אולי לא במקרה המילה הזנק היא בחילופי אותיות: הזקן, רמז לתרומתם של הזקנים לקידום החברה

בעיית היחס לזקנים הייתה קיימת בחברות מסוימות מאז ומתמיד, אך בעידן המודרני ממדיה הוחרפו והועצמו לאין שיעור. בימי קדם צעירים היו ממשיכים את מסורת אבותיהם, עובדים באותו משלוח יד שעבד בו ההורה, וההורה היה מקנה להם בסיס כלכלי, ומהווה עבורם מורה לחיים. בנות היו רוכשות את רוב ההשכלה והידע השימושי שלהן מאימהותיהן. כיבוד ההורים בפרט והמבוגרים בכלל היה עבורם, טבעי ומתבקש מאליו.

בזמננו הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מואץ, וככל שהאדם צעיר יותר, כך הוא מיומן ומעודכן יותר  בתחומי המחשבים, האלקטרוניקה, התקשורת ועוד. ההורה המבוגר מתקשה להדביק את הקצב, ולעיתים הילד הקטן הופך למורה של הוריו בתחומים אלה. חברה ותיקה בקהילתי סיפרה לי בכאב, כיצד הלכה עם נכדה לקנות לעצמה טלפון נייד חדש, אבל "המוכר התעקש להתייחס כל הזמן אל נכדי הצעיר, והתעלם ממני כאילו הייתי שקופה". אותה אישה עברה כילדה את השואה, עלתה לבדה ארצה, הייתה ממקימי יישוב בדרום, לחמה בגבורה מול הצבא המצרי בתש"ח, המשיכה להקמת ניר עציון, ועשתה אין ספור מעשים טובים במהלך חייה הארוכים והגדושים. עכשיו היא רוצה רק דבר קטן: שיתייחסו אליה כאדם.

כיום, צעירים שחלב אימם על שפתותיהם, מסוגלים לפתח מיזם, יישומון או חברת הזנק (סטרט-אפ) שיזניקו את עצמם ואת העולם קדימה, ויסיגו את המבוגרים עוד קצת לאחור. במקביל לתופעה זו, תוחלת החיים הולכת ומתארכת, ויש צעירים שמתייחסים למבוגרים כאל נטל כלכלי.

הפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", לא צריך להיתפס עוד כציווי אישי הנוגע לקימה בפני זקן באוטובוס. לא מדובר עוד בבעיה משפחתית או בסוגיה של יחסי אנוש, אלא בנושא שדורש התייחסות רב-מערכתית של כלל החברה.

סוגיית היחס לזקנים לא נוגעת רק לצעירים אלא גם למבוגרים שנדרשים לדאוג להוריהם המזדקנים. אבי זקני הרב יהושע קניאל זצ"ל הסביר שבדיוק זאת באה להדגיש המילה שמופיעה במצווה שבפרשתנו: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". "איש" משמעו אדם מבוגר, והפסוק מלמד שלא רק ילדים וצעירים צריכים לשים לב לכיבוד מבוגרים, אלא כל איש ואישה מבוגרים חייבים בכך כלפי הוריהם ('דברי יהושע', כרך ב, קדושים).

היחס החיובי לאזרחים וותיקים נכלל בתודעה הרווחת של אנשים הגונים בזמננו בתוך הקטגוריה של יחס לחלש. הזקן מצטרף לגר, ליתום ולאלמנה שמופיעים רבות במקורותינו, כמי שהיו זקוקים לעזרה בגלל נחיתותם הכלכלית והחברתית. אולם מקורות ישראל לא דגלו בכבוד ועזרה לזקנים בשל חולשתם, אלא בשל הנסים והניסיונות, הקשיים וההצלחות וחכמת החיים שבקורות חייהם.

הגמרא (קידושין לג, א) מספרת על רבי יוחנן שנהג לקום בפני גויים זקנים, והסביר זאת בכך שהרבה הרפתקאות עברו עליהם. רש"י מפרש שהם הספיקו לראות לא מעט ניסים בחייהם, בעל 'ספר החינוך' מציין את חכמת החיים שרכשו, ואילו החתם סופר מדגיש את ניסיונות החיים שעברו.

