מי שעומד מאחורי היוזמה הוא הרב ד"ר מיכאל אברהם. הרב אברהם הגיע זה מכבר למסקנה שהחלוקה הישנה והמקובלת בין ציונות דתית לחרדיות, חלוקה שקו פרשת המים שלה נסוב סביב הזהות הציונית והמחויבות למדינת ישראל היא במידה רבה חלוקה אנכרוניסטית. אמנם 'אגודת ישראל' הוקמה מתוך תפיסה אנטי ציונית, אך בעקבות השואה והקמת המדינה ובחלוף השנים, ההתנגדות החריפה לציונות כבר אינה נחלת רוב החרדים. אמנם, המלחמה הנוכחית מוכיחה שהמחויבות והמסירות למדינת ישראל בשטח, היא עדיין גורם המבחין בין הציבור החרדי לבין הציבור הציוני הדתי (לצד חובת הגיוס והשירות הלאומי, הלגיטימיות של לימודי ליבה ושל יציאה לעבודה), ועם זאת, למרות שרוב הציבור החרדי אינו מחויב באופן הזה לפרויקט הציוני ולא רואה בו ערך דתי, הפכה מדינת ישראל לעובדה קיימת גם בעיניהם, וחלקים גדולים מתוכם מחזיקים בעמדות ימניות. שאלת הגיוס אינה נובעת מתוך התנגדות למדינה, לשגשוגה ולביטחונה, אלא מעליית תפיסת חשיבות לימוד התורה לאורך שנים רבות, ובעיקר מחשש לחילונם של המתגייסים.

במניפסט שפרסם לפני כשנתיים ביטא זאת הרב אברהם באופן ציורי: "לא מזמן נמצא בספריית בודליאנה באוקספורד פרק לא מוכר של 'הנסיך הקטן', מאת אנטואן דה סנט אקזיפרי. מסופר בו על ביקורו של הנסיך הקטן במדינת יעקב ביום העצמאות העשרת אלפים להקמתה. 'על מה אתם מתווכחים כל הזמן?', שאל בתמיהה כשראה קבוצות-קבוצות של אפורי שיער מתווכחים בכל קרן רחוב. על בגדיהם של מחצית מהם היה סימון שחור, ועל מחציתם האחרת – סימון לבן. 'אנחנו, שחורי השיער ולבני השיער, חלוקים בשאלה האם צריך להקים את מדינת יעקב' ענו לו. 'אבל היא כבר קיימת עשרת אלפים שנה, ונראה שכולכם מתייחסים אליה באותה צורה בדיוק', תמה הנסיך".
קו הגבול החדש בעולם הדתי לא עובר אפוא בעיקר בסוגיה הציונית, אלא בשאלת המודרניות והפתיחות לעולם. חשבו, לדוגמה, על הרבנות הראשית. כל מי שמכיר את השטח יודע היטב שהזיהוי בין גמישות הלכתית ומודרניות של הרב או הדיין לבין יחסו לציונות הוא שגוי בעליל. הרבה יותר חשובה עמדתו ביחס לנשים, ביחס ללימודים אקדמיים, ליצירה תרבותית וביחס ליישום ההלכה במציאות ימינו. אבל הדבר לא מפריע לנו להתכתש שוב ושוב בשאלת זהותו הציונית או היעדרה.
בשנים האחרונות הועמק שיתוף הפעולה בין חרדים לחרד"לים כנגד המגמות הליברליות. החרדים והחרד"לים משתפים פעולה, כשלא תמיד ברור מי המוביל ומי קיצוני יותר. ראו מה קורה במאבקים כנגד מתן מעמד כלשהו לזרמים הלא-אורתודוקסיים, מעמד הנשים, יחס ללהט"בים או שינוי כלשהו בהליכי הגיור בישראל.

השאלה היא היכן נמצא כל מי שאינו מסכים לקואליציה הזאת? מי מייצג אותו? המנהיגות החרדית ודאי לא (למרות שיש לא מעט חרדים שתומכים בעמדות מתונות ומודרניות יותר), אבל גם המנהיגות הציונית-דתית הקיימת היא חרד"לית-שמרנית, כך נוצר מצב שאין שום ביטוי ציבורי לעמדות אחרות בציבור הדתי והחרדי. המחנה הדתי המתנגד לקואליציה החרדית-חרד"לית הוא כרגע מושתק. אין לו נוכחות ואין לו ייצוג בשיח הציבורי כיום. הנתיב השלישי קם מתוך מחשבה שהגיע הזמן להשמיע ולהנכיח את קולו של המחנה הזה. המכנה המשותף הבולט בין חבריו הוא סביב נושאים של חירות ומוסר: מקומה של הדת במרחב הציבורי והמודרני, שוויון לנשים, מתווה הכותל, ההתמודדות עם סירובי גט, סמכותה המופרזת של הרבנות הראשית (המונופול על גיור, נישואין וכשרות), כפייה דתית, מדיניותם של בתי הדין הרבניים, יחס ללהט"בים, זכויות הפרט, שילוב חרדים בצבא ובכלכלה, היחס לזר ולזרמים יהודיים אחרים, היחס ללא יהודים וכדומה.
הנתיב השלישי נוצרה 'מהשטח'. מי שקם ועשה מעשה היה אברהם יהושע אינדיג, צעיר חרדי בוגר ישיבת סלובודקה, ותלמיד של הרב אברהם, שהחליט לפנות לשורה ארוכה של אישים במחנה החרדי והדתי-לאומי ולצרפם לתנועה שתחבר את הגושים המודרניים והפתוחים יותר בשני המחנות. הוא זכה להיענות מרשימה (הקוראים מוזמנים להציץ באתר התנועה ולהתרשם). מספרם ומעמדם הציבורי של החברים החרדים בתנועה קטן מזה של החברים מן הציונות הדתית. אין פלא בדבר שהרי, לפחות בשלב זה, עצם מעמדה של התפיסה המודרנית-ליברלית בתוך הציונות הדתית גבוה בהרבה ממעמדה בעולם החרדי. יחד עם זאת, החברים החרדים בקבוצה כבר הוכיחו בעבר שיש להם יכולת לטלטל את החברה החרדית ולשנות מהלכים בקרבה: אם בהקמת ישיבות תיכוניות לצעירים חרדים, שותפות בהקמת הנח"ל החרדי והקמת ישיבות הסדר חרדיות. כך שיש מקום לאופטימיות גם לגבי המאבק העקרוני על המודרניות. בעיקר יש מקום לאופטימיות מפני שבשורתה החדשנית של הקבוצה החדשה הוא בשיתוף הפעולה שבין אגפים מודרניים ופתוחים בשני המגזרים.

