בעולם מציינים את שבועות האופנה בחודש ספטמבר. כשהיא בשיא הצלחתה המקצועית, דגמנה מור קציר למותגי העל שאנל, ראלף לורן, קלואה ועוד. וגם כאשר חגי תשרי 'נפלו' על חודש ספטמבר, בזמן שאתם התיישבתם לשולחן החג, צמתם את צום יום הכיפורים ובניתם סוכה, היא צעדה במסלולי התצוגות הנחשבים בעולם, אבל רק עד שהיא מצאה את המסלול הנכון והמדויק עבורה – הקב"ה, הדת והאמונה, ומצאה את הדרך לשלב בין הקודש לבין החול, בין האהבה למצוות והאהבה לאופנה.

חגי תשרי זו התקופה האהובה על מור. "חגי תשרי הם חלק מההתעוררות בתשובה שלי, הנשמה שלי התעוררה סביב הנקודה הזו בזמן, הניצוץ היהודי התעורר", היא מספרת ל"שבתון". אבל זהו גם חודש שבו מור מכה על חטא, על השנים שבהן בחגים הייתה בשיא העבודה שלה.

מור נולדה לפני 39 שנים בקריית אתא. בביתה לא היה קשר לדת, היא באה ממשפחה אשכנזית חילונית טיפוסית, כזו שלא היה בה קידוש או נרות שבת: "אני לא חושבת שאי פעם בחיי ראיתי קידוש או הדלקת נרות כילדה, אבל בחגים הייתה הקפדה על מסורת של סעודה. יש לי זיכרון ילדות אחד שהלכתי עם סבא שלי לבית כנסת ביום כיפור אבל זה זיכרון עמום, וחוץ ממנו אין לי שום זיכרון של בית כנסת", היא משתפת

למרות שהסביבה הטבעית שלה הייתה חילונית, מור תמיד האמינה שיש אלוקים: "מגיל צעיר אני מאמינה. גם כשהנושא הזה של אמונה בבורא עולם לא היה במשפחה בכלל, מבחינתי זה היה קיים תמיד. הרגשתי שיש השגחה עליונה שאני לא יודעת מה היא, אבל כל הזמן הרגשתי אותה. באיזה שהוא שלב בחיים חבר הכיר לי את התהילים והרגשתי את האנרגיה של הדבר הזה. הסתובבתי עם התהילים ובעתות צרה אמרתי כמה מזמורים ושמע ישראל", היא נזכרת.

"ידעתי שיש חגים אבל 'לא ספרתי' את זה. חשבתי שאני עושה משהו גדול וחשוב בקריירה ומה פתאום שאגיד למישהו שיום כיפור וצריך לעצור תצוגה של אחד המותגים הגדולים"

שבוע האופנה ביום כיפור

לעולם הדוגמנות, הגיעה במקרה. בגיל 16, היא נסעה להסתפר אצל ספר הצמרת של אותה תקופה, שוקי זקרי, שהתלהב מיופיה וחיבר בינה ובין אריק בן זינו, אז בעלי סוכנות יולי שהציע לה להשתתף בתחרות "נערת השנה" של מעריב לנוער. היא זכתה בתחרות, ומרגע הזכייה, הדרך לעולם הדוגמנות הייתה מהירה והקריירה שלה נסקה.

אחרי שבגיל צעיר מדי נשלחה לחו"ל, למקומות שחוותה כלא טובים, סימנה איקס על הזירה הבין לאומית. אבל, כשהייתה בת 22 פגשה סוכן שהקים סוכנות בוטיק עם הדוגמניות הכי טובות שהיו אז בארץ, וניסה לשכנע את מור לדגמן בחו"ל. היא עמדה בסירובה ובלא ידיעתה הוא שלח תמונות שלה לאחד מהסוכנים הגדולים בפריז שהתלהב ממנה. היא מתארת: "בגיל 22.5 נסעתי לפריז וככה התחילה הקריירה הבין לאומית שלי. מרגע שהגעתי לפריז הכל קרה מהר, הייתי גם בתוכי בשלה ומוכנה לזה. צעדתי במסלולים של שאנל, סטלה מקרטני, ברברי, ראלף לורן, קלואה, ושל כל המותגים הגדולים, והצטלמתי לשערים והפקות אופנה של המגזינים הגדולים כמו ELLE , ו-ווג איטליה.

