ברוך פוקח עיוורים

"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ.."  / "..כי הנה החושך יכסה ארץ" (הפטרת פרשת כי תבוא)

את שנדי שכטר אנחנו תופסים לשיחה מרחוק, כיאה לימי קורונה, רק בניסיון החמישי או השישי, מאחר והיא כל הזמן עסוקה, ברוך ה', בשלל פעילויותיה כמורה ובעלת קליניקה לרפואת אלטרנטיבית ולרפואת הנפש בישוב מגוריה, כפר חב"ד וכאם לעשרה ילדים.

אבל לא תמיד השגרה האירה פנים לשנדי. לפני 22 שנים, וללא הכנה מוקדמת, שנדי איבדה את מאור עיניה. "זה היה בוקר חורפי אחד, ואחרי שארגנתי את הילדים, אז היו לי שבעה והקטן עדיין יונק, יצאתי ברגל לעבודתי כמורה בכפר חב"ד. בדרך כבר זיהיתי שאני לא רואה את הדברים כתמול שלשום. שמונה עצים נראו לי כמו שישה עשר ושלושים הבנות בכיתה נראו לי כמו שישים. כשניגשתי ללוח לכתוב, נדמה היה לי שהוא כל הזמן מתרחק ממני. הבנתי שמשהו אינו כשורה ומיהרתי למרפאה בכפר, שם הרופא איבחן תוך פחות מדקה כי המצב חמור והטיסו אותי לבית החולים. אני רק עוד זוכרת שכשהגעתי למיון שאלו אותי לשמי ואיפה אני גרה ועניתי 'בבית', ואז צנחתי ואיבדתי את ההכרה."

מסתבר, שחיידק אלים תקף את שנדי והתיישב על עצב הראייה שלה. בזמן ששנדי עדיין היתה מחוברת למכשירים ומורדמת, כבר הכינו הרופאים את בעלה לגרוע מכל.

"בשלב מסוים, כבר אמרו למרדכי, בעלי, שהמצב מדרדר ושיביא את בני המשפחה להיפרד. אבל בעלי לא מוכן היה לשמוע. 'תחשוב טוב – יהיה טוב' הוא אמר לסובבים אותו ולרופאים אמר שאת בני המשפחה הוא יביא כאשר שנדי תתעורר".

ואכן, ביום השני בבית החולים קרה הבלתי צפוי. שנדי מספרת שפתאום שמעה שני רופאים משוחחים מעל מיטת חוליה. אחד מהם תהה אם היא תצליח לראות כשהיא תתעורר ואילו השני היסה אותו ואמר "לא רק שלא תראה, להערכתי היא גם לא תתעורר…".

לפתע הבחינו הרופאים בשינוי במדדים ובתנועות קלות אצל שנדי וניסו לתקשר איתה. "כשהרופא שאל אותי אם אני יכולה לראות, עניתי לו בביטחון 'בוודאי, תדליק את האור ואני אראה אותך'. אבל האור דלק בחדר וגם שמש צהריי היום חדרה מבעד לחלון. קיבלתי את הבשורה."

"ברגע הראשון הרגשתי כמו כוס זכוכית שמתנפצת לרסיסים על הרצפה. אך ברגע שלאחר מכן החלטתי בתוך תוכי שאני לא מוכנה לקבל את הגזירה. נולדתי רואה וכך אמשיך להיות", פסקה שנדי.

לאחר שיקום קצר חזרה שנדי לביתה ולילדיה בכפר חב"ד, אך לא סיפרה להם קודם לכן על מצבה החדש. "הגעתי הביתה ואני שומעת את הילדים רצים אלי בשמחה וקופצים עלי ואז אחד מהם שאל, אמא, למה את מסתכלת לתקרה? מיד גם שאר האחים הבינו ופרצו בבכי. אבל חשוב היה לי לשדר להם שאין להם מה לדאוג. עוד באותו הרגע ביקשתי מביתי הגדולה להביא אלי קופת צדקה ומספר מטבעות, ומבעלי ביקשתי שיביא אלי כרך של 'אגרות הקודש'. עשיתי את ההכנות הנדרשות, קיבלתי על עצמי עוד הידור מצווה ועוד החלטה טובה ומכיוון שלא יכולתי לכתוב מכתב, פשוט אחזתי בספר ושחתי בפני הרבי את תפילותיי ובקשותיי".

כשסיימה שנדי את תפילתה ושיחתה עם הרבי, פנתה לבעלה שיפתח את הספר. "זה היה כרך י"ד של האגרות קודש, והיה שם מכתב ארוך מאוד. בעלי קורא וקורא ואנחנו לא מצליחים למצוא שום רמז או הוראה כיצד לנהוג. וכשבעלי כמעט ומסיים את המכתב הוא לפתע עוצר את נשימתו וקורא לאט את ברכת הרבי – '… ורופא כל בשר ומפליא לעשות יאיר עיניו'."

"מיד סיפרתי לילדים על המצב, אבל גם הרגעתי אותם – הרבי אמר שזה עניין זמני, ויש לנו ברכה מהרבי, אז הכל יהיה טוב".

"אני זוכרת רק שכשהגעתי למיון שאלו אותי לשמי ואיפה אני גרה ועניתי 'בבית', ואז צנחתי ואיבדתי את ההכרה"

"בהתחלה לא היה קל להתרגל למצב, ומכיוון שהאמנו שזה רק עניין זמני, גם לא רציתי להתנהג כעיוורת ולא למדתי להסתייע במקל הליכה או בכלב נחיה. הייתי מקבלת קצת מכות, אבל כל הזמן ידעתי שזה הכל זמני ויעבור."

עד כמה אמונתם של שנדי ובני המשפחה היתה חזקה? שנדי מספרת שיום אחד חזר מרדכי בעלה מקניות, עם בקבוק משקה גדול, הציב אותו על השולחן במרכז הבית והבטיח "שכששנדי תחזור לראות יעשו התוועדות גדולה וכל החסידים יגיעו ויעשו לחיים עם הבקבוק". "גם עוגות כבר אפינו והקפאנו, הכל כבר היה מוכן כי מבחינתנו כל רגע ברכת הרבי תתגשם ואני אחזור לראות."

אבל הימים חלפו וגם השבועות ושלושה חודשים וחצי אחרי אותו אירוע משנה חיים שנדי לא אמרה נואש. בוקר יום שישי אחד הגיעה אליה לביקור תושבת הכפר ובידיה שטר דולר שקיבלה עם 'ברכה לרפואה ניסית' מהרבי. "כחסידת חב"ד שורשית, היו לנו בבית לא מעט דולרים וברכות מהרבי ובכל זאת, לקחתי את השטר ופניתי אל פינת הבית והתפללתי לקב"ה. פניתי גם ישירות אל הרבי ואמרתי לו שאני חזקה באמונה בזכות הדברים שאמר והוא פשוט לא יכול שלא לקיים את ההבטחה. זה פשוט לא קורה".

"זה היה יום שישי וממש הרגשתי שזה סימן שהיום זה יקרה," מספרת שנדי, "אבל השעות חלפו ונכנסה השבת וכלום לא קרה".