כנגד הקולות השמרנים והמסתגרים הנתפסים כמייצגים גם את העולם החרדי וגם את הציבור הדתי לאומי, שיתוף הפעולה בין החרדים לאנשי הציונות הדתית בנתיב השלישי עתיד להוכיח שגם בתוך העולם החרדי יש קונים לבשורה המודרנית (המתונה), והיא אינה נחלתה הבלעדית של קבוצת קצה "המושפעת מהרפורמים", כפי שרבים מהחרד"לים אוהבים לכנותה. התנועה מצפה שהקבוצה החדשה תסייע לחרדים המודרניים לבדל את עצמם מהחרדיות הקיצונית ובכך יחושו חופשיים יותר לא להיות כפופים לנורמות ולערכים שמכתיבים המרכיבים השמרניים שמהווים את המנהיגות החרדית הקיימת. בה במידה מטרתה גם לשחרר את בעלי הזהות הציונות-דתית מהמחויבות למנהיגויות הקיימות ומראיית החרד"לות כמודל אידאלי (וממילא, מתפיסה עצמית בעייתית של 'לייטים'). אפרופו הזהות, נושא הזהות, מתברר, הוא נושא רגיש שהשפיע על שמה של התנועה החדשה. בתחילה השם שנבחר היה – הזהות השלישית – הנבדלת משתי הזהויות ה'ישנות', אבל בהמשך התברר שלאנשים קשה להחליף 'זהויות' ולפיכך, נבחרה המילה 'נתיב', כדי לבטא מסלול שונה.

שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים שחברו ל'נתיב השלישי' בולט במיוחד כעת על רקע המלחמה המתמשכת, ונוכח העמידה מנגד של הציבור החרדי בשעה גורלית זו שבה אנו מצויים, שבה יש צורך באלפים רבים של מתגייסים להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים הקיומיים. הדבר נכון גם לגבי השילוב בלימודי ליבה ובהשתתפות בחיים הכלכליים שיכריעו את עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. החברים החרדים ב'נתיב השלישי' מזדהים לחלוטין עם הצורך לשלב את הציבור החרדי הן בעולם הכלכלי והן בעולם הגיוס (בדרך ובמינונים שונים). כאמור, לחלק הזה של החברה החרדית אין קול ציבורי ואין מנהיגות.

ברוח דברים אלה נוסח גילוי דעת של הקבוצה החדשה: "אנו, החתומים מטה, חברי תנועת 'הנתיב השלישי', מוחים כנגד החקיקה העולה בימים אלו להצבעה בכנסת, ולפיה תינתן גושפנקא חוקית להשתמטות המונית של סקטור שלם באוכלוסייה, ללא הבחנה אמיתית בין לומדי תורה ושאינם כאלו, וכל זאת בעת מלחמה קשה. למרבה הכלימה, מובילות את הצעד הזה המנהיגות הרבנית והפוליטית של כל המפלגות הדתיות והחרדיות בישראל, שלכאורה עושות זאת בשם התורה. זוהי מנהיגות שאיבדה את הבושה; שחרגה מכל אמת מידה תורנית, הלכתית ומוסרית, ויוצרת חילול ה' נורא שלא נשמע כמוהו.

"…אנו סבורים שחובה הלכתית ברורה וגמורה היא על כל צעיר חרדי להתגייס למלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר, וכי בניגוד לתירוצים הנשמעים מפי ההנהגה הפוליטית והדתית ניתן להגיע למתווה גיוס הכולל השלכות כלכליות אישיות ומוסדיות, אשר יוביל לעלייה דרמטית בשיעור הגיוס של הצעירים החרדים, לצד יצירת מסגרות המאפשרות שמירה מוקפדת על אורח החיים החרדי… יש לציין, פרטים מסוימים בניסוח הזה לא היו מוסכמים על כלל חברי הקבוצה, ולכן בינתיים גילוי הדעת טרם פורסם, אבל רוחו הייתה מקובלת על רוב חבריה ככולם".

כדרכן של קבוצות מסוג זה, ניכרים בקבוצה גם דיונים אידיאולוגיים ערים (לעיתים על קוצו של יוד), או סוגיות תיאורטיות. כך למשל התקיים דיון האם יש לשאוף לשינוי תפיסת העולם החרדית ביחס למשמעות השירות הצבאי, או רק לשינוי פרקטי של ההתנהלות החרדית. ברוח זו, התעורר גם ויכוח האם לצרף לקריאה הפומבית בסוגיית הגיוס גם קריאה מפורשת שלא להצביע עבור שום מפלגה או אדם שיתמכו ב'חוק הגיוס', המעגן מבחינה משפטית את השתמטות רוב החרדים המצויים בגילאי השירות ממילוי חובתם. היו גם ויכוחים על מינוני הגיוס, על המקום ששאלת הגיוס צריכה לתפוס בפעילותנו ועוד.

התנועה מפעילה כבר אתר אינטרנט הנושא את השם 'הנתיב השלישי'. באתר מתוארים דרכה וערכיה של התנועה, וכמובן שגם ניתן להצטרף באמצעותו לפעילות. בחודשים הקרובים מתוכננים גם יציאה לציבור בקריאה להצטרפות לתנועה, כמו גם הקמת תאים ברחבי הארץ וגם קיום כנס השקה פומבי גדול, שבו ישתתפו רבים, מן המחנה החרדי והמחנה הציוני-דתי גם יחד, בתקווה לשיתוף פעולה פורה במאבקים שעוד צפויים בשנים הבאות.

התנועה מתכננת לעודד ולסייע ליוזמות מתוך החברה החרדית והציונית-דתית להקים מוסדות ברוחה, שיחנכו למחויבות לתורה, וביחד עימה גם לערכים דמוקרטיים, לחשיבותה של השכלה, לאוטונומיה ופתיחות מחשבתית, יספקו כלים לפרנסה וכמובן יעודדו תרומה לחברה. השאלה האם וכיצד להיכנס לעולם הפוליטי נמצאת כעת על שולחן הדיונים של התנועה החדשה. מצד אחד, הקבוצה אינה רוצה להיכנס למחלוקות של ימין-שמאל, כלכלי ומדיני, שכן חבריה משתייכים לכמה וכמה גוונים (ברובם סביב המרכז), ומטרתה היא קידום תפיסות דתיות ויחסי דת ומדינה; מצד שני, אין תחליף שישווה בעוצמתו לכוחו של המגרש הפוליטי. הסוגיות הללו עדיין מחכות להכרעה. 'הנתיב השלישי' קוראת לציבור המאמין בדרכה להצטרף לתנועה (דרך אתר 'הנתיב השלישי') ולתת ביטוי לנתיב שנוכחותו בשטח ברורה וקיימת, אבל עדיין לא קיבל ביטוי ציבורי הולם.

הפוסט הנתיב השלישי – סיפורה של קואליציה חדשה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרב דניאל שילה, קדומים

מרב לרנר מראיינת את יאיר שלג בגיליון "שבתון" של פרשת ויחי, אודות מחקרו על ה"חרדלות". כמי שרואה עצמו כאחד מנשואי המחקר, אבקש להציג מבטים נוספים.

