הדבר היחיד שעוד באמת נותר "בעל פה" כמסורת הלכתית חיה שאינה מקובעת בספרים, אלו המנהגים המשפחתיים, שלא נאמרו בשום ספר ושלא כתבן אף פוסק

לפני כשנתיים, עת התפרצה מגפת הקורונה ברחבי העולם, הכריזה הממשלה על סגר הדוק, ונאצלנו כולנו להסב לשולחן הסדר בפורום מצומצם למדי. כרב קהילה, ראיתי לעצמי חובה ואחריות לסייע למשפחות הצעירות הרבות שצפויות היו לערוך לראשונה את סדר פסח בביתן – לא אצל ההורים, לא עם סבא וסבתא וגם לא בחברת הדודים. בשיחות עם לא מעט חברים וחברות חשתי את המבוכה מפני המשימה והאחריות הגדולות הללו, והיה לי הרושם שעיני רבים מבני ובנות קהילתי נשואות אלי בבקשה שאסייע להם לצלוח את המשימה המאתגרת הזו.

ישבתי שעות ארוכות וכתבתי מסמך ארוך של הנחיות ועצות למי שיערכו את הסדר בפעם הראשונה – הלכות, דינים, עצות, מנהגים, עיקר וטפל – מה חובה, מה כדאי, מה ראוי לעשות וממה כדאי להימנע. אחרי הרבה תיקונים ועדכונים, הגהות ועריכות, הרגשתי שיצא מסמך מעשיר ומלמד, מכוון ומועיל. נראה היה לי כי גם מי שזה עבורם ליל הסדר הראשון שיערכו בביתם, יוכלו להסתדר יפה בעזרת דף ההנחיות שהכנתי.

תכננתי להפיץ את המסמך בקבוצות הוואטסאפ הקיבוציות ולפרסם אותו בעלון המקומי לתועלת הציבור, אך רגע לפני ששלחתי את המסמך בתפוצה המונית, קראתי אותו שוב והחלטתי לגנוז אותו ולא להפיץ אותו בשום מקום. פתאום הבנתי שלמרות הכוונות הטובות העומדות מאחוריו, המסמך המדובר בשגיאה יסודו, משום שאת האופן שבו יש לערוך את ליל סדר לא לומדים מרב הקהילה. לומדים את זה מההורים, מסבא וסבתא, מהדודות והדודים. את המסמך הזה לא צריך לכתוב הרב לקהילתו, אלא ההורים או הסבא והסבתא לצאצאיהם.

ברוב המקרים, הפעם הראשונה שמזדמן לאדם לערוך ליל סדר בעצמו, היא אחרי מות הוריו, או אחרי שמצבם כבר אינו מאפשר להם לעשות זאת בעצמם. משבר הקורונה גרם באופן חד פעמי לכך שהרבה אנשים שהוריהם בריאים ומתפקדים, נאלצו לקיים את הסדר הרחק מהוריהם ושאר בני משפחתם. כך, נוצר מצב ייחודי, מפתיע, כמעט חסר תקדים בתולדותינו – שמי שיערכו את הסדר לראשונה בביתם, יוכלו להתייעץ עם ההורים או עם סבא וסבתא, לברר מהם המנהגים המשפחתיים, המנגינות המדויקות, הדינים עליהם מקפידים ואיך נערך הסדר מדורי דורות במשפחה. באופן פרדוקסלי ומוזר, כמו הרבה דברים אותו חג פסח חריג, דווקא הניתוק מהדור המבוגר, יכול ליצור חיבור והעמקה במסורות משפחתיות.

פסח, כידוע, הוא חג של ריבוי מנהגים. לכל עדה המנהג המיוחד לה, כל קהילה ומסורותיה, כל משפחה והרגליה. הרב יששכר דב מבעלז (סבו של האדמו"ר הנוכחי) היה אומר שמסורות ומנהגים, במיוחד כאלה שאין להם מקור בכתובים, הן הביטוי הנעלה ביותר של תורה שבעל פה. שהרי מיום שנכתבו המשנה והגמרא וכל דברי חז"ל, הפכה למעשה "התורה שבעל פה" ל"תורה שבכתב" (ותעיד על כך העובדה המצערת שיש בינינו לא מעט "קראים" של השולחן ערוך, הנאחזים בכל מילה כתובה המודפסת בספרי ההלכה של קדמונינו, כאילו נחקקה בלוחות הברית מפי הגבורה). הדבר היחיד שעוד באמת נותר "בעל פה" כמסורת הלכתית חיה שאינה מקובעת בספרים, אומר הרבי מבעלז, אלו המנהגים המשפחתיים הללו, במיוחד המסורות, שלא נאמרו בשום ספר, שלא כתבן אף פוסק, ושלא מופיעות בדף ההנחיות של רב קהילה, שחשב שהוא יודע יותר טוב מסבא וסבתא.

את הדף שנכתב בעמל ויגיעה רבים לא פרסמתי בסופו של דבר. במקומו עודדתי את כל מי שפנה ושאל אותי, להתקשר לקרוביו המבוגרים ולשמוע מהם על מנהגי הסדר המשפחתיים. נזכרתי באותה מדריכת כלות מבוגרת באחד הקיבוצים הדתיים, שלא הייתה מסתפקת בלהנחות את הכלות כיצד לנהוג בדיני נידה, אלא אזרה אומץ ועודדה אותן לשאול את אימותיהן ולשמוע מהן על מנהגיהן ודרכן במצווה החשובה הזו. המסורת היא ליבת התורה שלנו, והמצווה להעביר לדור הבא היא המוקד של ליל הסדר. תפקידו של רב הקהילה הוא לעודד ולחזק את התהליך הזה, ולא חלילה להפריע לו.

כמו שנהוג לומר בליל הסדר – אילו באה כל הקורונה הזו, רק כדי להזכיר לי את המסר הפשוט הזה – דיינו.

