פרופסור אביעד הכהן סיפר שבשני מקומות בתפילה הקהל ממתין לרב עד שיסיים – בתפילת שמונה עשרה ובקריאת שמע. מדוע דווקא בשני המקומות הללו? אביעד הכהן ענה כי קריאת שמע מסתיימת ב"אמת" ותפילת שמונה עשרה מסתיימת ב"שלום", וזה רומז שחברי הקהילה מבקשים מהרב רק שני דברים – שידבר אמת ושיעשה שלום.

אלו שתי דרישות לכאורה מנוגדות. האם זה אפשרי?

השלום תופס מקום משמעותי ביהדות. המילה האחרונה בברכת כהנים היא "שלום". תפילת העמידה מסתיימת בברכת 'שים שלום'. רבי יהוד חותם את המשניות ב'שלום': 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' (עוקצים פרק ג משנה יב). עניין השלום הוא באמת דבר מורכב מאוד וקשה ביותר. עד כדי כך שאפילו המתים זקוקים לשלום. רש"י אומר "אם אין שלום אין כלום" (ויקרא כו",ו). באמת? אם אין שלום אין כלום? מהי המשמעות לחיות בעולם של שלום? עוד נחזור לענות על שאלות אלו.

בשבוע שעבר, ביום ירושלים, כ"ח אייר, ציינה מדינת ישראל יחד עם קהילת עולי אתיופיה את זכרם של כ-4,000 מבני הקהילה שנספו ושנרצחו בדרכם לירושלים. מדוע דווקא ביום זה? כי ירושלים מסמלת את החיבור העמוק בין יהודי אתיופיה לירושלים והכמיהה לזכות ולהגיע אליה. כיום יש המבקשים לערער על החלטה זאת. הם מבקשים להפריד בין יום ירושלים שמבטא יום שמחה לאומי ליום הזיכרון שמתבטא בכאב ובעצבות של משפחות הנספים.  לפני מספר ימים הפנו את לבי להצעת חוק שהוגשה על ידי חברי הרב ח"כ משה סלומון במטרה לקיים את יום הזיכרון של יהודי אתיופיה במודל הדומה למתכונת יום הזיכרון לחיילי צה"ל ויום העצמאות. לעניות דעתי, נראה לי שמהלך זה מצריך בירור מעמיק יותר לפני שעוברים לשלב הבא.

מהו ההיגיון החדש, המכריח אותנו להפריד בין שני הימים? רוני פנטנש מלכאי כותבת ב'הארץ' ש-"הערבוב בין שמחה לטרגדיה, בין חגיגות לכאב, יוצר בידול בין יהודי אתיופיה לשאר הציבור, והקהילה נשארת לבדה באבל ובכאב על אובדן חיים". אתמול שמעתי סטודנטית יוצאת אתיופיה הטוענת שמרבית היהודים שהגיעו ארצה, ישירות מאתיופיה (בעיקר זרע ביתא ישראל) אינם מחוברים כלל לנרטיב הזה של סודן. הוא  זר להם רגשית וטקסית כאחד. רבים אינם לוקחים בו כל חלק. אז אני שואל – אם אותם אנחנו לא מצליחים לחבר, איך נצליח לחבר את החברה הישראלית כולה? זה כמו אותה בדיחה שבה ניגש אשכנזי למרוקאי ואיים עליו שאם הוא לא יזמין אותו לממונה הוא לא יזמין אותו ליום השואה.

מטרתם של המבקשים להקדים את יום הזיכרון האתיופי היא לקיימו במודל דומה למתכונת של יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות. אבל מה עומד מאחורי רעיון הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות? הרב גורן מעיד שזה לא היה בכוונת מכוון. במשך כל השנה התלבטו והתחבטו מתי לקיים את יום הזיכרון? חלק הציעו את ל"ג בעומר, וחלק חשבו על תשעה באב. עד שהגיעו, ללא החלטה, לשבוע של יום העצמאות. הרב גורן מספר ששלושה ימים בלבד לפני יום העצמאות הראשון הוא ניגש בדחיפות לרמטכ"ל יגאל ידין ואמר לו 'החלטנו לקבוע את היום שלפני יום העצמאות כיום הזיכרון'. פשוט לא הייתה להם ברירה. זה התחיל כזמני ועם הזמן הפך לקבוע.

לצד זה, כיום ישנה תנועה שהולכת ומתעצמת המבקשת להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות בשל סמיכות שני ימים סותרים. הם טוענים שיש לתת זמן לעיכול ועיבוד האובדן של המשפחות השכולות. המעבר הפתאומי הזה איננו אנושי. אז נראה שמודל זה גם נתון לוויכוח, והרעיון להקדים ביום אחד את יום הזיכרון לנספים נראה פתאום גם לא הגיוני לחלק ממשפחות השכולות.

