ארכיון יאיר נווה - שבתון - השבועון לציבור הדתי

כוחה השלילי של שנאת אחים

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Mon, 14 Sep 2020 11:47:36 +0000

שלש הפרשות האחרונות -אחרי מות, קדושים ואמור עוסקות בחוקים ובמשפטים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו. הבולטים ביניהם הם ואהבת לרעך כמוך, לא תלך רכיל, וקדושים תהיו. דווקא על רקע פרשות אלו קשה להבין את האירוע המובא בסוף הפרשה: ״ ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי״ (כד׳ י׳). וההמשך: ״ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן״. סוף הסיפור הוא שאותו מקלל מוצא להורג בסקילה.
האירוע מזכיר לנו את סיפור מקושש העצים בשבת ואת סיפור קורח. ואמנם, מפרשים רבים שמים את הדגש על המילה ״ויצא״ ומסבירים כי יצא מעולמו, או יצא מכלל ישראל, ובעצם כבר מלכתחילה לא מדובר בבן ישראל מהוגן.
אולם זה לא ברור לא מהדמויות בסיפור ולא מלשון המקרא.
אדם זה שאת סיפורו מביאה הפרשה הוא בנו של המצרי אשר הוכה על ידי משה ונהרג. כשהתבגר החליט להישאר עם אמו שלומית בת דברי משבט דן ולהתחבר לעם ישראל. טרם מתן התורה, השיוך הדתי היה על פי האב ולא האם, ולכן הוא לא היה יהודי באופן טבעי אלא התגייר באופן מלא כולל ברית מילה והפך בכך ליהודי לכל דבר.
גם לשון הפסוק לא כתובה בקונוטציה שלילית כלפיו. הוא ״יוצא״, אך בתוך בני ישראל ולא מתוך ישראל וגם סוף הפסוק מכנהו דווקא בן הישראלית ולא בן המצרי.
אין ספק כי המוקד של הסיפור הינו המריבה האלימה בינו לישראלי אחר, כנראה משבט דן – ״וינצו״. בנה של שלומית משבט דן רוצה לקבוע את אוהלו בשטח מחנה דן ובני דן לא מוכנים לכך, שכן עפ"י הנהוג אז, המחנות מסודרים לפי האבות. קשה להבין מדוע הם לא הולכים לקראתו. הרי לא מדובר על נחלה ולא על יתרונות כספיים. והיכן רצו שיקבע אוהלו ? מחוץ לכלל המחנות בנוהל מצורע?
גם התנהגות הישראלי (שלא מופיע שמו) טעונה תיקון. הריב מגיע לכדי אלימות פיסית שבעקבותיה מגיעים לדין בפני משה. משה פוסק כי אמנם המחנות לפי האבות, ובתגובה יוצא האיש מבית הדין ומקלל את השם.
לטעמי, המסר העיקרי של התורה הינו הבנת כוחה השלילי של הקנאה, שמביאה למריבה ולאלימות ובסופה ליציאת האיש מתוך המחנה שאליו נכנס בעבר בגיור ובמילה.
על פי הסבר זה גם מובן הפסוק האחרון בפרשה. ״וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן, ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה׳ את משה״.
מה פשרו של סיום הפסוק, הרי יש פה חזרה כפולה על מה שעשו ישראל?
אלא ניתן להסביר שישראל לא ראו בהוצאה זו להורג של המקלל שיא רוחני. לא היה פה לינץ׳ שמקורו באקסטזה דתית. בני ישראל הבינו שהאיש חטא בחטא נורא ודינו למות בהוראת ה׳. אך הבינו גם כיצד ניתן להתדרדר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מריבה שמביאה לאלימות, קנאה ושנאת אחים שמביאה בסוף את האדם לצאת ממש מתוך המחנה, לסמא את עיניו ולאבד את אמונתו ואת עמו.
(אמור תשעה)

הפוסט כוחה השלילי של שנאת אחים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

זכירת העבר כלקח לעתיד

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Mon, 14 Sep 2020 11:34:37 +0000

אחד החגים היותר שמחים בעם היהודי הוא חג הפסח, ובצדק. חג זה מסמל את תחילת דרכנו מעם של עבדים במצרים, דרך שבסופה זכינו ב"ה למדינה של עם היהודי פה בארץ ישראל.
מעיון בהגדה נראה כי רוב מצוות הפסח נוגעות דווקא למשפחה ולא לקהילה או לעם. ״ ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית״. גמר אכילת השה באותו לילה ״לא תותירו ממנו עד בוקר״, ״בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו״, וכמובן המצווה העיקרית בליל הסדר ״והגדת לבנך״.
מדוע שמה התורה את הדגש במצוות החג דווקא על התא המשפחתי ולא על השבט או על העם כולו?
מדוע המצווה העיקרית בליל הסדר היא 'והגדת לבנך'?
נראה לי שיש ללמוד מדגשים אלו שני מסרים חשובים, האחד בתחום המשפחה והשני בתחום הזכרון הלאומי.
התורה מצווה על מצוות פסח מצרים ועל מצוות פסח לדורות. היהודים במצרים לא היו עם בעבדות אלא היו עם של עבדים. המארג המשפחתי נשבר לחלוטין ״הבנות נבעלות להגמון תחילה״, הבנים רואים את הוריהם מושפלים על ידי המצרים וכיבוד ההורים נעלם. איך ניתן לקבל מרות מהאב שאך אתמול הושפל מול עיני הנער המתבגר ולא ניסה להתמרד?.
קבוצת העבדים הזו לא יכולה להיהפך ישר לעם. התורה יוצקת קודם את היסודות למשפחה היהודית. את הישיבה ביחד, את כיבוד ההורים וכן מערכת חינוכית שבה העיקרון המרכזי הוא 'והגדת לבנך', אתה ההורה תאמר לילד מה לעשות וכיצד לנהוג, ולא שהילדים אומרים להורים מה לעשות, כמו שקורה לעיתים בימינו.
התורה מסתכלת גם על העתיד – לדורות ומציידת אותנו במסר מהותי; גם כשהצעירים משנים את העולם, גם כשהטכנולוגיה מחייבת אותך להישאר צעיר, הרי שעם ומדינה למאות ולאלפי שנים נבנים מלמטה למעלה. קודם התא המשפחתי וערכיו ורק אחר כך הקהילה העם והמדינה.
בימים אלו מערכת החינוך וההורים עסוקים (וטוב שכך) בבחינה עצמית. כיצד מחנכים את הנוער ואיך בונים טוב יותר את העתיד?
התורה מציבה לנו נוסחה ברורה; מערכת של והגדת לבנך, עם כיבוד הדור הקודם ולמידה מהעבר.
הלקח השני החשוב שאנו לומדים הוא הצורך בזיכרון. הנטייה להדחיק ולשכוח דברים רעים היא נטייה אנושית ויהודית. העולם מייצר מכחישי שואה ואנטישמיות חדשים לבקרים. העולם נוטה לשכוח את האינקוויזיציות ובוודאי שאת העבדות ורצח הילדים במצרים רק לפני שלשת אלפים שנה.
אנחנו מכירים את הפתגם הידוע כי העתיד הינו הדבר היחיד שאין עליו ויכוח, כי את העבר אנחנו משנים כל הזמן.
התורה צפתה זו ומלמדת את הלקח כי רק עם שזוכר את עברו מצליח לטוות את עתידו.
כדי להתמודד עם מציאות זו של ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו״, עם מציאות של הכחשות, אנו נדרשים לתפיסת עולם של ״והגדת לבנך״. זו הדרך הטובה ביותר לזכור את עברנו, על מנת לבנות את העתיד.
(פסח תשעה)