בספר 'הקנה' נאמר שבכיבוד זקנים יש גם משום מתן כבוד לשכינה, והשפעה חיובית של המתקת הדינים. מסופר שם שאליהו הנביא אמר לרבי קנה אבן גדור: "בני, שיבה זו צריך לקום מפני כבוד השיבה העליון… וכאשר נקום ונהדר הדוגמא למטה – למעלה נעשה פועל של ביטול הגזרות". עוד אמר לו: "דע לך כי אותיות תקו"ם (בפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם") הם אותיות מתו"ק, "בזמן שתקום ותהדר – ישובו הכוחות למעלה למתוק, ואם לאו – ישיב המתוק למר".

פרשת 'קדושים' סמוכה וחוברת ליום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות בהפניית המבט לתרומתם העצומה של בני הדור הקודם, בהם גם ניצולי שואה, שלצערנו לא תמיד זכו לתמיכה הולמת ולהבטחת קיום בכבוד, אנשים שתרמו רבות לתקומתה ולחיזוקה של מדינת ישראל, וכאלה שהקריבו את היקר מכל למענה. מדי שנה ביום העצמאות אנו נזכרים בקריאתו של "הזקן": "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת ישראל", וראוי שניזכר בימים בהם "הזקן" היה כינוי מכובד, שניתן לאדם שיצר את ההזנק (סטארט-אפ) הגדול ביותר כאן: הקמת המדינה. אולי לא במקרה המילה הזנק היא בחילופי אותיות: הזקן, רמז לתרומתם של הזקנים לקידום החברה.

הציווי "והדרת פני זקן" בהוויית חיינו המודרנית, מעניק השראה לכינונה של חברה שלא רואה בהצלחות טכנולוגיות ופיננסיות את גולת הכותרת של המין האנושי, אלא מעמידה בראש סולם ערכיה כבוד והערכה לאישיות האדם, לקורותיו ולערכו הסגולי והייחודי שלא ניתן למדידה.

(אחרי-קדושים תשפ"ג)

הפוסט איך אנחנו מתייחסים לזקנים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

העם זקוק לאנשים שינהיגו בעוז אך גם בענווה, מתוך מבט רחב המבין ומכיל את כל גווני החברה

מי היה האדם הראשון שראה אל מול עיניו מעשה עוולה, והגיב בפעולה אלימה וקטלנית? לא היה זה פנחס, אלא דווקא משה, שכאשר ראה מצרי מכה איש עברי מאחיו, לקח את העניינים לידיו והרגו. מי היה האדם הראשון שהוגדר בתורה בתור "קנאי"? שוב, לא היה זה פנחס, אלא דווקא יהושע בן נון, שבשעה ששמע שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, קפץ ופסק: "אדוני משה כלאם", ומשה ראה זאת כקנאות ואמר: "המקנא אתה לי?".

להיכן נעלמה תכונת הקנאות שגילה משה רבנו בעת הכאת המצרי? מדוע הוא לא קם בעצמו להרוג את זמרי, ומדוע כשיהושע קינא בעניין אלדד ומידד הוא לא הגיב בקריאת "הידד"? אחת התשובות האפשריות היא שהריגת המצרי בוצעה על-ידי משה העלם הצעיר, שאך זה עתה יצא מהחממה של ארמון פרעה אל העולם הקשה והמסוכסך שבחוץ. מאז, הרבה מים זרמו בנילוס, ומשה המנהיג הוא מבוגר אחראי הפועל מתוך שיקול דעת, מתינות וסבלנות.

מנהיגים דגולים רבים התאפיינו בצעירותם בלהט ובנחישות לפעול למען הצדק באופן מהיר ותקיף עם אצבע קלה על ההדק, ואילו בבגרותם התמתנו וידעו לשקול כל תגובה בכובד ראש. ג'ורג' ברנרד שאו אמר ש"אם לא היית קומוניסט בגיל 17, אין לך לב; אם אתה עדיין קומוניסט בגיל 30, אין לך שכל". צעירים רוצים לתקן את העולם, והם בטוחים שרק הדרך האחת בה הם דוגלים יכולה לעשות זאת. כשמתבגרים, נחשפים למורכבות שבמציאות, ועם זאת מבינים את הצורך באיפוק ובסובלנות.