"למחרת בבוקר, הגברים הלכו לתפילה ואנחנו נשארנו להתפלל בבית. הבנות היו נעמדות לידי ואני הייתי אוחזת בסידור ומתפללת בעל פה. בתוך החושך הגדול בו הייתי שרויה היה לי הרבה מקום לחלומות ודימיונות כשלפתע אני רואה ילד שקורא לי 'אמא-אמא' ומנער אותי. לקח לי כמה שניות להבין שזה לא חלום. חלפו עוד כמה רגעים של טישטוש עד שהבנתי שהילד שעומד מולי זה מענדי, שבפעם האחרונה שראיתי אותו בקושי היו לו שיערות על הראש ועכשיו הוא כבר נראה אחרת וכבר מתחיל את צעדיו הראשונים".

"כשבעלי חזר מבית הכנסת הוא ניגש אלי, הושיט לי סידור וביקש ממני לפתוח אותו ולקרוא. פתחתי באופן אקראי והתחלתי לקרוא מתוכו בברכות השחר – …בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם.. פּוֹקֵחַ עִוְרִים".

"אי אפשר היה לתאר את ההתרגשות והשמחה שאחזה בנו. החזקתי חזק חזק את הסידור והודיתי לקב"ה על האמונה שנטע בי והתפללתי אליו 'כשם שפקחתי את עיניי תפקח את עיניי כולנו. ושנזכה ונראה את הרבי בעייני בשר והוא יגלנו"

"זו היתה שבת פרשת אמור, מאור בהיפך אותיות, וערב פסח שני. פסח ההזדמנות השנייה של עם ישראל. אני מאמינה שכשם שאני זכיתי להזדמנות השנייה שלי, בזכות האמונה, כך כל אחד ואחד מישראל רק צריך להאמין, להישאר עם התקווה גם כשהכל נראה חשוך ובעזרת ה' הזדמנות נוספת מחכה לכל אחד ואחד מאיתנו"

המשבר יעבור ואנחנו נישאר

"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב" (הפטרת פרשת ראה)

"היום הקשה בחיי התחיל כאשר הגיעו שתי משאיות בליווי משטרתי למסגרייה שבבעלותי לעקל את הרתכות, המקדחות וכל הציוד שבלעדיו לא יכולתי להמשיך ולעבוד. את אותו היום סיימתי בחדר מיון בבית החולים לאחר שהתמוטטתי פיזית. את היום שלמחרת אני לא יכול לשכוח, כשהכתה בי ההבנה שהתמוטטתי כלכלית. אין לי מסגריה, אין לי מקום עבודה, איני יכול לשלם משכורות לעובדים שליוו אותי שנים, ובעצם אין לי יכולת להביא אוכל הביתה למשפחה ולילדים". את הדברים הללו מספר בכאב חד שלא ניתן להתעלם ממנו גם היום, שנים אחרי אותו אירוע, עו"ד צבי וישינגרד (52) מפתח תקווה.

"ביום לאחר מכן הנושים לקחו ממני את כליי העבודה ובעצם סגרו את שערי המסגרייה, וכך בתוך יומיים הפסדתי את כל מה שהיה לי בחיים. הגעתי לנקודה הנמוכה ביותר בה ניתן להיות. שבועיים לא הוצאתי את הראש מהמיטה, עד שהבנתי שיותר נמוך מזה אי אפשר להגיע, ועומדות בפניי שתי אפשרויות – או להישאר במיטה עטוף ברחמים עצמיים, או להבין שאני בנקודת האפס ולהתחיל לצמוח ממה שיש".

את החוויה הקשה שעוברים היום עשרות אלפי בעלי עסקים ועצמאיים בעקבות משבר הקורונה מכיר עו"ד צבי וישינגרד על בשרו. לפני יותר מ-20 שנה, במהלך שנות ה-90' חווה המשק התעשייתי בישראל משבר חמור וכתוצאה ממנו נקלעו עסקים רבים, בהם המסגרייה המשפחתית של וישינגרד בבת ים, לקשיים ולחובות.

"אז, כמו היום, בעיתות משבר, לעיתים עסקים טובים ואיכותיים נופלים בגלל קשיים שלא תמיד תלויים רק בהם ואז קורה שהמפעל, בית הקפה או אולם האירועים שהתנהלו נכון כלכלית ונטלו הלוואות לפיתוח העסק, כפי שנהוג בכל כלכלה תקינה, פשוט קורסים ולא יכולים לשלם את חובותיהם לספקים", מסביר וישינגרד.

אחרי ההלם הראשוני הבין וישינגרד ש'אם אין אני לי – מי לי' והחל לעבוד בעבודות שונות כשבין לבין הוא לומד להכיר את בתי המשפט מבפנים לאחר שנאלץ להתמודד עם התביעות הבלתי נגמרות שהצטברו כנגדו.

"הבנק הגיש נגדי בקשה לפשיטת רגל, ואחריו הגיעו מכתבי תביעה אינסופיים ויותר חמור מזה, גם היו נושים  שהגיעו בעצמם אלי הביתה ואיימו על חיי. אבל ידעתי שהקריסה הכלכלית האישית שלי לא נבעה מכך שעקצתי או רימיתי, אלא מתוך הבנה שישנם דברים הגדולים מאיתנו".

דווקא בשעת המשבר הגדול ניחתה על וישינגרד מכה נוספת. עורך הדין שליווה את העסק במשך שנים רבות בייעוץ משפטי ובכריתת הסכמים שונים הודיע לצבי שעתה, כשהוא חדל פירעון ואין בידו יכולת תשלום, הוא לא יוכל ללוות אותו יותר בהליכים המשפטיים הרבים.

"מצאתי עצמי מול שוקת שבורה וללא יכולת להגן על עצמי והחלטתי לקחת את גורלי בידיי. ישבתי בספריית בית אריאלה ולמדתי לייצג את עצמי, ותוך כדי נרשמתי ללימודי משפטים תוך פריסת שכר הלימוד על פני זמן רב ובתשלומים", מספר וישינגרד.

אולי בגלל ההיכרות המוקדמת יחד עם הרצון העז הפעם להצליח, את הלימודים סיים וישינגרד בהצטיינות, במקביל לניהול הליכי ההפטר האישיים, ופתח משרד עורכי דין עצמאי המתמחה בייצוג חייבים בהליכי חדלות פירעון והיום הוא אף מכהן כסגן יו"ר הוועדה לחדלות פירעון בלשכת עורך הדין.

"בי נשבעתי אז, לאפשר לכל מי שמגיע לו, לצאת לדרך חדשה. גם היום, כשאני מלווה חייבים ויושב איתם בדיונים בבית המשפט אני עדיין חש על בשרי ממש את אותה תחושה שיש להם כרגע כשהם יושבים על הספסל לידי, תחושת חוסר האונים ואפילו האשמה הלא מוצדקת, אבל אני גם מרגיע אותם – המשבר יעבור, גם הקורונה תעבור ואנחנו נישאר. מגיפות היו ואנחנו שרדנו. בתחילת היום הקשה בחיי חשבתי שהם נגמרו, אבל רק בזכותו זכיתי להחליף דיסקט, לשנות ב 180 מעלות את כיוון חיי ולהתחיל לחיות חיים כלכליים חדשים ומאושרים. מכל משבר אפשר לצמוח. זו לא קלישאה – זו עובדה".