נראה שבמנהגנו לקיים את יום הזיכרון דווקא ביום ירושלים יש גאונות גדולה. בחג הסיגד,  היום מתחלק לשני חלקים סותרים – הוא מתחיל בצום, בתחינה ובתפילה ובחציו השני של היום עוברים ליום חדווה ושמחה. כלומר, יש משהו בתיאולוגיה האתיופית שיודעת להכיל ניגודיות, לחיות מתוך מציאות חיים מלאה בדילמות קיומיות. לכן, נראה שקביעת תאריך רשמי ליום הזיכרון ליהודים שנספו בדרכם לישראל דווקא ביום ירושלים הוא דבר שמבטא יותר מכל את זהותם הדתית והתרבותית של יהודי אתיופיה.

כעת אנו יכולים להבין את המשמעות העמוקה של השלום. השלום הוא, כדברי הרב קוק, מלשון "שלימות". "השלום האמיתי אי אפשר שיבא לעולם כי אם דוקא על ידי תואר של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו". המסורת האתיופית מלמדת אותנו שהמציאות, באופן אינהרנטי, מכילה ניגודיות. המציאות כולה היא מציאותו של א-לוהים. אין שקר ושלילה גמורים במציאות, אלא הם אופנים שונים של מציאות הא-לוהים. לראות את המציאות באופן הרמוני. לנסות לחיות מתוך מציאות שיש בה כאב והנאה, עצב ושמחה, תקוה ואכזבה. "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

(נשא – שבועות תשפ"ג)

הפוסט אם אין שלום אין כלום – על הזזת ימי זיכרון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

70% מנתח התפילות בחג הסיגד עסקו בעיקר בחידוש הברית בין העם לא-לוהים, בין אדם לחברו

חג הסיגד חל 50 ימים לאחר יום הכיפורים, ובו נהגו לצום חצי יום. בבוקר השכם, כל בני הכפר והאורחים שהגיעו טבלו בנהר ולבשו את בגדי החג הנקיים. כולם התאספו, כאיש אחד בלב אחד, הכהנים הוציאו את ה"אורית" בשירה, והנשים השמיעו קולות שמחה. כך, כאשר ספר ה"אורית" צועד בראש השיירה, היו צועדים במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן כדי לציין הכנעה והתבטלות לפני הא-לוהים. בהגיעם למקום התפילה פתחו הכהנים בתפילות היום. התפילה לוותה בתנועות ידיים. היות ובבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של קהילת ביתא ישראל עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון, קטעים רבים מהתפילה הדגישו שלפני הא-ל אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם מהווים חלק מהישות האלוקית. וזו הייתה מטרתו של חג הסיגד, בין היתר: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. קטעים נוספים בתוך תפילותיהם של הכהנים הזכירו את ירושלים ואת חלום השיבה לציון. אבל אין ספק, כפי שטוענת החוקרת שושנה בן דור, ש-70% מנתח התפילות בחג הסיגד עסקו בעיקר בחידוש הברית בין העם לא-לוהים, בין אדם לחברו.

הברית תופסת מקום נכבד בתודעה של התרבות האתיופית. הברית התבססה על קשרי נאמנות בין הכפרים השונים, מחויבות מוחלטת שאינה נתונה למצבי הרוח המשתנים או לחילופי הזמן והשפעותיו. ברית זאת התקיימה ביחסי שותפות לצד מחויבות עמוקה לתמיכה הדדית, שבועה ועמידה זה לצד זה במצבים המאתגרים של החיים. ברית כזאת העניקה תקווה וביטחון לכל הצדדים. ברית זאת איננה חוזה או אמנה בין שני צדדים שבאו להסדיר ביניהם עניינים שונים. מדובר במשהו אחר; זאת ברית הכתובה בלב מתוך אמון מלא בין אחד לשני. ברית זאת עלולה, עם הזמן, להיחלש ועלולים להיווצר בה סדקים בנאמנות. לכן, חג הסיגד זימן את כולנו, מידי שנה, לחשבון נפש ציבורי. הוא יצר את ההזדמנות לחידוש הברית וחיזוק הנאמנות בין הכפרים השונים.

