בתקופה כזו שבה כולנו מחפשים עוגן, מחפשים תשובות, אנו זקוקים מאוד להכוונה, לכלים שבאמצעותם נצליח להתגבר על האובדן הנורא, על רגעי הייאוש והשפל, הכעס והאכזבה, רגעי הפחד והתסכול. אנו זקוקים לקצת מסודו של חג הסיגד, בראש ובראשונה כדי ליצור אפשרות לדמיין מציאות טובה יותר שנותנת תקווה.

סבא שלי נהג לשבת איתי בכפר באתיופיה, לספר לי את הבטחות נביאי ישראל בדבר קיבוץ גלויות. הוא אהב במיוחד לספר את חזון העצמות היבשות. באחת ההזדמנויות שאלתי את סבי: "מתי נגיע לירושלים?" הוא השיב: "עכשיו!". לא הבנתי: "מתי זה עכשיו?", והוא השיב: "ממש עכשיו, עוד קצת נגיע לירושלים". גם הסבא שלו הבטיח לו ש"נעלה לירושלים עכשיו!", אבל למעשה מתברר שכל דור הבטיח לדור אחריו "עכשיו". היו לנו תקופות של חושך ואפלה ובכל זאת הצלחנו לאחוז  בתקווה ולא לשקוע בייאוש. גם ברגעי השפל ידענו לקום, להתאושש ולהמשיך ללכת. התקווה לא מבטיחה בהכרח סוף טוב, אבל היא מעניקה כוח להמשיך ללכת ולאחוז במחר. "ומחה ה' א-לוהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר". ולפעמים התקווה מתממשת והחלום הזה של שלושת אלפים שנה הופך למציאות. אנחנו כאן.

לצד זה חג הסיגד מבקש מאיתנו לחדש את הברית מחדש. הברית תופסת מקום נכבד בתודעה של התרבות האתיופית. הברית התבססה על קשרי נאמנות בין הכפרים השונים, מחויבות מוחלטת שאינה תלויה במצבי רוח משתנים או בחילופי הזמן והשפעותיו. ברית זאת התקיימה ביחסי שותפות לצד מחויבות עמוקה לתמיכה הדדית, שבועה ועמידה זה לצד זה במצבים המאתגרים של החיים. ברית כזאת העניקה תקווה וביטחון אצל כל הצדדים. ברית זאת איננה חוזה או אמנה בין שני צדדים שבאו להסדיר בניהם עניינים שונים. זה  משהו אחר. זאת ברית הכתובה בלב מתוך אמון מלא בין אחד לשני. ברית זאת עלולה, עם הזמן, להיחלש ועלולים להיווצר בה סדקים בנאמנות.

חג הסיגד זימן את כולנו, מידי שנה, לחשבון נפש ציבורי. הוא יצר את ההזדמנות לחידוש הברית ולחיזוק הנאמנות בין הכפרים השונים. חג הסיגד מבקש מאיתנו להפסיק את שיח האשמות ההדדיות, את  העיסוק המסיבי, הציני והמזלזל. להפסיק את השיח שמחלק אנשים בין מחנות. ויותר מזה, את החלוקה בין אם 'אתה משלנו' או 'אתה לא משלנו', וחמור מכך את המחשבה אפילו שכל מי שהוא 'משלנו' אוטומטית הוא טוב וכל מי ש'אינו משלנו' הוא אוטומטית רע, מסוכן ומטורלל. חג הסיגד מבקש מאיתנו לא ליפול כשבויים למצב סטטי של תגובתיות של מצפון רע, שנאה, תאוות נקם והאשמה. חג הסיגד מבקש מאיתנו להציב מראה מול עצמנו ולעבור משיח של האשמה לשיח של אחריות אישית.

אין קבוצה בחברה הישראלית, שלאחר השבעה באוקטובר, נשארה אדישה ולא עברה איזשהו תהליך של ישראליזציה. חג הסיגד קורה לנו לנצל את ההזדמנות שנוצרה ולחדש את הברית, להחזיר את התקווה, את האמון ההדדי, בין הקבוצות השונות, יהודים, מוסלמים נוצרים, ספרדים, אשכנזים, עולים חדשים, ותיקים, חילוניים ודתיים המרכיבות היום את החברה הישראלית הנפלאה שלנו.

חג הסיגד גם מספק לנו כלים איך לעשות זאת. חג הסיגד, בדומה למעמד הר סיני, התקיים בהר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן כדי לציין הכנעה והתבטלות בפני הא-לוהים. חג הסיגד מבקש מאיתנו לשים אבן על הכתף ועל הראש שלנו, מתוך אמונה שעלינו להוריד את עצמנו ולהכיר את נבכי נשמת הזולת. לראות את ה"שגעונות", את מה שנדמה כיציאה מהנורמה – כמשהו שאפשר להכילו ולהבינו. חג הסיגד מבקש מאיתנו להניח את אבן ההכנעה על ראשנו, להתכופף ולהעציב את תחושת הגורל והייעוד המשותף. ובא לציון גואל.

הפוסט לשאוב אנרגיות מחג הסיגד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחת הסוגיות המאתגרות שאתם היו צריכים להתמודד האבות והאימהות הם הקונפליקטים המשפחתיים הנוגעים בשאלות של "מי בפנים ומי בחוץ", מי ממשיך את הברית, ומי נותר זר או מחוץ למעגל הנבחר. המאבקים בין יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, אינם רק סיפורים על יחסים משפחתיים; הם מהווים את היסודות לשאלות עמוקות יותר של גבולות והגדרות שייכותם של אלה שנמצאים "בחוץ". והשאלה העולה היא מי מגדיר מי בחוץ ומי בפנים? מהם הערכים והאמונות שמגדירים קבוצה כלשהי כמי שממשיכה את החזון הרוחני והברית עם הקב"ה, ומי לא ממשיכה? כלומר הקונפליקטים הללו אינם רק כמערכות יחסים משפחתיות, אלא גם כמשקפים מתח מתמיד סביב שאלות של זהות ושייכות. איך יהודי אתיופיה התמודדו עם השאלות הללו באתיופיה? ואיך הן מתמודדות עם זה היום בתוך החברה הישראלית?

בבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של 'ביתא ישראל', עומד ערך יסודי אחד – ערך השוויון בין כל בני האדם. כולם מתייחסים לקב"ה בצורה שווה. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם פרטים וחלק מהישות האלוקית בצורה שווה. ובכל זאת, הייתה הבחנה ברורה בין ישראל ובין שאינם ישראל. יהודי אתיופיה חיו באתיופיה במשך אלפי שנים, והם הצליחו לשמור על זהותם הישראלית. זהו סיפורה המופלא של "ביתא ישראל", קהילת יוצאי אתיופיה, העתיקה בקהילות ישראל ששבה לחיות בקרב עַמה ההיסטורי, כשהיא עמוסת מסורות עתיקות, סיפורים ומנהגים המיוחדים עכשיו רק לה.

