עד שנות ה-20 של המאה הקודמת היו היהודים מפוזרים ברחבי העולם. הקהילות היהודיות הגדולות התמקמו באירופה ובארצות ערב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל, הפכו היהודים נרדפים בביתם ומשכך בחרו לעקור לארץ ישראל או למדינות אחרות.

אל סיפורי השואה נחשפנו כולנו לאורך השנים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה מצוין בישראל מידי שנה בכ"ז בניסן ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם. אך, על הפוגרומים שבוצעו ביהודי ערב, קהילה שמנתה בזמנו כ-900,000 יהודים שהיו פזורים במרוקו, תוניסיה, דמשק, קהיר ועוד, ועל גירושם מבתיהם – רובנו כלל לא שמענו.

בכט' בנובמבר הוחלט על סיום המנדט הבריטי בפלסטין ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – המדינה היהודית והמדינה הערבית. נציג מצרים באו"ם הזהיר שאם ההחלטה על הקמת המדינה תתקבל, כל הקהילות היהודיות בארצות ערב יסבלו סבל רב ויהיו פרעות ופוגרומים ביהודים. ואכן, כך היה בכל ארצות ערב שבסמכות הליגה הערבית.

אליהו חסון שנולד ב-1934 בדמשק מספר: "הבית שלנו היה בקצה הרובע היהודי של דמשק. היה לנו בית כנסת פרטי שנקרא 'מדרש חסון' שהיה פתוח לציבור היהודי והתפללו בו כל יום כל השבוע".

אליהו מספר על נסיבות עלייתו לארץ: "ב-1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, התרחש מרד מזויין וגלוי של הסורים כנגד הצרפתים. הצרפתים הפגיזו את דמשק והיו מהומות קשות מאד עם ניסיונות לפוגרומים ביהודים. ההפגנות נגד הצרפתים והיהודים התעצמו וחלק גדול מהיהודים הרגישו שהקרקע בוערת. הערבים שנאו את היהודים בגלוי וניסו בכל הזדמנות לערוך פוגרומים. בכל הזדמנות של אי שקט בין הסורים לממשלה ששלטה בהם הדבר הטבעי היה לפרוע פרעות ביהודים. התבצרנו בבתים שמא יקרה מה שקרה במקומות אחרים. בתקופות של אי שקט הקריאות המקובלות היו "פלסטין בלדנה, והיהודים כלבנו" – פלסטין ארצנו והיהודים כלבים. אני זוכר את הצעקות. אחי ודוד שלי כמעט איבדו את חייהם. במחנך שלי ג'ק פרנקו עשו לינץ' עד שלא ניתן היה לזהותו. זיהו אותו לפי הלבוש".

בעקבות מאורעות אלו יצאו מקהילת דמשק וחלב 1,400 ילדים בדרך לא דרך, בצורה בלתי לגאלית, לארץ ישראל, ובתוכם אליהו, אז בן 11, ואחיו. בינתיים, המצב בסוריה החמיר משום שהיא קיבלה עצמאות ואחד הצעדים הראשונים שעשתה הוא להוציא את היהודים מכל המשרות הממשלתיות. היהודים שימשו אז בתפקידים בכירים בחינוך, בדואר, במס הכנסה ובתפקידים בכירים נוספים ואת כולם סילקו. ניתנה גושפנקה שהשלטון עוין את היהודים.

בדמשק באותה תקופה, היו 10,000 יהודים. היום אין יהודים בכלל. לפי תיאורו של חסון אפשר להבין למה: "אחרי העצמאות של סוריה ואחרי שקמה המדינה בישראל המצב החמיר, כי נותקו קשרי הדואר עם ארץ ישראל וכן קשרי המסחר והתחבורה מכל סוג שהוא והתחילה רדיפה של ממש נגד מי שנחשד בציונות. וגרוע יותר, אחרי כישלון הסורים במלחמת השחרור הם החליטו להתנקם ביהודים שנותרו בדמשק ועצרו כמעט את כל הגברים בתירוץ שהם שלחו בני משפחה לישראל לעזור לציונים להילחם במוסלמים". בהמשך, היה פיגוע נורא בבית הכנסת המרכזי בדמשק 'אל מנשה', שם היו 13 הרוגים ו-50 פצועים. בנוסף, הוכנסו פליטים פלסטינים רבים לרובע היהודי שהרעו ליהודים. "כל מי שיכל לברוח ניסה לעשות זאת בכל דרך אפשרית ובלתי אפשרית", מספר אליהו. "השלטונות הסורים גזרו גזרות קשות על היהודים. למשל, ליהודי אסור להתרחק יותר מ-4 ק"מ מביתו ללא אישור. בתעודות הזהות של היהודים כתבו 'בן דת משה' וסימנו באדום. מנעו מהם כל מיני עיסוקים וגם מנעו מהם אפשרות ללמוד בבתי ספר גבוהים".

