תשובה: במוצאי השבת הקרובה יחול ל"ג בעומר, אך יש הנוהגים להמשיך את מנהגי האבלות של ספירת העומר גם אחריו. במהלך השבועות האחרונים התקבלו ברבנות הצבאית עשרות שאלות הנוגעות לחובת ההקפדה על מנהגי הספירה, בדגש על תספורת וגילוח, במהלך המלחמה.

בשו"ת הרדב"ז (ב' תרפ"ז) כתב: "דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר, ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה, דקיימא לן מצטער פטור". כלומר, כדרך שקבעו חכמים שהמצטער פטור מן הסוכה – שהיא מצוות עשה מן התורה, כך המצטער פטור גם ממנהגי האבלות בספירת העומר. אחרונים רבים תמהו תמיהה רבה על פסק זה של הרדב"ז, והסבירו שהמצטער פטור מן הסוכה מכוח ההלכה של "תשבו כעין תדורו", ואין דרכו של אדם להתגורר במקום צער. אך מנהגי האבלות בימי ספירת העומר – כל מהותם לגרום צער, ועל כן קשה לומר שהמצטער בגידול שיער או זקן ייפטר ממנהגים אלה!

אמנם, החיד"א (שו"ת יוסף אומץ, סימן מ'; שו"ת חיים שאל, א' ו') כתב ליישב את דברי הרדב"ז, שבוודאי הבין גם הוא שאין לגזור גזירה שווה מהלכות סוכה להלכות אבלות בספירת העומר, וכל כוונתו הייתה שאיסורי הגילוח בספירה אינם אלא מנהג, ועל כן יש להקל בכך במקום צורך. כהבנה זו נקטו גם פוסקים נוספים, בעיקר מפוסקי עדות המזרח, כפי שביאר בהרחבה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב (חלק ח' סימן ל"ט). לכך יש להוסיף את דבריו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (ד' ק"ב), שאם אדם מקיים פגישות מסחריות, ועלול להיגרם לו הפסד אם יתייצב לפגישות אלה כשהוא איננו מגולח – יש להתיר לו להסתפר בימי ספירת העומר.

עם זאת, על אף היתרים אלה, המדיניות העקרונית של הרבנות הצבאית הייתה שלא ניתן לפסוק פסק גורף המבטל לחלוטין את מנהגי האבלות בימי הספירה, גם בזמן מלחמה. חיילים רבים מגדלים זקן גם בשגרה, ובהחלט ייתכן שגם אם נגרמת אי-נוחות מסוימת בגידול הזקן, אין בה כדי להורות באופן גורף על ביטול מנהג שנהגו בו רוב קהילות ישראל. אדרבה, דווקא בעת הזו חשוב לכולנו ולזכור ולהזכיר בכל עת, את הלקח העולה ממותם של תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה. לפיכך, ההנחיה הרשמית הייתה לשמור על מנהגי הספירה גם במהלך המלחמה.

מובן שאם גידול השיער או הזקן מגיעים עד לכדי פגיעה מבצעית, עבור חיילים אלה חובה להתגלח גם בימי הספירה

בד בבד, פשוט וברור שאם גידול השיער או הזקן מגיעים עד לכדי פגיעה מבצעית, כגון חיילים שטענו שעקב התארכות השיער או הזקן הם מתקשים לחבוש קסדה ולקשור אותה כנדרש, עבורם בוודאי חובה להתגלח גם בימי הספירה – מדיני פיקוח נפש. גם במצבים אחרים של צער משמעותי, עד כדי הסחת הדעת מן הפעילות המבצעית, התרנו באופן נקודתי להתגלח. גם במצבים כאלה, הבהרנו שראוי להשתדל להסתפק בגילוח אחד בשבוע, לקראת שבת קודש, ובכך לצרף גם את דעותיהם של מקצת פוסקים (וביניהם גם מנהגו של מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל) שהתירו להתגלח לכבוד שבת גם בימי הספירה.

לסיום נזכיר, שנשאלנו כמה פעמים האם מותר לשלב קטעי נגינה בפעילויות חינוך ומורשת במהלך ימי ספירת העומר. תשובתנו הייתה שבנושא זה אין להקל. כאשר מדובר על מנגינה שקטה המתאימה לאווירת הימים – הדבר מותר; אך מנגינה שמחה, שעשויה להביא לידי שירה בציבור או ריקודים – אסורה. לפעילויות חינוך ומורשת שונות ישנה משמעות רבה בבניין הרוח ובהעצמת תודעת השליחות והחתירה לניצחון, אך ניתן לקיים אותן גם בלי נגינה, כדי לזכור, כאמור, את מותם של תלמידי רבי עקיבא, ואת המסר לדורות בדבר החובה המקודשת לנהוג כבוד זה בזה.