"שבועות האופנה של ספטמבר נופלים תמיד על חגי תשרי, בדרך כלל כשהשנה לא מעוברת, על ראש השנה נופל שבוע האופנה בניו יורק, שבוע האופנה בלונדון זה ביום כיפור, ובפריז ומילאנו זה יוצא על סוכות. אני חושבת על זה שהייתי כל כך לא מחוברת להווי היהודי שלי, ואני ממש מצרה על כך. הייתי בניתוק כל כך גדול מהנשמה שלי. ידעתי שיש חגים אבל לא ספרתי את זה, כי לא באתי מהמקום הזה. חשבתי שאני עושה משהו גדול וחשוב בקריירה ומה פתאום שאגיד למישהו שיום כיפור וצריך לעצור תצוגה של אחד המותגים הגדולים. בהסתכלות אחורה יש הרבה חרטה".

בולונז עם פרמזן

כשהיא דוגמנית בין לאומית מצליחה, שחיה על קו ניו יורק- פריז-לונדון-מילאנו- תל אביב, מור קבעה את מקום מושבה בניו יורק, אז הכירה את אלי שלימים הפך לבעלה: "לא היה שום רמז שהבחור הולך לחזור בתשובה אחרי שנתיים. החזרה בתשובה התחילה שניה אחרי שהוא שם עלי טבעת", היא צוחקת ונזכרת ברמז קל שהיה לפני. "כשנפגשנו, אחד הדברים החשובים מבחינתו הייתה הכשרות. אני זוכרת שאכלנו במסעדה והזמנתי פסטה בולונז והתחלתי לשים עליה פרמזן. הוא ראה אותי עושה את זה ואמר- 'את חייבת להפריד בין בשר לחלב'. התבאסתי והוא לא וויתר. מעבר לזה לא היה שום דבר שיעיד על כך שהוא ירצה לחזור בתשובה".

למרות שהתקופה שבה היא דגמנה בעולם הייתה תקופה מדהימה לדבריה, בה התקדמה והרוויחה יפה, בו זמנית היא הרגישה שהנשמה שלה לא במקומה, לא הייתה שמחה בחייה. אלי לא התחבר לניו יורק והחליט לחזור לארץ. מור, כשהיא בשיא הקריירה שלה, החליטה לארוז הכל ולחזור לישראל ולאלי. הם התחתנו, וזמן קצר לאחר מכן גילתה מור שהיא בהריון ראשון והחליטה לשים את העבודה שלה על 'הולד' עד אחרי הלידה.

מור: "כל החיים חלמתי להיות בהריון, האמנתי שזה הייעוד שלי בעולם הזה, חיכיתי לרגע שאהפוך לאמא. ברגע שגיליתי על ההיריון החלטתי שאני לא זזה לשום מקום. חודשיים אחרי שינאי נולד התקשרו כל הסוכנויות שלי בעולם, איחלו מזל טוב ושאלו מתי אני חוזרת, ואני לא הבנתי מה הם רוצים ממני, הם מצפים שאחזור לעבוד כשיש לי עולל בידיים? לא יכולתי להתנתק מהבית.

"נכנסתי לעולם של הלידות הטבעיות וההורות וזה הרחיק אותי מעולם האופנה, כי עולם האופנה הוא קר וחיצוני ולא מעמיק, ואני הייתי במקום של אמא אדמה. כשינאי היה בן שנה ניסיתי לחזור וזה לא עשה לי טוב, זה לא היה שווה את הכסף, הרגשתי שאני לא שם, ואז נכנסתי להריון עם בתי יסמין ועוד פעם נכנסתי לתקופת הריון ולידה, ובהמשך למדתי לימודי דולה ושיניתי פאזה".

