המבחן האמיתי לקשר בין האחים הוא דווקא כאשר ההורים לא נמצאים בשטח בכדי לנהל ולנווט

כאשר יעקב חוזר לארץ ישראל פוקדות אותו צרות אישיות רבות. האונס של דינה, ומעשיהם של שמעון ולוי, מותה של דבורה המינקת, ופטירתה של רחל אשתו האהובה, ולבסוף מעשהו הנורא של ראובן. אולם, מנגד נחל יעקב הצלחה גדולה בשיקום יחסיו עם עשו. עדות לכך ניתן ללמוד ממעשה הקבורה של יצחק: "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו". תיאור דומה קיים גם בהקשר לפטירתו וקבורתו של אברהם: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה".

אברהם ויצחק זוכים לאריכות ימים. גם הבאתם לקבורה דומה. כל אחד הובא לקבורה על ידי שני בנים ששרר מתח ביניהם. אברהם נקבר על ידי יצחק וישמעאל, ויצחק נקבר על ידי יעקב ועשו. ביחס לקבורת אברהם הפסוק מקדים את יצחק לישמעאל- הבן הצעיר הוקדם לפני הבן הגדול. והסיבה לכך, שיצחק הוא היורש ובנה של שרה ולכן טבעי יהיה שיוזכר לפני ישמעאל בנה של הגר. אולם, בפסוקים המתארים את קבורתו של יצחק הוקדם עשו ליעקב. שניהם נולדו מרבקה ולכאורה לאחר שעשו מכר את הבכורה יעקב הוא הבכור, ומדוע הוקדם עשו ליעקב?  מסביר הבכור שור:

"עשו ויעקב בניו: ובאברהם הוא אומר "יצחק וישמעאל", שאעפ"י שישמעאל גדול מיצחק, הוא היה מפילגש, אבל עשו גדול מיעקב לא היה מפילגש".

כלומר, על אף שיעקב קנה את הבכורה בכל זאת מבחינת הגיל עשו הוא הגדול. אולם, נראה שהרש"ר הירש הלך רחוק יותר וכך הוא כותב:

" עשו ויעקב בניו. … ואילו כאן הוא מקדים את עשו. דבר זה חוזר ומאשר כי יעקב לא זכה לכל רווח חומרי, לא מהבכורה ולא מהברכה אחרי מות יצחק הוא נתן לעשו את זכות הקדימה של הבכור".

לאמור, ההקדמה של עשו ליעקב מעידה, שהפיוס שהיה בין שני האחים הושלם עוד בחייו של יצחק. התאור התמציתי של קבורת יצחק מעיד על ההצלחה הגדולה של יעקב לפייס את עשו בכך שוויתר על הרווח החומרי. בכך הרוויח יעקב שעשו עוזב ארץ כנען עם משפחתו ורכושו מרצונו:

"וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו".

ומסביר הבכור שור: "כי ידע כי ברכת אברהם נתנה ליעקב ולזרעו, לירש את ארץ כנען, ונסתלק הימנה". לאמור, עזיבת הארץ לטובת יעקב היא הודאה מוחלטת של עשו בזכותו של יעקב על ארץ ישראל. הכתוב אף מדגיש "יעקב אחיו" שמזכיר את הבטחתו של עשו בעת הפיוס: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ". מריבות בין אחים מתרחשות, וככל שזה נעשה בגיל מבוגר קשה לגשר. יעקב הוכיח שפיוס יכול להתרחש גם במצבים קשים.

להורים יש נחת רוח כאשר הם רואים את ילדיהם הבוגרים בקשרי חברות, עוזרים אחד לשני ודואגים זה לזה. מבחינה הורית הם הגיעו למנוחה ולנחלה. המבחן האמיתי לקשר בין האחים הוא דווקא כאשר ההורים לא נמצאים בשטח בכדי לנהל ולנווט. זו הסיבה לשמחה אותה חש הורה, כאשר נודע לו על קשרים המתרקמים בין ילדיו הבוגרים, במיוחד כשהללו מתרחשים "מאחורי גבו" וללא מעורבותו.  זו היתה נחת הרוח של יצחק לראות את הפיוס שהתרקם בין בניו יעקב ועשו, שסעדו אותו לפני פטירתו והביאו אותו לקבורה יחדיו.

