מתוך כך עולות בי שתי שאלות מקריאת הפרשה: הראשונה היא כיצד החרטומים, שבוודאי הסתמכו על המצאות וניחושים, נמנעים מלתת פתרון לחלומו של פרעה? ויותר מכך, כיצד פרעה מאמין ישר לפתרונו של יוסף, שאינו מבוסס על הוכחה מוחשית?

אפשר לענות על השאלה בדרך בה יוסף מציג את פתרון החלום. לאחר שמסביר על שבע השנים הטובות ושבע השנים הרעות, הוא ממשיך: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב".

העם היהודי לא מסתמך על ניסים ונפלאות אלא על יצירתיות ולקיחת אחריות

למעשה, יוסף לא רק פותר את החלום אלא גם לוקח אחריות ומציע צעדים אסטרטגיים מעשיים כיצד להתמודד עם הערכת המצב החדשה. כפי שאנחנו רואים מהתנהגות החרטומים בספר שמות, הם לא מורגלים במתן עצות מועילות אלא רק מחזקים את פרעה בדעותיו. לכן, הם נמנעים מפרשנות לחלום שבוודאי מוביל למשמעות מורכבת וקשה. יוסף, לעומת זאת, גם מספק פרשנות שדורשת מפרעה לפעול וגם לוקח אחריות על הפתרון. התנהגות זו מובילה את פרעה לסמוך על יוסף, איש אשר רוח אלוקים בו.

יוסף, שאינו חושש להגיד לפרעה את האמת בפנים, דווקא הוא שנבחר להנהיג תחתיו את מצרים. מנהיג שיודע לאתגר את המערכת ולחשוב מחוץ לקופסה, הוא זה שבזמן אמת לא יתנער מאחריות אלא ימצא פתרונות נוספים. כך קרה בשנות הרעב כאשר מוצא יוסף מודל כלכלי שמשאיר את מצרים על הרגליים: "וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם".

בתום ימי החנוכה ובתוך ימי המלחמה, אנחנו יכולים לראות שהעם היהודי לא מסתמך על ניסים ונפלאות אלא על אקטיביות, יצירתיות ולקיחת אחריות, כפי שהיה עם יוסף והמכבים, וכעת עם חיילי צה"ל בשדה הקרב. הקסמים והחנופות, שאולי מצליחים להוביל אנשים לעמדות מפתח בעת שלום, לא הם שיובילו אותם להצליח כשמגיע הזמן לבצע.

הפוסט לחשוב מחוץ לקופסה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השפה האנושית מחייבת שימוש בסמלים וקבלה של ערכים וכללים חברתיים. באמצעות השפה ותהליכי חיברות (סוציאליזציה – למידה חברתית), אנו לומדים מה אסור ומה מותר, מה רצוי ומקובל ומה לא, ואף מקבלים עמדות אחרים על העולם ובנוגע אלינו. כך אנו מגבשים לעצמנו זהות ותפיסת עולם המבוססת במידה רבה על ערכי החברה ומושגיה, ועל  ידיעותינו, אמונותינו, פחדינו ומשאלותינו.

בספר מתואר מצב בו אדם נכנס לאולם קולנוע וצופה בסרט, בו הוא מזהה את עצמו כשחקן הראשי וסביבו כל משפחתו. לאחר מכן, הוא עובר לאולם אחר, ושוב צופה בסרט על אודות משפחתו. אך הפעם הוא שחקן משנה בלבד, ודמותו המגולמת בסרט אינה מחמיאה לו במיוחד ומאירה, לעומתו, באור חיובי ובוהק את השחקן/ית הראשי/ת. באולם השלישי, הוא רואה את הסיפור מנקודת מבטו של בן משפחה אחר. גם כאן הוא מזהה את דמותו, אך שוב, היא אינה הולמת את האופן בו הוא תופש את עצמו. בסופו של התהליך – מבין הצופה וגם אנו, כי כל אחד ואחת מאיתנו ממקד את מבטו בסרט/בסיפור הפרטי שלו.

הבנה זו מביאה עימה שיעורים חשובים: תפיסתנו את העולם ואת עצמנו היא ייחודית, ונכון יהיה שלא להניח הנחות על הבנה מוחלטת מצידנו, של הזולת-האחר. כמו כן, ראוי להתייחס לביקורת הזולת המופנית אלינו כנובעת מתוך עולמו, ואינה משקפת בהכרח את המציאות אותה אנו חווים.

כאסטרטגיית התמודדות עם המצב המתואר, כותבי הספר ממליצים לכבד, להקשיב ולהטיל ספק בדברי אחרים. אנשים יספרו לכם את הסיפור האישי שלהם מנקודת מבטם. "אל לכם לשפוט אותם ולהכריע אם דבריהם נכונים או לא. אל תשפטו. במקום זאת, הפגינו כבוד. אתם מקשיבים לדרך בה אנשים מבטאים את הסמלים שלהם… האמת היחידה מבחינתכם היא האמת שאתם חווים בעולמכם הפנימי… לא מוטלת עליכם החובה להוכיח שום דבר לאף אחד. לא מדובר כאן במי שצודק ובמי שטועה. אתם מכבדים את דבריו של האחר משום שאלו הם דבריו… אתם יכולים להגיב או לא להגיב. אתם יכולים להסכים עם דבריהם או שלא להסכים, בהתאם למה שאתם בוחרים."

ההמלצה להטיל ספק מדרבנת אותנו לבחון גם את הנחות היסוד שלנו בנוגע למציאות. ואת פעולותינו. האם מה שאנו מאמינים לגבי עצמנו מבוסס על ידיעותינו והתנסויותינו? מוכר לנו ומרגיש נכון? האם תפיסתנו העצמית מגבילה אותנו, חוסמת ומשתיקה אותנו או אולי דווקא מאפשרת לנו לפעול ולתרום לשגשוג העולם? האם אנו חיים חיים המבטאים את כישורינו, יכולותינו, תשוקותינו או שאנו חיים את התסריט שכתבו לנו אחרים?

בתרגיל בו אני מבקשת מסטודנטים להשלים עשר שורות הפותחות במילה "אני…", אני מוצאת שרובם מתקשים לומר על עצמם יותר מחמישה דברים. פוחדים להתחייב, להגזים, לשתף בנטיות או תכונות ייחודיות, לחשוף עצמם מול אחרים. חווים את עצמם כנשפטים על ידי עין חיצונית וחמורת סבר, בדרך כלל.

בימים אלו נחוץ לנו יותר מתמיד המבט, הידיעה הפנימית לגבי מי שאנחנו, לגבי מה שמתאים לנו לראות, לשמוע, לחוות, להיות, ומה שלא. גם הטלת ספק נחוצה לנו. בפרשנויות של האירועים, באמירות נחרצות בעניין זה או אחר, בביקורת גורפת על קבוצות שונות בחברה וגם כלפי עצמנו. "שִמרו על טוהר המילים" ו"עשו ככל יכולתכם" – אלו המלצות נוספות המופיעות בספר.