"התעוררתי בבוקר והרגשתי ששיחקו לי עם הקופסה בלילה, שמישהו מלמעלה שינה לי את ההארד דיסק. הייתי חייבת לשים כיסוי ראש, לא הייתה לי שליטה על זה"

שינו לי את ההארד דיסק

במקביל ללידות ולהקפאת העבודה כדוגמנית, בעלה אלי החל לשמור שבת ולהתנהג כדתי. מור זוכרת עד היום את הרגע שבו אלי קנה ציצית לראשונה: "זה היה נראה לי הדבר הכי דוסי עלי אדמות, לא הבנתי איך אני מעכלת את המראה הזה. כחילוני אתה גדל במערכת בה לא במודע יש פחד להיות דוס. גדלתי על תפיסה שדתיים זה לא טוב, החרדים נתפסים בעולם החילוני כמוצצי דם, ומבחוץ זה נראה שחור, מפחיד וחשוך. היה רגע ששאלתי לאן הוא הולך? לאיזה כיוון? פחדתי ממה שיקרה, עד שהבנתי שברוחניות אין לי אחיזה על הבעל שלי ואני חייבת לתת לו להיות מי שהוא, ואני אעשה מה שאני רוצה. אבל, מהר בחרתי להיות איתו בתוך הדבר הזה אפילו שעדיין לא הרגשתי את זה בלב".

וכך הם ניהלו את ביתם, כשאלי דתי והיא חילונית. מעולם מור לא חלמה שהיא בעצמה תרצה בתשובה. עד שקרה "הנס", כהגדרתה, לפני שבע שנים, כשהלכה עם חברה לערב נשים וחזרה באורות: "חזרתי הביתה והיה לי קשה ללכת לישון, הייתי מרוגשת מהערב. התעוררתי בבוקר והרגשתי ששיחקו לי עם הקופסה בלילה, שמישהו מלמעלה שינה לי את ההארד דיסק. תמיד ידעתי שיש בורא לעולם אבל הבנתי שיש בורא שקוראים לו הקב"ה. הדבר הכי חזק שקרה לי באותו רגע היה שהייתי חייבת לשים כיסוי ראש, לא הייתה לי שליטה על זה. בשישי בבוקר התחלתי הכנות לשבת ורגע לפני שבת קלטתי שאני חייבת לכסות את הראש שלי. תמיד לפני הדלקת נרות שמתי משהו על הראש, אבל משהו שולי, כמו סרט, ופתאום כיסיתי את כל הראש. בעלי היה בהלם. כל השבת הסתובבתי עם כיסוי ראש".

מרגע שחבשה את כיסוי הראש בעלה החל לחבוש כיפה. מור הרגישה צמא ללמוד הלכות ועברה תהליך של התעוררות אמיתית, וכך קרה שהלכה עטופה בכיסוי ראש אבל המלתחה שלה עדיין לא תאמה לשינוי: "התחלתי לחפש בגדים ומצאתי את עצמי הולכת לחנויות של דוסיות לקנות חולצות בסיס וחצאיות מזעזעות, אבל הייתי באורות מהדבר הזה וניסיתי למצוא מה לובשים ואיך", היא מספרת.

מור כיסתה את ראשה במשך שנה אבל אז החלה להרגיש כי היא מתקשה להחזיק בזה: "הרגשתי שזה משהו חיצוני שלא בא מתוכי וכאילו מגדיר אותי ולא מגדיר אותי. הרגשתי שאני מפספסת את המטרה. הייתי באורות אבל הכלי לא היה מוכן לכל האורות האלה. החלטתי שאני מורידה את הכיסוי ראש ומתחילה להרגיש את עצמי, ואשים אותו בחזרה כשארגיש לנכון".