(וישלח תשפ"ג)

הפוסט פיוס בין אחים אפשרי! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הדוגמא הכי טובה לנתינה ואהבה אין סופית היא אהבת הורים לילדיהם. אהבה שמתחילה כבר מגיל הינקות כאשר האמא, מותשת כולה, קמה שוב ושוב באמצע הלילה ונותנת את כל כולה לילדים שלה. נפעם ונרגש אני מסתכל על אשתי תמר שלא חדלה להעניק לתינוק הקטן שלנו עוד ועוד מגופה, רוחה ונפשה. רק מלחשוב על זה אני נהיה מותש וחוטף חולשה. כמה כוחות צריך בשביל ההקרבה הזו. כמה אנרגיות.

הנתינה האין סופית הזו ממשיכה גם כשהילדים גדלים. הורים לא מתחשבנים עם הילדים שלהם וממשיכים לתת בלי גבול. ובכל זאת יש משהו אחד שמאחד את כל ההורים הנותנים: הרצון שלהם לדעת שהנתינה שלהם מוערכת. שהיא לא בהכרח מובנת מאליה. שהילד לא לוקח אותה כעוד אקסיומה של החיים: 'השמיים כחולים. השמש זורחת. ההורים שלי נותנים לי בלי הפסקה'. יצא לי לחשוב על הנושא בעקבות מכתב שכתבה לי מישהי בשם אלישבע, וחשבתי שכדאי שגם אתם תקראו אותו:

"שלום אבינועם, אני עוקבת אחרי הדף שלך ורציתי לשתף אותך בדבר שהתחיל בתור בדיחה והסתיים בתור אירוע מרגש.

לכבוד יום ההולדת ה-11 של הבת שלנו, לקחנו אותה לאכול ב'וופל בר' בעמק רפאים. אמרתי לה בצחוק" :את יודעת מה היה יכול להיות נחמד? אם את היית מזמינה אותנו, ההורים שלך, במקום שאנחנו נזמין אותך. אנחנו נותנים לך את הנשמה, מכבסים לך את הבגדים, מאכילים אותך, ומשקיעים בך את כל הלב שלנו. אולי היינו צריכים להתחלף?!'.

כמובן שאמרתי את זה בהומור. אני מכירה את הכלל ש'מכל בדיחה האמת מציצה' אבל באמת שלא התכוונתי לקחת את המשפט שלי למקום רציני מידי.

אתמול, הילדה שלי הגיעה אליי ואל בעלי ואמרה לנו בפנים רציניות לגמרי: 'חסכתי קצת כסף ואני מזמינה אתכם לוופל בר. על חשבוני. להגיד לכם תודה על כל מה שאתם עושים בשבילי'.

בכנות, בעלי ואני לא הצלחנו להסתיר את הדמעות. זו הילדה החמישית והקטנה שלנו ומבלי לפגוע בכבודם של שאר הילדים האהובים שלנו, זו פעם ראשונה שילד שלנו מציע לנו הצעה כזו.

מעבר לוופל, השוקולד והקצפת, ראינו בהצעה הזו חגיגה ללב ולנשמה שלנו: לא רק שהבת שלנו מעריכה את המאמצים שלנו אלא שזה גם מספיק חשוב עבורה בשביל לחסוך כסף במיוחד ולתת לנו את הארוחה הזו במתנה.

אמרתי לה: 'אבל אני יודעת שאת רוצה לחסוך את הכסף הזה לנעלי הסניקרס המיוחדות שתמיד רצית','נכון', היא ענתה לי: 'אבל יותר מזה שווה לי שאתם תדעו כמה שאני מעריכה אתכם'.

