לרגל יום המשפחה שחל השבוע אני בוחרת לשים את הזרקור על משפחות אומנה, שבחרו לפתוח את הלב ואת הבית לילדים אשר גורלם לא שפר עליהם ונאלצו להיזרק לחיים ללא עורף משפחתי יציב.

יצאתי לפגוש מקרוב את אותן המשפחות, אלו עם הלב הענק שלא מוותרות על אף ילד, גם אם הוא לא שלהן, ראו את הניצוץ בעיניים שלו למרות הקשיים האובייקטיבים, והעניקו לו שינוי ותקווה.

תהילה, נשואה ואם לחמישה מהצפון. כבר בראשית השיחה היא מציינת בפניי כמה הנושא יקר ערך בעיניה ומקווה שהכתבה תפתח צוהר לעוד אנשים: "זה דבר שלא מוכר בציבור, אנשים אומרים לנו- 'מה חשבתם לעצמכם?', הם לא מבינים מאיפה זה מגיע. הייתי רוצה שכל המשפחות יפתחו לרעיון הזה", היא מקווה.

אני מבקשת ממנה לקחת אותי להתחלה ולספר לי על ההחלטה להיות משפחת אומנה. "תמיד ידענו שאנחנו רוצים לאמץ ילד. המחשבה התחדדה לנו לאחר שהבן הראשון שלנו הבריא ממחלה ורצינו לגמול טוב לעולם. באותו זמן ראיתי כתבה בפייסבוק שמחפשים משפחת אומנה לילדה בת תשע שאין לה לאן ללכת. שאלתי את בעלי בעניין, הוא זרם עם הרעיון ומשם זה התגלגל", היא מתארת.

תהילה משתפת כי התהליך לקבלת ילד אומנה הינו ארוך ודורש נכונות והשקעה: "עברנו הרבה בדיקות, עובדת סוציאלית הגיעה לבית, בדקו שאין לנו עבר פלילי וכן עברנו קורס הכנה כדי להבין מה נדרש ממשפחת אומנה ואיך ילד אומנה מרגיש".

בודקת גבולות

לפני שלוש שנים הודיעו לתהילה ולבעלה שיש ילדת אומנה שיכולה להתאים למשפחתם. ילדת האומנה שהגיעה אל משפחתם באה עם מטען כבד: בגיל שנתיים ננטשה על ידי אמה ולאחר מכן הייתה אצל משפחת אומנה וכאשר המשפחה לא יכלה להחזיק אותה היא נאלצה בהוראת צו בית משפט לשהות בעיר אחרת ומתוך כך היא מוגדרת 'אומנה חסויה' ופרטיה של הילדה חסויים.

תהילה נזכרת בהיכרות ביניהם: "תחילה נפגשנו איתה בהדרגה ואיך שהיא ראתה אותנו היא ישר חיבקה אותנו. נדלקה לנו נורה אדומה, זה חריג. לאחר כמה ימים הבאנו אותה לבית ועשינו היכרות בינה לבין בני הבית. בחודש הראשון היה לה מאוד טוב, אבל התחושה המוזרה ואי הנוחות עדיין ליוו אותנו, הרי החיבור הטבעי הזה לא מאפיין ילדי אומנה. רק לאחר שמונה חודשים, כשהילדה הבינה שהיא נשארת אצלנו, התחילו הבעיות".

לאילו בעיות את מתכוונת?

"היא הייתה בלגניסטית, מלוכלכת, סבלה מאובססיה למזון והייתה אוכלת בידיים. לימדנו אותה לאכול עם סכין ומזלג ולקחת קצת לצלחת שלה, ובעיקר להבין שהאוכל שבמרכז השולחן לא ייגמר לה", תהילה משיבה ומוסיפה: "שקרים היו דבר שבשגרה אצלה. היא הייתה חיה בעולם דמיוני ומאמינה לשקרים של עצמה ולכן היה מאוד קשה לנהל איתה שיחה".