דוגמנית עם כיסוי ראש

כשבנם הקטן היה בן שנתיים, עברה המשפחה לפרדס חנה. שם, בפעם הראשונה בחייהם הדתיים הם מצאו את עצמם, מצאו קהילה כדמותם עם חיי קהילה, בית כנסת וחינוך לילדים, מה שהיווה את הקפיצה הגדולה בתוך התשובה של מור ובעלה. שם גם היא התחברה לאופנה צנועה. היא מתארת: "הילדים גדלו והתחלתי חיפוש של מה מעניין אותי ומה אני אוהבת, והכל התחבר למקום של הלבוש שתפס חלק גדול בחיי. הבנתי כמה חוסר יש בעולם הדתי בהיבט האופנתי וככה חזרתי לעולם האופנה אבל ממקום חדש, וגם- התחלתי לכסות את הראש שוב, הפעם זה בא ממקום שלם ומחובר ופתאום זה היה נראה לי יפה".

מור הרגישה צורך להתלבש בצניעות אבל גם בסטייל, ולא מצאה מישהי כמודל השראה שתוכל לשאת אליה את עייניה. במקביל, פיתחה רעיון עסקי שקשור לאופנה הצנועה בדרך לקריירה חדשה – סטייליסטית ובלוגרית אופנה. היא חקרה את העולם החדש, את העידן של הרשתות החברתיות ולפני שנתיים פתחה חשבון אינסטגרם שהיווה השראה לנשים דתיות רבות, ואף הוביל לכך שלראשונה בישראל מותג אופנה בחר בה, בחורה עם כיסוי ראש, לשמש כפרזנטורית שלו, וחברות מסחריות רבות פנו אליה כדי שתייצר תוכן עבורן.

מור: "יש בי תשוקה להיות השראה למקום שמחבר אותך לעצמך, את האישה לעצמה. בגד מבחינתי זה סממן לחיבור פנימי, לא רק חיצוני. אנחנו לא סתם עוטות בגד. אני רואה בזה משהו מאד רוחני ועמוק בחיבור של אישה לעצמה וביכולת שלה לבטא ולהגדיר את מי שהיא, מהבחינה הזו אני מרגישה שאני ממצה את השליחות שלי, אני מקבלת תגובות מחזקות וזה נורא כיף".

ואת חגי תשרי, היום היא כבר חוגגת. "שמחת תורה זה אורות גבוהים ואני משוגעת על זה, וסוכות- יש תענוג יותר מלשבת בסוכה? אנחנו אף פעם לא רוצים לצאת ממנה", היא צוחקת.

הפוסט הדוגמנית הבין לאומית שלפתע הרגישה: "אני חייבת לשים כיסוי ראש" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כיסוי ראש הוא סימן ההיכר המובהק של נשות המגזר. עסקי מעצבות כיסויי הראש משגשגים, כיסוי ראש מלא או חלקי, סרט רחב או צר, אסוף, פזור- אין סוף אפשרויות עומדות בפני המתחתנת הטריה. יש את מי שחיכתה לכיסוי הראש, למודת אימונים סודיים מימי הנערות וציפייה מרוגשת לחתונה שתבוא, ויש מי שקשה לה ששיערה הופך פתאום למשהו שיש להסתירו, ושהתארגנות הבוקר הפכה לארוכה מתמיד. ולעתים, הבחירה שנעשתה אז, בבוקר שאחרי החתונה, לא מתאימה בהמשך. אפשר לקשר זאת ל"דתיות הבופה", לעידן האינדיבידואליות, לפתיחות שיש במגזר כיום, ואפשר גם לנסות ולהבין מה קרה בדרך.