אז הלכנו אתמול לאכול והילדה שילמה וידעתי שהטעם המיוחד הזה של הוופל בלגי והשוקולד ילווה אותי עוד הרבה שנים.

אנחנו לא באמת צריכים את הכסף שלה, וכמובן שאחרי שהיא שילמה עלינו וחוותה את תחושת הנתינה הזו, החזרנו לה הכול …בכל זאת, מדובר בילדה בת 11. אבל, היה לנו מאוד חשוב לדעת שהיא מעריכה את הנתינה שלנו ולא מתייחסת אליה כאל דבר מובן מאליו. עד כמה? עד כדי כך שהיא ויתרה על חלומות הסניקרס שלה… אותנו זה ריגש.

אני ממליצה לעוד הורים שרוצים להטמיע בילדים שלהם שהנתינה האין סופית שלנו היא לא דבר מובן מאליו לאמץ את ה'בדיחה' הזו ולהציע לילדיהם להתחלף ושהפעם הם ישלמו ,כי לפעמים הילדים שלנו רק צריכים את הדחיפה הזו בשביל להראות לנו כמה שהם מעריכים אותנו.

אלישבע ר".

***

במדורה בעיתון 'הארץ' כותבת יהודית כץ:

"האם אנשים מאושרים נוטים להכיר תודה? הפסיכולוגים רוברט אמונס ומייקל מקאלו הראו במחקרם באופן חד איך הכרת תודה והערכה של הטוב תורמות לאושר ולאיכות החיים שלנו. לחצי מהמשתתפים במחקר נאמר: ״יש הרבה דברים בחיים, קטנים וגדולים, שאנחנו יכולים להעריך ולהכיר עליהם תודה. כתבו כל יום חמישה דברים טובים שקרו לכם היום. אלו לא חייבים להיות בהכרח דברים עמוקים במיוחד, אפשר לכתוב גם על הנאות קטנות כמו 'הקפה שלי הבוקר היה פשוט נפלא' ואלו יכולים גם להיות דברים גדולים – כמו תודה רבה שאני בריאה". לחצי השני של המשתתפים נאמר לכתוב מה הם עשו באותו היום. בכל מקרה, מדובר היה סך הכל בכמה דקות ביום.

כשעקבו אחריהם לאורך זמן, החוקרים גילו תוצאות מרחיקות לכת. חברי הקבוצה שהכירה תודה לא רק למדו להעריך את מה שקורה, אלא גם היו מאושרים יותר. בנוסף, הם היו החלטיים, נמרצים ואופטימיים יותר. רגע. יש עוד: הם גם נהיו יותר נדיבים, נהנו משינה טובה יותר, עשו יותר ספורט והיו חולים הרבה פחות".

אז בפעם הבאה ששוב פעם תמצאו את עצמכם מעניקים בלי גבול לילדים שלכם, עשו לעצמכם ולהם טובה ופשוט תזכירו להם להגיד לכם תודה. זו תהיה אחת מהמתנות הגדולות שתוכלו לתת להם.

(וישלח תשפ"ג)

הפוסט למדו את הילדים שלכם להכיר תודה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המשפחה היא 'מולקולת היסוד' של החברה והאומה. חוסנה תלויה בחוסנה של המשפחה. הבחירה של בני זוג למסד את הקשר ביניהם, להקים תא משפחתי, ולהביא ילדים לעולם, באה מתוך מניעים שונים: מתוך צורך אנושי נפשי לבית אוהב ומגונן, ולהמשכיות. מתוך הבנה ערכית, אידאולוגית, חברתית, לאומית, להמשך קיומה ולהעברת המסורת והמורשת של האומה לדורות הבאים. בהתאם לכך, כל חברה גיבשה לעצמה 'טקסים' שנועדו לבטא את מיסוד הקשר הזוגי והפיכתו למשפחה. מכך נגזרו גם אמות מידה מוסריות של המסגרת המשפחתית כ'ברית' שיש בה נאמנות ומחויבות הדדית בין בני הזוג. מכך נבעה גם המתכונת המשפטית של המסגרת המשפחתית, בבעלות של בני הזוג על הרכוש המשפחתי, בזיקת הצאצאים להוריהם וזכויות הירושה.