החיים בחברה הישראלית אינם עוד אתגר, אנו חיים יחדיו. יהודים, מוסלמים נוצרים, ספרדים, אשכנזים, עולים חדשים, ותיקים, חילוניים ודתיים. הפלטפורמה המאפשרת חיים נורמליים היא הברית והנאמנות שיש בין הקבוצות השונות. אני חושש שברית זאת, עם הזמן, הולכת ומתרופפת. הסימפטומים לכך הם שיח האשמה ההדדי שהשתלט על חיינו, השיח האלים והדורסני, שיח מוקצן, תחרותי ואגרסיבי שמסמן "טובים" ו"רעים" באופן דיכוטומי. את זה אנו מצליחים לראות בבירור במרחב הפוליטי, אבל לצערי שיח זה מצליח לחלחל בסדקים גם למרחב האזרחי הנפלא שלנו. שיח במרחב הפוליטי הוא שיח מרחיק ומייאש, אך החיים במרחב האזרחי הם מעודדים, מקרבים ומפיחים תקווה. המניע במרחב הפוליטי הוא אינטרסים; אפשר לבגוד, לשקר ולפנטז. לעומת זאת, המניע במרחב האזרחי מגיע מתוך ברית ונאמנות.

חג הסיגד דורש מאיתנו הפרדה טוטאלית בין שני המרחבים. חג הסיגד מבקש מאיתנו לא ליפול כשבויים למצב סטטי של תגובתיות, של מצפון רע, שנאה, תאוות נקם והאשמה. חג הסיגד מבקש מאיתנו להציב מראה מול עצמנו ולעבור משיח של האשמה לשיח של אחריות אישית. חג הסיגד מבקש מאיתנו להניח את אבן ההכנעה על ראשנו, להתכופף ולהעצים את תחושת הגורל המשותף.

הפילוסופיה המדינית והדמוקרטית בנויה, במידה רבה, על סוג של ברית תוך מחויבות לעבר ושותפות גורל לקראת העתיד. ברגע שהיחסים בין האחד לשני יהיו מוסדרים באמצעות חוזה משפטי בלבד אנו עלולים לאבד את הדמוקרטיה. שום דמוקרטיה בעולם לא תוכל לעמוד מול צביעות ומתק שפתיים כאשר מתחת לפני השטח עומדים אינטרסים אישיים. במצב זה הפחד והאינטרסים האישיים עלולים לגבור על שותפות הגורל. כאן כוחה של הדמוקרטיה יורד לטמיון ודרך זאת טומנת בחובה סכנה גדולה לכולם. חג הסיגד מבקש מאיתנו לעלות להר, אבל לזכור שאם אנו רוצים להמשיך לעלות במעלה ההר עלינו לשים על ראשנו את אבן ההכנעה.

יש לנו את החברה הכי נפלאה בעולם – יהודים ושאינם יהודים, כל אזרחי ישראל, כולנו משפחה אחת היושבת על ברית איתנים בין הקבוצות השונות אבל גם בגלל שאנחנו מאמינים גדולים ביכולתה של החברה הישראלית לעשות תיקון, לחזור בתשובה, ובכך לרפא או לצמצם את השיח האגרסיבי העוסק בנראות ופחות בעובדות. חג הסיגד מבקש מאיתנו להחזיר את האמון ההדדי, לברוא עולם ללא חשדות, בתחושה של אחדות ושל ביטחון ואמונה – שכולנו צריכים זה את זה.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט מה מבקש מאיתנו חג הסיגד? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"האם כל המסע היה שווה בשביל לחיות בירושלים? לא יודעת. שום דבר לא שווה את הילדות שלי"

מאז ששמעתי את הסיפור של מימי אני רק חושבת על הסוס שרץ בהרים ועל הגב שלו ילד קטן. כל הגוף הקטן שלו מיטלטל והוא מחזיק ברעמה שלו חזק כדי לא ליפול, זה הדבר היחיד שיש לו להחזיק בו. זה ושקית בד עם קצת אינג'ירה שאמא העמיסה על הסוס. רק עם רדת הערב מימי העייפה, שנשאה כל הדרך ברגל את התינוקת על הגב ואת הילדה הקטנה שנגררה ברגל, שמה לב שהסוס איננו. היא חשבה שבעלה מוליך אותו, הוא חשב שהיא. ורק בתום היום כשהחושך התחיל לרדת והשיירה המותשת והמרופטת עצרה, הם הבינו שהסוס והילד שעליו, לא איתם. בעלה שילם לאחד המבריחים שייתן לו סוס אחר "רק עד תום הלילה", הוא אמר "אם נמצא אותו עד אז נמצא, אם לא, לא". הוא דהר אל החושך לחפש את הילד ומימי נשארה עם התינוקת שכבר פיתחה דלקת עיניים נוראית וחום והילדה הקטנה שלא הפסיקה לבכות. היא סיפרה לנו את זה במפגש לכבוד חג הסיגד. אנחנו שומעים את הסיפור ומנגבים דמעה.

