מושקו היה פנטזיונר. חולם בלתי נלאה. מגדולי ההוזים. אבל כפי שנהג לומר: בין "הוזה" ל"חוזה" מבדיל רק קו אחד קטנטן, דקיק. ואת הקו הזה הוא ביקש להשלים כל ימיו.

כעמיתו וידיד נפשו, הרב יהודה עמיטל ע"ה, נהג מושקו לצטט את מדרש חז"ל על "וירא את המקום מרחוק" שבמעשה העקדה. בשעה שאחרים ראו לפניהם איש זקן, רוכב על חמור עם בנו ו"שני נעריו עמו", ראה אברהם אבינו "ענן קשור על ההר". מקום להשראת שכינה שעליו יקום לימים בית המקדש.

משה הכהן מושקוביץ ע"ה ('מושקו' או 'מושקה' בפי ידידיו ובני ביתו) נפטר לבית עולמו השבוע, בן צ"ו שנים. כל ימיו לא הפסיק לחלום. גם בשנים האחרונות, כשהליכתו הנמרצת הואטה ושמיעתו כבדה, יושב בישיבה רבת משתתפים, נראה מנומנם-משהו, היה ננער לפתע ממקומו ופורש תוכניות חדשות, ארוכות טווח ורבות מעוף, שהתרוצצו בראשו.

רק לפני כחודש וחצי, והוא כבר בן 96, צילצל הטלפון בביתי בשעת בוקר מוקדמת. "כאן מושקו", שמעתי את קולו המוכר. כדרכו, בלי הקדמות מיותרות, פרש בפני את חזונו ומיהר לשלוח לי אותה, כדי שאני, עם עוד כמה 'צוציקים' הצעירים ממנו בעשרות שנים, נסייע לו בהגשמתה. "הכנתי את 'תוכנית המאה', לפיתוח גוש עציון והכפלת מספר תושביו עד ציון מלאת מאה שנה למדינה".

מושקו היה "בעל חלומות" נצחי. כל ימיו לא הפסיק לחלום, להציב חזון, לטוות תוכניות, ובעיקר לפעול להגשמתן. שולחן העבודה בחדרו הצנוע בבית "היכל שלמה" או בישיבת "הר עציון" היה דרך כלל כמעט נקי לחלוטין. מאחוריו מציצה תמונת מורו הגדול השר ח"מ שפירא ע"ה, ולפניו מונח היומן הנצחי. יומן מודפס, לא ממוחשב, שבו לכל יום בשנה מוקדש עמוד. מושקו היה ממלא את היומן בשורות קצרות, ראשי פרקים של משימות שצריך למלא ודברים שחשוב לציין. בפגישותיו ושיחותיו האינטנסיביות במהלך היום היה מסמן "וי" קטן ליד כל משימה שהושלמה. והיו הרבה כאלה.

קורות חייו יכלו למלא בקלות חיים של כמה אנשים. ילדות בברטיסלבה, עלייה לארץ ונעורים מאושרים בתל אביב של פעם. מקווה ישראל, שירות באצ"ל ובלח"י. שותפות בהקמת גרעין חלוצי, "משואות", שלימים היה ליישוב פורח בגוש עציון שלפני מלחמת השחרור. בעת הקמת המדינה עשה בשליחות חלוצית במחנות המעצר בקפריסין עם שארית הפליטה. נפילת הגוש במלחמת השחרור והאובדן הגדול לא ריפו את רוחם. עם עמיתיו שחזרו מן השבי הירדני חידשו את הקמת משואות יצחק באזור שפיר. מושקו עמד 27 שנה בראש המועצה האזורית, ובמהלך כהונתו יזם את הקמת ישיבת "אור עציון". ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, שב לגוש עציון והציב את החזון הגדול שהיה גולת הכותרת, כך לדבריו-שלו: קימום הגוש לא באמצעות הצבת מצבות אבן דוממות לקדושים שמסרו נפשם על הגנת העם והארץ, אלא מצבה חיה: חידוש החיים בגוש. עם עמיתו הרב עמיטל – שלימים הצטרף אליהם גם הרב ליכטנשטיין ע"ה – הקים וניווט את דרכה של ישיבת "הר עציון" על מוסדותיה המפוארים. לצדה, יזם את הקמת אלון שבות, מרכז אזורי שהיה אות ודוגמא ליישובים נוספים שיבואו בעקבותיו.

מכאן קצרה הייתה הדרך להקמת אפרת ועמידה בראש המועצה המקומית הראשונה שלה. לצד כל אלה ייסד ועמד בראש עשרות עמותות ומפעלים: המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", עמותת "מנורה" להעלאת תשמישי קדושה יהודיים מן הגולה, ישיבות ירוחם ושיח יצחק, "היכל שלמה", מכון צומ"ת, עמותת תימורה שהקימה מוסד חינוכי לתפארת לנוער מנותק. ועוד.

כל ימיו, גם כשהתאכזב לעתים מן הדרך והאנשים, נותר נאמן הציונות הדתית של פעם. שילוב של תורה ועבודה, חזון ומעש.

כמשה רבנו – שאת שמו נשא בגאווה – מושקו לא היה 'איש דברים'. גם לדידו, לא המדרש היה עיקר אלא המעשה. ייחודו היה בכך שהצליח להגשים את חלומותיו.

בעולמה של מורשת ישראל בולטים שני חתנים: חתן תורה וחתן בראשית.

מושקו מעולם לא הסתפק בכתרו של הראשון (על אף שסדרת ספריו על התורה, "מאור התורה", היו עשויים לזכותו גם בכתר זה). כל ימיו היה  חתן בראשית. ולא רק בשמחת תורה. כל יום היה בשבילו בראשית, התחלה חדשה, לעוד חזון וחלום. והכל בצניעות, בענווה ובאהבה. אהבת כהן, המקיים מצוות קונו ומברך את עמו ישראל בכל יום באהבה.

(בשלח תשפ"א)

הפוסט מושקו החוזה וההוזה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.