ועוד. השתלטות החמאס על רצועת עזה בשנת 2007 הייתה מאוד אכזרית. לא נגד יהודים אלא נגד פעילי פת"ח. כזכור, פעילי פת"ח נרצחו בידי החמאס לעיני משפחותיהם. אותו אבו מאזן, שראה וחווה על בשרו את כל זה, היום שותק נוכח מעשי הטבח של החמאס בעוטף עזה, וחמור מזה, אף מביע תמיכה בהם. ועוד. האוכלוסייה בעזה שידעה על המנהרות בבתי החולים, בבתי הספר ובגני הילדים, ועל ההתחמשות העצומה באמצעי לחימה שהוחבאו מתחת למוסדות ציבור, למה היא שתקה?

מה פשר תופעת השתיקה? מה הלוגיקה המכתיבה התנהגות שלכאורה אינה לוגית? גם הפעם נעזר בפילוסופיה של יהדות אתיופיה.

בזמנו, כאשר שמעתי אומרים שהעולים מאתיופיה הם שקטים ושותקים, נעלבתי. חשבתי שצריך לצעוק ולא לשתוק, כי כך אתה יכול להיחשב לישראלי. ככל שעבר הזמן הבנתי שטעיתי. שקטים ושותקים זה הכי יהודי שיש וכישראלים אנו זקוקים לכך מאוד. השתיקה הינה מוטיב שחוזר על עצמו במקורות שונים כתגובה לטרגדיות. אבל, בתרבות האתיופית, כמו בתרבות המקראית, השתיקה היא ערך – לאו דווקא בהקשר של טרגדיות, אלא כדבר שבשגרה. לכאורה, בעולם של 'הכל דיבורים', בתרבות של 'צעקת – אתה קיים', פילוסופיית השתיקה נשמעת הזויה וזרה. בשעתו כתב שקספיר "מאז החלו כותבים שטרות וחוזים – המילים הושפל כבודן". מדוע?

יהודים בכל העולם ובכל הדורות ידעו לשתוק. זה היה הסוד של שתיקתם של שורדי השואה, וזהו סוד שתיקתם של יהודי אתיופיה

ביאליק במסה "גילוי וכיסוי בלשון" העוסקת בתולדות מילים ובמשמעותן, מספק כיוון אפשרי לתשובה. "לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכייה, והשחוק. ובכולם זכה ה'חי המדבר'. הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום…ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם".

מאז השביעי באוקטובר יש כל כך הרבה נגינה, כל כך הרבה בכי, המבעבעים ועולים מן התהום. מול זה, מה מבעבע ועולה מתהום השתיקה של המוסלמים בנוגע לעוולות שמבוצעות בעיקר על ידי מוסלמים אחרים? האם זה פחד? או שיש פה אינטרס?

עם ישראל בתקופת אליהו הנביא לא הצליח להכריע במי להאמין. הבעיה היתה באסטרטגיה. היו שני גופים. במקום לבחור באחד מהם, הם העדיפו לא להכריע. על כך תקף אותם הנביא "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' הא-להים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם אתו דבר".

חיבוק הרוע, השקר שממית גיהנום על בוחריו ומאמיניו על ידי שתיקה, איננו רק פחד אלא גם אסטרטגיה. הם מתקשים להכריע בין מלאך המוות למלאך החיים. במיוחד שאותו מלאך המוות מחופש למלאך החיים. הוא  מדבר את שפתך, דומה לך במראה, מולו מעדיפים לשתוק. קשה לזהותו כאויב. דומה הדבר למערכת החיסונים שלנו, שתפקידה להגן על הגוף מפני פלישה של חיידקים, נגיפים, ורעלים שונים. למעשה, מערכת החיסון פועלת כל הזמן אך אנו נותנים דעתנו עליה בדרך כלל רק בעת "כישלון".

הרב שבתאי רפפורט ציין שגם למערכת ההלכתית יש מערכת חיסונית. היא תוקפת כל מי שמאיים עליה. אבל לפעמים היא לא מצליחה לזהות בין אויב לאוהב. בין יצר הטוב ליצר הרע.  במיוחד כשיצר הרע מתחפש ליצר הטוב, שאויב המתחפש לאוהב יושב אצלך בבית המדרש.

מערכת החיסונית של העולם המוסלמי מתקשה להכריע מי הוא האויב ומי האוהב. במיוחד כשהחיידקים, הנגיפים הללו מתחפשים לאוהבים שלך. כל זה בגלל שהעולם המוסלמי רואה במערב ובישראל את האויב המוצהר שלו. זאת טעות גדולה שכולנו נשלם עליה מחיר. זה היה בגרמניה כשבעלי העיניים הכחולות, הנאצים, הצליחו להתחפש ליצר הטוב עד לכישלון הגדול. הם הביאו מוות על העולם.

הפוסט יש שתיקה, ויש שתיקה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

וחשבתי, כמה פעמים יוצא לנו לעגל פינות בעבודה ולהתקשר מהקו של המשרד או לטעום כמה פיצוחים רק בשביל לבדוק האם זה טרי, ולעומת זאת איזה נורמות מוסר מעוררות השראה היו לאלישע הי"ד. הלוואי שנשאף להגיע לרמות המוסר הכל כך גבוהות שהבן אדם הזה זכה להגיע אליהן.

בהמשך לכך, אם אתם אנשי חינוך או סתם הורים שרוצים להעניק לילדים שלהם (בתנאי, כמובן, שהילדים שלכם בגיל המתאים, הייתי אומר כיתה ז' ומעלה) ערך חשוב ומיוחד, תקשיבו איתם ביחד להספד של הדס, שאני חייב להביא כאן עוד כמה שורות ממנו:

בחלק הזה של ההספד הדס ספדה לו וסיפרה על חייו בארצות הברית: "אלישע, בכלל לא נולדת פה. נולדת בניו יורק. הייתה לך את כל האפשרות להמשיך לחיות חיי נוחות שם, אבל ההורים שלך בחרו לעלות לארץ ישראל ולקשור את גורלם בגורלה, כשנטעו כאן, בבית שמש עץ ראשון".

"התרגשות על השורשים שהם מכים כאן באדמה הקדושה של ארץ ישראל. והנה, היום אותה אדמה קדושה תזכה לחבק אותך אליה", הוסיפה. "מאוד רציתי סוף אחר, שתחזור הביתה מהמלחמה ונמשיך לבנות יחד את החיים שלנו עם ששת ילדינו ולו"ז צפוף ומשימות".

היא סיפרה: "לפני שהתחתנו אמרתי לך שאני רוצה להקים סניף חדש לקב"ה, סניף שיהיה כולו מושתת על ענני הקודש, שנעשה באמת את מה שה' רוצה שנעשה. עכשיו נשארתי לנהל לבד את הסניף, ואני מבטיחה לך שלא רק שהופעת החיים שלנו לא תקטן, אלא שהיא תגדל על אפם וחמתם".