(שמיני תשפ"ב)

הפוסט סדר בסגר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בזמן שכולם מדברים על חג החנוכה, וממש במהלכו, נחגג "חג הבנות", או בשמו המקורי "עיד אל בנאת".

"עיד אל בנאת" אינו מוכר לרבים, אבל בקהילות ישראל של יהדות צפון אפריקה הוא נחגג בא' טבת מדורי דורות והתקיימו בו טקסים מיוחדים לבנות ולנשים.

איילה סיטבון, שנולדה בתוניס בשם יולן, זוכרת כיצד קיבלה את השרשרת הראשונה שלה ב"חג הבנות" בגיל 12: "אחרי הדלקת נרות חנוכה התאספנו כל המשפחה וקיבלתי מסבא וסבתא במתנה תליון עם אותיות שד-י. נהגו גם שהארוסות קיבלו המון מתנות מהחתן, ובדרך כלל התכשיט הראשון מהחתן ניתן בערב הזה", היא מספרת, ואפילו מספקת מתכון: "היינו חוגגים את החג בחוג המשפחתי, שרים ורוקדים, ואני זוכרת את המתוקים – כי אין חג תוניסאי בלי מתוקים, זה חלק מהשמחה. העוגה המסורתית נקראה 'פרקה'- זאת עוגת סולת עם שמן שמרטיבים אותה כמו קוסקוס, מעליה שפכו דבש ובתוכה תמרים מרוסקים, שקדים, אגוזים ופיסטוקים. בגלל ההשפעה של הצרפתים על היהודים בתוניס אז הייתה עוגה בצורת מגדל, על בסיס פחזניות עם קרם, שעליהן שפכו קרמל שהתקשה, כך שזה הזכיר את מגדל אייפל".

בין יהודית לאסתר

מקורן של חגיגות 'עיד אל בנאת' אינו חד משמעי והוא נעוץ בכמה סיבות. ההשקפה הרווחת ביותר היא כי חגיגות אלו מציינות את גבורתה של יהודית ואת חלקה בניצחון, כשכרתה את ראשו של הולופרנס, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר. לפי המסורת אירע הנס בליל ראש חודש טבת, אך לפי דעות אחרות מעשה יהודית אירע זמן מה קודם הנס העיקרי של חנוכה אך מפני שהאויב היה ממלכי יוון ואף הוא ביקש להעבירם על דתם, עושים זכר לנס בימי החנוכה. גיבורה נוספת שמזכירים ב"חג הבנות", היא חנה, בת מתתיהו הכהן שעוררה את אחיה החשמונאים להתחיל את המרד ביוונים.

יש טוענים שמקור המנהג הוא בהשבת הנשים היהודיות בתקופת עזרא ונחמיה, שנעשה בחודש טבת, ומקור נוסף הוא הילקחה של אסתר המלכה לארמון המלך אחשוורוש בראש חודש טבת. בהמשך המגילה מסופר שהגי סריס הנשים נותן לאסתר "את שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך" והיא מוקפת מעגל נשים קרובות, להן היא עושה משתה נשים. אסתר בפעולותיה הצילה את העם היהודי ובחגיגות מזכירים את גבורתה ואת כוחן של הנשים.

בקהילות צפון אפריקה השונות מציינים ביום זה מגוון מנהגים: ישנן קהילות בהן התאספו הנשים לחגיגה מיוחדת, אכלו מאכלי חלב ורקדו. בקהילות אחרות היו שולחות אחת לרעותה משלוחי מנות ומתנות, משלימות ומתפייסות כבערב יום הכיפורים והיה נהוג שהארוסות קיבלו מתנות מהחתנים וערכו סעודה חגיגית. ביום הזה נהגו נשים גם להתפלל ולתת צדקה, הסבתות בירכו את האימהות והנכדות, והנשים נמנעו מלעסוק במלאכה.

על מנהג "חג הבנות" כתבה לראשונה באופן מסודר ומקיף ד"ר יעל לוין, בעלת תואר דוקטור מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן. מאמרה ("ראש חודש הבנות", קולך, גיליון 75, כסלו תשס"ד) הכיל מקורות רבים ושפך אור על המנהג. בשיחה עימי היא מספרת: "אני מתמחה בנושאים הקשורים לנשים ויהדות, התוודעתי למנהג בכתובים והוא קסם לי, גיליתי עניין רב בחג הזה. ליקטתי מנהגים רבים של החג וכתבתי שראוי לחדש אותו".

ד"ר לוין הזכירה בין היתר במאמרה מקור המתאר עדות מפורטת על טקס 'ראש חודש הבנות' בתוניס בשנת תקט"ז (1755), ולפיו התכנסו נשים ונערות בבית הכנסת כשרב הקהילה נואם על זכותן של נשים צדקניות ומדגיש כי מקורו של חג הבנות הוא קבלה מתקופת החשמונאים. במעמד הזה עברו הנשים לפני התיבה ונישקו את ספר התורה והרב בירך אותן בתפילת 'מי שברך' שתיקן לשלום הבנות. בהמשך, בשנת תרפ"ו (1925), החליטו ראשי הקהילה בתוניס לקיים ביום הזה מדי שנה חגיגת בת מצווה שיתופית לבנות בתי הספר של 'כל ישראל חברים' כדי לקרב את הבנות למסורת היהודית.

בסיכום מאמרה כתבה לוין: "זהו מנהג נאה הנותן תוקף לפועלה של דמות נשית הֶרוֹאִית. אמנם נראה כי יש להפיח בו רוח חדשה ולמצוא את הדרכים המתאימות על מנת להעניק לו צביון תורני הולם ולצקת אל קרבו תכנים רוחניים נאותים, במיוחד לאור מגמת הגברת לימוד התורה בקרב הנשים בזמננו". בעקבות מאמרה, קיבל הנושא תהודה רבה והמנהג חודש בחוגים שונים, גם באמצעות קיום ערבים לנשים ולציבור הרחב. "באופן מעשי המנהג הולך ומתחדש, ולא רק נשים מעדות המזרח אלא גם נשים אשכנזיות מתעניינות בו וזה כמובן דבר משמח", היא מוסיפה.

