בשעה שמרדכי דורש את התערבותה של אסתר לבטל את גזרותיו של המן, פוקדת אסתר את מרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי". דבריה של אסתר הם תשובה לאמירתו של המן הרשע: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים…". המן ניצל את חולשת העם, בהיותו  מפוזר ומפורד, ומבחינתו זה היה הרגע הכי מכונן לפגוע בעם ישראל. אסתר הבינה שהצלחתה תלויה בהתכנסותם של כל היהודים.

לפני קום המדינה נרצח ד"ר חיים ארלוזורוב. זה היה אירוע שהסעיר את היישוב היהודי. באותה תקופה החריפה המחלוקת בין תנועת העבודה לתנועה הלאומית הרוויזיוניסטית וכמעט שהגיעו לכדי מלחמת אחים. הרב קוק זצ"ל כאב את כאב הפירוד של העם ובאותה תקופה ולפני פורים נשא דרשה. נצטט חלק קטן מדבריו:

"אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באומרו 'ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד' אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד? 'עם אחד' מצד אחד, 'ומפורד' מצד שני? אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהוייתו גם כן את הפלא ההוא, ובמהותו העצמי הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד… הננו קרובים להכיר כי ישנה תרופה גם למחלת הפיזור והפירוד שלנו. וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה, ועוד הפעם יקום ישראל, באמרתו הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים…".

לדעת הרב קוק דבריו של המן נכונים. אנו עם אחד למרות שאנחנו חלוקים עד כדי פירוד וקיטוב. זה נס ופלא בקיומו הנצחי של העם. בהמשך דבריו, משווה הרב את מצבו של העם היהודי למחלה. הצד החיצוני נראה רע אבל בפנים גנוז כח נפשי אדיר, שיכול להתמודד עם המחלה. הגוף יתרפא באמצעות נפש אמיצה וכבירה. המן הדגיש לאחשוורוש את הצדדים החיצוניים של האומה, שאנחנו מפוזרים ומפורדים. מנגד, אסתר שלפה את תרופת הפלא והכריזה על כינוס כל היהודים. משמעות הכינוס מוסברת על ידי שפת אמת וזו לשונו:

"…וכשיש אחדות בישראל אינו יכול אותו הרשע לשלוט בנו רק כשחסר האחדות. ולכן אמר שהם מפוזר ומפורד ויוכל לשלוט בהם. ואסתר אמרה לך כנוס. … ובכח הכינוס והקהילה נעשה הישועה".

רק אחדות יכולה להגן על עם ישראל מפני אויביו, ולכן בפורים אנו מרבים במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, שכן דרך נתינה ואהבה נוכל להגיע לאחדות. דבריו של הרב קוק זצ"ל כאילו נכתבו בימינו. הרגשת הפירוד והקיטוב ניכרת מאד בימים אלו. שונאי ישראל מביטים בנו ומבינים שזה הזמן לתקוף ולפגוע. כדי שנוכל להמשיך ולחלוק אחד על השני, דרושה תשתית של "כנוס את כל היהודים" שמשמעותה, ההבנה שאנחנו עם אחד. כמו משפחה, אנחנו אחים. רק ההכרה בכך, יכולה להכיל את המחלוקות שבתוכנו. בתוך משפחה ניתן להתווכח, ויותר מכך, רק בתוך משפחה ניתן להגיע להבנות. המשימה שמוטלת עלינו בימים אלו היא להדגיש את היותנו אחים בתוך משפחה אחת גדולה. לאחר שבעים וחמש שנים מעת הקמת מדינת ישראל יש צורך לחדש את הברית ביננו למען עתידנו. ניתן לנצל את ימי הזיכרון והעצמאות למטרה זו ודרכם לכרות ברית חדשה בין כל חלקיה של החברה הישראלית – ברית אחים. זו משימה ארוכת טווח אבל היא תנאי הכרחי לדיאלוג ולשיח כן ואמיתי.