הפוסט זכירת העבר כלקח לעתיד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הכרת הטוב

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Mon, 14 Sep 2020 11:16:14 +0000

קריאת מאמרי הפרשנות בעיתוני השבת בהכרח מביאה למסקנה כי הכותבים, בכירים ככל שיהיו, עדיין לא מפנימים את המציאות. "הקמפיין לא היה מוצלח", "שמו את הדברים הלא נכונים על השולחן" וכדומה. שלל תירוצים מדוע לא הצליחו להוביל את ״עדר״ העם לכיוון הנכון ולבחירה הנכונה, לטעמם.
לתפיסתי, העם נבון ממנהיגיו וגם מכתביו. העם מבין מה עיקר ומה טפל. הוא מבין שעצם קיומנו כאן הוא העיקר וכשכל השכונה מסביב רועדת, כדאי לתפוס מחסה יציב ולא לרוץ מצד לצד. העם מבין את פרמידת הצרכים הבסיסית לפיה החשוב ביותר הם החיים, אחריהם היכולת לחיות (פרנסה ובריאות) ורק אחריהם באה איכות החיים.
העם לא מוכן יותר לניסויים העלולים להביא לקרבנות סרק בבנים או בבתים.
נקעה נפשו של הציבור מנביאי שקר ומפרשני שקר שמסבירים לו שרק רע לו כל היום. עברנו כבר אלפי שנים מתקופת ההתרפקות על סיר הבשר, עברנו את השואה ואת תלאות הקמת הארץ, אז עכשיו רע מתמיד?. יש מה לתקן, אך גם יש להדגיש את הכרת הטוב.
העם רוצה מנהיגות כשל דוד המלך אשר שומר בגאון על האינטרסים של העם מול אומות העולם בלי מורך לב. העם רוצה בהנהגה צנועה וענווה. העם אוהב את ערכי מסורת ישראל, את המשפחה , את אווירת בית הכנסת, את מנגינות בית אבא כל עדה ומנגינותיה, וחוזר אליהם.
כך אני מבין את התנהגות הציבור החכם, כאמור, ממנהיגיו ומכתביו. אני תקווה שהמנהיגות הנבחרת תבין את כובד האחריות, תבין את האתגרים ותדבק בצניעות ובדוגמא אישית כערכיה המובילים.
גם מפרשת צו, שלכאורה כולה עוסקת בפרטים הטכניים של עבודת הכהנים בקרבנות, ניתן ללמוד שיעור בהכרת הטוב הנדרשת מאיתנו.
הפרשה עוסקת בשלשה סוגי קרבנות שלמים של היחיד. הראשון הוא שלמי תודה על נס או דבר טוב הקורה לנו. האחרים הם שלמי נדר ונדבה. מעניין שדיני שלמי תודה שונים מהאחרים.
בשלמי תודה מביא המקריב גם ארבעה סוגי לחמים שאחד מהם ״חלות חמץ״ באופן חריג ביותר. בנוסף, אכילת שלמי תודה אפשרית רק ביום ההקרבה ובלילה שאחריו ולא גם למחרת יום ההקרבה, כפי שנקבע בשלמי נדר ונדבה.
מדוע קבעה התורה הבדלים אלו?
אלא, שהכרת התודה של היחיד על נס או על אירוע שמח שהיה לו, מחייבת שותפות עם הסביבה ומחייבת נדיבות מכל הלב. לכן מביאים חלות חמץ ולא מצות המהוות לחם עוני ולכן גם חובה לסיים את אכילת הקרבן בזמן קצר.
מכיר התודה נדרש להזמין את משפחתו ואת חבריו וידידיו ולחגוג את הכרת התודה ברוב עם. הוא לא מקבל יומיים כדי לאכול את סעודותיו בקבוצה מצומצמת. הוא נדרש להזמין הרבה אנשים כדי לסיים את הבשר עד הבוקר.
סעודת הודיה כזו תהווה הכרת טובה מלאה ויהיה בה מעין ״פרסומי דניסא״ על הטוב הפרטי שקרה לו.
אין כמו הכרת הטוב כדי להשלים את הצניעות ולהביא לכך שנהיה עשירים השמחים בחלקנו.
(צו תשעה)

הפוסט הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דוגמה אישית מן התורה מנין ?