"בטקס 'ראש חודש הבנות' בתוניס ב-1755, התכנסו נשים ונערות בבית הכנסת כשרב הקהילה נואם על זכותן של נשים צדקניות. הנשים עברו לפני התיבה ונישקו את ספר התורה והרב בירך אותן בתפילת 'מי שברך' שתיקן לשלום הבנות"

חלון הזדמנויות קצר

את קידום היוזמה לחידוש המנהג, המשיכה חלי טביבי-ברקת, פעילה חברתית נמרצת בירושלים.  חלי עומדת בראש מיזם "הלו"ז העברי", שנועד להכליל מועדים בעלי משמעות ותוכן יהודיים ממסורות קהילות ישראל בתוך מעגל השנה הישראלי. המיזם נתמך על יד קרנות מגוונות ביניהן "קרן אבי חי" ו"עמותת סנונית".

"הלו"ז העברי הוא גם אתר אינטרנט שהוקם במטרה להנגיש את כל המועדים הנשכחים באופן שיאפשר לכל אדם לציין ולחגוג אותם כיום", מסבירה חלי.

איך עלה הרעיון?

"יום אחד בעלי הגיע עם שקית מתנות ואמר 'זה בשבילך', שאלתי לכבוד מה, והוא ענה שזה 'חג הבנות'. כבן לקהילת טריפולי הוא שמר על המנהג, שאני כמובן שמעתי עליו אז לראשונה. בנוסף לזה, כתושבת ירושלים, יום אחד הייתי במאפיה וראיתי משפחות מגיעות בזו אחר זו וקונות עוגות פחזניות מיוחדות. כששאלתי מה הן, ענו לי שזה עבור 'סעודת יתרו' של הקהילה התוניסאית. התפלאתי איך זה שיש חגים ומועדים שקהילות שלמות חוגגות בישראל ואין להם שום ביטוי בלוח השנה העברי. הסתכלתי אצלי במשפחה, יוצאי כורדיסטן, לנו יש 'סהרנה', חג היציאה אל הטבע. מאתיופיה הגיע הסיגד. מהודו – המלידה. מפולין – חג החינוך. ממרוקו – המימונה, ממצרים – התאווחיד. מתוניס – עיד אל בנאת – חג הבנות. ומברה"מ לשעבר – יום השחרור מגרמניה הנאצית".

למה כל כך חשוב לשמר את המועדים הללו?

"יש חגים, מסורות, מנהגים, שהעם היהודי מעביר מדור לדור, אלפיים שנה. אבל דווקא בדור שלנו, עם החזרה לארץ מכל קצוות תבל, יש לנו הזדמנות היסטורית של פעם בחיים של אומה, להפוך את כל המסורות הללו לנחלת כלל ישראל. יש לנו חלון הזדמנויות קצר מאוד- היום, יש עדיין אנשים שזוכרים את המועדים כפי שנחגגו, לפני העלייה. צריך לאסוף את זה, לעבות ולהנגיש, כך שכל אדם מכל מקום, יוכל להתחבר לזה.

"לכל חג הערכים שלו, המנהגים שלו, היופי שבו. כל חג חוגגים עשרות אלפים ומאות אלפים וחשבתי שצריך למצוא את הדרך ללמוד את היפה והטוב מכל קהילה. היופי שבדור שלנו זה הגיוון, וזה גם הכיוון שצריך לקחת כדי שגם האוצרות הרוחניים שלנו יעשו עלייה, ויתפסו את מקומם בחברה הישראלית", היא ממשיכה.

כשאני שואלת מה מידת הפתיחות שמגלה הציבור הישראלי לחגים של קהילות ישראל השונות, חלי מספרת בהתלהבות: "יש צמא אדיר ורצון עצום להכיר דברים חדשים, ללמוד ולאמץ מה שמתאים ולחגוג יחד. אנשים מתרגשים מכל העושר שרק ה'ביחד' הישראלי יכול לאפשר".

חלי מוסיפה לספר: "נשים שלא הכירו את 'חג הבנות' גילו אותו בהתרגשות גדולה ושמחו שיש לנו 'יום האישה' משלנו. לחג הזה יש ערכים מכוננים; הוא מסמל גבורה ואומץ לב של נשים (אסתר, יהודית ובת מתתיהו), הוא מסמל יוזמה של נשים שידעו להניע תהליך שמשנה את המצב מקצה אל קצה, וחוכמה של נשים שפתרו קשיים ביצירתיות ומצליחות בתבונתן היכן שנכשלו גברים. וכמובן, לב ליבו של החג הוא ההתכנסות, השירה, הריקוד ובקשת הסליחה אישה מרעותה. ההיאספות מזמנת הקשבה וחיבור בין בנות המשפחה לדורותיהן, שמעלים על נס את האחווה הנשית".

"יש חגים, מסורות, מנהגים, שהעם היהודי מעביר מדור לדור, אלפיים שנה. בדור שלנו, עם החזרה לארץ מכל קצוות תבל, יש לנו הזדמנות להפוך את כל המסורות הללו לנחלת כלל ישראל. היום, יש עדיין אנשים שזוכרים את המועדים כפי שנחגגו, לפני העלייה"

שהבנות לא יקופחו

איילה סיטבון נזכרת במה שסיפרו בתוניס על מקור המנהג החג: "סיפרו לנו על גבורתה של יהודית ועל פעולתה של אסתר המלכה, ואם לומר את האמת- קצת צחקנו שהמקור למנהג הוא שתהיה מקבילה ל'חג הבנים', כדי שהבנות לא ירגישו מקופחות". (מנהג קהילת יהדות תוניס לחגוג עם הבנים בפרשת יתרו את קריאת עשרת הדיברות לראשונה בחייהם, ש.ל.א).

