בימינו, כשרוח החירות נושבת בעולם, לא ייתכן שדווקא היהדות תדבר בלשון הפוכה מכך

"מסורת היא דבר יפה". ככל הנראה על המשפט הזה יסכימו רוב היהודים, דתיים ולא דתיים כאחד. ואמנם, בעולמה המסורתי של היהדות יש חן רב – חגים, סעודות משפחתיות, יום מנוחה שבועי, טקסים מרגשים, תפילות נוגעות ללב, ריטואלים שעוזרים לאדם להתמודד עם רגעי סבל וכאב, ימים של תשובה והתבוננות פנימית. אך למרות הקונצנזוס הזה, רוב החברה היהודית אינה שומרת הלכה. יש גורם מרכזי שמונע מיהודים רבים להצטרף לחברת שומרי ההלכה, וזו הכפייה.

את הטיעון הזה אני שומע לא מעט פעמים. רבים חשים סלידה מן העולם הדתי לא בגלל שאין בו יופי ועושר, אלא בגלל שהוא נתפס כעולם שמצמצם את מרחב המחיה של החברים בו. האדם אינו חופשי לנהל את אורח החיים כפי שהוא היה רוצה, או לקיים את הזהות היהודית שלו כפי שהוא מבין אותה, אלא הוא כפוף להוראות ולחוקים שמכתיבים לו כיצד עליו לנהוג או לעשות דברים בכל תחום בחייו.

ביקורת זו על ההלכה אינה חדשה. למעשה, זוהי תמציתו של המרד החילוני בעולם הדתי, מרד שקיים כבר יותר מ-250 שנה. פעם הרי לא קראו לחילונים חילונים. קראו להם חופשיים. כי מה שהחילונות בעיקר סימלה זה לא את עולם החול, לעומת עולם הקודש של הדתיים, אלא את העולם החופשי, הנטול כבלים מחשבתיים ובעיקר כבלים מעשיים, ותופס עצמו כריבון, שמחליט לבדו על מעשיו ודרכו. הכפייה הכרוכה בעולמה של ההלכה הייתה מאוסה בעיני היהודים החופשיים, שביקשו להתנער ממנה.

אבל כל מי שבקי בעולמה הרוחני של היהדות יודע כי מבחינה רעיונית אין דבר שיותר רחוק ממנה כמו ביקורתם של החופשיים עליה. רעיון החופש והחירות לא רק שאינו זר ליהדות, אלא שהוא אחד מהרעיונות היסודיים ביותר שלה ואולי גם התרומה החשובה ביותר שלה לעולם. היהדות היא הראשונה שהכריזה על היות האדם ברוא בצלם א-לוהים. על פי אחד מגדולי האחרונים, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משמעותו של תואר זה הוא כוח הבחירה החופשית שקיים באדם. החופש חיוני, שכן כרוכה בו האחריות. אדם שאינו חופשי גם אינו באמת אחראי למעשיו, ובלא אחריות אין יכולת של ממש להביא את העולם לידי תיקונו.

יסוד החופש לא נשאר רק ברובד התאורטי בהגות היהודית, אלא הוא מעצב באופן ריאלי את ההיסטוריה של העם היהודי. החג הראשון שחוגג עם ישראל, ושאותו הוא משחזר עד היום, הוא חג הפסח, חג החירות. מצוות רבות נוספות נשענות על זיכרון יציאת מצרים. כל זאת מציב את רעיון החירות כיסוד מכונן לזהות היהודית.

יתירה מכך; כפי שראינו ברשימה הקודמת, החופש הוא תוכנו של הדיבר הראשון מעשרת הדברות. א-לוהים מציג עצמו בפני עם ישראל לא כמי שברא את העולם או שהיכה את בכורי מצרים. א-לוהים מציג עצמו כא-לוהים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". א-לוהים הוא הגואל במובן הזה שהוא משחרר עבדים. גם משה, בהתאם, צויר כגואל עבדים, ולא לחינם הוא שימש השראה למשחררים שונים לאורך ההיסטוריה.

