צרעת נוהגת בזמן הזה, אלא שטכנית בפועל היא אינה נוהגת

שתי הפרשיות אותן קוראים השבת, מאריכות בביאור נגע הצרעת, הסוגים שונים, והדרכים לזיהויים וטומאתם על ידי הכהנים: "אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת… וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים". בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה האם צרעת קיימת בזמן הזה, ואם כן מדוע הרואה סימנים העלולים להתפרש כצרעת אינו הולך לכהן שיורה לו מה דינו?

צרעת בזמן הזה

האם צרעת קיימת בזמן הזה? ייתכן שיש בכך מחלוקת בין רבי טרפון לרבי יוחנן:

א. הירושלמי במסכת סוטה (ב, ב) מספר שרבי יהודה ליווה את רבי טרפון לביתו, ורבי טרפון הגיש לו מקל ארז בו טיהר מצורעים. מתוך מעשהו הסיק רבי יהודה מספר הלכות. אחת מהן היא שרואים ומטהרים מצורעים גם שלא בזמן הבית, כי למרות שרבי טרפון ראה את המקדש בבניינו, המעשה היה לאחר חורבנו.

ב. לכאורה, מקור החולק יש בדברי הפסיקתא זוטרתי (שמות ד, ו). בפסיקתא כתוב, שכאשר ידו של משה הפכה למצורעת, לא הייתה טמאה בטומאת צרעת האמורה בתורה והדורשת הסגר, גילוח השיער וכו', כיוון שצריך כהן שיטמא את הנגע. מיד לאחר מכן הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן האומר, שלאחר חורבן הבית לא נוהגים דיני צרעת.

אמנם למעשה, הפוסקים נקטו שרבי יוחנן לא חולק על רבי טרפון, וביארו שהוא מסכים שצרעת נוהגת בזמן הזה, אלא שטכנית בפועל היא אינה נוהגת. הפוסקים העלו מספר סיבות לכך:

כהנים מוחזקים

אפשרות ראשונה להסביר מדוע אין דיני צרעת בזמן הזה, מבוססת על כשרותם ומעמדם של הכהנים בזמן הזה.

כפי שכותבת הגמרא במסכת כתובות (כה ע"א), בעקבות חורבן הבית הראשון והגלות שהתרחשה בעקבותיו, התעורר ספק במעמדם של הכהנים. החשש היה שמא במהלך הגלות, התחתנו הכהנים עם נשים הפסולות להם, ופסלו את עצמם מהכהונה. ועוד, שמא אנשים קראו לעצמם כהנים, למרות שלא היו כאלה. בעקבות כך נקט הרמב"ם (איסורי ביאה כ, א), שבניגוד לכהנים בעבר שהיו קדושים בוודאי, כיום הכהנים הם רק כהני 'חזקה'.

א. על בסיס עיקרון זה כתב הרדב"ז (תרומות ז, ט), שהסיבה שלא מטמאים היום מצורעים גם במקרים שרואים וקיימים סימני צרעת היא, שאין בזמן הזה כהנים מיוחסים, והרמב"ם פסק שכדי לדון דיני מצורע צריך כהן מיוחס.

ב. ערוך השולחן (העתיד טהרות צז, יב) חלק וסבר, שלמרות שהכהנים אינם מיוחסים בזמן הזה, בכל זאת ניתן לסמוך על חזקת הכהונה כדי לטמא אדם בצרעת. בטעם הדבר חידש, שרק כאשר ישנם כהנים מיוחסים אז אי אפשר להתבסס על חזקת שאר הכהנים, אבל כאשר אין כלל כהנים מיוחסים גם כהן מוחזק יכול לטמא בצרעת.

טעמים נוספים

א. טעם נוסף העלה הרדב"ז (מצודת דוד, מצווה תמו), גם הוא על בסיס דברי הרמב"ם (שם א, ג). הרמב"ם פסק, שבשביל לדון דיני הצרעת צריך לדעת את כל סוגי הנגעים השונים, מראותם והשוני ביניהם. לכן, בעוד שבעבר היתה מסורת איזה צבע הוא צבע של צרעת, הרי שבזמן הזה מסורת זו אבדה.