ביהדות עלה המוסד המשפחתי קומה נוספת. הקמת המשפחה היא מצוה, שנעשית ע"י 'חופה וקידושין': "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחלה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאשה וכו'. וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, וכו'" (רמב"ם אישות א א-ב). לא בכדי נקראת הקמת המשפחה 'קידושין'. ובמעמד זה אנו מברכים: "אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ד' מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין" (עפ"י כתובות, ז ב). במשפחה ובזוגיות היהודית יש מרכיב שלישי, אלוקי, מיטאפיזי, "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן" (סוטה יז א). לכך יש השלכות רבות על המתכונת הייחודית של המשפחה היהודית, (המתבררת, בין היתר, במסכת כתובות, שהתחלנו בדף היומי).

השמירה על המסגרת של המשפחה היהודית לאורך הדורות, כאחת המסגרות החזקות ביותר בעולם, היא אחת הסיבות לשרידות יוצאת הדופן של העם היהודי, ושמירת מורשתו, למרות התלאות שעבר.

בעידן הפוסט מודרני, הגישה הרדיקלית הפרוגרסיבית סימנה את מוסד המשפחה כיעד אסטרטגי. כחלק מהתאוריה הכוחנית, המחלקת את העולם ל'מדכאים' ו'מדוכאים', היא תייגה את מוסד המשפחה כ'מסגרת מדכאת', בעיקר של הנשים והילדים. היא חותרת לפרק את המסגרת המסורתית של המשפחה ולערער על נחיצותה.

לאורך הדורות המסגרת המסורתית של המשפחה, התבססה על בני זוג שמאותו לאום או מאותה דת, והתנגדה לנישואי תערובת. הגישה הרדיקלית פרוגרסיבית רואה בכך עוד סוג של 'דיכוי' ממסדי לרגשות הלב ול'אהבה' החופשית. ורואה הסתייגות מזוגיות על רקע של הבדלי דת או לאום סוג של גזענות.

ביהדות קיים איסור הלכתי על נישואי תערובת, ובמקרה שהאם אינה יהודיה גם צאצאיה אינם יהודים. נישואי תערובת קוטעים את הרציפות וההמשכיות של שרשרת הדורות בזיקתם ליהדות.

תחילת פרשתנו מהווה המשך לפרשה הקודמת; למשבר של חטא בנות מואב, מעשה זמרי עם כזבי בת צור המדיינית, קנאותו של פנחס, ושכרו.

זמרי ערער בפני משה רבנו על איסור נישואי התערובת בצורה דמגוגית ומתריסה: "תפשה (לכזבי בת צור א.ש.) בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר, אסורה, בת יתרו מי התירה לך?" (סנהדרין פב א). מתריסה, משום שכביכול משה רבנו בעצמו נשוי בנישואי תערובת לציפורה בת יתרו כהן מדין. ודמגוגית, משום ש"משה קודם מתן תורה נשא, וכשנתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם, וגרים רבים של ערב רב" (רש"י שם). משה נשא את ציפורה לפני מתן תורה, בשלב שהמעמד של כולם היה שווה. מתן תורה היה מעמד כללי של קבלת מצוות כמו גרות. זמרי ביקש לשאת את כזבי ללא גיור ומעשהו חידד את השינוי הדרמטי שהתחולל ביצירת התא המשפחתי בישראל לאחר מעמד הר סיני. ב'חופה וקידושין' דווקא, ובאיסור נישואי תערובת.

הקריאה בפרשתנו היא הזדמנות לחיזוק המשפחה היהודית והמודעות לחומרת נישואי התערובת.