המסר הצומח מכאן הוא שהאמונה בא-לוהים אינה משעבדת כי אם משחררת. הברית עם הא-לוהים היא שמעניקה לאדם חופש וחירות. ועם התודעה הזו עלינו להגיע אל ההלכה ואל המצוות. השאיפה לחירות אינה מחשבת כפירה, כפי שהציגו זאת ה"חופשיים". השאיפה לחירות צריכה להיות לב ליבה של ההלכה. יהודי הלכתי צריך להיות חופשי יותר ומשוחרר יותר.

מסקנה ראשונה מכך היא שיש להתנגד באופן עקרוני כיום לכפייה דתית. כפייה היתה אולי לגיטימית בעולם עתיק, שהיה משועבד. היתה זו אז השפה התרבותית. אבל בימינו, כשרוח החירות נושבת בעולם, לא ייתכן שדווקא היהדות תדבר בלשון הפוכה מכך. לא ייתכן שהיא תיכפה עצמה על בני חורין. את התורה והמצוות על עם ישראל לקבל מתוך אהבה ובחירה. זהו הצעד הראשון שלנו להסדיר ביחסי הדת עם המדינה בארץ ישראל.

(וישלח תשפ"ב)

הפוסט יהדות מחופש ולא מכפייה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כולנו מסורתיים. המסורת היא נקודת המוצא של הקיום הדתי ושל הזהות היהודית בכלל. אנו נושאים מטען מן העבר הקרוב והרחוק, מבלי שבחרנו בכך. מלבד הגרים, אין אדם שבוחר להיות יהודי. לכן לא צריך לחפש אידיאולוגיה או מקורות שיצדיקו את המחויבות שלנו להמשיך בדרך אבותינו. שימור מנהגים ומסורות הוא תנאי לקיום זהותנו האישית והקולקטיבית. אין אדם ואין עם שממציאים את עצמם מחדש באופן מוחלט. כולנו, בשורשנו, בסופו של דבר, תבנית נוף מולדתנו. אי אפשר לברוח מכך.

ואולם, האם בכך מתמצה הקיום שלנו? האם זהותנו היהודית יכולה להסתכם אך ורק בהכרה באותו גורל אחד ששם אותנו כאן? האם אפשר לדבוק במנהגים ומסורות רק משום שכך הננו?

חרף כל חשיבותה של התודעה המסורתית, אי אפשר להסתפק בה. המסורתיות היא נקודת המוצא אך לא נקודת הסיום. הקיום היהודי איננו יכול היות מבוסס רק על המבט לאחור אלא עליו לכלול גם מבט אל העתיד. הקיום היהודי צריך להיות בעל חזון. עליו לחלום ולשאוף ולא רק להסתפק בקיים. זהו, לענ"ד, התנאי לקיומו הנצחי של עם ישראל וזהו התנאי ליכולת שלו להתאים עצמו בכל דור אל המציאות הקיימת ולהישאר רלוונטי. מי שרק ידבק במסורות העבר יאבד את הרלוונטיות שלו לתיקון ההווה. רק מי שלצד הדבקות במסורת גם יפתח חזון לעתיד, יידע כיצד להתאים את המסורת בצורה הנכונה למציאות ההווית, כדי לקדם אותה אל עבר הגשמת החזון.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק קרא לתודעה הזו 'ברית ייעוד'. אם ברית גורל זו הזהות שנולדנו לתוכה, ברית ייעוד היא הזהות שברצוננו לרכוש. זוהי זהות שעלינו לבחור בה ולשאוף אליה. זו זהות שמוגדרת לא על סמך מי שהננו כעת אלא על סמך מה שברצוננו להיות. לדעת הרב סולובייצ'יק, זו מהותה של ברית סיני.

במצרים נכרתה ברית הגורל. השעבוד כפה עלינו גורל משותף וליכד את זהותנו. הכל נעשה שם בכפייה – השעבוד וגם הגאולה. עם ישראל לא בחר מתי ואיך והאם לצאת ממצרים. אמנם, לא כולם זכו להיגאל, אבל מי שכן נגאל לא בחר בכך בבחירה חופשית. זיכרון יציאת מצרים לאור זאת, שהנו מוטיב מרכזי בתורה, נועד להשריש בנו את התודעה הזו. אנו כאן כי זה גורלנו. לכן כולנו אחים ונושאים באחריות יחד באחריות קולקטיבית.

