מגילת אסתר מסתיימת, כידוע, בפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז). האמנם? האם כל היהודים זכו לאותה הרגשה נפלאה? מה עם גיבורת המגילה עצמה? הרי ידוע שאסתר בת אביחיל נותרה כאשתו של אותו מלך ערל עד סוף ימיה, ולא הצליחה להקים בית נאמן בישראל. מכיוון שהקב"ה הוא זה שביים את כל מהלכי העלילה הנפלאה שנקראת מגילת אסתר, יש לתהות: הכיצד והאם ייתכן שהקב"ה לא יסיים את עבודתו בצורה מושלמת? מכיוון שהאופציה הזו אינה מתקבלת על הדעת, יש להגיע למסקנה אחת: שהקב"ה תכנן את העלילה כך שאסתר תוותר כאשתו של אחשורוש. וכעת, חובה עלינו לשאול: מדוע? מדוע נענשה אסתר בצורה כה קשה?
כדי לענות על השאלה הזו, לדעתי, יש קודם כל לתת את הדעת לשאלה: מדוע ציווה מרדכי את אסתר לא לגלות "את עמה ואת מולדתה" (אסתר ב, י)? כאן גם המקום לדון בשאלה הקשה בין אסתר למרדכי, האם הוא היה דודה, בן דודה ובנוסף גם בעלה, כפי שטוענים מפרשים מסוימים. ע"פ הפשט — "ויפקדו המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל-נערה-בתולה טובת מראה אל-שושן הבירה" (אסתר ב, ג) — אסתר לא היתה נשואה. ומאוחר יותר מתוארת אסתר כנערה: "והנערה יפת-תאר טובת מראה" — עוד ראייה להיותה בתולה. על הקשר בין מרדכי ואסתר מצהירה המגילה בפשטות באותו מקום "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". התיאורים הללו מסבירים מדוע מרדכי הסתפק בהוראה לנערה לא לגלות רק את היותה יהודיה, והוא לא היה צריך להוסיף אזהרה על היותה אשתו, כי היא לא היתה אשתו.
יש לזכור את סיפורם של אברהם ויצחק שביקשו מנשותיהם לא לגלות לפרעה ולאבימלך את היותן נשותיהם. העדר אזהרה דומה מפיו של מרדכי הינה הראיה הטובה ביותר, שלא כמותם — הוא לא חשש שיהרגוהו אם תתגלה העובדה שהוא בעלה, כי הוא באמת לא היה בעלה. הראיה הזאת מתווספת לכל האזכורים במגילה שאנשיו של אחשוורוש חיפשו עבור המלך רק נערות בתולות.
ציוויו של מרדכי לאסתר לא לגלות את עמה דורש הסבר. הוא עצמו זוהה כיהודי ולמרות זאת, עוד לפני בחירתה של אסתר כמלכתו של אחשוורוש, הוא היה יועץ או שר בארמונו של אחשוורוש. אזי, ממה חשש מרדכי? מחד גיסא, אם אסתר היתה מזדהה כיהודיה בפני אלו שאספו את הנערות לארמון, אולי הם היו — בשנאתם ליהודים — מוותרים עליה, ואז היא היתה נשארת הדסה, ונישאת ליהודי כשר ככל בנות ישראל. הרי מרדכי לא ידע בשלב זה שכדאי לו ולעם ישראל שיהיה להם נציג, או ליתר דיוק, נציגה, בתוך ארמון המלך. רק אם מרדכי ראה ברוח הקודש שמתרחשת סכנה גדולה לעם ישראל מעבר לאופק, וכדי לשרוד אותה חייבת הדסה להיכנס לארמון המלך כיורשת ושתי, וכדי להגדיל את הסיכוי שזה אכן יקרה, על אסתר להגדיל את סיכוייה בכל דרך…כולל הסתרת זהותה — רק אז אפשר להבין את דרישתו זו של מרדכי מאסתר.
ברם, עדיין אפשר לטעון שמפקידי המלך אשר הביאו את הנערות לארמון כדאי היה להסתיר את מוצאה של אסתר כדי שהיא לא תיפסל בדרך למלכות. אבל, מה היה הטעם להסתיר את יהדותה לאחר שהמלך אהב אותה מכל הנשים והכריז עליה כמלכה? מעמדה כמלכה היה כבר בטוח, וכל זה התרחש לפני שהמלך גידל את המן מעל כל השרים. הרי אפשר לטעון שלו היתה אסתר המלכה מזדהה לפני כן כיהודיה, היא היתה יכולה למנוע את עלייתו של המן בחצר המלך, והיתה יכולה אפילו לבקש את ראשו כבר אז. במילים אחרות, אפשר לטעון, שלו אסתר היתה מפרה את הוראתו של מרדכי אחרי הכתרתה כמלכה, כל הנסים שה' נאלץ לביים כדי להציל את מרדכי והיהודים לא היו נחוצים.
המסקנה: יהודי ויהודייה חייבים כמעט תמיד להזדהות בגאווה כיהודים. כראיות לכך יש להיזכר בדרכו של יהודי אחר, גם הוא בנה של רחל — יוסף הצדיק. כאשר הוא נמכר מצריימה הוא מעולם לא הסתיר את מוצאו, לא בפני שר המשקים "גנב גונבתי מארץ העברים", ולא בפני פרעה עצמו. גאוותו היהודית לא הזיקה לו כלל, כי מיד אחרי פתרונו של חלום פרעה "ויטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו" (בראשית מא, לז). ועוד דוגמא על הצד השלילי של אותה חשיפת לאום של יהודי בגולה: משה רבינו עצמו, כאשר בנות יתרו סיפרו לאביהן ש"איש מצרי הצילנו מיד הרֹעים" (שמות ב, יט) העדר תגובתו של משה שלא תיקנם על טעותם זכה לביקורת חז"ל, ויש אומרים שזו הסיבה שלא זכה לעבור את הירדן.
למעשה, לכל אורך ההיסטוריה העגומה של עם ישראל בגלות, כאשר ניסינו להתבולל ולהסתיר את זהותנו, הדבר חזר אלינו כבומרנג, ושנאת הגויים כלפינו רק גברה. ולמרות שזה לכאורה בלתי הגיוני, כביכול, כאשר הזדהינו בגאווה כבניו של אברהם, יצחק ויעקב, אזי זכינו לכבוד וליראה מן הגויים.
בימינו אנו, או ליתר דיוק, בתחילת המאה העשרים באירופה, ובמיוחד בגרמניה, שאפו היהודים בכל כוחם להשתלב בחברה, להצטיין בה, כלכלית וחברתית, להיות יותר גרמנים מן הגרמנים. המוטו שלהם היה להיות לגרמנים טובים בחוץ ולהשאיר את דתם בבית. כפי שהסתרת דתם לא עלתה יפה בשושן כך היא לא עלתה יפה בברלין, כי קם המן גרמני באותה תקופה שניסה להגשים את שאיפתו הזדונית של המן הפרסי. אותו המן השני התעלם מכל ניסיונותיהם של היהודים המתבוללים להסתיר את זהותם. אפילו יהודים שהתנצרו לא קיבלו חסינות מתאי הגזים שהוא הכין עבורם. את כולם הוא רצה ל"השמיד להרוג ולאבד".