"יהדות תוניס הייתה מודרנית ומתונה והיא הייתה בעד הבנים וגם בעד הבנות", מצטרף קלוד, בעלה של איילה לשיחה. "ביהדות תוניס המנהג תופס חזק מאוד, לפעמים אומרים 'המנהג עולה על הדין'. היום חוגגים באולמות, אבל פעם החגיגה המשפחתית הייתה מה שהיה חשוב וחגגו בבתים".

כשאני שואלת את איילה אם קלוד קונה לה מתנות לכבוד "חג הבנות", אני כמעט מסתכנת בסכסוך זוגי, אבל שניהם צוחקים בחיבה ועונים שהמתנות ניתנו רק לצעירות ולמאורסות, "אחרי החתונה זהו", חותמת איילה.

 

 

"אין חג תוניסאי בלי מתוקים, זה חלק מהשמחה. העוגה המסורתית נקראה 'פרקה'. בגלל ההשפעה של הצרפתים על היהודים בתוניס אז הייתה עוגה בצורת מגדל, על בסיס פחזניות עם קרם, שעליהן שפכו קרמל שהתקשה, כך שזה הזכיר את מגדל אייפל"

כשאיילה הייתה בת שמונה עשרה, היגרה משפחתה לצרפת וכשמלאו לה תשע עשרה שנים, נפרדה מהם ועלתה לארץ עם תנועת "איחוד הבונים" לקיבוץ. בתנועה קראו לכולם בשם עברי ובגלל שהיו הרבה בחורות בשם אסתר, החליטה להוסיף את השם איילה "כי זה התאים לי יותר לאופי", היא אומרת. כשעלתה לארץ גם אחותה האמצעית, החליטו הוריה לעלות בעקבות שתי הבנות והשתקעו באשדוד. את קלוד הכירה באוניברסיטה בירושלים והם הקימו יחד משפחה.

בארץ, משפחתך המשיכה לחגוג את "חג הבנות"?

"הם התמודדו עם קשיי קליטה ופחות היו פנויים לזה. הם ציינו את החג, אמא הכינה את עוגת ה'פרקה', אבל הם לא קיימו חגיגה של ממש. אני גם חושבת שלא היה מספיק תוכן או שהם לא ידעו אותו, ולכן זה התפוגג. חבל שהחג לא השתמר, אני רואה חשיבות רבה לעניין ושמחה על המיזם של חלי (טביבי-ברקת)".

נראה שבדורות קודמים, הכירו נשים בכוח ובעוצמה של ה"יחד" שלהן וציינו אותו באהבה, גאווה וקרבה נשית. חגיגות ה"עיד אל בנאת" זימנו את הנשים ליום של הקשבה וחיבור אחת לשניה, במעגלים והתכנסויות המיוחדים להן.

בעידן בו התקשורת הופכת יותר דיגיטלית והבדידות החברתית מתגברת, יש ערך מוסף לחגיגה נשית מלאת אור, שמוקדשת כולה לקשר ושיתוף בין נשים. חגיגה כזו, מאפשרת לנשים להידבק באווירה המיוחדת ובשמחה הפשוטה של עצם הימצאותן יחד, ואכן, לאחרונה מתחדשות החגיגות ביוזמות פרטיות ועירוניות במקומות רבים.

חג הבנות שמח!

(פורסם בחנוכה תש"פ)

הפוסט 'עיד אל בנאת', החג של הנשים – שלא הכרתם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מה הקשר בין אכילת קמח אפוי, מפתחות ותפילה בערבית? ובכן, בקהילות יהדות לוב ותוניס ידוע לכולם שמדובר במורשת עתיקת היומין המפוארת- טקס ה"בסיסה" (בשישא) שמקיימים ב-א' ניסן.

הזמר והיוצר דוד ד'אור נזכר במסורת של משפחתו הטריפולטאית: "בכל א' בניסן, נהגנו להתכנס, המשפחה המורחבת, בבית הקטן של סבתי שבבת ים. שמונה ילדים היו לסבתי ויחד עם נשותיהם והנכדים, זה היה ממש שבט קטן, אבל בדרך מופלאה הבית הכיל את כולנו ולא הייתה תחושת צפיפות, כאילו התרחבו הקירות ויש מקום לכולם".

"הטקס הקסום הזה", ממשיך ד'אור: "נועד לברך ולחגוג התחלה חדשה, ביום בו קרו 10 דברים טובים לעם ישראל ביניהם, ראש השנה למלכים, יום היציאה מגלות בבל, סיום בניית המשכן, יום עם עוצמות אדירות והתחלות חדשות, זה יום בו מודים על כל הטוב שבעולמנו ומברכים את הזולת. הברכות הן לכל העולם, לא רק למלכים או למשפחה ולקרובים, ביום הזה, יום בריאת העולם- מברכים את העולם כולו".

החג המיוחד עליו מספר ד'אור, נחגג גם כזכר למלאכת המשכן שנסתיימה בראש חודש ניסן. לכבוד חנוכת המשכן עשה משה רבנו סולת בלולה בשמן (קרבן מנחה) וה"בסיסה" היא בעצם עיסה מתוקה המורכבת מקמח שנטחן מחיטים קלויות, שמן, סוכר, תמרים, דבלות, צימוקים ותבלינים שונים. בנוסף, המנהג הוא זכר לראש השנה של החודשים, שלפי התורה חל בניסן, והטקס כולו קשור להתחדשות, התחלות ושמחה. יש הנוהגים לבצע את הטקס בכניסה לבית חדש או לאחר לידה.

הטקס מתבצע על ידי ערבוב העיסה באמצעות מפתח נקי, המסמל את פתיחת השנה הבאה. נהוג שאבי המשפחה מערבב את העיסה, בזמן שהאם יוצקת את השמן על העיסה ועל ידיו ותוך כדי הבחישה הוא מברך (בניסוחים שונים): "יא פתח בלא מפתח (הו, הפותח בלא מפתח), יא עטאי בלא מנא (הו, הנותן בלא תמורה), תרזקנה (הרעף עלינו מטובך) ותרזק מננה (ונרעיף ממנו לאחרים)". יש הנוהגים לקרוא גם את הקטע על סיום מלאכת המשכן בפרשת פקודי.