ואכן, גם פנחס עצמו שינה כיוון בהתבגרו, ופעל בשיקול דעת ובאיפוק למען השכנת שלום בין שבטי ישראל ומניעת מלחמת אחים. היה זה כאשר שבטי עבר הירדן המזרחי בנו מזבח גדול ממדים (יהושע כב), ושבטי ישראל האחרים חששו שהם מקימים חלופה למשכן ופורשים מכלל האומה, ורצו לצאת נגדם למלחמה. פינחס התייצב בראש המשלחת של נשיאי העם שיצאה לבדוק מה באמת כוונתם. הוא נקט בגישה של הידברות והקשבה וכשהבין שכוונתם טובה, הביא לפיוס ולהשכנת שלום באומה.

משה של פרשתנו המגיע לערוב ימיו, מבקש מ-ה' למנות מנהיג שיבוא תחתיו. וכי העלה על דעתו שה' יפקיר את עדתו כצאן אשר אין לו רועה? הסביר הרבי מקוצק שמשה ראה שהשעה משחקת לפנחס, והוא זוכה לברכת שמים, וחשש שמא פנחס יהיה המנהיג הנבחר. חשוב היה למשה לוודא שבהנהגת עם ישראל יעמוד מנהיג בוגר ושקול, סובלן ומתון שיהיה קשוב לעמו, לא יפעל מתוך ספונטניות ולא יתנהג בקנאות ובקיצוניות.

לכן, פנה משה לה' בתואר הייחודי: "א-לוהי הרוחות". הוא ביקש בכך שה', המכיר בשונות ובאינדיבידואליות של רוח האדם, יפקוד "איש על העדה", שיהיה קשוב ורגיש להלכי הרוח המגוונים שבעם. יהושע, שבעת פרשת אלדד ומידד היה "מבחוריו" של משה, התבגר מאז ונבחר בהיותו "איש אשר רוח בו", המסוגל להתוות דרך ולהוביל, אך בה בעת יכול להבין ולהכיל את הרוח של כל אדם וכל זרם שבעם.

הנטייה לקנאות ולקיצוניות מתבטאת בדרך כלל בהתנגדות עזה ותקיפת כל מי שחושב אחרת, ובמקרים רבים מובילה לפעולות ספונטניות חסרות אחריות. לקנאים וקיצוניים יש מבט צר וראיה לטווח קצר. הם לא מכירים במורכבויות ואינם ערים להשלכות. תופעת האלימות לסוגיה, מאלימות במשפחה ועד יציאה למלחמה, נובעת בעיקרה מתכונות אלה. המלחמה הגדולה ביותר עלולה להתחיל בצעד אחד קטן של צעיר עם נשק ובלי שכל, ומלחמת העולם הראשונה שהחלה ברצח יורש העצר האוסטרי, בידי סטודנט סרבי מבוסניה המחישה זאת היטב.

קנאותם של צעירים הכבידה את אסונו של עם ישראל בימי חורבן הבית השני, שאנו מבכים בימי בין המצרים. קנאים אלה, שהתעקשו על מלחמה חסרת סיכוי ברומא, לחמו גם ביהודים שחשבו אחרת מהם, ואף שרפו את מחסני המזון שלהם בירושלים, ערב עזיבת אספסיינוס, כדי לאלצם להילחם ברומאים בהתאם לתפיסתם.

גם בזמננו לא אלמן ישראל – מקנאים הרוצים לכלוא את הרוח של כל החולק על דעתם, והופכים אותו לאויב מר, וגם כיום גדולה הסכנה מקיצוניים שעלולים לבצע פעולות חסרות אחריות. העם זקוק לאנשים אשר רוח בהם שינהיגו בעוז אך גם בענווה, מתוך מבט רחב המבין ומכיל את כל גווני החברה.

(פנחס תשפ"ב)

הפוסט לקוץ בקיצוניות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

עלינו לזכור, שבניגוד לעמלקים צאצאי עשו, שחיו על חרבם, שאיפתנו המתמדת היא לחיים של שלום טובה וברכה

מצוות מחיית עמלק תובעת השמדת עם ללא רחמים, וענישה קולקטיבית וטוטלית של צאצאי עמלק, עקב מעשה שאירע בעבר הרחוק. בכך היא סותרת, לכאורה, את המוסר האנושי הטבעי, כמו גם את דרך התורה אשר "כל נתיבותיה שלום", וכלשון הרמב"ם: "שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". במסורת היהודית ניתנו הסברים שונים לפרשת עמלק, עליהם כתבתי באריכות בכמה מאמרים, ולהלן אצביע בקצרה על כיוונים עיקריים ועל משמעותם לזמננו.