"כשיצאת למלחמה במוצאי שמחת תורה אמרתי לך שכל הספרים בספרייה מקנאים בך, הרמב"ם והרמב"ן, הפרי צדיק והריטב"א, כולם היו מתחלפים איתך בשנייה. זכית לעשות מה שאלפיים שנה יהודים רק חלמו – לצאת ולהגן על העם והארץ". (מתוך ערוץ 7).

***

לא יודע מה איתכם, אבל התחושה הראשונה שלי כששמעתי את ההספד הזה הייתה: זה אמיתי? באמת יש עוד אנשים כאלו בעולם שלנו? עם כזו מידה של יושרה? עם כאלו נורמות של אמת? ההספד הזה הרגיש לי כמו פצצה גרעינית של אידאלים וערכים. לא איזה משהו מלאכותי שנוטף יח"צ וארוז בנייר פצפצים אלא שאגה אמיתית היישר מהתנור הלוהט של החיים. תמיד למדנו על הערכים האלו אבל מי בכלל חלם לשמוע אותם בעוצמה מרהיבה ועוצמתית, כואבת ונוגעת כל כך כמה שיעורי חברה הייתי מעביר רק על ההספד הזה…

לפני שבוע נכנסתי לספרייה התורנית בבית הכנסת של המושב 'נחלים' שאני גר בו והעיניים שלי נפלו על סדרת המופת שכולנו גדלנו עליה: 'כה עשו חכמינו'. תחושה של החמצה צרבה לי את הלב: אנחנו היינו בדור אחר. עוד לא הסנפנו את המסכים כמו שקורה היום עם החבר'ה הצעירים. מה הסיכוי שהם יתחברו בכלל לספרים הנהדרים והקסומים האלו שתפסו חלק נכבד מהילדות שלנו?הרגשתי עליהם עצב. מאיפה הם ישמעו על הסיפורים של כיבוד ההורים המופלא של דמא בן נתינה?

ואז התחילו להגיע שמות הנופלים ואיתם הסיפורים המדהימים לא פחות ששרטטו את דיוקנם של האנשים הענקיים האלו, הנפילים שחיו בתוכנו. ואתה מתחיל לשמוע את אורחות החיים שלהם ואת הגדלות הטבעית שהם הצליחו להסתיר.

מקשיב ופתאום יוצאת לך שאגה עוצמתית של 'וואהה! איזה אנשים הם היו!. ואתה מבין שגם אם הדור הצעיר לא יקרא את 'כה עשו חכמינו' (והלוואי שהוא כן יקרא ויקבל את המתנות שאנחנו קיבלנו) עדיין יש אור בקצה המנהרה בדמות סיפורי המופת של החיילים שנפלו על קדושת הארץ, אבל לא פחות חשוב מכך:

יידעו להפוך את החיים שלהם לשליחות אמיתית ולאוקיינוס מלא באידיאלים ובמסירות נפש. והם בעצם הדמה בן נתינה של הדור שלנו.

יהי זכרם ברוך.

לעילוי נשמת אלישע לוינשטרן הי"ד, שבחייו ובמותו הראה מדוע כאמרת הרבי מקוצק, האדם נולד להרים את השמיים

הפוסט הלפיד הבוער שהשאיר אחריו אלישע לוינשטרן הי"ד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על דברים חמורים הרבה פחות מירי בשוגג על שלושה חיילים שלנו, הועמדו היורים ומפקדיהם לדין צבאי. במקרה הטראגי האחרון, נכון לעכשיו, חוקרים. וטוב שכך. לא נכון ולא הוגן לחרוץ את דינם של החיילים והמג"ד בטרם יתבררו כל העובדות. אלה שלפניי הירי הקטלני. האם החיילים הוזהרו שיש אפשרות לחטופים בבניין, האם עודכנו בכתובות "הצילו" ו"3 חטופים' שהותירו החטופים, האם ראו את הדגל הלבן שנשא אחד החטופים, וכדומה. וכן, לענ"ד יש להתחשב גם במצב הנפשי של חיילים, גיבורים ככל שיהיו, הנמצאים חודשיים, לילה ויום, תחת אש, במצב לחימה קשה ביותר, כשמטענים ואר.פי.ג'י הורגים בחבריהם ומסכנים אותם עצמם 24/7, כן, גם את זה יש לענ"ד להכניס במכלול השיקולים אם להעמיד את החיילים היורים ואת מפקדם לדין, או לא. מן הצד השני, באותה מידה אסור לעבור על התקרית הזו לסדר היום כאילו "זה קורה".

בעיניים שלי, טוב שחוקרים להבין את מקור הטעות. לחץ נפשי כבד? אז לטפל בחיילים נפשית, לחזקם ולציידם בכוחות להמשך הלחימה. שאננות? יהירות? רצון עז לחסל (מי שנראה כ) מחבל, גם אם הוא לא מאיים? להעמיד לדין כאן ועכשיו. מה שבטוח, הצבא חייב ללמוד מכל טעות טראגית שכזו ולעשות הכל כדי שזו תהיה הטעות הטראגית האחרונה. ולהזכיר, דובר צה"ל דיווח בשבוע שעבר כי 20 אחוזים מההרוגים בקרב חיילינו הם מירי של כוחותינו על כוחותינו או מתאונות.

ואם בטעויות עסקינן, כזכור, שני חיילי מילואים שקראו "שמע ישראל" במערכת הכריזה של מסגד בחאן יונס תוך כדי לחימה, הושעו מהמילואים ומהלחימה.

בעיניים שלי, הכריזה מיותרת ומזיקה הסברתית, אך גם הענישה אינה מידתית. הייתי לוקח אותם ל'שיחת הבהרה', מסביר להם למה טעו, מתרשם שהבינו והפנימו, ומברכם בברכת הצלחה בהמשך הקרבות.

לא שחור-לבן

נוכח המחדלים החמורים שקדמו לשבת השחורה של 7 באוקטובר, הציפייה בקרב רבים במדינה היא כי כל מי שהייתה לו יד במחדל הביטחוני, המדיני והאזרחי, יניח את המפתחות וכמה שיותר מהר ברגע שייפסקו הקרבות.

מפקדים בכירים, ובראשם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אמ"ן האלוף אהרון חליוה, כמו גם ראש השב"כ רונן בר הודיעו כי הם נושאים באחריות אישית למה שקרה. ההערכה הרווחת היא כי שלושתם לא ימתינו למסקנות ועדת החקירה שתוקם לאחר המלחמה, אלא יבקשו לפרוש מתפקידיהם לאלתר, ברגע שהדבר לא יפגע בתפקוד הצבא. אולי אפילו לפני סיום שלב ג' של התמרון בעזה.

