בדרך כלל כאשר מתארים את המנהרה כדרך ארוכה, מסע שלילי שעוברים, זה מתבטא גם בייאוש, והאור שבקצה במנהרה הוא התקווה שלנו, הוא שמעודד אותנו.  כן, יש אור בקצה המנהרה, גם בחנוכה השנה, 'חג האורים' כפי שכונה על ידי יוספוס. כך  מופיע בספרו של מאיר רבינוביץ' "המחנים" משנת 1888, "ובן מתתיהו העיד שנקרא חג האורים מפני שהייתה אור ליהודים". שם זה 'חג האורים', שרווח מסוף המאה ה-19, הופך השנה לרלוונטי יותר מתמיד.

החג שזור באמונה עמוקה בצדקת הדרך, כזו שקיימת היום בעוצמה לא פחותה, ויש שיאמרו אף יותר, ביחס לנס המודרני של מדינת ישראל. עברנו את פרעה, עברנו את היוונים, עברנו את השואה, גם מלחמות ישראל במדינה מתחדשת עברנו. ליבתו של החג במלחמה שסופה עצמאות ושלטון יהודי, מלווה בחירות מדינית, דתית וכלכלית.

למרות החושך מסביב, חג החנוכה הוא הזדמנות להביט באור הנרות ולראות בו את התקווה

כשנכנסו הלוחמים למקדש ומצאו פך שמן אחד, השתמשו בו במשורה כדי להדליק את המנורה, ושמרו גם ליום הבא. בין כך ובין כך, התרחש נס והשמן ממשיך לדלוק. הרמב"ם הוסיף על שכתבו לפניו בעניין נס פך השמן, "עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". כלומר, הם עצמם במעשיהם בכתישת הזיתים היו אחראים להבאה לסיום הנס.

המסר העולה: הנכונות להתחיל בקטן, במעט שמן ובמעט אור, ולקוות שיימצאו פתרונות בהמשך, תוך עשייה המקדמת את הפתרון, בדיוק כפי שיצאו למלחמה כנגד כל הסיכויים, היא הדרך. זה הוכיח את עצמו. מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים – ומדינת ישראל עומדת שרירה וקיימת, חזקה יותר מאי פעם. נס של ממש. חנוכה, כבר אמרנו?!

החנוכיות שיוצבו השנה בחזית הבתים, בתי העסק ובנייני המשרדים יבשרו על אור גדול וניצחון לאומי. למרות החושך שלעיתים סובב אותנו, ועל אף האנטישמיות שמרימה את ראשה המכוער, חג החנוכה הוא הזדמנות להביט באור הנרות שאנו מדליקים בכל יום ולראות בו את התקווה. להביט באמצעותו באופטימיות העמוקה של העם היהודי לאורך הדורות ולראות באש כמבטאת את המשך קיומנו והעברת הלפיד מדור לדור, מאב לבן. זהו סוד הנצח של עמנו, ואף על פי שאסרו חכמים הנאה מאור נרות החנוכה, על הנאה רוחנית לא אסרו. בעזרת ה', נזכה לחזות בקרוב באור מנורת שבעת הקנים. אמן

הפוסט החנוכייה בחזית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הגבורה הנשית של זמננו עלתה ובלטה לנגד עינינו בתקופה שבין שמחת תורה לחנוכה השנה, והיא מחידושי המערכה הצבאית הנוכחית. תופעה זו מתחברת למקום המיוחד של נשים דווקא בחנוכה, חג הגבורה.

מלחמת "חרבות ברזל" החלה בשמחת תורה, שהוא חג גברי ביותר, ובו ברוב בתי הכנסת נשים הן צופות בלבד, והיא מגיעה עתה לימי החנוכה, שבו המסורת מעניקה תשומת לב מיוחדת לנשים. בבתים רבים בישראל הודלק אמש נר חנוכה על ידי האישה, ולא על ידי האיש, המגויס לצה"ל, והיא זו שהוציאה ידי חובה את כל בני הבית. הגמרא קובעת כי "אישה ודאי מדליקה", וכי "נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג, א). רש"י מסביר "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אישה נעשה הנס", ואילו רשב"ם אף מדגיש "שעיקר הנס היה על ידן… בחנוכה על ידי יהודית" (תוספות מגילה ד, א).

אומנם לא ברור מתי התרחש סיפור יהודית והריגת הצורר, אולם המסורת הרווחת מימי הביניים ואילך מקשרת אותו לתקופת השליט היווני אנטיוכוס, והוא אף עיצב מנהגים ייחודיים לנשים בחנוכה. לזכר אותו מבצע נועז של יהודית נתקבל מנהג לפיו "נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות" (שו"ע, תרע, א), והכוונה "דווקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם" (משנה ברורה). כמו כן, נתקבל מנהג "לאכול גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב" (שם, ב). בקהילות צפון אפריקה התפתח מנהג נוסף: לעשות יום טוב לבנות, עיד אל-בנאת, בסוף חנוכה, בראש חודש טבת.

אני רואה לנגד עיניי את גיבורות המאבק ביוונים קמות ומתגלמות מבחינה מסוימת בנשים של זמננו

נוסף על סיפור גבורתה של יהודית, יש עוד שתי גיבורות שהועלו על נס בקשר למאבק החשמונאים ביוונים: האחת היא אם שבעת הבנים שעודדה את בניה להימנע מהשתחוויה לצלם, וכתוצאה מכך הם מסרו נפשם ומתו בזה אחר זה, ולבסוף אף היא קפצה מהגג ומתה. אישה זו, שנקראת בתלמוד מרים ובמדרש חנה, הפכה לסמל ראשוני למיתה על קידוש השם. חז"ל קראו עליה: "אם הבנים שמחה", וציינו שמעלתה עולה בהרבה על מסירות אברהם אבינו בעקדה.

גיבורה אחרת היא בת מתתיהו הכהן, שנדרשה להיות בליל כלולותיה בחיק ההגמון תחילה, ובסעודת חתונתה נשאה נאום חוצב להבות, שדרבן את אחיה המכבים ואת יתר הגברים להניף את נס המרד.

בשלושה סיפורים אלה ניתן להבחין בשלושה דגמים של גבורה נשית: גבורתה של אם הבנים היא גבורה פסיבית שיש בה התגברות על רגשות אימהיים, ונכונות להקרבה טוטאלית מתוך אמונה גדולה והשלטת השכל על הרגש. גבורת יהודית, מנגד, היא גבורה אקטיבית ואסרטיבית, כאשר יהודית יוזמת ונוטלת על כתפיה את התפקיד להושיע את עמה. גבורת האחות החשמונאית מתאפיינת ביכולת להפעיל אחרים ולהתסיס את הגברים להתקומם נגד הגזרות האיומות, לקחת את גורלם בידיהם ולפעול בנחישות נגד אויביהם.