"הכתה בי ההבנה שהתמוטטתי כלכלית. אין לי מסגריה, אין לי מקום עבודה, איני יכול לשלם משכורות לעובדים שליוו אותי שנים, ובעצם אין לי יכולת להביא אוכל הביתה למשפחה ולילדים"

"יש לנו ילד"

"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה" (הפטרת פרשת כי תצא)

כל מי שיפגוש את בני משפחת אהרוני מבת ים יראה מיד שמדובר במשפחה שמחה ומאושרת שבמרכזה הבת שלהם עונג. "היא הכול בשבילנו, לא יכול יום אחד שהיא תהיה מחוץ לבית. בלעדיה, לא יודע מה הייתי עושה. אומר יצחק, אבי המשפחה. "אם היא לא לידינו אנחנו לא רגועים, חייבים שהיא כל הזמן תהיה בסביבה, בין הרגליים", מוסיפה בת זוגו סיגלית.

אבל עד שעונג הגיעה לעולם, יצחק וסיגלית עברו תקופה ארוכה ובלתי נסבלת של סבל וייסורים. "עונג נולדה אחרי 19 שנים, שהיו שנים מאוד מאוד קשות ", מספרת סיגלית בכאב, כשמעות בעיניה.

"כשהתחתנו, בשנה הראשונה, סיגלית נכנסה להריון וכמובן ששמחנו מאוד, אבל זה לא החזיק מעמד. המשכנו לנסות, ולאורך השנים הגענו ללא מעט רופאים, אך לאט לאט, השנים עוברות ואנחנו רואים שאין הצלחות", מספר יצחק.

"היינו מהזוגות 'הלא מוסברים'", אומרת סיגלית, "כל הבדיקות מראות שהכול תקין, אין בעיות, אבל בשורה התחתונה הגוף לא מצליח לפתח הריון תקין ובריא. הייתי הולכת להפריות, היו אומרים לי 'יש לך עוברים בובות, יפים, גדולים, טובים איכותיים', היה נקלט, אבל כשהייתי מגיע לשבוע שישי-שביעי, היו מתחילות הצרות".

לא פחות מאחת עשרה הפריות חוץ גופיות עברה סיגלית, חלקן הסתבכו עד סכנת חיים. הם עברו אצל אין-ספור רופאים במגוון בתי חולים אבל כלום לא עזר. אצל כולם מסביב החיים המשיכו, ורק בבית אהרוני הם עצרו מלכת.

הייאוש התחיל להשתלט. "אין יום שלא הייתי נחנק מדמעות, היו ימים מאוד קשים", מספר יצחק, "אחרי כל סבב הפריות נוסף סיגלית הייתה נכנסת למשבר עמוק עד ששקלנו כמה פעמים להפסיק לחלוטין עם הניסיונות. קשה היה לה להתמודד עם התחושה האישית של הכישלון שוב ושוב. עד שבסוף החלטנו להפסיק – ולנסות אימוץ."

אבל מה שהפך את חייהם הגיע מהמקום הכי לא צפוי שיכול להיות. "יום אחד ישבתי אצל רופא השיניים, וככה בתור עיינתי בחוברות שהיו מונחות על השולחן ופתאום ראיתי מאמר על פרופ' מאוניברסיטת בר אילן שנלחם במערכת הרפואית ושלטענתו יש לו הסבר להרבה מהמקרים של מה שנקרא 'הפלות חוזרות לא מוסברות', ושבניגוד לכל מה שאמרו לנו עד היום, ייתכן שהפתרון הוא דווקא אצלי. כשחזרתי הביתה באתי לאשתי, נתתי לה חיבוק גדול ואמרתי לה – 'סיגלית, יש לנו ילד!'".

וכך, לגמרי במקרה ואחרי שאמרו נואש הגיעו בני הזוג אהרוני למעבדה לפוריות הגבר של פרופ' ברטוב. אחרי 19 שנים ארוכות וקשות של עקרות וניסיונות חוזרים ונשנים להרות, לראשונה הם הבינו שאולי נמצאה הבעיה שמנעה מהם עד עכשיו להיות הורים.

יצחק, באמונה גדולה קיבל את כל ההמלצות של פרופ' ברטוב והצוות ולמרות שבניסיון הראשון שלהם, לסיגלית בת ה-38 הייתה רק ביצית אחת להפריה – הלא יאומן קרה.

"אחרי שכבר אמרנו נואש, פתאום קיבלנו את הבשורה שאנחנו בהריון, זה היה כמו חלום. אבל לאור נסיון העבר, עברו עלינו עוד תשעה חודשים ארוכים של חרדות אין סופיות, אלא שהפעם לא אנחנו ולא העובר בבטן התכוונו לוותר", מספרת סיגלית.

גם היום, 12 שנים אחרי, אין יום שבני הזוג אהרוני לא מודים לקב"ה ולשליחים שלו על הנס שעשה איתם. "אין ספק שהקב"ה עשה איתנו ניסיון גדול ואני לא יודע איך עמדנו בו ככה בגבורה. צריך היה אמונה גדולה לאורך כל הדרך כי תמיד האמנו שנסתרות דרכי האל ושכל עכבה לטובה, אך בכל זאת ההתמודדות היומיומית לא היתה פשוטה כלל וכלל", אומר יצחק.

"אחרי כל סבב הפריות נוסף היינו נכנסים למשבר עמוק עד ששקלנו כמה פעמים להפסיק לחלוטין עם הניסיונות להביא ילד לעולם"

אחרי החגים תחגוג בעזרת ה' עונג את בת המצווה. ההורים הנרגשים כבר יודעים לספר בפרטי פרטים את התוכניות שלהם למסיבה לה הם חיכו יותר משלושים שנה, וגם אם הקורונה מאיימת לשבש להם במעט את התוכניות, הם לא מתרגשים. כתוב "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" ובמשך השנים הארוכות שניהלנו את ארוחות השבת בבדידות כזוג חשוך ילדים לפעמים היה קשה לראות את העונג שבשבת, אבל אנחנו תמיד ראינו את המשפט הזה בכלל כציווי – וקראתם ל(ש)בת עונג. כשמסתכלים על הדברים באופן הזה, היה ברור לנו שגם אם זה ייקח זמן רב בסוף הבת שלנו תגיע, כי יש בורא ומסובב לעולם. אז גם נגיף קטלני ומסתורי עלול לשבש לנו מעט את התוכניות אנחנו לא דואגים, הקב"ה כבר יכוון את הכול שיהיה לטובה".