וזה לא הכל. הריבים והכאוס עם שאר בני הבית לא איחרו לבוא: "היא הייתה נוגעת והורסת לבנות שלי את החפצים האישיים מתוך מחשבה שאם לה אין אז גם להן לא יהיה. לבתי היה יומן אישי והיא הייתה קוראת בו, ולכן בתי לא רצתה להישאר עוד בבית והשירות הלאומי היה מפלט עבורה", תהילה שמה על השולחן גם את האתגרים והצדדים פחות יפים של להיות משפחת אומנה, וממשיכה: "היא לקחה מאיתנו המון אנרגיות, לא היה לנו זמן לעצמנו, היא כל הזמן הייתה בראש שלנו והשקענו בה המון, ובדרך כלל לא מקבלים מהילדים הללו בחזרה. היא הייתה קורעת דברים שקיבלה או ששייכים לשאר הילדים בבית וסבלה מהתקפי זעם".

העובדת הסוציאלית ואנשי הטיפול שליוו את המשפחה לא היו מופתעים משום שזה טבעם של הילדים האלו: הכמיהה להרגיש שייכים ולבדוק גבולות על ידי שקרים ופגיעה באחר כדי להרגיש שאוהבים אותם.

גם הניסיון להעניק מסגרות טיפוליות וחוגים שיסייעו לילדה, נתקל לא אחת בבירוקרטיה אל מול הרשויות, כפי שתהילה מתארת: "משפחת אומנה נלחמת על כל דבר. למשל, היה חסר לילדה אוצר מילים והיא התקשתה להביע את עצמה אז נאלצתי להילחם כדי שהיא תקבל קלינאית תקשורת. בסוף הסכימו, אבל בהשתתפות שלנו. ההרגשה היא שאת משקיעה בילד שלא שלך למען מטרה טובה אולם המדינה לא תמיד מאפשרת זאת. המדינה חייבת לתת יותר תקציבים כדי שהאומנה תשגשג והילדים יקבלו את הטיפול הראוי והמטיב ביותר".

לצד כל אלו, האומנה השפיעה על הילדה עמוקות והעניקה לה שינוי חיובי לחייה: "היא הייתה מאוד מוזנחת כשהגיעה אלינו ועם הזמן למדה להיות נקייה, להתקלח, להיות אכפתית לעצמה. הודות לתהליך היא רכשה יכולת הבעה ולמדה להגיד את אשר על ליבה ולשתף ברגשות כמו: אהבה, כעס, פחד וגעגוע. מה שלא היה קודם לכן", תהילה מסבירה.

היו פעמים שאמרת לעצמך- אולי אנשים צדקו. למה הכנסתי את עצמי לזה?

"זה מאתגר ולא מעט פעמים הייתה מתגנבת בי מחשבה שאולי לא הייתי צריכה לקחת בזה חלק, אולם היום אני לא מתחרטת ומרגישה שזו הצלת נפשות של ממש", תהילה משיבה.

היא הייתה מאוד מוזנחת כשהגיעה אלינו ועם הזמן למדה להיות נקייה, להיות אכפתית לעצמה. הודות לתהליך היא רכשה יכולת הבעה ולמדה להגיד את אשר על ליבה ולשתף ברגשות

המון ילדים מחכים

ילדת האומנה הייתה אצל המשפחה למשך שלוש שנים ולאחרונה נאלצה לעזוב.

תהילה: "היא הייתה חלק מהמשפחה, כמו הבת שלנו, אהבנו אותה מאוד, אולם היה קשה לה להתמודד עם המשפחה. היא לא יכלה להחזיק את הטוב, לא הייתה מסוגלת לקבל את העובדה שנותנים לה, וכתוצאה מכך הייתה פוגעת בעצמה. לצערי, לא רצינו, אך בלית ברירה ובהתייעצות עם אנשי המקצוע הבנו שהיא זקוקה לטיפול עמוק 24/7 והעבירו אותה לפנימייה שתתאים לה. כולי תקווה שהיא תקבל את הטיפול הראוי והנכון", היא מקווה, ומספרת שהם נמצאים בקשר טלפוני עם הפנימייה.

