1,500 נעדרים ישראלים. עם הרשימה הארוכה הזו הגיע לתאילנד מוכה האסון והתדהמה שלום צארום, איש זיהוי פלילי וראש המשלחת של משטרת ישראל לאסון הצונאמי לתאילנד.

הם הגיעו לשם שלושה ימים אחרי אסון הטבע אולי הגדול ביותר שידעה האנושות – רעידת אדמה תת-ימית בעוצמה של 9.1 גרמה לגל צונאמי אדיר ששטף את האוקיינוס ​​ההודי והיכה באינדונזיה, תאילנד, סרי לנקה, הודו, דרום אפריקה ו-11 מדינות נוספות תוך שעות ספורות, עם מעל ל-280 אלף הרוגים, 125 אלף פצועים ועשרות אלפים רבים של נעדרים עד ליום זה, אחרי יותר מ-18 שנה.

התמונות הטריות מאסון הטבע שהתרחש לאחרונה בטורקיה, רעידת האדמה העוצמתית, מעוררות אצל ניצב משנה בדימוס שלום צארום, מי שהוביל תפקידי פיקוד בכירים במשך 27 שנים ביחידת המז"פ במשטרת ישראל, את זכרונות המראות הקשים מתאילנד של 2004, ימים ספורים אחרי אסון הצונאמי.

מפיגוע לפיגוע

אל הזיהוי הפלילי שלום נמשך מההתחלה. כשסיים את התואר השני בכימיה הצליח, לשמחתו, להיקלט למעבדות המחלקה לזיהוי פלילי במטה הארצי של המשטרה. "זו הייתה פריבילגיה לא נורמלית – זה אחד המקומות הכי אטרקטיביים מבחינה מדעית – זה לפצח תעלומות באמצעים מדעיים", שלום מתאר. "זו עבודה שואבת, דורשת המון, אבל מרתקת, ומאוד נהניתי בשנים האלה".

בהמשך בחר להתמחות בתחום המורכב של חקר חומרים שרופים או חומרים שאחרי שריפה, כל מה שקשור לחקירת הצתות בזדון ופענוח האם אירועים מסוימים הם כתוצאה ממעשה פלילי או לא. שלום הקים מעבדה שמתעסקת בחקירת זירות הצתה ופיצוצי גז, ואף המיר אותה למעבדה ניידת כך שיוכל לצאת עם צוותו לחקור אירועים בשטח, והפך למומחה המשטרה בתחומים אלה ולאוטוריטה המקצועית בארץ בנושא.

"התעסקתי בתחום הזה מעל ל-20 שנה", שלום אומר. "זה תחום מאוד מעניין, תעלומות נפלאות שאת רובן הצלחנו לפצח. זה אתגר בלתי רגיל להיכנס לזירה שכולה שרופה שבה רוב הראיות הושמדו ולצאת עם תשובה לגבי מה באמת קרה ועם ראיות שאפשר להביא לבית משפט".

שלום צבר ניסיון ייחודי רב בטיפול וניהול מקצועיים של אירועים רבי-נפגעים; כשלימים מונה לאחראי המקצועי על כל המערך האופרטיבי של חטיבת הזיהוי הפלילי בארץ, מעבר לאירועים פליליים החל לעסוק גם בחקירת אסונות המוניים, בעיקר פיגועים, ובתקופת האינתיפאדה השניה מצא עצמו מתרוצץ מפיגוע לפיגוע, מוביל להבנת הזירה ולפענוח פרטי אופן הפיגוע באמצעות חקירה ואיסוף ראיות בין היתר, וביצוע המלאכה המורכבת – טכנית ונפשית, של זיהוי הקורבנות.

השלב שלא מראים הוא את הקורבנות שלאט לאט מוציאים מבין ההריסות, או כמו במקרה של הצונאמי – שהים זרק לחוף למרחקים אדירים, ועכשיו צריך להתחיל לזהות אותם

זיהוי קורבנות

בהרבה מהאסונות הקשים בחו"ל, ממש כמו כעת בטורקיה, מדינת ישראל שולחת משלחות סיוע  לחילוץ או לעזרה בנושא ההומניטרי, על אחת כמה וכמה כשיש חשד למעורבות ישראלים ויהודים באסון. לאחר אסון הצונאמי התקבלה החלטה שהצוות המשטרתי של מז"פ ייסע לתאילנד, שמכל המדינות בהן הכה האסון, שם מספר הישראלים הנעדרים היה הגבוה ביותר.