מדהימה היתה העובדה שכמאה וחמישים שנה לפני השואה זיהה הגר"א את תחייתו של המן והזהיר אותנו שגרמניה היא היא עמלק. ברם, בנוסף לקביעתו של הגר"א, יש עוד קשר בין מגילת אסתר מלפני אלפיים וחמש מאות שנה לימי השואה: בכתיבת שמותיהם של עשרת בניו של המן, בשמם של שלושה מבניו ישנן שלוש אותיות שמשום מה כתובות בקטן — "ת-ש-ז". ואכן, בדיוק בשנת תש"ז — 1946 — התנהלו משפטי נירנברג לפושעים הנאצים. בששה עשר באוקטובר 1946, עם תום משפטם של עשרת הפושעים הגדולים של הרייך השלישי — "בניו" של היטלר, ימח שמו — הם הוצאו להורג — לא בירי, ולא בכסא חשמלי, אלא בתליה על העץ. והתליין, שמו היה John C. Wood. בין האחרונים להיתלות שם בנירנברג היה הפושע הגדול יוליוס שטייכר, יש"ו. לפני שענדו את החבל סביב לצווארו הוא צרח את המילים “H + H” ומיד אחר כך פלט את המילים “Purim Fest 1946”. ואכן, הקשר בין הגולה בשושן לבין הגולה בברלין הושלם.
רצונם של היהודים בכל הגלויות היה, מחד גיסא, להנמיך פרופיל כיהודים, ומאידך גיסא, להצטיין, להתבלט כאזרחים, כאשר המטרה הרצויה היתה צריכה להיות לשרוד ולנסות לחזור הביתה בשלום בהזדמנות הראשונה. בעקבות פורים עם ישראל קיים וקיבל את התורה מרצון וחזר מבבל לארצו. היתכן שבגלל שבאירופה נטשו היהודים את התורה, את דת אבותיהם, וגם הפנו עורף לארץ הקודש משך 40 שנה אחרי הצהרת בלפור (המקבילה להצהרת כורש) — שאלו הסיבות שגרמו להצלחתו של המן השני, יש"ו? חומר למחשבה!
(צו תשעא)

הפוסט לקחי אסתר ומרדכי לימינו אנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחת המשימות החשובות של כל מנהיג הינה לנתח את הכישלונות של הקבוצה עליה הוא אחראי, ובתוכן גם את חלקו באותן כישלונות. המטרה העיקרית הינה, כמובן, לא להאשים איש זה או אחר באותן כישלונות, אלא להפיק את הלקחים הנדרשים כדי למנוע את הִישָׁנוּתַם בעתיד.
כאשר נתבונן בפרשת 'קרח', האם ראוי להניח שאת הפרשה העגומה הזו היה אפשר למנוע? האם משה היה יכול לעשות דבר כלשהו כדי למנוע את קנאתו של קרח, את היסחפותו שלו ושל עדתו נגד מנהיגותו של משה כאיש שהאלוקים מינה כמנהיג העם?
ראשית, יש לדעת שהקב"ה ידע עד תום את נפשו ונשמתו של כל אחד ואחד מאנשי דור המדבר (כפי שהוא יודע את כל סתרי נשמתו של כל אדם, מבראשית ועד היום). שנית, כאשר הקב"ה מעניק תכונה כלשהי לאדם כלשהו — פנימית או חיצונית — יש לשאול: לשם מה? מהי מטרתה? מה תועלתה — כי הרי כל מה שהוא נותן לאדם הינו לטובתו.
למה אני מתכוון? הרי, הקב"ה ידע את דור המדבר, קרי את הניסיונות שבהם ינסו אותו ואת עבדו משה. על רקע מה שנאמר עד כה, מה היתה מטרתה של קרינת פניו של משה כאשר הוא ירד מהר סיני עם שני לוחות הברית השניות בידיו? האם משה נתן את דעתו על אותה תופעה ניסית של קרינת פניו? ומדוע החליט משה לשים מסווה על פניו? הרי, בלי קשר למטרתו של הקב"ה בקרינת פניו של משה, בכיסוי פניו, ביטל משה את מה שהקב"ה רצה להשיג בפני כל העם. ועוד: משה עשה זאת ללא התייעצות עם הקב"ה. נכון, שגם לשבור את הלוחות החליט משה על דעת עצמו בלבד, והקב"ה הסכים עמו לחלוטין, בדיעבד. אך פה, אולי המצב היה שונה.
ברצוני להציע את הרעיון שהקב"ה ידע את הקשיים שיהיו למשה בהנהגת העם — את התלונות, את הנפילות, ואת הניסיונות. הוא ידע שמשה יהיה זקוק למין תרופה למכה אשר תגן עליו ממרד העם, תרופה שתשמור על המרחק הרוחני והפיזי שבינו ובינם, ותגביר את יראת העם ממנו, כך שההתמודדויות שלו עם כל ניסיונות העם יהיו קלות יותר. התרופה הזאת היתה הקרינה על פניו. לו היה משה מתיר את פניו חשופים לכל בכל פעם שהוא דיבר אל העם, כולם היו יודעים שאכן הוא שונה מהם — שהוא קיבל את ברכת ה', את השפעתו ואת קירבתו האלוקית בצורה ייחודית שאינה דומה לזו הניתנה לאף אדם אחר. כך היתה מנהיגותו וכל מילה שתצא מפיו חקוקה בלב העם כפי שהיא היתה אמורה להיות — ככזו הבאה ישירות מהקב"ה. למעשה, קרינת פניו של משה היתה אמורה להיות צורה — מוגברת מאוד — של האורים והתומים שדרכם ה' הביע את רצונו למשה ולעם.
אפשר לטעון שמרוב ענוונותו, כיסה משה את פניו הקורנות מן האור האלוקי, ובכך חפץ לטשטש את סגולתו מיתר בני ישראל. וכך הוא מנע מהם את היראה שאותה קרינה היתה אמורה לספק לו. הוא חשב שיכולתו להשפיע ולהדריך את העם תיגבר אם הוא ייראה בעינם כאחד העם ולא "כאוייבר מנץ' ", כמין סופר-מאן. למרות בטחונו בתועלתה של דרך זו, מכאן קצרה היתה הדרך, במיוחד אחרי חטא המרגלים, להתמרדותו של קרח ועדתו במשה. אלה שכעסו על משה על מצבם "הקשה" במדבר — לשיטתם — היו במצב שבו הצטרפותם לעדת קרח היתה כמעט בלתי נמנעת מהסיבות הללו: מחד גיסא, למצרים אי אפשר היה לחזור. מאידך גיסא, אחרי פרשת המרגלים הדרך לארץ כנען היתה חסומה. כל מה שנותר לאותם מתאוננים לעשות הוא לנוע ממסע למסע במדבר, במסעות שהיו, כביכול, ללא תכלית.