רבים מפרשני המקרא עמדו על היבטים ייחודיים של מלחמת עמלק בישראל. לדברי רש"י כל האומות יָראו מעם ישראל בעקבות מכות מצרים וקריעת ים סוף, ועמלק גרם לאבדן החסינות של ישראל, והורידם לרמת כל העמים שאפשר להתמודד אתם בזירה הצבאית והמדינית. אברבנאל מציין כמה מרכיבים של הרוע העמלקי הייחודי: עמלק יצא למלחמה מתוך שנאת ישראל בלתי רציונלית בלא כל סכסוך קודם עם ישראל, הוא "בא פתאום להילחם" בלי שהכריז מלחמה מראש, ובכך הפר את המוסכמות הנהוגות בזירה הבין-לאומית, ובנוסף נקט בטקטיקה אכזרית, כאשר תקף את החלשים והזקנים שבעורף.

פרשנים אחדים סברו שהבעיה העיקרית בעמלק נעוצה בהתרסה הדתית שהייתה גלומה במלחמתו, שכן זו נועדה, למעשה, להיאבק בא-לוהי ישראל עצמו. הרמב"ן כתב שעמלק בא "כמתגבר על ה'", המהר"ל הסביר, שעמלק נלחם באמונה באחדות-הא-ל, והנצי"ב סבר שהעמלקים התנגדו להכרה בהשגחת הא-ל וביכולתו לחולל נסים. מחיית עמלק נועדה לפי גישות אלה להגן על האמונה בא-לוהי ישראל.

בספרות הקבלה מוסבר שעמלק ההיסטורי מייצג כוח של רוע מטפיזי. ספר הזוהר כותב שיש עמלק בעולמות העליונים, והוא עתיד להימחות על ידי ה', אולם בד בבד צריך עם ישראל למחות את עמלק האנושי, הפיזי, בו מתגלם אותו כוח עליון. בשיטה זו הלכו גם הרמח"ל, בעל השל"ה וכמה מגדולי החסידות, שראו בעמלק תמצית מרוכזת של כוח שלילי המתנגד לקדושה, ומגמתו להשכיח תורה מישראל, לבטלו ממצוות, ולמנוע את התקדמותו הרוחנית.

הגישה הדומיננטית בכתבי החסידות רואה בעמלק סמל ליצר הרע, ומסבירה שהמלחמה בו צריכה להתנהל בתוככי הנפש. אחדים מהוגי החסידות הגדירו באופן קונקרטי יותר את מהותו של היצר הרע המשתקף בכינוי עמלק, וזיהו אותו עם רמאות ושקר, תאווה מינית, התנשאות וחוצפה, וכן עם קרירות מוחלטת בעבודת ה'.

בספרות הרבנית החדשה יש שהסבירו שעמלק מייצג סולם ערכים פסול, המנוגד לערכי המוסר של ישראל. רש"ר הירש מתאר את עמלק כהתגלמות הכוחניות והאלימות, אשר רואה בחיים על החרב – אידיאל, והוא מלא שנאה ובוז למי שדוגלים בערכים הומניים, ובראשם עם ישראל. עמלק רוחש הערכה לעמים בעלי עוצמה צבאית, וסולד מנושאי דבר הרוח, המוסר והשלום שבראשם עם ישראל.

בכיוון דומה הלך גם הרמ"א עמיאל שראה בעמלק את סמל המיליטריזם, ותיאר את המאבק נגדו בתור "המלחמה נגד המלחמה בכלל". בהמשך לכך הסביר הרב עמיאל את הציווי היחידאי: "כתוב זאת זכרון בספר", כהדגשה של אמצעי המלחמה נגד עמלק: "המלחמה נגד הסיף היא על ידי הספר, ורק על ידי מלומדי ספר נלחום במלומדי מלחמה".

הגישות הריאליסטיות למצוות מחיית עמלק, דוגמת פרשני המקרא שהזכרנו, תוחמות את המושג עמלק לעם קונקרטי שחי בתקופת התנ"ך, ולשיטתן לא יכולה מצוות מחייתו להתקיים כיום, כפי שעולה גם מרוב הפוסקים. הגישות הסימבוליות של הקבלה והחסידות מעתיקות את המושג 'עמלק' מתחום המלחמה הפיזית לתחום המאבק הרוחני והמוסרי בכוחות הרע המטפיזיים או האנושיים. פרשנויות אלה הפכו את המצווה לרלוונטית בכל זמן ומקום, ובה בעת הוציאו ממנה  כל משמעות של נקמה ותוקפנות.