(תצוה -זכור תשפ"ג)

הפוסט זכרו: אחים אנחנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

החזון של מפגש התחדשות ומסורת עשוי לבשר בשורה גדולה בעולם

פעמים רבות הציף הרב קוק זצ״ל את הפסוק המובא בהפטרת שבת הגדול ״והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״. הפסוק הצית בעולמו את החזון הגדול, שכן הוא זיהה את האבות עם הישוב הישן ואת הבנים עם הישוב החדש, לאמור: מחד גיסא, הוא הכיר היטב את אנשי ה״ישוב הישן״ בירושלים, על עמדותיהם ותפישת עולמם. הם ראו את עצמם כשומרי המסורת, המצווים על בניית שערים וחומות בפני זרמי הזמן, כמתחייבים להחרים את הכנסת לימודי החול לתוך מסגרת החינוך, ועוד ועוד. הוא היה קשור אליהם גם בנפשו פנימה, מכוח הברית העמוקה שבין כנסת ישראל ובין ריבונו של עולם.

מאידך גיסא, הרב הכיר היטב את אנשי ה״ישוב החדש״ – החלוצים, אנשי הרוח ותושבי המושבות, על עמדותיהם ותפישת עולמם. הוא קרא היטב את האידיאליזם שבמעשיהם, את הנכונות למסור את הנפש למען ההתיישבות בארץ ובניית האומה הישראלית, את חיפוש הצדק החברתי שהניע את חלקם, את בקשת חרות המחשבה וחופש הדמיון, את עולמות הספרות והגוף, ועוד ועוד. הוא היה קשור אליהם גם בנפשו פנימה, מכוח הברית העמוקה שבין עם ישראל ובין ריבונו של עולם, מתוך אמונה פנימית עמוקה שניצוצות קודש טמונים בכוחות המתחדשים האלה.

חזונו היה ששתי הקבוצות, ביחד עם כל אלה שנמצאים בתווך, ייפגשו. שהנאמנות לתורה ולקיום המצוות יפגשו את ההתעוררות הלאומית, הגופנית, התרבותית והערכית, וביחד תיוולד מחדש דמותה של כנסת ישראל מועשרת בכל ההיבטים של הקיום: מתחתיות ארץ עד מרומי שמיים, ומחיי חול ועד קודש הקודשים. כדי שמפגש כזה ייווצר צריכים כל הצדדים המעורבים בו לרצות בו, לראות בחזונם את ההשפעה ההדדית ואת הקבלה ההדדית, את הברכה שתשרה דווקא מתוך ההפריה הנולדת מתוך הניגודים, ואת הבשורה הגדולה של אליהו הנביא המקבץ את כל העולמות לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא.

חזונו של הרב קוק זצ״ל אינו ניתן להעתקה כפי שהוא. אין מדובר עוד בשתי קבוצות, אלא בגוונים רבים בחברה הישראלית. הישוב הישן כפי שהיה והישוב החדש כפי שהיה כבר לא קיימים. אולם החזון של מפגש התחדשות ומסורת, שמירה ופריצה, קדושה וחולין, ייחודיות ואוניברסליות – כל אלה עדיין עשויים לבשר בשורה גדולה בעולם.

כאמור, הדבר מחייב רצון גדול מכל הצדדים, אמונה כי האמת אינה נמצאת במקום אחד אלא מופיעה דווקא כאשר נוצר מפגש עולמות, והכרה כי כל אחד נושא בחובו בשורה מסוימת. בתפישת עולם כזו, שאינה בינארית ואינה שחור ולבן, חזון אליהו הנביא, שבהיפוך לתביעה שלו בחייו (״עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים״) יהיה זה שיבשר על חיבור העולמות כדי להנהיר את אור הגאולה. אפשר כמובן להתחיל במימוש החזון הזה כבר עכשיו – לפנות מקום בעולמנו לתפישות אחרות של הקיום, ומאידך גיסא להסכים להיכנס לעולמם של אחרים כדי לחולל שם את המפגש המבורך.