כשאני מתבונן בנשים הגיבורות של הזמן הזה, אני רואה לנגד עיניי את גיבורות המאבק ביוונים קמות ומתגלמות מבחינה מסוימת בנשים של זמננו. מייד לאחר שמחת תורה התוודענו לענבל ליברמן, הרבש"צית של ניר-עם, שבתושייתה הצילה את קיבוצה; לקצינת המשטרה מאלי שושנה משדרות, שחיסלה מחבלים בלחימה עיקשת; ולרחל אדרי מאופקים, שבקור רוחה שרדה את השתלטות המחבלים על ביתה; בחודש כסלו כבר הכרנו את גבורת החטופות, כגון הגר ברודץ', שבנוסף לטיפול בשלושת ילדיה שנחטפו איתה, טיפלה גם באביגיל עידן, שכנתה בת הארבע, ששני הוריה נרצחו.

אך פרט לנשים הספציפיות שזכו לתשומת לב תקשורתית מיוחדת, למדנו להעריך את הנשים והאימהות ששרדו בממ"דים ביישובים שהותקפו בשמחת תורה, התוודענו לתצפיתניות שהתריעו, לחיילות קרביות שהרתיעו ועוד. פרט לנשים שהתמודדו ומתמודדות באתגרים הביטחוניים, אי אפשר שלא להעריך ולהוקיר את גבורת היום-יום של אלפי אימהות לילדים שהפכו באחת להורה יחידני, וכל עול הבית מושם על שכמן, לנשים שנרתמו לעזרת נשות המגויסים, ולמתנדבות הרבות בתחומים רבים ושונים בכל רחבי ישראל. אני מזמין את הקוראים למיין את גיבורות זמננו לפי שלושת סוגי הגבורה שציינתי לעיל.

בימי החנוכה השנה נזכור ונוקיר את הנופלים, הפצועים והחטופים ואת גיבורי צה"ל וכל כוחות הביטחון, ונברך על כך שערך הגבורה חזר ונעור בחברה, אף שזה קרה בשל כורח המציאות המרה, ונתפלל שהגבורה תוביל לישועה, כפי שהייתה בימי יוון הרשעה.

הפוסט גבורת נשים בימים ההם ובזמן הזה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אם מישהו עוד האמין שאווירת הפיוס בחברה הישראלית שפשתה עלינו כשהתותחים החלו לרעום תישמר גם לאחר שוך הקרבות, הוא התבדה השבוע. משני הכיוונים: האחד – חבורת 'חופשי בארצנו' יצאה בשלטי חוצות ובמודעות בעיתונים עם: "קואליציית המשתמטים שבוזזת במלחמה מיליארדים במקום להעביר לנפגעי המלחמה"; והאחר – חברים בסיעת הליכוד, בכיכובם של דודי אמסלם, יורדים על בני גנץ וחבריו, ואטורי ואחרים, והחזירו את חילופי המלל רפש בסיעה הזו לימים שלפני המלחמה, עד שאפילו נתניהו, אחרי שנתן לאמסלם לסיים את דבריו, הזכיר לו שאנו במלחמה ומשכך לפעמים כדאי לכווץ קצת את שרירי הפה. כלומר, לשתוק. לו רצה נתניהו באמת, יכול היה להשתיק אותם בזמן, אבל סביר שהכל הצגה אחת גדולה. הפוליטיקה שם חזרה לתפוס את מקומה ומשקלה, כשעל הכוונת – בני גנץ, המככב בסקרים. אותו גנץ שהליכוד אך לפני חודשיים התחנן בפניו שייכנס לממשלה כדי לשדר אחדות בזמן המלחמה, ונענה.

"יחד ננצח" – זהו סלוגן המלחמה הנישא בפי נתניהו. אמן שמול החמאס ננצח, אבל בפוליטיקה, למרבה הצער, היחד כבר נעדר. ומשם ההיעדר הזה עלול בקלות לגלוש לרחובות. אפילו למסיבת העיתונאים בתחילת השבוע רה"מ ושר הביטחון לא יכלו לבוא ביחד, ולא בגלל בעיות לו"ז. סביר, שמרוב שימוש במילים 'אני' ו'הנחיתי', שבהן השתמש ראש הממשלה בנאומו לאומה, לא נותר לשר הביטחון גלנט מה להציג שם. מה שמעניין הוא שבכל הקשור לנתניהו, השימוש ב'אני' ו'אני' מתייחס לפעולות צבאיות שנוחלות הצלחה. טרם שמענו אותה ממנו ביחס למחדל שקדם ל-7 באוקטובר (גילוי נאות: השתדלתי בלי פוליטיקה, אבל הוא [ביבי] התחיל).

"יחד ננצח", חוזר ואומר נתניהו. אמן שמול החמאס ננצח, אבל בפוליטיקה, למרבה הצער, היחד כבר נעדר. ומשם ההיעדר הזה עלול בקלות לגלוש לרחובות

ועוד בקיעים הולכים ומתרחבים: גם במגרש משפחות החטופים, שיקיריהן עדיין בשבי חמאס בעזה, חיים או מתים, כבר לא מתכוונים לנקוט רק הפגנה כואבת ושקטה בכיכר החטופים בתל אביב ומסעות דילוגים בבירות בעולם. נראה שגם סבלנותם פוקעת, ואנו צפויים למחאות כואבות שלא הורגלנו לשכמותן. הדילמה העומדת בפני מקבלי ההחלטות (בהנחה שחמאס מוכן בכלל לשמוע משהו) היא באמת בלתי נסבלת. כך גם כאבן של המשפחות וחששן לגורל יקיריהן. אבל ככה זה. מקבלי ההחלטות בדרג הגבוה מחויבים לקבל גם החלטות כואבות עד מאוד – החלטות המתאכזרות כלפי אזרחים כואבים, אבל הפרספקטיבה של המנהיגים חייבת להיות רחבה יותר. עם כל הכאב וההכלה. נורא.

טרגדיה רודפת טרגדיה

עוד לא ברור לאן תתפתח חקירת החייל שירה ביובל דורון קסטלמן ז"ל, הבחור שחיסל באקדחו את אחד המחבלים ושילם בחייו מירי חייל. מה שכן ברור, הוא שכל ההתנהלות מייד בתום הפיגוע הייתה לא רצינית.