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Mon, 14 Sep 2020 10:58:48 +0000

בצה״ל מקובל כי הערך העליון המוביל מפקדים וחיילים כאחד הינו הדבקות במשימה. הערך הפיקודי העליון ממפקד חוליה ועד הרמטכ״ הוא הדוגמא האישית , או כפי שאמר השופט גדעון וכתוב באותיות גדולות על קיר מגרש המסדרים בבית הספר לקצינים ״ ממני תראו וכן תעשו״.
מה המקור לערך הדוגמא האישית כערך הפיקודי העליון, כערך המוביל שקיומו מביא לכל שאר הערכים שיתמלאו.
מפקדים רבים ראו את המקור בערכי המלחמה , שהחשוב בהם הוא ״אחרי". יש הטוענים כי זה ערך חדש שצה״ל פיתח. אולם ״אחרי״ במלחמה קשור לעיתים לאומץ לב ולאו דווקא למידות טובות בין אדם לחברו . היו מפקדים נערצים שהובילו צבאות לנצחונות מפוארים אך בינם לדוגמה אישית לא היה כלום ובימי שגרה מנהיגותם הייתה לצנינים.
בשיחותי עם המפקדים שהוצבו לתפקידי סגל בבסיסי הטירונים, טענתי כי המקור האמיתי לערך הדוגמה האישית נמצא כאן בפרשתנו.
״ואהבת לרעך כמוך אני ה׳״. ר׳ עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה.
שתי סוגיות מהותיות יש לברר כאן הראשונה מה היא מהות אהבת הרע , הרי אותו ר׳ עקיבא אומר שחייך קודמים לחיי חברך?? האם באמת אנו נדרשים לאהוב את הזולת כפי שאנו אוהבים את עצמנו?
הסוגיה השניה הינה מה המקור לאותו מוסר, מה המקור לאותו שוויון בין אנשים המוסר הטבעי או מצוות ה׳??
רבים המפרשים שמנסים לצמצם את כוונת הפסוק. הרמב״ן מפרש שהכוונה היא שעלינו לאהוב שגם לשני יהיה טוב כמונו ולפרגן לו לטוב. אולם ר׳ עקיבא רואה את הפסוק באופן מרחיב . לטעמו כבוד האדם והשוויון בין האנשים הוא המסר המרכזי , כולנו שווים ואם נבין זאת הרי שבטוח כי נקיים גם את כל המצוות שבין אדם למקום . לכן זה כלל גדול בתורה. אם נפעל כך הרי ״אני ה׳״ הקב״ה נאמן לשלם את שכרנו.
גם הלל הזקן חשב על כבוד האדם ועל דוגמה אישית . הפוך מר׳ עקיבא הוא הולך על דרך השלילה, ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״ פירוש זה לפסוק הינו כמו של רבי עקיבא -אהוב את חברך כפי שהיית רוצה שיאהב אותך- כמוך. נהוג כלפיו כפי שהיית מצפה שינהג מולך . זו תמצית כבוד האדם וזו תמצית הדוגמה האישית ״ מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״. אם אתה רוצה שחיילך יהיו עם הכושר הכי טוב תרוץ בראשם, אם אתה רוצה שיסתערו תהיה בראשם, אם אתה רוצה שיהיו חברים אמיתיים אל תהיה גס רוח איתם.
השאלה השניה הינה מה מקור הקוד המוסרי הזה?
כנראה שרבי עקיבא סובר שהמפתח הוא המוסר הטבעי, הבנת השיויון בין בני האדם מביאה ליחסים טובים בין האדם לחברו ומכאן לשאר המצוות שבין אדם למקום ,לכן זה כלל גדול בתורה , זה מביא לשאר התורה.
בן עזאי חולק עליו ואומר כי הפסוק מבראשית ״זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו״ (בראשית ה׳ א׳) זה כלל גדול מזה. קרי זה הכלל החשוב ביותר ולא ואהבת לרעך כמוך. בן עזאי טוען שאין מהות בהבנת כבוד האדם והשויון ביניהם בגין מוסר טבעי. מוסר זה משתנה בהתאם לנסיבות ולאינטרסים. מוסר של חברת שפע שונה ממוסר של ניצולים על אי בודד. המוסר של הנאצים ימ״ש שונה מהמוסר שלנו. אין משמעות למוסר אלא באם הוא חיצוני לאדם ונקבע על ידי הקב״ה. כבוד האדם צריך להשמר כי כולנו בצלם אלוקים ובדמותו , וציווי ה׳ הוא כי נאהב האחד את השני.
כך מפרש בן עזאי גם את הפסוק שלנו. ״ ואהבת לרעך כמוך- אני ה׳״ תאהב את רעך ותפרגן לו כי ה׳ ציווה על כך ולא רק לפי הבנתך כאדם.
מחלוקת זו קיימת כיום גם בקרב מפקדי צהל . מה מביא את צהל להיות הצבא המוסרי ביותר? מה מביא את הדוגמה האישית להיות הערך הפיקודי העליון?
לטעמי מהתורה ומגדעון השופט למדנו את ערך כבוד האדם וכי כדי להוביל חשוב שמה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. מהתורה הבנו כי הבסיס ללהיות מוסרי הינו ההבנה כי הוא ניתן לנו על ידי הקב״ה ואין ביכולתנו לכופף אותו בהתאם לנסיבות או בהתאם לאינטרסים. זה המוסר היהודי וזה המוסר של צה״ל.
(קדושים תשעד)

הפוסט דוגמה אישית מן התורה מנין ? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

״אשר נשיא יחטא״

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Sun, 13 Sep 2020 11:59:19 +0000