(מצורע תשפ"ב)

הפוסט המפגש שבין התחדשות ומסורת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרב שמואל כ"ץ, רב בתי ספר בירושלים וחוקר תולדות הרבנות הראשית

הרבנות הראשית, שנוסדה בט"ז באדר א' תרפ"א (1921), לא קמה באקראי. אירועים ונסיבות מדיניות, פוליטיות וחברתיות הביאו להקמתה. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, בה הבריטים כבשו את הארץ מידי התורכים, ולאחר שבריטניה קיבלה מ'חבר הלאומים' את המנדט על ארץ ישראל, חלו בה שינויים חברתיים ופוליטיים. בכ"ד באלול תר"ף (1920), לאחר כינון שילטון אזרחי בריטי בארץ, מינה הנציב העליון הראשון בארץ, הרברט סמואל, ועדת חקירה במטרה לבדוק את מעמדו המעורער של 'החכם באשי' – ראש החכמים בירושלים בן העדה הספרדית, שקיבל, עפ"י צו מלכותי מקושטא, סמכויות רבות. בב' בכסלו תרפ"א (1920) קיבל הנציב העליון את מסקנותיה, לפיהן: א. יש לבטל משרה זו ולהקים רבנות ראשית לארץ-ישראל, שתורכב מ-6 רבנים גדולי תורה, 3 אשכנזים ו-3 ספרדים, אליהם יצטרפו 3 חברים חילונים (הכוונה, שאינם רבנים), כדי לסייע לה בעניינים ארגוניים. ב. בראש הרבנות הראשית יעמדו 2 רבנים ראשיים, שישאו את התואר 'רב ראשי', אחד אשכנזי והשני ספרדי שימשיך לשאת את התואר המסורתי 'ראשון לציון'. ג. הגוף הבוחר את המועצה יורכב מ- 2/3 רבנים ו- 1/3 נציגי הקהילות, כדרישת הרבנים.

מיד הוא מינה ועדה מיוחדת שהחלה בהכנות לוועידת היסוד שלה ולבחירת חבריה. הוועדה החליטה שרשימת הבוחרים תורכב מ-66 רבנים ו-34 נציגי ציבור של הערים והמושבות בארץ, הוועידה תתכנס בירושלים בי"ד-ט"ז באדר א' בבית היתומים 'ציון' שב'שכונת הבוכרים'. רבנות שכזו השתלבה בחזונו של הראי"ה קוק, רבה של ירושלים, ששאף לרבנות שכזו עוד בהיותו הרב של יפו והמושבות. הוא יהיה הדמות המרכזית בכינונה.

דרישת נציגי הציבור הלא דתי לצרף יועצים חילונים (לא רבנים) בעלי סמכויות למועצת הרבנות הראשית, כדי שיבטיחו שהיא תתאים את המסורת הדתית לרוח הזמן ולא תתערב בחיי הרוח והחברה של הפרט והכלל ביישוב היהודי בארץ גררה סערה

לקראת התכנסות הוועידה, התאספו בח' באדר א' רבנים מהקיצוניים שבירושלים בביתו של מנהיגם, הרב יצחק ירוחם דיסקין. הם החליטו שאסור להשתתף בבחירות לרבנות הראשית העלולה להביא לתיקונים בדת וכמו כן לקיים יום תפילה וצום בי"ג באדר א', ערב כינוסה של ועידת היסוד שלה. החלטות אלו התפרסמו במהרה בשלוש מודעות שנתלו ברחובות ירושלים. מול רבנים קיצוניים אלו עמדו בכל התקיפות הרבנים המתונים. אלה פעלו להקמת הרבנות הראשית בתקווה שזו תשקם את המעמד הירוד ביותר של הרבנות ובתי הדין בירושלים, שנפגעו קשות בשל סכסוכים בין העדות השונות בעיר ובתוכן, ובשל המשבר הכלכלי שפקד אותם במלחמת העולם הראשונה ולאחריה, שהביא את הרבנים והדיינים בעיר עד פת לחם. הם פרסמו מודעות תמיכה בהקמת הרבנות הראשית וברב קוק ואסרו את הצום. המודעות שלהם נתלו ליד המודעות שנזכרו לעיל. ואכן, היו בתי כנסת בירושלים בהם המתפללים עמדו בתענית, אמרו סליחות ותקעו בשופר, ולעומתם היו בתי כנסת בהם שררה אווירת חג, התפללו בהתרוממות רוח והשיקו כוסיות יי"ש עם ברכת 'לחיים'.