אבל לא בכך נגמר עיצוב זהותו של עם ישראל. שלושה חודשים לאחר היציאה ממצרים עמד עם ישראל למרגלות הר סיני, ושם, כאנשים בני חורין, הוא הכריז "נעשה ונשמע". למרות שהמדרש אומר שא-לוהים כפה על העם את התורה, מפשטי המקראות נראה שהעם קיבל זאת עליו מרצון. טרם מעמד הר סיני א-לוהים שלח את משה אל העם כדי לספר לו את תכלית המעמד: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". רק לאחר שהעם הביע את הסמכתו לכך, אירע מעמד הר סיני.

בהר סיני קיבל עם ישראל על עצמו את הייעוד שלו. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – בלשון עתיד. עם ישראל מקבל על עצמו תורה שתעזור לו להגשים את שאיפותיו הרוחניות. מצוות התורה אינן מבחינה זו רק ביטוי של זהות קיימת אלא אידיאולוגיה למימוש חזון עתידי. המצוות אינן רק מאשרות את קיומנו אלא דורשות מאתנו לממש את הפוטנציאל שקיים בנו. בדרך זו משלימה ברית הייעוד את הברית הגורל ומספקת מבנה שלם של הקיום היהודי.

אותו דיאלוג שבין הגורל לייעוד הוא זה שאחראי על עיצוב ההווה שלנו בצורה המדויקת ביותר. אנו מסתכלים אחורה וקדימה, רואים מאין באנו ולאן אנו רוצים ללכת, וכך יודעים היכן בדיוק להניח את הרגל בצעד הבא שלנו. כי החיים מתקדמים והמציאות משתנה. ומסורתיות היא נקודת מוצא טובה לשימור זהותנו. אבל כדי שנדע להיכן ללכת, אנו זקוקים לאידיאולוגיה ולמצפן. זו ברית הייעוד.

(תולדות תשפ"ב)

הפוסט אי אפשר להסתפק רק במסורתיות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לא צריך חיוב חיצוני כדי לדבוק במסורת. אנו משמרים מסורת אבות משום שזה מי שהננו

לאחרונה נכנסה אל השיח הציבורי בישראל, ואל השיח הדתי בפרט, תופעת המסורתיות. כבר שנים רבות שפרופ' מאיר בוזגלו מוביל את המהלך להכרה במסורתיות כתופעה מובחנת. ספרו 'שפה לנאמנים' היה צעד חשוב בניסוח הרעיונות שעליהם המסורתיות מבוססת. לפני זמן לא-רב פרסם הרב שי פירון ספר בשם 'ישראל השלישית' שבו הוא מתאר את המסורתיות ומבקש לחבר אותה אל רעיון הממלכתיות שכונן דוד בן גוריון. גם תנועת 'נאמני תורה ועבודה' עסקה במסורתיות בגיליון האחרון של 'דעות' וכן מוסף 'שבת' של מקור ראשון הקדיש לכך גיליון לאחרונה. זאת בנוסף לכנסים וימי עיון רבים, שמציפים את עניין המסורתיות.

מהי מסורתיות? מסורתיות בהגדרתה היא אורח חיים ולא אידיאולוגיה. היא לא מסתתרת מאחורי 'אני מאמין' מסוים ולא מתנה את השותפות בה בביצוע מעשים מסוימים. המסורתיות מתמקדת במסורת, במסירה ובמוסר. היא מעגנת את דרכה בחיבור אל הזהות המשפחתית והעדתית ובקיום רציף של פרקטיקות המבטאות זהות זו. היא לא מודדת את החבר בה או בוחנת אותו לפי מה הוא מקיים ומה הוא אינו, אלא נותנת לשטף החיים והזמנים להכתיב זאת. היא מכילה וסובלנית ולא שיפוטית. היא מעלה על נס את הקשרים המשפחתיים ואת היחסים שבין אדם לחברו, וחולקת כבוד לאנשי רוח ורבנים בפרט. יש בה אהבה טבעית לארץ ישראל, למדינת ישראל ולארץ ישראל, והיא אינה חשה שעליה להתנתק מן העבר כדי לצעוד אל העתיד.