"הדבר הטבעי היה לפרוע פרעות ביהודים. היינו מתבצרים בבתים. אחי ודוד שלי כמעט איבדו את חייהם. במחנך שלי ג'ק פרנקו עשו לינץ' עד שלא ניתן היה לזהותו"

כשקהיר מתהפכת

אברהם בר אב הוא סופר בן 77 שרוב יצירתו הספרותית עוסקת בחיי משפחתו בקהיר. כילד, התגורר אברהם עם משפחתו בלב לבה של קהיר, בין ארמון המלך והמוזיאון וממש בסמוך למה שמכונה היום כיכר תחריר. "הרגשנו שזו העיר שלנו, הרגשנו מולדת", הוא אומר.

תחילה חיי משפחת בר אב בקהיר היו שלווים: "עד 1942 בנינו חיים בורגניים על גב של תנין ישן. הלאומנות המצרית לא צייצה. הרגשנו הרבה כבוד, מה שביקשנו קיבלנו. אמא שלי עבדה כמורה ואבא פקיד. נחשבנו כמעמד הביניים ובשבילי זה היה נורמלי וברור". בהמשך, קהיר החלה מתהפכת עליהם.

הגל הראשון בצונאמי של הרס יהדות קהיר הגיע כשארווין רומל, הגנרל הגרמני בצבאה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, התקרב למצרים. עד לאותו היום היה מדובר בצבא שלא הובס.  היה ברור ברחוב המצרי שעוד כמה שעות הם שועטים לתוך קהיר. לרחוב המצרי נמאס מהאנגלים ששלטו ולכן העדיפו להיפטר מהאנגלים והיהודים ולתת לגרמנים לפתוח להם דף חדש בהיסטוריה.

אברהם: "הסכנה הייתה ממשית. עם השמועה שהגרמנים הצליחו לעבור את קווי האנגלים, החלו ההמונים של קהיר לשבור ולהרוס. הייתי אז בן שנתיים. סבא שלי אמר שלא יתפסו אותנו חיים, לקח פחי נפט ושם מתחת למיטות כדי שאם הגרמנים יתקרבו הוא ישרוף את הבית על יושביו. בפועל, מונטגומרי הביס את רומל והמלחמה לא נגמרה כפי שההמון ברחוב ציפה, ומבחינתם חזר השקט".

אבל לא כך. עד 1948, הקמת מדינת ישראל, היה חוקי במצרים להיות ציוני ואף כתבו על כך בעיתון. אבל, כשהתחילה מצרים במלחמה עם ישראל, הפכו את הציונים לאויבי המדינה.

אברהם מתאר את המלחמה מהצד השני: "במלחמת השחרור עצרו את אבא שלי ואת דוד שלי ולקחו אותם למחנה הסגר במדבר. כיוון שלא ידענו לאן לקחו אותם, מבחינתנו הם נעלמו. ידידים מוסלמים סיפרו לנו לאן לקחו אותם אבל גם אמרו שאין סיכוי שישתחררו. האפשרות היחידה לשחרורם הגיעה כעבור שנה וחצי בתנאי שנעזוב את המדינה לצמיתות. אמי וסבתי עשו את ההכנות הדרושות, שיחררו את אבי מהמעצר ועלינו ביחד לישראל ב-1949".

"הסכנה הייתה ממשית. סבא שלי אמר שלא יתפסו אותנו חיים, לקח פחי נפט ושם מתחת למיטות כדי שאם הגרמנים יתקרבו הוא ישרוף את הבית על יושביו"

מסתכסכים עם האסלאם

ד"ר שמעון אוחיון, מנהל מרכז דהאן למורשת קהילות ישראל במזרח ובספרד באוניברסיטה בר אילן, שימש ב-2014 כחבר כנסת מטעם סיעת ישראל ביתנו, אז גם קידם את החוק 'יום לציון היציאה והגירוש של היהודי מארצות ערב' שנקבע ל-ל' בנובמבר.