שלום עמד בראש המשלחת הישראלית שהייתה אמונה על זיהוי ואיתור חללים ישראלים ויהודים מבין מאות אלפי ההרוגים באסון, והבאתם לקבורה, וכמובן, סיוע בזיהוי קורבנות ממדינות נוספות ככל שניתן.

המשלחת בראשותו מנתה כ-20 איש, ושלום בחר תמהיל של אנשי מקצוע מתחום הזיהוי כך שיוכלו לכסות את כל אפשרויות זיהוי הקורבנות שיתגלגלו לפתחם – אנשים מהמכון לרפואה המשפטית – רופאים, פתולוגים, רופאי שיניים מתנדבים שעוזרים בזיהוי קורבנות באמצעות השיניים, מומחי טביעות אצבע וחוקרי משטרה. ארבעה מתנדבי זק"א הצטרפו גם הם לסייע.

שלום: "זיהוי קורבנות זה אחד הנושאים היותר מורכבים שנמצאים לפתחו של מי שמטפל באירועי אסון. אחרי שנגמר קטע החילוץ- שהוא בדרך כלל גם מאוד מסקרן וכל העולם נושא את עיניו אל האירוע הזה בהתרגשות גדולה מאוד – יש את הקורבנות שלאט לאט מוציאים אותם מבין ההריסות, או כמו במקרה של הצונאמי – שהים זרק אותם לחוף, לעתים למרחקים אדירים; גופות התפזרו בשטח עצום ועכשיו צריך להתחיל לזהות אותן.

"המשפחות שאיבדו את יקיריהן מתחילות להגיע למרכזי הטיפול באירוע ומחפשות אותם, וזה מאוד מורכב מבחינה מנטאלית. בדרך כלל זיהוי הקורבנות הוא בשוליים. לא יצלמו אותו, אבל זה מאוד חשוב. לא צריך לומר כמה הוא חשוב לעם ישראל, אבל לא רק, לכל מי שאיבד את היקר לו מכל חשוב לדעת האם גילו את גופתו והאם בוודאות היא שלו".

כאוס מוחלט

זיהוי הקורבנות הופך מורכב עוד יותר כשהאוכלוסייה מעורבת, למשל, כשיש תיירות. תאילנד, אחת המדינות המתויירות בעולם, אכלסה משלחות מהרבה מאוד מדינות שהגיעו לזירת האסון לחפש את אזרחיהן שנפשו במקום, וגם לסייע לתאילנדים בשעתם הקשה. המשלחת הישראלית הייתה המשלחת הרביעית שהגיעה לתאילנד והיא זו שלבסוף הובילה את מערך זיהוי הגופות.

"יצאנו עם אי ודאות עצומה", שלום נזכר. "לפני שעליתי למטוס קיבלתי רשימה של 1,500 נעדרים ישראלים. בשלב הזה לא ידעו מה קורה שם, כי לא היה שום קשר עם האזור, הכל קרס. מעולם לא קרה לי דבר כזה. גם המשימה לא הייתה ברורה. לא ידענו איך נעבוד שם. בשלב הראשון התמקמנו בפוקט, אזור מתוייר מאוד שנפגע קשות, נפגשנו עם הקונסול ונציג משטרת ישראל בדרום מזרח אסיה והתחלנו בסיור כדי לקבל תמונת מצב מהשטח".

הסיור נתן לשלום פרספקטיבה על סדרי הגודל הבלתי נתפסים של האירוע ועל ההתנהלות של התאילנדים בשלושת הימים שחלפו: "הכל היה במצב נוראי והיה כאוס מוחלט בימים האלה. רוב הפעולות התבצעו על ידי אנשים שבאו לעזור והתחילו לאסוף קורבנות מכל האזור, מאות על גבי מאות, לבתי חולים ולמקדשים, שם היו נזירים וחלק מהרופאים הפתולוגים של תאילנד וקצת מתנדבים שהגיעו מהמשלחות הראשונות שהתחילו לעבוד שם וגיששו באפלה.