אפשר גם לטעון, לעניות דעתי, את הטענה ההפוכה — שאם משה רבינו נכשל באיזו שהיא צורה בהקשר להחלטתו להסוות את פניו, הוא נכשל בביטחון יתר ביכולתו להתמודד, ללא סיעתא דשמיא, עם האנשים קשי העורף ההם. קרינת פניו היתה, לעניות דעתי, מונעת — אולי — את חטאה של מרים, אולי את חטא המרגלים, אולי, פה, את חטאם של קרח ועדתו, ואפילו את חטאו שלו במי מריבה, כי הוא לא היה נגרר למצב שאליו הוא הגיע לו העם לא היה מעיז להתלונן שם.
כדי להבין כיצד משה החליט להסוות את פניו, יש להתמקד במצב רוחו של משה בעת ירידתו מן ההר עם שני הלוחות השניים. הרי, הוא היה ברוממות רוח אדירה. הוא הצליח זה עתה להציל את העם מחרון אפו של ה', הקב"ה כתב את הלוחות השניים, וכעת הוא התכונן להנחות את העם בבנין המשכן ובכניסה לארץ מיד לאחר מכן. הכל נראה לו וורוד, אלא שהראיה הוורודה מדי לא היתה מציאותית. כנראה שמשה רבינו עדיין לא ידע את אופיו של העם ומה צפוי לו ממנו.
שאלה מתבקשת הינה: מדוע לא החליט משה רבינו, תוך התנהלותה של פרשת קרח, להסיר את מסווה פניו כדי להגביר את יראת העם ממנהיגותו בשליחות ה'? התשובה: זה היה נראה בעיני העם כמעשה של חולשה ושל ייאוש. כך שהחלטתו הראשונה של משה להסוות את פניו, הפכה להחלטה בלתי הפיכה.
יש לשים לב שבהחלטתו של משה רבינו להסתיר את קרינת פניו מעמו, הוא למעשה ביטל נס גלוי שהקב"ה עשה למענו. כתוצאה מכך, הוא "אילץ" את הקב"ה לעשות שני ניסים גלויים אחרים כדי לשמר את מנהיגותו של משה: אחת, פתיחת פיה של הארץ ובליעת קרח, ומיד לאחר מכן יציאת אש שאכלה את מאתים וחמישים האנשים מקריבי הקטורת.
ניסיונותיו של משה רבינו עם הענווה והשלכותיה אמורים לאותת לנו כמה היא חשובה וחיונית לכל אדם, וכמה היא חיונית — במיוחד לאלו הטוענים להנהיג את עמו של הקב"ה. יהי רצון שנדע לקבל תמיד את מתנותיו של הקב"ה — בתודה, בענווה ובהכרת הטוב — כי "צַדִּיק ה' בְּכָל-דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל-מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, יז).
(קורח תשעג)

הפוסט קרח ועדתו – פרשה בלתי נמנעת? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רבות נאמר על בלעם הרשע שבא מרחוק עבור ממון וכבוד כדי לקלל את עם ישראל. ברם, מעט מאוד נאמר על מי שיזם את בואו של בלעם — קרי, בלק. ולכן, נשאלת השאלה: מי היה בלק? מה היה אופיו ומה הניע את יוזמתו להביא את בלעם לזירת המלחמות בין עם ישראל לעמים שעמדו בדרכו לכיבוש הארץ?
"וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶך לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר כב, ד). רש"י מסביר את הסייפא — "בָּעֵת הַהִוא" — כך: "לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדיין היה…מנוהו עליהם [מואב] לצורך שעה". ומדוע מינה מואב איש מדייני עליהם? הרי זה מוזר וחריג מאוד. האם יש הסבר הגיוני למעשה הזה? ובכלל, מדוע מעניין אותנו היום ייחוסו ומקורו הלאומי של אותו בלק?
לעניות דעתי, בלק אכן היה איש מדייני מכובד מאוד. יש לשים לב לעובדה שהוא היה בנו של צפור. ויש גם לזכור שכהן מדיין — הרי הוא יתרו — קרא לאחת מבנותיו ציפורה, אותה ציפורה שהפכה לאשתו של משה רבינו. הייתכן שיתרו קרא לבתו בשמה לזכר אביו — צפור — שהיה גם אביו של בלק? אם כך, הרי שבלק ויתרו היו אחים — אולי יתרו האח הגדול ובלק אחיו הצעיר. ע"פ הזוהר הקדוש בלק היה מבניו של יתרו, וע"פ דעה אחת הוא היה יתרו ממש. בכל מקרה, אפשר לסכם שיתרו ובלק היו מן האליטה השולטת במדיין, ובטח קרובי משפחה ע"פ הרמז שבשמות "צפור" ו"צפורה".
גם בלק היה מחונן בכשרון מדיני מובהק. הוא ניסה להפעיל את כשרונו בסביבה ובעת בה צעד עם ישראל לכיוון הארץ המובטחת. הוא הבחין בחרדה הגדולה שפקדה את מואב בעקבות ניצחונותיו הנסיים על סיחון ועוג מלכי האמורי. הוא ידע דבר נוסף — וזה מפיו של יתרו שלמד ממשה רבינו — שהקב"ה אסר על בני ישראל לתקוף את מואב ועמון בזכות יחסם העתיק כצאצאם של לוט, אחיינו של אברהם אבנו. ב רם, את העובדה הקריטית הזו לא ידע מואב. הם רק ידעו שלעת עתה נמנע ישראל מלתקוף אותו, למרות סירובם לתת לו לעבור בשטחו בדרכו ארצה. מואב לא ידע כלל שאי הכרזת המלחמה על מואב אינה זמנית אלא נצחית, כל עוד מואב אינו תוקף את עם ישראל.
את כל זה ידע בלק ונמנע בזדון מלידע את מואב. יותר מכך, את אי-ידיעתו הזו של מואב החליט בלק לנצל לתועלתו האישית עד תום. הכיצד? כנסיך מדיין מתוסכל שדרכו למלכות נחסמה, החליט בלק לפנות למואב ולהציע להם עסקה. הם ימנו אותו למלך עליהם ובתמורה הוא "יטפל" בבני ישראל שמהם כל כך פחדו. אך היתה לבלק בעיה: מה עושים כדי, מצד אחד, להראות למואב שהוא פועל להצילם מפני ישראל ולהצדיק את הסכמתם להכתירו כמלך, ומצד שני, לחסל את האיום האמיתי שהוו בני ישראל — על עמו שלו האמיתי, שהוא מדיין?
הפתרון של בלק היה, בשלב ראשון, וזה שוב בא כתוצאה של ידיעתו את עם ישראל דרך יתרו — שכוחו של ישראל מצוי בקשרו המיוחד עם הקב"ה. ואכן בשלב א' ניסה בלק למצוא גורם במעמד רוחני דומה לזה של משה רבינו שיוכל לערער על אותו יחס מיוחד בין ישראל ומלך העולם. משה ביקש מהקב"ה שירחם על העם, יגן עליו ויהיה להם כאב לבנו. בלק רצה שבלעם יפעל בכיוון ההפוך, ויגרום להקב"ה להתנתק מישראל ולהפקיר אותו.