הצטרפתי לבני עקיבא בכיתה ה' בשנת תש"ט. המטען הדתי שלנו, הן הרעיוני והן ההלכתי, היה דל ביותר. ריקודי בנים ובנות היו חלק ניכר מהבילוי בסניף, ולא ראינו בכך כל קושי. זה היה דבר תמים. המדריכים כיוונו אותנו ללכת לישיבה בכפר הרא"ה. גילינו שהריקודים הללו אסורים על פי הלכה. הרבנים לא התייחסו לנושא אז, בבחינת "דבר שאינו נשמע". כשהמשכנו ל"כרם ביבנה" גילינו גם את חובת כיסוי הראש לנשים, דבר שלא היה מצוי כמעט בקרב אימותינו. המשכנו להיות חברים בבני עקיבא, אך שאלת הריקודים לא ירדה מסדר היום, והיו ויכוחים על כך כל העת. מי שמחויב להלכות ברורות, לא אמור להיקרא בכינויי גנאי.

מה שנכתב אודות המחקר המדובר, עדיין מסתיר את שורש עוצמת הוויכוח. והוא :שאלת מקור הסמכות. נושא זה לוקה בחוסר שקיפות. חוששים לדבר עליו. ממפגשים ודיונים בהם לקחתי חלק לאורך עשרות שנים, מתבססת אצלי ההרגשה כי קיימת אצל אנשים בציונות הדתית, התכחשות או חוסר מודעות, לאמונה הקדומה שהתורה אינה יצירת אנוש, כי אם צו אלוקי. אלה רואים עצמם רשאים לשקול, אם מה שנראה בעיניהם כערכים אוניברסליים ליברליים עדיפים על הצו התורני או לא. מצווה כמו ברכת כוהנים, שעושיה  יורשים את הזכאות לכך, מנוגדת לערכים הליברליים. האם תבוא דרישה שהם ייבחרו מחדש כל שנה?

לפני עשרות שנים בא הדבר לידי ביטוי בנושאי המדינה והשרות הצבאי. הצטרפתי לבני עקיבא בשנת תש"י . הייתה אווירה כללית של חובת ההתיישבות והגנת הארץ. היה ברור שמתגייסים לנח"ל, כדי לקיים שניהם. אולם, הייתה זו שחיה עם הזרם הכללי. לא שמעתי בבני עקיבא את המושג "מלחמת מצוה". בספר שיצא במלאת חמישים שנה לבני עקיבא, מוזכר לראשונה המושג "מצוות יישוב ארץ ישראל", רק בשנת תשכ"ח. שאלתי על כך את אחד מעורכי הספר, והוא השיב לי שאין דבר כזה בכלל, ושזוהי המצאה של הרב צבי יהודה..

אחרי מלחמת ששת הימים, רווח גם במחוזותינו הרעיון של "שלום תמורת שטחים". הייתי חבר צעיר בהנהלת המפד"ל. טענתי שם שאין לנו זכות על ארץ ישראל כי אם חובה כלפיה, והייתי בעיני רבים שם כמצחק. היום הרעיון הזה קנה שביתה בלבבות רבים והוא מצוי בשיח. הוא מצוי בקרב רוב מתיישבי יש"ע. זו השפעתם של אנשים כרב לוינגר וחנן פורת, תלמידי הרב צבי יהודה זצ"ל.

בינתיים לימד אותנו גם הרב סולובייצ'יק זצ"ל, "שריבונות יהודית בארץ ישראל היא מיסודות של ירושה וישיבה" (חמש דרשות). יום העצמאות, אפוא, אינו רק יום הודיה על מתנה שקיבלנו, אלא יום ייסודה של מצות יישוב ארץ ישראל בכלל. הדרישה להחלת ריבונות יהודית על כל הארץ, היא לפיכך דרישה הלכתית. דמות ידועה מקרב ה"ליברלים" האשימה אותנו פעם ב"הכפפת ההלכה לפוליטיקה". אנו החרדל"ים מאמינים שהפוליטיקה צריכה להיות מודרכת על ידי ההלכה, במקום שהדבר אפשרי.

אין כל סתירה בין דבקות בהלכה לבין "חיים מציאותיים". אנו מוצאים גברים ונשים העוסקים במיגון מקצועות האקדמיה, מרפואה ועד משפטים ועד מחשבים ואשר על פי אורח חייהם היה שלג מגדיר אותם כחרד"ל. גם בצבא יש קצינים כאלה. קראנו שבעיזבונו של הדר גולדין הי"ד וישיבנו לקבר ישראל, נמצא חיבור על ה"מסילת ישרים" לרמח"ל, ספר השראה לחרד"ליות.

המכונים "חרדלי"ם", מבקשים לראות בתורה את מקור האידיאות. "על ידי  הרעיונות של התשובה, דעותיה והרגשותיה, כל המחשבות, הרעיונות והדעות, הרצונות וההרגשות, מתהפכים ושבים להיקבע בעצם תכונתם בתוכן הקדש הא-לוהי". הרב קוק ('אורות התשובה'). מזה שנים התבקשתי מדי פעם להרצות בבני עקיבא על רעיון תורה ועבודה. המקורות עליהם מסתמכת הרצאתי, הינם תורניים, גם בנושא ה"עבודה". נראה לי שראשוני האידיאולוגים שלנו , האדמו"ר החלוץ, ושמואל חיים לנדאו, אף הם יצאו ממקורות תורה.

ולעוד ענין: כולנו גדלנו אז בערים הגדולות בבתי ספר נפרדים לבנים ולבנות. גם בתיכון המבוקש צייטלין בתל אביב, היו כיתות נפרדות. הלימוד המעורב התקיים רק במקומות שמספר הילדים הכתיב זאת. לא ברור לי מדוע היום העירוב כה נחשב להכרחי, עד שכל המבקש להישאר במתכונת הקודמת זוכה לכינוי גנאי.

כדאי להוסיף, שה"חרדליות" איננה מונעת מהנוהגים על פיה, מלחדור לתחומים שלומדי ישיבות לא נראו בה בהמוניהם מקודם. כך למשל פריצה לתקשורת האלקטרונית, על ידי אוניית  ערוץ 7, בית ספר לקולנוע על ידי ישיבת 'תורת החיים', הליכה מסודרת ללימודים אקדמאיים בהדרכת הרב אליעזר מלמד.

לי עצמי נראה שאנשי הר המור הרחיקו בשמירת הצניעות, אולם הם נוהגים כך בכל תחום. כך הם אוסרים על הלומדים אצלם לעלות להר הבית, על אף העובדה שרבנים חשובים התירו זאת.