החל מכך שהודעה למשפחתו של קסטלמן הגיעה רק מספר שעות לאחר שנפגע (הוא נפטר מפצעיו לאחר כמה שעות בבית החולים), זאת כשכל פרטיו היו בארנק שהיה ברשותו; המשך בכך שהמשטרה אפשרה את קבורתו בלא ניתוח הגופה, שיכול היה לספק ממצאים שיסייעו בחקירה; וכלה בכך שבתחילה הן הצבא והן המשטרה התנערו מהצורך לחקור את האירוע. רק הודות לסרטון שהעלה כתב הטלוויזיה אלי סניור ובו נראה קסטלמן יורד על ברכיו, פושט אפודה, מרים את ידיו, משליך את ארנקו כדי שיראו שהוא יהודי ומתחנן על חיי, הופנם המסר. גם לחץ שהפעילה משפחת קסטלמן הזכיר להם את החובה לחקור. יתר על כן, בעיניים שלי, היעדר תגובה מיידית של הגורמים הבכירים בצבא נוכח 'וידוא ההריגה' לכאורה של היורה – צעד אסור עפ"י הפקודות כאשר החשוד כמחבל מנוטרל ולא מהווה איום – גם היה חסר. אולי חששו מתגובות דומות לאלו שהיו במקרה של עזריה?

אומנם מיותר, אבל אזכיר בהקשר זה את התנהלותו המנוכרת של ראש הממשלה נתניהו, שהגיב על הריגתו/רציחתו של קסטלמן "אלה החיים", בלי מילה אחת של אמפתיה למשפחתו של הקורבן. נכון, בהמשך, לאחר שגנץ ואיזנקוט מתחו ביקורת על תגובתו ההזויה, התקשר נתניהו למשפחה, התנצל והבטיח חקירה יסודית. תודה רבה. ובכן, מצ"ח זימנה את החייל היורה לחקירה, ובסיומה עצרה אותו. המשך יבוא.

ההתרשמות החובבנית שלי היא שהחייל שירה בקסטלמן נכנס ללחץ מכל הסיטואציה של הפיגוע. סביר שחשב שקסטלמן הוא אכן מחבל, ובשל הלחץ שאחז בו, לא הבין את התמונה, שלכאורה הייתה כל כך ברורה: שקסטלמן הוא משלנו. מהטובים שבחבורה. שסיכן עצמו כדי לחסל את המחבלים.

מה שבטוח, על הצבא לחדד את פקודת וידוא ההריגה. מתי מותר, ומתי אסור. זה עניין של חיים ומוות. לא רק של מחבלים, גם של אזרחים תמימים בתוכנו.

תם הפילוג?

אל החמ"ל של "אחים לנשק" נכנסו ביום ראשון (לאחר תיאום וביוזמה של ח"כ מתן כהנא) משלחת של רבניות ורבנים חשובים מהציונות הדתית, לא רק כדי לומר 'שכוייח גדול' על פעילותם ההתנדבותית מאז נפתחה המלחמה, אלא גם ואולי בעיקר לפתוח ערוץ הידברות ועשייה משותף, כדי להבטיח שביום שאחרי המלחמה תנשב פה במדינה רוח חדשה, מפייסת, מכילה ולא ח"ו רוח מפלגת, כפי שהיה עד פרוץ המלחמה. הם ידעו שזה לא הולך להיות פשוט. במפגש הובעו גם חששות 'מהצד השני', אבל לכולם שם היה ברור שמפגשים מסוג זה, עם היכרות אישית ושיחות בגובה העיניים, הם צעד הכרחי ליצירת אותה רוח שכל כך הייתה חסרה פה. הנה כמה מההתבטאויות שנשמעו שם.

הרב בני קלמנזון, ממייסדי ישיבת ההסדר עתניאל, שבנו אלחנן ז"ל נהרג בזמן שחילץ (יחד עם אחיו) עשרות מתושבי קיבוץ בארי, אמר: "אני מלא התפעלות מהפעילות שלכם. זה מרגיש גדול. חשוב להתגייס לתקן את הסיפור. אני רוצה לשבת עם חבריי ולהתחיל להכות על החזות שלנו על שפעלנו לא כשורה. אני חושב שמן הראוי שגם אתם תכו על החזה שלכם. אם לא נעשה את השיח הזה ואם לא נצא לדרך משותפת, אני חושש שיהיה פה גרוע יותר".

הרב איתן איזמן, ששכל שניים מנכדיו בקרבות בעוטף עזה, שיתף כי "הפגישה הזו (עם 'אחים לנשק') שינתה לי הרבה מאוד מהתדמית הקשה שהתקבעה לי על 'אחים לנשק'. השנאה שהייתה שברה אותי לחלוטין. אני לא מבין מאין הרגשתי את הכוחות שבאים להתנגח בנו. חיתנו את הילדים שלכם, חיינו ביחד, ממה אתם מפחדים? שנשים רעלות על הראשים של הנשים שלכם? עכשיו אני רואה פרצוף אחר לחלוטין. אנחנו רוצים להושיט יד".

הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר בשדרות, אמר: "מפעל החסד שלכם מדהים, ואני מזמין אתכם לישיבת ההסדר שלי. ועדיין, אסור להתעלם מאג'נדה פוליטית ולכן אני חשדן. דמוקרטיה זה לא רק כשאתם שולטים, זה לא רק כשהממשלה שלכם".

הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, הוסיף: "אחדות לא תהיה על ידי טשטוש המחלוקת. החברה שלנו מנהלת דיונים בלי להקשיב. זה מתחיל בכנסת ומגיע לכל החברה הישראלית. יעקב זכה לדרגה הנבואית הגבוהה ביותר רק כשרצה לראות את פני אחיו".

אייל נוה, ממובילי 'אחים לנשק', אמר: "הגעת רבני הציונות הדתית ל'אחים לנשק' היא הקריאה שכולנו אחים, ומהיום רק הסכמה רחבה והבנת הפחדים והצרכים של הצד האחר הן הדגל לאורו נלך. לא ניתן יותר לאף הנהגה לקרוע אותנו מבפנים. היום אנחנו מבינים שהריפוי נמצא גם הוא ב'למטה'. בחברה טובה יותר, שבעליה הם אנשיה".

ח"כ מתן כהנא, יוזם המפגש, סיכם: "כל אזרח בישראל צריך לשאול את עצמו: מה אני מתכוון לעשות אחרת כדי שאחרי המלחמה הדברים לא ייראו כפי שנראו, ואיזה מחיר אני מוכן לשלם על זה. אם כל אחד יגיד רק מה אחרים צריכים לשנות, מהר מאוד נחזור לאותו מקום רע שהיינו בו קודם".

הרב שריקי נשמע מסויג משהו. הרב כתב: "נפגשתי עם אנשי אחים לנשק. הם עברו שינוי בדברים מסוימים, אבל לא בכל. המאורעות טפחו על פניהם, והם מנסים ליצור שיח של אחים. הם גם פעלו ופועלים רבות בסיוע לעם ישראל בצרתו. יחד עם זאת, הם מקדמים אג'נדה שעיקריה הם רצון עז לסלק את נתניהו. בכלל זה, מסר סמוי שההנהגה הפוליטית הנבחרת אינה מייצגת את העם".  בנוסף, "יש ניסיון עמוק לבצר את הפרוגרסיביות הליברלית ולמנוע כל רצון לשינוי מאזן הרשויות. בכלל זה, קביעת חוקה ברוח זו. קיום שיח איננו פסול, והוא אפילו רצוי לטווח הארוך, אך יש להיות מודע לשימוש המניפולטיבי שעשויים לעשות בו".