ד'אור, מספר כיצד קיימו את הטקס במשפחתו: "סבתי ז"ל הייתה לוקחת קערה גדולה, בוללת בתוכה סולת בשמן כמנהג בית המקדש, מוסיפה תמרים, שקדים, אגוזים, דבש, כסימבול לשפע, ואומרת את הטקסט של הברכה בערבית, מבקשת שנתפרנס ושיתפרנסו מאתנו. אבי והדודים היו מחזיקים כל אחד את צרור המפתחות שלו, טובלים אותו בבלילה וחוזרים אחרי מילות הברכה בזמן שסבתי שופכת על המפתחות שמן כסימן לשפע גדול, נתינה בלי תמורה, דלת שנפתחת ללא מפתח. זה טקס כמעט סודי, שנחגג רק בתוך הבתים. בשונה מהמימונה הנחגגת ברוב עם, כאן מדובר על משהו כמעט אינטימי, טקס שמזכיר לכולם שבעוד שבועיים יחול חג הפסח, ושהמשפחה היא המרכז".

"הטקס נוהל כולו על ידי הנשים. הן למעשה מובילות את כל טקס הברכות. המילה 'בסיסה' מלשון בסיס, שמחבר את כולנו לשורשנו היהודי. הטקס הוא אלמנט רוחני שנכנס לתוך שיגרת היומיום כשהוא נחגג בכל התחלה חדשה, תינוק שנולד, דירה חדשה וכדומה".

"כילד", ממשיך דוד לתאר, "זו הייתה חוויה מדהימה, ניחוחות של תבשילים, קירבה גדולה- גם פיזית בזכות הבית הקטן, אך בעיקר רוחנית- לאחים, להורים ולבני הדודים. הרגשתי את העוצמה שבאחדות, עוצמה  שיכולה להיות במשפחה, בחיבור רוחני וקשר שעובר כמו חוט השני בין הדורות".

האם אתה ממשיך לקיים את המנהג כיום עם ילדיך?

"כן, אנחנו חוגגים את הטקס בבית אמי או חמותי. אני מנסה להחדיר את המסרים המופלאים של הטקס לילדיי, אך לא תמיד זה נוגע בהם באותו מקום שנגע בי. אני מקווה שכשיתבגרו ימשיכו לקיים אותו. חשוב לי שיכירו את זהותם, חשוב לי שיהיה מקום בארצנו למנהגים מכל העדות, שתישמר הזהות של כל עדה לצד חיבור למקום. להבין שאפשר להיות ישראלים מבלי לשלול את מנהגי הגלות, הטעמים והריחות. אני חושב שהישראליות יכולה להכיל את הכל ועדיין לשמור על צביונה, זה רק הופך אותה לעשירה יותר, מלאה ומגוונת".

"אנחנו חוגגים את הטקס בבית אמי או חמותי. אני מנסה להחדיר את המסרים המופלאים של הטקס לילדיי. אני מקווה שכשיתבגרו ימשיכו לקיים אותו"

מתי העצים מתנשקים?

ד"ר מרים גז אביגל, יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות תוניסיה בישראל, מצביעה על פן נוסף של המנהג, שמטרתו לרענן ולשמר את הקשר של בני הקהילה עם ארץ ישראל: "הטקס חידש את הקשר לארץ הנכספת, הזכיר את ישיבת הארעי בגולה והפיח את התקווה לבניין ארצנו. באמצעות הטקס התעודדו בני הקהילה והתקרבו רעיונית לחיי הטבע של ארץ ישראל. בכך התייחדו ברוח ובחומר, עם אקלימה, הרריה ועמקיה, שדותיה וכרמיה של הארץ, על ידי אכילת שבעת המינים שהשתבחה בהם. ה'בסיסה' היא תערובת של חיטה ושעורה קלויים וטחונים ובשנים שהגיעו שד"רים מארץ ישראל והביאו באמתחתם פירות יבשים מהארץ, אפפה את הקהילה שמחה רבה. הפירות נגנזו אצל ראש הקהילה, חולקו בסיום תפילת ערבית אור ליום הבסיסה ורוממו את רוחם".

לרבים מסמל טקס ה"בסיסה" את חג האביב. חז"ל אומרים שגם שמו של החודש "ניסן"- מרמז לנס, ומדגישים שכל ניצן הוא נס. האביב, הלבלוב והניצנים שנראים בארץ הם נס הלידה של היחיד והציבור. בהקשר זה, נוסיף שיוצאי תוניס מציינים את החג בר"ח ניסן וגם בט"ו בשבט, כפי שמספרת ד"ר גז אביגל:

"כשהיינו קטנים, הקשר לארץ ישראל היה עמוק ונוגע, לא מנותק מהמציאות" היא נזכרת, "סיפרו לנו שהעצים שואבים את כוחם, פריים וחיוניותם מאדמת ארץ ישראל. כילדים, סיפרו לנו שבערב הזה העצים מתנשקים ועלינו לישון מוקדם שלא נפריע להם והיינו ממש נרגשים. הצצנו בחלונות לראות אם העצים זזו".

ד"ר גז אביגל הוגה את הבסיסה בש' כפי שנוהגים רוב בני העדה התוניסאית: "אצלנו, אמא היתה מדליקה קנדיל (קערה עם מים שמעליהם יצקו שמן זית ובתוכו הניחו פתילות להדלקה) ולתוך קערת הקנדיל שמטה את תכשיטי הזהב שלה ואמרה: 'אם אזכה לראות בבניין הבית, תכשיטים אלו יהיו קודש לבניית בית המקדש'. חגגנו את כל הטקס בחיק המשפחה ואבי היה מברך כל אחד לפי צורכו: בריאות איתנה, לידה בשלום, זיווג הגון וכדומה. זקני העדה יודעים לספר, של'בסיסה' סגולות נשגבות לבריאות הגוף והנפש".