והנה, מייד עם הגעתה לישראל מנהיגיה ביקשו להוריד מחיצות. הם אמרו – אנו חזרנו הביתה לעם שלנו. בבית אין אויבים, הם אמרו. זה שינוי חשוב בין התפיסה הגלותית לתפיסה של החיים בישראל. אבל מהמכתב שקיבלתי השבוע מאבא מאמץ של ילד יוצא אתיופיה, מתברר שבבית יש עדיין מחיצה המגדירה מי בחוץ ומי בתוך.

"יש לי בן בכור מאומץ ממוצא אתיופי שהתחיל כאומנה בגיל 8 חודשים, ולאחר כשנה הצלחנו להסדיר את תהליך האימוץ… הבן שלי עכשיו הגיע לגיל בר מצווה, ובבואנו להעלותו לתורה נתבקשנו להמציא אישור יהדות. אנחנו בתאילנד וחווינו את הדחייה וההלם הראשוני. גם בגלל ההבנה וגם בגלל האופן בו התגלו הדברים. ניסינו בדרך בית חב"ד להשיג את האישור ואנחנו מתחילים להבין…שהבן שלנו לא יהודי. אני חושב אחרת, אבל לפני שאני מתפרק שוב, עליי להבין את העובדות".

התקשרתי לאבא. השיחה הייתה קשה מאוד, בבכי קורע לב הוא סיפר לי את הסיפור. הוא לא מבין איך מוסדות המדינה מתנהלים באופן אבסורדי מתנשא ומזלזל שכזה. הוא סיפר שכאשר הוא קיבל אותו לאימוץ, הצהירו בפניו שהילד הוא יהודי. אז איך פתאום עכשיו אומרים לי שהוא אינו יהודי?

לצערי, זו לא הפעם הראשונה שאני מקבל פנייה כזאת. משפחות שאינן יוצאות אתיופיה מאמצות של ילדים יוצאי אתיופיה ומתמודדות עם מגוון אתגרים, בין היתר גם בסוגיות הקשורות במעמד הדתי-הלכתי של הילדים. משפחות אלה חוות פעמים רבות תחושות של תסכול, כאב ולעיתים אפילו ניכור, כאשר הם מגלים לאחר שנים של אימוץ כשהילד הופך לחלק מהמשפחה, פתאום לפני הבר מצווה או הנישואין, שהרבנות מטילה ספק במעמדם היהודי של הילדים או דורשת מהם הליכי גיור לחומרא. מבחינתם של ההורים, מדובר בילדיהם בשר מבשרם שהם מגדלים ומחנכים כיהודים לכל דבר, והדרישה הפורמלית להטיל ספק בזהות היהודית של ילדיהם היא חוויה פוגענית ביותר. עבורם, הדרישה הזו היא עלבון גם לילדים וגם למשפחה כולה. תהליך זה מעביר מסר של זלזול ויחס מנוכר כלפי המשפחה.

אכן, מעשה אבות סימן לבנים. יהודי אתיופיה ידעו להוריד את המחיצה הגלותית, והשאלה היא האם האחרים הצליחו להוריד אותה או שמא להגביה אותה? למשל ידועה האמירה בשפת היידיש "ער איז פון אונזערע אדער נישט פון אונזערע" ("הוא משלנו או לא משלנו"). דווקא כאן בבית, בארץ ישראל, נראה לא רק שהאמירה הזאת לא דעכה ונעלמה מהעולם היא הלכה והחמירה. זה לא רק אם אתה משלנו או לא משלנו, אלא זה הופך להיות שכל מי שהוא משלנו אוטומטית הוא טוב, וכל מי שאינו משלנו הוא אוטומטית רע ומסוכן. "מעשה אבות סימן לבנים" אינו רק לדעת מתי להציב חומה לפני מי שאינו משלנו, אלא גם לדעת מתי להוריד אותה בפני אנשים משלנו, בשר מבשרנו, אף שהם שונים.

הפוסט מעשה אבות – סימן לבנים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

את ספר תהילים נהגו הצדיקים באתיופיה לקרוא בכל יום ואף לסיימו בכל יום. סבי זצ"ל נהג לקרוא במזמורי דוד בכל בוקר. מה כל כך מיוחד בספר הזה? חשבתי לעצמי, שדוד המלך מתאר יפה את מה שאני חווה באופן אישי ונראה לי שהרבה חווים את החוויה הזאת, שכן זה משהו יסודי בקיום האנושי בנורמה ועל אחת כמה וכמה בעידן של מלחמה. דוד המלך מצליח לשלב אמונה עמוקה עם רגעי ספק ותחושת נטישה.

מצד אחד, דוד מבטא אמונה חזקה בתחושת נוכחותו של א-לוהים, כפי שניכר בפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח), שבו דוד מדגיש את קרבת הא-ל כעוגן תמידי בחייו; מצד שני, במצבי מצוקה דוד מתייסר בתחושת ריחוק ואפילו עזיבה, כמו במילים "א-לי, א-לי, למה עזבתני" (תהילים כב, ב), שמבטאות תחושת בדידות נוקבת.

חשבתי לעצמי שלא בכדי יהודי אתיופיה נהגו לקרוא בספר תהילים בכל יום ולסיימו. כי הספר הזה מצליח לתאר בצורה מדויקת את הקשר הדינמי שבין המאמין לקב"ה. זה משהו מאוד אנושי. לכן נראה לי שיש במסורת המקראית כפי שנשתמרה אצל יהדי אתיופיה כדי להעניק לנו מזור וכלים איך להתמודד ברגעי המשבר הללו. להמשיך ללכת ולא לעצור לרגע. להתחבר לתחושות החיפוש, השבר והשאיפה לעוגן של קביעות. השאיפה לעוגן של קביעות היא ההבנה שאין דבר כזה קביעות. את ההבנה העמוקה הזאת כלפי החיים, יהודי אתיופיה קיבעו בשמירת ראש החודש כיום חג לכל דבר ועניין.

יהודי אתיופיה מציינים את ראש החודש כיום של חג. החשוב מכל ראשי החודשים הוא ראש חודש ניסן, אשר קשור לתאריך יציאת מצרים. ראש חודש הוא יום שמחה, יום חגיגי, ואין עושים בו מלאכה מחוץ לכפר. כן יורדים לנהר לרחוץ ולטבול. ביום עצמו מתפללים תפילות מיוחדות בבתי הכנסת וסועדים סעודות חגיגיות. אין קהילה שמדגישה את קדושתו של ראש חודש כיהודי אתיופיה.

בתקופת המקרא ציינו את ראש החודש בהקרבת קורבנות ובתקיעה בחצוצרות. בימי בית ראשון נהגו לעלות לרגל לבית המקדש כדי להקריב בו קורבנות, ושער החצר הפנימית נפתח במיוחד להמון העם שבא להשתחוות בפתחו. ביום זה נהגו להתכנס אצל הנביא כדי לשמוע את דבר ה׳ ושבתו בו ממלאכה. משחרב בית המקדש, התקינו חכמים את תפילת המוסף במקום הקורבן המיוחד, אולם לא נהגו בו איסור מלאכה, מלבד הנשים שנהגו לא לעשות מלאכה. לפי זה משתמע שמנהג בית ישראל משקף מנהג מקראי קדום, טרום תלמודי.