שורות אלו נכתבות ערב הבחירות וטרם קביעת העם מי יהיו בהנהגתו בשנים הקרובות.
בפרשת ויקרא אין אולי מתכון מנצח כיצד להגיע לשלטון, אך יש בה מתכון הכרחי ומחייב איך להישאר בשלטון.
פרשת ויקרא עוסקת בקרבנות. רוב המפרשים נוטים להתעכב על המחלוקת המהותית בין הרמב״ם לרמב״ן בקשר לטעמי הקרבנות כמעשה המרכזי הנעשה במשכן ובמקדש ובקשר שבין הפרט והכלל בישראל לאלוקיו.
בשולי העיסוק בקרבנות התורה נותנת דעתה שוב על טבע האדם ומה היא מצפה ממנו. בפרק ב׳ מציינת התורה את החייבים בקרבן חטאת; ״נפש כי תחטא בשגגה״, ״אם הכהן המשיח יחטא״,״ ואם כל עדת ישראל ישגו״ , ״אשר נשיא יחטא״, ״ואם נפש אחת תחטא בשגגה״.
מהלשון אנו מבינים כי האדם הפשוט עלול לחטוא אף בלא שידע או הבין שחטא. כך גם כל העדה ייתכן שתחטא. אך כשמדובר על הכהן המשיח ועל הנשיא או המלך, לגביהם אין שום ספק שיחטאו. הכוונה ״אם יחטא״ אצל הכהן הגדול הינה כאשר יחטא. אצל המלך זה אפילו ברור יותר, ״אשר נשיא יחטא״ ברור שהוא יחטא ואשריו אם הוא מודה כשחטא בשגגה ולא רק אם חטא במזיד.
מה חטאו הברור של הנשיא – המלך?
הזוהר ושאר הפרשנים מסבירים כי חטאו הבסיסי והוודאי של המלך הוא הגאווה. כולם משחרים לפתחו, עדת מעריצים מזוייפים יועצים לו הצעות סרק, ומאבטחים הדורים מרחיקים אותו בגוף ובנפש מהחיכוך הדרוש עם הציבור.
לא לחינם אחד הציוויים העיקריים למלך הוא ״לבלתי רום לבבו מאחיו״. על המלך לפעול באופן בענווה, כי אחרת בדרך הטבע יגיע לגאווה ולחטא.
בהלכות תפילה במסכת ברכות אומר ר׳ יהושע בן לוי כי אדם פשוט משתחווה בתפילת עמידה, כמנהגנו היום. כהן גדול משתחווה בתחילת כל ברכה ובסופה. מלך ״כיון שכרע אינו זוקף״. הכוונה שהינו כורע ומשתחווה כל התפילה כדי לעבוד על עצמו במידת הענווה.
משה רבנו, הגם שהיה המנהיג הפופולרי ביותר בעולם, עם עוצמה כבירה, הכיר בחסרונותיו ובטעויות שעשה, והתכונה המרכזית שלו הייתה ענווה עצומה.
גם שאול המלך היה עניו וזה מה שהביא גם למחילה על עוונותיו ״בן שנה שאול במלכו״ (שמואל א׳), מסבירים חז״ל כי נמחלו עוונותיו כבן שנה בגין ענוונותו.
על דוד נאמר שהיה ״עדינו העצני״, קרי כשנדרש היה קשה ותקיף, ואילו באופן פרטי היה עדין ועניו. כך גם לא הרגיש שום זילות במעמדו כשרקד ופיזז לפני ארון ה׳ בדרך לירושלים.
הענווה האישית לא הפריעה למשה לייצג את ישראל בגאון ובתקיפות מול פרעה. כך שאול ודוד מול אויביהם. אולם בבית פנימה הערך המנחה היה ״לבלתי רום לבבו מאחיו״. גם היום אין סתירה בין ייצוג ישראל בגאון ותקיפות בחוץ, לבין ענווה בבית.
מנהיג עניו, שמכיר בחטאיו שבשגגה ובוודאי שבאלו שבמזיד, מובטח לו שיתמיד בהנהגה ושהציבור יילך אחריו ובדרכו שנים הרבה.
(ויקרא תשעה)

הפוסט ״אשר נשיא יחטא״ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מבחן בוזגלו – האמנם?

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Sun, 13 Sep 2020 11:12:06 +0000