ועוד כדאי להזכיר. קנאות לאידיאלים אינם רק שלהם. כאשר חשבו אנשי הקיבוץ שהוא חזות הכל, הם מנעו מבניהם ומן המתחנכים אצלם לגשת לבחינות הבגרות. כך היה גם בקיבוץ הדתי. הם חששו שמי שבידו תעודת בגרות, ילך לאקדמיה ולא ישוב לקיבוץ. ישנם היום אנשים בסביבות גיל השמונים, שאין בידם תעודה זו.  אני זוכר גם שמדריך בבני עקיבא אמר לנו שהתנועה מתנגדת להליכת אנשים לסמינרים, מפני שכך לא יגיעו לקיבוץ.

ניתן לומר שהחרד"לים לא נחונו בסובלנות, אולם גם למתנגדיהם יש מה לשפר בתחום זה.

הפוסט החרד"לים משיבים לשבתון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בשנים האחרונות נדמה שהציבור הכללי צמא לדעת ולהכיר את נבכי העולם הדתי-חרדי מבפנים, ולאחר אינספור תוכניות שעסקו בחברה, כשבאים לדבר על הציבור החרדי, כבר למדנו להבדיל בין חסידי ליטאי, בין החרדי המודרני לשלל החסידיות הקיימות.

ויש שמחלקים גם את הציבור הדתי לאומי ל-3 פלגים: מיינסטרים מרכזי-בורגני של הציונות הדתית, אלו שאין להם הגדרה אידיאולוגית חד משמעית, שמונים כשני שליש מן המגזר, ולצידו 2 קבוצות אידיאולוגיות: אלה שמגדירים עצמם כבעלי אידיאולוגיה ותפיסת עולם ברורה וליברלית המהווים כ-24% מהציבור הדתי והחרד"לים שלפי המחקרים מרכיבים כ-12-15% מהציונות הדתית. שתי הקבוצות האידיאולוגיות מנסות כל אחת להשפיע על המיינסטרים, אם לכיוון חרד"לי ואם לכיוון ליברלי.

לפני כחודש הוציא יאיר שלג, עיתונאי מוערך, חוקר לשעבר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחוקר כיום במכון הרטמן, את הספר "החרד"לים" שבא לחקור את הפלג הפחות מקובל אבל הכי מרתק שקיים בתוככי הציבור הדתי לאומי, והשפעתו לאורך שנים.

שלג חוקר את הציבור הדתי לאומי למעלה מ-20 שנה. זה החל אי שם בסוף שנות ה-90 אז שימש כעיתונאי תרבות והחברה הדתית. חברו דאז, העיתונאי והפובליציסט אמנון דנקנר ז"ל הציע לו לרגל שנת ה-50 למדינה לכתוב ספר על הציבור הדתי כדי שהקהל החילוני יבין יותר את הציבור הדתי ואת התהליכים שקורים בו, "הדתיים החדשים". משם דרכו של שלג כחוקר במכון לדמוקרטיה בתחום דת ומדינה הייתה מהירה. "התחלתי לחקור באופן שיטתי את המגזר הדתי בנושאים של דת ומדינה, כתבתי על הנושא של פינוי יישובים לקראת ההתנתקות. עשיתי בעניין הזה שני מחקרים; לפני ואחרי ההתנתקות, ניסיתי לבחון את משמעות פינוי היישובים מהבחינה החברתית, מה המשמעויות של זה, ואיך צריך להיערך לתהליך כזה. אחרי ההתנתקות בחנתי את מה שקרה בהתנתקות לאור ההנחות שהיו במחקר הראשון של לפני ההתנתקות. חוץ מזה כתבתי גם מסרים על עמדות הרבנים הבולטים והחשובים בארץ ביחס לדמוקרטיה, נושא של עולים לא יהודים וההתייחסות לסוגיה הזו, ספר על הרנסנס של היהדות בחברה הכללית, ערכתי 2 קבצי מאמרים אחד הלכה ציונית – השאלות ההלכתיות שעולות מהמפעל הציוני והעובדה שחיים במדינה ריבונית שזה שונה מחיים בגולה, אילו שאלות הלכתיות מרכזיות עולות ומה הפתרונות שחכמי ההלכה נותנם לשאלות האלה וספר שני שערכתי דן בשאלת מקומה החברתי של הציונות הדתית בחברה הישראלית", הוא מפרט.

את המחקר האחרון של יאיר במכון לדמוקרטיה הוא כתב בנושא החרד"לים, הקבוצה האידיאולוגית הקטנה אך המשמעותית בקרב המגזר הדתי לדבריו, לגביו לא התפרסם עד היום מחקר הבוחן את התופעה לעומקה.

ההיסטוריה של החרד"לות

את תחילת החרד"לות שלג מסמן בשני תאריכים היסטוריים, אותם הוא מגדיר כהריון ולידה; ה'הריון' החל בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, כאשר קבוצה בישיבת כפר הרא"ה מתחילה להתגבש עם ביקורת על מה שקורה בבני עקיבא מבחינה דתית, הריקודים המעורבים, אי הקפדה על ההלכה בכל מיני תחומים, וגם, הפריע להם מאד ש'הגשמה' בבני עקיבא נחשבת רק אם הולכים לגרעין נחל ואז לקיבוץ הדתי, הם רצו שגם הליכה לישיבה תחשב הגשמה תנועתית.

הם התגבשו כקבוצה ולימים היו הראשונים שלא הלכו לגרעין נחל אלא לישיבה – כרם ביבנה שהפכה לישיבת ההסדר הראשונה. הלימודים שם לא הספיקו להם, אז הם חיפשו ישיבה גבוהה, הגיעו למרכז הרב והחיו את הישיבה שלאחר פטירתו של הרב קוק ועד אמצע שנות ה-60 הייתה ישיבה מאד זניחה. בתחילת שנות ה-70 התרחשה ה'לידה', כאשר התלמידים הצעירים שהגיעו למרכז הרב הקימו משפחות וילדיהם הגיעו לגיל ביה"ס וכמעט כולם גרו בשכנות לישיבת מרכז הרב בקריית משה, שם היה ביה"ס ממ"ד 'מימון' שהיה כמו הממ"דים של אותם ימים, בהם לימודים מעורבים של בנים ובנות, מורות שלא חבשו כיסוי ראש ומערכת השיעורים כללה לטעמם מעט מדי לימודי קודש. כשביה"ס מימון גדל ל-2 כיתות לשכבה, הם ביקשו להפריד – כיתה לבנים וכיתה לבנות. ביה"ס לא הסכים, אז הם הקימו את ביה"ס נועם שהיה נפרד. כשביה"ס נועם נולד, נולדה איתו יחד החרד"לות. ובדומה, כאשר לא נתנו לקבוצה שגדלה לבצע הפרדה מגדרית בבני עקיבא, הם הקימו את תנועת הנוער אריאל.