הפוסט שבת נחמו: שלושה סיפורים עם הפי-אנד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מרב לרנר

ביום שלישי לפני שבוע וחצי תאמר שוכת אחמד חדיר, המחבל שביצע פיגוע דקירה בצומת אריאל לפני שלוש שנים, נידון ל-17 שנות מאסר. לאותו דיון הגיע גם אוהד הרץ, מי שנפצע קשה באותו הפיגוע, כדי לשאת דברים. וכך אמר:

"אני עומד כאן, שלוש שנים אחרי אותו היום שהחליט אדם לקום בבוקר ולנסות לרצוח אדם אחר שהוא לא מכיר. אדם שלא עשה לו כלום באופן אישי, שכל הפשע שלו היה שהוא הלך ברחוב והוא יהודי. אותו אדם שהחליט לרצוח, בחר לעשות זאת בסכין, שיוכל לראות את האדם מתבוסס בדמו, לשמוע את הצעקות, להסתכל בעיניים, להכאיב. אכזריות כזו שלא בטוח שחיות פרא מסוגלות לה.

פצעת אותי, פצעת אותי בינוני עד קשה. נזקקתי לטיפול, אושפזתי בבית חולים, התחלתי שיקום ונשארתי נכה לכל החיים. הגוף שלי כבר ממש לא מה שהיה לפני הפציעה.

כנראה שאתה לא יודע אבל באותו היום שבו דקרת אותי חזרתי מדייט ראשון עם בחורה, שהיום היא אשתי. אולי אפילו אפשר להגיד שמה שקרה גרם לקשר שלנו להיות חזק ויציב יותר, ואחרי חצי שנה התארסנו והתחתנו. נולד לנו בן חמוד ומקסים, יש לנו בית מדהים ואנחנו משפחה מקסימה. התחלתי ועכשיו אני מסיים תואר שני, התחלתי קריירה בחינוך ועכשיו אני כבר עובד במשרה מלאה, מחנך נערים לאהבה וחמלה, בדיוק ההיפך ממה שאתה מייצג.

אתה מבין? אתה רצית להרוס, לזרוע חורבן ולראות דם ובסוף הפסדת בקרב, יצאת אפס, פחדן, ברחת כמו שפן בתום המאבק בינינו. נכשלת. במקום להרוס – עזרת לבנות, במקום להרוג – נתת לי הזדמנות לבנות את החיים מחדש. נכון, נכה, אבל חי, מאושר יותר משהייתי אי פעם. שלוש השנים האחרונות לימדו אותי על עצמי, על העם שלי ועל אלוקים יותר ממה שלמדתי בכל החיים.

אני חלק מעם ישראל, עם הנצח. השאיפה של העם שלי היא לתקן את העולם, לא לרצוח את כולם, וזה בדיוק ההיפך ממה שאתה מייצג. אתה מייצג את הרצח, האכזריות, השנאה והרוע. ניצחתי אותך! אני חי!".

"אותו אדם שהחליט לרצוח, בחר לעשות זאת בסכין, שיוכל לראות את האדם מתבוסס בדמו, לשמוע את הצעקות, להסתכל בעיניים, להכאיב. אכזריות כזו שלא בטוח שחיות פרא מסוגלות לה"

 

להידקר בגלל שעון חורף

אוהד כלל לא היה צריך להיות במקום הפיגוע בערבו של אותו יום, י"ב בחשוון תשע"ו, הוא כבר היה צריך להיות בישיבה באלון מורה. אלא, שבמוצאי השבת בדיוק הזיזו את השעון לשעון חורף, בבוקרו של אותו היום יצא לדייט עם חירות וכשסיימו פחד כי לא יספיק להגיע לישיבה לתפילת מנחה ולכן התעכב, ורק לאחר שהתפלל מנחה יצא לדרכו לכיוון הישיבה. באותו הזמן, עשה את דרכו לאותו המקום המחבל, שהוא גם בן גילו של אוהד.

"זה היה יום גשום ועליתי על אוטובוס לצומת אריאל, שם הייתה תחנה ליהודים ותחנה לערבים. הגעתי לתחנה של היהודים וראיתי בחור שנדמה כערבי. רציתי לוודא שהוא ערבי אז שאלתי לאן הוא מגיע, הוא אמר לי במבטא ערבי שהוא מחכה למונית. הבנתי שהוא ערבי ושאלתי בנימוס אם לא אכפת לו לעבור לתחנה בה הוא אמור לעמוד. הוא חייך ואמר לי 'אל תדאג אחי, הכל בסדר' והתקדם לעבר התחנה השנייה. אחרי כמה דקות עברה מונית של ערבים, ריקה, והוא לא עצר אותה. אז התחלתי לחשוד".

באותה תקופה, לפני שלוש שנים, פיגועי הדקירה שכונו גם "טרור היחידים" שטפו את הארץ לאורכה ולרוחבה וכל אדם בעל חזות ערבית הסתמן כמפגע פוטנציאלי.

"יש לי אקדח, אבל לא הייתה לי סמכות לעשות עליו חיפוש וחיפשתי שוטרים או חיילים שיעשו זאת", ממשיך אוהד את סיפורו. "בזמן שחיפשתי חיילים המחבל זינק עלי מאחורה, הפיל אותי לרצפה והתחיל לדקור באטרף. התגוננתי עם הידיים והרגליים וניסיתי לעצור את הסכין. הוא הצליח לפגוע בי פעמיים בחזה, ביד, בשן ובאף. אחרי מאבק של דקה – דקה וחצי הוא עף ממני. קשה לי לדעת אם אני העפתי אותו או משהו אחר".

המחבל זרק את הסכין על הרצפה והתחיל לברוח. אוהד הוציא את האקדח והתכוון לרוץ אחריו אבל המחבל ברח לכיוון הכפר הערבי. הסכין הייתה על הרצפה ואוהד הבין כי המחבל לא מהווה סכנה לאף אחד, ואם ירדוף אחריו יסתכן בהעמקת הפציעה שלו.

"תירגע, אני יהודיה"

בזמן הזה, ראתה מרחוק את כל המתרחש איבנה אירן פלד. גם היא, ממש כמו אוהד, לא הייתה צריכה להיות שם באותו הזמן. איבנה עברה באותה תקופה קורס חובשים מתקדמים שהתקיים באריאל, אבל השיעור של אותו היום היה אמור להתקיים בפתח תקווה. "באותו יום הייתי אמורה לצאת מאריאל בבוקר אבל דחיתי את הסידורים שיהיו לי ונשארתי באריאל". מספרת איבנה. "יצאתי בערב לכיוון פתח תקווה עם חברות מהלימודים. ביציאה מאריאל אחת הבנות אמרה – "רבים שם מכות", אמרתי להן שיסתובבו וניסע לראות מה קורה. הגענו למקום בו אוהד היה, זינקתי מהרכב ומשפת הגוף של אוהד הבנתי שהוא פוחד ממני. באינסטינקט ראשוני צעקתי לו 'אני יהודיה' והוא נרגע וסיפר לי מה קרה. עשיתי לו סריקה מהירה בגוף כדי להבין איפה הוא נפצע. השענתי אותו על עמוד חשמל ועצרתי את הדימום. למרות שירד גשם הרגשתי שהוא רטוב יותר מידי, מששתי אותו וקלטתי שיש דקירה בצד שמאל של הגוף. לחצתי לו על הפצעים, תוך כדי שאני מדברת איתו, מרגיעה אותו ודואגת שיהיה איתי עד שהגיע אמבולנס ופינו אותו".