אם יורדים לעומק התודעה המסורתית, ניתן לזהות את דרכה כתודעת הבסיס של התורה, עליה עמדנו ברשימות האחרונות. כפי שראינו, גם תורת משה פותחת לא ברשימת הוראות וחיובים אלא בסיפורה של משפחה הגדלה והולכת ואט אט צוברת מנהגים ומסורות. משפחה זו הופכת לעם בארץ זרה, ושם הוא מאמץ את תודעת האחווה והחמלה. זיכרון שיעבוד במצרים, המהווה בסיס לרבים מדיני התורה, מבקש לכונן חברה, שבה אדם לאדם אח, וכל איש רואה עצמו חבר בסיפור משפחתי גדול (גם המילה לאום יסודה במילה 'אם'). זיכרון זה גם מכונן את האחריות לגרים שחיים בינינו, ומחייב להתנהג איתם בחסד וברחמים.

הבנה זו של הסיפור היהודי כונתה בהגותו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק בשם 'ברית גורל'. ברית גורל היא הברית החברתית שאליה נכנס עם ישראל במצרים. היא הגורל המשותף לנו כיהודים, שאיננו בוחרים בו אלא הוא בחר בנו. ברובד האישי, זהו גורלו של כל אדם שנולד למשפחה מסוימת. במסגרת ברית זה, אנחנו מקיימים מצוות וממשיכים את דרך אבותינו לא מפני שזו האמת הגדולה אלא מפני שזה מי שהננו. להתכחש לעברנו כמוהו כלהתכחש לעצמנו.

זהו הקשר העמוק שבין הסיפור היסודי של התורה ובין הדרך המסורתית. כולנו למעשה מסורתיים. כל מי שאינו מתכחש לזהות שאליה נולד הוא יהודי מסורתי. וכמו המסורתיות, זוהי תודעת היסוד שאליה עלינו לגשת אל ההלכה. בקיום ההלכה אנו משמרים את זהותנו. את מבטאים את מי שהננו, כפי שקיבלנו במסורת אבות. אנו מקיימים ועושים פשוט כי כך קיבלנו.

זהו ההסבר הפשוט לשאלה הלמדנית שהסתבכו בה רבים, ושלא בצדק: מניין החובה לאדם לשמר את מסורת ומנהגי אבותיו? ובכן, אין צורך לחפש פסוקים וחיובים לכך. התשובה לכך לא נמצאת במרחבי האידיאולוגיות השונות. לא צריך חיוב חיצוני כדי לדבוק במסורת. אנו משמרים מסורת אבות משום שזה מי שהננו. המסורת היא נקודת המוצא של חיינו, לא נקודת הסיום. מניסיון, מבט זה על ההלכה פותר הרבה מהקשיים שאנשים חווים כיום בעולמם הדתי. אם רק נשחרר מעט את הרסן האידיאולוגי ונרפה מהחיפוש המתמיד אחר האמת הגדולה, ונתחיל לחיות את המסורת רק משום שזה מי שאנחנו, הרבה דברים ייראו פתאום אחרת.

Tradition, ברית גורל, מסורתיות, קראו לזה איך שאתם רוצים. אבל בסופו של דבר זו תודעת הבסיס של קיומנו, החברתי וגם הדתי. השאלה היא אם די בכך כדי לבטא את הסיפור היהודי.

(חיי שרה תשפ"ב)

הפוסט כולנו מסורתיים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המחשבה שלפיה אנו יכולים להגדיר אדם היא כעבודה זרה. המסורת היהודית לדורותיה הייתה יותר קרובה למודל המסורתיות מאשר למודל הדתיות. ומה בנוגע לקהילה האתיופית? אני רוצה לטעון שיהודי אתיופיה, באופן מעורר השתאות, הצליחו לשלב בין מודל המסורתיות למודל הדתיות. ככל שהם היו יותר דתיים הם היו יותר מסורתיים, וככל שהם היו יותר מסורתיים הם היו יותר דתיים.