מה כל כך מיוחד בראש חודש? מה הקשר בין הסעודה המשפחתית שהתקיימה מדי חודש למהותו של ראש החודש? בגמרא מסופר על כך שבעת בריאת העולם השמש והירח נבראו באותו גודל. הירח פנה לקב"ה וטען שאין אפשרות לשני "מלכים" למשול ביחד. בתגובה, ציווה הקב"ה שהירח יקטן. הירח התלונן, ולכן ה' נתן לו פיצוי – הוא ישלוט בלילה ויהיה לו תפקיד חשוב, וגם הוא יקבל זמן מיוחד משלו עם ישראל, בקידוש הלבנה.

סיפור זה מעלה מספר תובנות על הקיום האנושי. הירח מייצג את תכונת הענווה בכך שהוא קטן לעומת השמש. יש בכך רעיון של קבלה, גם במצבי הקטנה ואובדן. אבל גם היכולת להשתנות ולהתחדש: הירח, שמתהווה ומחזורו אינו קבוע, משמש סמל למצב הארעי בעולם שבו הדברים מתמעטים אך בסופו של דבר מתחדשים ומתחזקים מחדש. כלומר, ראש חודש הוא סמל הארעיות. המסורת המקראית מכירה בכך שהחיים הם זמניים ומשתנים, ולכן יש צורך למצוא משמעות גם בזמנים של תהליך ירידה או נסיגה, כי תמיד יש תקווה להתחדשות, בדומה למחזור הירח.

חלק מהתמודדות של המצב האמוני והאנושי הזה הוא שהאדם אינו לבד. יש חיבוק, יש דאגה, יש אכפתיות, יש עזרה ותמיכה, יש משפחה. זה סוד הסעודה המשפחתית אשר התקיימה בתקופת המקרא בכל ראש חודש. החיבוק המשפחתי הזה גורם לנו להרפות ממה שקרה, ומצד שני להתגבר, לקום ולהתרומם ולהמשיך את החיים.

לכן, בעקבות הצעתו של ד"ר חיים פרי, איש חינוך, פעיל חברתי והוגה דעות, בקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה שבקריה האקדמית אונו, החלטנו להחזיר עטרה ליושנה ולהציע להחזיר לעם בישראל, יהודים ושאינם יהודים, את סוד הסעודות המשפחתיות מתקופת המקרא. סעודה משפחתית זו יש בכוחה לעטוף את האדם בתקווה. תקווה שמאפשרת למחות את הדמעות, לקום, להמשיך לצעוד ולחייך.

הפוסט סוד הסעודה המשפחתית בראשי חודשים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המסורת האתיופית, בניגוד לזו של חז"ל, אינה מפרידה בין מצוות ארבעת המינים לבניית הסוכה. פסוק בספר נחמיה, המתאר את חגיגות הסוכות בשיבת ציון, מציין: "…הָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת…". אין זכר לארבעת המינים כמצווה נפרדת מהסוכה. השאלה היא: מתי וכיצד הופרדו ארבעת המינים מבניית הסוכה?

המעבר הזה מסמל מעבר מחג סוכות חברתי לחג דתי. באתיופיה, חג הסוכות נתפס כחג חברתי, שבו המרכז היה הכנסת אורחים ואחדות קהילתית, פחות עיסוק בפרטי המצוות הטכניות של הסוכה וארבעת המינים. הרעיון המרכזי היה להתמקד באחר ולא בעצמי, ולכן יש קשר ישיר בין סוכות ליציאת מצרים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי…". המשמעות כאן היא לא רק לזכור את יציאת מצרים, אלא גם את הליווי הא-לוהי במדבר. נראה כי יהודי אתיופיה שמרו על מסורת שבה חג הסוכות היה חברתי יותר מדתי. אולי במרוצת הזמן, כשקיבלה המסורת משמעות דתית חזקה יותר, ארבעת המינים הפכו למצווה נפרדת, המסמלת את איחוד כל חלקי העם היהודי.

הבדל בין הראש החברתי לראש הדתי מתבטא בגישות השונות לחיים הדתיים והחברתיים. הראש החברתי לא יתמקד בקיום תפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי, כגון בתל אביב, ולא במקומות שבהם הדבר פוגע בחוסן החברתי. אף שבמסורת האתיופית הייתה הפרדה בין גברים לנשים באירועים, גם אם לא דתיים, ההפרדה לא כללה מחיצה מחמירה. הראש החברתי עוסק במשמעות העמוקה של האמונה, כמו הישיבה בסוכה, ולא בפרטים הטכניים כמו גובהה או בשאלה האם "פרי עץ הדר" הוא אתרוג או תפוז. עבורו, הישיבה בסוכה מסמלת את האמונה בקב"ה ואת התחושה שהאדם תמיד מהלך בצילו.

לעומת זאת, הראש הדתי לא בהכרח קשור לאמונה עצמה, אלא לתפיסה שנאחזת בפרטים מסוימים, בדרך שעלולה להוביל לאובדן האחריות החברתית ולפגיעה בחוסן הלאומי. ייתכן שהמצב הזה מאפיין את מה שעברנו בשנה האחרונה, עד שמחת תורה של שנת תשפ"ד. מאז האסון הנורא שפקד אותנו ב-7 באוקטובר, החברה הישראלית כולה מתמודדת עם תקופה של ארעיות וחוסר ודאות. אנחנו חווים תהליך עמוק של שבירת קונספציות ותפיסות לגבי החיים והמציאות שסביבנו. הכאב והאובדן שפקדו ופוקדים את כולנו גרמו להתעוררות חברתית-קהילתית יוצאת דופן, אשר מאלצת אותנו לשקול מחדש את האמונות שלנו, את הדרך שבה אנו מבינים את הקיום המשותף שלנו בארץ הזאת, ואת האופן שבו אנו בונים חברה מלוכדת וחזקה יותר במדינה יהודית ודמוקרטית.

באחד מביקוריי בארצות הברית, נהג מונית מקומי הניח בטעות שאני מוסלמי בעקבות הכיפה שעל ראשי. כשסיפרתי לו שאני יהודי מישראל, הוא הופתע ושיתף אותי בהתפעלות על הסולידריות המופלאה שהוא מזהה בין היהודים – אחווה ואכפתיות, בלי קשר למוצא או לצבע עור. הוא הדגיש שזה משהו נדיר, שאין כמוהו בין עמים אחרים. מצוות חג הסוכות במשמעות החברתית, אבל גם במשמעות הדתית כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה, מדגישה את הערכים הללו – הכנסת אורחים, אחדות קהילתית והתמקדות בקשר בין אנשים.

גם בזמנים הקשים ביותר, החברה הישראלית מפגינה חוסן יוצא דופן ומראה כיצד אחדות, תמיכה הדדית והיכולת להתגבר על אתגרים משותפים הם הבסיס האמיתי לכוחו של עם. במילים אחרות, אלו הם ערכים דתיים וחברתיים שהצליחו להחזיק אותנו כעם מאז יציאת מצרים ועד היום. ערכים אלו לא רק מחזיקים את החברה הישראלית מבפנים, אלא גם משאירים את העולם, ואף את אויבינו, בהתפעלות ובהלם טוטלי.