"התאריך נקבע דווקא ל-ל' בנובמבר, צמוד לכט' בנובמבר, כדי שנראה את הזיקה ביניהם. בעקבות כט' בנובמבר הליגה הערבית הסיתה את כל הממשלות לנקום ביהודים בגלל ההחלטה להקים את מדינת ישראל וכך למעשה תוך 25 שנים הקהילות היהודיות שמנו כ-900 אלף יהודים עד ראשית שנות החמישים, התחסלו. כל עוד אנחנו מסרבים להכיר בנכבה של יהודי ערב – גם העולם לא יכיר בה. המורשת המזרחית וטרגדיית הגירוש רק מתחילה לקבל את מקומה הראוי", מסביר שמעון.

אי אפשר להתעלם מכך ששנים שסיפורי יהודי ארצות ערב לא סופרו כראוי במערכת החינוך. "זה לא חדר לתודעה הציונית ולעם בישראל. אין את זה בספרים במערכת החינוך. הגיעו יהודים מארצות ערב ואף אחד לא מספר את הסיפור שלהם. הסיפור שלהם לא קיים. לכן יזמתי את החוק בשעתו שמערכת החינוך תלמד את הנושא, שהמשרד לשיווין חברתי יהיה אחראי על הטקסים והאירועים הממלכתיים באותו יום ושמשרד החוץ יפיץ אותו בקהילות היהודיות בעולם", אומר ד"ר אוחיון.

"הגיעו יהודים מארצות ערב ואף אחד לא מספר את הסיפור שלהם. זה לא חדר לתודעה הציונית ולעם בישראל. אין את זה בספרים במערכת החינוך. הסיפור שלהם פשוט לא קיים"

מדוע חשוב לציין את יום היציאה והגירוש?

"עם קום המדינה היו 900 אלף יהודים בארצות ערב, היום יש אולי 30 אלף בכל ארצות ערב. צריך לשאול איך זה קרה. כשנכנסים לפרטים רואים איך הם נדחקו החוצה על ידי חקיקות מפלות ועל ידי פוגרומים ומניעת אפשרות לקידום ועוד הרבה אלמנטים של עוינות ברחוב. אחד הדברים שאצלנו בארץ השמאל לא יסכים להשלים איתם, זו ההסתכלות של האסלאם על היהודים או הנוצרים. זו הסתכלות של אדון על הנחות ממנו. זו ההסתכלות וזו עובדה, וזה לא השתנה עד היום. זו נקודת הסכסוך שלנו עם המוסלמים, סכסוך עם האסלאם. פלסטינים זה עם שהומצא, השטחים זה תירוץ", משיב אליהו.

אברהם: "ל' בנובמבר הוא יום של 'והגדת לבנך'. בספר בראשית הקב"ה אומר לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". מה זה ארץ לא להם? מצרים, מרוקו ואפילו פולין. כל מי שלא בארץ ישראל – "ועבדנום ועינום אותם" – אלה כל השלבים. ממעוף הציפור ההיסטורי אתה רואה שאלו החיים של כל היהודים בכל מקום. לפני שבועיים ראיתי משפחה יהודית בפריז שמוסלמים יושבים בסביבתה ואין להם ברירה אלא לארוז ולעלות לישראל. המצב הזה קורה גם היום, ממש כמו אז. כשהיהודים בגולה הסביבה מתהפכת, משהו קורה בעולם ומוכיח שצריך לעלות לארץ ישראל. הסיפור שלנו בקהיר הוא תולדות עם ישראל לדורותיו. בכל הדורות מבראשית ועד היום כשהיהודים גרים בארץ לא להם, אנו משגשגים ואחר כך קם מלך חדש ומתנכלים לנו, ואז היהודים אורזים ומחפשים מקום אחר. הסיפור שלנו הוא של כל היהודים בכל מקום שהם וצריך ללמד את זה לדור הצעיר. אין לנו מקום, אלא בארץ ישראל"

הפוסט מדוע לא שומעים מספיק את סיפור הגירוש של יהודי ארצות ערב מבתיהם? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.