תהילה משתפת שכעת הם עסוקים בלאסוף את השברים בבית אך בהחלט לא פוסלים את המחשבה שאולי בעתיד יאמצו עוד ילד כמשפחה מארחת.

אני תוהה האם יש משהו באופי המשפחה שלהם או בתפיסת העולם שהוביל אותם למעשה חסד שכזה. "גדלנו על הכרת הטוב ועל נתינה לזולת כי שום דבר אינו מובן מאליו. גם הילדים למדו שצריך להעניק גם אם לא מקבלים תמורה", תהילה עונה, ומסיימת בתפילה ובבקשה שאיתה פתחנו את השיחה: "אני מאוד מקווה שהנושא ייפתח לציבור הרחב ושיגויסו עוד אנשי צוות למערך. בפנימיות יש המון ילדים שמחכים למשפחה חמה שתסייע להם לצלוח את האתגרים שהחיים זימנו עבורם".

לא מתייאשים

בשונה מתהילה ובעלה שפנו מיוזמתם למשרד הרווחה באשר להליך קליטת ילד אומנה, אצל יעל ובעלה הסיפור היה שונה. האומנה הגיעה אל פתח ביתם במקרה שהחל ממעשה חסד קטן לכאורה והוביל לקשר עמוק ויציב שנמשך עד היום, גם לאחר הליווי הפורמלי של האומנה. סוג האומנה היה אומנה טיפולית לילדים בסיכון, למשך 7 שנים.

יעל (50), נשואה ואם לארבעה מהמרכז, מגוללת בפניי את הסיפור: "חברה טובה שלי שהייתה חונכת בבית ספר 'בית פעמון' סיפרה שיש לה חניכה בת 15 עם רקע קשה; האמא סובלת מהפרעה נפשית, האבא מכור לסמים והיא מסתובבת ברחובות ללא עורף משפחתי. היא שאלה האם נוכל לארח אותה אצלנו שבת אחת בשל סכסוך עם האמא. כמובן, נענו בחיוב.

"כשהגיעה אלינו היא הייתה נראית בת 20. איפור כבד, חושפניות, חוסר צניעות ושפת רחוב אפיינו אותה מאוד. במוצאי שבת בעלי שוחח איתה והבנו שאין לה לאן לחזור. הצענו לה להישאר אצלנו".

הנערה הייתה לפני כן אצל משפחות אומנה, אך הדבר לא צלח בשל קשיי התנהגות, הסתגלות ויציבות. יעל ובעלה החליטו שהם לא אומרים נואש לנוכח ההיסטוריה, ומיום – יומיים היא לבסוף נשארה אצלם שנה שלמה, בהתנדבות מלאה. לאחר שראו שהיא מתאקלמת בצורה חיובית החלו בהליך קליטת ילד אומנה באופן רשמי.

בדומה לתהילה, גם הם נתקלו בקשיים בעת שביקשו להוות עבורה משפחת אומנה: "עשו לנו בעיות. אמרו לנו- 'אתם לא תוכלו להשתלט עליה בשל מצבה הנפשי הקשה, וכדאי לכם לחשוב שוב אם אתם רוצים להיכנס לזה'", יעל נזכרת, אך מתארת איך בנחישות ובאמונה בצדקת הדרך הם יצאו למסע: "הכרנו אותה יותר טוב מהם כי גידלנו אותה במשך שנה. מבעד להופעה החיצונית ולאתגרים ראינו את הנשמה שלה, ראינו נערה שכמהה לחום ואהבה והרגשנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון".

איך הסביבה שלכם הגיבה להליך האומנה?