*בטור הקודם נפלה טעות, כשנכתב בטעות ש"החגיגות ביום כיפור היו מתחילות מוקדם בבוקר, כשכולם היו הולכים לנהר לכבס את בגדיהם ולהיטהר…". כמובן התכוונתי לכך שהחגיגות בערב יום כיפור היו מתחילות בשעות הבוקר המוקדמות, כשכולם היו הולכים לנהר לכבס את בגדיהם ולהיטהר. התפילות בלילה היו מלוות בשירה ובריקודים, שהיו חלק מרכזי מהחגיגות והמשיכו גם למחרת.

הפוסט בין ראש דתי לראש חברתי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

באתיופיה יום כיפור היה יום מיוחד – לא רק יום של צום וסליחה, אלא יום של שמחה וריקודים. החגיגות היו מתחילות מוקדם בבוקר, כשכולם היו הולכים לנהר לכבס את בגדיהם ולהיטהר. אחרי יום של צום ותפילות, התפילות בלילה היו מלוות בשירה ובריקודים. הכוהנים היו שרים ומתפללים בקצב, והקהילה כולה הייתה מתמסרת לשמחה. המבוגרים והצעירים כאחד היו משתתפים בריקוד, ואני יחד עם חבריי הילדים צפינו בהשתאות. אני זוכר את השמחה שעטפה את כולם – מי שלא ראה את שמחת "אסתראי" בכפר, לא ראה שמחה מימיו. היה כוח גדול בריקוד זה, שמשך את כולם לתוך המעגל והצליח לחבר בין עולמות.

הריקוד הזה, שכביכול חרג מהמסגרת הצפויה של יום כיפור כ"יום הכפרה", לא היה יוצא דופן. יהודי אתיופיה רק שמרו מסורת קדומה, כפי שמסביר התלמוד (תענית ד', ח'): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". הריקוד ביום כיפור יצר חיבור עמוק בין הגוף לנפש, ואפשר לנו להרגיש את האור גם במצבי תענית ורעב. הריקוד בא לאחד בין היחיד לרבים ובין האדם לאלוהיו, ודרכו הצלחנו לראות את התקווה ואת ההתחלה החדשה.

כיום, אני רואה את אותן התחושות של אחדות ורוחניות מתגלמות בריקודים שנערכים בראש השנה באומן ובמסיבת נובה, שמושכים אליהם אלפי אנשים מרחבי העולם. יש משהו עמוק ומיוחד בריקוד, משהו שלא ניתן להסביר במילים, אך אפשר לחוש אותו בכל תא בגוף. זה ההסבר שבכל שנה, אלפי אנשים נמשכים לאומן בראש השנה, כדי לחוות חוויה דומה של ריקוד רוחני. אומן הפכה למקום שבו הריקוד הופך להיות יותר מאמצעי ביטוי אישי; הוא הופך להיות דרך לחיבור אל האחר, שבו כל המגזרים, הגילאים מתאחדים בריקוד מתוך תחושת קדושה. הריקוד באומן הוא חוויה של שמחה פנימית ורוחנית שמאפשרת לאנשים להתרומם מעל כל המחיצות החברתיות והדתיות. הריקוד הוא לא רק תנועה פיזית – הוא ביטוי לנפש המחפשת אחדות עם אחרים ועם הרוח האלוהית.

במובן דומה, מסיבת נובה שמתקיימת מדי שנה במדבר מושכת אליה המונים מאותו כוח מסתורי שמאחד את כולם דרך הריקוד. בדיוק כמו באומן, אנשים מכל קצוות העולם, מכל רקע דתי ותרבותי, מוצאים עצמם רוקדים יחד, מתמסרים לקצב ולתנועה. המסיבה עצמה הופכת להיות מעין חוויה רוחנית, שבה המוזיקה והריקוד משמשים כלי להתרוממות רוח, אמצעי להפוך את הקשרים האנושיים לחזקים ועמוקים יותר.

מובן שיש הבדלים גדולים בין המקומות השונים בסוג הקדושה, ובכל זאת הריקוד, בין אם הוא מתקיים בכפר קטן באתיופיה, בראש השנה באומן או במסיבת נובה, הוא הרבה יותר מאשר תנועה פיזית. הוא דרך לעורר את הנפש, לחבר בין אנשים וליצור חוויה של אחדות רוחנית. זהו סוד הריקוד – היכולת לחבר בין עולמות, בין הגוף לרוח ובין האדם לאחר. הקצב, המוזיקה והאנרגיה הופכים את הריקוד לחוויה של חיבור הלבבות, שמעבר לגבולות תרבותיים או חברתיים. ריקוד זה מצליח לגעת בכל אחד מהמשתתפים במקום עמוק, פנימי וקדום. זאת אף הגישה שעולה מתוך עולם החסידות: "הריקוד דומה לניעור בגד מאבק – הוא מנקה את החיצוניות ומזכך את הפנימיות. כאשר אנו רוקדים, אנו משילים מעצמנו את השכבות החיצוניות שמפרידות בינינו לבין האחרים, ונותנים לרגש הטהור ולרוח שלנו לבוא לידי ביטוי".

בין אם זה ריקוד של חג יהודי עתיק, ריקוד חסידי או ריקוד מודרני, הסוד הוא אותו סוד: הריקוד מחבר אותנו זה לזה, מחבר אותנו לעולם ומאפשר לנו לראות את התקווה, את השמחה ואת הטוב שבחיים. הריקוד, כפי שהוא נשתמר בצורה להפליא בעולם הליטורגי של יהודי אתיופיה, מלמד אותנו שהריקוד הוא לא רק ביטוי של שמחה, אלא גם דרך להביע אמונה עמוקה באחדות ובתקווה לעתיד טוב יותר. לשואלים מדוע במסיבת הנובה כמות המשתתפים הדתיים, או כפי שקוראים לזה הדתל"שים, הייתה גדולה – עכשיו התשובה ברורה: הם חיפשו את הסוד הזה שכבר קשה למצא אותו בבתי הכנסת.

האם אנו נרקוד בשמחת תורה? נראה שהמסר שלנו ברור, למרות התקופה המאתגרת שבה אנו נמצאים, ובמיוחד לאחר האסון הכבד בשמחת תורה ב-7 באוקטובר: לא נפסיק לרקוד ולשמוח. ברגעים החשוכים ביותר, דווקא הריקוד יכול להעניק לנו כוח להמשיך, לחוש את החיבור בינינו ולחזק את רוחנו. אנו מחזקים זה את זה ומאמינים בניצחון הטוב. הריקוד היה ותמיד יהיה כוח שמחבר אותנו לחיים, לתקווה ולעתיד טוב יותר.

יש לזכור שלצד הריקוד והשמחה, אנו זוכרים ומתפללים למען שחרור החטופים, מבקשים רפואה שלמה לפצועים ומתפללים לניצחון צה"ל על אויביו בכל החזיתות, במהרה בימינו ובקרוב. אמן.

