הבחירה חופשית היא ההבנה שישנו רע, ישנה קללה ומנגד ישנו טוב וישנה ברכה, ועל האדם לקבל את כל החבילה שיש בעולם הזה

ההגות היהודית התלמודית-רבנית, חלוקה בהבנת שיטת השכר והעונש בקיום המצות או לחילופין באי קיומן. להערכתי, שורש המחלוקת נעוץ במישור הקיומי-הפרגמאטי. לכאורה לנוכח המציאות המורכבת במצבם של הצדיקים והרשעים, הרי שכל בני האדם מסוגלים לקלוט שמערכת זו איננה עומדת במבחן המציאות. על כך כבר זעק הנביא ירמיהו: "צַדִּיק אַתָּה ד' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד… קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" (ירמיה יב').

נוכח האנדרלמוסיה ואי הצדק הקיימים בעולם הזה, ההגות היהודית נקלעה לחילוקי דעות לגבי- מה עתיד הנשמות לאחר המוות? האם השכר והעונש הם בעולם הזה או בעולם הבא? הדעה הרווחת היא שלאחר המוות מתקיים עיקרון הצדק האלוקי; שכר לצדיקים על מעשיהם הטובים ועונש לרשעים על מעשיהם הרעים. ניתן לשער שאין העולם הזה המקום הראוי לגמול השלם, הן לעניין השכר המגיע לצדיקים והן לעניין העונש המגיע לרשעים, על כן יש להניח שקיים עולם אחר, בו יבואו כולם על גמולם. תפיסה זאת הולידה את הרעיון שאדם בעולם הזה הוא במצב הכנה לעולם הבא. "התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין". אם העולם הזה הוא אמצעי והעולם הבא הוא מטרה, היינו מצפים, כפי שכותב הכוזרי, למצוא רבים התאווים להגיע לעולם הבא על מנת לחפש את עיקרון הצדק האלוקי. אך להפך – כל אחד רוצה לחיות כמה שיותר – בעולם הזה. כיצד פתרה המסורת היהודית האתיופית את הפרדוקס הזה?

לכאורה, אין הבדל רב בין הספרות האפוקליפטית- אתיופית ובין זאת הנזכרת בספרות חז"ל, במיוחד באשר למתרחש לנפשות המתים. שכן, אחת האמונות הרווחות בכל הדתות היא קיומו של העולם הבא העתידי, שבו יזכה האדם לשכר על מעשיו הטובים, ובאמצעותו יימצא הפתרון לשאלת הסבל הבלתי מוצדק בחיים עלי אדמות. ובכל  זאת קיימים מספר הבדלים חשובים. בהזדמנות זאת נציין הבדל יסודי אחד: באתיופיה מאמינים שהשכר והעונש הם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. כמו שמפרט אשכולי: "שכר ועונש הם גם בעולם הזה וגם לעולם הבא. בעולם הזה- אריכות ימים, ברכה בכל, הצלחה במעשים שעבוד האויב, ולהיפך: קוצר ימים, מיתה חטופה, מארה, עוני מחלה, שחין וחרב. בעולם הבא: גן עדן וגיהנם ושאול". על דברי אשכולי הוסיף כהין קיס מטוסנוט אלי וונדה נקודה יסודית מאוד: "על פי האמונה האתיופית הנידון לגיהנום אינו יוצא משם לעולם. מה שא-לוהים מחליט זה מה שיהיה" (כתבתי בהרחבה מאמר מדעי בעניין זה). כלומר, הנידון למוות בעולם הבא – אין לו תקנה לעולם. התקנה היחידה עבור הנפטר היא הצדקת עונשו וקבלת גזר דינו של הא-ל. דניאל מנגשה ז"ל הוסיף נקודה יסודית אחרת: "אתה חושב שהרע מגיע מא-לוהים? הללו שחושבים שהרע מגיע מא-לוהים הם אנשים טיפשים… הרע הוא תמיד מבני האדם הטוב הוא תמיד מא-לוהים". על פי דניאל, הרוע שמתרחש בעולם הזה נזקף לאחריותו הבלעדית של האדם.

פרשת ראה מרמזת לנו כיצד לחיות: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלוקיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם וסרתם מן הדרך" (יא, כו-כ). מהי הבחירה החופשית במשמעות האתיופית? בחירה חופשית היא ההבנה הפרדוקסאלית שהכל מגיע מא-לוהים ובכל זאת, רק הטוב מא-לוהים והרוע מבני האדם. לפי זה הבחירה חופשית היא ההבנה שישנו רע, ישנה קללה ומנגד ישנו טוב וישנה ברכה, ועל האדם לקבל את כל החבילה שיש בעולם הזה. לדעת להודות לקב"ה בזמני גאות ושמחה ולעשות לתיקון המצב בזמני שפל ועצב. התפיסות הללו כמובן עולות עם דבריהם של התנא אנטיגונוס איש סוכו והרמב"ם, שהשכר האמיתי עבור עשית המצוה הוא – המצוה עצמה.

נמצאנו למדים שהמצוות נועדו לקשר את האדם למסתורין – לקב"ה, ולאפשר לו לצעוד בסבך החיים שאין להבינם. הן בשעות ההדר, הצחוק והברכה והן בשעות השפל, הבכי והקללה. לכן, כל המצוות המפורטות בפרשתנו בהמשך הפרשה נוגעות בפרינציפ זה: פירוט החיות והבהמות המותרות באכילה ואיסור עבודה זרה, וכן הלאה. כל הדברים הללו עוסקים בנראות ולא בעובדות המובילות לתפיסת עולם דיכוטומית. כל המצוות הללו הן קריאה להתנגד לכל דרך המובילה לאשליה.

קיום המצוות אינו פותר את בעיית העיקרון הצדק האלוקי, אלא מאפשר לאדם לרצות לחיות בעולם הזה כמה שיותר, להבין את העולם טוב יותר עם כל מגרעותיו, ולחיות בו לא כפרוזדור – אלא כטרקלין.

(ראה תשפ"א)

הפוסט מה קורה אחרי המוות? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.