ל"מזלו" של בלק, לפני הסתלקותו מן הזירה, הציע בלעם לבלק עצה זדונית שנראתה לבלק כבעלת סיכוי טוב לגרום לקרע בין הקב"ה ועם ישראל — לשלוח את בנות מואב לזנות עם בני ישראל ולהיצמד לבעל פעור. העצה הצליחה חלקית כי "וַיִחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ג) והוריד עליהם מגפה שגבתה עשרים וארבעה אלף קורבנות מן העם.
נשאלת השאלה: מה הניע את בלק לבחוש ללא מנוחה בתרגילי הישרדות וקומבינות מדיניות מסוכנות? בלק האמין שהמטרה מצדיקה את כל האמצעים – כולל אמצעים חמורים כגון רמייה, רצח ואפילו שליחת בנותיו של עם אחר שאיננו בסכנה כלל, לחטוא בעריות כדי לשפר את מעמדו האישי של אותו "מדינאי דגול". ואכן, בלק נראה בעיני כמקיאבלי של ימי קדם.
בסופו של דבר מזימתו של בלק נכשלה, כי למרות חרון אפו של הקב"ה בישראל, פנחס הציל את העם ע"י מעשה קנאתו לה'. והקב"ה שידע את כל תחלואותיו של בלק צווה על משה לצרור, לא את המואבים ששלחו את בנותיהם לזנות עם בני ישראל, אלא את המדיינים! ומדוע לא להילחם במואב? כי מואב נפל קורבן לתוכניותיו הזדוניות של בלק, שניצל את מעמדו הזמני כמלך מואב ושיקר לו שהוא בסכנה קיומית מפני ישראל. מואב, שנולד עוד בימי לוט מהפקרות של העריות, נכשל גם פה באותה חולשה רוחנית מובנית באופיו שגם אותה ידע בלק, וניצלה עד תום. עבור אותו אופי מגונה נצטווה עם ישראל להחרים לנצח כל זכר ממואב , אך לא את הנקבות מאותו עם, ועל רקע זה הצטרפה רות המואביה לעם ישראל וזכתה שנינה יהיה דוד המלך — שמזרעו יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, כן יהי רצון.
עד אז מה עלינו ללמוד ממעשיו של בלק? שהפוליטיקה "הריאלית" והצינית שהוא המציא אלפי שנים לפני מקיאבלי, אינה דרכו של עם החפץ להיצמד לבורא עולם ולהדמות לו. חשבנו לתומנו שבדמוקרטיה המטרה אינה מצדיקה את האמצעים. חשבנו לתומנו שתאוות השלטון בצורה כה קיצונית אינה בלתי אפשרית ב"דמוקרטיה הישראלית". אך גילינו לפני שמונה שנים ש"מלך" בישראל היה מסוגל, בעזרת שיתוף פעולתה של תקשורת משוחדת שהסכימה להפכו משרץ "לאתרוג", בתנאי שיחריב עשרים יישובים יהודיים שלמים ויגרש מבתיהם כעשרת אלפים יהודים. כך הוא עשה ובכך הקים מדינת שנאה לארצנו הקטנה שהצליחה לכפות עלינו שתי מלחמות פעמיים תוך שמונה שנים בלבד! וכל זה עבור מה? עבור "ערך" עליון של תאוות השלטון של אותו "מלך".
מבחינה היסטורית אפשר לסכם בצער רב שבלק "הוליד" את מקיאבלי ומקיאבלי הוליד את שרון. תפקידה האקוטי והקשה ביותר היום של הדמוקרטיה בישראל הינה למגר ללא רחמים את אותו "בָּלָקִיזֶם" שפשט בקרב מנהיגי עמינו, שהוא הוא המהווה את אחת הסכנות הקשות ביותר לקיומה הדמוקרטי של מדינת ישראל.
(בלק תשסג)

הפוסט מי אתה בלק ומה "בָּלָקִיזֶם"? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחת התעלומות הגדולות בתורתנו הקדושה, לטעמי, הינה: מה קרה לחוּר? מדוע הוא נעלם לפתע מדפי התורה?
כדי להבין את משמעות השאלה, הבה נתבונן במקומות שונים בתורה שבו אכן הוא מוזכר. מיד אחרי יציאת מצרים, ואחרי קריעת ים סוף התמודד עם ישראל עם המשבר הרוחני-בטחוני הראשון בתולדותיו – מלחמת עמלק. כבר אז ניצבו בראש המערכה ארבעה דמויות מרכזיות – משה רבינו, אהרון, יהושע וחוּר. יהושע נקרא לבחור לו חיילים ולצאת למלחמה, ומשה, אהרון וחוּר עלו לראש הגבעה כדי לתת לחיילים "ריפוי" רוחני לליקוי הרוחני שהיה מקור המכה. מסופר בתורה ש"כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז, יא). בכך הוכיח משה רבינו לעם כולו שמקור כוחו של העם באמונתו בה'. ברם, היה פה, במעמד גבעת רפידים, מסר נוסף לעם ישראל: פה ראו כולם שסגניו של משה רבינו, שעליהם הוא סמך, היו שניים — אהרון וחוּר.
הפעם השניה והאחרונה שבה הופיע חוּר היתה לפני שמשה עלה להר סיני לארבעים יום וארבעים לילה. הוא לקח עמו את יהושע שילווה אותו עד ההר, והשאיר את אהרון וחוּר כממלאי מקומו בהיעדרותו – לשפוט את העם (יחד עם הזקנים) ולהנהיגם עד חזרתו.
שני האירועים הללו מראים בבירור שכבר מתחילת מסעם של בני ישראל במדבר, משה רבינו הוסיף לעצמו, בנוסף לאהרון, עוד שני סגנים – את יהושע בִן נון ואת חוּר, ששם אביו לא הוזכר בתורה. ולכן נשאלת השאלה: מה היה ייחוסו של חוּר? ע"פ רש"י הוא היה בנו של כלב בן יפונה ומרים, קרי, אחיינו של משה רבינו. כלב היה, כידוע, איש חיל משבט יהודה, השבט שייעודו למלוך על ישראל. נראה שבנוסף לייחוסו הרם של חוּר, משה זיהה בו סימנים ברורים של כושר מנהיגות, והכין אותו כיורשו המדיני. על כל פנים, נראה שמוצאו של חוּר משבט יהודה נתן לו יתרון על פני יהושע, שמוצאו משבט אפרים.