"הם לא ידעו איך בכלל להתחיל להתמודד", הוא מציין. "כשהגענו היה עדיין שלב הכאוס, שלב שמאפיין כל אסון המוני, שבו אף אחד לא תופס פיקוד. היתרון של הישראלים, לצערנו, הוא שאנחנו תמיד יודעים לעמוד על הרגליים. ובאמת, התרומה של הישראלים באסון הייתה הרבה מעבר לגודל המשלחת, והם מאוד העריכו אותנו, רוב אנשי המקצוע מכירים את היכולת של הישראלים בנושאים האלה, וזה אפשר לנו להוביל את המערך שם".

שלום חשש שהאירוע יסתיים בקבורה המונית שתקשה עוד יותר על זיהוי הקורבנות, וניסה לייצר מנגנון משותף עם כל המשלחות שהגיעו לסייע עד אז ועם הגופים התאילנדיים הרלוונטיים. ואכן, לבקשתו, נקבעה פגישה עם ראשי המשלחות ומשטרת תאילנד, שם שלום מתאר שההשפעה שלו ושל צוותו הייתה עצומה: "אמרתי להם שאנחנו צריכים להיפגש פעם – פעמיים ביום כדי להחליט איך מתקדמים ושרק אם כולם יעבדו בצורה אחידה במנגנון אחד במקום אחד עם צוותים רב לאומיים נצליח להשתלט על הכאוס. וכך היה".

כשהגיעו משלחות נוספות כעבור מספר ימים, עד ל-30 משלחות מ-30 מדינות שבאו לעשות זיהוי קורבנות, הן כבר ידעו את סדר העבודה.

 

מהר מאוד התחלנו לזהות קורבנות בקצב. המשלחת הישראלית הייתה היחידה שדיווחה על זיהוי. ביום הרביעי כבר היו חמישה זיהויים, גם של זרים. זה הימם את כולם

איך מזהים גופה?

אז איך מתחילים לזהות אלפי גופות – כשאין בכלל עם מה להצליב אותן? המנגנון שיצרו הורכב מכמה דברים. הראשון, נבע מזיהוי הקורבן הראשון, בשלב מוקדם, על ידי המשלחת הישראלית.

שלום: "ביום הראשון שלחתי צוות ישראלי למקום בשם קראבי. כעבור 24 שעות ראש הצוות אמר שהם מזהים קורבן ראשון. היינו בהלם, במצב הזה אף אחת מהמשלחות לא זיהתה כלום. הם עשו את זה יחד עם משפחה ישראלית שהתחברה אליהם וכיוונה אותם לכל מיני אפשרויות. כשהבנתי שזה היה זיהוי מקצועי לגמרי, נכנסתי לישיבת ראשי המשלחות והודעתי להם על הזיהוי. השתרר שקט מוחלט. הסברתי להם שזה אומר שאנחנו כרגע מתחילים להתקרב להתחלה של עבודה שסביר להניח שנמשיך באותו כיוון ולכן צריך ליצור מנגנון מקומי עם צוות מומחים של התאילנדים שייתן אישור לכל זיהוי.

"לקח יומיים עד שהוקם הצוות הזה, ומאז, בכל זיהוי הופיעו אנשי המקצוע שזיהו קורבן מסוים בפני הוועדה התאילנדית והציגו בפניה את הממצאים, והיא בסופו של דבר היוותה את המנגנון שמאשר את הזיהוי. זה היה מאוד חשוב, וחלק מהמעבר לתהליך של שליטה באירוע", הוא מסביר.

דבר נוסף וחשוב שנעשה היה איסוף הקורבנות שעד כה אזרחים הביאו אותם לבתי חולים ומוקדים שונים למקום אחד, שם נמצאו כל הצוותים של המשלחות כולן, שהוחלט שכולם יעבדו יחד באותה שיטת עבודה – לדוגמא, כל הפתולוגים מכל המשלחות יעבדו במקום אחד, כל המומחים של השיניים יעבדו בתחנה של שיניים, וכו', כך שכל קורבן יעבור את כל התחנות של אנשי המקצוע ויילקחו ממנו כל הממצאים שצריך עד לתהליך הזיהוי הסופי. התאילנדים הביאו משאיות של הצבא והעבירו את הקורבנות לשתי תחנות שהוקמו, בקאו לאק ובקראבי, כאשר צוות זיהוי החללים הישראלי ריכז את מערך זיהוי הגופות הבינלאומי בקראבי.