הפוסט השבוע בשו"ת "כיפת ברזל": מנהגי ספירת העומר במהלך המלחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"כך טיבם של המבוגרים, ואין לדון אותם לכף חובה. על כן, חייבים הילדים להתייחס אליהם בסלחנות ובאורך רוח, כי אנו, המבינים את סוד החיים, איננו מייחסים למִּסְפָּרִים חשיבות יתרה… אם תספרו למבוגרים: ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות, בחלונותיו פרחי גרניון ויונים שוכנות על גגו – לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית. הם לא יתפסו את העניין אלא אם כן תאמרו להם: ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירה. רק אז יקראו בהתפעלות: מה יפה בית זה!"

שתי ספירות מיוחדות מלוות אותנו בימים אלה: ספירת ימי המלחמה וספירת ימי העומר.

ספירה ככלל, היא בדרך כלל חד-סטרית וממוקדת בנקודת מוצא (כמה זמן עבר מ… מה צברתי עד עכשיו) או ביעד עתידי (כמה זמן נשאר עד… מתי כבר אגיע ל…).

מרכז הכובד של ספירת ימי המלחמה – בעבר. עתידה אינו ידוע. כל יום שחולף מנקודת המוצא מעצים את תחושת חוסר האונים שלנו ואת הטרגדיה הנוגעת למצבם של החטופים, את הכאב על אובדן חיי אזרחים ועל נפילתם ופציעתם של עוד ועוד חיילים, את סבל המפונים והמגויסים ובני משפחותיהם.

ספירת העומר שונה מספירת המלחמה, בהיותה ספירה "דו- סטרית", בעלת שני מרכזי כובד להם מיוחסת משמעות. נקודת המוצא שלה, היציאה ממצרים והשגת החירות הפיזית, מסבירה את הסיבה ליציאה למסע אל המדבר; ואילו נקודת הסיום מאפשרת לנו להבין בעצם בשביל מה, למען אילו ערכים הלכנו כל כך הרבה. מעין "דע מאין באת ולאן אתה הולך".

ספירת העומר מהווה מרחב זמן בעל התחלה וסוף, בדומה לחיים עצמם. האתגר שהיא מציבה בפנינו טמון בלקיחת אחריות על הזמן/החיים, מדי יום ביומו, ובבחירה מודעת בנוגע לאופן שבו ננצל כל יום, כדי שנגיע ראויים למעמד קבלת התורה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

הפוסט ספירת העומר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אנו צריכים לצעוד במתינות ובהדרגה, צעד אחר צעד, כמו ספירה המתחילה מהאחד ומגיעה אל המספר השלם

אף על פי שריבון העולמים יכול היה לברוא את עולמו במאמר אחד, העדיף לברואו בעשרה מאמרות. ועל כך אמרו בפרקי אבות [פ"ה א]: "ולמה נברא בעשרה מאמרות? לתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". על סיבה זו נראה שאפשר להוסיף טעם נוסף, שבמעשהו זה לברוא את העולם בעשרה מאמרות בא בורא עולם ללמדנו שהמתינות היא ההנהגה הנכונה, לפעול ולעשות כל דבר ודבר בהדרגה, שלב אחר שלב, בהתאם למדרגתו של האדם, ורק כך יוכל האדם להגיע לשלמותו. רעיון זה שיש לפעול לא בדליגה חד-פעמית, אלא בעליה מתונה של צעד אחר צעד, אנו מוצאים בכמה מקומות בתורה, כמו חלום הסולם של יעקב אבינו, שהיה מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, גם כאן אין המלאכים מתרוממים בדליגה אחת אלא עולים ויורדים בו, שלב אחר שלב. וכך על כל אדם להתעלות בחייו באמצעות סולם, הבנוי שלבים שלבים שאין עולים לשלב הגבוה יותר קודם שעלו על השלב שתחתיו.