הרב אשר וייס (תזריע, טומאת צרעת) לא קיבל טעם זה, כיוון שאם אכן יש צורך במסורת לשם כך, איך ייתכן שמעבירי המסורת לא העבירו אותה, וגרמו לכך שדיני צרעת ייעלמו מעם ישראל?! ועל אף שגם בעניינים אחרים אבדה המסורת (למשל איזה צבע נחשב אדום), במקרים אלו לא בטלה ההלכה לגמרי אלא מחמירים בה, מה שאין כן פה שיוצאת קולא מאי העברת המסורת.

ב. אפשרות שונה העלה האור שמח (טומאת צרעת יא, ו), שכיוון שלא יודעים מה היא תולעת השני הנצרכת לטהרת המצורע, ממילא בטל דין טומאת מצורע. ועל אף שניתן לטמא מצורע גם אם אי אפשר לטהרו ואין הדברים תלויים זה בזה, מכיוון שללא טהרה על המצורע להיות מחוץ לירושלים, להתרחק מאשתו ועוד, הרי לא ייתכן שיהיה כך עד סוף ימיו – ומשום כך ביטלו דין מצורע.

ג. החפץ חיים (שער הזכירה חלק ו') חלק על האור שמח וכתב, שגם ללא האפשרות לטהרה עדיין הטומאה קיימת. אולם הוסיף וטען, שכיוון שאי אפשר להיטהר מהטומאה, עשה הקב"ה חסד עם ישראל ולכן אין אנשים נטמאים מצרעת בזמן הזה.

Yigalgross6@gmail.com

(תזריע מצורע תשפ"ג)

הפוסט מדוע לא נטמאים מצרעת בזמן הזה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן: וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת". בית טמא מטמא את כל הכלים שבתוכו. נשאל כעת: באיזה מצב היה הבית טרם בואו של הכהן? רציונאלית, הוא יכול להיות באחד משני מצבים בלבד: טמא ולא טמא.

אם כך, הפסוק ממש לא ברור. אם הבית נגוע בצרעת, כל הכלים נטמאו עוד טרם הגעתו של הכהן. הם יישארו טמאים גם עם הוצאתם, מדוע, אם כן להוציאם? אם הכלים בתוך הבית טהורים, למה לפנותם טרם בואו של הכהן?

המוצא היחיד לקושי זה הוא הקביעה ה'בלתי הגיונית' בעליל, שלפיה הכלים בבית טהורים ולא טהורים בו זמנית. מצב זה מזכיר לנו מעט את יסודותיה העממיים של תורת הקוונטים.

על פי מכניקת הקוונטים, אם התוצאה של אירוע לא נצפתה, היא קיימת במצב של סופרפוזיציה, כלומר, נמצאת בכל המצבים בו זמנית. 'החתול של שרדינגר', הוא הניסוי המחשבתי המתאר מציאות זו.

באנאלוגיה, לפני שהכהן מגיע לבית הוא נמצא בסופר-פוזיציה של שני מצבים – טמא וטהור בו זמנית. כאשר הכהן מגיע לבית, הוא גורם לקריסת פונקציית הגל – התכנסות של הבית לאחד משני המצבים. אם הכהן קובע שהבית נגוע, הבית הופך מייד להיות טמא, ובאותו רגע הוא מטמא את כל הכלים. הופעת הכהן הינה הפרמטר המשפיע על התוצאה. כדי להציל את הכלים מטומאה אפשרית זו, מצווה הכהן לפנות את כל הכלים לפני שפונקציית הגל קורסת.

גם לתיאוריה פיסיקלית זו יש קושי: מדוע הכלים נשארים טהורים? היה אפשר לצפות, שכאשר הבית נמצא בסופרפוזיציה בין מצב טהור למצב טמא, גם הכלים נמצאים באותה סופרפוזיציה, וגם פונקציית הגל שלהם תקרוס לאותו מצב!