אוהד ממשיך: "פוניתי לבית חולים במצב בינוני עד קשה, שם התברר שכל פגיעה הייתה מילימטרים ספורים מפגיעה בלתי הפיכה. בחזה הוא פגע ברקמה החיצונית של הריאה ולא בריאה, ביד נקרע גיד ולא עצב. היו ממש ניסים גדולים של מילימטרים. בבית החולים אמרו לי שהטיפול הראשוני שהעניקה לי איבנה בשטח הציל את חיי".

איבנה מתרגשת: "זה מאד מרגש. בכל פעם שאני חושבת על זה ומספרת את זה אני אומרת שזה היה מעשה הרואי ומטופש באותה מידה כי לא חשבתי שאני מסכנת את עצמי ויכולה גם להיפצע. כשהמשטרה והשב"כ חיפשו את כלי הנשק הם לא הבינו איפה הסכין, רק כשהזזנו את הרכב הבנו שחנינו על הסכין והיינו קרובות להיפצע מבלי לחשוב על כך".

כותב למחבל מכתבים

נחזור לבוקרו של אותו היום, אוהד נפגש עם חירות לדייט בינוני, ושניהם חשבו לסיים את הקשר בשלב הראשוני. אלא שאז הגיע הפיגוע. "כשחירות שמעה על הפיגוע היא הרגישה אי שקט עם עצמה, מה שהוביל לדייט שני", מוסיף אוהד. הם המשיכו לצאת במשך חצי שנה ואחר כך התחתנו. כיום, שלוש שנים וחודש לאחר הפיגוע הם חובקים בן קטן בן אחת עשרה חודשים, טל ציון שמו.

למה היה חשוב לך להגיע לגזר הדין ולדבר?

"הייתה הזדמנות אחת להגיד לו דברים שאני חושב הרבה זמן. ביום השנה של הפיגוע אני עושה מסיבה ובשנתיים האחרונות אני כותב לו מכתבים שלא יגיעו אליו, מה אני מרגיש ואיך התקדמתי. בהתחלה חשבתי לא להגיע למשפט, לא רציתי לבזבז זמן וכוחות נפש. אני לא מתמקד בלשנוא אותו אלא בלקדם את החיים שלי ולכן המשפט סתר את ההחלטה שלי. אבל כשהתקשרו אלי והציעו שאדבר בגזר הדין, חשבתי שאולי יש פה הזדמנות אחת להגיד לו את מה שחשוב לי בשבילי ובשביל עם ישראל", משיב הרץ.

"בכל עניין הפציעה יכולתי לבחור להיות בחסרון ולעצור את החיים שלי ובחרתי להמשיך להתקדם ולהתפתח. המחבל בן 29, פלוס מינוס בגילי, הוא נולד למציאות מורכבת והוא בחר לנסות להוריד אחרים, וזו המחלוקת שלנו לגבי איך חיים את החיים, האם אני מנסה להרים את עצמי ואת העם שלי או שאני מנסה לפגוע באחרים ובעם אחר. כל עוד הם יפגעו בנו במקום לפתח את עצמם זה לא יגמר".

"המחבל זינק עלי מאחורה, הפיל אותי לרצפה והתחיל לדקור באטרף. התגוננתי עם הידיים והרגליים וניסיתי לעצור את הסכין. הוא הצליח לפגוע בי פעמיים בחזה, ביד, בשן ובאף"

גילוי אהבה של הקב"ה

אנחנו בעיצומו של חג החנוכה שמשופע בכל כך הרבה ניסים גדולים שבעבורנו הם מעל לטבע. גם כאן בסיפור הפיגוע, המאבק וההצלה של אוהד אנו נחשפים לניסים גלויים רבים שסבבו וסובבים אותו עד היום.

אוהד: "מבחינת הקב"ה אין הבדל אם הוא מביא לנו ארוחת בוקר או קורע לנו את הים, מבחינתו זה אותו דבר. ההבדל הוא מבחינתנו – מה שאנחנו מרגישים בעולם. הקב"ה מנהל את העולם כל הזמן, ולא רק כשיש ניסים. ר' לוי יצחק מברדיטשוב בספר קדושת לוי אומר שכל הזמן שאנחנו חוגגים את הניסים, זהו חיבוק אלוקי שבשבילנו הוא שינה את הטבע. אני מרגיש שכל הנס הזה, זה גילוי אהבה של הקב"ה אלי, הרי לכתחילה לא הייתי צריך להיות שם, בגלל שהתמהמהתי להתפלל תפילת מנחה הקב"ה זיכה אותי להיות שם ולקבל את הנס הזה וזהו גילוי אהבה אלוקי שקיבלתי וזה הנס חנוכה הפרטי שלי והכללי של עם ישראל".

הפוסט נסים גדולים של מילימטרים – הפצוע שכותב מכתבים למחבל שפצע אותו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ארבעה כדורים במרכז הגוף / ח"כ יהודה גליק

החל מאמצע שנת 2005 ניהלתי את מכון המקדש. נחשפתי ביתר שאת לחילול השם הנורא המתרחש מידי יום בהר הבית. מחד, יהודים מדירים רגליהם מן המקום ורק כ-1,000 יהודים עולים להר בשנה, ומאידך, גורמים אסלאמיים קיצוניים ביותר תופסים אחיזה במקום והופכים אותו למרכז עולמי לטרור. מדובר במקום שהקב"ה בחר לשכן שמו שם, מקום שאמור להוות מרכז עולמי לקריאה בשם ה' אחד ושמו אחד. כמה הפוך הדבר כאשר מהמקום יוצאות קריאות של הסתה לרצח יהודים ושנאה.

מציאות זאת גרמה לי להקים את הקרן למורשת הר הבית ולקרוא להגברת הנוכחות היהודית בהר, קריאות שעשו דרכן ללבבות יהודים רבים.

משטרת ישראל שלא הכירה תופעה בהיקף כזה של עלייה יהודית להר הבית נחרדה וקבעה שמדובר בסכנה של ממש ואף הגדירה אותי כ"איש המסוכן ביותר במזרח התיכון". גורמים ערבים אף הם השתכנעו כי אני הגורם המאיים ביותר על ניסיונם להפוך את המקום למרכז עולמי לטרור. בקצב הולך ומתגבר מידי יום נשלחו לעברי איומים ברצח והמשטרה הודיעה לי שיש איום על חיי.

איומים אלו לא גרמו לי להרפות אלא, אדרבה, הבנתי את החשיבות שבמהפכה. בין שאר הפעולות קבעתי לאמץ את ו' מרחשוון יום עליית הרמב"ם להר הבית כיום כינוס שנתי של פעילי הר הבית.