לאחר חנוכת המשכן בראש חודש ניסן ולאחר ההתעלות בחג החירות, עם ישראל שב לפרטים הקטנים שבעבודת המשכן. אהרון ובניו מסיימים שבוע של חפיפה, ובסיומו טקס מרשים בו אהרון נושא ידיו ומברך את ישראל בברכת הכהנים. בסוף הטקס שיא נוסף " ויבא משה ואהרון אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם".
מה רב שיברון הלב כאשר מיד לאחר מכן שני בני אהרון, בעבודתם הראשונה, מביאים " אש זרה אשר לא ציווה אותם " , חוטאים ונענשים במיתה. המפרשים מחפשים הסברים לחטאם של נדב ואביהו. דווקא רש"י אינו נוקט עמדה משלו אלא מביא את ר' אליעזר הטוען שהם לא נהגו כבוד במשה והורו הלכה בפניו ואת ר' שמעון הגורס שחטאו בכך שנכנסו שתויי יין להיכל.
משה מנחם את אהרון ואומר לו " הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרון".
רש"י מסביר שבני אהרון, היו גדולים ממשה ומאהרון. לא בדיוק מסתדר עם הפרשנים האחרים וגם לא עם פירוש רש"י עצמו על הפסוק הקודם.
נראה לי כי נכון להבין את מהות האירוע דווקא מההפטרה.
דוד המלך רוצה להעלות לירושלים את ארון ה' שנפל בידי פלישתים, ובכך לקבוע את ירושלים כבירתה הרוחנית הנצחית של עם ישראל.
הפלישתים, שחטפו מגפות והשפלות כתוצאה מהחזקת הארון, שמים אותו על עגלה חדשה ושולחים אותו בכבוד הראוי לבית שמש. אנשי העיר שולחים אמנם לויים להוריד את הארון מהעגלה ומקריבים עולות לה' . אולם הארון אינו מכוסה וגלוי לעיני כל העם. ה' מעניש את תושבי בית שמש ומעל חמישים אלף איש מתים.
העם המתאבל מבין שהוא בבעיה ומבקש מכהנים בני קרית יערים לקחת את ארון ה'. הם לוקחים אותו על כתפיהם, כפי שנדרש במעשה המשכן בתורה, ומעלים אותו לבית אבינדב בקרית יערים, שם נמצא הארון עשרים שנה ומביא ברכה על כל סביבתו.
דוד מחליט להעלות את ארון ה' לירושלים ואנשיו מעלים שוב את הארון על העגלה (אולי בגלל הדרך הארוכה לירושלים) . בדרך " שומטים הבקר", עוזה מחזיק ותומך בארון שלא יפול וה' ממיתו במקום. דוד כועס בעיקר על עצמו " ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה".
ארון ה' עושה אתנחתא נוספת אצל עובד אדום שהיה ממשפחת הלויים ולאחר שלשה חודשים דוד מחדש את המסע, כאשר הפעם נושאים את הארון על הכתפיים ועל פי כל ההלכות. " ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא".
דוד כעס על עצמו כי הבין שהכללים החלים על כלי המשכן ועל ארון ה' קבועים ואין לשנותם. לעניין זה אין זה משנה אם הארון אצל פלישתים, אצל תושבי בית שמש או בתהלוכה בה המלך מרקד לפניו בדרך לירושלים. אם לא נוהגים בארון בכבוד הנכון ולפי הפרטים המדוקדקים, הארון יגרום לסובבים אותו למות, ולא יביא להצלחתם הכלכלית או הביטחונית.
דוד היה צריך להבין זאת מיד לאחר המגפה שפרצה בבית שמש , לעשות תחקיר מדוקדק ואז להעלות את הארון לפי הנוהל המחייב.
זה בדיוק היה חטאם של בני אהרון. הם היו צדיקים וגדולים, אך לאחר כל הפרשות העוסקות בפרטי הפרטים של עבודת המשכן ולאחר חפיפה ארוכה ויסודית שקיבלו ממשה , היה עליהם להקפיד על קטנה כגדולה. לא להוסיף ולא להפחית.
לכן הפסוק כפשוטו מאד ברור. הדגש הוא לא על כך שהביאו אש זרה , אלא האש זרה כי "אשר לא ציווה אותם". הם פעלו על דעת עצמם וכאשר שינו במשהו מייד נענשו , למרות גדולתם ומעלתם.
המסר הנוסף שמסביר משה הוא שנבחרי ציבור, אלו שנבחרו על ידי ה' או על ידי הציבור, נענשים בחומרה הרלוונטית לא רק בגלל החטא עצמו אלא גם ביחס ישיר לבכירותם בהנהגה.
מבחן "בוזגלו" האמיתי הוא שעל אותו חטא האדם הפשוט ייענש, אך שליח הציבור ייענש בעונש כבד הרבה יותר. זו הנורמה הנכונה.
בימינו אנו שומעים לא פעם כי עצם ההשפלה של המנהיג בעמידתו לדין ועצם ירידתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא , זה העונש העיקרי וממילא נכון להקל בעונשו המעשי.
קובעת התורה באופן חד משמעי: "בקרובי אקדש" . על אותה עבירה יש להעניש את נבחרי הציבור יותר מאשר את האדם הפשוט. גם אם עומדות להם זכויות עבר. זו דוגמא אישית וזהו מימוש האחריות.
(שמיני תשעז)

הפוסט מבחן בוזגלו – האמנם? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מתכון לאהבת אחים

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Sun, 13 Sep 2020 10:48:25 +0000