הפוסט מאתיופיה ועד אומן ונובה: חוויית הריקוד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אותו יום 'מבצע משה' היה, יצתה בת קול ואמרה: אביא להם משיח שחלמתם עליו. הוא יודע לרכב על חמור, הוא עני, החמור לבן והמשיח שרוכב עליו משיח יהודי אתיופי. זה מה שרציתם כל הזמן, לא?! התכנסו כולם לקראת בו המשיח. פתאום, בא לו המשיח, אתיופי. ויראו כולם ויתמהו! ויאמרו אחד לשנייה "איזה משיח חמוד… מקבלים אנו אותך כמשיח". ויפתח ה' את פי החמור, ויאמר החמור להם: "זה אלפיים שנה אני נושא את המשיח על גבי, מתזז ממדינה למדינה, מעיר לעיר, מכפר לכפר, משטייטל לשטייטל, מקהילה לקהילה, מסקטור לסקטור, ומזרם לזרם ומנוחה לא מצאתי. התפעלתי ונדהמתי לראות את העובדה שאותה תורה אחת שניתנה בסיני יצאו ממנה שבעים פנים ואין סוף לפירושים. דעו לכם שמציאות רב גוניות זאת בעם ישראל היא שבח גדול לקב"ה. כולם שווים לפניו".

לעיתים אנו מפספסים ויוצרים היררכיות כי אנו חושבים על המשיח ולא על חמורו של המשיח- מצוות "צער בעלי חיים" היא מדאורייתא. לחשוב על המשיח פירושו צמצום השיח בין אחד לשני. לחשוב על חמורו של המשיח פירושו להרחיב את השיח, לחשוב מחשבה על ה"אחר". להעניק מקום לשונה וכולנו שונים בדרכנו.

בעוד כולם ביחד מאזינים לדברי החמור, החמור ממשיך "דעו נא! מידה טובה של האדם פירושה לקחת בחשבון את ה'אחר'. אני והמשיח שעל גבי נמצאים כמעט בכל מקום. כל אירוע יכול לקרב אותנו אליכם או להרחיק אותנו מכם. אמש עברנו ליד אולם חתונות בו התקיימה חתונה. ראינו שם בעיקר רצון להימצא תחת קורת גג אחת חרף ההבדלים בין המשפחות. זה עשה עלינו רושם גדול. " רחל, בעלת השמחה, מספרת: "לא היה פשוט לנו למצוא אולם מתאים. יש לנו במשפחה ליטאים שאוכלים רק הכשר של "שארית ישראל", ויש לנו במשפחה גם חסידי גור שאוכלים "הרב לנדא" אבל בשום אופן לא "שארית ישראל". המשפחה של אוהד יש מרוקאים שאוכלים רק הכשר של "הרב מחפוד"… ויש גם אידיאליסטים שאוכלים רק "הרבנות הראשית". הדוד שלי שהיה פעם חילוני וחזר בתשובה, לא מוכן לבוא לחתונה אם אין הפרדה עם מחיצה הרמטית. מצד שני, החברות שלי מהאוניברסיטה לא מוכנות לשבת לחוד בלי החברים או הבעלים שלהן. החברות שלי מאולפנת…מוכנות לשבת מעורב. אבל בריקודים צריך לשים מחיצות בין הרוקדים הבנים לרוקדות הבנות, כי זאת ההלכה. כבר עשינו את כל הסידורים הדרושים כדי לפתור את כל הבעיות: יוקצה מקום לליטאים שיופרד על ידי מחיצות. על ידם, מעבר למחיצה ישבו הנשים הליטאיות. לשני אלה הזמנו קייטרינג בהכשר של "שארית ישראל". מעבר למחיצה של הנשים של "שארית" הקצנו מקום ל"מחפודיות" המרוקאיות, ואחריו יש מקום ל"מחפודים" הגברים סגורים ומסוגרים אף הם. אחריהם תהיה עוד מחיצה ומאחוריה ישבו חסידי גור עם הכשר של הרב "לנדא" ולצדם מאחורה עוד מחיצה ישבו החסידות ויקבלו את "הרב לנדא".

בצד שני של האולם ישבו המעורבים, כלומר אלא שלא מוכנים להיפרד ורוצים לשבת גברים ונשים יחד. באמצע האולם תהיה רחבת הריקודים המחולקת לשניים על ידי מחיצה: צד אחד לרוקדים הגברים וצד שני לרוקדים הנשים…ממש ממש לא מסובך תאמינו לי זאת בעיה ממש קטנה. מישהו אמר פעם שעל כל פשעים תכסה האהבה. תאמינו לי, הוא היה מה זה חכם"( רחל, נפרסטק) . החמור הודה לרחל על דבריה הוא שב לקהל והמשיך "שמעו ותבינו. תהליך כזה מוביל למחויבות, לתהליך ההתדיינות. האמת על פי זה אינה התכלית- המסקנה, אלא הדרך- אופן ההתדיינות".

וישמע המשיח האתיופי את דברי חמורו ויאמר להם: "משיח פירושו מחשבה על האחר והשונה. משיח פירושו שוויון. משיח פירושו העדר כפייה ואונס, משיח פירושו הקשבה לזולת. משיח פירושו מחשבה על צערו של החמור ולא מחשבות על המלאכים".

היה שם תלמיד חכם אחד והקשה לו "הרי מקובל שיבוא משיח צדקנו? "איפה משיח האיש? זאת כפירה!"

אמר לו המשיח האתיופי: "מבין אני אותך היטב, ואין כל סתירה. ישנם שני משיחים. המשיח הראשון הוא שלב השיח, המחשבה על האחר -בין הבריות. היכולות לחיות מתוך שונות וכבוד הדדי. משיח שני יבוא מתוך מחשבה על האחר, אך הפעם יהיה זה מחשבת הקב"ה על ה"אחר" (על העולם). משיח למשיח. מהסברה להבנה. שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

הפוסט משיח למשיח הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נושא זה הוא אחד הגורמים המרכזיים לפילוג פנימי של הקהילה בישראל. רבים מבני ובנות הדור השני רוצים מצד אחד ללכת על פי ההלכה המקובלת, ומצד שני במקרים רבים הלכות הללו אינן עולות בקנה אחד עם מנהגי הכשרות הנהוגים בבית הוריהם. לצערי הרב, זה כרוך בפגיעה קשה בהורים היקרים והצדיקים שלנו, שבזכות מסירות נפשם באמונת ישראל אנחנו כאן. לדעתי, לפגיעה בהורים שלנו אין מחילה. יש דיסאינפורמציה בכל מה שנוגע לדיני כשרות הבשר בקהילה האתיופית. אז בואו נעשה סדר.

התורה קוימה בידי קהילת יהודי אתיופיה כמו בכל מקום בעולם היהודי, באמצעות הפרשנות הנהוגה אצלם. בעניין אכילת בשר כותבת התורה: "וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר… רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". התורה לא מפרטת את דיני השחיטה. מכאן למדו חז"ל במסורת הרבנית שמשה רבנו קיבל את דיני השחיטה כתורה שבעל פה בהר סיני. גם הקהילה האתיופית קיבלה מסורת זאת. אבל בפועל, במשך אלפיים שנות הגלות התפתחו מנהגים ודינים שונים בקהילות שונות. בין המחמירים בסירכת הריאה כדעת הבית יוסף, ספרדים ואוכלי "גלאט" אשכנזים, לבין המקילים בה כדעת הרמ"א.