פעולה נוספת וחיונית הייתה צילום הקורבנות, שנעשה על ידי התאילנדים כבר בתחילה והוצג בתחנות אליהן הם נאספו עוד קודם לכן – בבתי החולים והמקדשים. כל קורבן קיבל מספר, וצולם במספר תמונות עם דבר מה שמייחד אותו – עגילים, אצבע עקומה, קעקוע, וכו', ומי שחיפשו את קרוביהם היו עוברים על התמונות ומנסים לאתר אותם.

שלום החליט להעתיק את כל התמונות שצולמו מכל התחנות ולייצר מאגר שהכיל תמונות של כל הקורבנות שאותרו וצולמו עד לשלב ההוא, כך שכל מי שהגיע לתחנת העבודה של המשלחת הישראלית בקראבי בבקשה שיסייעו לו לאתר נעדר, עבר על התמונות, כתב את המספרים של הגופות שהיו נראות לו רלוונטיות ותיאר מדוע הוא חושד שמדובר באותו קורבן, כשלעתים מדובר אף ב-20 אפשרויות שונות מפאת מצבה של הגופה, ומשם הצוות החל לבדוק אותן בהתאם לנתונים שקיבל – צבע העיניים של אותו נעדר, צבע השיער, מה הוא לבש, איזה תכשיט ענד, תמונה מן העבר, ועוד.

אם משהו היה צף, הצוות החל לבדוק עוד יותר לעומק; טביעות אצבע מהמאגר של צה"ל – או מהמאגר הפלילי של משטרת ישראל שוגרו בדואר דיפלומטי והושוו אצל מומחה טביעות האצבע מהצוות הישראלי בתאילנד, צילומי שיניים מרופאי שיניים בסיוע המשפחה נשלחו למייל והושוו על ידי רופאי השיניים בצוות, אנשי הזיהוי הפלילי וחוקרי המשטרה בארץ עברו בין המשפחות של הנעדרים ואספו מברשות שיניים ושיער וכל מה שרק יכל לעזור, הפיקו ד.נ.א או שיגרו למשלחת בתאילנד, וכל אלו הוצלבו עם נתוני הגופות שנאספו.

"מהר מאוד התחלנו לזהות קורבנות בקצב. המשלחת הישראלית הייתה היחידה שדיווחה על זיהוי. ביום הרביעי כבר היו חמישה זיהויים, גם של זרים. זה הימם את כולם, הם לא הבינו איך הישראלים עושים את זה. ואז התפשטה שמועה בקרב כל מי שחיפשו שם קרובים שאם הם רוצים פתרון שייגשו למשלחת הישראלית, והתחילו להגיע אלינו מחפשים מכל העולם", שלום מספר, וממשיך:

"כשמדובר במישהו זר זה כמובן הרבה יותר מסובך, לכן לא ניסינו לחפש לא ישראלים לפני שפנו אלינו. היינו חייבים איש קשר. אם מישהו הגיע אלינו, הוא עבר על התמונות, וכשמצא משהו מתאים, ביקשנו ממנו שידבר עם המשפחה שם שיארגנו לנו מברשות וכל מה שאפשר, והיו מעבירים לנו את הכל בדואר דיפלומטי, זה היה די מהיר, ומשם התחלנו בהצלבות".