אחד הדברים שאני זוכר כילד בכפר באתיופיה זה את המושג שכולם צריכים זה לזה. בכפר אחד היו טובים בגידול צאן ובקר ובכפר שלנו היו טובים בגידול תבואה ומיני קטניות. באחד הימים ראיתי בחצר שלנו כ-10 עיזים. הייתי מופתע, מהיכן הגיעו פתאום העיזים? ההורים שלי הסבירו לי שהם נתנו עשרה שקי טף וקטניות למשפחה אחרת בכפר הסמוך ובעבור זה הם נתנו לנו את העיזים, ועכשיו לנו יש עיזים, ולהם – תבואה וקטניות.

דרשו חז"ל בעניין ארבעת המינים, שנמשלו לארבעה סוגי יהודים (ויקרא רבה ל יב). המדרש מסיים "יבואו אלה, ויכפרו על אלה – ויעשו אגודה אחת". פנה אלי חבר חשוב בקהילה שלנו ואמר בהתרגשות: "'יבואו אלה, ויכפרו על אלה', מי על מי?", והשיב שכל אחד, כל קבוצה וכל זרם מאמינים שהם האתרוג, שחושב שהוא כל האמת, הם אלו שיביאו את המשיח והאחרים, בזרמים האחרים, הם שרחוקים מהאמת. המדרש מלמד אותנו שכולם נצרכים זה לזה באותה מידה. משמעותו של חג הסיגד שיחול בעוד מספר שבועות, בין היתר, הוא להצליח לברר את ההבדלים בין גויים לבין יהודים, הזדמנות לחידוש הברית והבעת נאמנות לירושלים ומחויבות לאמונה היהודית. אבל לצד זה, דווקא מתוך המחויבות הזאת בחג הסיגד הצליחו ליצור פיוס בין אנשים, יצירת אמון הדדי, שבירת החומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. יצירת עולם ללא חשדות, עם תחושה של אחדות ושל ביטחון ואמונה שכולנו צריכים זה לזה. באתיופיה לא היה קיים המושג "חילוני", כולם היו דתיים. אבל בתוך הקבוצה הזאת היו הבדלים בין האחד לשני. לכל אחד היו חוזקות וחולשות.

באחת השיחות שלי עם הרב יואל בן נון סיפרתי לו שבאתיופיה נהגו רבים לצאת לעבודה בשדות בשעות המוקדמות של הבוקר והם לא הלכו לבית הכנסת לתפילת השחר. הם סמכו על כך שהקסים והמשגלוץ' (זקני הקהילה) מתפללים עליהם. לרב יואל בן נון זה לא היה חדש, תופעה זאת הייתה מוכרת לו עוד מתקופת התנ"ך ומתקופת הגמרא. יהודי אתיופיה רק ממשיכים את אותה מסורת. הוא סיפק לי שלל דוגמאות ובתוכם הגמ' במסכת ראש השנה (לה ע"א) על תפילת העם שבשדות, של מי שאינם באים אל בית הכנסת. זו בעצם הבנה שלכל אחד ולכל קבוצה כישרון שאין אותו לאף אדם אחר או קבוצה אחרת. אפילו מי שנראה ריק אינו ריק, שהרי חכמים אמרו (סנהדרין לז א) שאפילו הריקנים בעם ישראל מלאים מצוות כרימון. מה שמאפשר למציאות זאת להתקיים היא העמדת האמונה בקב"ה במרכז החיים.