ראיית העולם כמרחב המכיל אנשים שונים ותפיסות שונות, אינה מבטלת את מי שאנחנו, אלא מגבירה בנו את המודעות ואת האחריות לפתח קשב וכבוד זה כלפי זה. להיות נוכחים במציאות ולשקוד על כתיבת תסריט אותנטי המבטא מימוש של מי שאנו. בידינו לקבוע אם חיינו הפרטיים והמצב כעת, מספרים סיפור של כשל, חורבן וייאוש ושל מלחמת הישרדות או שמציאות חיינו היא של התגברות ותקווה, ביטוי של נס וניצחון ופרק חדש שיתווסף לשירת "מעוז צור" של חנוכה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com     

הפוסט חיים בסרט הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רגע אחד הייתי בטוח שאני לוקח את הילדים שלי לטיול, וברגע הבא אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים באמצע הכביש בתוך מכונית בלי טמבון. הרגשתי כל כך חסר אונים. תקוע.

אדם מתכנן תוכניות וברגע הבא הוא מושבת, מחכה לגרר. מה אנחנו יודעים על החיים האלו? נראה לכם מובן מאליו שאתם נוסעים והטמבון של המכונית לא מתפרק לכם? זה גם מה שאני חשבתי. עד שהגיע השיעור שלימד אותי ששום דבר בחיים האלו לא מובן מאליו. אבל ממש כלום. אפילו הטמבון.

     ***

חנוכה. ועל הניסים. וזה הזמן שלנו כהורים וכמחנכים לדבר קצת עם הילדים שלנו על המושג נס. משהו שהוא מעל לטבע.

זה הזכיר לי איך לפני שנה פגשתי בחנוכה בסניף של 'רולדין' בשוהם תלמיד שלי לשעבר. התחלנו לדבר, ומפה לשם הוא אמר לי שהוא התחיל לכוון בברכת 'אשר יצר'. שאלתי אותו למה דווקא עכשיו, והוא שיתף אותי שאבא שלו חטף התקף לב והיה מאושפז בבילינסון.

"אתה מבין", אמר לי, "עד אותו רגע התפללתי לקב"ה שאצליח לקבל זימון לקורס טיס. אם היית שואל אותי מה זה נס, הייתי אומר לך שזה נראה לי נס. פתאום אני מסתכל על אבא שלי מחובר לכל הצינורות האלו, ואני עוקב אחרי בית החזה שלו שעולה ויורד, ומרגיש ממש איך 'כל הנשמה תהלל יה'. כל נשימה ונשימה שלו… זה נס במובן הכי פשוט וגלוי של המילה. כשאבא שלי היה בין עולם החיים למתים, זכרתי שפעם מישהו הסביר לי את חשיבות ברכת 'אשר יצר'. שזה שהגוף שלנו מתפקד ועובד כמו שצריך זה דבר שראוי להערכה. מעולם לא הקדשתי לה מחשבה עד שהלכתי לשירותים במחלקת טיפול נמרץ, והמילים כאילו קיבלו חיות משלהם".

הוא עצר והביט בי לראות איך אגיב. התפעלתי ממנו. מי היה מאמין שהתלמיד הזה שלי, שבקושי היה דתי, ידבר ככה. הוא המשיך: "באותו רגע קיבלתי על עצמי להשתדל מאוד בברכת 'אשר יצר', שמזכירה לי שבכל רגע ורגע אנחנו חיים כאן בניסים. כעבור יומיים אבא שלי התעורר. אבל מאז כשאני חושב על ניסים אני לא חושב על קורס טיס, אלא על זה שאני נושם והכל מתפקד כמו שצריך".

   ***

הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ, וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי, וַהֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא.

הרבה פעמים עברתי על התפילה הזו ותמיד היא נראתה לי מוגזמת, אבל בגדול. כאילו, בואו, לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי? ואם הוא בדיוק מהטיפוסים שלא באים לי טוב? אז עוד מצפים ממני לאהוב אותו כגופי? לא נסחפנו? מכירים פעם מישהו שאהב באופן הזה מישהו אחר מעם ישראל?

                                            ***

השעה 01:39 בלילה, ואני לא מסוגל להירדם. הגיעו? לא הגיעו? כמה הגיעו? א-לוהים, רק שיגיעו. אין לי מושג איך קוראים להם, ואין לי מושג למי הם הצביעו, ואין לי מושג אם הם בעד הרפורמה או נגד הרפורמה.

ומה חשוב לי? שיהיו בסדר. שיחזרו שלמים. ואני מרגיש שאני אוהב אותם, את הקיבוצניקים מבארי, כמו את אחים שלי. אהבה אמיתית. מוחשית. נושמת. רוקדת.

והתינוק הזה, כפיר ביבס, כבר חודש וחצי כמעט שהוא לא יוצא לי מהלב ושלוש פעמים ביום אני מתפלל עליו. רק שיחזור כבר עם אח שלו אריאל. כן רפורמה. לא רפורמה. וואלה לא מעניין. רק שיהיו בריאים.

***

שתיים בלילה. מביט בתמונות של החטופים שחזרו לארץ. אושר בלתי נגמר לצד כאב חד שמפלח את הלב: איפה האחים ביבס? איפה כפיר?

הבוקר הגיע. תפילת שחרית.  וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי. א-לוהים, תחזיר כבר את כפיר. תחזיר את התינוק הזה.

הטור מוקדש להחזרת החטופים, ובהם כפיר ואריאל בני שירי ביבס

הפוסט להתחיל את היום עם נס הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בדרך כלל כאשר מתארים את המנהרה כדרך ארוכה, מסע שלילי שעוברים, זה מתבטא גם בייאוש, והאור שבקצה במנהרה הוא התקווה שלנו, הוא שמעודד אותנו.  כן, יש אור בקצה המנהרה, גם בחנוכה השנה, 'חג האורים' כפי שכונה על ידי יוספוס. כך  מופיע בספרו של מאיר רבינוביץ' "המחנים" משנת 1888, "ובן מתתיהו העיד שנקרא חג האורים מפני שהייתה אור ליהודים". שם זה 'חג האורים', שרווח מסוף המאה ה-19, הופך השנה לרלוונטי יותר מתמיד.

החג שזור באמונה עמוקה בצדקת הדרך, כזו שקיימת היום בעוצמה לא פחותה, ויש שיאמרו אף יותר, ביחס לנס המודרני של מדינת ישראל. עברנו את פרעה, עברנו את היוונים, עברנו את השואה, גם מלחמות ישראל במדינה מתחדשת עברנו. ליבתו של החג במלחמה שסופה עצמאות ושלטון יהודי, מלווה בחירות מדינית, דתית וכלכלית.