עדי סופר תאני, מנכ"לית פייסבוק (מטא) ישראל, מהפעילות נגד הרפורמה המשפטית, אמרה במפגש כי למרות שתמכה בזמנו בעקירת היישובים מגוש קטיף, היא מצטערת על כך שלא היה אז את מפעל 'אחים לנשק' לסייע למשפחות המפונות – זאת אף שגם היום היא תומכת בהתנתקות.

ובעיניים שלי, זהו (עוד) מפגש חשוב, בדומה לאלו שהיו לפני המלחמה בין רבנים מזרם הר עציון ובין מפגינים נגד הרפורמה המשפטית. כאז כן עתה, לא ראינו במפגשים האלה רבנים מהזרם החרד"לי, זרם הר המור, שנכון להיום יש לו אחיזה חזקה יותר בנציגות ה'סרוגה' בכנסת מאשר לרבנים שהשתתפו במפגש האמור. כשזה יגיע, וכשהמסר שייצא מהפגישה איתם יהיה דומה לזה שיצא מהפגישה הזו, אז אהיה רגוע יותר. וגם זה, כמובן, בעירבון מוגבל. מאוד מוגבל, כי טרם הכנסנו את החרדים למשוואה (חוק הגיוס, זוכרים?).

הפוסט רוחות של שינוי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פרשת 'וישב' מפגישה אותנו שוב עם המענה המיוחד 'הנני' – המאפיין רבים וטובים בעמנו, החל מאבי האומה הישראלית, דרך יוסף הצדיק בפרשה ועד החברה הישראלית בימינו אלה ממש.

מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל לימד אותנו על ההבדלים שבין המענה 'הנני' של אברהם לקב"ה, למענה של יוסף לאביו. אברהם, וכך גם יעקב בפרק ל"א, ומשה רבנו בתחילת ספר שמות – עונים 'הנני' לקב"ה, לפני שידעו על מה בכלל מדובר. יוסף, לעומת זאת, יודע היטב על מה מדובר, לא מתלבט – ואומר הנני.

חז"ל ופרשני התורה מחדדים עד כמה יוסף הבין את גודל האתגר שאליו נשלח: הוא נשלח לאחיו ששנאו אותו; הוא נשלח לשכם, העיר שחוסלה על ידי אחיו לא מכבר, בנוסף למרחק שלה מעמק חברון; גם כשיוסף תועה בשדה – הוא מתעקש לבצע את המשימה, ולא חוזר לאביו בתירוץ שניסה ולא הצליח.

ה'הנני' של הרב לא היה רק לומר כן, אלא להתאים את עצמך לצורך, לבקשה ולאדם שמולך

ומעשה אבות, כידוע, סימן לבנים: בימים אלו רואים אנו כיצד רוח ה'הנני', שהייתה כה מוכרת גם אצל מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל, פועמת ופועלת בקרב רבים בעם. מפקד אוגדה 36, תא"ל דדו בר כליפא, בוגר הפנימיה הצבאית התורנית לפיקוד 'אור עציון', כתב באיגרת ללוחמיו שבעזה: "אחיי ורעיי הלוחמים… עם ישראל צריך אותנו… המשימה מעל כולנו. היום תורנו, הננו!", הוא חותם את האיגרת. תלמידי הרב, כמו עם ישראל כולו, מעידים בפועלם היומיומי את אותו 'הננו'. בעורף כבחזית הקרב.

90 שנות חייו של הרב דרוקמן זצ"ל היו 'הנני' אחד גדול. כעוזרו האישי, זכיתי לראות מקרוב איך אותו 'הנני' התבטא באופן יומיומי באופן הפשוט ביותר בשתי צורות: האחת – ה'הנני' של הרב לכל מי שמחפש אותו לדבר איתו ישירות בנייד שלו; בנוסף, כל מי שרצה להיפגש עם הרב, מלבד תשובה חיובית של הרב לבקשה, הרב הנחה לבדוק מול הפונה – 'מתי טוב לו, אולי זה יסתדר'. אותו הנני לא היה רק לומר כן, אלא להתאים את עצמך לצורך, לבקשה ולאדם שמולך. כל אדם.

הגעגוע לרב כה עז, ובפרט בימים אלו שבהם קולו של הרב כה חסר להבנת המצב. למרות החוסר הגדול, השיחות שלו, יחד עם הדברים שנשא בכל מקום – קוראים בקול גדול את מה שהרב היה רוצה לומר לנו: לזכור את נצח ישראל, לא להתייאש בשום אופן, לפעול כל הזמן למען עם ישראל באחדות גדולה, להמשיך בשליחות אישית וציבורית לכל נושא, וכמובן – הכל מתוך קריאת שם שמיים גדולה המלווה אותנו.

רבנו, ממשיכים בדרכך, הננו!

הכותב שימש עוזרו של הרב דרוקמן זצ"ל ב-15 השנים האחרונות לחייו

הפוסט מהנני להננו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"שמי יעקב, ואני מאוד נהנה ללמוד את טוריו של הרב ב'שבתון'. יש שאלה שמטרידה אותי בכל פעם שאני לומד מסכת בכורות. איך יכול להיות כוהן אתיופי, כשהמשנה אומרת בפירוש (פעמיים!) שכוהן שחור פסול לעבודה? השאלה לא נובעת, ח"ו, מגזענות לבנה אשכנזית, אלא מתוך שאלה: איך ההלכה המודרנית מתמודדת עם אמירות כל כך נחרצות? האם נאמר, ח"ו, שאתיופי לא יכול לשמש בבית המקדש?".

יעקב היקר, אני מודה לך מאוד על הרגישות האנושית הגבוהה שלך. בעצם, השאלה איננה רק ביחס לכוהן שחור הפסול לעבודת בית המקדש, אלא גם ביחס לקבוצות ה"שונים", כפי שהם מופיעים במקורות ובפסיקה ההלכתית במסורת הרבנית.

חוץ מכושי (שחור) פסולים גם גיחור (לבן), לבקן (אדום), קיפח (גבוה מדי), ננס, חירש, שוטה ושיכור, וכן בעלי נגעים טהורים, נגעי עור, כגון בוהק. כיצד ההלכה המודרנית מתמודדת עם אמירות כל כך נחרצות, שהתרבות שאנו חיים בתוכה מתקשה לקבלן? ומה הן הסיבות שהביאו בזמנו לפסילת קבוצות ה"אחרים" הללו? וגם: מהן הסיבות שהיום אנחנו נכשירם ונראה בהם ישראלים?