"מי שפגשה בי בימים האחרונים שמה לב שהייתה חסרה מטפחת לראשי…
אין פה הצהרה,
העפתי את המטפחת.
נמאס לי.
אני אוהבת את המטפחת.
אני אוהבת את מה שזה אומר
ואת המקום שאליו זה משייך אותי,
ובאותה נשימה אני רוצה להרגיש את הבחירה,
להיות אינדיבידואל בעולם, אשה. סתם.
בלי שיוך מגזרי…".
(מתוך פוסט פייסבוק שכתבה רעות גרינוולד, בת 32, נשואה 11 שנה+ 3 ילדים, שהחליטה לאחרונה להוריד את המטפחת).

כשרעות התחתנה, בגיל 21, היא שמה כיסוי ראש מלא, עליו תמיד חלמה בתור נערה שרק חיכתה לרגע שתתחתן ותשים מטפחת. "מאוד אהבתי כיסוי ראש, ואני עדיין אוהבת", היא מספרת ל"שבתון". "הייתי עם כיסוי ראש מלא, וב-6 השנים האחרונות הלכתי עם כיסוי ראש חלקי. ולאחרונה, זה קצת מדגדג לי. עברתי תהליך שקורה ככל שאני מתבגרת ובנוי מהרבה דברים. הבנתי פתאום שהחיים יותר מורכבים. אין שחור- לבן. אי אפשר לשפוט אף אחד על עניינים חיצוניים. מטפחת ה"חצי" שהייתה לי על הראש בשנים האחרונות, היא לא בגלל המחויבות ההלכתית, אלא יותר בגלל השייכות שזה נותן לי, השייכות הקהילתית. זה שאני נשואה, זה שאני דתיה. מצד אחד אני מאוד אוהבת את ההשתייכות. מצד שני- עניין אותי איך זה בלי. באמת אני מאוד אוהבת את המטפחת, אבל התעורר בי רצון בשנים האחרונות להראות את מי שאני מעבר לאמא ורעיה. מתעורר בי רצון להיות אינדיבידואל".

רעות מודה שהשיקולים שלה לא לקחו בחשבון את ההלכה: "אני מודה ואומרת שההחלטות שלי בחיים כרגע הן כלפי עצמי ולא כלפי ההלכה. מבחינתי- כלפי הקב"ה וכלפי עצמי זה אותו דבר. אני מאוד מחוברת אליו ומדברת איתו. זה לא העניין, ואני גם לא רוצה להיכנס למקום הזה של הביקורת ההלכתית. אני לא מחפשת היתר. אבל, זה שאני לא שמה מטפחת זה לא אומר שאני כבר לא דתיה. זה ביני ובין הקב"ה, וזה שלי".

"אני לא מחפשת היתר. אבל, זה שאני לא שמה מטפחת זה לא אומר שאני כבר לא דתיה. זה ביני ובין הקב"ה"

פעם ככה, פעם ככה

הודיה, בת 32, מגיעה ממשפחה בה כל הנשים חובשות כיסוי ראש מלא. כשהתחתנה, בגיל 21, בחרה לשים כיסוי ראש חלקי. "התחלתי ללכת עם 'חצי' וזה היה 'חתיכת' מרד מבחינתי. אחי הגדול התאכזב ממני ולקח את זה מאוד קשה. בעלי העדיף שאני לא אלך עם כיסוי ראש, הוא לא אהב את זה, אבל החלטתי שבכל זאת אני משאירה 'חצי'. בחצי השנה הראשונה הלכתי לפעמים עם כיסוי ראש ולפעמים בלי, אבל החלטתי לשים כיסוי ראש באופן קבוע", היא מתארת. לאחר שנה השכנים החלו לפקוד את ביתם באופן תדיר, והודיה החליטה שהיא לא מתכוונת לשים כיסוי ראש בבית. היא מספרת: "לאט לאט הרשתי לעצמי ללכת בלי כיסוי ראש בבית. זה לא היה משהו מוגדר; למשל, אם הייתי הולכת להביא את הילדים מהגנים היה לי ברור שאני שמה כיסוי ראש- אבל עם השכנים זה בסדר להיות בלי".