יש משפחות שאצלן קיום הבסיסה הוא סוג של סוד משפחתי ידוע, מה מקור העניין?

"בנושא הזה היה מנהג מעניין: אצלנו בבית חגגו בפורום משפחתי נרחב, אבל היו משפחות שאצלן אסור היה לזר להשתתף בטקס. אני זוכרת שפעם התארחתי אצל אחותי הנשואה. עבור משפחת בעלה נחשבתי זרה ובערב ה'בסיסה' עשו תחבולות כדי שאלך לישון אצל שכנה, מבלי לפגוע בי. לדעתי, הם בעצמם לא ידעו מה מקור המנהג, אבל היתה אמונה שאם זר משתתף בטקס- מישהו ימות מהמשפחה. רק כשבגרתי ובהיותי חוקרת, הבנתי ששורש העניין נטוע בכך שמדובר במשפחות שהן צאצאיות למגורשי ספרד שהסתירו כל מנהג יהודי, ובאמת מי שהתגלה כיהודי- הוציאו אותו להורג. זה הוטמע כל כך חזק ויש משפחות הממשיכות בנוהג הזה עד היום. אני זוכרת שהבת של השכנים, שהיתה חברה שלי, אמרה לי בערב ה'בסיסה': 'מרים אל תיפגעי, אבל סבתא אמרה שלא תבואי היום',  צחקתי, אמרתי שאני מבינה".

"מנהג נוסף שהכרתי", היא מוסיפה, "שאם נכנס אליך הביתה בערב זה מישהו זר עם מצרך של ה'בסיסה', הוא משאיר אותו בבית ולא יוצא עמו. לדעתי גם זה בגלל משפחות מגורשות ספרד שחששו מכל עניין של זיהוי כיהודים, שלא יראו אותן יוצאים עם פירות ארץ ישראל וכדו'".

מה דעתך על חידוש ושימור המנהג גם כיום? לכאורה מנהג שנהגו בגלות לשמירת הקשר עם ארץ ישראל, אין לו עוד טעם במדינת ישראל.

"היום לצערי גם בארץ ישראל צעירים מתנתקים מהארץ, אז המנהג יפה, מחזק ומשמר את החיבור החשוב הזה. חברה לא יכולה להתקיים ללא תרבות, ואם לא נשמר דברים חיוביים כאלה, ייכנסו מנהגים שליליים או זרים. המקור היהודי הוא מנהג יפה, מעניין ומשמח, כולו חיובי בעיני וראוי לשמרו".

ודוד ד'אור, מוסיף בעניין הזה: "עם ישראל אוהב לחגוג ואוהב חגים, הרבה פעמים מחפשים סיבה למסיבה, לכן נדמה לי שיש פתיחות לקבל ולחגוג מנהגים מכל העדות, ראו דוגמת המימונה, מנהג שאומץ על ידי כל עם ישראל. חבל יהיה לפספס את הרעיונות המקסימים שמאחורי המנהגים האלה, ואני מקווה שמנהגים אלה לא ייעלמו מהעולם".

לקחו לי את התכשיטים

גילוי נאות, נחשפתי למנהג היפיפה, רק כאשר נישאתי והתקבלתי באהבה למשפחה של אישי- חציה יוצאי טריפולי. את הפליאה הגדולה שאחזה בי בתחילת הטקס, החליפה כעבור דקות התפעלות מהתוכן הקסום ומעורר ההשראה.

כשביקשו ממני את טבעות הנישואין והאירוסין שלי, ככלה צעירה- נבהלתי. כמה דקות מאוחר יותר ולאחר שנשטפו במטבח, אבדו תכשיטיי בתוך הבלילה הרטובה עם תכשיטיהן של כל בנות המשפחה, סגולה לפרנסה טובה. ויש כאלה שהסבירו לי שמדובר בזכר לסירובן של נשות ישראל לתת את תכשיטיהן לעשיית עגל הזהב במדבר אבל תרמו ברצון להקמת המשכן. את העיסה המתוקה חילקו בין בני המשפחה שאכלו בשמחה את הקמח הקלוי ספוג השמן והסוכר וכל אחד בתורו, מצא בצלחתו האישית תכשיט, עד שאחרונת הנשים קיבלה לידיה את האוצר שלה.

בשנה שלאחר מכן הוזמנו שוב לטקס המשפחתי אבל בדפדוף מהיר ביומן התברר שמדובר בתאריך משוער ללידה ראשונה. "אל תדאגי" אמרו לי כולם "זה אף פעם לא קורה בדיוק בתאריך". בניגוד לתחזיותיהם, בני נולד בדיוק בערב ה"בסיסה" וכך יצא שהחמצנו את המפגש המשפחתי. מאחר שבמשפחתו לא נהגו להסתיר את קיום ה'בסיסה', הרשינו לעצמנו כעבור שלוש עשרה שנים, לחגוג את הטקס הססגוני בבר המצווה של בכורנו, עם כל האורחים באולם, שלרבים מהם היתה זו היכרות ראשונית עם המנהג.

וכך בכל שנה, בראש חודש ניסן, כשכולם בפתיחתו או באמצעו של קרנבל הניקיונות לקראת פסח, ובחלק מהבתים כבר אסור להיכנס או לאכול חמץ בחדרים השונים, במשפחה שלנו- כמו במשפחות רבות יוצאות תוניס ולוב- דווקא פותחים את הבית לאירוח המשפחה המורחבת, כדי לברך את התקופה הבאה עלינו לטובה ולהרבות אהבה ואחווה בין בני המשפחה.

נסיים בברכת החג: "שנהיה כולנו חיים, בריאים ופרחנין" ('שמחים', בערבית).