למרות החושך מסביב, חג החנוכה הוא הזדמנות להביט באור הנרות ולראות בו את התקווה

כשנכנסו הלוחמים למקדש ומצאו פך שמן אחד, השתמשו בו במשורה כדי להדליק את המנורה, ושמרו גם ליום הבא. בין כך ובין כך, התרחש נס והשמן ממשיך לדלוק. הרמב"ם הוסיף על שכתבו לפניו בעניין נס פך השמן, "עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". כלומר, הם עצמם במעשיהם בכתישת הזיתים היו אחראים להבאה לסיום הנס.

המסר העולה: הנכונות להתחיל בקטן, במעט שמן ובמעט אור, ולקוות שיימצאו פתרונות בהמשך, תוך עשייה המקדמת את הפתרון, בדיוק כפי שיצאו למלחמה כנגד כל הסיכויים, היא הדרך. זה הוכיח את עצמו. מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים – ומדינת ישראל עומדת שרירה וקיימת, חזקה יותר מאי פעם. נס של ממש. חנוכה, כבר אמרנו?!

החנוכיות שיוצבו השנה בחזית הבתים, בתי העסק ובנייני המשרדים יבשרו על אור גדול וניצחון לאומי. למרות החושך שלעיתים סובב אותנו, ועל אף האנטישמיות שמרימה את ראשה המכוער, חג החנוכה הוא הזדמנות להביט באור הנרות שאנו מדליקים בכל יום ולראות בו את התקווה. להביט באמצעותו באופטימיות העמוקה של העם היהודי לאורך הדורות ולראות באש כמבטאת את המשך קיומנו והעברת הלפיד מדור לדור, מאב לבן. זהו סוד הנצח של עמנו, ואף על פי שאסרו חכמים הנאה מאור נרות החנוכה, על הנאה רוחנית לא אסרו. בעזרת ה', נזכה לחזות בקרוב באור מנורת שבעת הקנים. אמן

הפוסט החנוכייה בחזית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הגבורה הנשית של זמננו עלתה ובלטה לנגד עינינו בתקופה שבין שמחת תורה לחנוכה השנה, והיא מחידושי המערכה הצבאית הנוכחית. תופעה זו מתחברת למקום המיוחד של נשים דווקא בחנוכה, חג הגבורה.

מלחמת "חרבות ברזל" החלה בשמחת תורה, שהוא חג גברי ביותר, ובו ברוב בתי הכנסת נשים הן צופות בלבד, והיא מגיעה עתה לימי החנוכה, שבו המסורת מעניקה תשומת לב מיוחדת לנשים. בבתים רבים בישראל הודלק אמש נר חנוכה על ידי האישה, ולא על ידי האיש, המגויס לצה"ל, והיא זו שהוציאה ידי חובה את כל בני הבית. הגמרא קובעת כי "אישה ודאי מדליקה", וכי "נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג, א). רש"י מסביר "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אישה נעשה הנס", ואילו רשב"ם אף מדגיש "שעיקר הנס היה על ידן… בחנוכה על ידי יהודית" (תוספות מגילה ד, א).

אומנם לא ברור מתי התרחש סיפור יהודית והריגת הצורר, אולם המסורת הרווחת מימי הביניים ואילך מקשרת אותו לתקופת השליט היווני אנטיוכוס, והוא אף עיצב מנהגים ייחודיים לנשים בחנוכה. לזכר אותו מבצע נועז של יהודית נתקבל מנהג לפיו "נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות" (שו"ע, תרע, א), והכוונה "דווקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם" (משנה ברורה). כמו כן, נתקבל מנהג "לאכול גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב" (שם, ב). בקהילות צפון אפריקה התפתח מנהג נוסף: לעשות יום טוב לבנות, עיד אל-בנאת, בסוף חנוכה, בראש חודש טבת.

אני רואה לנגד עיניי את גיבורות המאבק ביוונים קמות ומתגלמות מבחינה מסוימת בנשים של זמננו

נוסף על סיפור גבורתה של יהודית, יש עוד שתי גיבורות שהועלו על נס בקשר למאבק החשמונאים ביוונים: האחת היא אם שבעת הבנים שעודדה את בניה להימנע מהשתחוויה לצלם, וכתוצאה מכך הם מסרו נפשם ומתו בזה אחר זה, ולבסוף אף היא קפצה מהגג ומתה. אישה זו, שנקראת בתלמוד מרים ובמדרש חנה, הפכה לסמל ראשוני למיתה על קידוש השם. חז"ל קראו עליה: "אם הבנים שמחה", וציינו שמעלתה עולה בהרבה על מסירות אברהם אבינו בעקדה.

גיבורה אחרת היא בת מתתיהו הכהן, שנדרשה להיות בליל כלולותיה בחיק ההגמון תחילה, ובסעודת חתונתה נשאה נאום חוצב להבות, שדרבן את אחיה המכבים ואת יתר הגברים להניף את נס המרד.

בשלושה סיפורים אלה ניתן להבחין בשלושה דגמים של גבורה נשית: גבורתה של אם הבנים היא גבורה פסיבית שיש בה התגברות על רגשות אימהיים, ונכונות להקרבה טוטאלית מתוך אמונה גדולה והשלטת השכל על הרגש. גבורת יהודית, מנגד, היא גבורה אקטיבית ואסרטיבית, כאשר יהודית יוזמת ונוטלת על כתפיה את התפקיד להושיע את עמה. גבורת האחות החשמונאית מתאפיינת ביכולת להפעיל אחרים ולהתסיס את הגברים להתקומם נגד הגזרות האיומות, לקחת את גורלם בידיהם ולפעול בנחישות נגד אויביהם.

כשאני מתבונן בנשים הגיבורות של הזמן הזה, אני רואה לנגד עיניי את גיבורות המאבק ביוונים קמות ומתגלמות מבחינה מסוימת בנשים של זמננו. מייד לאחר שמחת תורה התוודענו לענבל ליברמן, הרבש"צית של ניר-עם, שבתושייתה הצילה את קיבוצה; לקצינת המשטרה מאלי שושנה משדרות, שחיסלה מחבלים בלחימה עיקשת; ולרחל אדרי מאופקים, שבקור רוחה שרדה את השתלטות המחבלים על ביתה; בחודש כסלו כבר הכרנו את גבורת החטופות, כגון הגר ברודץ', שבנוסף לטיפול בשלושת ילדיה שנחטפו איתה, טיפלה גם באביגיל עידן, שכנתה בת הארבע, ששני הוריה נרצחו.