הרב צבי פסח פראנק, מהבולטים ברבני ירושלים ומיוזמי הפנייה אל הרב קוק לחזור מלונדון לירושלים כדי לשקם בה את עולם הרבנות, היטיב לבטא את הציפיות של רבים בארץ מכינונה של הרבנות הראשית:

"רב טוב צפון ביחוד בסדור זה כלפי פנים. מי אינו יודע את התוהו-ובוהו השורר כאן בענין הרבנות, שהייתה לחומה פרוצה; כל מי שחפץ ליטול את השם 'טשיף רבי' בא ונוטל, ומלאכתו נעשית ע"י לבלרים ושד"רים המחזרים על כל ערי חוץ-לארץ ומפרסמים שמו בעולם…ואם הסידור הזה ישים קץ לכל ההפקרות הציבורית, ואם מכאן ולהבא תהיה הרבנות נבחרת ע"י הציבור, והיו עיניו רואות את מוריו אשר בחר בהם, ואשר הם אחראים לפני הציבור המקומי לכוון אליו ולטובתו את מעשיהם – כמה רב ערכו וכמה רבה התועלת הכרוכה בו".

בי"ד באדר א', יום פתיחת הוועידה, התפרסם בשבועון 'התור' של המזרחי, שחולק לבאי הוועידה, מאמר חשוב של הרב קוק בשם 'כבוד הרבנות', בו פירט את חזונו לגבי תפקידיה של הרבנות הראשית: "אם שאלת כבוד הרבנות היא שאלה חשובה בחיינו הכלליים, גם בארצות הגולה ובכל הזמנים, על אחת כמה וכמה כי שאלה זו דורשת תשומת לב מיוחדת פה בארצנו ובימינו… החזרת כבוד הרבנות, הלא זהו הד קול הנבואה המובטחת: "ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה" (ישעיה א, כו)".

הוועידה נפתחה עת נכנסו לאולם הנציב העליון, ה' סמואל, ופמלייתו. הרב קוק בדברי ברכה קצרים אמר, בין השאר: "היום הזה קטן עודנו – ושמו פורים קטן – נברך אותו בברכה הרגילה: 'זה הקטן גדול יהיה'. ויהי רצון שיהיה ליום גדול בדברי ימינו, יום אשר יתן כבוד ותפארת לעמנו וירומם את קרננו".

בנאומו בישיבה השנייה של הוועידה, הבהיר הרב קוק שהקמת הרבנות הראשית כעת היא רק תחילתו של מפעל גדול, כשתילת גרעין שיתפתח בעתיד וממנו יהיה ניתן לטעת כרם גדול: "אנחנו נקראים עכשיו לבנות את בנין האומה, לנטוע נטיעת-חיים שתישא פירות לחיי עמנו לדורות… עכשיו אנו באים לנטוע כרם ד' בירושלים. הכרם נטע לפעמים מגרעינים ולפעמים משתילים ומנצרים. חושבני שאנו צריכים עכשיו לנטוע את השתילה הראשונה, הגרעינים, כדי שיצמחו לנו נצרים שעל ידיהם יוכלו הדורות הבאים לנטוע כרם".

השפעה על כל תחומי החיים ביישוב

הרב קוק הביע את חזונו, שתפקיד הרבנות הראשית לא יצטמצם רק בענייני דת ובמתן שרותי דת, כפי שההנהגה הציונית ראתה את תפקידה, אלא היא תשפיע על כל תחומי החיים ביישוב כמנהיגה הרוחנית-דתית העליונה של היישוב כולו ושל כל העולם היהודי. דוגמה אחת קטנה, בעלת משמעות רבה, הוא נתן בנאומו בישיבה השלישית: "הכח הרבני הראשי שבארץ יהיה המרכז הדתי-רוחני העליון של כל העולם היהודי, אליו יפנו ועם דעתו יתחשבו בכל דבר דת ודין… יבוא יום והעם לא יקבל שום ספר דתי אשר לא תבוא עליו הסכמת משרד הרבנות הראשית שבארץ-ישראל".