ובכן, רש"י בא לעזרתנו, כרגיל: "כל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה… אם לא יפנהו, ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה? אם על כלי שטף – יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין – יאכלם בימי טומאתו; הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה".

רש"י בפשטות אומר: בית שנמצא בסופרפוזיציה אינו מטמא כלים. מי שיצר את המציאות של תורת הקוונטים הוא אותו גורם עצמו שהתיר לעם ישראל את כלי החרס טרם בואו של הכהן לבחינת הטהרה של הבית.

(מצורע תשפ"ב)

הפוסט טמא ולא טמא – בו זמנית. הכיצד? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

'הסופיות' ביהדות אינה סופית בהחלט

בספרו הכוזרי (מאמר שני אות ס') טוען רבי יהודה הלוי כי מציאות של טומאה היא מציאות הנובעת מהתחברות אל המוות. שיא הטומאה הוא המת עצמו, המכונה "'אבי אבות הטומאה", וכל שאר הטומאות הן ביטויים לרמות שונות של מוות בעולם. קרי, נידה ומצורע הם נגזרות של תיזה זו בשל העובדה שיש בכולם איבוד פוטנציאל החיים ומעין סוג של 'מיתה' בחיים.

תיזה זו מתנגשת לכאורה עם רוח הדברים העולים מפרשתנו. אם הטומאה הינה ביטוי של המפגש עם המוות, מדוע יולדת המביאה חיים לעולם טמאה?

פרנץ רוזנצוויג בספרו "כוכב הגאולה", משיב על כך: "כל בן תמותה חי בפחד זה של המוות, כל לידה חדשה מוסיפה לפחד סיבה חדשה, כי מרבה היא בני תמותה", (כוכב הגאולה, עמוד 45). רוזנצוויג בעל התפיסה האקזיסטנציאליסטית מתאר את הלידה כסוג של מוות, שהרי היצירה של הלידה היא יצירה של חיים, אך החיים הללו אינם חיי נצח.

בהרחבה גדולה יותר ניתן להחיל רעיון זה של הולדה ויצירה לא רק על הולדת ילד, אלא על כל מימוש במציאות של יצירה, רעיון, או אידיאה שסופם לגווע. המימוש במציאות של הישויות הללו מהווה בחירה סופית ומוגבלת בזמן, של אחת מאין סוף  האפשרויות שהיו בפוטנציאל ההיווצרות. הרוח הגולמית וההיולית החזיקה בכנפיה אינסוף אפשרויות שהמימוש של אחת מהן 'הרגה' את השאר. הפער הזה קיים אצל כל בן אנוש יוצר- השיעור שהיה יכול להיות אחרת, והמבחן שהיה יכול להיכתב אחרת, החוק שהיה יכול להיות מנוסח אחרת והציור שהיה יכול להיות מצוייר אחרת!

הנצרות פתרה את הבעיה באיסור על כמרים להביא ילדים לעולם. הם לא נותנים לאל להרוג אותם, הם מערימים עליו. גם סיפור לידתו הניסי של 'האיש ההוא',  מעדיף את הנרטיב של חיי האינסוף המופשטים על פני לידת בשר ודם. תלמידו פאולוס החרה אחריו וביטל את המצוות המעשיות על אף שהם מאמינים בברית הישנה. בדרך זו הנצרות משאירה את הנוצרי אחוז בחזון הבלתי ממומש.

תורתנו הקדושה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בחרה אחרת. התורה מצווה על הלידה, על החיים המעשיים, על קיום המצוות ועל תיקון עולם במלכות שדי, על אף הידיעה הברורה שצווים אלו מכילים לכאורה מימד של ארעיות וסופיות. שתי סיבות לכך; 'הסופיות' ביהדות אינה סופית בהחלט. ומאידך, למי שאינו מתחבר לתירוץ זה, יש כאן מסר- חיים ללא מימוש אינם חיים.

(תזריע תשפ"ב)

הפוסט אין סופיות ביהדות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.