(פנחס תשפ"ב)

הפוסט כשמנסים לערער את מסגרת המשפחה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הדבר היחיד שעוד באמת נותר "בעל פה" כמסורת הלכתית חיה שאינה מקובעת בספרים, אלו המנהגים המשפחתיים, שלא נאמרו בשום ספר ושלא כתבן אף פוסק

לפני כשנתיים, עת התפרצה מגפת הקורונה ברחבי העולם, הכריזה הממשלה על סגר הדוק, ונאצלנו כולנו להסב לשולחן הסדר בפורום מצומצם למדי. כרב קהילה, ראיתי לעצמי חובה ואחריות לסייע למשפחות הצעירות הרבות שצפויות היו לערוך לראשונה את סדר פסח בביתן – לא אצל ההורים, לא עם סבא וסבתא וגם לא בחברת הדודים. בשיחות עם לא מעט חברים וחברות חשתי את המבוכה מפני המשימה והאחריות הגדולות הללו, והיה לי הרושם שעיני רבים מבני ובנות קהילתי נשואות אלי בבקשה שאסייע להם לצלוח את המשימה המאתגרת הזו.

ישבתי שעות ארוכות וכתבתי מסמך ארוך של הנחיות ועצות למי שיערכו את הסדר בפעם הראשונה – הלכות, דינים, עצות, מנהגים, עיקר וטפל – מה חובה, מה כדאי, מה ראוי לעשות וממה כדאי להימנע. אחרי הרבה תיקונים ועדכונים, הגהות ועריכות, הרגשתי שיצא מסמך מעשיר ומלמד, מכוון ומועיל. נראה היה לי כי גם מי שזה עבורם ליל הסדר הראשון שיערכו בביתם, יוכלו להסתדר יפה בעזרת דף ההנחיות שהכנתי.

תכננתי להפיץ את המסמך בקבוצות הוואטסאפ הקיבוציות ולפרסם אותו בעלון המקומי לתועלת הציבור, אך רגע לפני ששלחתי את המסמך בתפוצה המונית, קראתי אותו שוב והחלטתי לגנוז אותו ולא להפיץ אותו בשום מקום. פתאום הבנתי שלמרות הכוונות הטובות העומדות מאחוריו, המסמך המדובר בשגיאה יסודו, משום שאת האופן שבו יש לערוך את ליל סדר לא לומדים מרב הקהילה. לומדים את זה מההורים, מסבא וסבתא, מהדודות והדודים. את המסמך הזה לא צריך לכתוב הרב לקהילתו, אלא ההורים או הסבא והסבתא לצאצאיהם.

ברוב המקרים, הפעם הראשונה שמזדמן לאדם לערוך ליל סדר בעצמו, היא אחרי מות הוריו, או אחרי שמצבם כבר אינו מאפשר להם לעשות זאת בעצמם. משבר הקורונה גרם באופן חד פעמי לכך שהרבה אנשים שהוריהם בריאים ומתפקדים, נאלצו לקיים את הסדר הרחק מהוריהם ושאר בני משפחתם. כך, נוצר מצב ייחודי, מפתיע, כמעט חסר תקדים בתולדותינו – שמי שיערכו את הסדר לראשונה בביתם, יוכלו להתייעץ עם ההורים או עם סבא וסבתא, לברר מהם המנהגים המשפחתיים, המנגינות המדויקות, הדינים עליהם מקפידים ואיך נערך הסדר מדורי דורות במשפחה. באופן פרדוקסלי ומוזר, כמו הרבה דברים אותו חג פסח חריג, דווקא הניתוק מהדור המבוגר, יכול ליצור חיבור והעמקה במסורות משפחתיות.