בעיניים שלי, מצד חליוה זה צעד מתבקש, ברור ונדרש. אני מבקש לשקול (גם אם דעה זו אינה פופולרית) אם לגבי הרמטכ"ל הרצי הלוי, יש מקום למחשבה שנייה, האם נכון למדינת ישראל שגם הוא יניח את המפתחות.

להבנתי, יש כמעט קונצנזוס שהרצי הלוי הצליח, באישיות שלו ובהכרזתו מייד בתחילת המלחמה כי הוא אחראי, להרים את הצבא מהמשבר העמוק שבו הוא היה ב-7 באוקטובר. בתוך ימים הוא הוביל מתקפה בהיקפים ובעוצמה חסרי תקדים ברצועה (נכון, למרבה הצער עד כה אין הישגים אסטרטגיים כמו חיסול ראשי הנחש), זאת במקביל להיערכות שיא בגבול הצפון ולפעולות יומיומיות בתוככי קיני המחבלים באיו"ש. אין ספק כי הרמטכ"ל הזה נהנה מיוקרה רבה בקרב הקצונה הבכירה, הן בהיבט המקצועי והן בהיבט האישיותי. לענ"ד, זה אלמנט חשוב, הנחוץ מאוד בתקופת השיקום והבנייה מחדש שצפויה לצה"ל לאחר המלחמה (שמי יודע איך ומתי תסתיים).

מצד שני, אי אפשר ולא נכון להתעלם מכך שהרצי הלוי היה חלק מהקונספציה שהוכחה ככושלת. לכן, לדעתי, בטרם נחרוץ תקשורתית את דינו ביום שאחרי המלחמה, נכון יותר שייחקר לעומק (ולי אין הכלים לכך) מה עשה הרמטכ"ל הרצי הלוי עם אותה קונספציה לגבי חמאס מהיום שנכנס לתפקידו, 9 חודשים לפני תחילת המלחמה. האם 'אכל' את שהאכילו אותו ולא שאל/ הקשה/ אתגר? או שמא שאל את שאלות ה'איפכא מסתברא', ניסה לעורר, לשנות, לתקן, אבל מה לעשות שהפוליטיקאי הבכיר הדף אותו.

וכדי שתכירו טוב יותר את הרמטכ"ל הזה, הנה דברים שאמר ללוחמים בהתייחס לתקרית בה נהרגו בשוגג שלושת החטופים:

"לוחמים שלנו שאני לא פגשתי אותם עוד, אבל אני בטוח שהם הטובים ביותר כי כולם רוצים לעשות טוב, ואני בטוח שהם היו בטוחים שהם עושים את הדבר הכי נכון. אבל אני מדבר איתכם, לא כדי להגיד אם הם היו בסדר או לא, אלא כדי שאנחנו קדימה נהיה בסדר.

"אתה רואה שני אנשים. הם עם ידיים למעלה ובלי חולצות. קח שתי שניות. ואני רוצה להגיד לכם משהו לא פחות חשוב: ואם אלה שני עזתים עם דגל לבן שיוצאים להיכנע? מה, אנחנו יורים בהם? בשום פנים ואופן לא, בשום פנים ואופן לא. זה לא צה"ל. אני אומר לכם, מי שהתבלבל פה, גם מי שנלחם ועכשיו מניח את הנשק ומרים ידיים, אנחנו שובים אותו, אנחנו לא יורים בו. אנחנו מוציאים המון מודיעין מהשבויים שיש לנו, יש לנו מעל אלף כבר. אנחנו לא יורים בהם, כי צה"ל לא יורה בבן אדם שמרים ידיים. זו עוצמה, זו לא חולשה".

אני יודע שזה לא פופולרי בקרב כמה שאני מכיר, אבל אני מעדיף את הגישה הזו של הרמטכ"ל על פני זו הנשמעת חדשות לבקרים במחוזותינו, שלא לחשוב פעמיים ולחסל כל מה שזז.

הצונאמי בדרך

וואו, כמה אתגרים אזרחיים (נוסף לביטחוניים, כמובן) מציבה המלחמה הנוכחית בפני המדינה והחברה – שיקום היישובים שנפגעו מירי חמאס, הטיפול ברבבות חיילים ואזרחים שייצאו מהמלחמה הזו עם פוסט-טראומה, שיקום הכלכלה ועוד ועוד. אבל למה ללכת כל כך רחוק? כאן, ממש עכשיו, צומח לו משבר חדש.

אבל מסתבר שאלה לא רק המפונים. מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה העלה כי כ-60 אחוז מאנשים שאינם תושבי עוטף עזה או ערים נוספות שנפגעו פיזית או שרכושן נפגע, משפחות אין להן בן משפחה שנפגע, נרצח או נחטף מאז פרצה המלחמה – סובלים מהפרעת דחק אקוטית, כלומר הפרעה רגשית-נפשית הנגרמת עקב חשיפה לאירוע טראומטי, גם באמצעות המדיה. ההפרעה מופיעה שלושה ימים עד חודש לאחר האירוע, והיא גורמת לחרדה, פחד, דיכאון, פלאשבקים, סיוטים בלילה, דופק מואץ, הפרשה מוגברת של הורמוני דחק. "כל אלה גורמים לקשיים משמעותיים בתפקוד היומיומי", הסבירו. שנהיה בריאים.

ועוד. העיתונאי דרור פויר חשף ב-ynet כי שהות רבבות המפונים מהדרום ומהצפון בבתי המלון, היא לא בדיוק חופשת כיף. ממש לא. פויר מעיד, בהסתמך על עובדים סוציאליים ואחרים השוהים שם עם משפחות המפונים, כי עקירת המשפחות מבתיהן ושהותן במלונות בתנאים שהעמידו לרשותן, גובות מחיר כבד כמו משברים בזוגיות, הסתגרות בחדרים, אלימות, אלכוהול, סמים, דיכאון ושאר מרעין בישין. פסיכולוגים ואנשי עבודה סוציאלית מזהירים: אם המדינה לא תתערב בדחיפות, הצונאמי בוא יבוא. לא נעים, אבל בהכירנו את תפקודי המדינה בחודשים האחרונים, לא הייתי סומך על כך שהתשועה תבוא מהם. מה כן? הציבו פרויקטור חיצוני רציני, עם חשיבה מחוץ לקופסה, העניקו לו סמכויות ומשאבים, ותחזיקו לו אצבעות. ולא מחר. אתמול.

היום שאחרי

רבים מצפים ל'יום שאחרי' המלחמה בעיקר כדי לראות את ראש הממשלה וכמה משריו מחזירים את מכונית השרד (רה"מ גם בתוארו 'לשעבר' ייהנה לאורך שנים נוספות מרכב שרד וממאבטחים) ומפנים את משרדיהם, וכמותם כמה מבכירי צה"ל.