 

בשליחות שלנו לתאילנד היו המון קטעים של בכי. כמובן שחוסר יכולת להירדם בלילה וכן הלאה. זה מלווה אותך וזה לא פשוט. למזלי עזבתי את המשטרה לפני שנשרטתי סופית מבחינה נפשית

בזכות חור בשן

מקרה זיהוי של המשלחת הישראלית של שני זרים צרפתים, נעשה עוד בשלבים הראשוניים, עוד כששהו בפוקט. נער צרפתי ניגש לצוות וטען שהוא מזהה את חבר שלו באחת התמונות. אותו נער הגיע עם אביו לנופש בפוקט, והתחבר לשני ילדים צרפתים ששהו בריזורט שלהם. באחד הימים הם שיחקו ליד החוף וגל הצונאמי שטף אותם ומאז נפרדו דרכיהם. הוא נותר לבדו, בריא, עם פציעה קלה, והגיע לבית החולים כדי לחפש את אביו. כשעבר על תמונות הקורבנות שצילמו התאילנדים, לפתע ראה תמונה של אחד הילדים ששיחק איתם. הוא המשיך להסתובב בבית החולים ולפתע הבחין באמם, שוכבת פצועה, אך לא ניגש אליה.

המשלחת הישראלית לקחה מהילד את כל הפרטים, וחיפשו איתו את תמונת האח השני, ואכן, הנער הצביע על אופציה נוספת. הצוות הגיע לבדוק את שתי הגופות הללו ולבחון את הסבירות שאלו אכן שני הילדים. לאמם, עליה הצביע הנער, הפנו חוקר משטרה דובר צרפתית שתישאל אותה על ילדיה. בין היתר היא תיארה שלבנה הקטן היה חור בשן מסוימת, בה עשה סתימה לפני שטסו לתאילנד, אך הסתימה נפלה בתאילנד והרופאה הציעה שידחפו בינתיים צמר גפן לתוך אותו חור בשן.

במקביל, רופאת השיניים מהמשלחת הישראלית, שלא הכירה את הסיפור, אספה את נתוני השיניים מהילדים ובין היתר כתבה שבשן של אחד מהם יש חור ובתוכו צמר גפן. "אז הבנו שיש כאן כנראה 'בול פגיעה' כי זה מאוד ייחודי, זו הצלבה נהדרת שיש לה משקל רב", שלום מתאר. "יצרנו קשר עם רופאת השיניים של הילדים בצרפת וקיבלנו ממנה את צילומי השיניים של שני הילדים ואז היו לנו את הנתונים מול העיניים. השיניים לא נפגעו ואפשר היה לעשות זיהוי מאוד יפה של שני האחים האלה", הוא מסביר.

אז, את מי שלא חיפשו היה בלתי אפשרי לזהות?

"בשלבים הראשונים – בוודאי", משיב שלום. "את רוב האנשים לא חיפשו. מדובר בכמויות אדירות, אבל היו מספיק אנשים שכן חיפשו וזה הצריך המון עבודה מהצוותים. השיטה של הזיהוי הפרטני עובדת, אבל גוזלת המון זמן מהצוות. במקביל אליה, התפתח השיטה של הזיהוי הכללי, כשלאט לאט נאספו הנתונים מכל הגופות והוכנסו למאגר ממוחשב, ואז כשהגיעה טביעת אצבע ממשפחה של נעדר ממדינה מסוימת, היה אפשר להצליב אותה עם טביעות האצבע המתאימות במחשב ולבדוק יותר לעומק במקרה שיש התאמה. זו שיטה יותר כללית ומסיבית לכמויות יותר גדולות של קורבנות".

מה שעוד צמצם את ממדי הנעדרים קמעה, הייתה ההבחנה שתאילנד עשתה בין מקומיים ותיירים. שלום מסביר: "תאילנד רגישה לנושא התיירות, אחד ממקורות ההכנסות המרכזיים שלה, ולכן הם היו פתוחים לקבל את כל המשלחות שהגיעו והצליחו לעשות הבחנה יפה מאוד בין מקומיים ומי שנראים כתיירים. לצערי, הרבה מהמקומיים "זכו" לקבר אחים. למזלנו, לתיירים הם התייחסו אחרת ושמו אותם במקום אחר".

אבל, בשלב מסוים התאילנדים שחששו ממחלות וסבלו מהריחות שהתגברו, החלו לקבור גם את התיירים. שלום נזכר בריחות הקשים: "בחיים לא הרחתי ריחות מהסוג הזה, עם כל הניסיון שלי. 4-5 קילומטרים לפני קראבי כבר הריחו את ענן הריח של הגופות. זה היה נורא. סיטואציה נורא קשה. כשגילינו שקברו את התיירים ביקשנו לפתוח את הקברים ולהוציא אותם, ועם ההתארגנות הקמנו, סליחה על המילה, 'מפעל' לזיהוי, וחברה אמריקאית גדולה סיפקה לנו מכולות קירור וציוד וכל הגופות הוכנסו לקירור ולאט לאט קראבי התחילה לנשום".