הרב בני לאו נשאל על כוהן קשיש, שמפאת גילו אינו מסוגל לעמוד על רגליו. גבאים הורו לו שמכיוון שאין ביכולתו לעמוד, הוא לא יוכל לשאת את כפיו ולברך את ברכת הכוהנים. הרב לאו שיתף שהוראה זו גרמה לו לדיכאון גדול. האם נאמר שזאת ההלכה או שננסה לברר את השאלה לעומק? מדוע שכוהן על כיסא גלגלים יהיה פסול היום?

אישה, חירש, גבוה, נמוך, לבקן, חום, שחור, לבן, חילוני, חרדי, מתנחל –  כולנו שונים ואחרים, אבל בעיקר שווים

באמצעות משל שמביא הרב בני לאו נוכל לעמוד על דיוק נוסף: משל למה הדבר דומה? לאדם קטוע ידיים המבקש להיות כנר בתזמורת. אי קבלתו לא תהיה בשום אופן אפליה, כי הדרישה לידיים היא מהותית לתפקיד הנדרש. במדד זה נבחן גם את הכוהן. אם העמידה היא מהותית לעבודתו, אז בהיעדר יכולת עמידה לכאורה הוא לא יוכל לתפקד ככוהן. לעומת זאת, אם הדרישה לעמידה היא חיצונית לעבודה ואינה ממהותה, פסילתו מעבודה תיחשב על פי החוק הישראלי אפליה. מזה עולה השאלה: האם הדרישה לעמידה היא מהותית לברכת הכוהנים או רק טכנית? במילים אחרות, האם הרצון שלנו להתיר נובע מהתפיסה העכשווית שלנו, כמי שחיים במציאות חברתית המקשה עלינו לראות את המהות וההיגיון שמאחורי איסור זה, או שהקושי להתיר לכוהן לברך אף שאינו יכול לעמוד על רגליו נובע מהסיבה שאנו חיים במציאות חברתית אנכרוניסטית, שאינה ערה לשינויים אנושיים וחברתיים של תקופתנו?

אחת הסיבות לפסול לכהונה את אותם "אחרים" המופיעים לעיל, היא שאותם בעלי מומים גורמים להסחת הדעת אצל העולים לרגל והמתפללים. מכאן משתמע שהבעיה איננה מהותית, מעצם העובדה שהם שונים במראה גופם, אלא טכנית. הרב בני לאו מתמודד בסוגיה זו באמצעות העיקרון ההלכתי "דש בעירו" של השולחן ערוך (אורח חיים, קכח, ל), כלומר מורגל על ידי בני עירו. לשיטתו, "אנו צריכים להרגיל את הציבור למציאות שבה יש בני אדם שונים עם מוגבלויות שונות… ככל שהחברה מתרגלת למציאות של אנשים עם מוגבלות פיזית כדבר שבשגרה, כך הופכת המוגבלות להיות חסרת משמעות, וממילא היא אינה מונעת מ'בעל המום' למלא את תפקידו ככל שאר אחיו הכוהנים".

שום מראה בעולם אינו מום, שום אדם בעולם – קטן, אישה, חירש, גבוה, נמוך, לבקן, חום, שחור, לבן, חילוני, חרדי, מתנחל – אינו שונה מ"אחרים". כולנו שונים ואחרים, אבל בעיקר שווים.

לעיתים הרצון שלנו לעשות טוב עלול להביא נזק יותר גדול. הרצון שלנו לעשות את רצונו עלול להוביל אותנו שנפעל בניגוד לרצונו יתברך. אמת זאת איננה גלויה לכולם. תמיד היא נחשפת במבט לאחור. אבל הרצון העז שלנו לגלות את האמת בזמן הווה עלול להפוך אותנו למפלצות. "רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט): כי אנכי ידעתי את המחשבות – שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק – בורא אורו של מלך המשיח".

הפרספקטיבה של בורא העולם מבקשת מאיתנו להתעסק בשק שלנו, לראות את מה שקיים בארבע אמותינו, אבל בעיקר להיות מסוגלים לראות את הקיים מעבר לשק שלנו. ראייה ממלכתית, ראייה אוניברסלית. אנו צריכים שהאהבה תנצח את הפחד. במציאות שבה הפחד מנצח את האהבה, בני האדם עסוקים בגירוש החושך, בקבלת הרשע והבערות. לעומת זאת,  במציאות שבה האהבה מנצחת את הפחד, בני האדם עסוקים בלהוסיף אור, צדק וחוכמה.

זה מאוד תלוי מי עומד לפנינו. מול חמאס עלינו לגרש בכל הכוח את החושך. מול החברה הישראלית-האזרחית עלינו לאפשר לאהבה שלנו לנצח את הפחד, ולהוסיף צדק, חוכמה והרבה אור.

הפוסט למה כושי לא יכול להיות כוהן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יחד עם זאת, לאורך הזמן התרבות מושפעת מגורמים חיצוניים וגם משינויים שעוברים על חברי הקבוצה עצמה. היא אינה סטטית אלא משתנה כל הזמן. מעניין לעקוב אחר שינויים אלו.

אחת הדרכים לבחון עיצוב תרבות של עם היא בדרך שבה הוא חוגג את מועדיו. בברכת "על הניסים" שאנו קוראים בחנוכה מוזכר הנס הגדול שעשה לנו הקב"ה: "עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם…". בסוגיה העוסקת בחנוכה במסכת שבת יש דגש על נס פך השמן. הוא גם המוקד בבית שעוסק בחנוכה ב'מעוז צור': "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים".

אולי נצליח בימים אלו ליצור רובד חדש לתרבות המשותפת שלנו – של ניצחון וזקיפות קומה

בימי העלייה לארץ, טרם מלחמת העולם השנייה וקום המדינה, היה רצון להבדיל את העם החלוץ והציוני מהיהודי הגלותי של העבר, וחנוכה היה יעד ברור לעיצוב התרבות. חנוכה הוא חג שמעבר למשפחתיות שבו, הוא נכנס גם לקהילה ולטקסים בגני הילדים. מתוך כך עלה צורך בכתיבת שירים שילוו את החג ויטעינו אותו במסרים חדשים המתאימים ליהודי החדש. כך המסרים התחלפו והתעדכנו ל"ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון" ('הבה נרימה' 1936) ו"על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" ('ימי החנוכה' 1930) ועד ל"נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו" ('אנו נושאים לפידים' 1936).

בחג החנוכה השנה ניזכר לא רק בניסים ובקרבות של "הימים ההם", אלא גם במלחמה ממשית "בזמן הזה". השאלה שעולה היא איך יוצרים איזון בין חיזוק המורל, רוח הקרב, האקטיביות המכבית והחתירה לניצחון לבין תפילה, הכרת הטוב ופרסום הנס.