כידוע, ניתן למצוא בכתביהם של פוסקים ספרדים מחמירים התייחסות לאכילת בשר שאינו חלק כאל עבירה על איסור אכילת נבלות וטרפות מדאורייתא, שאינה נופלת בחומרתה מאיסור טעימה ביום הכיפורים. כלומר, החלוקה איננה חלוקה דיכוטומית בין שחיטה של הקסים לשחיטה של הרבנים. הבעיה איננה בעיה של הקסים. היא בעיה אקוטית אצל כולם. לדוגמה, רבני תימן נאלצו לעבור השפלות בטענה שהשחיטה התימנית, ובייחוד הניקור התימני, לא היו כשרים על פי המסורת ועל פי הגישה ההלכתית הנהוגה על ידי אשכנזים. כותב ד"ר דב לויטן: "השוחטים התימנים נאלצו לעבור בדיקות בקיאות בחומר ההלכתי, וכן נאלצו להציג את סכיניהם בפני רבנים כדי שיכירו בכשרות שחיטתם. בשנת 1915 הם אכן קיבלו את ההכרה המבוקשת, אולם המאבק נגד השוחטים (והמנקרים) התימנים נמשך. הטענות בעיקרן התמקדו במנהגי הניקור התימני, שלפי המתנגדים היה מקל מן האשכנזים. מנגד, דבקו השוחטים התימנים בדרישתם להכיר בכשרות עבודתם".

יהודי אתיופיה, שאחזו במסורת המקראית באופן מעורר השתאות, הקפידו מאוד על הלכות כשרות, ומצד שני הם מעולם לא נמנעו מלאכול זה אצל זה

גם כיום הלכות הכשרות מפלגות את העולם היהודי. הדתיים והלא דתיים אינם יכולים לאכול יחד, ואפילו בתוך הקבוצות הדתיות ישנה היררכיה. נראה, שמה שקשור להלכות כשרות הבשר, במקום לאכול זה מזה אנו נוטים לאכול זה את זה. וחבל, אבל בעיקר עצוב. כי באתיופיה תופעה זאת לא הייתה כך, ההיפך. ההקפדה על הלכות הכשרות חיברו בין הקהילות שהיו מפוזרות באתיופיה.

בבסיס התפיסה התיאולוגית המקראית האתיופית עומד אמון הדדי המבוסס על "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים". קיימים ערוצים שונים לעבודת ה'. בבסיס המסורת האתיופית שורר קשר בין מידות מוסריות לאמינות משפטית הלכתית. ההלכות הללו שהיו קיימות בקהילה האתיופית עד לכניסה לארץ, משקפות את ההלכה הקדומה. כך מובא בתלמוד הבבלי: "במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת". במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב. ההלכה מעולם לא הייתה אחידה. הלכות כשרות והלכות גיור היו שונות ממקום למקום. ומעולם זה לא פגע בחיים המשותפים. כולם אכלו אצל כולם. כך היה באתיופיה. יהודי אתיופיה, שאחזו במסורת המקראית באופן מעורר השתאות, הקפידו מאוד על הלכות כשרות, ומצד שני הם מעולם לא נמנעו מלאכול זה אצל זה.

לצערי, במקום שהקהילה האתיופית תביא את הבשורה הזאת לעם היושב בציון, היא הושפעה ממנו והפכה בעצמה למפולגת בתוכה. אנחנו רוצים להיות מסוגלים לחיות עם שונות מתוך כבוד והבנה שהשוני אינו שוני היררכי, בין מקל למחמיר, בין כשר לטרף, אלא הבדל רוחבי וכולם שונים וכשרים. אבל על מנת להבין זאת, עלינו ללמוד הלכות כשרות לעומק: מהו דין התורה, מהו מנהג ומהי גזרה? מהי החמרה? כיצד נוהגים בכל מקום? מה היו מנהגי כשרות הבשר באתיופיה? מי היה רשאי לשחוט? האם נשים היו כשרות לשחוט? האם ביצעו ניקור? ומה נוהגים היו בישראל? על שאלות אלו ועוד אענה בע"ה בטור הבא.

הפוסט הלכות שחיטה וכשרות הבשר – חלק א' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על הפער בין סיפור המעשה בפועל לבין תיאור הדברים מפי העבד, ועל הפער שבין המציאות לבין השפה והלשון, כותב אלישי בן יצחק בשם הרש"ר הירש הסבר תרבותי מנטלי. השינויים נובעים מארבע סיבות מרכזיות: הסיבה הראשונה היא נימוס. לעיתים השינוי בין המציאות לבין המתואר נובע מהרצון שהמעשים יתיישבו עם כללי הנימוס הרווחים בין בני האדם; הסיבה השנייה – הרצון ליישב ולסדר את תיאור המציאות על לב השומע. אדם מסדר את הדברים באופן שהם ייראו טוב ויתפרשו נכון אצל השומע; הסיבה השלישית – השינוי נעשה מפני חשדנותם של אנשים. יש אירועים שהצגתם באופן בלתי מסונן ומבוקר יכולה לעורר חשד שמא יש כאן משהו שאינו כשר; הסיבה הרביעית תלויה בסוג השומע. יש אנשים שמסוכן מאוד להיתפס בעיניהם כבעל חולשות אנושיות. על פי הסבר זה העובדות אינן חשובות, אלא הסיטואציה שבה מסופר הסיפור.

לפי גישה זאת, מה באמת חשוב יותר – העובדות או קהל השומעים? אין ערך לדיוק? הרי חלק מהמלחמה שלנו בעזה היא על עובדות. אנו מתמודדים עם ציבור עזתי שהמנטליות שלו אינה מייחסת ערך כלשהו לעובדות. מה שבעינינו נראה כשקר, בעיניהם נורמלי. מה שחשוב להם הוא הנרטיב, הרצון ליישב את תיאור המציאות על לב השומע בהתאם למטרה של חמאס – השמדת ישראל.

התרבת האתיופית, כמו התרבות המקראית, מדגישה את התודעה הקולקטיבית. שאלתי פעם את הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, אם טובת הקהילה עדיפה מטובת הפרט או ההיפך. הוא השיב: "בישראל, בדת שלנו, אין דבר כזה חשבון נפש פרטי, האדם הוא לא לבד – הוא תמיד חלק ממשהו, מהקהילה. בשעה שאוכלים אוכל באתיופיה כולם אוכלים מצלחת אחת, וכאן בישראל כל אחד יש לו צלחת משלו. כל אחד חושב שהוא א-לוהים. באתיופיה חיינו באמונה ש'אין עוד מלבדו' ורק ה' הוא הגדול'". יהדות אתיופיה הדגישה בעולמה הדתי את יסוד התודעה הקולקטיבית יותר מהתודעה האינדיווידואלית. בתודעה זו מה שחשוב הוא לשרת את הקולקטיב.

כעת נענה על השאלות: לאליעזר כנראה הייתה בת והוא רצה להשיאה ליצחק – יש פה התנגשות בין המטרה הגדולה (הנאמנות לאברהם) לבין המטרה המצומצמת (מילוי הצרכים האישיים שלו). העבד היה נאמן לאידיאולוגיה, הוא הפגין יושר ודבקות במשימה למלא את השליחות. במצב זה העבודות אינן חשובות, חשובה המטרה. לכן חז"ל אומרים לנו: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים". שיחתם של עבדי אבות היא שיחה טהורה, אין שם אגו, יש לויאליות. לפעמים תורתם של בנים עלולה להכיל גאווה ואינטרסים אישיים.