7 ישראלים

עם כמויות אדירות של קורבנות ונעדרים, מתי מפסיקים וחוזרים לישראל? המשלחת הישראלית חזרה לישראל אחרי שבועיים, כאשר חמישה מהקורבנות הישראלים זוהו, בעקבות החלטת משרד החוץ.

שלום: "יש לי המון ביקורת על מה שקורה בדרגים הפוליטיים בישראל. ניהלתי הרבה שיחות וניסיתי לשכנע שאנחנו רק בתחילת הדרך, אבל משרד החוץ החליט להחזיר את המשלחת הישראלית אחרי שבועיים כשרק התחלנו לקצור את הפירות. כשהודעתי ליתר המשלחות שאנחנו חוזרים זה היה מפח נפש נוראי. אנחנו היינו מובילים שם וזה לא טריוויאלי. היה פער אדיר ביכולות. הצלחנו לגרום לכך שכולם יעבדו ביחד ולהדביק הרבה משלחות ברוח הישראלית".

באסון הצונאמי נספו 7 ישראלים, וכשהמשלחת הישראלית חזרה לארץ חמישה מתוכם, שהיו באזור קראבי, זוהו. שני הנספים שהיו באזור השני עליו הייתה אחראית המשלחת האוסטרלית לא זוהו, ורק לאחר לחץ רב שלום יצא שוב לתאילנד, עם צוות קטן, כדי לזהות את שני הישראלים הנוספים.

"המשלחת הישראלית זיהתה את כל הקורבנות הישראלים תוך חודש וחצי מהאירוע, כשהמשלחות האחרות עוד לא התחילו לזהות את הקורבנות שלהם. שלא לדבר על כל שאר הלא ישראלים שזיהינו. זה היה נראה לא טוב. כאילו אנחנו עוזבים אחרי שאנחנו מזהים את הישראלים. הפוליטיקה הרסה את הדברים הטובים", שלום כואב את זה עד היום.

"המשלחות שהיו איתנו בקראבי מאוד לא אהבו את זה שאכזבנו אותם. ובאמת, העבודה על ידי המשלחות שם נמשכה למעלה משנה. אם היינו נשארים שם – בחודש וחצי היינו גומרים את כל העבודה, לפחות באתר שלנו", הוא סבור.

'כמעט נשרטתי סופית'

עד כמה התמונות משם הולכות איתך?

שלום: "אנשי הזיהוי הפלילי מטפלים בזיהוי הגופות בכל פיגוע במדינה, יחד עם אנשי המכון לרפואה משפטית. כשהפכתי להיות ראש היחידה הזאת השקעתי המון בתחזוקה הנפשית של מי שנמצאים תחת לחץ נפשי תמידי, מפיגוע לפיגוע.

"הצונאמי, עם כל המצב המאוד חמור של הגופות, עדיין לא היה אירוע קשה מאוד מבחינה נפשית, לי לפחות היו אירועים יותר קשים נפשית מאשר הצונאמי. אבל לכל אחד יש את נקודת השבר שלו. בשליחות שלנו לתאילנד היו המון קטעים של בכי. כמובן שחוסר יכולת להירדם בלילה וכן הלאה. זה מלווה אותך וזה לא פשוט. למזלי אני עזבתי את המשטרה לפני שנשרטתי סופית מבחינה נפשית. הרגשתי שאני מתקרב לשלב הזה והחלטתי להפסיק. בהחלט יש אנשים שנפגעו מבחינה נפשית במז"פ וסוחבים את זה כל חייהם".

בשנה האחרונה שלום הוציא לאור את ספרו "עמוד הענן", בהוצאת אופיר ביכורים, שם הוא מכניס את הקורא לעולמם של אנשי הזיהוי הפלילי ומפרט על מה שאירע באסון הצונאמי, על העיסוק המקצועי שבחובו מגע ישיר ובלתי אמצעי עם המוות בצורתו האכזרית ביותר ועל פעילות המשלחת הישראלית שהוביל שם.