ויכוח סוער התקיים בישיבה הרביעית והחמישית, הסיבה לכך – דרישת נציגי הציבור הלא דתי לצרף 3 יועצים חילונים (לא רבנים) בעלי סמכויות למועצת הרבנות הראשית, כדי שיבטיחו שהיא תתאים את המסורת הדתית לרוח הזמן, תשנה את ההלכה בהתאם לתנאי הזמן (כפי שגם השלטון הבריטי דרש), ולא תתערב בחיי הרוח והחברה של הפרט והכלל ביישוב היהודי בארץ. דרישה זו נדחתה בתקיפות רבה על ידי הרב קוק, שראה בכך פגיעה קשה בסמכותה של הרבנות הראשית האמורה לפסוק רק על פי ההלכה המקובלת מדורי דורות. אלו מקצת מדבריו: "…אין אנו באים ליסד 'רבנות מטעם', אלא משאת נפשנו הוא סידור פנימי, כוח הממשלה המובטח אינו אלא כוח אחיזה. אסור להביט על הסתדרות הרבנות כעל פקידות רגילה…ואסור לנו לזלזל בכבודה, ולתת מקום להשפילה למדריגה נמוכה כזו של התרופפות מעמדה בחברה ע"י בחירות תכופות… אנחנו לא ניתן בשום אופן להכניס דינים חדשים לתוך השולחן ערוך שלנו. מוטב לנו שזרים ישפטו על פי דינים זרים, מאשר נשפוט אנו בעצמנו על פי דינים זרים…רצוננו להתארגן, להיות ארגון חי, כוח עובד, יחד עם כל הכוחות העובדים לתחיית האומה בארץ. אם הרבנות לא תיפגם בעיני הקהל ותהיה לכוח חשוב, תוכל לעזור הרבה לעבודת התחיה".

האסיפה כמעט התפוצצה. לבסוף הרב קוק הציע הצעת פשרה לפיה ליד מועצת הרבנות הראשית יוקם גוף של שלושה "שומרי דת ויודעי תורה", שייעץ לרבנים בשאלות של סדרים ותקנות שאין להם כל נגיעה לענייני התורה. הצעתו התקבלה פה אחד ובמחיאות כפיים. הרב קוק, הדמות המרכזית בוועידה, דיבר בה 17 פעמים! הוא לא נח לרגע. בחכמה ובסבלנות הצליח ליישב את כל ההדורים.

בט"ז באדר א', בסוף הישיבה השישית, בשעה 23:00, התקיימו הבחירות. שלג כבד ירד בירושלים, דבר זה מנע ממספר רבנים מלהגיע לבחירות. הרב קוק, שהיה מעומד יחיד לרב הראשי האשכנזי, נבחר פה אחד. בין המעומדים הספרדים התקיימה הצבעה חשאית, הרב יעקב מאיר נבחר לרב הראשי הספרדי, בקבלו 24 קולות, לעומת הראשון לציון, הרב חיים משה אלישר, ורבה של סלוניקי, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שקיבלו 12 קולות כל אחד. למועצת הרבנות הראשית נבחרו 3 רבנים אשכנזים: הרב צבי פסח פראנק, הרב יונה ראם והרב ירוחם פישל ברנשטיין, ו-3 רבנים ספרדים: הרב בנימין אלקוצר, הרב בן ציון אברהם קואינקה והרב אברהם פילוסוף.

כשהרב מאיר, שנכח רק בפתיחת הוועידה, הגיע לאולם, התקבל במחיאות כפים סוערות. הוא הודה לנוכחים על בחירתו. בנאומו העלה זכרונות מהשנים בהן היה רבה של סלוניקי וגעגועיו לירושלים והשווה את החיים הקשים בעיר תחת השלטון התורכי, כאשר נבחר לראשונה ל'חכם באשי' [בתרס"ו (1906)], לעומת מצבה כעת תחת מושל צדק בהשגחת ממשלת בריטניה. הרב סיים במסר לעתיד: על ראשי הדת להתעניין בכל הנוגע לעם ישראל, ולדרוש תמיד משפט צדק. נציין, שהרב מאיר לא השתמש בתואר המכובד, 'ראשון לציון', עד פטירתו של הראשון לציון המכהן, הרב משה חיים אלישר, בד' בשבט תרפ"ד (1924).