פסח, כידוע, הוא חג של ריבוי מנהגים. לכל עדה המנהג המיוחד לה, כל קהילה ומסורותיה, כל משפחה והרגליה. הרב יששכר דב מבעלז (סבו של האדמו"ר הנוכחי) היה אומר שמסורות ומנהגים, במיוחד כאלה שאין להם מקור בכתובים, הן הביטוי הנעלה ביותר של תורה שבעל פה. שהרי מיום שנכתבו המשנה והגמרא וכל דברי חז"ל, הפכה למעשה "התורה שבעל פה" ל"תורה שבכתב" (ותעיד על כך העובדה המצערת שיש בינינו לא מעט "קראים" של השולחן ערוך, הנאחזים בכל מילה כתובה המודפסת בספרי ההלכה של קדמונינו, כאילו נחקקה בלוחות הברית מפי הגבורה). הדבר היחיד שעוד באמת נותר "בעל פה" כמסורת הלכתית חיה שאינה מקובעת בספרים, אומר הרבי מבעלז, אלו המנהגים המשפחתיים הללו, במיוחד המסורות, שלא נאמרו בשום ספר, שלא כתבן אף פוסק, ושלא מופיעות בדף ההנחיות של רב קהילה, שחשב שהוא יודע יותר טוב מסבא וסבתא.

את הדף שנכתב בעמל ויגיעה רבים לא פרסמתי בסופו של דבר. במקומו עודדתי את כל מי שפנה ושאל אותי, להתקשר לקרוביו המבוגרים ולשמוע מהם על מנהגי הסדר המשפחתיים. נזכרתי באותה מדריכת כלות מבוגרת באחד הקיבוצים הדתיים, שלא הייתה מסתפקת בלהנחות את הכלות כיצד לנהוג בדיני נידה, אלא אזרה אומץ ועודדה אותן לשאול את אימותיהן ולשמוע מהן על מנהגיהן ודרכן במצווה החשובה הזו. המסורת היא ליבת התורה שלנו, והמצווה להעביר לדור הבא היא המוקד של ליל הסדר. תפקידו של רב הקהילה הוא לעודד ולחזק את התהליך הזה, ולא חלילה להפריע לו.

כמו שנהוג לומר בליל הסדר – אילו באה כל הקורונה הזו, רק כדי להזכיר לי את המסר הפשוט הזה – דיינו.

(שמיני תשפ"ב)

הפוסט סדר בסגר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

התורה מלמדת אותנו על החשיבות של התא המשפחתי כמולקולת היסוד של החברה והאומה

לאחרונה הזדמן לי לשמוע בתקשורת ראיון עם כמה אנשים שמגדירים את עצמם כ'אל-הוריים' – שבאופן עקרוני אינם רוצים להביא ילדים לעולם ולגדלם. אחד מהם הסביר למראיין שאינו מוכן לוותר על הנוחיות האישית ועל 'איכות החיים' עבור גידול ילדים תובעני. המראיין הדהד את ההסבר בלי שמצא לנכון לעמת אותו עם השאלה כיצד בגלל אגואיזם הוא מוכן למנוע חיים בעולם, ואלמלא ה'הורות' הוא עצמו לא היה בא לעולם. השני, נשא נאום 'אידאולוגי' על 'משבר האקולוגיה' בעולם שמביא אותו לסף סכנה קיומית, בגלל פליטת גזים ויצור פסולת עמידה שכל אדם מייצר. שהוא כלוחם להגנת האקולוגיה נרתם למאמץ של צמצום אוכלוסיית העולם, בהימנעות מהולדת אנשים נוספים! לא פחות ולא יותר! גם כאן המראיין לא מצא לנכון להקשות על גישתו המופרכת בשאלה: האם גישה זו לא תביא את האנושות לכלות את עצמה?! פוסטמודרניזם ב'מיטבו' (או ברעתו).

כבר לפני שנים סימן הפוסטמודרניזם הרדיקלי את המודל המשפחתי המסורתי כיעד למתקפה תרבותית. כנראה שהמוסד הוותיק והחשוב ביותר לקיום האנושי, מאתגר את תפיסתו. אולם מידי פעם זה הולך ומקצין. התחושה שהמצפן הערכי אנושי של העידן הפוסטמודרני מתקשה לשמר את התקשורת שלו עם המגנטיות של המציאות, והמחט שלו מתקרבת לכיוון ההפוך, שבו הנכון הוא שקר, והלא נכון – אמת.