החברה העזתית היא חברה עם תודעה קולקטיבית שאינה מקנה חשיבות לעובדות. אבל יש הבדל מהותי בין התפיסה הקולקטיבית המקראית לתפיסה הקולקטיבית החמאסניקית: התפיסה הקולקטיבית מייחסת לאדם ערך, אין לו תחליף. ערך החיים מעל כולם, אסור לו לאדם לשמש מגן אנושי, אין אדם שווה יותר או פחות ביחס לאדם אחר. תודעה כזאת מטרתה להביא אור לעולם. מנגד, התפיסה הקולקטיבית החמאסניקית רואה את האדם כמכשיר להשגת יעדים כלכליים או פוליטיים. האדם הוא סתם חפץ, כמו אבן, הוא יכול לשמש מגן אנושי. תרבות זאת מקדשת את המוות ומטרתה לחולל תוהו ובוהו. אלה שתי שפות שונות.

השאלה היא מדוע בכל זאת העולם מאמין לנרטיב של חמאס? אומנם הגישה הנרטיבית מבקשת מאיתנו להקשיב למספרים כדי לדעת מיהם, אבל בשום מקום לא כתוב שצריך להיות עיוורים. החברה הישראלית מלמדת אותנו: אין כל סתירה בין התפיסה הקולקטיבית לתפיסה האינדיווידואלית. אנו מייחסים חשיבות עליונה לעובדות בלי לפגוע בחוויה הקולקטיבית. המוות בתודעה זאת אינו מביא עוד מוות, אלא חיים. הוא מביא תקווה.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט הנדסת תודעה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בית ישראל (יהודי אתיופיה) שימרו באופן עקרוני קיום יהודי מקראי, ואילו המסורת הרבנית מיוסדת על מהפכה פרדיגמטית שעניינה הליכה תיאולוגית והלכתית אל מעבר ליהדות המקראית. אנסה לשרטט מספר קווים לדמות התרבות הדתית של יהודי אתיופיה.

ראשית, יסוד הפליאה הוא אחד החשובים ביותר בתרבות דתית זאת. הפליאה היא משהו טבעי תמידי. תחושת חווית הפליאה היא חזקה מאוד. לרוב היא בלתי מילולית. היא תוצר של  תודעת כניעה, צניעות משהו שהוא מעבר לידיעה. היהדות המקראית מחנכת להעצמת האחרות האישית. לשיח של אחריות וחווית הפליאה היום יומית לצד  תקווה לעתיד טוב ואמון הדדי. כל אלה ביחד יוצרים את תודעת הגאולה. מעצבים תודעה של שותפות גורל והתמקדות בעתיד, בשמים הכחולים של המחר "כי מלאה הארץ דעה את ה'." תודעה שהצליחה להביס את הייאוש. דווקא במצבים הבלתי אנושיים הצלחנו לגלות כוחות על טבעיים. לעומת זאת, תודעה של חמס היא התמקדות בעבר. שקיעה בבוץ של אתמול המעצבת תודעה של "אכלו לי, שתו לי". גישה זאת מובילה למציאות של "ותמלא הארץ חמס". זה ההבדל בין תודעה של גאולה לתודעה של חורבן.

רבים מאיתנו שיצאו למסע המפרך צעדו בחירוף נפש לארץ ישראל. האהבה ניצחה את הפחד. אלפים מצאו את מותם במיתות משונות. תודעת הגאולה לא הביאה את יהודי אתיופיה לייאוש. אחד מהם הוא כהין קס ברהן יהייס שליט"א. הוא ומשפחתו יצאו למסע המפרך לירושלים. במחנות ההמתנה בסודן, אליה הגיעו, נספו שלוש מילדיו ואשתו שהייתה בהריון מתקדם. מה עושים במצב זה? היהדות המקראית מחנכת אותנו לאסוף את השברים ולעלות לארץ ישראל ירושלים. זהו מסע נצחי. קייס ברהן תלמיד חכם, אחד מצדיקי הדור של יהדות אתיופיה, מתגורר היום בקריית גת. מלא תקווה ואחריות אישית.

סיפור שני הוא סיפורה של ר' (השם חסוי) היא נולדה אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיר נמל בצפון גרמניה  במחנה עקורים להורים שורדי שואה. אביה איבד כל משפחתו אימה אף היא איבדה את משפחתה הוריה נפגשו אחרי המלחמה במחנה עקורים בפולין. שני צעירים שאיבדו את היקר להם מכל. הם החליטו להינשא ולהביא חיים לעולם.  באמצעות ארגון הבריחה חצו את אירופה ועלו על ספינת אקסודוס. הם הגיעו לחיפה, ולאחר שהגיעו הועלו על ספינה בריטית ונשלחו בחזרה לגרמניה שם ר' נולדה. על אדמת גרמניה! לאחר מספר חודשים במחנה העקורים, הוריה יצאו שוב למסע לארץ ישראל ועלו בשנת 1948, הישר למחנה עולים בפרדס חנה. תודעת הגאולה שהייתה להם לא הביאה אותם לייאוש היא עזרה להם לראות את המחר. ר' אמרה לי "הורי בנו חיים, יצאו מהתופת חזקים, נחושים וחדורי אמונה שאפשר אחרי הזוועות של השטן הנאצי ועוזריו, לצאת לתקומה, משואה ואובדן לתקומה.  גדלתי בבית אופטימי, אוהב וחם…אם הם שרדו את הגיהנום ויכלו לו, רוחם לא נשברה חרף השכול, האובדן, הרעב והחולי. את הכוח אני שואבת מהם, משני אנשים שלא איבדו תקוה"

באחת ההזדמנויות שמעתי את שמעון פרס אומר בבית הנשיא "שתי המילים הכי חשובות בתורה הן 'ויהי אור'. בתוך החושך והאפלה תמיד ידענו לראות את האור, את התקווה".

מה שאני רואה עכשיו זה יותר מזה. דווקא בתוך מציאות חשוכה מלאות זוועות, בתוך התוהו ובהו וחושך על פני תהום, לפתע רואים את רוח הא-לוהים מרחפת על פני המים. את רוח האדם הטוב, את מסירות הנפש, את תעצומות הנפש, את הלב הגדול את המלאכים הממשיכים להפיץ את האור מבראשית להחזיר את התקווה. כרגע אנו במלחמה בין "ותמלא הארץ חמס" לבין "כי מלאה הארץ דעה את ה'." המלחמה הזאת תתפשט בכל העולם.