בסוף תפילת שמונה עשרה, אומרים אנו את הבקשה: " אלוקי, נצור לשוני מרע , ושפתי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תידום". מה מהות התפילה ומה ההסבר לשלושת חלקיה?
המפרשים מסבירים כי קיימים שלוש תבניות שונות של לשון הרע.
הראשונה היא דיבור לשון הרע ללא שום סיבה. הוצאת שם רע במטרה להרע ותו לא. זו הצורה הגרועה ביותר של לשון הרע. אנו מבקשים בתפילה מהקב"ה שינצור את לשוננו מרע וימנע מאיתנו את החטא הקשה הזה.
השנייה הינה הוצאת שם רע לזולת, אדם פשוט או איש ציבור, תוך שכנוע עצמי שאנו עושים זאת לשם שמים, או כדי לשמור על החוק או הדמוקרטיה. בנושאנו את שם חופש הביטוי לשווא אנו מוציאים שם רע ומנקים את נפשנו מהמעשה. אנחנו לכאורה לא באמת רעים. פה אנו מבקשים שה' ינצור את שפתנו מהרמייה העצמית הזו.
השלישית הינה הוצאת שם רע בתגובה למה שאומר עלינו הזולת. אם האחר 'מלכלך' עלי אזי אני אשפוך עליו קיתונות של רותחין. לא אשאר פראייר. פה אנו מבקשים מהקב"ה לתת לנו את הכח לידום , לשתוק ולא להגיב.
פרשת מצורע נקראת בפי חז"ל "תורת מוציא שם רע". התורה רואה את הוצאת שם רע כעבירה העיקרית שמרסקת את החברה היהודית מבפנים. עבירה זו הינה עבירה שגורמת לצרעת, למחלה שמוציאה את האדם מן המחנה.
מי שדבק בלשון הרע מתוך גבהות לב, מוצא עצמו מחוץ למחנה. כשחלק גדול מהציבור נוהג כך, הרי שהמחנה כולו מתרסק ומכאן לחורבן הבית המרחק קצר.
המדרש מספר על רוכל שהסתובב בעיירה והציע למכור מתכון לחיים טובים וארוכים. המתכון היה שלשת הפסוקים מתהילים " מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב , בקש שלום ורודפהו".
ר'ינאי התרשם מאד מתפיסתו החדשנית של הרוכל. מה היה כל כך מעניין ומסעיר בדבריו?
כנראה שהבנת ר' ינאי את הפסוקים בתהילים הייתה שצריך גם וגם. גם לנצור את לשוננו מרע, גם לסור מרע וגם לעשות טוב. גם לבקש שלום וגם לרדוף אותו. כשננהג על פי כלל "הטיפים", נזכה לראות את ימינו בטוב.
בא הרוכל הפשוט ומחדש כי עבירת לשון הרע בה הכל מתחיל ובה הכל תלוי . לכן, אם נסור מרע וננצור את לשוננו ממילא נעשה טוב. אם נעשה טוב ממילא ישרור השלום בתוכנו. זהו תהליך טורי של מצווה הגוררת מצווה. וזאת תורת בין האדם לחבירו "על רגל אחת".
אנו קוראים את פרשת תזריע מצורע בין יום השואה ליום הזכרון לחללי צה"ל. אלו ימים של חשבון נפש אישי ולאומי וימים של חיבור כלל חלקי העם סביב ימי הכאב והזכרון , שעדיין נמצאים בקונצנזוס.
לאחרונה חגגנו את חג החירות בו הבנו שכוחנו לחירות הינו באחדותנו , גם עם מחלוקות רבות בתוכנו.
אנו צריכים להכיל את המחלוקות ולהתפלל כי נרחיק עצמנו מהוצאת שם רע, הוצאת ציבורים מהמחנה ושנאת חינם שהיא מחולל החורבן.
אחרי שזכינו בחירותנו בפסח אנו מציינים את השואה. האובדן העצום של דור הורינו ושל עם ישראל כולו. מבינים אנו בכאב את פשטותו של הפסוק "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". כדאי שנפנים גם היום כי כששונאינו מכריזים על רצונם להשמיד את מדינת ישראל, הם מתכוונים לכך.
ביום הזכרון שוב מבינים אנו בכאב ובגאווה את הקרבן העצום שעם ישראל מקריב בכל דור ודור כדי לאפשר לנו מדינה יהודית וכח מגן . מבינים אנו בכאב את מחיר הדמים שנדרש בכל דור.
אולם ימים אלו גם מאפשרים לנו לומר בגאון ובביטחון כי "לעולם לא עוד" עם שלשה צווים. לעולם נזכור, לעולם מדינת ישראל לא תאפשר שנית אנטישמיות והשמדת יהודים בשום מקום בעולם, ותמיד נמשיך לבנות וליצור במדינת היהודים.
(תזריע מצורע תשעז)

הפוסט מתכון לאהבת אחים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תהליך עצמאות שמח

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Sun, 13 Sep 2020 05:20:28 +0000

פרשנים רבים תוהים מדוע חג השבועות מוזכר בתפילה ובחז"ל כיום מתן תורה וכחג מתן תורה, ואילו בתורה הגדרת היום ככזה כלל אינה מופיעה. בציווי החשוב בתורה אנו רואים שני פסוקים חשובים. הראשון: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ". הפסוק השני: " וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו חוקת עולם בכל מושבותכם לדורותיכם". באף אחד מהפסוקים לא מדובר על מתן תורה.
שתי גישות מובילות במפרשים. האחת שברור שמתן תורה היה ב- ו' סיון, בחג השבועות, ודווקא משום כך אין מה להזכיר זאת, כי אין לצמצם את מתן תורה ליום אחד. מתן תורה הינו הוויה קבועה וחוויה מתמשכת. כל יום מחדש אנו אומרים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". הגדרת יום אחד כיום שיא, מורידה את חשיבות שאר הימים. יתרה מכך, מתן התורה בהר סיני הוא המופע והאירוע המכונן בחיי העם היהודי ולכן אין לציין זאת בחג ייחודי.
אסמכתא לכך רואים המפרשים בדיבר הראשון "אנכי ה", שהוא אבן הראשה לעשרת הדיברות, אך הוא אינו במניין המצוות. הוא אינו נספר כמצווה, דווקא מפני שדיבר זה הינו "צאת הצירים" לכל התורה.
הגישה השנייה מובילה את הטענה כי "הציר" שמוביל את המועדים הינו הציר של השנה החקלאית. חג הפסח הינו חג החרות ותחילת הקציר וממנו אנו סופרים חמישים יום לסוף הקציר ולהבאת העומר. אנו מודים לקב"ה על התבואה ומכירים תודה על כל הטוב שעשה עימנו. זאת מהות חג השבועות כפי שמופיע בתורה.
אנו מבינים שאין מקום לגאווה ולתחושת כוחי ועוצם ידי. נהפוך הוא. אנו סופרים את העומר בתקווה ובתפילה שהתבואה לא תינזק מגשם מאוחר או משאר מזיקים ונזכה להביא למקדש את ביכורי אדמתנו.
גישה זו נתמכת בכך שבפסוק י' מתארת התורה בדיוק את התנאים. כאשר נגיע לארץ, ונהיה מחוברים לקרקע ונגדל בה את תבואתנו, אז נהיה חייבים להביא את "עומר ראשית הקציר" אל הכהן.
החיבור של שבועות למתן תורה החל בתקופת התלמוד ומופיע במסכת פסחים ובעיקר בנוסח התפילה " חג מתן תורתנו" . יום זה הינו ו' סיון וכמו שאומר ר' אלעזר שצריך לשמוח במאכל ובמשתה מכיוון "שיום שניתנה בו תורה הוא".
לענ"ד ניתן להציע גישת אמצע המתפתחת על פי היסטוריה של עמנו.
חג החרות הרוחנית והפיסית של עמנו מתחיל ביציאת מצרים בליל הפסח ומסתיים לאחר חמישים יום עם קבלת התורה במעמד הר סיני ויציאתנו הסופית לחירות רוחנית כעמו של הקב"ה, ובמקביל קיומנו כבני חורין בארצנו והבאת הביכורים. לא לחינם נקרא החג "עצרת" במספר מקומות בתלמוד וגם הרמב"ן עומד על כך.
לכן תהליך העצמאות כולל שלשה שיאים בחיי העם. הראשון הינו יציאת מצרים שאנו מציינים בפסח. השני הינו קבלת התורה שאנו מציינים בגמר ספירת הימים למעמד מתן תורה בשבועות. השלישי הינו הבאת הביכורים בארץ ישראל שאנו מציינים גם כן בחג השבועות.
לאחר חורבן בית ראשון ובוודאי שלאחר חורבן בית שני, עם ישראל מתחיל להסתגל לחיי גלות. היכולת להביא כבני חורין את ביכורי אדמתנו למקדש ניטלה ממנו. נשארו רק שני שיאים לציין ולכן הולכת המסורת והתפילה ומתמקדת במסרים העיקריים שצריך לשמור בגולה והם: יציאת מצריים ומעמד הר סיני. אז נוצר בתפילה הנוסח "חג מתן תורתנו".
היום, מששבנו לאדמתנו וחוגגים אנו עצמאות פיסית ורוחנית על אדמתנו, אנו יכולים להניף שוב את שלושת השיאים ולחגוג את חג חרותנו כתהליך עצמאות שלם המתחיל בפסח, עובר דרך יום השואה, הזכרון והעצמאות ומסתיים ביום מתן התורה ויום ציון עצמאותנו הכלכלית החקלאית בהבאת הביכורים.
(אמור תשעז)