התורה מלמדת אותנו על החשיבות של התא המשפחתי כמולקולת היסוד של החברה והאומה. כמסגרת שבה, בהנהגת האב והאם, מתרחש תהליך בנית דור העתיד, ומתעצבת דמותו הרוחנית, המוסרית והערכית, בצד בניית האישיות וההכשרה לאתגרי החיים.

הפרשיות החותמות את ספר בראשית עוסקות בקורותיה של משפחת יעקב בהתאחדותה המחודשת לאחר ירידתה למצרים. זוהי המשפחה המייסדת של העם היהודי.

בפרשה הקודמת התורה מונה את בני המשפחה בירידתם למצרים. כל אחד מבניה בנה 'משפחה' בפני עצמה (בראשית מו ח). בפרשה שלנו, יעקב אבינו 'אוסף' את בניו מסביב למיטתו לפני מותו, ל'משפחה אחת' של ראשי משפחות (בראשית מט א). במעמד זה יעקב מברך כל אחד מהם בברכה מיוחדת. בסיומן של הברכות מזכיר הכתוב את בני ה'משפחה' לראשונה כ'שבטים': "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וגו'" (בראשית מט כח, ובפס' טז). בברכות המיוחדות לכל אחד מבניו יעקב משנה את מעמדם מ'ראשי משפחות' ל'שבטים': "כיון שבירך כל אחד ואחד לפי צרכו, עשה אותן שבטים, שנאמר: 'כל אלה שבטי ישראל'" (מדרש, תו"ש כאן שפ"ד). בפרשתנו השבטים מתכנסים ביחד ליד מיטתו והופכים לאומה של 'שבטים': "מתוך כל ההתפרטות הזאת מגיעים להתאגדות שבפרשת ויחי. "הקבצו"  וכו': פגישה בענין ה'נורא והנשגב' של הערך הכלל-ישראלי שמופיע בסיום הספר, לאחר כל ההכנות של אבותינו הראשונים" (שיחות הרצי"ה זצ"ל, ויחי תשכ"ז).

הבנין של האומה ממשפחה משול לאילן: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". וכו'. הנה כולם היו שבטי ישראל, שבטים יוצאים מאותו גזע הנכבד וכולם היו שלמים במעשיהם. ולכן קראם שבטים, כי המשיל יעקב ובניו כאילן ששורשיו אחד וענפים רבים מסתעפים ממנו. ונקרא ה'ענף הגדול' 'שבט' (בעברית 'שבט' הוא 'ענף', א.ש.), וכל 'ענף' יסתעף ל'פארות' והם המשפחות, וכל פארה תסתעף לרוב עלים והם בני המשפחה. וכמו שמדרך האילן וטבעו, שכשהשורש הוא טוב – כל הפארות והשבטים והעלים היוצאים ממנו הם טובים. כן היה יעקב שהוא השורש שלם וטוב, ובניו שבטים ישרים וטובים" (אברבנאל שם). כמשל האילן, 'השורש' משפיע על האילן כולו, ולהיפך: הפארות הענפים והעלים, הם המרכיבים את הנוף של האילן כולו. המשפחות הם המרכיב היסודי של השבטים והשבטים של האומה כולה. כך נוסדה האומה הישראלית, וזהי המתכונת שלה מאז ולתמיד. המשפחה היא מולקולת היסוד של האומה, ובה מתרחש תהליך העברת המסורת והערכים של האומה מדור לדור ה"ושננתם לבניך".

צביונה וחוסנה של האומה כולה תלוי בחוסנה של המשפחה. חובה עלינו לבסס את מעמדה ולצאת להגנתה.