ממעמד כל כך מבטיח – כיורשו האפשרי של משה רבינו – מדהים להיווכח שחוּר נעלם לחלוטין מן ההיסטוריה של עם ישראל ולא הוזכר כלל אחרי אותו אירוע שבו משה השאיר אותו ואת אהרון להנהיג את העם בהיעדרותו. אז מה קרה לחוּר? רש"י, בהסתמך על מדרש תנחומא, מציין שחוּר נרצח על ידי ההמון בחטא העגל. הוא ניסה לעצור את השתלשלות המשבר, והפורעים קמו ורצחוהו. ברם, כיצד אפשר להסביר את תגובתם של משה, אהרון, הזקנים, כלב ומרים לאותו רצח – או ליתר דיוק את אי תגובתם לאותו רצח? בפנייתו לאהרון, משה שאל אותו: "מה עשה לך העם הזה כי-הבאת עליו חטאה גדולה" (שמות לב, כא). הוא לא שאל "איפה חוּר? מה קרה לו?" ואהרון לא הזכיר כלל את רציחתו! אפילו הקב"ה, כאשר הוא הודיע למשה: "לך רד כי שחת עמך" לא הוסיף שהעם רצח את חוּר – שהיה היהודי הראשון שנרצח ע"י בני עמו. ומדוע לא הגן עליו הקב"ה, כפי שהוא הגן על פנחס בפרשת בעל פעור?
התשובה, לדעתי, לכל השאלות הללו, אחת היא. משה רבינו הסמיך שניים להנהיג את עם ישראל בהיעדרותו – את אהרון ואת חור. הוא עשה זאת בשיקול דעת מירבי. הוא רצה לשלב בכך מנהיגות שכוללת את חכמתו וניסיונו של אהרון עם העוז והעוצמה של חוּר. כאשר פרצה המהומה סביב דרישתו של העם לעשיית עגל הזהב, היה על חוּר לפנות לאהרון, וביחד לייצב תגובה מתאימה למשבר הגדול. במקום לאמץ גישה זו, הוא כנראה נזכר במשבר הגדול שבו בן שבטו, נחשון בן עמינדב, תפס יוזמה וקפץ לתוך ים סוף בגבורה ואמונה גדולה, ובכך סחף את בני ישראל המיימה אחריו. ברם, זו לא היתה שעה דומה. פה נדרש מנהיגות אחרת – מנהיגות של אחדות בין שני המנהיגים שמשה הסמיך. זה היה הפספוס הגדול של חוּר, שעליו הוא שילם בחייו. בנוסף, מותו הווה פספוס גדול לדורות באחדותו של עם ישראל. הכיצד? לו היו מצליחים חוּר ואהרון במנהיגותם בעת משבר חטא העגל, הם היו זוכים להערכתו האדירה של משה רבינו, שהיה ממנה את חוּר כיורשו המדיני, ובכך היה קובע, עוד במדבר, את ייעודו של יהודה למלוך. כך היה אולי נמנע הפירוד בעם בין יהודה וישראל, וכל הצרות שבאו עלינו "בזכות" אותה פלגנות ארורה. ולכן, היה פה פספוס — אישי ולאומי גדול מאוד – בכיה לדורות ממש.
מדוע פספס חוּר במנהיגותו? כדי להבין את חטאו יש להתבונן בגיבור אחר במצב דומה – פנחס וחטא בעל פעור. שני המקרים החלו בעבודה זרה, נמשכו בעריות והסתיימו בשפיכות דמים. אבל, התוצאות הסופיות היו שונות בכך שבחטא העגל הגיבור נרצח "ונשכח", ובחטא בעל פעור הגיבור, פנחס, רצח את החוטאים, ובכך חיסל את המשבר וזכה לברית שלום ולכהונה מהקב"ה. נשאלת השאלה: שניהם פעלו כיחידים – גם פנחס וגם חוּר. מדוע הגן הקב"ה על פנחס מפני נקמת שבט שמעון ולא הגן על חוּר מפני הערב רב? התשובה הינה שלפנחס לא היתה ברירה. הוא עמד לבדו, כקנאי לה' מול הפריצות הנוראה ההיא. מה שפנחס עשה קרה בלית ברירה, כי אף אחד חוץ ממנו לא ידע מה לעשות. להבדיל, לחוּר אכן היתה ברירה מפורשת. היה לו את אהרון. ע"פ ציוויו של משה, לו היה חוּר פונה לאהרון וביחד הם היו קוראים לשבט לוי להתייצב נגד הפורעים, כפי שעשה משה מאוחר יותר, הכל היה נגמר בצורה אחרת לחלוטין. ברם, הגאווה של חוּר, הרצון להידמות לנחשון, הרצון להוכיח למשה, כבר עתה, שהוא הוא היורש המתאים, כולם הכשילו אותו. כידוע המידה השנואה ביותר ע"י הקב"ה היא הגאווה, ומי שכל כך רוצה לבלוט, נבלע ונמחק ע"י האלוקים, כפי שקרה לחוּר.
לסיכום, ידוע שספר התורה אינו ספר היסטוריה אלא ספר הוראות — ההוראות הנצחיות של הקב"ה לעמו — בכורו ואהובו. לכן, יש ללמוד מן התורה לא רק מה שכתוב בה אלא גם מה שאינו כתוב בה. לא כתוב בתורה שה' אמר למשה שחוּר נרצח, אבל זה נרמז לנו. לדעתי, בו-זמנית ל"לך רד כי שיחת עמך", אמר הקב"ה למשה "לך רד כי שחט עמך" — שחת ושחט בדיבור אחד. וזו הסיבה שמשה לא שאל את אהרון מה קרה לחוּר. כאשר משה שאל את אהרון "מה עשה לך העם הזה", גם פה היתה לשאלתו שתי משמעויות: "מה עשה לך, לך ולא לחוּר, העם הזה. כיצד הם הצליחו להפחיד אותך כדי שתוותר על אחריותך"? ושנית, "מה עשה לך העם הזה, העם הזה ולא חוּר, כדי לגרום לך לוותר על סמכותך"? על שתי השאלות הללו לא היה לאהרון מה להשיב. הוא הבין היטב את כישלונו המנהיגותי הכפול – בסמכותו ובאחריותו. והתשובה לשאלה: מדוע כולם שתקו ולא בכו על מות חוּר – כולם הבינו שאם הקב"ה שתק ומשה שתק ואהרון שתק – היה פה מעשה ביש שאינו ראוי לתגובה אחרת.
יהי רצון שנלמד בימים אלו את לקחי חוּר, שבסירובו להשתתף במנהיגות מאוחדת, למעשה עשה "פוטש" נגד אהרון ונגד משה, ובכך איפשר את החטא הגדול ביותר של עם ישראל, אותו חטא שעדיין, אחרי שלושת אלפים שנה, לא הצלחנו לתקן.
(כי תשא תשסט)

הפוסט חטא העגל וחוּר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מאת חננאל ובר, רו"ח, MBA

פרשת 'וישלח' החלה עם חזרתו של יעקב אבינו ארצה מחרן. באותה עת, משום מה, הוא החליט לידע את עשו על בואו — ולא להמתין עד שעשו יגלה זאת ממקורותיו שלו.
על רקע זה הבה נתבונן במלחמותיהם של בני ישראל המוזכרות בתורה כדי להפיק תובנות לוחמה מהן — גם לימינו אנו — כי ניהול אסטרטגי וטקטי נבון של מלחמות נחוץ לנו היום לא פחות מאשר היה נחוץ לנו אז בימי אבותינו.