יהודי אתיופיה מלמדים אותנו מהי אמונה – לא אמונה של הצהרות, אלא אמונה של חיים. החיים הם מורכבים, והמסוגלות לקבל שונות היא מהותית. כותב הרב שי פירון: "אי אפשר להתעלם מתרומה של החברה החרדית לעולם החסד… אי אפשר להתעלם מתרומתם של הליברליים לחירות הפרט לקידום השוויון. אסור להעלים עין מתרומתה החיונית של הציונות הדתית לאהבת המולדת… בה בעת, החברה הליברלית זקוקה לחברה הדתית שתסייע לה להתמודד עם סכנת המתירנות ושחיקת הקשר לארץ ולעריכה. התנועה הליברלית תסייע לתנועה הדתית להאדיר את האמונה ובמקביל גם להישמר מאלמנטים פונדמנטליסטיים", וכו'. המסורת היהודית האתיופית  הצליחה למצוא איזון בין מה שכתוב בתורה לבין דרישות החיים, היא הייתה מסוגלת לחיות במעגלים שונים, בין היחיד לפרט, בין יהודים לגויים בין מסורתיות לדתיות וכל זה ללא הצהרות, הגדרות ואידאולוגיות. הקסים ידעו לגלות גמישות, נינוחות, במקום שהיה צריך לכך הם ידעו להעלים עין מחריגות הלכתיות וכך להכיל את השונות. ובמקומות שהיה צריך להוקיע, הם ידעו לעשות זאת היטב.

יהודי אתיופיה מלמדים אותנו שכולנו קרובים למודל המסורתי, כי בכל קבוצה יש את אלו שהולכים לשדות ואת אלו שהולכים לתפילות, גם אם כלפי חוץ כולם נראים אותו הדבר או מתלבשים אותו הדבר. ארץ חיים היא למחזקים בה ותומכיה מאושר. יש את מי שמחזיקים ויש את מי שתומכים. המסורת האתיופית, כמו מודל המסורתיות, מלמדת אותנו שכולם שווים לפני הקב"ה. השוני בין בני האדם הוא אינהרנטי, ומשום כך חייבים לקבל אותו כחלק מרצונו של הקב"ה. יש פועל בשדה ויש מי שיושב ומתפלל ב"צולות בית" (בית תפילה), ושניהם זקוקים זה לזה.

(וירא תשפ"ב)

הפוסט זה שמתפלל וזה שעובד בשדה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרב יהודה עמיטל זצ"ל נהג לספר לנו על אדמו"ר שהלך לעולמו ובנו הצעיר ישב על כסאו. בוקר אחד קמו החסידים וגילו, להפתעתם, שהאדמו"ר הצעיר עושה ההיפך ממה שאביו נהג לעשות. שאלו החסידים לפשר השינוי, והוא ענה שהוא דווקא עושה בדיוק את מה שאביו עשה; "אבי עשה ההפך מאביו, ואני ממשיך אותו בנאמנות".

מיהו מהפכן? מהי מסורתיות? האם אלו שני מונחים סותרים בכלל? סיפור זה מביא אותנו לשאול – האם אברהם אבינו היה מסורתי או מהפכן? יש דעות שאומרות שאברהם היה מהפכן גדול; הוא עשה ההיפך ממה שאביו ואימו והדורות שקדמו לו עשו. "הביאו אותו שכל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר השני, כולם עובדי אלילים והוא ממציא מדעתו שיש א-ל אחד ולו צריך לעבוד". מצד שני, ישנן דעות המצדדות בכך שאברהם היה מסורתי; אברהם אבינו שמר את המסורת הנאמנה שקיבל משם ועבר ועוד.

והקריאה של אלוקים לאברהם, "לך לך" – מסורתית או מהפכנית? ומה בנוגע לקהילה האתיופית? היא מסורתית? מהפכנית?