אני לא בטוח שיש לי תשובה ברורה, אבל כשאני מנסה לחבר בין המוטיבים המשותפים לחג החנוכה הדתי לאורך הדורות לחג החנוכה החילוני-ציוני, יחזור ויעלה המוטיב של האור והאש.

האש, שיכולה להיות אבוקה, כלי מלחמה, ויחד עם זאת מאירה ומחממת. האור שהכהן הגדול מדליק במנורת המקדש יחד עם האש הגדולה שיורדת מלמעלה אל המזבח. אולי נצליח בימים אלו ליצור רובד חדש לתרבות המשותפת שלנו – של ניצחון וזקיפות קומה, של תפילה וגם של אחדות. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן".

הפוסט כולנו אור איתן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השבת, נקרא על  יעקב אבינו, הממאן להתנחם על בנו הנעדר יוסף. בשעה שיעקב מזהה את כתונת יוסף טבולה בדם, הוא קורע את בגדיו ומתאבל עליו ימים רבים. ילדיו מבקשים לנחמו, אולם הוא מסרב להתנחם. מסביר הספורנו: "קיבל עליו אבלות לכל ימיו, מפני שאירעה התקלה על ידו, ששלח את יוסף אל אחיו".

יעקב, "האב השכול", חש תסכול נוראי ותחושת אשם על כך ששלח את יוסף למשימה מסוכנת, ולא הביא בחשבון מראש את התוצאות הקשות העלולות להתרחש. הורים שכולים רבים חשים תחושת אשם. יש אימהות המעידות שהייתה להן אינטואיציה אימהית שבנם עלול לאבד את חייו, ולאחר האסון הן חשות תסכול על כך שלא פעלו מספיק כדי למנוע את האסון. אני מניח שתחושות אלו קיימות ביחס לבני משפחות שקרוביהן שהו בעוטף עזה באותה שבת שחורה.

יעקב, "האב השכול", חש תסכול נוראי ותחושת אשם על כך ששלח את יוסף למשימה מסוכנת

רש"י מסביר אחרת את סיבת המיאון, וזו לשונו: "אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". בהבנה של יעקב, יוסף חי כל זמן שלא ראה את גופתו.

לדעת פסיכולוגים כל זמן שאדם אינו רואה את גופת בנו המת, הוא אינו יכול לסתום עליו את הגולל, בשל הספק, אפילו קלוש, שבנו בין החיים. ליעקב היה זיק של תקווה שבנו יוסף יימצא חי, ולכן במשך 22 שנים התאבל על יוסף וסירב להתנחם.

מרבית משפחות הנעדרים מהשבת השחורה אינן מתחילות את תהליך האבלות כי הן לא מוותרות על האפשרות שיקירם יימצא. הן סבורות, ובצדק, שיש להפוך כל אבן עד אשר ישתכנעו שיקירן נהרג. בחירה בנחמה היא השלמה עם האובדן, שיש הרואים בה מעין בגידה בנעדר. הסירוב להתנחם הוא סירוב לוותר על התקווה. גם רחל אשתו של יעקב ממאנת להתנחם על בניה – "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ… כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב".

לדברי הנביא ירמיהו, הבנים ישובו דווקא בשל סירובה של רחל להתנחם ולוותר על התקווה. מיעקב ומרחל נלמד על עוצמתה של התקווה ולהתחיל את האבלות רק לאחר שהתקבלו הראיות המקובלות על מותו של הנעדר.

הפוסט מסרבים להתנחם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אלה חלק מדברי יהודה המכבי לפני קרב הגבורה על העיר אמאוס, שבו ניצחו יהודה וכמה מאות מלוחמיו את צבא גאורגיאס, שמנה יותר מחמשת אלפים חיילים.

רוח הגבורה של יהודה פיעמה ללא ספק בקרב חיילי 'הפלוגה הדתית' של חטיבת אלכסנדרוני. בליל נר שני של חנוכה תש"ט יצאו לקרב דמים מול הצבא המצרי באזור פאלוג'ה (היום צומת פלוגות) ליד קריית גת. קרב זה היה המשכו של מבצע 'מוות לפולש' המצרי, הלא הוא 'מבצע יואב'.

למחרת הכרזת העצמאות פלש הצבא המצרי לארץ ישראל. המצרים נעו בשני צירים: ציר אחד לאורך כביש החוף, וציר אחר לכיוון ירושלים. כך יצרו המצרים ציר רוחב ממג'דל-אשקלון עד לבית גוברין, שניתק את הנגב מהמדינה והותיר את יישובי הדרום מבודדים.

בקרבות המרים שנוהלו באזור נפרצה הדרך לנגב, אך לא לגמרי. הצבא המצרי עדיין החזיק במעין  כיס אשר זכה לכינוי "כיס פאלוג'ה". הכיס התפרס על ציר רוחב – פאלוג'ה-  עיראק אל מנשייה-בית גוברין. הכוחות המצרים שהתבצרו בו הטרידו את שיירות האספקה לנגב. בראש הכוח המצרי עמד הגנרל הסודני עבד אל-טהא, וקצין המודיעין שלו היה ג'מאל עבדול נאצר, לימים שליט מצרים. לרשותם עמדו כ-4,000 חיילים מצוידים היטב בנשק ובשריון. הכוח העיקרי ישב על תל עירני, שחלש על הסביבה והיה מבוצר היטב.

כחודש לאחר מבצע יואב נתקבלה במטכ"ל החלטה לכבוש את הכיס ולחסלו. המשימה הוטלה על חטיבת אלכסנדרוני. התוכנית הייתה לכבוש את הכפר עיראק אל מנשייה והתל השולט, ובכך להביא לנפילת הכיס כולו. על גדוד 33 הוטלה המשימה לפרוץ את מערך הכפר. על פלוגה א' הוטל לפרוץ את קו ההגנה בפינה הדרום-מערבית, ליצור פרצה בתוך מערך הכפר, ובכך לאפשר לשתי פלוגות אחרות, ב' וג', להיכנס דרך הפרצה ולהגיע לראש התל.

בראש אנדרטת "יד פז" שני נרות המקשרים בין גבורת המכבים ובין יום נפילת המכבים של ימינו בנר שני של חנוכה תש"ט

אלא שבמהלך הקרב השתבשו הדברים. בתחילה אכן נפרצה הדרך, ושתי הפלוגות חדרו מבעד לפרצה אל תוך הכפר. בינתיים, הכוחות האחרים נעצרו בעקבות אש כבדה שניתחה עליהם מהכוח המצרי. יתרה מכך, הצבא המצרי יצא עם כוח משוריין להתקפת נגד והצליח לתקוע טריז בין שתי הפלוגות שבתוך הכפר. ניתנה הוראת נסיגה, אך הקשר עם שתי הפלוגות נותק והמפקדים לא ידעו על כך. אנשי פלוגה ב', הפלוגה הדתית, נקלעו ל'רחוב המוות' בין שני כוחות מצריים. אחד ממפקדי המחלקות, משה מנהיים, קיבל אישור ממפקד הפלוגה, בן-ציון הלמן, לפרוץ החוצה בעזרת תותח להביור מסוג 'פיאט', אך רוב הפגזים היו עקרים. כשהוא פצוע, עם כדור בחזה, נלחם מנהיים את מלחמת חייו.