בעיניים שלי, ההתפתחויות ברחוב, בכיכרות, יהיו דרמטיות לא פחות. הדרישה לעזיבת נתניהו, שתמלא כיכרות, תהיה משנית בעוצמתה אל מול הדרישה לכמעט כינונה מחדש של מדינת ישראל אחרת. יותר ישראלית, פחות יהודית. לא יעזרו כמה עשרות מיליונים או מאות מיליוני שקלים שהעביר ויעביר סמוטריץ' למשרדי חבריו, השרים לזהות יהודית במגוון השמות שניתנו למשרדים אלה, כמו גם למשרדו של פרוש. לא נראה לי שאף יהודי שכיום רחוק מהיהדות, יתקרב אליה ולו במילימטר אחד בזכות אותם כספים. להיפך. הרבה מאלה שיש להם נפש יהודייה הומייה, גם אם לא בתרגום הדתי הקלאסי שלה, מתרחקים ויתרחקו נוכח הקומבינות ומילוי האסמים המגזריים. הרחש-בחש שיהיה בכיכרות סביב כל סוגיות הליבה בתחומי דת-מדינה, כמו גיורים, תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים, לימודי יהדות בבתי ספר ממלכתיים, כשרות ממלכתית, וכמובן גיוס חרדים (נשיאה בנטל) – יאפיל על הסוגיה של כן ביבי-לא ביבי. בשש אחרי המלחמה תתחיל המלחמה על דמות המדינה. להערכתי, נראה כאן פנים חדשות, צעירות, מיוסרות מהמלחמה הנוכחית, אבל את אותה נחישות שהם גילו בקרבות מול חמאס, הם – דור המנהיגים הבא – יביא אל הכיכרות ומהן אח"כ אל הנהגת המדינה.

אני רק מקווה שהם, בניגוד לרבים מההנהגה הוותיקה, מכל המחנות, ישכילו להביא את אותה אחוות לוחמים-אחוות אחים גם משדה הקרב אל המגרש האזרחי. חברים, סומכים עליכם במלחמה מול חמאס, בונים עליכם בתיקון החברה והממלכה בישראל.

טעות שלי

בגיליון הקודם, בקטע על הרב ד"ר זיני, כתבתי בטעות כי אלוף דוד זיני הוא בנו של הרב זיני האמור. טעות שלי. הרב הוא דודו של האלוף. אביו של האלוף, הרב יוסף זיני, הוא רב שכונה באשדוד. סליחה.

הפוסט תוכנית פינוי-בינוי להנהגה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

זו בדיוק הייתה הטקטיקה של יהודה כשניגש באומץ לב ובתושייה מדהימים לדבר בפני המשנה למלך מצרים, אחרי שנמצא הגביע באמתחת בנימין, ונגזר שהוא יישאר כעבד במצרים. יהודה קיבל על עצמו ערבות להשבת בנימין בחיים, והיה נכון לעשות כל שיידרש כדי לפרוע את ההתחייבות שנתן לאביו.

אולם, גדולתו של יהודה איננה רק בעצם הגילוי של מנהיגות ואחריות, תעוזה ותושייה, אלא גם בדרך שבה עשה זאת. הוא לא ניסה לשכנע את יוסף שבנימין לא גנב את גביע הכסף, ולא השתדל להסביר שאם בנימין לקח את הגביע היה זה בטעות, וכן לא טען שמישהו אחר הניח אותו באמתחתו בכוונה. גישה זו נקטו אחי יוסף כאשר הם נתפסו על ידי שליח יוסף שרדף אחריהם והשיגם. הם אמרו: "חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב" (מד, ז-ח).

יהודה ידע שאין טעם להתווכח עם המשנה למלך, וכי עדיף לדבר אליו בנימה אישית ולעורר את הרגש האנושי בליבו. כל היגד וכל מילה בדבריו של יהודה מדודים ומכוונים בצורה מדויקת היישר לליבו של יוסף. הוא מדגיש שוב ושוב את הכינוי "עבדך" ו"עבדיך" כשהוא מדבר על עצמו, על בנימין, על האבא יעקב ועל כל אחים (8 פעמים). יהודה פורט על נימי הרגש של יוסף כשהוא מתאר בכאב כיצד האב הזקן לא היה מוכן להיפרד מבנימין, וכיצד יחרב עליו עולמו אם בנימין לא ישוב. הוא מספר על אהבת האב לשני בניו מאשתו (רחל), וכי האחד יצא "מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף… וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה". יהודה מתאר שהאב הזקן "נַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ" של בנימין, "וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה".

לא פחות מ-14 פעמים חוזר יהודה על המילה "אב/אבי/אבינו" בנאומו הקצר. יהודה אומנם לא יודע מי ניצב מולו, אולם הוא יודע היטב שהתיאור החד והמדויק הממחיש את מצבו ורגשותיו של אב זקן ומיוסר, מסוגל לייסר מצפונו של כל מי שלב אדם בו. יהודה בוחר בתחבולה רטורית כשהוא משתמש שוב ושוב בכינוי "נער" כלפי בנימין (8 פעמים) ומכנה אותו ילד קטן (4 פעמים). בנימין כבר היה באותה עת אדם מבוגר ואב למשפחה גדולה, אולם יהודה בוחר לתאר אותו כילד יתום מאם, בן זקונים שגדל כבן תפנוקים בחיק אביו, והשארתו במצרים תגרום למות האב ביגון, על לא עוול בכפו.

אנו מצפים לתמונות של ניצחון לאומי, אבל לנגד עינינו גם תמונות חללינו, שכל אחד מהם עולם מלא

התיאור החי של האב המשול למת, בגלל אובדן בנו שטרוף טורף, והיגון והחידלון שייגרמו מאובדן בן זקוניו, פורטים על הרגש של יוסף, שרואה לנגד עיניו את יעקב, אביו, המתייסר על אובדנו שלו, ויוסף חש היטב גם את הדאגה, האכפתיות והכאב של יהודה כלפי אחיו היחיד מאמו, בנימין. יהודה חותם בגילוי מסירות נאצלה ובמילים קורעות לב: "וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו… פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי". מילים אלה שוברות את יוסף, ו"לֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק…וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י … וַיֹּ֨אמֶר… אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף".

אומנם המסורת היהודית מדברת אל העולם כולו ומתמקדת בקולקטיב של עם שלם, עם ישראל, אך עם זאת היא מעניקה גם מקום מיוחד לפרט, ליחיד. המשנה מלמדת: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת… כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת…  כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין, ד, ה).

הקביעה העקרונית של המשנה היא גם אתוס מכונן בתודעת האומה. חייל אחד שנפל בשבי בעזה הביא מדינה שלמה לדאגה מתמדת, ואף לתשלום גדול לאין ערוך מהמקובל. גם כיום, יחד עם ההתמקדות באתגר הלאומי והביטחוני של מיטוט אויבינו, אנו משווים לנגד עינינו את מבע עיניהם המיוסר של חטופינו, נשים ואנשים, ילדים ומבוגרים, אזרחים וחיילים, וליבנו, לב יהודי רחום, נכמר כליבו של יוסף. אנו מצפים לתמונות של ניצחון לאומי, אבל לנגד עינינו גם תמונות חללינו, שכל אחד מהם עולם מלא. יהודה, שהודה ואשר גרם לכך שיוסף התוודה, הוא גם יהודה שהורה כמה גדולה הערבות ההדדית שמחייבת לקיחת סיכונים גדולים כדי להשיב אחים לביתם.