יום אחד, אחרי 7 שנים שהיא חובשת כיסוי ראש, הודיה החליטה שנמאס לה. "ברגע אחד אמרתי- "זהו". הגעתי לאיזו שהיא הבנה עם עצמי שהכיסוי ראש זה משהו שאני לא ממש אוהבת וגם לא מתחברת אליו. גדלתי בבית בו ברור שהולכים עם כיסוי ראש, לא חשבתי אפילו על האופציה של לא לשים. עם הזמן הרשתי לעצמי לחשוב על האופציה שאולי אלך בלי. פתאום הייתה לי איזו שהיא הבנה שאני צריכה להחליט על הדברים לבד, לא כי ככה חינכו אותי וככה מקובל. עצרתי לנסות להבין ולקבל החלטה בעצמי, אחרי כל כך הרבה שנים, לחשוב אם אני באמת מתחברת לכיסוי ראש. ואני, אישית, לא מתחברת לזה. אני מרגישה שזה שהורדתי את הכיסוי ראש שחרר אותי להיות באמת אני. אני מאוד מאמינה בקב"ה ובמה שהוא יצר בעולם הזה, אבל יש דברים שהיום אני מעזה לעשות קצת שונה".

הודיה לא סיפרה להוריה בהתחלה שהחליטה להוריד את כיסוי הראש: "הייתי בהיסטריה מהתגובה של ההורים. הייתי הולכת בלי כיסוי ראש ובכל פעם שהייתי מגיעה אליהם שמתי כיסוי ראש. הרגשתי בהצגה. הבנתי שאני צריכה לספר להם. די, אני רוצה להיות אני. לאח שלי לקח לי הרבה זמן לספר. זה לא היה פשוט לו".

"בהתחלה זה היה נראה כיף"

לליאל כהן-ששון, בת 27, היה ברור לפני שהתחתנה שהיא תשים כיסוי ראש, חלקי. היום, 7 חודשים לאחר החתונה, זה כבר לא מובן מאליו עבורה: "היה לי ברור לפני החתונה שאשים כיסוי ראש. מאוד התחברתי למהות של זה וגם, כרווקה שהתחתנה בגיל מאוחר, מאוד חיכיתי לזה. זה היה נראה לי כיף בהתחלה, אבל מהר מאוד הבנתי שקשה לי לתפעל את זה, ומה שיוצא לא תמיד מוצא חן בעיני. החלטתי לקחת את זה יותר בקלילות, בשבילי. אני בתהליך עם עצמי של להתחבר לכיסוי ראש מהמקום שעושה לי טוב".

בינתיים, ליאל שמה כיסוי ראש בעיקר במקומות ציבוריים, כשהיא מרגישה שמתחשק לה וטוב לה לחבוש אותו. "עכשיו אני הולכת עם כיסוי ראש לסירוגין", היא מתארת. "המקום של החיבור חשוב לי. אני לא רוצה לעשות משהו שאני מרגישה שמרחיק אותי, ובטח לא משהו שאני מרגישה שהורס את היופי הנשי. אף פעם לא נכנסתי לפרטים ההלכתיים, וברור לי שזו מצווה שאני רוצה לעשות אותה בכיף, מתוך חיבור לעניין. אני מתחברת למהות, אני חושבת שזה מחמיא ויפה ויש בזה משהו מאוד חגיגי, אבל אני אישית יותר מסתבכת עם לסדר את הכיסוי".

את חושבת שבשלב מסוים תוותרי על כיסוי הראש לגמרי?