אך פרט לנשים הספציפיות שזכו לתשומת לב תקשורתית מיוחדת, למדנו להעריך את הנשים והאימהות ששרדו בממ"דים ביישובים שהותקפו בשמחת תורה, התוודענו לתצפיתניות שהתריעו, לחיילות קרביות שהרתיעו ועוד. פרט לנשים שהתמודדו ומתמודדות באתגרים הביטחוניים, אי אפשר שלא להעריך ולהוקיר את גבורת היום-יום של אלפי אימהות לילדים שהפכו באחת להורה יחידני, וכל עול הבית מושם על שכמן, לנשים שנרתמו לעזרת נשות המגויסים, ולמתנדבות הרבות בתחומים רבים ושונים בכל רחבי ישראל. אני מזמין את הקוראים למיין את גיבורות זמננו לפי שלושת סוגי הגבורה שציינתי לעיל.

בימי החנוכה השנה נזכור ונוקיר את הנופלים, הפצועים והחטופים ואת גיבורי צה"ל וכל כוחות הביטחון, ונברך על כך שערך הגבורה חזר ונעור בחברה, אף שזה קרה בשל כורח המציאות המרה, ונתפלל שהגבורה תוביל לישועה, כפי שהייתה בימי יוון הרשעה.

הפוסט גבורת נשים בימים ההם ובזמן הזה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כשערן מציג את עצמו הוא לשנייה מתבלבל. "באתי להגיד שאני בן 64, אבל יצא לי בן 46, אני מרגיש כמו ילד", הוא מסביר. "ואני רוצה שבחנות שלי גם אנשים מבוגרים אחרים ירגישו כמו ילדים. בהרבה גלריות רשום 'אסור לגעת', 'נגעת – שילמת', אצלי הפוך – אני ממש רוצה שאנשים ישחקו בסביבונים. עכשיו בדיוק הגיעה לחנות משפחה מהעוטף, אנשים בני 70-80, והאיש משחק בסביבון ואומר לי: 'אני מרגיש כמו ילד בחנות צעצועים'. זו בדיוק המטרה של בית הסביבון – שאדם מבוגר ייהנה מסביבונים כמו ילד", הוא אומר.

ערן גרבלר, נשוי ואב לשלושה וסב לשלושה, הוא אומן מוצרי יודאיקה מקרמיקה. הוא מייצר חנוכיות, בתי מזוזות, קערות פסח, כוסות לקידוש, אבל מוצר הדגל שלו הוא הסביבון. את "בית הסביבון", הגלריה שלו, הקים ב-2002, לפני 21 שנה, אבל החיבה שלו לדברים מסתובבים החלה כבר מגיל קטן. "אבא שלי עבד בבית ספר טכני, וכשהייתי ילד הוא היה מביא לי כל מיני חלקי מכונות. הם היו חלקים מסתובבים – פחות בצורת הסביבון המוכר, יותר כלים קטנים מסתובבים. זה כנראה שתל בי את החיבה הראשונית לחפצים מסתובבים. אבי עצמו היה אומן, הוא עסק באומנות נטורליסטית – פיסל וצייר בצורה מדויקת, דומה מאוד למקור שבמציאות. גם זה ודאי השפיע עליי לעסוק באומנות".

איך התחילה הקריירה שלך כיצרן מוצרי יודאיקה?

"למדתי אומנות בגיל צעיר, ומוצרים שקשורים ליהדות תמיד אהבתי, הם תמיד הלהיבו אותי. אחרי שהשתחררתי מהצבא הקמתי סטודיו לקרמיקה, והתחלתי לעשות את הדברים שאני אוהב. ייצרתי מוצרי יודאיקה לציבור בארה"ב – הם היו רוב הקליינטים שלי. הייתי מייצר מקרמיקה כל מיני כוסות לקידוש, חנוכיות, צלחות פסח ועוד, ומוכר אותם לחנויות בארה"ב. עשיתי אותם קצת יותר מיוחדים ולא סטנדרטיים. במשך השנים התחלתי לייצר גם סביבונים. מהסביבונים הלקוחות מאוד התלהבו. ייצרתי המון דגמים של סביבונים. בתקופה מסוימת יצא שהכנתי כמעט אך ורק סביבונים.

"התחלתי לפתח אותם, ובמקום 'נס גדול היה פה' התחלתי להכניס דברים מקוריים: סביבון בצורת חתול, ינשוף או סוס; סביבון בצורת ירושלים; סביבון בצורת גולש סקי; סביבון בצורת רקדנית; סביבון בצורת חתול רודף אחרי עכבר; סביבון עם משפטים שסבתא אוהבת לשמוע – הנכד מסובב את הסביבון ומקריא לסבתא מה יצא; סביבוני איחולים וברכות: בריאות, מזל, הצלחה, אהבה. אני מבין שאצל אנשים סביבונים מקושרים לחג החנוכה, אבל הסביבונים שלי הם מיוחדים ומיועדים לכל השנה".

הסביבון הוא משחק נפוץ בעמים ובתרבויות רבות זה דורות. לסביבון ארבע דפנות, שעל כל אחת מהן מסומנת (מגולפת, חרוטה או צבועה) אות. הסביבונים המוקדמים ששרדו הם מהאי סרדיניה מראשית התקופה הרומית. מקור המנהג לשחק בסביבון בחנוכה הוא ממשחק הגרלה של ילדי גרמניה, נוצרים ויהודים, מהמאה ה-16, שבו השתמשו בסביבון כתחליף לקוביית משחק. האותיות על צידי הסביבון סימנו בראשי תיבות לטיניות את מצב הזכייה של סכום ההימור. ועל ארבע פאותיו היו חרוטות האותיות P.N.M.T: Pone שים – שים את החלק בקופה, Nudda אפס – הפסדת, Meso חצי – זכית במחצית הקופה, Tutte הכל – זכית בכל הקופה.

בתקופת ימי הביניים ארבע האותיות הראשונות הוחלפו לגרמנית N.G.H.S בהתאם לפירושן הרומי. יהודי גרמניה היו הראשונים שאימצו כמשחק לילדי ישראל לחנוכה. היות שימי החנוכה היו "יומי דפגרא" שלא התקיימו בהם לימודים, נהגו לבלות את לילות החג במשחקי הימור כמשחקי קלפים וסביבונים. לכן, נכרך המשחק עם מסורת חג החנוכה. האותיות הלטיניות הוחלפו (נישט, גאנץ, האלב, שטעל) – נ,ג,ה,ש – נס גדול היה שם. התנועה הציונית החליפה את "שם" ל"פה".

את הרעיונות לדגמים חדשים לוקח ערן מחיי היום-יום. "כל דבר שאני רואה עושה לי אסוציאציה של סביבון. המון דברים שאני רואה בחיים – זה רעיון לדגם של סביבון. יש לי כבר 500 דגמים".

אני רוצה שבחנות שלי אנשים מבוגרים ישחקו בסביבונים וירגישו כמו ילדים

איך המשפחה מקבלת את העיסוק הזה?