הפוסט ביחיד ננצח! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בכה' טבת תש"ה (1945) נערך כינוס של 50 רבנים בביתו של הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לישראל, ובו נידונה ההצעה לקבוע יום צום שיהיה יום זיכרון לדורות לשואה שפקדה את עם ישראל.

מועצת הרבנות הראשית התכנסה בי"ב בכסלו תש"ט והחליטה לאמץ את המלצת הרבנים, וקבעה כי יום עשרה בטבת יהיה יום הקדיש הכללי. קדיש על כל הנרצחים – ידועים ואלמונים ומי שלא נודעו יום ומקום מותם. הרב איסר יהודה אונטרמן (ממנהיגי תנועת המזרחי ולימים רבה הראשי השלישי של מדינת ישראל) כתב כי הסיבה העיקרית להחלטה היא כי יום זה מציין את תחילת החורבן הראשון, ולכן מתאים לקבוע בו את הזיכרון לחורבן האחרון.

השבוע לפני 81 שנים קבע אבא קובנר בגטו וילנה באופן נחרץ: "פונאר איננה אפיזודה (אירוע מקרי), זוהי שיטה מחושבת היטב. היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה… אל נא נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנחנו וחסרי מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות! אחים, מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים. להתגונן עד הנשימה האחרונה" (וילנה, 1.1.42).

יום זה מציין את תחילת החורבן הראשון, ולכן מתאים לקבוע בו את הזיכרון לחורבן האחרון

לקובנר וחבריו הגיעו עדויות מזעזעות על רצח אלפי יהודים באתר פונאר ליד וילנה, בידי יחידות הרצח הניידות של האס.אס (איינזצגרופן). בחושיהם הבריאים הבינו אנשי המחתרת בגטו כי מדובר בשיטה ולא במקרה.

על אחת העדויות הללו מספר מרק דבורזצקי: "ברחתי מפונאר, אמרה האישה. – ממחנה פונאר? – לא, אין מחנה בפונאר. שם ממיתים ביריות את כל היהודים… להאמין או לא? האמת היא זו, או הזיית דמיון חולני? כה התרוצצו הרהורים במוחי, אני מסיר את התחבושת מעל פצעה. זרועה נקובה מכדור. בפצע זוחלים נמלי יער. ראיתי לנגד עיניי את האמת של פונאר. ניקיתי את פצעה, חבשתיו ושלחתיה אל בית החולים היהודי… יצאתי מביתי שליד השוק הנוברוגודי והתחלתי קורא אליי יהודים. אמרתי להם: יהודים, לא מחנה עבודה הוא פונאר. בפונאר ממיתים ביריות את כל היהודים! אבל איש לא האמין לדבריי… דוקטור, הם אמרו לי, אף אתה מעורר בהלות? במקום לנחמנו ולעודד את רוחנו, הנך בא לספר לנו מעשיות אימים כאלה על פונאר?" ('ירושלים דליטא במרי ובשואה' עמ' 39-41).

עדות דומה העידה רבקה יוסלבסקה במשפט אייכמן: "הפניתי את ראשי והוא שאל אותי: במי לירות ראשונה – בך או בבתך? לא עניתי דבר. הרגשתי איך שהבת נקרעת מעליי, הרגשתי את זעקתה האחרונה ושמעתי כיצד היא נורתה. אחר כך פנה אליי. הפניתי את ראשי. הוא תפס בשערותיי וביקש לירות בי. נשארתי עומדת. שמעתי ירייה, אך נשארתי עומדת. הוא סחב אותי בחזרה. החל לטעון שוב את האקדח, סובב אותי, ירה ונפלתי.

נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל עליי. חשבתי שאני מתה. אבל בכל זאת, עם כל מותי אני מרגישה משהו. הרגשתי שאני נחנקת כי נפלו עליי אנשים. הרגשתי שאני טובעת. התחלתי מתנועעת. הרגשתי שאני יכולה לנוע, שאני חיה. אני נחנקת. אני שומעת את היריות, עוד אדם נופל. נאבקתי ונאבקתי שלא אחנק. לא היו לי כוחות. והנה פתאום אני מרגישה שבכל זאת אני עולה ומתרוממת מעל לאחרים. אני רואה אנשים סוחבים, נושכים, שורטים, מושכים אותי למטה. בכל זאת אני בשארית כוחותיי, עולה כלפי מעלה. עליתי ולא הכרתי דבר. אנשים רבים היו מוטלים ושכובים. לא הכרתי דבר… קולות אימה, קולות נוראים. ילדים זועקים: אבא, אמא!"

בהמשך סיפרה שהגרמנים עזבו את המקום והיא נשארה שם שלושה ימים ושלושה לילות, לא לפני ששאלה את נפשה למות. בכל זאת, אזרה כוחות וחזרה אל חבריה בגטו.

למרבה הצער, למרות העדויות הקשות, רבים מהיהודים לא האמינו כי מדובר במוות שיטתי. כשהתקבלו הידיעות בוורשה, אמרו "אין זו כי אם קפריזה של השלטונות המקומיים… אצלנו לא יכול לקרות כדבר הזה!" ('מאבק בנתיב הייסורים' עמ' 89). גורל אחד פקד אותם, ועליהם אנו אומרים קדיש בעשרה בטבת.

נודה לבורא עולם שזכינו לחיות בדור התקומה ונתפלל שיתקיימו בנו דברי הנביא זכריה (ח, יט):

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

Yaakovspok1@gmail.com

הפוסט יום הקדיש הכללי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יום הקדיש הכללי דומה במהותו לעשרה בטבת. תענית עשרה בטבת תוקנה לזכר תחילת המצור על ירושלים. האם נכון היה לקבוע תענית לזכר תחילת המצור? האם לא נכון להסתפק בתענית על חורבן ירושלים והמקדש, שמסמלים יותר מכל את הטרגדיה הנוראית של אותה תקופה? מסתבר שהמצור שיקף מציאות מורכבת יותר. באותו היום הוכה העם בתדהמה, משום שלא היה מוכן כלל וכלל לתרחיש שכזה.