פרשנותם של הרש"ר הירש והרמ"א עמיאל הופכת את המלחמה בעמלק למלחמה נגד המלחמה, וכול מהותה היא הדגשת ערכי השלום והמוסר שעם ישראל צריך לבשר לעולם. גישה זו הופכת את קריאת "זכור" למחאה נמרצת נגד מוראות המלחמה שחזרו לאחרונה לאירופה, ונגד הקלות הבלתי נסבלת של גרימת הרג והרס, סבל ושבר להמוני אדם. מחיית עמלק היא קריאת אזהרה גם לעם ישראל, שלאחר שנות אלפיים זכה ב"ה לכוח צבאי רב-עוצמה, שנדע להשתמש בו באופן מרוסן, ונזכור, שבניגוד לעמלקים צאצאי עשו, שחיו על חרבם, שאיפתנו המתמדת היא לחיים של שלום טובה וברכה.

(ויקרא תשפ"ב)

הפוסט מחיית עמלק – מלחמה נגד המלחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רבים מתקשים להמשיך לשאת תקופה כה ממושכת של דאגה וחרדה, חולי ותמותה, צמצום פעילות והידרדרות בכלכלה

מצב בני ישראל במצרים היה קשה ביותר. עבודת הפרך משברת את הגוף ופוצעת את הנשמה, הגזרה על השלכת הבנים ליאור זורעת ייאוש ומחסלת כל תקווה. אולם אין בתורה כל אמירה על כך שהם נשברים. הם נאנחים וזועקים אל ה' מן העבודה, אך בה בעת ממשיכים בה תוך אמונה בה', וכאשר משה מגיע עם ההבטחה הגדולה, העם מאמין בגאולה הקריבה.

מתי נשברו בני ישראל? דווקא אחרי שהחל משה בשליחותו לגאול את עמו. בסוף פרשת "שמות", כאשר נציגי בני ישראל, השוטרים, פוגשים את משה ואהרן "בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה, וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם: יֵ֧רֶא ה' עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ". מדוע דווקא בשלב זה נשברו בני ישראל?

נראה שאחרי שהגיע משה ובפיו הבשורה: "כִּֽי־פָקַ֨ד ה' אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל" הם ציפו לשינוי מהיר של המציאות המרה. משה אסף את זקני ישראל, עשה אותות ומופתים לנגד עיניהם, והעם היה נפעם: "וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ". בהמשך ראו בני ישראל כיצד משה ואהרן מעיזים לדבר עם פרעה ודורשים ממנו: "שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י", והם דימו לראות את הקץ עולה ומבצבץ ואת הגאולה ממשמשת ובאה. והנה מיד לאחר מכן מקשיח פרעה את ליבו ומחריף את גזרותיו. הם כבר ראו לנגד עיניהם את האור בקצה המנהרה, והנה מתגברת האפלה ומעמיקה המצוקה.

מדוע המשבר הזה צריך היה להתרחש? מדוע פעילות משה לקידום הגאולה לא צלחה מהרגע הראשון, אלא נפתחה דווקא בכישלון? נראה שהתרחשות זו באה ללמד מסר לדורות על חבלי הלידה שלפני כל גאולה. ממרחק אלפי שנים של ניסיון אנו מבינים שמה שאירע במצרים משקף תהליכים היסטוריים גדולים, בהם כל התקדמות כרוכה בעליות ומורדות, ולפני עליות גדולות מופיעות הירידות הגדולות.

מקובל לומר כי "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", כלשון שירו של שלום חנוך. תחושה זו אכן נכונה מבחינה מדעית בשבועיים הראשונים של כל חודש, שכן בשבועיים שאחרי מולד הירח, אי אפשר לראות אותו בסוף הלילה, ולכן חשוך יותר לפני הזריחה. כמו כן תמיד קר יותר לפני הזריחה, מכיוון שפני השטח מתקררים בהדרגה בשעות הלילה, ומגיעים לשיא קרירותם בסופו (עפ"י מאמר באתר מכון ויצמן).

בחומש הגר"א על הפסוק "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ… עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה) נאמר שהמילה 'שחר' היא מלשון 'שחור'. כאשר מתחזקת חשכת הלילה ביותר, אז מתחיל זמן עלות השחר, והאור מתחיל להאיר. בעל ה"כלי יקר" החיל רעיון זה על גאולת מצרים והסביר בכך את דברי ה' למשה: "עתה תראה", שבאו מיד לאחר החמרת הגזרות. עתה, "סמוך לעלות השחר החושך מחשיך ביותר… ואח"כ אור השחר בוקע ועולה" (שמות ו, א).