"הילדים שלי נולדו לזה, ליודאיקה שלי. היום הם כבר בוגרים. בכל פעם שאני מייצר משהו חדש אני שולח תמונה של זה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, והילדים מגיבים לי: יפה או לא יפה, תגדיל קצת, תשנה קצת, תוריד קצת, הרעיון של המוצר לא מובן. הילדים הם המדד הראשון שלי לבדיקה של משהו חדש. אני צריך את האישור שלהם להמשיך".

לאחר שהוחלט סופית על עיצוב הסביבון לוקח שבועיים להכין אותו, מהרגע שערן מתחיל אותו ועד שהוא מסיים אותו. הסביבון עובר תהליך שלוקח זמן – לאחר שערן מכין אותו מקרמיקה, הסביבון נכנס לתנור, נשרף ב-1,100 מעלות כדי לקבל את החוזק שלו, ואחר כך הוא נכנס שוב לתנור לקיבוע הצבע. לבסוף, יש שריפה שלישית לקיבוע עיטור של זהב על הסביבון.

כך כשמדובר בסביבונים שהוא מוכר, אבל ערן גם אחראי על בניית הסביבון הגדול בעולם. הסביבון, בגובה 5.5 מטרים ובמשקל חצי טון, נבנה מברזל במשך חצי שנה. בשל משקלו, מי שבנה אותו בפועל היו עובדי מסגרייה, אך ערן היה זה שאחראי על העיצוב ופיקח על התכנון והבנייה. הסביבון המיוחד הוצב באזור תחנת הרכבת של קיסריה במשך 17 שנים, אך לפני כשנה פירקה אותו החברה לפיתוח קיסריה ופינתה אותו משם כדי לבנות קמפוס. עד אז אנשים יכלו לצפות בסביבון ולהתרשם ממנו, ואפילו לסובב אותו. למרות ההישג האדיר, חברת גינס לא הסכימה להכניס את הסביבון של ערן לספר שלה, בטענה שהוא לא עונה על הגדרה של סביבון.

"ספר השיאים של גינס רצו להכניס אותו לספר שלהם", מסביר ערן, "אבל הם ביקשו שהוא יסתובב על האדמה. מבחינתם אם הוא לא מסתובב על הקרקע, הוא לא סביבון. אבל הסביבון שבניתי הסתובב על עמוד. בגלל המשקל הכבד שלו הצבנו אותו על עמוד, חששנו שזה יהרוג בן אדם".

איך מגיבים אספני סביבונים שפוגשים בעסק שלך?

"יש בארץ כ-20 אספני סביבונים שבמשך שנים זה מפעל חייהם. אני כבר המון המון שנים בעסק, אז כל אחד שמגיע מייד מצלם את השלט ואת הסביבונים וישר שולח לאספנים. הם מתלהבים מאוד מהעיצובים שלי. התחלתי לרכז את האספנים כדי שנוכל להכיר אחד את השני. לפני שנה כינסנו כאן ב'בית הסביבון' את כל האספנים. הייתה מסיבה גדולה והתרגשות גדולה. זו הייתה פעם ראשונה שכל אספני הסביבונים בישראל נפגשים יחד במקום אחד. לייצר סביבונים זה מפעל החיים שלי. כשכל האספנים הגיעו למקום שהקמתי זו הייתה חוויה מטורפת עבורי, וגם עבורם".

תאר לי את הסביבון הראשון שייצרת.

"הסביבון הראשון שהכנתי היה עם כמה מטבעות עתיקים מתקופת המרד הגדול, הטבעתי אותם מסביב לסביבון. מכרתי אותו לגלריית אומנות בארה"ב. הם התלהבו ממנו, וזו הייתה עבורי פריצת דרך".

יש לך תילי תילים של סביבונים. יש סביבון מסוים שאתה אוהב יותר? שיש לך חיבור מיוחד אליו?

"אני מייצר מדי שבוע סביבון חדש, אז מטבע הדברים הסביבון האחרון שאני מייצר הוא זה שאני הכי אוהב, אני הכי קשור אליו כרגע. אז זה דינמי. כרגע, אני אוהב את הסביבונים עם המטוסים שהכנתי לאחרונה, בהשראת המלחמה. בעוד שבועיים זה ישתנה".

לסיום, מסתבר שסביבון יכול להיות יותר מכלי משחק – הוא יכול לשמש כלי טיפולי לקירוב לבבות. "הייתה לי פעם חברה בארה"ב שהזמינה אצלי סביבונים", נזכר ערן. "זה היה מכון לטיפולים זוגיים כדי לשפר את התקשורת ביניהם. החברה ביקשה ממני להכין להם במיוחד סביבונים טיפוליים עם שאלות שמנחות את השיחה, כמו: מה הייתה נקודת השיא שלך היום? איך עבר עלייך הבוקר? כל מיני שאלות כדי שהסביבון ייצור קשר ושיח בין בני זוג. אם בני הזוג לא מדברים אחד עם השני, הם מסובבים את הסביבון וצריכים לענות על השאלה שיוצאת – זה פותח שיח ביניהם. הזכויות לרעיון שמורות להם, כמובן, אבל זה מרגש לחשוב שיצירה שלך גורמת אושר וחיבור בין אנשים".

"אני מזמין את כולכם לבוא לגלריה שלי 'בית הסביבון' לשחק ולקנות סביבונים ושאר מוצרי יודאיקה. הגלריה שלי לא דומה לשום דבר אחר! הגלריה בקיסריה ליד האמפיתאטרון, בימים רגילים היא פתוחה מ-9 עד 18 ויש חניה בשפע".

הפוסט הלוחש לסביבונים – ריאיון עם אומן הסביבונים ערן גרבלר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

קשה היום לחגוג זהות יהודית, זהות דתית. קשה להבין איך נלחמו עד מוות בשביל להמשיך את המסורת, איך הרגו אחרים בשביל זה. בכלל, 'להילחם' זה לא ערך

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה עצי אשוח כמו שראיתי השנה, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה הזמנות למופעים משותפים של "חג החגים"- קראו בעירייה מסוימת לחג המומצא, והזמינו משפחות וילדים לאירועים בטיילת של העיר. יש בזה משהו סוריאליסטי: החג שהכי מזוהה עם המלחמה על הזהות היהודית, חג שנחגג בגלל ניצחון זהות אחת על אחרת, מוגש לציבור הצרכנים כמחית של זהויות סותרות, מתנגשות, באריזה נוצצת. אני לא יודעת מה קרה, מי החליט לבנות קונספט שקוראים לו "חנוכריסמס", אני מתביישת אפילו לכתוב את שילוב המילים הזה. שילוב שסבא וסבתא שלי שנרדפו בלילות של חגים נוצריים, ומסרו את הנפש שלהם בשביל להדליק חנוכיה, וההפרדה הברורה הזאת היא מה שהצילה אותם ואת יהדותם, היו מתהפכים בקבר ממנו.