כנס על המסורתיות התקיים לפני שבוע במכון בן צבי. חלק ניכר מהמשתתפים ניסו לנסח ולהגדיר מהי מסורתיות ומה שבלט היא התפיסה שהמסורתיות, בניגוד לדתיות, עוסקת בחיים הממשיים. החיים הממשיים מורכבים מניגודיות. מתוך כך טען פרופסור בוזגלו שמה שנתפס כחוסר עקביות בגישה המסורתית מעיד על ניגודים שמגדירים את המסורתיות, וזה ייחודה. לפי זה מובן מדוע המסורתיות, בניגוד לדתיות, איננה בינארית ודיכוטומית. לצערי, השיח היום הוא שיח שסובב סביב הגדרות והמסורתיות הפכה למושג סוציולוגי עמוק בתוך נבכי החברה הישראלית. כל זה מוביל לתגובתיות ושוב אנו עסוקים בהגדרות, ההיפך המוחלט ממה שהמסורתיות מבקשת מאיתנו לעשות. האדם הוא בלתי ניתן להגדרה. המסורת היהודית לדורותיה הייתה יותר קרובה למודל המסורתי מאשר לדתיות; לאורך כל ההיסטוריה, המסורת היהודית הצליחה למצוא איזון בין מה שכתוב בתורה לבין דרישות החיים, היא הייתה מסוגלת לחיות במעגלים שונים, בין היחיד לפרט בין יהודים לגויים ובין מהפכנות לשמרנות וכל זה ללא הצהרות, הגדרות ואידאולוגיות.

המסורת היהודית ידעה לגלות גמישות, נינוחות, לקבל שונות ואפילו ידעה להעלים עין מחריגות הלכתיות ובכך להרחיב את גבולות עולם התודעה היהודית. "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". כך או כך, באופן אבסורדי ואירוני אותה מסורת יהודית לדורותיה, שבישראל מגדירים אותה "מסורתיות", הפכה דווקא כאן במדינת ישראל כמסורת של "סוג ב". מייחסים לה בינוניות, שטחיות, רדידות וחוסר הבנה בהלכה.

כרב בית הכנסת האשכנזי 'קדושי ישראל' בקרית גת גיליתי כי ישנם מבני הקהילה שהולכים לצפות בטלוויזיה לאחר התפילה בשבת. ואני מקבל את אותם כיהודים סוג א' כפי שהם מקבלים אותי כיהודי סוג א'… מעולם לא חשבתי שהם שטחיים או בינוניים כי הם צופים בטלוויזיה בשבת, כפי שהם מעולם לא חשבו שאני שטחי ובינוני כי אני איני צופה בטלוויזיה בשבת. כולנו שונים ואנו מקבלים זה את זה חרף השוני.

המסורתיות, כפי שאמר לי ד"ר דוד ביטון, אינה מבקשת למחוק את ההבדלים או לטשטש אותם, אלא מאפשרת להם לחיות תחת קורת גג אחת. אם נחזור לשאלה שאיתה פתחתי, אפשר לטעון שאברהם אבינו בהחלט היה מסורתי, אבל גם מהפכן. המהפכנות איננה ניגודה של המסורתיות, היא אחותה.

ומה באשר ליהודי אתיופיה? פעם שאלו אותי: "אתה ספרדי או אשכנזי"? עניתי: "אתה לא רואה שאני אתיופי"? אין ספק שקהילת "ביתא ישראל" שונה באופן טוטאלי מהקבוצות השונות המרכיבות את הפסיפס היהודי תלמודי. מעין סוג של "יהדות גנוזה", קהילה המשמרת מסורת קדומה, ככל הנראה, מסורת קדם-תלמודית. מסקנה זאת טומנת בחובה משמעות רבה בכל הנוגע למפגש בין יוצאי אתיופיה לבין מציאות הנגזרת מבסיס הארגון האידאולוגי וההלכתי של הממסד הרבני בישראל. פרופסור אבי שגיא הטיח בי שוב ושוב "יהודי אתיופיה אינם "'מסורתיים', אלא אנשי מסורת". הוא בעצם ביקש לברוח מההגדרות הסוציולוגיות ולא להכניס את יהודי אתיופיה לתוך השיח הפוליטי. ובכל זאת, מבחינת התפיסה התיאולוגית – האם יהודי אתיופיה קרובים יותר למודל ה"מסורתיות" או למודל ה"דתיות"? על כך ועוד, אי"ה בשבוע הבא.

(לך לך תשפ"ב)

הפוסט אברהם אבינו – מסורתי או מהפכן? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.