תופעה זו ראינו גם בזמננו, כאשר שיבת עם ישראל לעצמאות בארצו התרחשה לאחר החשכה הנוראה של השואה. במקורותינו נאמר שכך הוא הסדר בגאולה האחרונה, כדברי זוהר חדש: "כך היא גאולתן של ישראל – בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה ואפילה אחר אפילה" (בראשית ו, א).

תובנה זו עשויה לחזק אותנו לא רק בענייני גלות וגאולה, אלא גם בתקופות שונות של צרה ומצוקה. אנו עומדים להיכנס לשנה שלישית של חיים תחת עננת המגפה. רבים מתקשים להמשיך לשאת תקופה כה ממושכת של דאגה וחרדה, חולי ותמותה, צמצום פעילות והידרדרות בכלכלה. כבר ראינו את האור בקצה המנהרה בדמות החיסונים שיוציאונו מאפלה לאורה, ההדבקה הצטמצמה והתמותה פחתה. והנה גל חדש הגיע בסערה והחשכה שוב מחריפה, המנהיגים מחריפים את הגזירות, והעם קץ בהמתנה לקץ.

תחילת הגאולה ממצרים מלמדת שאסור להישבר, וכי יש להתאזר בסבלנות ואורך רוח ולהקפיד על ההנחיות ולזכור שבכל תהליך יש עליות ומורדות. כמו בני ישראל במצרים, אסור לאבד אמונה ותקווה, כי החושך מתחזק לפני הזריחה, והכאבים מתגברים דווקא כשנמצאים על משבר הלידה.

(שמות תשפ"ב)

הפוסט למשברים יש סיבה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השמיטה בזמננו, לפי רוב הדעות אינה מדאורייתא, אולם הדאגה לחלשים ולמוחלשים דווקא כן!

המושג "שמיטה", שהולך ותופס מקום מרכזי בסדר היום הדתי שלנו לקראת שנת השמיטה המתקרבת, מקורו בפרשתנו. מצוות השמיטה מוזכרת כבר בספר "שמות" ובספר "ויקרא", אולם שם היא נקראת "שביעית", ולא "שמיטה". מה ההבדל בין שני המושגים, ומדוע מצוות השמיטה מופיעה בשלושה מקומות שונים בתורה? נתייחס להופעותיה העיקריות של השמיטה בפרשות "בהר" ו"ראה" ונעמוד על שתי מגמות ושני סוגי תוכן של מצווה זו.

בפרשת "בהר" מופיעים כל איסורי המלאכה של השנה השביעית, כשבמוקד נמצאת הארץ. הפרשה פותחת במילים: "כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ", והתורה חוזרת ומדברת על "שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ". מגמת ההשבתה בשביעית שמתוארת שם היא חיזוק האמונה והביטחון בבורא עולם, כאשר עובדי האדמה נדרשים להתמודד עם הקושי והדאגה:

"מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת". השביעית מתוארת בפרשת "בהר" בתור "שַׁבָּ֖ת לַה'", והיא משתלבת בסדרה של מצוות שנועדו להטמיע את ההכרה שהארץ שייכת לה': "כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ".

הדגש בפרשת "בהר" הוא על קדושת הארץ והחובה לתת לה לשבות, ולכן המושגים המרכזיים בפרשה זו הם שבת ושביעית, בדומה ליום השביעי, יום השבת. לפיכך מופיעה בפרשת "בהר" גם ההנחיה לנהוג קדושה בפרות שביעית, הלכה שנלמדה מהמילים: "וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה". פרשת השמיטה שם היא חלק ממצוות הקדושה שעומדות במרכזו של ספר ויקרא. אחרי פרשת "קדושים תהיו", ואחרי מצוות "וקדשתו" לנהוג קדושה בכהנים, ומצוות הזמנים המקודשים של פרשת "אמור", מוסיפה פרשת "בהר" את הזמן המקודש של השנה השביעית.