סוף הסיפור שמח- בעלה מצא את הסוס ואת הילד חצי מעולף עליו והם המשיכו את הדרך המייגעת שכל יום בה הוא סיפור גדול והגיעו לארץ ישראל למרכז קליטה ליד ירושלים. אבל לא כל הסוף שמח, בכלל לא. למרכז הקליטה היא הגיעה בלי שתי הבנות שהלכו איתה- התינוקת החולה והילדה שבוכה. הן נפטרו. כל אחת בזמן אחר, שתיהן ממחלות זעירות ופעוטות שהיו יכולות להיות מטופלות בקלות אילו הן היו במדינה מסודרת, בארץ, למשל, ולא בדרכים קשות בהרים.

במפגש אני מבינה אני מבינה שכל אשה מהעדה האתיופית שאני רואה ברחוב נושאת סיפור כזה או אחר, וכל גבר, וכל נער הוא בן לסיפור כזה, וכל נערה. ואני נזכרת שוב כמה ארץ ישראל כולה בהגדרה היא ארץ מהגרים. אין כאן הרבה מי שנולד פה ומימי התנ"ך ממשיך ברצף, זה משפיע על המיקס האנושי כאן בארץ להיות נהדר ומשמעותי אבל גם מאתגר מאד, כל אחד רוצה לשמור על הזהות שלו שלא תמחק שלא יבליע הוא עצמו בכור ההיתוך המערבי, הישראלי, שמאחד את כולם לנוסח אחיד.

בסוף המפגש יש כמה קולות אמיצים: אחד אומר כמה קשה לו ההכרח החברתי והפוליטי לקבל את השונה. כמה הוא מרגיש שנהיה סטנדרט שחייבים לקבל לגמרי את כל מי ששונה, בכל שונות שהיא. וכמה הוא מתנגד לתחושת המצפון שזה מייצר ומפנה אליו אצבע מאשימה אם יש שונויות שהוא מתקשה לקבל, מכל מיני סיבות. אולי כי הן דוחות אותו פיזית, אולי כי הוא מפחד מהן או מרגיש שהן מאיימות על העולם שלו. זה אמיץ בעיניי, כי זה לא מקובל. בעולם שלנו שצועד אל השוויון וכך ברוך ה' הוציא הרבה אנשים ומגזרים וצבעים ומוגבלויות מאפלה לאורה בזכות הפתיחות וההכלה והקבלה, להגיד שלא תמיד זה קל ואולי לא תמיד חייבים, ובטח לא חייבים להכריח את ההתפתחות להיות מהירה, אלא קודם להכיר ברצון הטבעי להיות עם הדומה לך, בחשד הטבעי מזרים, זה אמיץ ומעורר מחשבה.

אמיץ גם לומר קול אחר שעלה, קול שאומר- אני לא רוצה זהות אישית ומגדרית ועדתית ומסורתית, אני אוהב את האחידות של כור ההיתוך את ההשטחה שהעולם המערבי מציע, כולל את המחירים שלה.

בסוף המפגש מישהו מעז לשאול את מימי אם היה שווה כל המסע? שהרי הם לא נרדפו באתיופיה, הם חיו בכפר בשלום השקט ובטח ועלו רק כי זו ארץ הקודש שמחכה להם שם, מעבר להרים הקשוחים, מעבר למבריחים, לשודדים, למחלות, לסוסים האבודים, לילדות שלא מצאו, לילדים שנקברו בחולות. "אם כל המסע היה שווה בשביל לחיות בירושלים"? היא שואלת. "לא יודעת", היא עונה בשקט. "שום דבר לא שווה את הילדות שלי".

(ויצא תשפ"ב)

הפוסט הסיפור של מימי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

גדעון אייך

השנה לראשונה, בגלל הקורונה, לא תהיה התכנסות קהילתית של הקהילה האתיופית לרגל חג הסגד. הקהילה שלנו תחסר לי, אבל זו גם הזדמנות להעיף מבט לאחור ולקחת צידה להמשך המסע שלנו לעבר ירושלים.

במשך שנים רבות ציינה קהילת ביתא ישראל את חג הסגד בצום והתכנסות, הקהילה התאספה כחמישים יום אחר יום הכיפורים בכדי לחדש את הברית ולשמור על האמונה כי גם אם המסע ארוך ורבים תלאותיו – חייבים להאמין כי הנבואות יתגשמו ונזכה לשוב הביתה יחד עם כל שאר בני המשפחה.