הנביא יחזקאל מתבקש לכתוב על אבן את יום המצור: "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד,ב). שלוש פעמים חוזרת בפסוק המילה 'היום'. הסיבה לכך היא הצורך להדגיש את עוצמת התדהמה. בני יהודה סברו שירושלים לא תחרב, ואף התעלמו מהסכנה בעת פלישתו של נבוכדנאצר לארץ ישראל. ירמיהו נאבק ומנבא השכם והערב לעם את הצפוי להתרחש, ומנסה בכל כוחו לנפץ את אשלייתם. הוא מתריע מפני התנהגות בלתי מוסרית שעלולה לגרום לחורבן הבית. העם המשיך להתעלם וזלזל בירמיהו. אפילו שהגיע היום, התקשה יחזקאל לקלוט את המתרחש – ולכן היה צורך שהקב"ה ידגיש בפניו שוב ושוב שזאת המציאות.

יום הקדיש הכללי מסמל את הסכנה שבאדישות, שעלולה לצמוח מתוך הליכה עיוורת אחר קונספציה

אם כן, צום עשרה בטבת הוא תזכורת לסכנות האדישות והעיוורון של החברה ביחס לחורבן הקרב. חשיבותו באה לידי ביטוי בחידוש הלכתי נועז של רבי דוד אבודרהם, שגם אם עשרה בטבת היה חל בשבת, לא היו דוחים את התענית ליום ראשון "מפני שנאמר בו (יחז' כד ב) בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים".

השנה צום עשרה בטבת חל ביום שישי וסיומו יגלוש לתוך השבת, כך שניכנס לשבת בתחושה של עינוי. אין עוד צום שאנחנו מתענים בו במהלך יום שישי ואפילו ממשיכים לצום בליל שבת עד צאת הכוכבים. ללמדנו, עד כמה יש לזכור דווקא את גורמי החורבן לא פחות מאשר את החורבן עצמו.

עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי מסמלים את הסכנה שבאדישות, שעלולה לצמוח מתוך הליכה עיוורת אחר קונספציה שגויה. השנה הימים האלה מקבלים משנה תוקף. בשבת שמחת תורה קרסה עוד קונספציה. חווינו שואה של יום אחד בתוך מדינת ישראל. בשנה זו נדרשים אנו שוב להזכיר לעצמנו את סכנותיהם של האדישות, העיוורון והחידלון. אדישות עלולה להביא לאסונות גדולים בדיוק כמו שחווינו בחורבן הבית, בשואה הארורה ובמאורעות 7 באוקטובר.

הפוסט על העיוורון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

זו לא הפעם היחידה שבכיו מתואר בתורה. כמה אנו עצמנו צריכים מנהיגות שיודעת גם לבכות. בכי אינו עומד במקום פעילות חזקה ועוצמתית; בכי אינו הופך את המנהיגות או את הלוחמה לרכרוכית; בכי מותיר את המנהיג והלוחם בעולמם של בני אדם, בכינונו של רגש פנימי, במאיסת השחצנות, הגאווה והיהירות שמובילות פעמים רבות כל כך לקריסה. בכי מעיד על כך שביסודו של דבר מדובר באדם העומד לפנינו, ולא במי שמנסה לצייר את עצמו כעליון. בכי מעיד על כך שמה שקורה סביבו נוגע בנשמתו ובנפשו, ומהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו. אפשר שאנו לומדים שוב את משקלה של מנהיגות, מסוגים שונים, רגישה, עדינה וכואבת, ומתוך כך נלחמת ונאבקת.

שני ביסודות הוא האינטימיות. בשפה מדוברת של היום, ניתן לומר שיוסף הוציא מהחדר את אמצעי התקשורת בעת המפגש שלו עם אחיו. הסקרנות והמציצנות האנושית מחללות פעמים רבות את המשמעות הפנימית של מה שבאמת מתרחש. בחלק גדול מהאירועים היום – בין המשפחתיים ובין הלאומיים – המשתתפים כולם עסוקים בצילום, ואינם חווים את מה שמתרחש בהם באמת. החדירה הבלתי רגישה לתוך הזמנים המיוחדים והמקודשים הופכת אותם להצגה, למכוננת חטטנות ולסחיטת דמעות מבוימת. למן ההתגלות האלוקית – "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו", ועד לחוויות ההתגלות האנושית, בצניעות ובהסתרה, אנו למדים שהחצנת אירועים מהפכת את משמעותם.

כמה אנו עצמנו צריכים מנהיגות שיודעת גם לבכות. בכי אינו עומד במקום פעילות חזקה ועוצמתית

יוסף הצדיק אינו מסכים שאחרים יחזו בהתוועדות שלו עם אחיו מסיבות רבות ומגוונות, למן הרצון שלא לפגוע בהם ועד לייחודו של האירוע העמוק ביניהם. כמה אנו צריכים ללמוד בעת הזו, כאשר נראה לנו כי "זכות הציבור לדעת" הופכת לרשות לחדור ולפרסם את מה שמתחולל בחדרי חדרים, והרצון להתפרסם ולהעלות לרשתות החברתיות הופך את החיים להצגה אחת גדולה. יצר הסקרנות, שיכול להביא ברכה מרובה בעולמו של האדם, הופך לחרב פיפיות כאשר הוא נוגע במקומות הרגישים ביותר, והוא פוגעני מאוד.

שלישי ביסודות הוא ההתוודעות של יוסף אל אחיו, היא החשובה ביותר כיום, וצריך לחזור עליה שוב ושוב. קשה לשקול את כובד המטענים הקיים בתוך משפחת בית יעקב, ובעיקר אצל יוסף, שנאלץ לגלות ממשפחתו ומבית אביו ולעבור את החוויות הקשות ביותר, למן היותו עבד במצרים, אסיר בבור, ועד לקריאת בניו על שם העובדה שהוא נפרד מבית אביו ועתה הוא זכה לפריון בארץ מצרים. האחים עשו לו את הנורא מכל, שהתורה העידה עליו בהמשך "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו (רש"י: קודם המכירה) מות יומת".

ואף על פי כן, יוסף חותר לפיוס עמוק עם אחיו ומושפע מאוד מנאומו של יהודה. ודאי שניתן לעשות אין-ספור חילוקים בין המצב אז להיום, ובעיקר לטעון כי הנאום של הצדדים השונים שפגעו האחד בשני אינו אותו הדבר, ועוד ועוד סיבות שלא להתוודע. אולם, יוסף הצדיק מלמד אותנו שיעור לדורות – רק במקום שבו מתוודעים איש אל אחיו צומחות ישועה וגאולה.

הפוסט כוחן של דמעות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יוסף משתמש במילה 'שליחות' כדי לבטא הן את מבט העל של ההתבוננות במציאות, והן את הערך והתודעה שמהם הוא בא ושמכוחם הוא פועל. כבר מבית אבא יונק יוסף את תודעת השליחות ואת המהות שמאחורי המילה הזאת. זו תודעה שהתגובה אליה מתמצה במילת המפתח הנוספת 'הִנֵּנִי': "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה".