אולי זה באמת מהלך שיווקי. העולם המערבי פחות פונה אלינו כבני לאומים, זהויות ודתות, כאנשים ברי דעת שרוצים לקדם ערכים בעולם, אלא יותר כעדר צרכנים אחיד שללא הבדלי דת וגזע אוהב כשיש מבצעים בחנויות של נייק. מאחר וכך, ומאחר שגם בעולם היהודי וגם בזה הנוצרי החגים הנחגגים בחורף לאור נרות הם חגים של מתנות, בשביל מה להיטפל לקטנות כמו "איזה חג בדיוק חוגגת כל זהות ומה זה משנה"? נקרא לזה חג אחד, נעשה לכבודו הנחות גדולות, כולם ייכנסו וייקנו, "תניחי כאן את הכרטיס אשראי שלך בבקשה.. תודה, חג שמח".

קשה היום לחגוג זהות יהודית, זהות דתית. קשה להבין איך נלחמו עד מוות בשביל להמשיך את המסורת, איך הרגו אחרים בשביל זה. קשה להסביר לילדים שכבר הסכימו להוציא רגע את הראש מהסמארטפון מה הקטע של מלחמת חורמה בשביל ברית מילה, מילא ברית, בשביל ראש חודש?! בכלל, 'להילחם' זה לא ערך. ככה קל יותר לחגוג: סופגניות בשבעה עשר שקלים ומופעי ילדים על פיות ודרקונים. במקרה הטוב.

אם נחזור רגע לסיפור חנוכה עצמו נראה שיכול להיות שאולי אם לא היה אנטיוכוס גוזר גזרות ברורות שבאופן מובהק יובילו לשמד רוחני, לא היה העם יוצא למלחמה. סתם על יותר מדי "תרבות יוונית" לא יוצאים למלחמה. ההיסטוריה אכן מוכיחה שבשלב מסוים כשהגיעו היוונים להסדר עם החשמונאים ובוטלו הגזרות, איבדו החשמונאים את התמיכה של העם ואכן, פסקה המלחמה. הגזרות הפסיקו אך התרבות היוונית נשארה. תרבות שזוחלת עליך לאט לאט, מכרסמת בקצוות, היא לא עילה למלחמה, אי אפשר להוכיח מה המטרות שלה, אפשר להתווכח כמו חכמים בוויכוח המפורסם במסכת שבת "מעשיהם של הרומאים לשם מה הם", אפשר להגיד על תרבות שאף אחד לא מכריח אותך, שלא כמו בגזרות, אף אחד לא שולל ממך את הבחירה, זה גם נכון, עד מידה מסוימת. אפשר גם לטעון שהתרבות הזאת בחלקה גם מביאה לתיקון עולם ואפשר 'לברר ממנה ניצוצות'. הרבה יותר קשה לברר תרבות, להוציא את המוץ מהתבן ולהשתמש בו בחכמה, הרבה יותר קשה לעמוד מנגד כשזה הדבר היחיד שמוכרים בחנויות, ברשתות, ברשתות החברתיות.

אם ראש העיר ההיא היה מכריז שאסור להתחתן בעירו זה לא היה עובר, אבל שטף של סרטים, סדרות, הצגות ילדים ומופעי סטנדאפ שמספרים לנו למה לא כדאי להתחתן או אין צורך, ואם כבר כן, אז בטח שלא רק כדת משה וישראל וגם לאו דווקא חתן וכלה – כן. תרבות שזוחלת עלינו לאט עוברת לנו הרבה יותר חלק בגרון. לפעמים אפילו בלי שנשים לב.

(ויגש תשפ"ג)

הפוסט איזה חג זה חנוכריסמס? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פעם פנה אליי תלמיד ישיבה ושאל: "האם היה לכם תנ"ך באתיופיה? האם התפללתם? יש לכם את התורה שלנו"? שאלה זאת הזכירה לי סיפור שהתרחש בשנות החמישים, עת ניגש אדמו"ר חרדי ממוצא אשכנזי לרב עובדיה ושאלו: "האם יש לכם את התלמוד שיש לנו?", הרב עובדיה השיבו: "וכי איזה תלמוד יש לכבודו? אתם הרי אוחזים בתלמוד הבבלי! לכם יש את התלמוד שלנו!". דומה שהעולם הדתי מפלג את העולם היהודי. הדתיים והלא דתיים אינם יכולים לאכול יחד, אינם יכולים לנהל עסק משותף, לגור בשכנות או להינשא זה לזה, ואפילו בתוך הקבוצות הדתיות ישנה היררכיה על פי הגדרות. היום אפשר לראות ארבעה יהודים שומרי מצוות יושבים יחד והם אינם יכולים לאכול זה ממאכליו של זה בשל דיני כשרות ואותו דין אפילו במשפחה אחת.

סיפורים אלו מעלים תמונה עגומה של נתק ומרחק בין אחים ואחיות; בין נורמות ותרבות של האחד לנורמות ותרבות של האחר. נורמות ותרבות הינן תלויות מקום, ומתחים ביניהן נוצרים מפערי רקע וחברה. זאת אולי הסיבה שהיוונים אחזו באמונה פוליתאיסטית; לא הייתה להם אמת אחת ויחידה בנוגע לאלים, בערים שונות עבדו לאלים שונים וכל עיר ומדינה בהתאם לאמונותיה ופולחניה. כלומר, בניגוד למונותאיזם, שאינו מסתפק באמונה באל אחד ודורש ממאמיניו לשלילת אלים אחרים, הרי שהפוליתאיזם אחז באמונה בריבוי האלוהות, אמונה במספר אלים. היוונים בעת הזאת היו כולם פוליתאיזם. היוונים ידועים היו בתפיסתם הפוליתאיסטית שהייתה סובלנית מטבעה, ולא ידועים על מקרים אחרים של כפייה דתית מצד יוונים באותם ארצות תחת כיבושם. לפי זה קשה מדוע בשנת 167 לפנה"ס גזר אנטיוכוס גזירות דתיות: הפסקת העלאת הקורבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש, דרישה לחלל שבתות וחגים, איסור קיומה של ברית המילה ועוד. רבים ניסו לספק לנו תשובות, אבל נראה, כפי שזה עולה במיוחד מספר המכבים, שהגורם לצעד חריג זה מצד היוונים הוא מלחמת היהודים. המלחמה בין המתייוונים למתנגדים היא שאילצה את היוונים, בסיוע ובהמלצת יהודים מתייוונים, לגזור גזרות דתיות ולא להפך. לא הגזרות היו הסיבה להתקוממות יהודית, אלא שההתקוממות היהודית היא הסיבה לגזרות היוונים. במילים אחרות, חוסר הכבוד בין האחד לשני ואי קבלת האחר כפי שהוא בחר לחיות – הם שהובילו להידרדרות רוחנית ופיזית.