הכלל הראשון בתורת הלחימה הינו זה שמבוסס על ההבחנה והקביעה שיעקב שגה כאשר שלח מלאכים לעשו. בהנחה שזו אכן היתה שגיאה, הכלל המתבקש ממנה הוא להתרחק ממלחמה מיותרת שאין לך עניין בה, כי הסיכוי לכישלון בה עלול לגבור על הסיכוי לניצחון בה.
את הכלל השני נמצא במעשיו של אברהם אבינו כאשר רעב פקד את ארץ כנען מייד לאחר עלייתו והוא נאלץ לרדת מצריימה. כאשר "הקריב לבוא מצרימה" מסופר שאברהם אמר לאשתו שהיא אישה יפת-מראה, וביקש שתאמר שהיא אחותו. האם לפני כן לא היה מודע ליופיה של אשתו הצדקנית? לעניות דעתי, מה שהוא ידע לראשונה לפני כניסתם מצרימה הוא שיופיה חייב להוביל לסכנת חייו. ומדוע? בניגוד לפלשתים בארץ כנען, שאותם כבר הכיר אברהם כחברה שאין לה אלֹקים, כעת גילה אברהם שמצרים אינה חברה שדומה להם. למצרים יש אלֹקים, אלא שהוא פרעה, והוא דורש מכל נתיניו להביא לו מכל טוב שבמדינה — כולל את נשותיהם של כל מי שעוברים במדינה. את זה אברהם לא ידע לפני כן, ולכן הוא אמר רק זה עתה: "הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא). אברהם פחד, כי הוא הבין, כעת לראשונה, שלקיחתה של שרה היא בלתי נמנעת בין אם יהיה זה אחרי מותו ובין אם יהיה זה ללא שייכות למותו. לכן, הלקח השני שעלינו ללמוד מאברהם אבינו בתורת הלחימה הוא לדעת את האויב ולא להניח שכל הגויים דומים זה לזה.
וזה מובילנו לכלל השלישי: כאשר אתה נתקל במצב מלחמתי ללא ברירה כלשהי, אזי "בתחבֻלות תעשה-לך מלחמה" (משלי כד, ו). קרי, כאשר אתה נמצא בסכנת חיים, למרות המצווה — "מְדַבֵּר שֶקֶר תִרְחָק" (שמות כג, ז) — פיקוח נפש דוחה אותה ומאפשר עשיית תחבולות. לעניות דעתי, את ההכשר לשימוש באותו כלל במצבי אנוש קיבלנו מהקב"ה עצמו. כאשר הוא ראה את בני ישראל במצרים שוקעים לשער המ"ט בשערי טומאה, הוא ציווה על משה רבינו לאמר לפרעה שבני ישראל דורשים לצאת ממצרים לשלושה ימים בלבד, כדי לזבוח לה' — כאשר הוא ומשה ידעו שמטרתם האמיתית שונה לחלוטין. ואלו דברי ה' למשה: "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשֱׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֶלֹקֵי הָעִבְרִיִים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה-נָּא דֶּרֶך שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹקֵינוּ" (שמות ג, יח). ומשה הגדיל בתחבולות כאשר הוא ענה לפרעה שהפציר בהם לזבוח "בארץ", קרי, לא במדבר. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשֹׂות כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹקֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: דֶרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לה' אֱלֹקֵנוּ" (שמות ח', כב-כג).
מלחמתו של אברהם במלכים היתה מלחמת רשות. אמונה בה' לפני יציאה לקראת מלחמה כזו הינה חיונית. קל וחומר במלחמת מצווה. מלחמה המצווה האולטימטיבית קרתה מיד אחרי צאתם של בני ישראל ממצרים. אז, משום שנפלה רוחם — "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (דברים כה, יח). כעונש על אותה נטישת ה', נטש זמנית הקב"ה אותם. וכתוצאה מכך בא עמלק ממרחק רב כדי להילחם בהם — ללמדנו שאמונה בה' ויראת ה' מהווים תנאי הכרחי להגנתנו מפני תוקפנות שונאינו. המלחמה ההיא שהיתה אב טיפוס למלחמות ישראל התנהלה בכוח הזרוע ובכוח התפילה — בו-זמנית. משה הרים את ידיו השמיימה לה', וחיילי יהושע, תוך כדי לחימה, הביטו השמיימה והתפללו לה', ובשילוב של כוח הזרוע וכוח האמונה ניצחו את עמלק במלחמת המצווה הראשונה של עם ישראל. ולכן הכלל הרביעי הינו לשלב השתדלות עם אמונה בה' ותפילה אליו.
יש לשים לב שאברהם אבינו לא הוציא דורון לארבעת המלכים כדי לשחרר את לוט. וגם משה, כאשר ניסו בני ישראל לעבור בשטחי אדום, לא הציע דורון לאדום, כפי שעשה יעקב אבינו לאביהם של אדום. מדוע? התשובה: מתן דורון היה טקטיקה טובה לפייס את מי שמעוניין להתפייס, כי יש להבחין בין אויב לשונא. אויב עוין את יריבו אך מוכן לקבל את קיומו. להבדיל, שונא אינו מוכן לקבל את שנואו כבעל זכות לחיים. ולכן, הצעת דורון לאויב מסוגלת להועיל, אך להבדיל, הצעת דורון לשונא משדרת מסר של חולשה ופחד המזמינים מיד תוקפנות מאותו שונא. כפי שאמרו חז"ל העושה עצמו שה — הזאב אוכלו. ולכן, כלל הלחימה החמישי הינו: לעולם אל תצפה שדורון ידיר שנאה מלבו של שונא.
יהי רצון שעם ישראל ומדינת ישראל תמיד ידעו כיצד לשמור על עצמם בדרכים שלמדנו מתורתנו הקדושה. כי מול אויבינו-שכנינו הצמאים לשתות את דמינו, הדרכים הראויות להתמודד עמם הינן בתפילה, במלחמה, בתחבולות ובעוז. ובעזרת ה' תמיד תהיינה ידינו על העליונה.
תשע"ד

הפוסט תורת הלחימה שבתורה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אופיו המדהים של אברהם אבינו, ומסעו הרוחני מהיותו בנו של עובד אלילים עד להיותו בן שיחתו ממש של הקב"ה מעוררים פליאה והערצה גדולה בקרב בניו בכל הדורות. הרי, בפרשת 'וירא' הגיע אברהם אבינו לדרגה רוחנית כה גבוהה עד שה' אמר: "המכסה אני מאברהם אשר אני עֹשה: ואברהם היֹו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו-בו כל גויי הארץ" (בראשית יח, יז-יח). ואז החליט הקב"ה לגלות לאברהם את כוונתו להפוך את סדום ועמורה.