הרב קוק נשא את נאום הסיום של הוועידה. בדבריו הדגיש את תפקיד הרבנות הראשית בעת הזאת – להכניס את הנשמה למפעל ההולך ומתרקם ביישוב ולאחד את כל חלקי האומה: "המוסד הזה שאנו יסדנו כאן היום, מוסד הרבנות הראשית לארץ ישראל, הוא לפי שעה בבחינת גרעין שנזרע ורק בבוא היום יתן פירותיו. אבל, כבר מעתה בל נשכח, כי על הרבנות הראשית לאחד מסביבה את כל הכוחות העובדים והפועלים אשר ביהדות, למן עובדי האדמה בזעת אפיים וביגע כפיים עד עובדי ה' בקדושה ובטהרה. למן 'הפועל הצעיר' ועד החסידים יראי ה' אשר בישיבת 'בית אל' בעיר העתיקה בירושלים, המתפללים 'ותיקין' עם הנץ החמה. גם לאנשי דגניה ובלפוריה וגם לחכמי התורה אשר בירושלים, יש אוצרות של ברכה, וכח אחד מתמלא מחברו. וכולם כאחד צריכים להיות מכוונים לעבוד את ה' וישראל עמו. כל מיני שיתוף בעבודת אלקים אסורים לנו, רק שיתוף אחד הותר לנו והוא: "עבדו את ה' ואת ישראל עמו"! כל הכוחות בעמנו צריכים להתאחד למען ביסוס הקיים ובניית הנהרסות".

הרב קוק הביע תקווה ששני הנשיאים יעבדו יחדיו, שלא יהיה ניכר הבדל בין אשכנזי וספרדי, כך ש"גדול יהיה המקדש שנבנה בשתי ידים", וכן שהרבנות הראשית תצליח להתעלות מעל כל גוון מפלגתי ביישוב, תצליח לאחד אותו ולהשפיע על הליכותיו. בפנייה 'אל הקהל', שכתב כחודשיים לאחר הבחירות, עליה חתמו כל חברי מועצת הרבנות הראשית, הוא הדגיש את תפקידה של הרבנות הראשית:

"הרבנות המסודרת בארץ-ישראל יודעת שהיא הולכת להיות כח בונה את הארץ, כח מאחד את הפזור והנפרד בכל סיעותינו ומפלגותינו, כח מקרב ומלבב, כח תומך וסועד סעד רוחני ומוסרי, כח מעודד את כל כושל ומחזק כל יד רפה לאחוז בכל האמצעים היותר אפשריים להגדיל את כח בנין האומה בארץ במובן הרוחני ובמובן החמרי, ודואגת היא הרבנות הראשית, לסדר את כל הכח הרבני שבארץ-ישראל בצורה הגונה נאה והדורה, בצורה הראויה להיות כח פועל ובונה, לאחד ולקרב את כל מפלגותינו, לרומם את רוחם, לאחד את לבותיהם, ולקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים ולתורתנו הקדושה והנצחית".

הרב קוק והרב מאיר פעלו בהרמוניה וללא ליאות בארגונה ובביסוסה של הרבנות הראשית. תוך מעורבות בחיי הישוב, הם פסקו הלכות לפרט ולכלל והביעו את דעתם ללא מורא. שניהם הופיעו בטקסים הרשמיים יחד עם מנהיגי היישוב, ולעיתים אף נאמו בהם. הם פרסמו כרוזים והודעות לעיתונות בהם היתה התייחסות לאירועים החשובים בחיי היישוב והעם היהודי. הם כתבו מכתבים רבים בעניינים שונים, ליחידים ולמוסדות, בארץ ובתפוצות. הרבנות הראשית עוררה תקוות גדולות בין תומכיה, להרמת קרנה של הרבנות והגברת השפעתה על חיי היישוב, אך קשיים רבים, מבית ומחוץ, מנעו ממנה להגשים את חזונו של הרב קוק. מאידך גיסא היא עוררה גם התנגדות עזה מצד חוגים שונים ביישוב. בנוסף לכך ממשלת המנדט חזרה בה מהבטחותיה וקיצצה בסמכויותיה ולא דאגה לתקציבה, שהיה דל ביותר. הנהגת היישוב היהודי לא ראתה בעין יפה את מעורבותה מעבר לענייני דת והלכה. היא החזיקה מעמד ולא קרסה, למרות קשיים כלכליים וטכניים וההתנגדות לקיומה ולפועלה מצד גורמים שונים ביישוב, הרי זה בזכותו של הרב קוק, שבלט, בשל אישיותו המיוחדת, בין מנהיגי דור התחייה. הרבנות הראשית פעלה באחריות רבה עם הפנים לכלל ישראל. עצם קיומה מנע את כניסתם של גורמים שונים לניהול חיי הדת בארץ.

הפוסט הרבנות הראשית – בשביל מה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.