"תקופת הפריחה של החרד"לות נמשכה כ-20 שנה, עד אמצע שנות ה-90", מסביר שלג. "כל תופעה חדשה ממצה את עצמה. במשך 20 שנה החרד"לות הייתה האוונגרד של אותו זמן מול ההנהגה הותיקה ובהמשך היא נהייתה בעצמה משהו שמרני, כביכול רצו משהו חדש.

"החרד"לות רצתה לתת לציונות הדתית מעמד מחודש בחברה הישראלית. עד מלחמת יום הכיפורים הציונות הדתית הייתה די שולית בחברה הישראלית והחרד"לות באה ואמרה מול החילונים ומול החרדים – WHAT THEY CAN DO WE CAN DO BETTER , להיות מגשימים ציונים לא פחות טוב מהציונות החילונית ולהקפיד במצוות לא פחות טוב מהחרדים והשילוב הזה שעונים בו זמנית גם לחילונים וגם לחרדים משך הרבה צעירים.

"אחרי 20 שנה החרד"לות הפכה מנכס לנטל כי החלה ביקורת, בעיקר חילונית על החרד"לות והקיצוניות והציונות הדתית לא נתפסה כל כך טוב בגללם. בנוסף, לציונות הדתית יש נטייה לאמץ באיחור מסויים את התהליכים שקורים בחברה החילונית, בגלל שהיא רואה את עצמה חלק מהאליטה הכללית והיא לא רוצה להיות בשוליים, כך שאם בשנות ה-50 וה-60 האליטה החילונית הלכה לכיוון התיישבות וביטחון אז בשנות ה-70 הציונות הדתית הלכה לכיוון התיישבות ובטחון ואם בשנות ה-80 ותחילת ה-90 העולם החילוני הלך לכיוונים של תרבות, תקשורת ופמניזם, אז בדיליי מסויים גם הציונות הדתית בשנות ה-90 החלה לעסוק בתקשורת, תרבות ולאמץ נורמות פמניסטיות".

"הציר הלאומי הוא ציר הזהות המרכזי החד משמעי של הציונות הדתית, יותר מאשר הזהות הדתית"

נשארים ימניים

שני שליש מהציבור הדתי לאומי, המכונה כאן "הבורגני" באורח החיים היומיומי קרובים יותר לליברלים. אותם בורגנים רואים טלוויזיה קוראים תקשורת כללית, הולכים לסרטים והצגות, מבלי לקבל היתר מרב. בנושא חינוך הילדים רבים מהם שולחים את ילדיהם למוסדות של החינוך החרד"לי למרות שאורח החיים בבית ליברלי, כי הם חוששים מהחילון של הילדים. אפשר לומר שהם מתייחסים לחינוך היותר דתי כסוג של חיסון.

עם זאת שהציבור הדתי החל להתקרב לקו הליברלי ולאמץ מגמות מהציבור הכללי בתחום התרבותי והדתי, ביחס לתחום הפוליטי הם נשארו בצד הימני של המפה הפוליטית.

שלג: "בשעה ש-85% מהציונות הדתית מגדירים עצמם ימין, בתחום הדתי יש מנעד רחב של עמדות. למעשה הציר הלאומי הוא ציר הזהות המרכזי החד משמעי של הציונות הדתית, יותר מאשר הזהות הדתית. ורואים את זה גם בפוליטיקה: אנשי הציונות הדתית יפרשו מהממשלה אם יפגעו בהתיישבות ביו"ש אבל לא יפרשו מהממשלה אם הרבנות הראשית תחליט לבטל את היתר המכירה של שנת השמיטה. הם די הפקירו את עניין הדת במדינה לחרדים שקובעים את הנורמות בתחום".

"אנשי הציונות הדתית די הפקירו את עניין הדת במדינה לחרדים שקובעים את הנורמות בתחום"

לציוני דתי מן המניין יש שלושה קטבים של זהות: הקוטב הדתי, הקוטב הלאומי והקוטב המודרני מערבי – ליברלי. בתוך קטבים אלו נעים המיינסטרים של הציונות הדתית, אך על פי שלג, החרד"לות שוללת את הקוטב המערבי ליברלי. "אצלה מבחינה ערכית יש רק שני קטבים – הדתי והלאומי, ומבחינתה כל הזהות הלאומית אמורה לינוק מהזהות הדתית. זו הייתה תפיסת הרב קוק, אבי החרד"לות", הוא מסביר.

הפיצול של החרד"לים

לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, נפרדו דרכיהם של ממשיכי דרכו הרב שפירא, שהיה יהודי הלכתי ציוני שהאמין שמה שאסור בהלכה אסור ומה שמותר מותר, אין לו יומרות להקפיד מעבר להלכה, והרב טאו שהיה קרוב לרוחם של הרב קוק האבא והבן ותבע מעצמו ומתלמידיו לא רק עמידה בקריטריונים הלכתיים, אלא קדושה, טהרה והתעלות נפשית מעבר לדרישות ההלכה. הרב שפירא נשאר לנהל את ישיבת מרכז הרב והרב טאו הקים את קהילת הר המור. בנקודה זו הזרם החרד"לי התפצל, כאשר אנשי הר המור הם הרבה יותר קנאים מבחינה דתית מאנשי מרכז הרב אך דווקא בתחום הפוליטי אנשי הר המור יותר זהירים מאנשי מרכז הרב.

שלג: "הרב טאו וישיבת הר המור התרחקו היום מהציונות הדתית, במערכות הבחירות האחרונות הרב טאו קרא שלא להצביע למפלגה ציונית דתית אלא לש"ס, גם מפלגת 'נועם' שהוקמה ערב הבחירות האחרונות ופרשה רגע לפני שריקת הסיום, הוקמה בידי תלמידיו כי הרב טאו לא היה מרוצה מזה שאנשים כמו בנט ושקד מנהיגים את הציונות הדתית. איך ניתן להעלות על הדעת שאישה חילונית וגבר עם כיפת גרוש שנשוי ללא דתיה, מעיד על עצמו שהיו תקופות שהלך ללא כיפה ואין לו השכלה תורנית, הלך לצבא אחרי תיכון ולא למד בישיבה תיכונית יהיה המנהיג של הציונות הדתית? מבחינתו הלאומיות צריכה לנבוע מהדת ואם היא לא נובעת מהדת אז מה היא שווה? טענת הרב טאו היא שאנחנו רואים בדורנו שהרגש הלאומי שהיה אצל החילונים לפני 100-120 שנה דהה, אז איזו ברית יש לנו איתם? הברית צריכה להיות עם החרדים ובתוכם לעורר לאומיות".

"מבחינת אנשי הר המור – איך ניתן להעלות על הדעת שאישה חילונית וגבר עם כיפת גרוש שנשוי ללא דתיה ינהיגו את הציונות הדתית?"

אז מה מבדל את החרד"לים מן הציבור הדתי לאומי בורגני והדתי לאומי ליברלי?