הפוסט הבסיסה: החג של א' בניסן שלא הכרתם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

עם המדינה שהביאה לנו את ריטה, את קלסרי מסמכי הגרעין שלה ורק בשבוע שעבר פרצה לטלפון של בני גנץ, יש לנו רומן עתיק יומין.

עד שנת 1935, איראן של היום נקראה פרס. בשושן שבפרס, לפי מגילת אסתר שקראנו אך זה עתה, התרחש סיפור המגילה, סיפור של נס והצלה של העם היהודי בפעם המי יודע כמה. בהמדאן, בירת איראן, נמצא ציון הקברים של מרדכי ואסתר, והמקום נחשב מקודש – ולא רק ליהודים. לפי המסורת שהתגבשה בקרב יהודי איראן, שושן היא המדאן, אבל חוקרים רבים מזהים את שושן כעיר אחרת, בדרום מערב איראן.
אם נהיה כנים, זה יכול להיות סיפור קצת רגיש, ובשנים האחרונות עלו קולות מצד מי מהאיראנים שבחג הפורים אנו חוגגים טבח איום שעשו היהודים דאז, בימי אחשוורוש, באיראנים.
למרות זאת, אסתר שקלים, משוררת וחוקרת קהילות ישראל שנולדה באיראן ועלתה לארץ בגיל 4 (והשם לא מקרי – מדובר בשם נפוץ ואהוב בפרס/איראן), מתארת שיהודי איראן חוגגים את כל החגים בלי בעיה, כולל חג הפורים, אם כי החגים נחגגים בבית כנסת או בבית ולא בחוצות.

"קשה להרבה אנשים לעכל את זה שיש בחגים שלנו המון דברים שקשורים לעמים שבקרבם ישבנו. 'ונהפוך הוא', בכלל לא קשור להתחפשות. מאיפה יהודי יכול לבוא עם המנהג להתחפש?"

חוכמת גויים

ליהודי איראן היו מנהגים מיוחדים בחג הפורים, ולא רק להם. יהודים בכל העולם נתנו למנהגים בכלל ולמנהגי הפורים בפרט, אינטרפרטציה משלהם.

"קשה להרבה אנשים לעכל את זה שיש בחגים שלנו המון דברים שקשורים לעמים שבקרבם ישבנו", אומר ד"ר יואל רפל מאוניברסיטת בר אילן. "יש הרבה מאוד הבדלים במנהגים, בין מה שהיה מקובל באגן הים התיכון ובין מה שהיה מקובל באירופה. היהודים לא חיו בוואקום. יש המון מנהגים אצלנו שלקוחים מתוך המסורות שרווחו בקרב החברות שבהן היהודים חיו", אומר ד"ר רפל ל'שבתון'. ויש לו הרבה דוגמאות.

"למשל, המנהג שלנו להדליק מדורות בל"ג בעומר. הרי אין לו שום קשר לרבי שמעון בר יוחאי. למה מדליקים מדורות בל"ג בעומר אחרי ש-24 אלף תלמידים נהרגו? זה בכלל לא קשור, והראיה היא שבצפון אפריקה בכלל לא ידעו על המנהג הזה. הוא לא מופיע בשום מקום. אבל, במרכז אירופה ב-1 במאי יש חג פגאני בו מדליקים מדורות, זורקים תפוחי אדמה לתוך האש ומשחקים עם חץ וקשת. את זה היהודים אימצו והדביקו לל"ג בעומר כדי שלילד היהודי יהיה מנהג דומה", אומר ד"ר רפל ומוסיף: "או, איך זה יכול להיות שבצפון אפריקה בחג השבועות יש מנהג שזורקים מים על מי שהולך ברחוב ובאשכנז אף אחד לא מכיר את המנהג הזה? וגם, אין שום קשר להדלקת החנוכיה ולחנוכה. זה גם מגיע ממנהג שבכלל לא קשור ליהדות, במסורת שקשורה במעבר בין יום ולילה שזו בעצם התקופה שבה היום הוא הקצר ביותר והלילה הוא הארוך ביותר. עוד, בארצות המזרח נוהגים בסוכות לתלות בסוכה כסא קטן של אליהו הנביא. לא הכירו דבר כזה במרכז אירופה. ויהודי תימן בכלל לא מכירים את רוב המנהגים כי הם היו מנותקים. יש מנהגים שהם ייחודיים למקום, וזה מתבטא גם במנהגי פורים".

קרנבל, באירופה קרנבל

אם נשים בצד את ארבע המצוות העיקריות של פורים, המנהג המזוהה ביותר עם החג הוא התחפושת. לגבי המנהג הזה ישנה תמימות דעים – אין ספק שהמנהג לא הגיע מהמורשת היהודית. "כל הסיפור הזה, 'ונהפוך הוא', בכלל לא קשור להתחפשות. מאיפה יהודי יכול לבוא עם המנהג להתחפש? מה זה קשור לפורים?", שואל ד"ר רפל. "בעונה הזו של השנה יש מנהג של קרנבלים, שמתחיל להופיע בימי הביניים. אנחנו מכירים ציטוט מדויק מהספר 'אבן בוחן', שהוא מהמאה ה-14, ששם ממש מתארים את זה. העובדה היא שהרמ"א בהגהה של שולחן ערוך מתיר את ההתחפשות, כי הוא הכיר את זה באזור שבו הוא גר- בקרקוב, אירופה. שם הכירו תחפושות".

"מנהג התחפושות מוזכר רק אצל הרמ"א, רבי משה איסרליש. כשהוא כתב את ההגהות על השולחן ערוך הוא סיפר שבאירופה נוהגים להתחפש, וגברים מתחפשים לנשים וכו', ואין בעיה עם זה כי זה פורים, בגלל שזה 'ונהפוך הוא'. אבל זה נזכר רק במאה ה-16", מוסיפה אסתר.