"אנחנו גרים בסביבה דתית והיה להם מאוד קשה לקבל ולהכיל את זה מכיוון שהיא היתה מתלבשת בחוסר צניעות", יעל מתחילה להשיב. "חבר טוב שלנו אמר- 'אני אוהב ומעריך אתכם, אבל אם היא מתלבשת בצורה חושפנית אני לא מגיע אליכם לשבתות'. הסברנו לה שבחוץ פחות מפריע לנו אופן הלבוש שלה, אבל כאן היא צריכה לכבד את אוכלוסיית המקום. לקח זמן עד שגרמנו לה לכבד את הסביבה בלבוש צנוע, אבל בגלל שהיא אהבה וכיבדה אותם היא רצתה להשתנות בשבילם".

כשהגיעה אלינו היא הייתה נראית בת 20. איפור כבד, חושפניות, חוסר צניעות ושפת רחוב אפיינו אותה מאוד. בעלי שוחח איתה והבנו שאין לה לאן לחזור. הצענו לה להישאר אצלנו

מאמינים בך

אכן היו גם קשיים, כפי שיעל משתפת: "היא הייתה משקרת, מסתובבת עם חבר'ה בעייתיים ולא ידענו איפה היא נמצאת. היא מאופיינת בחוסר סדר כשהיום הופך ללילה והלילה ליום, וגם סבלה מהפרעות אכילה – היא הייתה פותחת את המקרר בלילה, אוכלת ומקיאה, כי היא לא הייתה רגילה לשפע".

כשנשאלה באשר לדרכי פעולה בהן נקטו על מנת לסייע לה לחזור ככל האפשר למוטב, השיבה: "חשוב היה לנו להרגיל אותה לחיים נורמטיביים ולסדר יום המתאים לבני גילה הכולל עבודה או לימודים וחוג. גם שמנו לה גבול כי בשלב מסוים לא יכלנו לישון בלילה כי היא הייתה מסתובבת בבית ומביאה חברות בשעות לא שגרתיות.

"בהתחלה היא צעקה והתנגדה ואמרה 'אתם לא תגידו לי מה לעשות', אבל הסברנו לה שאם היא רוצה להישאר אצלנו היא חייבת לשמור על הכללים".

בשביל לדחוף ולעודד אותה לשתף פעולה הם הציעו לה תגמול כספי הניתן בסוף כל חודש בו היא הלכה ללמוד בבית ספר או לעבוד. "אמרנו לה שאנחנו נפריש מכספי האומנה ונביא לה 1,000 ₪ אם היא תלמד או תעבוד", יעל מפרטת. "בהתחלה היא הייתה משקרת, אמרה שתלך לבית ספר והייתה מטיילת ברחוב. לאט לאט היא נכנסה למסלול והיינו במעקב צמוד יחד עם המורים בבית הספר לוודא שאכן הגיעה. הסברנו לה שאם היא לא תלמד היא לא תוכל להתקדם בחיים. לקח שלוש שנים עד שהבינה שהיא צריכה ללמוד, ובסוף היא עשתה בגרויות, סיימה 12 שנות לימוד והשאירה את הצוות החינוכי בפה פעור".

שיטת החינוך בה נקטו עם הנערה, שלהבנתה של יעל גרמה לה לעלות על המסלול היא שיח פתוח: "על זה גידלנו אותה", היא אומרת. "למשל, סמים, עישון ושתייה זה היה דבר שבשגרה אצלה. לא מנענו ממנה את זה, אבל בעלי היה מדבר על ליבה בעודה מעשנת לנו במרפסת. הוא היה מסביר לה את חומרת המעשה, שזה פוגע ומדרדר אותה. כל הזמן החדרנו בה ביטחון שאנחנו מאמינים בה שהיא מסוגלת לקום".

איפה היא היום?

"היא חזרה בתשובה, נשואה פעם שניה, מצליחה לשמר שיגרה ומשק בית לצד קשיים ביציבות שהתבטאו למשל, בגירושין. עד היום אנחנו בקשר חם איתה, ליווינו אותה בשתי החתונות שלה ואנחנו מתפללים שתעלה על דרך המלך", היא עונה.