במוקד פרשת "ראה", לעומת זאת, נמצאת התנהלותו של עם ישראל כעם, כשהפרשה פורשת שורה של מצוות חברתיות שדורשות פעולות של וויתור ונתינה. השמיטה שבפרשתנו עוסקת בשמיטת כספים, והיא משתלבת במצוות של נתינת מעשר ללוי, "כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ", נתינת מעשר עני המבטא דאגה לַ"גֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ", חובה לתת צדקה, מצוות הלוואה ודרישה לתת מענקים לעבד ולאמה המשתחררים. המילה "שמיטה" מופיעה דווקא בפרשתנו, ואף חוזרת שוב ושוב, שכן מילה זו מדגישה את פעולת הוויתור.

מצוות השביעית של פרשת "בהר" מתמקדת אפוא בתביעה דתית-רוחנית של אמונה, בעוד שמצוות השמיטה של פרשת "ראה" תובעת פעילות חברתית, ויצירת חברה שיש בה דאגה לחלשים.

פרשות השמיטה שבתורה משקפות מצב בו עובדי האדמה מתפרנסים בכבוד ואף דואגים לשכבות החלשות, ואילו כיום דווקא הם הופכים למגזר המוחלש. מצערת העובדה שהדרך של משרדי האוצר והחקלאות לטפל בהתייקרות התוצרת החקלאית היא דווקא על-ידי הגברת הייבוא לישראל, והכבדה על חקלאי ישראל.

החקלאות בישראל מסמלת באופן מובהק את הצלחת המפעל הציוני. נתוני הפתיחה שלה היו ירודים, שכן ישראל לא התברכה במקורות מים רבים, יותר ממחצית משטחה הוא מדבר, האקלים יבש ובחלקים רבים הטופוגרפיה הררית, אולם למרות זאת נוצרה בישראל חקלאות מפותחת לתפארת העם והארץ. כיום החקלאים מתמודדים עם עלויות כבדות של העסקת עובדים, הן מקומיים והן זרים, עם התייקרות מחיר המים ועם אירועי פשיעה חקלאית – גניבות, הצתות, וונדליזם שהפכו לתופעה יומיומית.

המאמץ להוזיל את התוצרת החקלאית לצרכנים צריך להיעשות על-ידי ריסון פערי התיווך, ושינוי המצב בו הצרכנים משלמים הרבה, למרות שהחקלאים מרוויחים מעט; לא על-ידי הכבדות נוספות על החקלאים. הרפורמה המוצעת עשויה אמנם להוזיל את סל המזון של הצרכנים בכמה שקלים, אולם עבור החקלאים ואלפי בני משפחותיהם מדובר בשבירת מטה לחמם, ומדינת ישראל עלולה לאבד אפשרות לאספקה חקלאית עצמאית ויצירת תלות בעייתית בייבוא ממדינות אחרות של מוצרים בסיסיים. פרשת "ראה" קוראת לקברניטי המדינה לא להפוך לקברני החקלאות. היא דורשת לגבש מדיניות כלכלית המבוססת על ערכים חברתיים, ודאגה לאזרחי ישראל מבלי לפגוע בחקלאיה. השמיטה בזמננו, לפי רוב הדעות אינה מדאורייתא, אולם הדאגה לחלשים ולמוחלשים דווקא כן!

(ראה תשפ"א)

הפוסט תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה ובחקלאות אל תפגע! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

צעירים הפוגשים בני זוג בעלי פוטנציאל מתאים לבניית קשר זוגי טוב ובריא, נמנעים מלומר "כן" ולהתחתן

השאיפה להתקדם בחיים מלווה אצל אנשים רבים בתכונות של מקסימליזם ופרפקציוניזם. תכונות אלה עשויות לדחוף אדם לפעול ביעילות ובחריצות על מנת להצליח ולהגיע להישגים גדולים, אולם הן עלולות להיות לרועץ ולגרום לוויתור על הישגים קטנים. שְׁלֵמוּתָנוּת עלולה לייצר גם דחיינות, שכן המקסימליסט אומר לעצמו: כל עוד חסרים לי התנאים הדרושים להגיע לתוצאות מושלמות, עדיף שאמתין לשעת הכושר. פרפקציוניזם שלילי מוליך לגישה של "הכל או כלום", יוצר בזבוז מיותר של זמן ואנרגיה על פרטים טפלים, גורם פחד מכישלון, מביא לדימוי עצמי נמוך ואף לחרדות ולדיכאון.