מה גרם לך לכתוב את הספר?

"זה שזה סיפור שלא סופר", הוא משיב. "בדרך כלל מה שמופיע בתקשורת זה שלב החילוץ, הכאוס בהתחלה, האנשים שמתרוצצים בין הקורבנות ומחפשים את יקיריהם. אבל הנושא של זיהוי הקורבנות, שזו עבודה סיזיפית ואמוציונלית, לא זוכה לכותרות. ויש לנו הרבה מה להתגאות. אני לא יודע מה היו עושים בתאילנד בלעדינו, עם כל הכבוד לכל 30 המשלחות שהגיעו. הייתי חייב לכתוב את הסיפור הזה, שיידעו איזו מסירות נפש ועבודת קודש נעשתה שם כדי להשיב לאנשים את היקר להם מכל".

וגם המשלחות, כולל זו הישראלית, שהגיעו לסייע כעת במוקד האסון בטורקיה, ממשיכות באותה רוח: "גם בטורקיה רואים את המשלחת הישראלית עם תחושת השליחות שבאמת התברכנו בה כעם.  וזה לא העם שלהם, אלא אנשים זרים והם מסכנים את חייהם עבורם. זה מה שמייחד את הישראלים, ואני אומר את זה על סמך ניסיון עשיר מאוד בתחום הזה. אנחנו עם מיוחד", שלום קובע בגאווה.

(משפטים תשפ"ג)

הפוסט תאילנד : CSI. אסון הטבע הגדול באנושות – איך מזהים קורבנות בארץ זרה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רפואה משפטית, קביעת סיבת המוות באמצעות נתיחה, ניתוח צילומים במטרה לפענח את ההתרחשות בזירת הפשע, זיהוי והשוואה קולית, מז"פ (מעבדה זיהוי פלילי), הוא מקצוע התמחות משטרתי וענף בין-תחומי בקרימינולוגיה. מטרתו לסייע למערכת המשפט ולכוחות הביטחון בפתירת פשעים, תוך שימוש בשיטות מדעיות מתחומים רבים. משמעות המילה "פורנזי" היא משפט פלילי. מקור המושג הוא במילה הלטינית "פורום", שם התקיימו משפטים ברומי העתיקה. הוא מתאר שימוש בראיות מדעיות לפיענוח פשעים.

בפרשת משפטים דנה התורה במצוות 'השבת אבדה'. זו כוללת מצוות עשה ומצוות לא תעשה. המקור ל'מצוות עשה' מוזכר בפרשה שלנו, "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לו" (שמות, כ"ג, ד'). מצוות ה'לא תעשה' נכתבה בפרשת 'כי תצא' "לא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ… וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם" (דברים, כ"ב א'-ג'). האיסור להתעלם קודם לחובת ההשבה וחוזר כמה פעמים. הנושא איננו רק שאלה משפטית המבררת של מי הממון ומי זכאי בו, יש כאן דרישה למחויבות מוסרית כלפי הזולת-'לא להתעלם'! יש להוסיף לכך את הביטוי "אחיך" המופיע גם הוא מספר רב של פעמים בפסוקים אלו. בהלכה, עדות היא הכלי הראייתי החזק ביותר, וכאשר שני עדים מעידים, על בית-הדין לקבל את דבריהם, ובלשון התורה, "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים, י"ט, ט"ו). על פי ההלכה, עד הוא אך ורק אדם שראה במו עיניו או שמע במו אוזניו את העניין עליו הוא מעיד.

במשנה נאמר שניתן להחזיר אבידה עפ"י סימנים ולא רק עפ"י טביעות עין (בבא מציעא, כ"ז ע"א). הטעם לכך הוא, מכיוון שאנו חוששים שמא התובע בעלות על החפץ – משקר ואין לנו כל דרך להוכיח שבאמת החפץ שייך לו, לכן רק לאחר שהתובע יוכיח את בעלותו על החפץ ע"י נתינת סימנים- נוכל להאמין לו ולתת לו את החפץ. תלמיד חכם נאמן בטביעת עין ללא סימנים, שכן טביעות עין חזקה הרבה יותר מסימנים, ולא סביר שתלמיד חכם ישקר.