הוא מספר: "מתוך החצרות בהן התמקמנו אספנו את ההרוגים לנקודת איסוף. החובשים וכל מי שהיה מסוגל לסייע הושיטו עזרה לפצועים. אספתי את שארית המחלקה, 7 חיילים אשר היו מסוגלים להצטרף אליי ותכננתי לפרוץ החוצה, לעבור את הוואדי ולנסות להגיע לפרצה שדרכה נכנסנו לכפר. כל אותו הזמן ניהלו בחורינו קרבות נואשים, ובהם קרבות פנים אל פנים, ואף השתמשו ברובים מכודנים. הבחורים לחמו בגבורה ובעוז, בודדים נגד מאות, עם נשק דל מול שריון ועמדות מבוצרות של האויב. עם מספר החיילים שהיו איתי הצלחתי לפרוץ את טבעת הכיתור ולהתקדם לתוך הוואדי, כאשר המים הגיעו עד הצוואר, על מנת להגיע אל מעבר לוואדי" (הציטוטים מתוך 'מה נשמע בדרום' 29.4.1998).

שניים מחיילי הפלוגה, שהסתתרו בערמת שחת, נפלו לבסוף בשבי. בעודם מסתתרים, ראו את החיילים המצרים הורגים את חבריהם הפצועים, "ואף ירו במתים על מנת לוודא שאיש לא נשאר בחיים". מנהיים עצמו ראה לצערו, מעבר לוואדי, את אחיו שמעון נופל בקרב.

ההתקפה אומנם נכשלה, אך בזכות לחימתם העיקשת של חיילי אלכסנדרוני והפלוגה הדתית, הצבא המצרי לא העז יותר לצאת את גבולות הכיס עד לסוף המלחמה. בהסכם שביתת הנשק הוסכם על נסיגה מסודרת של הלוחמים המצרים לסיני.

87 חיילים, רובם מהפלוגה הדתית, נהרגו בקרב, ולזכרם הוקמה במקום אנדרטה – "יד פז", ובראשה שני נרות המקשרים בין גבורת המכבים ובין יום נפילת המכבים של ימינו בנר שני של חנוכה תש"ט.

Yaakovspok1@gmail.com

הפוסט שני נרות של גבורה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במקביל למעשי הגבורה עולות גם תהיות אמוניות, על "רבים" שניתנו – ולו לשעה קלה – ביד "מעטים", ועל "צדיקים" שהיו למרמס ביד "רשעים", ועל "זדים" שהרגו וטבחו ב"עוסקי תורתך".

אכן, למן ראשיתו היה חג החנוכה חג מוזר-משהו במעגל השנה היהודי.

שמו נוכח-נפקד במקורות היהודיים הקלאסיים. במשנה בא זכרו של חג זה רק אגב אורחא, בזיקה לדין תענית ציבור בחנוכה (תענית ב, י), לדיני אבלות (מועד קטן ג, ט), להלכות ביכורים (ביכורים א, ו), ולדיני הנזיקין (בבא קמא ו, ו). בשונה משאר הרגלים והמועדים (אף המאוחרים שבהם, כגון פורים) לא נקבעה לו מסכת משלו בתלמוד, והלכותיו נידונות רק ב"הבלעה" במסכת שבת, אגב דיני הדלקת נר של שבת.

וגם אז, שואל התלמוד "מאי [=מהי] חנוכה?", משל לא היה ידוע חג זה אלא ליודעי ח"ן.

הברייתא המבקשת להשיב על שאלת מהותו של חג החנוכה – ועל ברכת 'על הנסים' – מתמקדת במעשה הנס שאירע בפך השמן ולא בניצחונם של החשמונאים על היוונים. וכבר היה מי שתלה את ההתעלמות מניצחון החשמונאים ברצון להשכיח את שמם מזיכרון האומה, על שנטלו את המלוכה מבית דויד או על שאחרוני מלכיהם סטו מדרך הישר והצטרפו אל הצדוקים. עם כל זאת, גם אנשים הרחוקים בדרך כלל מקיום מצוות הדת, מציינים את חג החנוכה בהדלקת נרות, ובמוסדות החינוך הוא נחוג בשירה ובזמר.

עיון במקורותיו ההיסטוריים והלאומיים של חג החנוכה מלמד שאחד ממוקדיו המרכזיים היה מאבק גדול על אמונות ודעות נגד ההתייוונות, ספרותה, סמליה ותרבותה. בהקשר זה ראוי ליתן את הדעת על קידוש הרוח והגבורה ולהעדפת ערכים אלה על פני העצמת הכוח.

לעיתים קרובות הניסיון לגזור מ"מעשה אבות" קדמונים גזרה שווה שתהא "סימן לבנים" – נדון לכישלון

להבחנה שבין 'כוח' ו'גבורה' חשיבות רבה. שני מונחים אלה נראים לעיתים חופפים, אך יש ביניהם הבדל תהומי. הגרי"ד סולובייצ'יק עומד על כך בכמה מקומות, בין השאר אגב דיונו בברכת השחר. אם אנו מברכים בכל בוקר את הקב"ה על כך שהוא "אוזר ישראל בגבורה", לשם מה תוך כדי דיבור אנו שבים ומודים לו על כך שהוא "נותן ליעף כוח"? וכי לא מדובר באותו דבר בדיוק?

אכן, מסביר "הרב", קיים שוני רב בין שני המונחים: ה'כוח' מתייחס לפן הפיזי, ה'גבורה' לפן הנפשי-רוחני. יכול לעמוד לפנינו איש רב כוח, עוג מלך הבשן, רב שרירים ועתיר ריבועי בטן,  היכול להתמודד ואף לנצח בקלות בתחרות 'איש הברזל' או 'מר עולם'. אך בה בשעה הוא נטול כל 'גבורה', אישיות חלולה ונבובה, ריקה מכל תוכן רוחני, נעדרת כל חזון, איש שבריונותו-אומנותו, המנצל את כוחו להטיל אימה ומורא על סביבתו.

לא כן ה'גיבור' שכנגדו. הלה ניצב לפנינו ולו למראית עין כשהוא רזה וכחוש, שחוף וגרום, נטול שרירים, רופס ורועד כעלה נידף. עם זאת, הוא מלא עזוז וגבורה רוחנית, צנא מלא ספרא, "איש אשר רוח בו", המסוגל להלוך לא רק "עִם כל אחד ואחד" אלא גם "כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (ראו רש"י על אתר), גם נגד כיוון הפופוליזם הציבורי, ולהגיע לפסגות רוחניות ומנהיגותיות.