"עצר לידי אדם עם זקנקן שחור רכוב על אופנוע לבוש כולו שחור עם קסדה לבנה, פנה אליי ואמר: 'אני מצטער, אתה פוגע בי ואתה אויב של אל אקצה', ומטווח של 30 ס"מ ירה ארבעה כדורים למרכז גופי. הצלחתי לדדות כ-20 מטר עד שקרסתי והתמוטטתי"

בשנת תשע"ה 29/10/14 קיימנו כנס כזה במרכז מנחם בגין בירושלים תחת הכותרת "ישראל חוזרת להר הבית" בהשתתפות רבנים ואישי ציבור רבים. בסיומו של ערב משמעותי זה ולאחר שכל ציבור המשתתפים עזב את המקום יצאתי מהמרכז עמוס ציוד מהאירוע מלווה בשני חבריי שי מלכה ומוריה חלמיש וצעדתי אל עבר רעייתי יפי שהמתינה לי מחוץ למרכז ברכב. הכנסתי את הציוד לאחורי הרכב ופניתי לשוב להביא ערימה נוספת של ציוד.

לפתע עצר לידי אדם עם זקנקן שחור רכוב על אופנוע לבוש כולו שחור עם קסדה לבנה, פנה אליי ואמר: "אני מצטער, אתה פוגע בי ואתה אויב של אל אקצה", ומטווח של 30 ס"מ ירה ארבעה כדורים למרכז גופי.

שי ומוריה רצו אל עבר רחוב עמק רפאים בצעקות "פיגוע!" רעייתי הורתה לחברתה להזמין אמבולנס כי ירו ביהודה.

הצלחתי לדדות כ-20 מטר עד שקרסתי והתמוטטתי.

בינתיים, שי ומוריה שבו כששי מטפל בי ומוריה רצה אל עבר רעייתי. המשפט האחרון שאני זוכר משי ואותו לא אשכח כל ימיי: "הרב יהודה, אל תלך לנו אנחנו צריכים אותך".

לאחר מכן איבדתי את ההכרה.

תוך זמן קצר הגיעו נציגי "הצלה" ומד"א שפינו אותי למרכז הרפואי שערי צדק, לשם הוזעקו כל בני משפחתי כשהמטרה הדי ברורה היתה פרידה. הרופאים סברו כי סיכויי החלמתי קטנים למדיי.

מיליוני אנשים מרחבי העולם יהודים ושאינם יהודים, שהכירו אותי ושלא, מכל רחבי העולם, שפכו תפילות למען החלמתי. עברתי תשעה ניתוחים כולל כריתה של כמחצית מריאותיי, חלקי מעיים ועוד. לאחר עשרה ימים של תרדמת וחיבור למכונת הנשמה התעוררתי. לאחר יומיים נוספים הצלחתי לנשום בכוחות עצמי. חודש אשפוז ושלושה חודשי שיקום מלווים בטיפולים מסורים של מיטב אנשי הרפואה החזירו אותי לעמוד על הרגליים.

לרגע לא העליתי בדעתי להפסיק את פעילותי אך אפילו אני לא שיערתי כי תוך שנה וחצי מאותו ארוע אמצא עצמי משמש כחבר בכנסת ישראל.

יש לציין כי כוחות הביטחון עלו על עקבות המתנקש וחיסלו אותו על גג ביתו עוד באותו לילה. לשמחתי האירוע הגביר באופן משמעותי את המודעות לחשיבות העלייה להר הבית ובשנת תשע"ח עלו להר כ-30,000 יהודים כהלכה בקדושה ובטהרה.

איך זה מרגיש כשמתפוצץ עליך מחבל / שי אייגנר

"אין סיכוי, כל זה ולא איבדת הכרה? לא ייאמן..", דוגמה מהתגובות שאני מקבל כשאני מספר על הפציעה שלי, על הנס שהקב"ה עשה איתי.

התאריך: ד' ניסן התשס"א ,(28.4.01) יום אחרון לפני חופשת פסח.
המקום: תחנת הדלק שקרובה למחסום שליד קלקיליה.

"הגיע מישהו עם מעיל שחור, קצת מנופח, נעמד כמטר מולנו ואמר לנו במבטא ערבי כבד: "תגידו לי רק שניה משהו", וכעבור שניה – התפוצץ"

7:30 בבוקר, אני ו-6 חברים מחכים לאוטובוס ממוגן הירי שייקח אותנו לישיבת 'בני חיל' בקדומים. עמדתי באמצע, בין שני חברים, והשאר עמדו במקום אחר. הגיע מישהו עם מעיל שחור, קצת מנופח, נעמד כמטר מולנו ואמר לנו במבטא ערבי כבד: "תגידו לי רק שניה משהו", וכעבור שניה – התפוצץ.

עפתי כמה מטרים אחורה. כעבור כמה שניות נעמדתי בחזרה, היו לי צפצופים נוראיים באוזניים והראייה הייתה מטושטשת. הלכתי לאט בחזרה למקום בו עמדנו, התיישבתי על המדרכה והנחתי את יד ימין שלי בין הרגליים. לא הרגשתי אותה, רק ראיתי אותה מתנדנדת מתחת לכתף. התחלתי להרגיש קור. החולצה הלבנה והמכנס האפור שלי נצבעו באדום. כפות הידיים היו פצועות ברמה קשה מאוד. היה לי קושי לנשום אך לא הרגשתי שום כאב. בהמשך, הרופאים בבית החולים אמרו שהכאב היה כה חזק שהגוף פשוט הדחיק אותו.

הגיע אמבולנס ולקח אותי לבלינסון, שם עברתי ניתוח של 9 שעות במהלכו הופיעה התמונה המלאה בנוגע לפציעות שלי; יד ימין תלויה על העורק הראשי, שברים בכפות הידיים ושבר ביד שמאל, רסיס וחצי כפתור מהחולצה של המחבל חתכו לי את קנה הנשימה, מסמרים נצמדו לקרום הלב, רסיסים ומסמרים בידיים ובחזה ובבטן, שפצעו לי את הריאות וגרמו לדימומים פנימיים שגרמו ללחץ על מה שנשאר מהריאות. הרופאים הגדירו אותי 'פצוע אנוש על סף מוות'.

לאחר כשבוע שבו הייתי מורדם ומונשם בטיפול נמרץ, החלו להוריד לי את מינון חומרי ההרדמה. אחרי יומיים הודיעו לי ששני החברים שעמדו לידי (נפתלי לנצקרון ואלירן רוזנברג הי"ד) נרצחו.

כשאני עדיין לא יכול לעמוד וכשאני סובל מכאבים איומים כשאני מזיז את הידיים, עשינו את ליל הסדר בבית החולים.

הרופאים אמרו שאשאר בבית החולים עוד כמה חודשים. לא הייתי מוכן לקבל את זה והכרחתי את הגוף שלי לחזור לעצמו. התחלתי לשכנע את הרגליים שיתחילו לזוז, התעלמתי מהכאבים השורפים שהיו בידיים וכעבור יומיים נעמדתי לבד, ולמחרת כבר הקפצתי כדור עם הרגל. בניגוד גמור לציפיות הרופאים, בערב שביעי של פסח (כלומר- קצת פחות משבוע) חזרתי הביתה, אמנם עם שתי ידיים חבושות, אבל הביתה. המשכתי לעוד כמה ניתוחים ולריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה במשך כמעט שנתיים.