לחיות בתודעה של שליחות זה להבין שהחיים אינם אוסף מקרי של אירועים מזדמנים, או איזו הסתברות סטטיסטית בלבד של התרחשות מאורעות. לחיות בתודעה של שליחות זה להפנים שלכל אחד ואחת בחיים יש שליחות, מטרה, ייעוד ומשמעות בעולם. לחיות בתודעה של שליחות זה לחוש במלוא העוצמה, המהות והעומק שאתה נציג של אנשים, חזון, אידיאל, ערך או רעיון, ושאתה השליח והיד הארוכה להגשים, לבצע ולממש את הרעיון והחזון.

תודעה של שליחות היא הנותנת לאדם כוח ותעצומות לפעול

מאז תחילת המלחמה, ולאורך כל העדויות על מעשי הגבורה ומסירות הנפש העילאית והמדהימה, שוב ושוב אנחנו שומעים ממפקדים, מחיילים, מאזרחים, מהמתנדבים וכל מי שקשור למערכה הזאת, את המילה 'שליחות'. אנשים מתארים את תחושתם שהם בעצם שליחים של עם ישראל, לשמור על ביטחונו ועל ביטחון המדינה.

תודעה של שליחות היא הנותנת לאדם כוח ותעצומות לפעול. האדם חש שהוא שליח ומייצג של אידיאל, רעיון, אנשים, ועצם התחושה הזו מעצימה ומחזקת. תודעה של שליחות גם נוסכת את מידת הענווה בשליח, כאשר הוא יודע שמה שהוא עושה לא בא כדי לשרת את הכוח והאגו שלו, אלא בא לשרת רעיון וערך.

ימים של מלחמה על הבית, הארץ והמדינה, הם ימים שבהם כל אחד מאיתנו הוא שליח במקומו ובתפקידו, ועליו לעשות שליחותו נאמנה. אלה גם ימים שבהם אנו רואים בחיילינו האהובים רוח גבורה ועוצמה, הנוסכות בהם תודעת שליחות, שמכוחה הם מגלים את מסירות נפשם ועוז רוחם.

הפוסט וַיִּשְׁלָחֵנִי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

התבנית הספרותית הכוללת בתוכה את בכיו הדרמטי של יוסף, זהה בכל המקרים: לפני כל בכי קדם אירוע המהווה גורם מזמן לבכי. מייד יבואו תיאור האיפוק של יוסף, פרישה ובכי. לאחריו ישוב יוסף לאחיו ויבצע פעולה חדשה המעצימה את הדרמה. שיאים אלו של איפוק, בכי ופעולת תגובה, מהווים מעין צמתים ל'מפת דרכים' בסיפורי יוסף ואחיו עד התגלותו אליהם. בצמתים אלו ממשיכה העלילה הסבוכה להתפתח לכוונים חדשים. האיפוק של יוסף שגרם לו לבכות במסתרים, הוא האיפוק בצורך להתגלות לאחיו. ניתוח ספרותי של צומתי הבכי חושף את תוכניותיו של יוסף. מתברר, שלסבלנות האין-סופית שלו יש 'מטרות על' ברבדים שונים ומשלימים: ברובד הסיפורי, ברובד החזוני ובעיקר במאמציו לממש את חלומותיו.

בכי ראשון: בירור העבר

הטריגר: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו… ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד… והם לא ידעו כי שמע יוסף כי המליץ בינתם"

הבכי: "ויסב מעליהם ויבך וישב אלהם"

התגובה: "וידבר אלהם ויקח מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם"

הזמן: עבר

ברמה הסיפורית, ליוסף חסר מידע רב. מי אשם במכירתו? האם אביו יודע? האם אביו חי? ועוד שאלות. והנה מתחיל להיפתח צוהר למה שקרה שם בשל תושייתו וחוכמתו. הגורם לבכי אינו רק הבעת תחושת האשמה בקרב האחים, אלא הגילוי המפתיע שנושא מכירת יוסף מעסיק אותם תדיר. יוסף מגלה אומנם מה התרחש שם באותו יום מר ונמהר, אבל הוא מגלה לשמחתו כי אחיו מסבירים מאז כל צרה הבאה עליהם כתגובה אלוקית וכעונש על מכירתו. אין בפסוקי המקרא אף עדות מילולית הקושרת את האשמתם כמרגלים לבין מכירת יוסף, למעט הפענוח הפסיכולוגי שהצעתי כאן.

יוסף צריך לגלות מה יעשו אחיו כעת אם יעמדו באותה הסיטואציה של מכירתו

בכיו של יוסף הוא תגובה לשיחות שהוא שומע בהווה, אבל מתייחסות לזמן עבר. התגובה המוזרה של יוסף, אסירת שמעון לעיניהם, נועדה לדעתי לחזק את מסקנתם של האחים בשל תפקידו של שמעון במכירה. "את שמעון הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי 'הנה בעל החלומות הלזה בא'. 'ויקחוהו וישליכו אותו הבורה', אמרו (בראשית רבה פד, טז): 'ויקחהו' כתיב זה שמעון. ואימתי פרע לו 'ויקח מאתם את שמעון'" (מזרחי רא"ם, על אתר).

בכי שני: ומה עכשיו?

הטריגר: "וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו… וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו"

הבכי: "ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה… וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם"

התגובה: "ויצו את אשר על ביתו לאמר מלא את אמתחת האנשים אכל כאשר יוכלון שאת ושים כסף איש בפי אמתחתו… ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן"

הזמן: הווה

"ובפעם השנית נאמר וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה. ואחרי כן נאמר וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם. לזה אמר הכתוב כי הפעם הזאת נתמלא עליהם רחמים יותר מהראשונות..." (עקידת יצחק, בראשית שער ל). יוסף אינו בוכה על גילוי מעשי העבר, אלא בשל בנימין אחיו, שקרא לעשרת בניו בשמות המזכירים לכולם את היעלמותו של יוסף אחיו הבכור. יוסף מגלה מידע עכשווי על אודות  משפחתו הגרעינית. בנימין אינו קשור לחלומות ולמכירה. יוסף מגלה כי משפחתו לא התפרקה, ולבנימין לא התנכלו. בזמן הבכי בחדרו, הוא ממשיך בתוכניתו. הוא צריך לגלות מה יעשו אחיו כעת אם יעמדו באותה הסיטואציה של מכירתו – האם הלקח נלמד? בקור רוח הוא יוצא מחדרו ופוקד על עבדיו 'להפיל בפח' את אחיו.

בכי שלישי: האם הלקח נלמד?   

הטריגר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו…"

הבכי: "ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו… ויתן את קלו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה"

התגובה: "ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה… מהרו ועלו אל אבי ואמרתם"

הזמן: עתיד

התחייבות יהודה להיות עבד בעתיד חלף בנימין, גרמה ליוסף להתגלות. חלום האלומות התברר כממשי למעט עניין אחד – אביו לא היה בין המשתחווים. "'ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים'. רצונו לומר, כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים 'השמש והירח (והכוכבים כורעים) ומשתחווים לי'" (משך חכמה). אבל כל האירועים מתכתבים עם "ונראה מה יהיו חלומותיו"! לפני מות יעקב מספר לנו המקרא כי: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה", את הצעד הזה תכננה השכינה ולא יוסף. הטריגרים לבכי בזמני עבר, הווה, עתיד, סוגרים את מעגל הזמן. שוב מתברר כי יוסף חולם, פותר ומגשים!