ומה עשה אברהם בתגובה? כהרגלו, הוא חייב היה להבין מה בדיוק קרה, ומדוע החליט הקב"ה להשמיד את שתי הערים הללו. "אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא-תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה" (בראשית יח, כד)? נראה שעל פי תפיסתו המוסרית המקורית של אברהם, קיומו של מספר מסוים של צדיקים מצדיק את הצלתה של העיר כולה — כולל את הרשעים שבה. מניין הוא הגיע למסקנה הזו? אברהם אבינו כנראה בנה לעצמו מודל אתי — יותר מארבע מאות שנה לפני מתן תורה — שבו ערך הערבות ההדדית חשוב מאוד. שנים רבות לאחר מכן חז"ל קבעו ש"כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט, א). ברם, הם פסקו שרק עם ישראל ערבים זה בזה. לעומתם, אברהם קבע לעצמו שזהו כלל אוניברסלי, ולכן הוא רצה לדעת, למעשה, כמה צדיקים נוכרים — אשר בערבותם לשכניהם בעיר רשע — יכולים להטות את מאזני הצדק של אותה עיר לטובה, ולהצילה.
ההיפותזה המוסרית הזו של אברהם היתה למעשה תגלית גדולה מאוד, והקב"ה מייד אישר את קיומה במערכת הצדק האוניברסלית שלו, כאשר הוא ענה לאברהם: "אם-אמצא בסדֹם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל-המקום בעבורם" (בראשית יח, כו). כאשר אברהם הבין את הכלל, הוא, בהיותו אברהם, רצה לדעת, כמותית, מהו מספר הצדיקים המינימלי שה' דורש כדי להציל עיר כלשהי. ואז החל אברהם לרדת בזהירות רבה, המלווה בעיקשות — מחמישים לארבעים וחמשה, לארבעים, לשלושים, לעשרים עד לעשרה צדיקים. רש"י מסביר מדוע אברהם לא המשיך הלאה. אברהם ידע ש"דור המבול היו ח'…. ולא הצילו על דורם: ועל ט' על ידי צרוף [של הקב"ה] כבר ביקש ולא מצא".
רמז לקביעתו של הקב"ה שעשרה צדיקים הוא המספר המינימלי להצלת כרך כלשהי נמצא באיות של המילה 'צדיקים' בפרשתנו. במקום איות מלא — קרי 'צדיקים' — כפי שנהוג בכתשעים אחוז מהמקרים בתנ"ך, האיות פה הינו חסר — אין 'י' אחרי האות 'ק'. האיות המיוחד הזה נמצא שלוש פעמים בפרשתנו ובפעם נוספת ויחידה בכל התנ"ך כולו. האיות חסר היוד בא לרמוז, לדעתי, שאפילו אם יהיו בעיר עשרה (יוד) צדיקים" נסתרים", העיר "קֹם" תקום וה' לא יחריב אותה. רעיון ערבות ההדדית הזה, שבה מספר צדיקים מסוגלים להציל עיר שלמה מקבל חיזוק ע"י דבר התורה: "איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז), אם שמים פסיק אחרי המילה 'איש'. למה הכוונה? נניח שבעיר X ישנם תשעה צדיקים. אם יקום עוד אחד ויהיה צדיק כולם יחיו. אבל אם לא יקום צדיק עשירי — בחטאו של אחד כולם ימותו. מי הוא אותו עשירי שבגללו כולם ימותו? אני, אתה…כל אחד מאתנו, כי כולנו ערבים זה לזה. זהו האתגר של כל יהודי ושל כל בן אדם — לראות את עצמו כזה שיכול להיות הצדיק העשירי בעירו, וכך להציל את עצמו ואת עירו.
הרבמ"ם בהלכות תשובה (פרק ג, הל' ד) ביטא את אותו רעיון כך: "לפיכך צריך כל אדם, שיראה עצמו כל השנה כֻלה כאילו חציו זכאי וחציו חייב: וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב: חטא חטא אחד — הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כֻלו לכף-חובה וגרם לו השחתה.
ישנה עוד קושיה לגבי שאלותיו של אברהם אבינו את הקב"ה. מדוע הוא לא שאל: אולי יש עשרה אחוז צדיקים בתוך העיר? — מדוע הוא שאל על המספר האבסולוטי של צדיקים ולא על הפרופורציות המינימליות בעיר בין צדיקים ורשעים? אברהם לא שאל, ברם, דרך תשובתו של ה', אברהם לבטח הבין את הדבר המדהים — שלעשרה צדיקים בעיר של מיליון, יש אותו כח להצילה כפי שיש לעשרה צדיקים בעיר של אלף. ומדוע זה כך? על פניו המצב נראה לא הגיוני ולא הוגן. אבל אפשר לטעון בצדק שהרבה יותר קשה להיות צדיק במטרופוליס עצומה כאשר אתה מוקף במיליון רשעים מאשר בעיירה קטנה של אלף רשעים בלבד — והשכר בהתאם לקושי. ולכן ה', בחסדו, דרש רק עשרה צדיקים — מניין — כדי לזַכות בחיים כל עיר בעולמו, ללא קשר לגודלה.
יהי רצון שנשמתו הסקרנית והשאפטנית — למעשה היהודית — של אברהם אבינו תפעם בתוך כל בניו, וכולנו נשמור על ערינו הקדושות, בארצנו הקדושה, יום יום שעה שעה עד ביאת המשיח במהרה בימינו.

,a"g

הפוסט אברהם אבינו והחשבון האלוקי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחד המאפיינים המדהימים בתורתנו הקדושה הוא הרלוונטיות שלה לכל עת — ממועד נתינתה ועד היום. אותה תכונה היא שמעניקה לתורה את יופייה, כוחה וחיוניותה, כי כל נושא שבה הינו נצחי בחשיבותו — אם רק נעמיק בו די. לנושא הגירוש שבתורה קל ביותר לראות את הקשר לימינו במספר סוגיות מדיניות וחברתיות הבוערות ממש. לכן, הבה ונסקור בקיצור את ההיסטוריה היהודית של הגירוש, כדי לברר את הרלוונטיות שלה לימינו.
העונש הקשה ביותר שהנחית הקב"ה על אדם וחווה אחרי חטאם הגדול, היה לגרשם מגן עדן. עם הגירוש תם עידן האין מחסור וההרמוניה השּלמה עם ה' עד לאותה עת — עד לאחרית הימים. הגירוש ביטא יותר מכל את המסקנה האלוקית שאדם וחווה לא היו ראויים עוד לגור במקום המיוחד ההוא שה' הכין עבורם. לכן, הם גורשו — "גורו שם", רק לא פה, היה המסר האלוקי.