היו לי הרבה סיבות להתאמץ להשתקם ולצאת מבית החולים כמה שיותר מהר. רציתי להוכיח לאויבים שהם לא ינצחו בקלות (או בכלל), לחזור לשגרה, להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעבור את זה, ואת כל זה, ביחד עם הומור שחור, ליוותה ברקע האמונה שאם הקב"ה הפיל עלי פצצה (תרתי משמע) אני בטוח מסוגל להתמודד איתה.

אין יום בו אני לא חושב על הפיגוע. כל הזמן יש לי מחשבות שאולי הייתי יכול להציל את החברים. אומרים שלוקחים את הטובים ביותר, אז איך ולמה אני נשארתי? אני לא מספיק טוב? כנראה שהקב"ה סימן לי שאני צריך להשתפר. מאז אני מנסה להשתפר ולעשות כמה שיותר למען הכלל. אני מתנדב בקהילה אצלנו בישוב, מתנדב כחובש במד"א וביחידת החילוץ של המשטרה ועוד. היום, ב"ה, אני נשוי ואבא לשלושה בנים ולבת אחת, עובד בחקלאות, גר במשכיות שבבקעת הירדן – עם הפנים קדימה.

שיישרף לך הבית / דוד גולן

איך אפשר לתאר את התחושה כשביתך נשרף ולא נותר לך מאום ?קשה עוד יותר לתאר את תחושת החיים החדשים שניתנו לך ולמשפחתך במתנה מבלי להבין בכלל איך זכינו לכך. ערב בדיקת חמץ, פסח תשע"ז. אשתי, הודיה, מקרצפת את הבית עד ליסוד ואני שכוב במיטה חולה ומנוטרל לחלוטין. חברים מתעקשים שנצא איתם לאכול. במצב שלנו לא היה סיכוי שנצא, אבל ההתעקשות שלהם הייתה גדולה באופן מיוחד, וכך, בשעה 22:00 עם ארסנל של כדורי הרגעה ובתשישות גדולה יצאנו מהבית. (אלוקים כנראה ידע למה).

"בשעה 24:30, צלצל הטלפון ומעבר לקו השכנה ששאלה בבהלה היכן אנחנו, מכיוון שעולה עשן שחור וסמיך מהדירה שלנו. הדירה השרופה נראתה כמו מתוך סרט רע"

בדרכנו חזרה, בשעה 24:30, צלצל הטלפון ומעבר לקו השכנה ששאלה בבהלה היכן אנחנו, מכיוון שעולה עשן שחור וסמיך מהדירה שלנו.
רצנו לבית כשדמעות מציפות את עינינו נוכח העובדה שג'ולי, הכלבה האהובה שלנו, נמצאת בתוכו. בתוך הלחץ אמרנו בכוונה את "מזמור לתודה".
הגענו לרחוב שלנו שכבר התמלא בניידות ההצלה ובהרבה שכנים שעד לא מזמן היו בטוחים שאנו לכודים בתוך הדירה.
הדירה השרופה נראתה כמו מתוך סרט רע. בפתח הדירה הייתה מונחת ג'ולי, דוממת ושקטה, כנראה שנחנקה מהפיח והרעלים החריפים. כמה הייתה היא משתוללת מהתרגשות לראות אותנו עכשיו. כעת אני זה שמשתולל. מבפנים.
חזרתי לרחוב ההומה. הבן שלי שיר, אז בן 3 חודשים, חייך אליי מזרועות אחת הנערות שהגיעה לעזור. אספתי אותו קרוב לליבי וחיבקתי אותו חזק. אני בוכה והוא צוחק. כמה טוב שאתה צוחק בן יקר שלי! "תודה ה'!", אמרתי בקול.

הלילה עבר עלינו ללא שינה. בבוקר החלו ההודעות והטלפונים להציף אותנו. חברים ותושבים החלו להגיע ובידיהם בגדים ומעטפות. אנחנו לא רגילים להיות בצד הזה של החיים. ובכל זאת, אנו מוצאים את עצמנו בערב ליל הסדר כשכל מה שנותר לנו אלו הבגדים שעל גופנו, מתקשים לקבל עזרה.

בתפילת שחרית פסוקים החלו בזה אחר זה לנצנץ לי מבין הדמעות. "הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו", "ה' העלית משאול נפשי חייתני מיורדי בור". אך, לא נותר זמן לבכות. צריך להספיק הרבה עד כניסת החג. בדרך לליל הסדר עצרנו לקנות כמה בגדים לחג וכמה מוצרי היגיינה בסיסיים לנו ולתינוק. החלטנו שאת החג נעביר בשמחה, נשכח ליום אחד את מה שקרה.

אין לתאר את מיוחדות החג שעבר עלינו. בהגדה נאמר שכל אדם חייב לראות עצמו כאילו יצא הוא בעצמו ממצרים. בני ישראל יצאו ממצרים ללא כלום. הבית נשאר מאחור, הבגדים, החפצים. ואנחנו? הנה יצאנו לנו ממצרים. ללא בגדים, אוכל ורכוש. מהר. לפני כניסת חג החירות. והים? הוא כבר נקרע מזמן. הוא רק חיכה לנו, הרי מה הסיכוי שבשעה שכולם טרודים לארגן את הבית לחג ובסוף היום גם לנוח קצת, אנחנו נצא עם חברים ועוד חולים ומותשים? אבל זה קרה. הנס התרחש.
ופתאום הגיע שלב הקבלה. הבנו באותו רגע שלקבל קשה יותר מלתת. קבלה אמיתית שמגיעה ממעמקי השכל. כמו אוויר לנשימה. בכינו, התביישנו, כאב לנו, אך הבנו שאי אפשר בלי לקבל.

נראה כאילו הקב"ה עשה לנו restart על החיים. אולי כדי לשפר ביצועים, לחדש אותנו או לטהר אותנו מאיזה עוון. אין לדעת. בחרנו לקבל זאת כהזדמנות, הזדמנות לבחור להיוולד מחדש ולא רק כי אין ברירה.

רוצה להיות אמא בכל מחיר / ענת (שם בדוי)

החלטנו שאנחנו רוצים להביא ילד לעולם, אבל זה התעכב. מסתבר שהבעיה הייתה אצלי- אז בת 25, עם ביציות כשל אישה בת 55. הרופא אמר לי משפט שאשמע עוד פעמים רבות- "המצב לא טוב. צריך לזרז עניינים". עברנו לטיפולי הפריות, שם נוכחתי לראות שוב ושוב שלמרות כמות ההורמונים העצומה שהזרקתי לעצמי- הגוף שלי מספק רק ביצית אחת-שתיים, ובנוסף- הן לא איכותיות. בכל פעם, בהליך הרפואי הממשיך הרופא היה אומר לי- "ענת, המצב שלך לא טוב. אני מחזיר לך את הביצית רק כי היא שלך".