"אני לא חושבת שאי פעם אוותר על זה לגמרי", משיבה ליאל. "זה תמיד יהיה, וכנראה שזה תמיד ימשיך להיות לסירוגין, לזמנים שפתאום בא לי לשים, שאני מרגישה שזה נוח לי. אני צריכה לעבור תהליך. אני מקווה שאעבור את התהליך ההפוך ואולי אצליח יותר ללמוד לשים את כיסוי הראש כמו שצריך. כרגע אין לי את הפנאי לזה. אני נותנת לעצמי את האפשרות לכאן ולכאן. אני מתייחסת למהות. לתורת חיים. ברגע שאני מרגישה שכשאני מקיימת את ההלכה משהו מפריע לי בחיים, עושה לי לא טוב, מכניס אותי ללחצים וכו'- אני מורידה הילוך. אני נותנת לעצמי להתחבר למצוות. אני מבינה שיש גישה שהיא לא כזאת, אני מכירה אותה, שהכל שחור או לבן. אבל זו הדרך שבחרתי בה. אני לא מייצגת. כל אחת ואיך שהיא תופסת את היהדות והמצוות".

"היה לי ברור לפני החתונה שאשים כיסוי ראש. מאוד התחברתי למהות של זה וגם, כרווקה שהתחתנה בגיל מאוחר, מאוד חיכיתי לזה, אבל מהר מאוד הבנתי שקשה לי לתפעל את זה"

נוחות או הלכה?

מיכל, בת 23, החלה גם היא לאחרונה ללכת עם כיסוי ראש לסירוגין.

היא החלה בתהליך של תשובה כשנתיים לפני שנישאה. היא מתארת: "הייתי בחורה בת 20 שעוד לא החליטה אם היא לובשת חצאית או מכנסיים, ובגלל החתונה הרגשתי שאני חייבת להחליט עכשיו אם אני שמה כיסוי ראש. הגיסות שלי, שהיו עם כיסוי ראש כשהכרתי אותן, הורידו אותו עם הזמן, ואני נשארתי עם והייתי די שלמה עם זה. בהמשך חיפשתי את הדרך שנכונה לי, אבל אז עברנו לגור בגוש עציון, שם הקונצנזוס הוא לשים כיסוי ראש, ולא הרגשתי בנוח להוריד אותו. זה נעשה חיצוני- את מרגישה פתאום שאת שמה כיסוי ראש רק בגלל שאת גרה ביישוב דתי, כאילו את קצת משקרת".

בחצי השנה האחרונה מיכל חובשת כיסוי ראש לסירוגין: "בשלב מסוים, לא הייתה לי בעיה להוריד ולשים את הכיסוי מתי שבא לי, מול הסביבה זה היה יותר קשה. אבל, זה התבשל. משהו בלפגוש נשים שהורידו כיסוי ראש טפטף לי באיזה שהוא מקום, אבל רק באמת בחצי השנה האחרונה התחלתי להרגיש בנוח לצאת בלי כיסוי כשאני מרגישה שזה מכביד עלי במקום לעשות לי טוב.

"אני יוצרת איזו שהיא מערכת דינמית עם כיסוי הראש. זה אולי לא הלכתי, זה משהו באמצע, שלא במטרה להוריד לגמרי, כי אני כן אוהבת כיסוי ראש. והשאלה- מה זה משנה מה עושה לי טוב? יש חובה הלכתית- צפה בי, אך מצד שני, אחרי שאת גדלה בסביבה בה אף אחת לא חובשת כיסוי ראש את יודעת שאפשר לחיות גם בלי. הכרתי שאו שאת חילונית והמערכת יחסים במצב די רעוע, או שאת דתיה, עם כיסוי ראש, ומערכת היחסים יציבה- ככה תפסתי את זה אז, וזה לא נכון. אני מצאתי את החיבור העליון שלי לכיסוי ראש. יש בזה משהו שמכנס ומרגיע אותי, ואני מתייחסת גם להלכה. אני לא מקיימת אותה בעיניים עצומות אבל מוצאת את עצמי בין הדרכים".

הפוסט ללא כיסוי – הנשים הדתיות שהחליטו להפסיק לחבוש כיסוי ראש באופן קבוע הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.