער את העקשנים האחרונים הדבקים במסורת אבות ומתריסים כנגד המלך, משתמשת איזבל במערכת המשפט שבידיה. נבות עומד למשפט מכור מראש, שאותו ביימה איזבל בשיתוף זקני עירו ונכבדיה הסרים למרותה. היא שוכרת עדי שקר, כיון שהאמת אינה הנושא העומד לדיון, אלא דבר מה חשוב ממנה: הקידמה, הנאורות והשלטון.

מאידך, איזבל מבינה שכדי לזכות באהדת הציבור המסורתי שעדיין לא שכח את ערכי העבר המיושנים, אין די בנימוק של כבוד המלכות לבדו. יש להצמיד אליו גם את המושג המקודש: כבוד ה'.

כבוד המלך הוא-הוא כבוד-ה', טוענים עדי השקר השכורים: "ברך נבות א-להים ומלך". נבות מוצא להורג, הציבור שומע ומפנים – מערכת המשפט למצה את הדין עם מי שיתנגד לרצון בית המלוכה. אחאב יכול כעת לרשת את נכסיו ולנשל מהם את משפחתו, כדין מורד במלכות. אך בזאת נחרץ גורלו. הנביא בעל אזור העור ואדרת השער יפגשהו בחלקת נבות, ויבשר לו את אובדן מלכותו ומשפחתו. במקומם יעלה שלטונו של הנאמן לה' ולתורתו.

ג. המלחמה האחרונה

מתוך התרפקות על הלאומיות בשיא גדולתה, בימי משה הכובש את עבר-הירדן, קורא המלך: "הידעתם כי לנו רמות גלעד"? ומגייס את הצבא למלחמה באויב המר – בן הדד מלך ארם, זה ששוחרר על ידו במלחמה הקודמת. עד כה, למרות מעללי איזבל,  היה ה' בעזרו במלחמותיו, בזכות המוסריות החברתית והלאומית שאחאב ודורו הצטיינו בה. הוא משוכנע שכך גם יהיה כעת, ואינו שומע לדבר איש הא-לוהים המנסה להניאו מקרב זה.

אלא שלאחר רצח נבות, הפניית העורף המוחלטת לעבר, והשחתת המערכת המשפטית והתרבותית בידי איזבל – התמוססה שארית הזכות. ה' סר מעל אחאב, כפי שסר מעל שמשון המגולח. היה זה קרב נאדר גבורה והקרבה, שדורות רבים גדלו על ברכיו : "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם, כמספד הדד רימון בבקעת מגידון" (זכריה יב, יא), ומפרש התרגום – מספד על אחאב הנהרג בידי בן-הדד.

המלך המחופש נפצע מחץ אקראי, אך כדי שלא להפיל את רוח הלוחמים ביקש להעמידו במרכבה כאילו לא קרה דבר, ולא לפנות אותו משדה הקרב, כדי שלא לגרום בהלה ובריחה המונית. הדם ניגר והלך, ובערב המלך כבר שבק חיים, והיה לגיבור ישראל.

ד. בימים ההם ובזמן הזה

הרב קוק המשיל לאחאב את הלאומיות החילונית-מסורתית (בהספדו על הרצל "המספד בירושלים"). לאומיות זו התברכה במסירות-נפש לתקומת העם, וקשורה בסגנונות שונים עם המסורת. אך חולשתו של הרוב מאפשרת לקבוצות מיעוט רדיקליות, עתירות כח וסיוע חיצוני של גויים, למשוך את עגלתה של הציונות אל מחוזות הריקבון, כאיזבל בשעתה. גם הלאומיות שנוסדה בידי יוצאי בית-המדרש וינקה מלחלוחית המסורת, הולכת ונפגמת מאוד. בה בעת, הרוב הגדול עומד משתאה ולא מאמין למראה עיניו. רוב יהודי-ציוני זה פוסח במידה מסוימת על שתי הסעיפים, אך ברגעי התעלות הוא מכריז "הר הבית בידינו", בעת מלחמה קורא שמע ישראל ולובש ציציות, ובלכתו לבחור את נציגיו השלטוניים מביע ברובו עמדות יהודיות-שרשיות.

מתוך שאיפה לתיקון, רבים וטובים מנסים שוב ושוב את דרכו של אליהו, להשפיע על העם וכך לשנות ושוב את ההנהגה, אבל מוקדי הכח ממשיכים בשלהם. או-אז הם נוחלים מפח-נפש, כאליהו בשעתו, במערה שבמדבר. עד שיקום ממשיכו של אלישע, ויחליף את מוקדי הכח.

מעובד על פי ספרי "נחש הנחושת" – אנלוגיות תנ"כיות על שבר ותיקון בחיי היחיד והמדינה

הפוסט אחאב, איזבל ואליהו: תובנות תנכיות בעקבות הגירוש מגוש קטיף הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.