עברתי הרבה מצבים לא נעימים. נכנסתי ללחץ עצום. פתאום אני מגלה שיש לי בעיה והרופא מתאר את המצב שלי כמרה הכי שחורה שיכולה להיות. בכל פעם הוא חזר ואמר לי את התשובה שהכי לא רציתי לשמוע. כמה אני יכולה לסבול, בכל פעם מחדש? נפלתי למצב נפשי קשה. הפסקתי את טיפוליי הפוריות והתחלתי לטפל בנפש שלי.

"אני רוצה להיות אמא בכל מחיר, לא אכפת לי איך. גם אם זה אומר שלא אשא את התינוק שלי- אני רוצה שילד יקרא לי אמא. זה החלום שלי"

כשהרגשתי שאני מאוזנת עברתי לרופא אחר, ששלח אותי לבדיקה נוספת בה ראינו שהמצב שלי מבחינת ביציות קטטוני, ממש. בשלב הזה הרופא אמר לי את מה שלא דמיינתי שאצטרך אי פעם לשמוע- "יש עוד דרך להביא ילדים לעולם", ופתח בפניי את האופציה של אימוץ, פונדקאות ותרומת ביצית. החלטנו שאנחנו יורים לכל הכיוונים. אני רוצה להיות אמא בכל מחיר, לא אכפת לי איך. גם אם זה אומר שלא אשא את התינוק שלי- אני רוצה שילד יקרא לי אמא. זה החלום שלי. שלחנו מסמכים לאימוץ. במקביל ניסינו להתקדם גם בעניין תרומת הביצית והוצאנו עשרות אלפי שקלים על טיפול מאוד יקר שהייתי צריכה לעשות. תוך כדי, התכוננתי לטיפול המיוחד שנקבע לי, עשיתי בדיקות דם וקבעתי אולטרה סאונד. בבדיקות הדם ראיתי שרמות הבטא עלו. הלכתי לאולטרה סאונד. אמרתי לטכנאית שאני לקראת טיפול פוריות מאוד יקר שאני הולכת לעבור מחר. היא הסתכלה עלי המומה- הייתי בהריון טבעי, עם עובר שיש לו דופק! לא היה לי מושג שאני יכולה להיכנס להריון טבעי. כשהודעתי לפרופסור על ההיריון הוא ענה: "יש ניסים בעולם. יש א-לוהים!!!". אחרי הבדיקות שהוא שלח אותי אליהן, הוא לא האמין שיש סיכוי שאני אביא ילד לעולם. כל הרופאים שטיפלו בי היו בהלם מהנס, מהפלא שקרה לי, כי הבדיקות היו מדאיגות. והנה, קרו ניסים.

זה היה הריון מלא אנרגיות ושמחת חיים. הייתי בהיי מטורף שיש לי ילד, ואני נשאתי אותו ברחמי. הוא ממני, הוא שלי. זה לא מובן מאליו בכלל. הילד שלנו נולד, וב"ה הוא בריא ומתוק, וכל יום אנחנו אומרים לו שהוא ילד נסי. הוא הנס שלנו.

ידעתי שאצטרך לחזור לטיפולים לילד שני. שבעה חודשים אחרי הלידה הגעתי לרופא הפוריות שלי שאמר לי שוב ושוב להמתין עם הטיפולים, ולא חזרתי אליו כי שנה וחודש לאחר הלידה נכנסתי להריון טבעי שוב.

היום אני בהריון מתקדם, לקראת הלידה השנייה. אחרי כל הבדיקות שעברתי עם התוצאות הקשות שקיבלתי, והרופאים שאמרו לי שרק עם תרומת ביצית יהיה לי ילד- אני בהריון טבעי שני. ב"ה, לי יש שני ניסים.

א-לוהים היה איתי בשואה/ שרה פישמן

הייתי ילדה בת 12 כשהתחילו גזרות הנאצים באירופה. אבי, הרב גדליה דוד, היה איש חשוב מאוד בעיירה נרסניצה בה גרנו. בתקופה ההיא החלו לדרוש מכל יהודי לשאת תעודות, דבר שלא היה מסודר עד אז. אנשים רבים פנו אל אבי והוא עזר להם להשיג תעודות בדרכים שונות. בשלב מסוים תפסה אותו המשטרה ההונגרית שהיתה מאוד אכזרית ושמה אותו במעצר. עקב כך שלא התאפשר לו להכניס תפילין לתא המאסר הוא לא אכל במשך 8 ימים. אימי, ברנה (לבית הופטמן), שלחה אותי ללכת אל הרב מטרנובו, מרחק של מס' קילומטרים, שם בכיתי מאוד וסיפרתי לרב כי אבי לא אוכל. הרב אמר לי במילים אלו, שאני איני שוכחת עד היום: "ילדתי, אל תבכי. תלכי הביתה, אבא יקבל תפילין והוא יאכל". ואכן, כשהגעתי הביתה אימי סיפרה לי שאבא קיבל תפילין ואכל. האמונה שלי חזקה מאז, ועד היום איני מעכלת את הנס שקרה לי. אני מקפידה לעלות לקברו של הרב מטרנובו בכל שנה ושנה.

"על אף הפחד מהחיילים ששמרו עלינו אזרנו אומץ וחיטטנו מפעם לפעם בפחים – אולי נמצא משהו לאכול. יום אחד, הבחנו בקליפות דקות של תפוחי עץ. בכל יום בדקנו באותו הפח ובכל יום הקליפות היו עבות יותר"

נס נוסף שזכיתי לו בזמן המלחמה היה במהלך עבודות הכפייה שביצעתי. יום-יום היינו יוצאות קבוצת בנות ממחנה הריכוז כדי לפנות שלג ואת שאריות הפצצות הלילה מהעיירה הסמוכה למחנה. על אף הפחד מהחיילים ששמרו עלינו אזרנו אומץ וחיטטנו מפעם לפעם בפחים – אולי נמצא משהו לאכול. יום אחד, הבחנו בקליפות דקות של תפוחי עץ. מיד חילקנו בינינו את השלל וכל אחת קיבלה חתיכה קטנטנה. למחרת, חיטטנו שוב באותו הפח ומצאנו קליפה עבה יותר. לפתע ראינו אישה מציצה מהחלון כמו לוודא שאנחנו מוצאות את הקליפות. כך כל יום בדקנו באותו הפח ובכל יום הקליפות היו עבות יותר.

ניסים אלו חיזקו את האמונה שלי בקב"ה ונתנו לי כח להמשיך ולחיות כל יום ביומו עד סיום המלחמה. את כוחה של האמונה בקב"ה ובקיומם של ניסים אני מעבירה לדורות הבאים, ילדיי, נכדיי וניניי.

הפוסט נסים שכאלה – ירי למרכז הגוף ומחבל שמתפוצץ, אלו רק חלק מסיפורי הנסים המטורפים שהבאנו לכם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.