הפוסט בכי בראי הזמן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תוכנית "אור מאופיר" היא מסגרת ישיבתית הפועלת כמכינה קדם-אקדמית ומכינה קדם-צבאית לצעירים יוצאי אתיופיה בישראל. המכינה פועלת בחסות ישיבת אור עציון בראשות הרב חיים דרוקמן זצ"ל עד יום מותו, בנר שמיני של חנוכה השבוע. כבר שנים שהמכינה מוציאה תחת ידיה דורות של בוגרים שרבים מהם ניתן למצוא כמנהיגים תורניים, חינוכיים וחברתיים בכל מקום. פעם ניגש אלי אחד מבוגרי התוכנית, כולו מלא בהתרגשות, ושאל: "אתה יודע מה מיוחד ברב דרוקמן"? והמשיך: "כאשר יעקב בא לברך את בני יוסף במצרים שואל יעקב אבינו – 'מי אלה?', ויוסף עונה- 'בני הם, אשר נתן לי אלוקים בזה'. בתחילת העלייה שלנו מאתיופיה רוב הישיבות התיכוניות שאלו 'מי אלה? ספק יהודים או יהודים גמורים?'. הרב חיים דרוקמן היה בין ראשי הישיבה שלא שאלו 'מי אלה?' והוא לא הטיל ספק ביהדותנו אלא אמר מיד 'בני הם' וקיבל אותנו ללא כל תנאים".

התיאולוגיה האתיופית מחזיקה בדרך עבודת ה' המצדדת שהתורה היא בשביל ישראל יותר מאשר ישראל בשביל התורה. בתרבות דתית זאת דיון השייך לתורת ההכרה, אפיסטמולוגיה איננו בתחום עיסוקה. כאמור, תחום זה מתמקד בשאלות: מהי האמת? מהם מבחני האמת (כיצד נקבע שדבר הוא אמת)? מיהו נושא האמת (האם לאמת יש קיום אובייקטיבי או שהיא קיימת רק בתודעת האדם, ואולי בשניהם)? האם אפשר להגיע להכרה של האמת בכלים האנושיים? תפיסה זו טוענת שהיא אינה יודעת את האמת הטרנסצנדנטית האלוקית המוחלטת, תפיסה כזו יש בה להוביל, כפי שזה התרחש בפועל לרגישות אנושיות. היא מחנכת לערנות למצוקתו הרוחנית והנפשית של המאמין. לעומת זאת, גישה המצדדת בעמדה שישראל הם בשביל התורה יותר מאשר התורה בשביל ישראל עלולה להדגיש את הצד האידיאליסטי ולעסוק בשאלות טרנסצנדנטיות. בגישה זאת עלול להתרחש נתק בין הכלים המושגיים לבין השיפוט הערכי והאנושי. הדרך הזו עלולה להוביל לחוסר אנושיות. במקום להטות אוזן למצוקתו הרוחנית והתרבותית של האדם הדתי ולנסות לפתור את הבעיות האנושיות, היא עלולה לסמן את המטרה מראש ואז תרצה להגיע לאותה אמת אחת בכלים הלכתיים.

כידוע, הרב דרוקמן שימש בתפקיד ראש מערך הגיור הממלכתי, אז התנהל ויכוח חריף בין הרב דרוקמן לרבנים של הזרם החרדי. עשרות גיורים שהרב דרוקמן אישר הועמדו בספק וביקשו לבטלם בדיעבד. קיימים סיפורים לא קלים. גרים שעיכבו להם את הרישום לנישואין, אישה שביטלו את קידושיה וקבעו כי ילדיה גויים, אנשים שחיו באי וודאות. מהי בעצם האמת האלוקית? האם זו הייתה האמת של הרב דרוקמן, המשווה את אהבת הגר לאהבת ה', או שזו הייתה האמת של בית הדין הרבני הגדול, שפסק שאלפי הגיורים שעשה הרב דרוקמן אינם תקפים?

הרב שרמן מבית הדין הרבני הגדול והרב דרוקמן למדו את אותה תורה ואת אותה גמרא. שניהם ישרי לב ונעימי הליכות, וכל אחד מהם פועל ופעל בשם האמת האלוקית. זה ההבדל בין מי שמצדד שהתורה היא עבור ישראל לבין מי שמצדד שישראל הם עבור התורה. באתיופיה לא היו חסרות בעיות אבל האמונה וההלכה מעולם לא היוו בעיה- הן היו פתרון. האמונה וההלכה לא היו מכשול אלא גשר. ההלכה קירבה בין אנשים, לא הרחיקה ביניהם. ההלכה והאמונה הפיחו במאמינים תקווה בשעות של ייאוש. זהו הסוד הגדול שמלמד אותנו ה"תנא דבי אליהו" (אליהו רבה יד): "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני אדם אחד… ואמר לי: 'רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהן קודם'. אמרתי לו: 'בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה אבל אני אומר: ישראל קדמו'".

בלוויה של הרב דרוקמן הדגישו את אהבת ישראל העצומה שהייתה לו. ככל הנראה אותה אהבת ישראל היא שהביאה אותו לפתוח את שערי הישיבה לכולם ולומר "בני ובנותיי הם". זאת אהבת ישראל שלא פגעה באהבת התורה ואהבת התורה שלא פגעה באהבת ישראל. כיצד זה אפשרי? האמת ההלכתית זקוקה לשכינה ורוח הקודש. יעקב שואל 'מי אלה?' וכי לא הכיר יעקב את נכדיו, עד ששאל מי הם? רש"י מסביר: "ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו…". רק כאשר יוסף אומר לאביו יעקב "אלו הם בניי" אומר יעקב ליוסף "קחם נא אלי ואברכם". משמעותה של השראת השכינה היא היכולת להתבונן מעבר למראה החיצוני, מעבר לבגד שעלול לבגוד בנו. לראות את ה'מנשיים והאפריימים' ולומר "בני הם, אשר נתן לי אלוקים בזה".

"המנשק ללא חכמה ילכלך את השני בנזלת" הוא פתגם אתיופי הבא לבטא מסר עמוק ביחסים שבין אדם לחברו – יש את שאלת ה"מה" ויש את שאלת ה"איך". יש תורה בשביל ישראל ויש ישראל בשביל התורה. אדם עם השראת שכינה מבין לא רק שאלה אינם סותרים, אלא שהם משלימים.

(ויגש תשפ"ג)

הפוסט "המנשק ללא חכמה ילכלך את השני בנזלת" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.