מה הייתה מטרת המפקד שפותח את חומש הפקודים? חז"ל סברו שהוא בא להמחיש את אהבת ה' לעמו, ורש"י אימץ גישה זו וכתב: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". אולם מפרשים אחרים סברו שהמפקד במדבר נועד לצרכים מעשיים ומבצעיים. כך הסביר רשב"ם: "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה". בגישה זו נקט גם הרמב"ן שכתב: "היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה… והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה".

ברצוני להוסיף ולציין שהמפקדים הצבאיים שנערכים לקראת יציאה למלחמה לא מיועדים רק לקבלת נתונים מספריים, אלא גם תורמים לגיבוש הלוחמים. המפקד תוחם ומגבש כל יחידה בפני עצמה, ומלכד את כל היחידות אל מול המטרה, שזהו תנאי הכרחי להצלחת כל מבצע גדול. התלכדות כזו התרחשה, כפי שציינתי במאמר לפרשת "בחוקותי", במלחמת ששת הימים. תחושת האחדות הגיעה להתרוממות נפש מיוחדת עם שחרור העיר העתיקה של ירושלים. צה"ל הגיע להישג זה תודות לשילוב הכוחות של חטיבת הצנחנים, החטיבה הירושלמית וחטיבת הראל, וכתוצאה מהקונצנזוס ששרר בעם סביב מרכזיות ירושלים במורשת עמינו.

היטיב לבטא זאת הרב משה צבי נריה זצ"ל, ששאל: "מדוע לא נתן הקב"ה את ירושלים בידינו במלחמת העצמאות, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה?" תשובתו הייתה שבשנת תש"ח פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, חיילי אצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם, ואנשי הלח"י ביקשו לפרוץ בשער יפו. אילו הצלחנו אז, היו "שניים אוחזין" בירושלים, וכל אחד היה אומר "כולה שלי". ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד ומריבה, וסלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת. אולם ירושלים אמורה להיות "עיר שמחברת ישראל זה לזה" (ירושלמי, ב"ק, פ"ז, ה"ז). היא ניתנה לעם ישראל כולו, ונועדה להרבות שלום בעולם. ולכן, רק עתה כשצבא אחד ומאוחד, שמאחוריו עם מלוכד, ובראשו ממשלת אחדות לאומית, זכינו לשחרור ירושלים.

על חשיבות האחדות סביב ירושלים ניתן ללמוד גם מהכיבוש הראשון שלה, שנעשה בהנהגת דוד המלך. דוד מלך על יהודה שבע שנים, אך רק כשהוכתר למלך על כל עם ישראל יצא לכבוש את ירושלים. הרד"ק מסביר זאת בכך "שהיתה קבלה אצלם כי ציון ראש ממלכת ישראל, ולא ילכוד אותה אלא מי שיהיה מלך על כל ישראל". מדבריו עולה ששליטה בירושלים דורשת הסכמה של כלל ישראל, ואין אפשרות לשבט אחד או אף למלכות חלקית לכבוש אותה. "ירושלים לא נתחלקה לשבטים" (יומא יב, א), ועם ישראל צריך להיות מאוחד סביבה כדי להחזיק בה ובשכיות חמדת הקודש שלה.

גולת הכותרת של שחרור ירושלים הייתה בהכרזת מח"ט הצנחנים דאז מוטה גור: "הר הבית בידינו". ברם, תוך זמן קצר נשמט הר הבית מידינו והוחזר לשליטת הממלכה ההאשמית ששולטת בירדן. בתודעת העם היהודי התקבע הכותל המערבי כמקום הקדוש בו מתמקדת שאיפות הקודש ואליו מתנקזת הערגה לקרבת א-לוהים. יש לשמוח על פעילויות של דרישת המקדש בעשורים האחרונים שהטמיעו בתודעת עם ישראל את ההבנה שכותל הדמעות אינו אלא קיר חיצוני, ואילו הר הבית הוא הדבר האמיתי.

אולם, המגמה של קבוצות שוליים להתקדם הלאה בזריזות, ולאו דווקא בזהירות, מייצרת סכנה גדולה של התלקחות שאחריתה מי ישורנו. הבעייתיות נובעת משני היבטים: ראשית, הצורך באחדות לשם שליטה בירושלים מוביל למסקנה שלא הגיעה השעה לדחוק את קץ הישועה. סקר שנערך עבור מכון ון ליר, ופורסם בתחילת השבוע, העלה שרוב הנשאלים סבורים שיש לתת משקל רב לשיקולים מדיניים וביטחוניים, ומסתייגים משינוי בסטטוס קוו על הר הבית. עם ישראל אינו מאוחד סביב פעולות משנות מצב בהר הבית, ולא מעוניין להיגרר למלחמת קודש עם כל אומת האסלאם בשל פעולות חסרות אחריות של יחידים קיצוניים.

שנית, האינטרס הקיומי של מדינת ישראל הוא לצמצמם את העימות הישראלי-ערבי למישור הפלסטיני, ולא להרחיב אותו לכלל העולם המוסלמי, למקד את הסכסוך בהיבט הלאומי, ולא להעצים את ההיבט הדתי. מאמינים מוסלמים בכל העולם מאוחדים סביב הר הבית, ותעמולת "הר הבית בסכנה" שוטפת וסוחפת אותם. מי שיוסיפו קיסמים למדורת ההר, יכניסו את הבית הלאומי שלנו לסכנה. אחדות סביב ירושלים לא יכולה להיות רק מס שפתיים. בחיפזון יצאנו ממצרים, אך רק במתינות ומתוך הסכמה לאומית רחבה נזכה לרשת את נאות ירושלים.

(במדבר תשפ"ב)

הפוסט אחדות בירושלים – לא מס שפתיים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.