מסבא וסבתא למדתי כי החג לא היה רק דתי-אמוני אלא גם חברתי-חינוכי. החג מדגיש את אפסיות האדם הבודד אך יחד עם זאת את עוצמתה של קהילת בני האדם, את החינוך לתת ולוותר לא כי אתה 'פרייאר', אלא כי אתה בוגר, וכן את החינוך להצלחת הכלל ולא רק לתועלתנות אישית.

באתיופיה סבא וסבתא התגוררו בכפר "ווזבה" הסמוך להר אמבובר, עליו קיימה הקהילה את חידוש הברית. בכל שנה לקראת חג הסגד נערכו כל בני הכפר במשך שבועות בכדי להכין את הבית והכפר כדי שיוכלו לארח כראוי את אחיהם שעברו מסע ארוך ומייגע בכדי להיות חלק מהביחד של חג הסגד. לגודל שמחת הכנסת האורחים היה חלק משמעותי בהחלטתם של הרחוקים מ"אמבובר" לצעוד ולהגיע שוב גם בשנה הבאה, והרי בלעדיהם המעמד חסר אבר או אפילו נשמה.

כאשר לבסוף התגשמו תפילות אבותינו ואמותינו הקדושים וזכינו לעלות ארצה ולהתאחד עם שאר קהילות ישראל, בירושלים, סבא וסבתא חסכו מידי שנה כרבע מקצבת הזקנה החודשית על מנת שפעם בשנה יוכלו לקיים סעודת הודיה, להודות לא-ל על שזכו הם וכל יוצאי חלציהם להגיע לירושלים, אבל גם ההודיה לא-ל לא השכיחה מהם את גבורתם של האנשים הפשוטים ששנה אחר שנה צעדו במסע לחידוש הברית בכדי להיות חלק מהקהילה שמאמינה בא-ל ובביחד, וכמה לא מפתיע שברגע האמת הכח לצאת למסע מבלי לשאול, להרהר ולהטיל ספק, הוא שפרץ את חומות הגלות ופתח את העלייה של הקהילה לישראל.

כל אדם מבקש לתרום ולהשאיר משמעות לחייו. במשך אלפי דורות ביתא ישראל שמרו את המסר והעבירו אב לבנו ואם לביתה ועכשיו תורנו לוודא שלא רק שהמסר לא יעלם מאיתנו, אלא עלינו להדביק את כל ישראל בקריאה לחיבור פנימי מהותי שאיננו מבקש רק להקים מקלט אלא בית חם וערכי מאפשר ותומך לכל קהילות העם, בית שנוכל לקיים בו מחלוקות שלא יגלשו לשנאות, בית כל כך מתוקן שבו אפילו הנפגע יבין שהפוגע בו בכוונה הוא אח תועה שצריך לתקן את דרכיו ולא להשפילו ולהחזיר לו כגמולו.

מאז עלייתנו לישראל אנו מציינים את החג בטיילת ארמון הנציב המשקיפה לעבר חומות ירושלים. הרהרתי שמא העמידה קרוב לחומות ירושלים אחרי שנים של גלות וריחוק, מיקדה את המבט על הקהילה בצבעים הסגנוניים של הפרטים, בטעמים הייחודיים של המאכלים, ודווקא הקורונה מאלצת אותנו לפתוח חלון ולהשקיף מרחוק לעבר ירושלים ולהתגעגע לאהבה ולנתינה, לערכי המשפחה ולגדלות הרוח שהלכה ונחלשה.

השנה כאשר הקורונה מאפשרת מבט מרוחק על ירושלים, כדאי שכולנו נצום חצי יום לא על מנת לענות את נפשנו, אלא בכדי שנוכל להתנתק במעט מהשגרה, מהצורך למלא עוד תאווה, ולפנות מקום וזמן לחשבון נפש חברתי פנימי ומהותי, נעיף מבט לעבר הגולה בה נאסרנו ועונינו במשך אלפי שנים  ונחדש את הברית האמונית והחברתית לקראת אתגרי השנים הבאות שבעזרת השם בסופם נחיה כאיש אחד בלב אחד בחברה בריאה ומתוקנת.

וכמובן, לא לשכוח בצהרי היום לערוך שולחן ולסעוד את ארוחת החג בשמחה ובטוב לבב.

חג סגד שמח! בגעגועים לסבא סבתא ואבא ז"ל, שילבשו לבן ויחכו לנו גם השנה תחת כנפי השכינה.

הפוסט חג הסגד בימי קורונה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.