מהו, אם כן, כוחם של 'סימנים' או במונח אחר 'ראיות מציאותיות'? עיון בפסוקי התורה יוביל להבנה כי הראיות המציאותיות הינן חלק ממערכת המשפט והדין אולם קשה להכריע מהו משקלם. לאור זאת, יש לבחון כיצד בבתי הדין התייחסו לפוליגרף, דנ"א, תמונות וכד'. הגמרא מסיקה מריבוי הפרטים המוזכרים בפסוק, 'כל אבידת אחיך', 'שמלה', 'שור' ו'שה', כי מדובר בסימנים, עיקר הלימוד מתבסס על הייתור 'שמלה', (בבא מציעא, כ"ז, ע"א).

בניגוד לטביעת עין, כלומר ראייה חזותית ברורה, אין להרוג אדם, על סמך סימנים. למשל, אם שני עדים העידו שפלוני העיד על פי סימנים בגופו – אין החשוד מחויב מיתה על סמך עדות שמיעה כזו (חולין, ע"ט ע"א). האם ישנה אפשרות לקבל עדות של שני עדים, שראו את העבירה באופן בלתי אמצעי, כמו בסקייפ? נאמר בתורה ביחס לדין שבועת העדות "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ"(ויקרא ה', א'). הגמרא בוחנת את האפשרות של ידיעה בלי ראיה וראיה בלי ידיעה ביחס לממונות ולנפשות. מהגמרא משמע כי למעט דעה אחת, ר' אחא, כולם סבורים כי יש צורך בראיה ממשית של העדים כדי להרשיע בנפשות וגם בממונות. ר' אחא מביא דוגמא של גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל אחור לידו, כך הוא גם בשור מועד שלידו שור נגוח וכד'. לשיטתו, ניתן להרשיע על פי עדות כזאת אעפ"י שאין ראיה ממשית (ב"ב צג ע"א).

הרב זילברשטיין ב'חישוקי חמד' נשאל מה יהיה הדין אם ראו עדים בשידור חי גניבה דרך מצלמות אבטחה ובאו להעיד. הרב מכריע שמכיוון שדיי בעדי ידיעה, עדותם תופסת. לעומת זאת, ביחס לעדי קידושין שראו את נתינת הטבעת דרך מסך הוידאו בשידור חי, האם נחשב הדבר כראיה או לא? הוא מביא מחלוקת המרדכי והרשב"א אם מועילה ידיעה בלי ראיה במקרה זה ולמעשה דורש נתינת טבעת לפני עדים בשנית ואם לא, גט מספק. עיקר הדיון הוא מעדי יחוד שהם עדי ביאה ולכאורה משמע שאין צורך בראיית נתינת הטבעת עצמה אלא דיי בהשלמה. לאור זאת, יש לדון בממונות אם יראו מסרטון שלא בשידור חי אם חשיב כעדי ידיעה ובלבד שאין חשש זיוף ועריכה, אולם לכאורה לא יהיה די להביא את הסרטון לבית דין, כי סוף סוף צריך עדיי ידיעה. כך, גם לא ניתן להסתמך על דנ"א גרידא כיוון שהוא לא מספר את הסיפור, אלא לכל היותר מבאר את העובדות והנתונים המשתמעים מהממצא המדעי.

בפסקי הדין ובשו"ת סומכים על הודעות וסרטונים רק להיתר עגונה ולא לצורך דינים אחרים הן ממוניים והן נפשות. הנחת העבודה היא שגם סרטונים הם ספק של סטטיסטיקה שזה אמיתי ולא מזויף ולא רק ספק דימיון כמבואר לעיל ולכן הם לא מתקבלים גם בממונות. אמנם ישנו פסק דין מאוחר יותר ששלחו למז"פ וקיבלו תשובה שהקלטת אותנטית וסמכו על כך לאסור אישה על בעלה ולהפסד כתובה. הרב מרדכי אליהו פסק שניתן לסמוך על תמונות וסרטים לצורך ממונות, אך לגבי קידושין הותיר את הדבר בספק (שו"ת מאמר מרדכי ג', ג').

(משפטים תשפ"ג)

הפוסט רפואה משפטית וזיהוי פלילי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.