מה באופייכם גרם לכך שתהיו משפחת אומנה?

"גם לי וגם לבעלי יש יכולת הכלה גבוהה לכלל האוכלוסייה. אנחנו רואים אנשים מעבר לחיצוניות ולקשיים האובייקטיביים. האמונה בעוצמות של הנערה אפשרה לנו להוביל אותה למקום טוב יותר ביחס למה שהייתה. לקחתי על עצמי תפקיד של אמא שמקדמת את הבת שלה בכל המישורים. ראיתי את הניצוץ הנשמתי שלה והתאהבתי בה מהרגע הראשון", היא מסבירה, ומוסיפה:

"זה נתן לילדים שלי פרספקטיבה שונה על החיים, שלא הכל מגיע על מגש של כסף. יש ילדים שאין להם אפילו אוכל במקרר. הם נחשפו לסגנון ומציאות חיים שונה משהכירו. ילדיי היו שותפים בהכלה ובטיפול והם מברכים על התהליך".

לא ממהרים להוציא מהבית

מכון סאמיט הינו ארגון אחד מתוך חמישה הקיימים בארץ והוא אחראי על שירות האומנה באזור ירושלים והדרום בפיקוח משרד הרווחה. נכון להיום העמותה אחראית על כ- 1400 ילדים שנמצאים ב-900 משפחות אומנה, רובם מגילאי יום עד גיל שמונה ולעיתים יותר גדולים, מכל הדתות, כאשר כל ילד עובר למשפחת אומנה בהתאם לרקע משפחת המוצא.

מירה ורקר, מנהלת גיוס משפחות אומנה בעמותת מכון סאמיט, מסבירה על התהליך: "אומנה הינה מתן פתרון זמני לילדים אשר הוצאו מהבית. את ההחלטה על ההוצאה מהבית מקבלות לשכות  הרווחה עם צו של בית משפט, מתוך הבנה שהישארות בבית ההורים מהווה סכנה עבור הילדים, כי הם לא מקבלים את הטיפול הבסיסי".

מירה נזהרת ומדגישה כי לא ממהרים להוציא ילדים מביתם: "תחילה דואגים במסגרת הקהילה לתמוך ולעזור למשפחה. יש מסגרות חינוך מותאמות עד שעות מאוחרות וכדומה, אבל אם המצב לא משתנה וההורה אינו בתפקוד ולא נותן מענה טיפולי בסיסי לילדים ואפילו מזיק להם – תהיה המלצה על הוצאת הילד מהבית. תקופת האומנה מאפשרת להורה לשקם את המסוגלות ההורית שלו ללא זמן מוגבל, ובה בעת הילד מקבל מענה חוץ ביתי במשפחת אומנה".

איפה אתם נכנסים לתמונה?

"לשכות הרווחה הן שמחליטות על הוצאה מהבית והן פונות אלינו עם הפרופיל והפרטים עבור כל ילד וילדה ותפקידנו למצוא משפחה מתאימה. תפקידי לגייס משפחות אומנה מכל החברה הישראלית כדי ליצור מאגר רחב שייתן מענה לילדים", מירה משיבה, ומפרטת את הקריטריונים של משרד הרווחה לקליטת משפחת אומנה:

"בני זוג בגילאי 35-55, מצב כלכלי יציב, ללא עבר פלילי, ורצוי שהילד הצעיר במשפחה יהיה מעל גיל חמש כי צריך פניות לאומנה. ניסיון הורי הוא חשוב מאוד להצלחת האומנה על מנת לדעת איך להנחיל לילדים את אשר חסר להם".