ציינתי בעבר שעל פי המנהג האתיופי, נהוג שתוך כדי תפילת שחרית של שבת המתפללים שולפים שטרות של כסף ומטבעות ומניחים אותן על בימת הכנסת. לדעת קייס ברהן, מנהג זה מושתת על העיקרון שלא לבוא לבית הכנסת בידיים ריקות – "איש כמתנת ידו". בפועל מנהג זה הביא לתרעומת, לכעס וליחס משפיל ביותר כלפי הקייסים. אבל השאלה היא לא מדוע מביאים כסף במהלך התפילה בשבת, אלא מדוע אין מביאים כסף בשבת?

חג החנוכה לא היה ידוע באתיופיה כלל. רק בשנים האחרונות הובאה המסורת של חג החנוכה לכפרים באתיופיה. במסורת הרבנית לרוב לא ידעו על קיומו של ספר המכבים. ספר זה המספר את סיפור התקופה החשמונאית לא רק שלא נכלל בין ספרי התנ"ך, אלא, מסיבה שאיננה ברורה הספר נגנז. אל המסורת האתיופית, לעומת זאת, ספר המכבים ככל הנראה הגיע באמצעות תרגום השבעים. הם הכירו את תוכנו ההיסטורי, גדלו והתחנכו על סיפורים הללו. הם הכירו את גודל ניצחונם והישגם של המקבים על היונים היה ידוע להם היטב. במילים אחרות, בעוד שיהודי אתיופיה הכירו וחיו את ספר המכבים; ידעו את ההיסטוריה, הכירו את הרקע למאבק ביוונים- את העמידה בצורה עיקשת לפני אויב, הרי שהמסורת היהודית הינה בהשפעת התלמוד הבבלי שהדגיש את האלמנט הנסי של פח השמן. לכן, השאלה אינה מדוע יהודי אתיופיה לא הכירו את חג החנוכה, אלא מדוע חג החנוכה קיים היום בקרב המסורת הרבנית כפי שהוא מוכר לנו כיום?

הקס מנטסנוט מספר שהוא פגש אדם דתי שחזר מביקור בקברו של רבי נחמן באומן, וסיפר בהתלהבות על החוויה הרוחנית שהייתה לו. הקס לא הבין כלל את פשר ההתלהבות שכן על פי תפיסת עולמו של הקס, בתי קברות הם מקום טומאה: "למה אתה נוסע לאומן לקבר של בן אדם, מקום טמא, כאשר יש לך את הכותל? אתה עוזב את שער השמים והולך לקבר של בן אדם! אסור לפנות לקבר גם אם הוא צדיק". השיב לו אותו חסיד: "אתה לא מאמין בתורה? הרי כלב בן יפונה ברח לחברון להשתטח על קברי צדיקים?". הקס ביקש שיראה לו היכן זה כתוב בתורה והחסיד לא מצא. החסיד התקשה להבדיל בין דרשות חז"ל לפשט הכתובים. לכן, גם כאן השאלה אינה מדוע יהודי אתיופיה לא משתטחים על קברי צדיקים, אלא מדוע כיום משתטחים בקברי צדיקים? מכל מקום, אין ספק שכל אחד מאתנו רחוק במידה מסוימת מ"הנורמה". קיים חוט דק מאוד בין התנהגות שהופכת אותנו לייחודיים אך שומרת אותנו כחלק מהכלל ובין התנהגות שממנה והלאה אנו נחשבים כמוזרים או כמשוגעים. לכן, החל מחג החנוכה הזה אנו מפסיקים להילחם עם החושך. מפסיקים את ההסתכלות השיפוטית שלנו. לא עוד באנו חושך לגרש אלא באנו אור להוסיף.

(מקץ תשפ"ג)

הפוסט מדוע יהודי אתיופיה לא הכירו את חנוכה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נקווה שכשם שאנו מדליקים את הנרות, כך הם ישובו וידליקו אור ואהבה אצלנו בנשמות, ויקדמו נתינה, אחדות ושלום בין ממוני הציבור ונבחריו ובין כל הבריות

בין עולם ההלכה ועולם המוסר יש במקרים רבים זיקה ברורה ובמקרים אחרים היא רמוזה. בין השיטין של הלכות חנוכה, מופיעות הלכות רבות שעקרונות מוסר בהן אחוזות כאש בשלהבת. להלן אציג כמה דוגמאות שעניינן בתחום החברתי.

ההלכה קובעת שאם יש לאדם שמן בכמות מצומצמת ואילו לחברו אין שמן כלל, עליו להסתפק בהדלקת נר אחד בכל לילה, ולתת את יתר השמן לחברו (שולחן ערוך תרע"א). גלומה בהלכה זו הנחיה מוסרית ששורשיה בכלל הידוע: "כל ישראל ערבים זה לזה", ולפיה מוטב שתוותר על ההידור שלך כדי שגם האחר יוכל לקיים את המצווה. עיקרון זה של נר חנוכה צריך להאיר בחיינו הן בתחום הרוחני והן בעולם החומר. בשניהם אל יהדר אדם במה שיש לו ויתעלם מצרכי חברו שאין לו. בתחום הרוח והמצוות: אדם צריך לתקן את עצמו, אך בה בעת גם מצבו של האחר צריך להיות מעניינו. בעולם החומר: "חייך קודמין לחיי חברך", אבל המותרות שאתה מהדר בהם את ביתך לא בהכרח  קודמות.

בהמשך לכך נזכיר את ההלכה שאומרת: "אסור להרצות מעות (כלומר: לספור כסף) כנגד נר חנוכה" (שבת, כ"ב, א'). כוונת הגמרא ללמד שאסור להשתמש באור הנרות לצרכי חולין, אולם דומה שלא במקרה היא בחרה להמחיש דין זה דווקא באמצעות הדוגמה של מניית מעות. חכמים רצו, כנראה, לרמוז לנו שכדי להפיק השראה מנרות חנוכה, יש להימנע מהריצה אחר הכסף.

מי שמנצל אפילו את אור הנרות כדי להתעסק בכספו, מן הסתם להוט מדי אחרי הצלחה כלכלית אישית, ולא יהיה קשוב ללהט הנרות ששלהבתן לוחשת על וויתור של יחידים למען הכלל, וויתור שבאמצעותו זוכים לנסים.