(ויחי תשפ"ב)

הפוסט המתקפה של האל-הוריים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האם הייתה משפחה אחת נורמאלית, נורמטיבית, שהיחס בתוכה היה יחס אפילו קרוב למושלם, שבנים הלכו בדרכי אבות, שזוגות חיו בטוב ובנעימות לאורך חייהם? הבה נעקוב אחרי כל המשפחות האלה: האם ההאשמות של אדם וחווה עלו בטוב? ויחסי קין והבל? האם מה שאירע במשפחת נח? האם אברהם אבינו זכה לנחת עם קטורה, עם הגר, עם ישמעאל? האם לא נאמר על יצחק אבינו ״ותהיינה מורת רוח…״, כשראה את נשותיו של עשו? האם יעקב אבינו לא ארר את שמעון ולוי? האם משה רבנו ראה בטוב עם ילדיו? האם לא נדם אהרן במות בניו? ודוד המלך? ושלמה המלך? ועוד ועוד.

בבדיחות הדעת, טענו בחורים בישיבה, כי הייתה משפחה אחת בלבד לאורך התנ״ך שזכתה לכך: המן, זרש ובניו, אולם דומה כי היינו מוותרים גם על כך.

מהי המסקנה העולה ממציאות זו? הדבר תלוי כמובן בעיני המתבונן. יש שיבקשו לראות כישלון עמוק בעצם בריאת העולם, בדיוק כפי שטענו המלאכים בפני ריבונו של עולם שלא יברא את האדם בעולמו, כי הוא מביא חורבן על המציאות; יש שיטענו כי המסקנה היא להעדיף את הבדידות, אלא שהם עוצמים את העיניים מלזכור כי לא טוב היות האדם לבדו, ומתעלמים מכל מה שלמדנו על מחירה של ה׳לבדיות׳; יש שיטענו כי אין לצפות לדבר, ומה שיש הוא שפע מפתיע, ועוד ועוד.

אולם לא את זה מבקשת התורה ללמד. התורה מבקשת ללמד, כמו במקומות נוספים רבים, כי זה העולם בו אנו נמצאים: אור וצל משמעים בו בעירבוביה. שהלוא ניתן לתאר גם את האור העצום שהקשר המשפחתי – ה״ודבק באשתו״, ה״בניך כשתילי זתים סביב לשולחנך״ –  מקיים בעולם. לא זו בלבד אלא שיש כאן תנועה כפולה: גם עונג גדול מעצם הקשר והיותם של איש ואישה מממשים את השמחה הגדולה שבהתקשרות, וגם אחריות לקיומו של העולם, לפיתוחו ולהעלאתו.

תשומת הלב שלנו צריכה להינתן, אפוא, למהלך המתמיד של ההמתקה, של התיקון, של ההתעלות. במקום לבכות ולקטר על משברי המשפחה – לעסוק באופן מתמיד בבנייתה ובטיפוחה; במקום להתייסר על כך שהילדים שלנו לא מגשימים בהכרח את החלומות שלנו – גם לזכור כי אין הם חייבים לעשות כך, גם להתבונן על שיעורי החיים שהם מלמדים אותנו, גם לבחון את עצמנו – האם אנו עצמנו הגשמנו את מה שהם ביקשו מאתנו להיות והאם אנו מקדמים את זה? וגם, לעסוק באופן מתמיד בחיפוש אחר הדרכים המאפשרות את המשכיות המשפחתית המיוחדת; במקום לקונן על זוגיות שאינה מאושרת – להסכים ללמוד, ללכת לייעוץ, לעבור סדנאות, להשקיע, לחזר מחדש, ולמצות את האופק העצום שהיא מאפשרת.

ובכך אנו מתחברים עוד ועוד לגרעין הטוב והמיטיב שנמצא בנו ובעולמנו, ואכן נענים למנגינה העיקרית שבתורה, שמתוך הנפילות האלה אפשר להאיר אור גדול, ולמעשה זו מהות החיים.

(נח תשפ"ב)

הפוסט לא כל המשפחות מושלמות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.