בדרך זו מסביר הנצי"ב [בפירושו 'העמק דבר' על החומש] כמה חטאים של אישים בתורה שלא היו עבריינים, אלא אדרבא היו קדושי עליון, וכל חטאם היה ניסיונם לקפוץ למעלות שהיו למעלה ממדרגתם. כמו הנזיר שצריך כפרה על חטא שחטא על הנפש, ומסביר הנצי"ב [במדבר ו יא]: "שציער עצמו מן היין ובקש דבר שגבוה מערכו" וכוונתו: שנצטער מן היין כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש ה', ואמר הכתוב: שמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה נקרא חוטא על נפשו.

זה היה לפי הנצי"ב גם חטאם של מאתים וחמישים נשיאי העדה, שהיו "קראי מועד ואנשי שם", שהצטרפו למחלוקת קרח, ועליהם אמרה התורה: "החטאים האלה בנפשותם", שהם היו חסידי הדור והיו מוכנים למסור נפשם להשיג דבר שהוא למעלה מיכולת השגתם. וכך גם מסביר הנצי"ב [ויקרא י א] את חטא נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה: "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה' – ואמרה תורה שאעפ"י שאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא ציווה".

רעיון זה של התקדמות והתעלות בהדרגה אפשר להחיל אף על ספירת־העומר שהיא דומה לסולמו של יעקב, שהמספרים שבספירה דומים לשלבים שבסולם, שניהם מביעים את ההתקדמות בהדרגה, זה בתחום המרחב וזה בתחום הזמן. וכמו סולמו של יעקב המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כך גם ספירת־העומר ראשיתה בחג הפסח, ביציאה מעבדות לחירות פיזית, ואחריתה בחג השבועות, יום מתן התורה הנותנת לישראל את חירות הרוח, כדרשת חז"ל: "אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". ספירת־העומר היא הסולם המגשר בין שני עולמות, בין העולם הארצי לעולם השמימי, ולכן ספירת־העומר מתחילה בהבאה קרבן העומר הבא מן השעורים שהוא מאכל בהמה, המסמל את הצד הארצי, ומסתיימת בחג השבועות, בו מביאים את קרבן שתי הלחם, הבא מן החטים שהם מאכל אדם, המסמל את הצד הרוחני. כך שספירת־העומר היא המסלול המוליך אותנו מהחול אל הקודש, מהארצי אל הרוחני, ואת הדרך הזו אנו צריכים לצעוד במתינות ובהדרגה, צעד אחר צעד כמו ספירה המתחילה מהאחד ומגיעה אל המספר השלם: "שבע שבתות תמימות תהינה. עד למחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".

(אמור תשפ"ג)

הפוסט על ספירת העומר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

 

נחלקו הראשונים בעקבות דברי הגמרא, האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או רק מדרבנן

בפרשת השבוע כותבת התורה (כג, טו – טז), שמצווה לספור חמישים יום מהקרבת קרבן העומר המוקרב יום לאחר חג הפסח, עד חג השבועות בו מקריבים קרבן חיטים: "עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַ-ה"'. בעקבות כך נעסוק בהלכות ספירת העומר, ובשאלה האם מותר לשיר או לומר את הנוסח 'הנני מוכן ומזומן' לפני הספירה.

דאורייתא או דרבנן

הגמרא במסכת מנחות מביאה מחלוקת בין האמוראים, כיצד יש לספור את ספירת העומר. א. לדעת אביי והחכמים בבית רב אשי, יש למנות גם שבועות וגם ימים. ב. אמימר חלק וסבר, שיש חובה לספור רק ימים. בטעם הדבר נימק, שמכיוון שהספירה היום היא רק זכר למקדש, אין צורך לספור שבועות.

מחלוקת הראשונים

נחלקו הראשונים בעקבות דברי הגמרא, האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או רק מדרבנן:

א. הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, כב) פסק, שספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא. הסיבה לפסיקתו היא, שכאמור הנימוק של אמימר שצריך לספור רק ימים הוא משום שהספירה היא 'זכר למקדש' (דהיינו מדרבנן). משמע שאביי החולק וסובר שיש לספור גם שבועות וגם ימים (וכמותו נפסק להלכה) – סובר שגם בזמן הזה הספירה מדאורייתא.