הרב יהודה עמיטל, ששרד את השואה, נהג לומר  "'את יד ה' ראיתי בשואה, אך את משמעותה לא הבנתי". אינני גדול כמו הרב עמיטל שאהיה מסוגל לראות את יד ה' במה שמתרחש עתה ובוודאי שאינני מבין את משמעות הדברים. דבר אחד אני מבין; גם אם מדינת ישראל לא מספקת ביטחון מלא, בטוח שהיא מספקת משמעות. במובן הזה מדינת ישראל היא תופעה, היא תאונה של ההיסטוריה. קשה יהיה למצוא מישהו בתוכנו שלא שילם מחיר כבד למען המדינה הזאת. אבל משהו בתוכנו הוא כוח בלתי מובן, אותו כוח שאמר לנו לעזוב את הכל באתיופיה ולהתחיל לצעוד לירושלים. אותה אהבה שהצליחה להביס את הפחד, היא שמתפרצת עכשיו בממדים עוצמתיים שאיתם נצליח להחזיר את הביטחון, אבל בעיקר את המשמעות לחיינו כאן בארץ ישראל.

כולי תקווה שעל החמס (חמאס) ששקוע בבוץ של אתמול יבואו מבול של מים, וכל הרוע, הרשע והאכזריות יירדו למימי התהום וכך יימחק עולם אכזרי ויגבר עולם של רחמים, ימחק עולם של השחתה ויגבר עולם של בנייה ימחק עולם של ייאוש ויגבר עולם של תקווה.

(נח תשפ"ד)

הפוסט בין ייאוש לתקווה, בין חורבן לגאולה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בשפת הגעז, התורה נקראת "אורית" (מלשון אורייתא בשפה הארמית), והיא מצווה אותנו על מצוות סוכה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מב-מג). התורה לא מפרטת כיצד יש לנהוג במצוות הסוכה. מה הכוונה ב-"תשבו"? מה ההסבר שהתורה נותנת לישיבה בסוכה? באיזו אופן לבנות את הסוכה? מהי סוכה כשרה? האם מברכים על הסוכה? מי מברך? במסורת הרבנית, לדוגמא, תיקנו לברך לפני קיום מצוות הישיבה בסוכה: "ליישב בסוכה". קיימת מחלוקת – מתי מברכים ליישב בסוכה? יש אומרים שמברכים זאת על עצם הכניסה לסוכה, בכל עת שנכנסים לסוכה לשהייה ממושכת, ויש אומרים שרק לפני אכילת קבע בסוכה. ישנה מחלוקת גם לגבי מה נחשב לאכילת קבע עליה מברכים.

בנוגע לשינה בסוכה, פוסק השולחן ערוך: "אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי". הרבי ממונקאטש משיב לשולחן ערוך כך: "לישון בסוכה? זה רק במדינות החמין כארץ ישראל ובבל, אשר שם סוכתו עריבה עליו[…]וכן מרן המחבר [ר' יוסף קארו] שפסק כן היה בארץ הקודש. אבל לא שייך זה במדינתינו[…]". אז, למי הקב"ה כתב את התורה – למי שיושב במזג האוויר החורפי של אירופה, או למי שיושב במזג האוויר הקיצי של המזרח התיכון?

הקסים טוענים ש"ביתא ישראל" היא אחת הקבוצות היהודיות היחידות אשר הצליחו לשמר מסורת אחרת, קדומה, הקרובה לצורתה הראשונית של המסורת ואינה דומה למסורת של אף קבוצה יהודית המרכיבה היום את העם היהודי. למה הכוונה ב-"בצורתה הראשונית"? האם באתיופיה המצב הדתי המשיך ללא תמורות במשך אלפי שנים? מהי בעצם מסורת זאת? כיצד פועלת מחשבת ישראל של "ביתא ישראל"? מה מניע אותה לפרש כך ולא אחרת? האם קיימים פסקי הלכה? ואם זאת מסורת שבעל פה – כיצד שומרים על רצף הפסיקה?

מצוות סוכה היא דוגמא טובה לנסות להבין את העולם היהודי האתיופי.

חג הסוכות נקרא "בֶעַלֶ-מֶצֶלֶת". שמעתי שני פירושים לכך מפי כהין מטוסנוט: חג הצל, וחג התפילה (צולות= תפילה). החג נחוג ככתוב בתורה: "בחודש השביעי בחמישה עשר יום לחודש", היינו, בט"ו תשרי. לא הייתה סוכה פרטית. אנשים מהכפר היו מתנדבים לבנות סוכה בחצר בית הכנסת, והם בנו סוכה גדולה מאוד, לכל הכפר. הסוכה היתה בנויה מעץ ואף פעם לא מברזל; לא מטעמים הלכתיים, אלא משום שהעץ מצוי יותר, או שלא חשבו לבנות סוכה מברזל. בעצם, לא היו הלכות מיוחדות לבניית הסוכה כמקובל במסורת הרבנית.

בערב סוכות התכנסו כולם בחצר בית הכנסת. הכהנים נשאו תפילה מיוחדת לכבוד חג הסוכות. היום הראשון של חג הסוכות יום קודש הוא ואסורה בו המלאכה, ככתוב בתורת משה הנביא. בשאר הימים עשו עבודות בית כגון בישול ואפילו אספו יבול מן השדה, הלכו ברגל או רכבו על חמור לקניות. היום השמיני היה אסור בכל מלאכה. יום זה היה קודש כמו היום הראשון של החג.

חג הסוכות באתיופיה אינו מתרכז כלל סביב קיום מצוות סוכה או סוג של ארבעת המינים. הקס מנטסנוט אלי וונדה שליט"א אמר שהדבר העיקרי בסוכות הוא הכנסת אורחים. בעצם זהו חג חברתי – חקלאי ולאו דווקא דתי. כלומר, עיקר המצווה של חג הסוכות באתיופיה טמונה ברעיון להעצים את התודעה הקולקטיבית.

שושנה בן דור, חוקרת הליטורגיה, טוענת: "קיים מבנה מעורר התפעלות בכל סדרי התפילות של יהודי אתיופיה. יש פרשנות מדרשית, ישנה חלוקה מסודרת ועקבית. למשל, לכל חג יש את התפילה שלו". לכן, באתיופיה אין ברכה מיוחדת 'ליישב בסוכה'. יש תפילה מיוחדת על הרעיון של מצוות סוכה. הרעיון הוא רעיון חברתי – הכנסת אורחים. תפיסה זאת היא שהביאה את חכמי יהודי אתיופיה להתמקד ברעיון החברתי ולא הדתי. בכוונה ולא במעשה. ביתא ישראל, כפי שציינתי בעבר, ללא כל ספק העדיפה והעמידה את מבחן הכוונה ולא התוצאה/ המעשה בעולמה הרוחני. הקדוש ברוך הוא מתעניין יותר בלב: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את ליבו לשמים". לא כמות המעשים או גודל המעשים שלנו חשובים, אלא גודל הכוונה שלנו.
מכך מובן מדוע באתיופיה לא עוסקים בפרטי מצוות הסוכה ובמה הייתה כוונתה של התורה ב"פרי עץ הדר"- האם זה אתרוג או תפוז, או, מה גובה הסוכה או גודל הסוכה. אלא, מה שחשוב היא האמונה בקב"ה. ההרגשה שהאדם מהלך תמיד בצילו של הקב"ה. בתודעה הקולקטיבית כולם שווים. למצוות חג הסוכות במשמעות החברתית ולא הדתית, כפי שנשתמרה ביהדות אתיופיה, החברה הישראלית זקוקה מאוד.

(סוכות תשפ"ד)

הפוסט ככה ביתא ישראל חגגו את חג הסוכות באתיופיה: הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.