אסתר שקלים מבהירה כי מנהג התחפושות היה נהוג באירופה בלבד: "המקור הוא מנהג נוצרי. פסטיבל מסכות ענק שהיה בוונציה בימי הביניים, ובכלל כל הקרנבלים שהיו באירופה בתקופה הזאת, קצת לפני פורים זה המרדי גרא, הקרנבל הגדול שעושים אותו 40 יום לפני הפסחא, כי אז היה להם את צום הלנט, שלפניו הם עשו 'ונהפוך הוא', הם היו חוגגים ואוכלים המון בשר ויין. היהודים לקחו את ה'נהפוך הוא' הזה ועשו את כל ההצגות של פורים וההשתוללות, ופורים שפיל, על ידי זה שהם התחפשו במסכות, עשו מין קרנבל קטן שלהם. וזה התחיל בעיקר באירופה. היהודים בארצות האסלאם לא נהגו להתחפש בפורים. לא היה את זה. אם המנהג הזה של התחפושות והקרנבל התגלגל והגיע בכלל לארצות המזרח זה רק בעקבות הקשר עם המערב, ובעיקר בעקבות הקמת בתי הספר של כי"ח שהיו להם מנהלים צרפתים שהביאו את המנהגים של אירופה לארצות המזרח".

ד"ר רפל מתאר כי גם מקור המנהג לאכול אוזני המן אינו יהודי. למה דווקא אוזניים? זה הגיע ממנהגם של הנוצרים שביום בו לפי מסורתם הלשין יהודה איש קריות על ישו הנוצרי, הם אוכלים עוגות משולשות ממולאות המכונות 'אוזני יהודה', על שם אותו יהודה שהם מתארים כי למחרת היום בו תלה את עצמו על עץ – העץ הצמיח אוזניים. יהודים במאות ה-16 וה-17 אימצו לעצמם מנהג דומה – אך הפוך. יואל מוסיף, כי בקרב קהילות אשכנז רווחה מסורת שהמן חבש כובע משולש – ועל כן צורתם של הכיסונים הממולאים בפרג וצימוקים, שביידיש נקראים 'המן טאש' – כיס המן.

והרעשן המפורסם – גם הוא מתקשר ליהודה איש קריות. "היו רעשנים גם בארצות האסלאם אבל הרעשן שאנחנו מכירים, שנשמע רעש כשהוא מסתובב על צירו – הוא דגם נוצרי. ילדי הנוצרים היו מרעישים ברעשן הזה בחג הפסחא כדי למחות את שמו של יהודה איש קריות שהסגיר את ישו, והיהודים לקחו את אותו דגם של הרעשן והם מוחים את שמם של צוררי היהודים. אנחנו לוקחים מנהגים של הגויים אבל אנחנו מעלים אותם בקודש, נותנים להם את המשמעות היהודית", אומרת אסתר.

לעקור את עיניי המן

המצווה למחות את זכר עמלק – ובתוכם המן הרשע, הולידה יצירתיות רבה בעדות השונות.
אסתר: "אחת הדרכים למחות את זכרו של המן היא כמובן להרעיש בזמן קריאת שמו. בהרבה קהילות הרעישו, בכל אחת בדרך שונה- עם נפצים, או במרכז אסיה היו רוקעים ברגליים על השטיחים עד שיצא אבק. בארצות שונות באירופה בתקופות שונות אסור היה להרעיש בזמן המגילה. היו רבנים שהקפידו מאוד ואסרו את זה בדור מסוים כי חובה לשמוע כל מילה בקריאת מגילה. ובתימן אף פעם לא הרעישו בזמן קריאת המגילה, זה היה אסור".

ולא רק רעש. עוד היא מתארת כי בעיראק היו כותבים את שמו של המן על נייר ואחר כך שופכים על זה יין, או שלמשל היו אוכלים את המן – כמובן אוזני המן, ובמרוקו לקחו את זה צעד קדימה, שם אכלו את העיניים של המן – הכינו פיתה ענקית שקוראים לה 'נגולה', בתוכה שמו 5 ביצים שלוקות. כשאוכלים את הביצים האלה קוראים לזה 'לעקור את עיניי המן'. בהרבה מארצות האסלאם היה גם נהוג להכין לפני פורים בובה בצורת המן, לתלות אותה, ולשרוף אותה בפורים.

סגולה לרווקות

היו לכם מנהגים מיוחדים לפורים באיראן?

אסתר: "תענית אסתר באיראן זה היה משהו מיוחד. בכל השנה היו עולים לקבר אסתר ומרדכי אבל בתענית אסתר, לעלות ולצום שם זה היה נחשב לסגולה מיוחדת ואפקטיבית, במיוחד לבנות רווקות. באיראן הקפידו מגדול ועד קטן. כולם צמו, גדולים וקטנים, חולים, אפילו ילדים. זה נחשב לצום מאוד מאוד חשוב באיראן".

האתיופים, אגב, בכלל לא הכירו את חגיגות הפורים, אבל הם כן קראו את המגילה, כי היא מופיעה בתנ"ך. הם צמו שלושה ימים בדיוק כמו שכתוב במגילה, כשאסתר אמרה 'צומו עלי שלושת ימים'.

אסתר מספרת גם, כי באיראן היו שולחים את משלוח המנות בעיקר למחותנים: "המשלוח מנות הכי גדול היה זה שהמשפחה של החתן שולחת למשפחה של הכלה. ולא רק אוכל, זה המון בגדים ותכשיטים ועוד. באפגניסטן בין שאר המתנות שמשפחת הארוס שולחים למשפחת הארוסה היו שולחים גם תרנגול בתחפושת. התרנגול זה גבר, זה כאילו החתן מוסר לכלה את עצמו". מזל שהיום מסתפקים ב-2 מיני אוכלים…

"באיראן, בכל השנה היו עולים לקבר אסתר ומרדכי אבל בתענית אסתר, לעלות ולצום שם זה היה נחשב לסגולה מיוחדת ואפקטיבית, במיוחד לבנות רווקות"

הפוסט עדלאידענו – מנהגי החג שאת רובם למדנו בכלל מהגויים בגולה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.