ב. התוספות (מנחות סו ע"א ד"ה זכר) והרא"ש (שם י, מ) חלקו על הרמב"ם וכתבו, שלמרות שיש לספור גם שבועות וגם ימים, ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן בלבד. בטעם הדבר נימק הר"ן (פסחים כח ע"א בדה"ר), שלמרות שהגמרא כותבת שטעמו של אמימר (הסובר שיש לספור רק ימים) הוא זכר למקדש, אביי לא חולק על כך, אלא סובר שזכר למקדש יש לספור ימים ושבועות.

ג. רבינו ירוחם (נתיב ה', חלק ד', מד ע"ג) בגישה שלישית וממוצעת, סבר שספירת השבועות היא מדאורייתא, והימים מדרבנן. הוא נימק, שמלשון הפסוק משמע שרק השבועות תלויים בהבאת העומר ולא הימים, שכן נאמר: "מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה".

בל תוסיף

להלכה נפסק בשולחן ערוך (תפט, ב) כדעת רוב הראשונים, שהספירה בזמן הזה מדרבנן בלבד. משום כך מעיקר הדין אפשר לספור ספירת העומר בין השמשות, אך כדאי לחכות לצאת הכוכבים, כדי לחשוש לדעת הרמב"ם שספירת העומר היא מהתורה (או מחמת שספק דרבנן לקולא רק בדיעבד).

לכאורה, בעקבות פסק השולחן ערוך מתעוררת בעיה הלכתית, הקשורה למחלוקת ראשונים בדיני בל תוסיף. בפרשת ראה (יג, א) כותבת התורה, שיש איסור להוסיף על המצוות או לגרוע מהן. פשוט מסברא, שאין הכוונה למנוע מחכמים לגמרי את היכולת להוסיף, ומשום כך נחלקו הראשונים בביאור הפסוק (ונראה רק חלק מהדעות):

א. הרשב"א (ראש השנה טז ע"ב) ביאר, שהאיסור להוסיף מצוות חל רק על היחיד, אך לבית הדין מותר. ב. הרמב"ם (ממרים ב, ט) ביאר, שגם לחכמים אסור להוסיף מצוות, אבל רק אם יטענו שהציווי מהתורה. לכן ולדוגמא אין בעיה שחכמים יתקנו לחגוג את פורים, ובלבד שיורו שמדובר במצווה דרבנן ולא בציווי מהתורה.

הנני מוכן ומזומן

יוצא שלדעת הרמב"ם, מי שאומר על מצווה מדרבנן שהיא חובה מדאורייתא, עובר על איסור בל תוסיף. אם כך, קשה כיצד לפני ספירת העומר אומרים את נוסח 'לשם ייחוד' הכולל את המילים "הנני מוכן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה", והרי להלכה נפסק שבזמן הזה מדובר במצווה מדרבנן! נחלקו האחרונים ביישוב הקושיה:

א. הרב עובדיה (יחוה דעת ו, כט) והדברי יציב (או"ח ריד) בעקבות קושיה זו נקטו, שנכון להשמיט את המילה 'עשה' ואת 'כמו שכתוב בתורה' מהנוסח של לשם ייחוד ולומר כך: 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות ספירת העומר, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וכו'. באופן זה לא מכריזים שהמצווה היא מדאורייתא, ואין באמירת ה'לשם ייחוד' בל תוסיף.

ב. הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה ניסן – אב) חלק וסבר, שאין צורך לשנות את הנוסח. לדעתו המילים 'מצוות עשה' מהם משמע שמדובר במצווה מדאורייתא אפשר לפרש, שהכוונה למצוות עשה מדרבנן. כמו כן, את המילים 'כמו שכתוב בתורה' אפשר לפרש, שחכמים תיקנו לקיים את מצוות ספירת העומר בהתבסס על ספירת העומר המוזכרת בתורה.

Yigalgross6@gmail.com

(אמור תשפ"ג)

הפוסט 'הנני מוכן ומזומן' לפני ספירת העומר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"תגיד, אתה זוכר עם מי דיברת בקידוש?", הוא שאל. "מאיפה שאזכור?", אני עונה לו. כולה שיחה אקראית בקידוש… "תהיה בריא. הוא מיליארדר גדול. והוא מתעניין בך"

בניו יורק הוזמנתי פעם למה שהיתה כנראה ההופעה הגרועה בחיי. הופעה שממש הרגשתי בה שהכל לא הולך, הקהל בכלל לא איתי. אני שר לעצמי וגם בין השירים מדבר ומספר ממש לעצמי. כשחזרתי לארץ סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע כמה נורא היה הערב ההוא. אבל, אחרי כמה חודשים קבלתי הודעה ממישהו שהיה שם, כמה השפיע עליו אותו ערב. אני זוכר איזו טלטלה חוויתי כשקראתי והבנתי שהחוויה שלי היתה אמנם לא משהו, אבל בעצם קרה שם דבר גדול.