הפוסט תהליך עצמאות שמח הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דרור- רק בארץ

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Thu, 10 Sep 2020 07:43:26 +0000

בפרשת אמור עסקנו בביכורי הארץ ובפרשת בהר אנו עוסקים במצוות העיקריות שמחזקות את אחיזתנו בארץ כעם בן חורין. "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' ". האם לא ידוע לנו שהקב"ה נתן לנו את הארץ ? מדוע התורה מדגישה זאת? אלא, שהדגשה באה ללמדנו, כי הארץ אינה רק "גמול" לאחר ארבעים שנות מדבר. נתינת הארץ הינה תנאי ו"פלטפורמה" לצורך הגעה לשיאים גבוהים יותר בעבודת ה' ובחיי החברה של העם.
הפרשה מביאה את מצוות השמיטה ומצוות היובל כהשלמה ליום השבת על רצף אחד של חיבור וברית בינינו לקב"ה.
יום השבת הינו האות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש". השבת הינה הברית בין היהודי הפרטי לבין ה' בהקשר לבריאה והתנהלות העולם.
השמיטה שחלה בשנה השביעית הינה " השבת " של הקרקע והחיים הכלכליים החקלאיים של העם כחברה וכקהילה "ושבתה הארץ שבת לה".
היובל בשנה החמישים הינו המועד להסדרה מחדש של כל המבנה החברתי, הכלכלי והלאומי כפי שהיה בכניסה לארץ עם חלוקת הנחלות לכלל השבטים.
לפיכך נכון לראות את השבת, את השמיטה ואת היובל כמצוות שונות אך על אותו רצף הגיוני. מהות המצווה הינה "פסק זמן" וחשבון נפש. פסק זמן מהשגרה ומהמחשבה שאנחנו באמת שולטים על הקורה אותנו . פסק זמן מהמחשבה כי כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה.
היהודי הפרטי בכל מקום בעולם מציין את פסק הזמן הזה אחת לשבוע ביום השבת. בארץ ישראל עולה היהודי לרמת שלמות חברתית וכלכלית טבעית ומציין את פסק הזמן גם בשנת השמיטה.
היובל הינו מועד של חשבון נפש כללי לכל הסדר הקיים והחזרתו למצב היסוד הבריא לכלל החברה.
היובל מציין בעיקר "שיווין הזדמנויות" מחדש לכל המשפחות. אין טייקונים לאורך שנים ויובלות ומאידך אין עניים לנצח. בכל חמישים שנה יש למשפחה אפשרות להתחיל הכל מחדש ולזכות בהזדמנות חדשה לחיים טובים יותר.
לא לחינם מופיעה המילה הייחודית "דרור" רק במצוות היובל " וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" . לכאורה מדוע התורה לא משתמשת במונחים הידועים "שבתון" או "יציאה לחופשי ", אלא דווקא במילה "דרור "?
אלא, שיציאת עבדים לחופשי עדיין משאירה את המצב הבסיסי על מכונו. האדונים נשארים עשירים והעבד המשוחרר נשאר עני וטרוד מחדש איך ירוויח את לחמו.
"דרור בארץ" משמעותו חופש מוחלט תוך שוויון מוחלט לכולם. אין עשירים ועניים. כולם באותו סטטוס ולכולם הזדמנות שווה לקראת היובל הבא.
ואולם, אם היובל הינו הפתרון הסוציאלי האידיאלי, מדוע בתים ב" ערי חומה" ניתן לפדות תוך שנה ואם לא עשו זאת, נשארים הם לנצח בידי הקונה והיובל לא חל עליהם ?
ניתן לענות מזווית ביטחונית מעט.
ערי חומה נבנו כערים מרכזיות להגנה על האוכלוסייה ועל המרחב כולו מול אויב חיצוני. הן נבנו ליד מקורות מים ובתוואי קרקע שאפשרו הגנה יעילה. זאת ללא קשר מיידי לחקלאות ולשדות במרחב.
היושבים בעיר מבינים שהם מגנים על חייהם ועל רכושם עד סוף הדורות. לכן הם מסכנים את חייהם.
אם ידעו תושבי ולוחמי העיר שתוך מספר שנים רכושם עובר לאחרים, לא תהיה להם מוטיבציה להילחם מול האויב. הם יעדיפו להיכנע ולהציל את נפשם.
לכן ערים אלו הן היוצאות מן הכלל ביובל והבתים שם לא חוזרים לבעלים המקוריים.
רואים אנו אפוא איך ארץ ישראל מהווה את המסד לשלמות הן בעבודת ה' והן בחברה שוויונית ציונית ויהודית, כאשר גם אז הביטחון נמצא במרכז.
(בהר תשעט)