שלג: "יש הסבר קלאסי – כיוון שהליברליזם שנגדו נלחמים מתבטא בעיקר במתירנות אז התשובה היא צניעות. איפה רואים ברמה היומיומית את השפעת הליברליזם הישראלי? בלבוש, במתירנות המינית, אז התשובה הנגדית היא יותר צניעות. יסוד נוסף הוא רגשי הנחיתות של אנשי הציונות הדתית, תחושת השוליות של הציונות הדתית בחברה הישראלית שהייתה רווחת בשנות ה-30-50 למאה הקודמת והיה חשש מלהיות מזוהים עם החרדים כי החרדים באופן היסטורי נתפסו כגלותיים, נשארו תקועים בישיבות, בשעה שהציונות יצרה את היהודי החדש, הגיבור, שעובד את האדמה, אקטיבי שמעצב את גורלו והציונות הדתית רצתה להיות חלק מהיהודי החדש. בפועל רואים שאפילו אופי הלבוש בציונות הדתית קרוב יותר לעולם החילוני מאשר לעולם החרדי".

נקודת הצניעות משיקה לשני הפלגים של החרד"לות, אך קהילת הר המור מוקצנת דתית הרבה יותר.

"מבחינה פוליטית הם לא רוצים להיות שותפים במפלגה הציונית דתית. ביום-יום אפשר לראות דגשים חריפים על נושא הצניעות. מישהו סיפר לי שיום אחד הוא נכנס למכולת ליד הר המור והייתה שם חבילת מסטיקים של 'עלמה' עם ציור של ראש של אישה שבקושי מבחינים בו, ובחור מהר המור דרש מבעל המכולת שיסלק את המסטיקים האלה. זו מן קיצוניות משונה גם בעיניים חרדיות, יש מעט חרדים שיעשו מזה עניין. היום בשיטת הר המור הדגש החינוכי הוא על תלמודי תורה, חיידרים שהם יותר קיצונים מרוב החיידרים החרדים במובן הזה של כמה שפחות לימודי חול. באופן פרדוקסלי דווקא בשנים האחרונות יש יותר התפתחות אצל החרדים בנושא לימודי חול וליבה כי מבינים שבלי זה לא תהיה להם השכלה והם לא יוכלו להכנס לשוק העבודה ואצל אנשי הר המור יש במקביל הליכה לכיוון יותר תורני ואך ורק תורה".

"במכולת ליד הר המור הייתה חבילת מסטיקים של 'עלמה' עם ציור של ראש של אישה שבקושי מבחינים בו, ובחור מהר המור דרש מבעל המכולת שיסלק את המסטיקים האלה"

מאיפה הגיע האנטי של קהילת הר המור ללימודי הליבה?

"המילים שהכי רווחות בעולם הר המור הן קודש, קדושה טהרה, הרבה מעבר לדרישות ההלכה. יש תפיסה בהר המור, של הרב טאו, שרואה את היהדות בתור משק שמספק את צרכיו בעצמו ולא נזקק להשתמש בייבוא חיצוני. יש לנו תרבות של 3000 שנה, קדושה וטהורה, אנחנו צריכים את הגויים שילמדו אותנו דברים?

"צריך להבין שהעולם החילוני לא קפא על שמריו בעשורים האחרונים, וגם נעשה יותר ליברל. מול המתירנות הזו של העולם החילוני יש אנשים בעולם הדתי שאומרים צריך להגביה את החומות עוד יותר ממה שהיה פעם, כי פעם החילונים היו לאומיים, היה חשוב להם התיישבות ובטחון, היום יש שחושבים שגם הנושא הציוני פחות מעניין אותם, אז 'מה לנו ולהם?'".

כמה היה מרתק עבורך, כבן הציונות הדתית, לעשות את המחקר הזה?

"הכניסה לתוך עולמם של הר המור, גם אם הם קבוצת מיעוט בחרד"לים, הייתה מרתקת ומטלטלת כי זה הראה לי עד כמה זה רחוק, הם הכי קיצוניים. ויחד עם זאת אני מוכרח לומר שככל שלמדתי את הקבוצה הזו ואת סוגיית ההשפעה שלה בהרבה מובנים נעשיתי פחות מודאג כי כבחור דתי ליברל שמזדהה עם הקבוצה הדתית הליברלית בשבילי החרד"לות במשך הרבה שנים הייתה איום על תפיסת עולמי, וככל שלמדתי ראיתי שההשפעה שלהם ברוב המקרים היא אצל בני נוער כי הם מחפשים אידיאולוגיות שלמות ונמצאים במוסדות חינוך חרד"ליים ומכינות כמו עלי, אבל ככל שהם מתבגרים ומתרחקים ממוסדות החינוך החרד"לים הם ידברו אחרת", הוא משיב.

הפוסט קיצור תולדות החרד"לות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חג הפסח, שאותו נציין בעוד שבוע, הוא בפועל כנראה החג המכביד ביותר על היהודים, בגלל הצורך בנקיונות, אבל בו-בזמן הוא ללא ספק גם החג החשוב ביותר במסורת היהודית. שהרי הוא בא לציין את יציאת מצרים, האירוע החשוב ביותר בתולדות ישראל, האירוע שבעצם הפך אותנו לעם, וכל כך הרבה מצוות נתקנו כדי לשמר את זכרו.
פסח מוגדר כידוע גם כחג החירות. והנה, שבעה שבועות בלבד לאחר יציאת מצרים, מגיעים בני ישראל להר סיני ומקבלים שם את התורה, ושוב הופכים לעבדים. הפעם הם 'עבדי השם', המחויבים בקיום של מצוותיו. יהודים רבים שמו ליבם למתח הזה. כבר אצל חז"ל נכתב ביחס ללוחות הברית: 'חרות [ח' בקמץ] על הלוחות – אל תקרי 'חרות' [בקמץ] אלא חרות [בצירה], שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". אחרי דורות רבים, המשיך רבי יהודה הלוי באותה רוח וכתב: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".
גם המשפט הזה בעייתי משהו. 'עבד ה" איננו אדם חופשי. הוא אינו יכול לעשות כל מה שברצונו. אבל אם כנה תחושתו שהוא משועבד אך ורק לצו הא-לוהי, יש בכל זאת בתודעתו חופש משמעותי מאוד: החופש מן הלחצים האנושיים – מן האידיאולוגיות, האופנות והלחצים החברתיים. הוא אמנם כפוף למצוות התורה, אבל פטור מלחצי הסביבה. ואלה יכולים כידוע להיות משמעותיים מאוד. כפי שכתב ברי סחרוף: "כי כולנו עבדים אפילו/ שיש לנו כזה כאילו/ פותחים פה גדול/ ומחכים לעונג הבא".
פסח, חג החירות של עם ישראל, הפך גם לסמל חירות עולמי. במיוחד בלט הדבר במאבקם של השחורים בארה"ב; הם ראו במאבקם של בני ישראל לשחרור מעול מצרים את המודל למאבק השחרור שלהם. 'שלח את עמי' הפכה גם לסיסמת השחרור השחורה.
זה כמובן מעורר גאווה, כאשר החג הלאומי שלנו הופך לסמל גלובלי. אבל התהליך הזה גם מחייב אחריות מיוחדת. אסור לזהם את המסר האוניברסלי של חג הפסח בהתעלמות משאיפות החירות של אנשים ועמים אחרים – בוודאי כאלה הנתונים לשליטתנו.
מדינה פלסטינית אכן יכולה להיות עניין בעייתי מבחינה בטחונית, ולכן פסולה. אבל ראוי שגם אנשים המאמינים בכל ליבם בכך שעם ישראל צריך להמשיך לשלוט בכל מרחבי ארץ-ישראל יפעלו לכך שלפלסטינים תהיה מקסימום חירות, גם בתוך אותן מגבלות בטחוניות.
הוא הדין במסתננים שבתוך גבולות 'הקו הירוק'. אינני רוצה להיכנס לשאלה הנתונה בויכוח נוקב, האם צריך לגרש את אלפי המסתננים, או שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לקלוט אותם. אבל מה שברור הוא: ראשית, את מי שהם בגדר פליטים הנרדפים בארצותיהם אסור לגרש, וגם הבדיקות בשאלת 'מיהו פליט' חייבות להיות זריזות יותר. ושנית, כל עוד המסתננים חיים בקרבנו, ראוי להתייחס אליהם בכבוד אנושי – להעניק להם שירותי בריאות, חינוך לילדים, סיוע במציאות דיור, כך שיוכלו לחיות בכבוד שאנחנו היינו מבקשים לעצמנו לו חלילה היינו במצבם. מי מהם שפשע צריך כמובן להיענש במלוא חומרת הדין, אבל כלל האוכלוסיה צריכה לקבל יחס אנושי מכבד.
"ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" היא לא סיסמה של שמאלנים אלא פסוק מן התורה. ראוי שדווקא אנשי תורה יהיו קנאים במיוחד לשמירתו.
הכותב הוא חוקר בתכנית דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה

הפוסט פסח כסמל גלובלי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט להגדיר מחדש את הזהות היהודית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט סכנה מהחרד"לים או סכנה לחרד"לים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בשנה האחרונה נדמה שסימני 'מלחמה קרה', עם חשש גובר והולך להפיכתה למלחמת אחים של ממש, הולכים ומאפיינים את המתח שבין דתיים וחילונים – אחרי שאפיינו בעבר בעיקר את המתח שבין ימין ושמאל. למעשה, הסכנה העיקרית טמונה בחיבור שבין שני המתחים: מצד אחד ימין דתי, ומהעבר השני שמאל חילוני. לא תמיד הדברים מתאפיינים בהכרח בהתנגשויות אלימות. לפעמים הם מסתפקים ברטוריקה אלימה, אבל חומרתה מספקת כדי להבהיר את הסכנה. היא מתבטאת לא רק בגידופים הדדיים, אלא גם בחוסר נכונות מוחלט להגיע לפשרה; להבין שכל צד מייצג גרעין מסוים של האמת, ולכן הדרך הטובה ביותר היא להכיל בכל סוגיה את הגרעין הקשה והאמיתי של כלל הדעות. רבים יסכימו עקרונית עם המשפט הזה, עד שהוא יגיע לדברים הקרובים לליבם.
הנה למשל, סיפור חוק הלאום: בכל מדינה שמכבדת את עצמה קיימת חוקה, שבין היתר מגדירה גם את אופייה וסימני הזיהוי המשטריים העיקריים של המדינה. מכיוון שישראל היא מהמדינות הבודדות בעולם (לצד בריטניה וניו-זילנד) שאין להן חוקה, צריכים חוקי היסוד להשלים את המלאכה. מכיוון שיש הסכמה גורפת, לפחות בקרב הרוב היהודי בישראל, שהלאום שהמדינה מייצגת אותו הוא הלאום היהודי, בהחלט ראוי שהדבר ייקבע בחקיקת יסוד, במיוחד לאור הערעורים שקמו על המוסכמה הזו בעשורים האחרונים.
אלא שאופייה היהודי של המדינה אינו סימן ההיכר היחיד שלה. לצידו, היא אמורה להיות גם מדינה דמוקרטית, וליצור איזונים מתבקשים בין שתי תכונות היסוד האלה. תומכי חוק הלאום טענו שהיסוד הדמוקרטי נמצא כבר בחוק היסוד הוותיק 'כבוד האדם וחירותו', ולכן אין צורך שחוק הלאום ייצור שוב איזון. שתי טעויות עומדות מאחורי ההנחה הזו: ראשית, 'כבוד האדם וחירותו' אינו מכיל את היסוד החשוב ביותר בכל משטר דמוקרטי: שוויון זכויות בין כלל אזרחי המדינה. שנית, 'חוק הלאום' נוסח מלכתחילה כחוק המציג את אופייה של המדינה, בעוד 'כבוד האדם וחירותו' אינו מדבר כלל על דמות המדינה, אלא רק על הזכויות המוקנות לאזרחיה. זה כמובן חשוב כשלעצמו, אבל עדיין שם את החוק ההוא בעמדת נחיתות לעומת החוק החדש.
במקום זאת, היה ראוי שהכנסת תעצב חוק יסוד שיגדיר את אופי המדינה בשני מימדיה, היהודי והדמוקרטי גם יחד, ויבהיר שכל מקרה התנגשות יידון בנפרד ברשויות הרלוונטיות. זה לא קרה משום שהמגמה האמיתית של מעצבי החוק לא היתה להעניק למדינת ישראל בשנתה ה-70 הגדרת זהות ראויה. המגמה היתה מתנצחת ולעומתית: במקרה הטוב – כתגובה כנה לערעור על דמותה היהודית של המדינה. במקרה הרע – רק כדי להרוויח עוד כמה קולות בפריימריז הבאים בליכוד, ואחר-כך גם בבחירות הכלליות.
מנגד, צריך להודות שהמגמה הלעומתית אינה רק נחלת הימין והדתיים. רק בשבועות האחרונים חזינו בכמה ביטויי הקצנה חילוניים. למשל, המאבק כנגד ההפרדה המיגדרית לחרדים באקדמיה או בכיכר רבין. הרי איש ממבקשי ההפרדה לא דרש משום חילוני לציית לחוקי הפרדה שאינם מקובלים עליו. שנית: הרי ההפרדות האלה נוצרו דווקא מהתהליך החיובי של כניסת החרדים למרכז החברה הישראלית. הרי אי-אפשר לצפות מהם שמרגע כניסתם לשוק התעסוקה או לצבא, הם ישילו מעליהם מיידית את כל סממני הזהות החרדית עליהם שמרו דורות רבים. דוגמא נוספת: המודעות הפרובוקטיביות שהצהירו על פתיחת בתי קפה דווקא בליל תשעה באב, בניגוד לחוק. גם זה היה 'כתגובה' למה שחילונים רבים רואים כ'הדתה של המרחב הציבורי'.
אלא שגם אם טענות ההקצנה שטוען כל מחנה כנגד יריביו אכן נכונות, אסור שהן יגרמו להקצנה נגדית. תהליך כזה רק יוביל למסלול הקצנה ספיראלי: השמאל והחילונים יקצינו את עמדותיהם, הימין והדתיים יקצינו בתגובה, והתוצאה המובטחת תהיה מסלול התנגשות מסוכן, עד כדי מלחמת אחים. אדרבה, דווקא מול הקצנה של היריב צריך לשמור מכל משמר על העמדה הראויה מלכתחילה, העמדה המאוזנת. רק עמדה כזו גם תצדיק תביעה מהיריב להגיב באופן דומה, וגם תמנע את הפיצוץ בין המחנות.
הכותב הוא עמית מחקר בתכנית דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה
(ואתחנן תשעח)