האדם המושלם ביותר, משה רבנו, הצטיין גם ביכולתו להסתפק בהישגים חלקיים כשהדבר נדרש. כבר בפעולות שביצע בתחילת דרכו, כשיצא מארמון פרעה והתערב למען החלשים, ידע שהוא לא פותר בעיות בשלמות, אך היה נחוש להציל עשוק ומוכה ולפעול למען הצדק. בפרשתנו, כשהוא לקראת סוף דרכו, ומבין שלא ייכנס לארץ המובטחת, הוא מוכן להסתפק בראייתה בלבד, ומשלים אף עם הגזירה לראות את הארץ מרחוק מבלי לעבור את הירדן.

מתוך גישה זו הקצה משה בפרשתנו ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי: "לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת…" (דברים ד, מא-מב). רש"י מציין שהפעולה החלקית שביצע משה הייתה באותה עת חסרת ערך, שכן ערי המקלט שקבע לא פעלו, כל עוד לא הוקצו ערי מקלט גם בארץ כנען. הרציונל של משה היה: "מצווה שאפשר לי לקיימה – אקיימנה".

האם האדם צריך להסתפק בבינוניות ולוותר על חתירה לשלימות? לא ולא! מסורת חז"ל מלמדת אותנו שכל אדם צריך לראות לנגד עיניו את הדגם האידיאלי הגבוה שלאורו ילך: "לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי אברהם יצחק ויעקב" (תדא"ר כ"ה), אולם בה בעת על האדם להכיר את מקומו (אבות ו, ו), ולהעריך נכון את מעלותיו ואת חסרונותיו. יש לשלב בין אידיאל גבוה ומושלם שמעניק לנו השראה והנעה, לבין חשיבה פרקטית והגיונית שמתחשבת במגבלות המציאות.

בתחומים רבים בחיינו מהווה השאיפה לשלמות גורם משתק, שמנטרל כל יזמה וגורם לאימוץ העיקרון: "שב ואל תעשה עדיף". המקסימליזם המשתק יכול למנוע מאדם להתחיל בפעילות גופנית או בדיאטה, להימנע מלהצטרף לשיעור תורה או לפעילות התנדבותית, וזאת מחשש שלא יוכל להתמיד בהם ולבצעם בהצלחה מלאה.

לתופעה זו יש השלכות שנוגעות ל-ט"ו באב שחל השבת. ט"ו באב, שנחקק בתודעה הישראלית בתור "יום האהבה", הוא לפי מקורותינו "יום הנישואין". ביום זה היו בנות ירושלים מחוללות בכרמים, "ומה היו אומרות: בחור… תן עיניך במשפחה" (משנה תענית ד, ח).

תופעת הרווקות המאוחרת שאנו עדים לה כיום, נובעת מגורמים רבים – תרבותיים, חברתיים ואישיים. יש שהיא קשורה גם בשאיפה לשלמות, המשתקת את יכולת ההחלטה החיובית. צעירים הפוגשים בני זוג בעלי פוטנציאל מתאים לבניית קשר זוגי טוב ובריא, נמנעים מלומר "כן" ולהתחתן, משום שהם מצפים לבן הזוג המושלם. זיווגים בנוסח המחולות בכרמים אמנם אינם מתאימים לזמננו, אולם כדאי להקשיב לבנות ירושלים שהיו אומרות: "תן עיניך במשפחה", אל תתנו עיניים גדולות בכל הפרמטרים האפשריים, שכן אז תישארו כל החיים בשלב החיפושים.

אמנם שְׁלֵמוּתָנוּת היא רק אחד הגורמים האישיים שעלולים לשתק, וייתכנו גורמים נוספים כגון: קושי בקבלת החלטות, חששות קונקרטיים, השפעות של חוויה קודמת, תפיסה מוטעית של זוגיות ועוד. אולם שְׁלֵמוּתָנוּת היא מרכיב חשוב שיש להתמודד אתו, כדי להצליח ליישם את המורשת שלימד משה: הזדמנות הבאה לידך – אל תחמיצנה, אף על פי שהיא לא מושלמת. יש לזכור שהטוב מאוד הוא אויבו של הטוב, וכי לפעמים צריכים להתפשר מעט, כדי לזכות בהרבה.

(ואתחנן תשפ"א)

הפוסט הסיבה לרווקות המאוחרת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט הקדוש הנורמלי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט מי אשם במגפה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט לֶךְ תּוֹכִיחַ… הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט אשליית "שלום יהיה לי" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.