הגירוש הבא בוצע ע"י אברהם אבינו לבנו ישמעאל. למרות הקושי הנורא שבגירוש אב את בנו, ציווהו ה' לציית לדרישתה של שרה אשתו ולגרשו. כידוע, המלאך, עוד לפני לידתו של ישמעאל, גילה להגר אמו שבנה יהיה "פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" (בראשית טז, יב). יש המגדירים "פרא אדם" כך: "פרא שהוא אדם, ואדם שהוא פרא." ע"פ רש"י — "ידו בכל", שהוא וצאצאיו יהיו לסטים, ו"יד כל בו", הכל שונאין אותו ומתגרין בו. הרמב"ן מרחיב ומסביר ש"הענין על זרעו שיגדל ויהיו להם מלחמות עם כל העמים. ורבי אברהם אמר ידו בכל שינצח מתחילה כל הגויים, ואחר כך ידו כל בו, שינוצח בסוף." ע"פ דברי המלאך, ראוי להסיק את המסקנה שלישמעאל ולצאצאיו יהיה אופי לאומי מסויים — קשה ואלים — אופי שאמור להיות קטלני לבניו של אברהם אבינו שמצטיינים בהיותם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
ובכל זאת מה עשה ישמעאל כדי לעורר את עקשנותה הבלתי מתפשרת של שרה לגרש את ישמעאל מביתה? "ותרא שרה את-בן-הגר המצרית אשר-ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כא, ט). "מצחק" — זה הכל?! ברם, חז"ל הבינו את פעולתו של ישמעאל בצורה חמורה ביותר. נלך מהקל לחמור: "מלעיג על יצחק שנולד מזקנים" (רד"ק); "מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור יורש פי שנים" (רמב"ן); ורש"י מוצא סימוכין לקביעתו שמדובר בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בכל מקרה, הקב"ה ראה בקרבתו של ישמעאל סכנה ממשית לנפשו ולנשמתו של יצחק, ולכן הורה לאברהם לגרשו.
ארבע מאות וארבעים שנה לאחר מכן נקראו בני ישראל לחזור על אותה מצווה — קרי, לגרש מן הארץ שה' הוריש לאברהם, ליצחק וליעקב — את הכנעני, הפריזי, החיוי, הגירגשי, היבוסי, החיתי ואמורי. מדוע? האם לא היה אפשר לחיות בצוותא, בחדווה ובשלום עמם? הקב"ה ידע שלא — שלא נוכל להיות נאמנים לייעודינו — להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בארץ הקודש עם שכנים כאלו, ולכן הוא ציוונו לכבוש את הארץ ולגרשם.
אחרי כיבוש הארץ עם ישראל חטא חטאים גדולים. ועבור אותם חטאים גורשו מלכתחילה עשרת השבטים, ולאחר מכן, הנותרים — שבט יהודה, בנימין ולוי — פעמיים. שוב, הגירושים הללו באו כעונש מה' על מעשינו הרעים "מפני חטאינו גלינו מארצנו". בגולה לא תמו הגירושים. גורשנו מאנגליה, מספרד ומפורטוגל. לבסוף, אחרי כמעט אלפיים שנות גלות החל תהליך שיבת ציון. התהליך הגיע לשיאו כאשר מדינת ישראל קמה רק לפני 61 שנה. ברם תוך תקופה קצרה זו הספיקה המדינה לייצר תקדים נורא ואיום.
בקיץ 2005 קמה לראשונה ממשלה שככל קודמותיה לא העיזה לגרש את השונא הישמעאלי (זה שגבה מאתנו יותר מ-21,000 הרוגים, שרבים מתוכו הינם מכחישי שואה, שרוב רובם שואף לחסל את המדינה כמדינה יהודית, שאף אחד מבניו אינו משרת את המדינה בשום שירות ציבורית — ושלא רק שאינו משלם מיסים אלא גם נוטל קרקעות ומים מאתנו ללא שום היסוס ופחד). בהם היא לא נגעה, ברם היא כן הרימה יד וגרשה תשעת אלפים יהודים מבתיהם בארץ הקודש. ברם, בהתייעצות עם מומחי ה"ספין דוקטורים" החליטה הממשלה דאז ש"גירוש" נשמע קשה ונורא מדי, ולכן אימצו שם סטרילי ולא מחריד — "פינוי".
היום יש גירוש מסוג אחר הממשיך ביתר שאת במדינת ישראל — יהודים מגורשים ע"י ערבים. אכן, כמעט בכל הערים המעורבות, הערבים פיתחו שיטה יעילה מאוד לגרשנו מרצון, כביכול. הם מסמנים בנין, קונים דירה אחת במחיר מופרך, נכנסים לתוכה, ואז כל יתר הדיירים מסכימים למכור בכל מחיר, רק לא להישאר בקרבתם. וכך הולכות הערים נצרת עלית, כרמיאל, עכו, יפו ורמלה מהיותם ערים עם רוב יהודי מובהק לערים ערביות. כדי להציל את המצב חובה לעשות שלושה דברים: (1) הסוכנות צריכה להקים קרן לגאולת דירות היהודים בערים מעורבות; (2) הממשלה צריכה לעודד עלייה פנים-ארצית לגליל ולנגב ע"י מתן פטור מלא ממס הכנסה לצמיתות לכל מי ששירת בצה"ל או בשירות לאומי; (3) הממשלה חייבת להחזיר את הציונות לציון בכך שהיא תקבע בחוק שכפי שאין פסול בהקמת ערים לערבים בלבד, כך אין פסול בהקמת ערים ליהודים בלבד. יש להזכיר לעצמנו ולתלמידיו של אהרון ברק שישראל אינה כארה"ב. אולי שם רעיון separate but equal הינו אנטי-חוקתי. פה separate but equal הינו חיוני כי אולי הוא יציל משהו "מדו-הקיום" בין העמים.
היום אותה ממשלה שלוחצת להביע עמדה לאומית נגד עמדתה של העיתונות השמאלית בנושא המהגרים הבלתי חוקיים וילדיהם, לא מהססת לגרש יהודים ע"פ צווי הרחקה מבתיהם ביו"ש. וכמו כן, הכל נעשה ללא כתבי אישום וללא תהליך משפטי מקובל. ומדוע? כי אזרחי ישראל ביו"ש, כידוע הינם אזרחים סוג ג', במקרה הטוב.
לכן, הגיע הזמן לומר לעצמנו ולעולם כולו — "לעולם לא עוד!" לעולם יהודי לא יגרש שום יהודי מביתו בארץ ישראל. עלינו לקבוע שבמדינתנו היהודים יגרשו רק את אלו המסכנים את חיינו פה — בהיותינו הריבון על הארץ שהוריש לנו הקב"ה. כדי להתקרב לייעודינו היהודיים ע"פ תורתנו הקדושה עלינו לשאוף להגביל את אחוז כל הנוכרים בארצנו למקסימום של חמישה אחוז. ומדוע חמישה אחוז? כי בהסתכלות כל המצב בעולם כולו, כאשר הישמעאלים-ערבים מגיעים לעשרה אחוז מן האוכלוסיה של כל מדינה שהיא, ידיהם מתחילות לתפוס בכל — בכל חפץ ובכל נשמה שמזדמנת להם. עידוד הגירתם של רוב רובם של הזרים הינו צו השעה, כי בסופו של תהליך נגרש או ניגרש.
אל לנו לשכוח לרגע את דברי הנצח של הקב"ה לעם ישראל לפני כניסתם ארצה: "ואם-לא תורישו את יֹשבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשֹכים בעיניכם ולצנינִם בצִדיכם וצררו אתכם על-הארץ אשר אתם יֹשבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם." (במדבר לג, נה-נו)
תש"ע

הפוסט גירוש — מבראשית ועד היום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.