חז"ל היטיבו לבטא את הרעיון שלפיו ה'גבורה' מתבטאת לעתים דווקא באיפוק ובריסון הכוח, ואמרו: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". במקום 'הגיבור הכובש', הרומס את אויבו, שוחקו עד דק ומאבידו כליל מן העולם, העלו חז"ל על נס דווקא את הגיבור ש"כובש את יצרו", אומר לו 'די' ונמנע מניצול מלוא כוחו ושררתו. כך, מסביר "הרב", נלחם-שֹורֶה יעקב אבינו עם ה'איש'-המלאך כל הלילה ויכול לו. אך דווקא כש'עולה השחר', ומתברר שיעקב ניצח בהיאבקות וה'איש' המפסיד במערכה מבקש ממנו כי 'ישלח' אותו, כובש יעקב את יצרו ובמקום להורגו על אתר, משלח אותו לדרכו ובכך הופך את ה'כוח' ל'גבורה'.

לעיתים קרובות הניסיון לגזור מ"מעשה אבות" קדמונים גזרה-שווה שתהא "סימן לבנים", מה עלינו לעשות כאן ועכשיו, נדון לכישלון. המציאות השתנתה, ועימה העולם כולו. ועדיין, עלינו למלל את גבורות ישראל, אך יחד עם זאת לזכור כל העת שלא רק ה"כוח" ו"עוצם היד" יעשו לנו את החיל הזה, אלא גם – ואולי בעיקר – ה"גבורה" והערכים שהיא מגלמת.

הפוסט מי ימלל גבורות ישראל? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השנה, חג החנוכה הוא החג הראשון אחרי האירוע הקשה שעבר עלינו בשבת שמחת תורה. מטבע הדברים, כולנו שואלים, בצורה כזו או אחרת, כיצד חוגגים כאשר אנו כואבים ודאוגים? שהרי ליבנו עם הלוחמים הנתונים לסכנה, עם המשפחות השכולות שאבלות על יקיריהן, עם הפצועים שכואבים את פציעתם, ועם החטופים ומשפחותיהם שליבם דואב.

כדי להשיב, יש להתבונן לעומק במהות החנוכה ובמצוות הדלקת הנרות. חג החנוכה הוא זכר לניסים שאירעו לאבותינו לאחר שנים טראגיות וקשות של סבל תחת השלטון של תרבות החושך היוונית: "'וחושך על פני תהום' – זה גלות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן" (בר"ר ב ד), לגזירות קשות להמרת הדת היהודית ואובדנה: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", לשוד של ממונם, ולאונס האכזרי של בנותיהם: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות" (רמב"ם חנוכה א א).

נר חנוכה מאיר בתוך החושך, מגרש אותו ומצית את השמחה דווקא במקום שיש בו כאב

החשמונאים הכהנים מרדו בשלטון היווני האכזר ויצאו להילחם במסירות נפש ובגבורה נגד צבאם החזק מהם פי כמה: "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם וכו'" (שם). נס הניצחון של החשמונאים היה כרוך במחיר כבד של הרוגים ופצועים. למרות הצער על ההרוגים, והכאב על תקופה טראגית של סבל הצרות והגזירות: "התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים וכו'. ימי שמחה והלל. ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס וכו'. והן אסורין בהספד ותענית" (שם ג).

הדלקת הנרות בשנים שאחר כך מהווה זיכרון מתכלל לכל מה שאירע "בימים ההם בזמן הזה": א. הניצחון הצבאי הניסי של החשמונאים המעטים על היוונים הרבים והחזקים. ניצחון של 'בני האור' על 'בני החושך' שממנו שואבים גבורה ורוח ניצחון.  ב. זיכרון ל'מטרת המלחמה' הקיומית נגד מי שרצה להעלים את היהדות ואת העם היהודי מבמת ההיסטוריה, על ידי המרת דתו. אומנם יש לשמוח שבימי החשמונאים הייתה מסירות נפש ובזכותה ניצחנו במלחמה ושרדנו, אולם זה היה ניצחון זמני בלבד. מלחמת הקיום של היהדות המשיכה גם אחר כך, לאורך כל הדורות. ג. זיכרון למחיר הקיום והניצחון, לחשמונאים שנפלו בגבורה בקרבות למענה.

מצוות הדלקת הנרות היא בזמן החשיכה: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא ע"ב), "בכלל לילה ולילה". כוח ההארה של הנר הוא דווקא כשהוא מאיר את החושך:  "שרגא בטיהרא מאי אהני" (חולין ס, ב), "נר בצהרים אינו מאיר" (רש"י שם). יש בכך רעיון עמוק: בהדלקה יש אמירה מורכבת ומשלבת. מסביב יש חושך, כאב ושקר. איננו מתעלמים ממנו. אולם, עלינו להדליק את אור האמת והשמחה! יש בכך הרבה כוח: "כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (חוה"ל יחוד המעשה ה). ניתן להוסיף שמעט מן השמחה מרפאת הרבה כאב, צער ועצבות.

יש שרואים רק את החושך ואינם יכולים לראות בו אור, ויש שרואים אורות ואינם מבחינים בחושך, אבל נר חנוכה מאיר בתוך החושך, מגרש אותו ומצית את השמחה דווקא במקום שיש בו סבל וכאב.

בתחילת מלחמת 'חרבות הברזל' אמר שר הביטחון ללוחמים: "יש פה מלחמה שהיא מלחמת 'בני החושך' ב'בני האור'. אנחנו נמצאים בקצה של תרבות שלא מקבלת את הקיום שלנו כאן. פראי אדם, חיות טרף, שרצחו את החיילות והחיילים שלנו, את הילדים שלנו, את האזרחים שלנו".

בתוך החושך החמאסי הגדול שירד עלינו בשבת שמחת תורה, של אכזריות מפלצתית וכאב של אובדן, ראינו גם הרבה אור, מאות ואולי אלפי גילויי גבורה מדהימים ומסירות נפש של ערבות הדדית. בחלקם שילמו הגיבורים על כך בחייהם.

ביציאתנו למלחמת 'חרבות ברזל' "באנו חושך לגרש!" בהדלקת נרות חנוכה השנה, בבתים ובשדה הקרב, אנו מעצימים את אור הגבורה ורוח הניצחון, למרות הכאב על האובדן והמחיר ששילמנו. חלק מביטויי השמחה שלנו הוא הניצחון על החושך החמאסי, שלא יצליח להשבית לנו את שמחת הנצח.

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת בני מרדכי אברהם בן מלכה נ"י ולרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

הפוסט באנו חושך לגרש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.