הפוסט דרור- רק בארץ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

״סוף מסלול״

יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ל — Tue, 08 Sep 2020 11:49:02 +0000

במוקד הפרשה עומד כמובן סיפור מי מריבה , שבסופו משה מכה את הסלע ומוציא ממנו מים, אך במעשהו זה מאבדים הוא ואהרון אחיו את הזכות להכנס לארץ.
באופן מפתיע אין טענות בתורה לבני ישראל. אין להם מים והם שוב באים בטענות ״וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה׳״ (כ׳ ג׳). לכאורה טענתם דומה לרבות בעבר ולזו שבהמשך הפרשה , (שם נענשו במתקפת נחשים) .אולם פה אין טענה לעם ישראל. נהפוך הוא טענת ה׳ הינה למשה ואהרן והם נענשים באופן חמור ביותר ושאינו קשור בשום אופן לחטאם. אין פה עונש חינוכי של מידה כנגד מידה , ולא ברור במה באמת חטאו.
פסוק יב׳ אומר ״ ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרון יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם״. אפשר לחשוד במשה ובאהרון באמונה בה׳ ???
הפרשנים ובראשם רש״י ומולו הרמב״ן מובילים גישות שונות . לפי רש״י משה חטא בכך שהיכה בסלע ולא דיבר אליו, לפי הרמב״ן חטא בגאווה כשאמר ״ נוציא לכם מים״ כאילו הוא ואהרון עושים את הנס ולא ה׳.
אברבנאל מסביר כי חטאם האמיתי היה שנים רבות מוקדם יותר , של אהרון בחטא העגל ושל משה בחטא המרגלים . כבר אז נענשו עקרונית באי כניסה לארץ . פה היה ״הטריגר״ והרגע להודיעם את העונש.
אנסה להרחיב את תפיסתו של אברבנאל על רקע מצבם ההסטורי של עם ישראל.
עם ישראל הינו בשנתו הארבעים במדבר ולפני הכניסה הסופית לארץ ישראל. כל דור המדבר שהיה בחטא המרגלים בגיל 20 ומעלה , הלך לעולמו . העם הנוכחי כבר נודד ארבעים שנה ובונה את עצמו מחדש .
זה כבר לא עם העבדים שהיה במצרים , זה לא עם עם חוסר יכולת להתמודד עם קשיים והתרפקות בכל משבר על ״סיר הבשר״ התאורטי במצרים.
העם החדש מעביר את שנותיו במדבר המאתגר, וההשרדות בתנאים קשים לא זרה לו.
מאידך העם רגיל להנהגה רוחנית ולאורך כל השנים הוא עם ביטחון כלכלי ורוחני. עמוד הענן לפניו, המן יורד כל יום והמים שופעים מבארה של מרים.
לאחר מותה של מרים נסתמה הבאר והפסיק שפע המים .העם בא בטענות למשה המנהיג שצריך ליזום ולמצוא תחליף לבארה של מרים. הם לא חוטאים באמונה בה׳ , אלא רבים עם משה והנהגתו. לכן התורה אינה רואה את התנהגות עם ישראל כשלילית.
ה׳ אומר למשה ״קח את המטה , והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך, ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו״.
ה׳ מנחה את משה ואהרון שלש הנחיות : האחת לקחת יוזמה ומנהיגות, את אותו מטה ואת אותה יוזמה שאתם הלך לפרעה ובקע את ים סוף. השניה, להקהיל את העדה ולדבר איתם כעדה וכציבור אחד מלוכד . השלישית לדבר עם הסלע לעיניהם, לדבר עם הסלע ועם עם ישראל ביחד ,ואז הסלע ישוב לתת מים.
משה לא מבין שהעם הזה הוא כבר עם חדש שעוד מעט ילחם בכניסה לארץ ויעמוד באתגרים רבים חדשים .זה כבר לא עם עבדים ולא עם שמיד רוצה לשוב מצריימה.
משה במקום לשתף אותם בבעיות ובפתרונות גוער בהם ותוקף אותם ״שמעו נא המורים״. בניגוד להנחיית ה׳ כי ידבר עמם ועם הסלע , וייצור מנהיגות משתפת , משה ממשיך את דפוס המנהיגות הרגיל קרי, הטענות לא לגיטימיות והפתרון יהיה בידי ה׳ ללא שיתוף העם.
זאת מנהיגות שלא מתאימה לדור הכניסה לארץ ישראל. עתה צריך ליצור מנהיגים ומפקדים שיוכלו לשלב הנהגה טבעית עם אמונה בה׳ וסיוע מגבוה.
לכן פסוק יב׳ אומר ״ לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ״. מהות הענין שמנהיגות אהרון ומשה שאינה משתפת לא תאפשר להם להביא ולהוביל את העם לארץ וממילא לא יכנסו בעצמם.
לכל מצב יש להתאים את המנהיגות הנדרשת , ולעם שבסוף מסלול ההכשרה ,מסלול ארוך של ארבעים שנה, נדרשת מנהיגות בסגנון שונה, מנהיגות משתפת.
(חוקת תשעד)

הפוסט ״סוף מסלול״ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.