 

כאשר אני רואה ילדי אומנה וחושבת מה היה קורה איתם אם היו נשארים אצל ההורים הביולוגיים אני מבינה שהאומנה נתנה להם את הכלים והמענה לחיים טובים יותר

זכות ושליחות

תהליך הגיוס ובדיקת משפחת אומנה מתבצע במספר שלבים. הסינון הראשוני מתבצע בטלפון וממנו ממשיכים לבדיקה נוספת כאשר מכירים את המשפחה, את הילדים הביולוגיים ואת בני הזוג כדי לראות שהאומנה מתאימה למשפחה מבחינת זמן ונכונות. לאחר מכן, מתקיימים שלושה מפגשים בהם יורדים עד לפרטים הקטנים על מנת להכיר את המשפחה ואת כוחותיה, ובונים איתם את הפרופיל של הילד/ה שהכי מתאים עבורם. בסיום ההכרות העמותה כותבת דו"ח לפיקוח של משרד הרווחה שמאשרים את המשפחה. בנוסף, המשפחות מוזמנות לקורס בן יומיים להכנה לקליטת ילד אומנה. הישורת האחרונה טרם האישור הינה מפגש הכנה עם הילדים הביולוגיים.

בתום כל הבדיקות והאישורים המשפחה נכנסת באופן רשמי למאגר משפחות האומנה ובאם נמצא ילד מתאים מציעים אותו למשפחה. אם יש הסכמה, המשפחה מקבלת את הילד לאומנה, בליווי של עובדת סוציאלית שמגיעה למשפחה פעם בחודש ובונה יחד איתם תכנית טיפול לילד, מעורבת בכל התחומים הקשורים לילד ומפקחת שהכל כשורה. המשפחות מוכרות כמתנדבות והמדינה לוקחת אחריות על הוצאות ילדי האומנה והבית על ידי החזר חודשי, ואילו העמותה אחראית להחזר הוצאות חריגות כגון שיעורים פרטיים, צהרונים וכדומה.

נושא עיקרי המאפיין משפחות אומנה הוא אי הוודאות של משך הזמן שבו הילד ישהה אצל המשפחה. מירה מסבירה כי טרום השיבוץ למשפחות אומנה ישנן משפחות אומנת חירום שהבית שלהן הוא מעין חדר מיון: "משפחות אומנת חירום נותנות מענה מיידי לתינוק שננטש או שחווה אלימות, עד אשר יוחלט מה יהיה איתו, ואחד מבני הזוג זמין כל הזמן לקליטת ילד. הן אלה שמעניקות לילדים מענה ראשוני חם, שפוי, מכיל ומחבק. אנו מכנים אותן 'הסיירת של מדינת ישראל'".

מתי אותם ילדים נפגשים עם ההורים הביולוגיים?

"קיים קשר פעם בשבוע עם ההורים, אך אם ההורה הביולוגי לא מכבד או פוגעני זה ייפסק מיד", היא משיבה ומוסיפה: "כל שנה מתקיימת ועדה לטובת הילד שבודקת האם ההורה הביולוגי עבר שיקום ויש לו מסוגלות הורית ואז אפשר לחשוב על חזרה הביתה והאומנה תסתיים בהדרגה. באם אין לו לאן לחזור צו האומנה יתחדש בעוד שנה, עד לגיל 18".

מירה משתפת שהיא מרגישה זכות בשליחות שנפלה בחלקה: "אני זכיתי לעסוק בכך 14 שנים. זה לא פשוט עבור ילד שנגזר עליו להיות באומנה ולא לגדול בבית הוריו, אך משפחת האומנה נותנת לו מענה ביתי יציב.

"כאשר אני רואה ילדי אומנה וחושבת מה היה קורה איתם אם היו נשארים אצל ההורים הביולוגיים אני מבינה שהאומנה נתנה להם את הכלים והמענה לחיים טובים יותר. הרבה מילדי האומנה שלנו הצליחו להשתקם וזוכים להרבה מאד הצלחות. חלקם היום נשואים וסיימו בגרויות ומסלול צבאי. סיפוריי ההצלחה באומנה של הילדים ועשיית המשפחות מעוררי השראה".

לפרטים והרשמה למשפחות אומנה: www.summit.org.il

הפוסט יום המשפחה: המשפחות שמגדלות ילדים לא שלהן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.