הלכה אחרת אומרת: "מדליקין מנר לנר" (שו"ע תרע"ד, א). הנרות מסמלים, כידוע, גם בני אדם, כמו שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). כל אדם צריך להשתדל לבצע הדלקה גם בנשמת חברו, להקרין מהאור הפנימי ומהחום שבאישיותו על הזולת. כאשר כל נר משתדל להעביר מהשלהבת שלו לאחרים, נוצר אקלים חברתי של חמימות הדדית המביא אור ונועם לכול. האדם דומה לנר גם במובן זה שכאשר הוא מדליק נר אחר אין הוא מאבד דבר מעצמו. ככלל, שלושה דברים יכול אדם לתת מעצמו ואינו מחסר מעצמו דבר: א. לב מעניק אהבה והיא לא תכלה בלבו. כך כל ילד שנולד מקבל את אהבת הוריו, מבלי שנחסרת אהבה מאחיו. ב. המכבד את חברו הרי זה מכובד ואף אם יכבד כל אחד ואחת כבודו לא יפחת. ג. נר ונשמת אדם הנותנים לאחר מאורם, אורם רק  מועצם. נתינה והדלקה מנר לנר חיוניים לפיתוח חברה בריאה ומוסרית, ובמיוחד בתקופה לא פשוטה מבחינה כלכלית וחברתית.

בהמשך לשיטתנו אפשר לזרות אור חדש על ההלכה שקובעת כי אם אין ידו של אדם משגת לקנות נרות הן לשבת והן לחנוכה, עליו לקנות נר לשבת, וזאת "משום שלום בית" (שו"ע תרעח). נר שבת נועד, כידוע, להשכין שלום בבית, שכן במקום חשוך שוררים מתחים וכעסים, ומריבות מתרבות והולכות. דברים אלה נכונים לא פחות כלפי בית ישראל כולו. זכר הגבורה והניצחונות במלחמה, זכר המאבק ביוונים ובמתייוונים וזכר נס פך השמן שדלק שמונה ימים, כל אלה נדחים מפני נרות שבת, שבאים להפיג כעסים ומתחים ולהביא לשלום בית.

בימים אלה הבית הלאומי שלנו זקוק בדחיפות לחיזוק שלום הבית. קיום דעות שונות ומפלגות שונות עשוי להיות מבורך, ונרות חנוכה מלמדים אף על כך, שהרי כל נר צריך להיות ניכר בפני עצמו וחשוב שלא יתמזג עם חברו. עם זאת, כל נר צריך להבליט את עצמו על ידי הלהבה והאור המיוחדים לו, ולא באמצעות המסת הנר האחר וביטולו.

גם בחיים הציבוריים מותר וראוי לכל מנהיג ולכל סיעה להדגיש את האור שהם רוצים להביא לעם ולמדינה, אולם כשהם מנסים להמיס זה את זה ולהמאיס עצמם זה על זה, נוצרת אבוקה גדולה, ואסור להדליק באבוקה.

המסרים הסימבוליים של הלכות חנוכה, תמיד חשיבותם עצומה לחברה, וביתר שאת בחנוכה השנה. נקווה שכשם שאנו מדליקים את הנרות, כך הם ישובו וידליקו אור ואהבה אצלנו בנשמות, ויקדמו נתינה, אחדות ושלום בין ממוני הציבור ונבחריו ובין כל הבריות.

(מקץ תשפ"ג)

הפוסט הקשר בין נרות חנוכה ובעיות החברה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ברגעי המשבר הקשים ביותר העוברים על משפחת יעקב ובניו, ימי רעב ומתח משפחתי אדיר, כאשר אחד מן הבנים בחזקת נעדר כבר עשרים שנה, מזהה יעקב קרן אור ופתח של תקווה במצרים, והוא מבקש מבניו לרדת מצרימה ולהביא משם מזון.

בפסוקים המתארים את כל האירוע והסיטואציה הזו, בולטת מילה אחת מרכזית המופיעה שש פעמים בהטיות שונות- 'שֶׁבֶר': "..וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם… וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם… וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ…".

בפשטות בשפה העברית- משבר הוא דבר קשה, משהו שנשבר. באנגלית – CRISIS.

אלא שבעברית, המילה משבר היא גם מקום ומקור של תקווה וחיים חדשים.

מקום מושבה של היולדת נקרא 'מַשְׁבֵּר'. כך יאמר הנביא ישעיהו- "הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד…", כך לשון הפסוק בספר מלכים ב': "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה", כך לשון המשנה במסכת ערכין: "האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד", וכך לשונו של הרמב"ם: "ּמַשְׁבֵּר שֶׁל חַיָּה[=יולדת]". אונקלוס על הפסוק "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם", מתרגם את המילה הָאָבְנָיִם= מַתְבְּרָא= מַשְׁבֵּר.

מתוך כך נבין שפירוש המילים "ְיוֹסֵף הוּא הַמַּשְׁבִּיר", הוא שיוסף הוא הנותן מזון וחיים בימי הרעב. מכאן המקור ל'משביר לצרכן'.

מצב של משבר הוא מצב קשה, ובהחלט ממשבר אפשר להישבר. הדברים נכונים גם ברמה האישית, וגם ברמה הלאומית. אולם מצב של משבר הוא גם הזדמנות, בבחינת – יֶשׁ שֶׁבֶר=יש הזדמנות.

לאורך כל היסטוריה האישית והלאומית שלנו אנו מוקפים בסיפורים ובאירועים שבהם דווקא המשבר היה למנוע ומקור של צמיחה והעצמה. אנשים רבים המסתכלים על חייהם במבט לאחור, מזהים דווקא את תקופות המשבר בחייהם כתקופות מפנה לכיוון חיובי.

עיון בקורות ימי ישראל לדורותיהם יגלה איך דווקא מתוך אפלת ימי משבר ידע העם הזה לצמוח ולהצמיח כוחות חדשים של יצירה וחיים.

הרגעים הקשים והכואבים ביותר בלידה, כאשר היולדת יושבת על המַשְׁבֵּר, הם גם הרגעים שמהם צומחים חיים חדשים.

הרבה דברים מגלים ומאירים לנו נרות החנוכה. ברמת הסיפור ההיסטורי הם מזכירים לנו כיצד ברגעי המשבר הלאומיים של עמנו, אזרו מעטים כוחות פיזיים ורוחניים ולחמו באמונה ובגבורה מול רבים ונצחום.

ברמת הסיפור האישי מאירים לנו נרות החנוכה הדקיקים את הדרך להפוך את רגעי המשבר למקור להתעלות, ואת חווית השבר למנוע צמיחה.

נכון, אומר יעקב אבינו לבניו, אנחנו בשעות קשות, אך השעות הללו הם בדיוק גם המקור לתקווה- יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, וב"ה ימצא שם האדם הנכון הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ, שבסופו של תהליך יוליך את כל המשבר הזה לתהליך של גאולת וחירות העם והאדם- "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" [הושע ב'].

(מקץ תשפ"ג)

הפוסט בשבר יש גם הזדמנות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.