הפוסט לעצור את מלחמת האחים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הכותב הוא חוקר בתכנית דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה
(שמות תשעח)

הפוסט חופש לפרט ולא הדרת נשים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רק בשלוש מערכות בחירות התקיימה בישראל בחירה ישירה ואישית לראשות הממשלה: 1996, 1999 ו-2001. בבחירות 2003 כבר חזרנו לשיטה הישנה, המפלגתית. למרות זאת, נדמה שבחירות 2019 מתנהלות במתכונת של בחירות אישיות לכל דבר, לפחות ככל שמדובר בבנימין נתניהו.
אחרי שלוש קדנציות ועשר שנים רצופות כראש ממשלה, הבחירות הקרובות מתקיימות סביב סוגיה מרכזית אחת, לגמרי אישית: רוצים שנתניהו ימשיך, או לא? כל המפלגות, למעט הליכוד והמפלגות הדתיות, מאוחדות בקריאת התיגר נגד מדיניותו, ו/או התנהלותו האישית של נתניהו – וזה כולל לא רק את הסיעות שמשמאל לליכוד, אלא גם את ישראל ביתנו והימין החדש, שגורסות שנתניהו רך מדי במדיניות הביטחון שלו. מפלגות המרכז למיניהן אינן טורחות לחדד את ההבדלים ביניהן, וכל הוויכוח ביניהן מסתכם בשאלה: איזה מבין מנהיגיהן יזכה למספיק פופולריות כדי להביס את נתניהו?
12 ראשי ממשלות היו לישראל ב-70 שנות קיומה, ודומה שאיש מהם לא עורר סביבו מחלוקת רגשית עזה כל כך כמו נתניהו. היחידים שהתקרבו לכך היו יצחק רבין בימי אוסלו ואריאל שרון בימי ההתנתקות. אבל גם אז, המדיניות שנקטו היא שעוררה את סערת הרגשות, בעוד נתניהו מעורר סערה ו-וויכוח אמוציונלי עמוק, גם בלי שינקוט במדיניות יוצאת דופן.
כמה סיבות לכך. ראשית, ישנו "החטא הקדמון": 'העזתו' של נתניהו לנצח בבחירות שלכאורה היו אמורות להוות עבורו תבוסה מוחצת, הבחירות שאחר רצח רבין. עצם בחירתו – כחצי שנה בלבד לאחר הרצח, כאשר הוא עצמו נתפס בשמאל ובתקשורת כאחד מגדולי המסיתים נגד רבין – היא שעוררה סערה. לכך אפשר להוסיף את הקיטוב הפוליטי הגדול שחל מאז הרצח בחברה הישראלית: דווקא בגלל שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הגיע למבוי סתום – הסכם שלום ו'ארץ ישראל השלמה' גם יחד לא נראים כרגע אפשריים – נוטים שני המחנות לעבור מפוליטיקה פוזיטיבית של קידום האג'נדה שלהם, לפוליטיקה נגטיבית של שנאת היריב על שגזל מהם את חלומם. ואפשר כמובן להוסיף לכל אלה גם את כישוריו האישיים של נתניהו, ברטוריקה ובראייה מדינית רחבה, שגורמים לכך שהוא נראה לתומכים ויריבים גם יחד כבלתי מנוצח, מה שגורם עוד יותר לתסכול של היריבים ולאהבה של האוהדים.
אבל בקדנציה האחרונה נתניהו וממשלתו התנהלו באופן שמפקיע את הדיון מרמת היחס האישי לנתניהו, לכיוון עתידה של הממלכתיות והדמוקרטיה הישראלית. בקדנציה הזו נעשו ניסיונות לדה-לגיטימציה שיטתית כלפי כמה מערכות ממלכתיות, כשהתנהלותן של אלה לא התאימה לתפיסתם של חלק מאנשי הימין. זה קרה כלפי צה"ל בסוגיית אלאור אזריה; כלפי בית המשפט העליון בסוגיית האקטיביזם השיפוטי, וכלפי השב"כ בסוגיית תנאי החקירה של עצורי הימין הקיצוני. התהליך הזה הגיע לשיא בעייתי סביב חקירות נתניהו: החקירות עצמן עוסקות ברובן בחשדות שנתניהו ניסה לרכוש השפעה לא לגיטימית על שני כלי תקשורת חשובים, באמצעות הטבות שהיה לכאורה בכוחו לספק להם. מעבר לכך, בניסיונו לחמוק מאשמה, לא היסס נתניהו ליצור דה-לגיטימציה כלפי המשטרה, הפרקליטות והתוויית מסלול לדה-לגיטימציה עתידית, ברמזים הגורסים שאם תתקבל הכרעה להגיש נגדו כתב אישום, הרי שהיא נעשתה בלחץ של "מפגיני שמאל".
ייאמר מיד: כל טענה נקודתית כלפי מערכות השלטון היא לגיטימית ובמידה שהיא מגובה בעובדות, גם ראויה להיבדק. כל ויכוח רעיוני הוא ודאי לגיטימי. מה שלא לגיטימי הוא הניסיון השיטתי לפגוע במעמדן של רשויות המדינה ובאמינותן, כאשר אין לכך גיבוי עובדתי, או כאשר מה שעומד מאחורי המהלך הוא אינטרס אישי של ראש ממשלה, או אינטרס אידיאולוגי של חלק מאנשי הימין. הניסיון הזה ראוי שיידחה גם על ידי תומכי הימין. אדרבה, מי שרואים את עצמם כ"מחנה לאומי" צריכים לעמוד בראש מגני רשויות הביטחון והחוק, אפילו אם יש להם ויכוח עם ראשי אותן רשויות בעניינים ספציפיים.
הכותב הוא עמית מחקר בתכנית דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה
(בשלח תשעט)

הפוסט לא על נתניהו לבדו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט האתגר: יהדות ישראלית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.