כמה פעמים מישהו בא ואומר לך, "זוכר שדיברנו לפני כך וכך שנים? מה שאמרת אז, ממש עזר לי במצב שהייתי". לפעמים אתה אפילו לא זוכר שאמרת דבר כזה. זה היה עוד מפגש אקראי כזה שמפטפטים בו. אבל לא. מסתבר שזה לא היה סתמי.

קורה לנו לא מעט, שאנחנו אומרים "זה לא היום שלי"; היום אין לי מצב רוח, אני לא במיטבי. יש אלפיים סיבות למה רק נחכה שהיום הזה יעבור. כל מיני בלת"מים, תקלות לא צפויות, טעויות או מאורעות שלא ממש רצינו להזמין מראש. כמה פעמים אדם אומר לעצמו ש'אין משמעות למה שאני עושה היום'? לא לחיוך שלי, לא לפרגון שלי, לא לתפילה שלי, לא לעבודה שלי.

פעם כתבתי פה טור ואמרתי לעצמי אחר כך, יא אללה, המסר יצא קצת פרווה, אולי הייתי צריך ללטש יותר, בטח זה סתמי כזה, חסר פואנטה. ממש התבאסתי. ודווקא באותו שבוע קיבלתי לא מעט מיילים והודעות מאנשים שהטור נגע בהם, עורר אותם למחשבה, והועיל להם.

זה לא יאומן כמה לפעמים ממשפט אקראי או מפגש שנראה כאילו מיותר, יוצאים דברים עם משמעות.

פעם בתפקיד שמילאתי לפני עשור, נסעתי לקליפורניה, הייתי צריך לגייס סכום מאד גבוה עבור פרוייקט מסויים. דברים לא הלכו כמו שצריך. בבית הכנסת בשבת ישבתי בקידוש לאכול קצת טשולענט. כמובן, מפטפטים עם מי שיושב לידך. אבל זה סתם פטפוט, בשבת הרי אני לא משווק פרוייקטים ולא מגייס כסף… ביום ראשון התקשר אלי חבר שאירח אותי ואמר לי "תגיד, אתה זוכר עם מי דברת בקידוש?", "מאיפה שאזכור?", אני עונה לו. כולה שיחה אקראית בקידוש… "תהיה בריא. הוא מיליארדר גדול. והוא מתעניין בך. טוס אליו הביתה, הוא מחכה". באמת הוא נתן אז סכום גבוה מאד בשביל הפרוייקט. חשבתי לעצמי שבטח אם הייתי יודע מי זה ששואל אותי מאין באתי הייתי משקיע קצת יותר תשומת לב בשיחה… אבל האמת היא שככה זה בכל דבר. אין תפילה יותר משמעותית מזאת שכרגע אני נמצא בה, גם אם זו מנחה עייפה של יום מתיש. אין מפגש חשוב יותר מזה שאני נמצא בו כעת, כי אם מישהו הגיע לשבת איתי לקפה יש לזה סיבה. אין זמן אחר חוץ מהיום הזה שאני נמצא בו גם אם הייתי ממש משתוקק שהוא כבר יעבור ויגיע המחר…

רבי נתן מברסלב אומר שזה עיקר המסר של ספירת העומר, כל יום נספר. כל יום משמעותי בספירה הזאת ואסור לפספס. "צריך לידע בכל יום ויום שהעיקר הוא היום הזה דיקא שהוא עומד בו. ולא לדחות מיום לחבירו כלל"…"שאי אפשר לקבל את התורה כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו".

שנזכה!

(אמור תשפ"ב)

הפוסט כל יום הוא משמעותי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רוצים להסביר לילדים שלכם למה הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה? לכו על ספירת העומר

תגידו, כמה הורים אתם מכירים ששואלים את הילדים המתבגרים שלהם: "ספרתם כבר ספירת העומר?". אני מכיר הורים ששואלים את הילדים שלהם אם הם סיימו ללמוד למבחן במתמטיקה, באנגלית או במחשבים. אני מכיר הורים ששואלים את הילדים שלהם אם הם מרגישים שהם מספיק מוכנים לבגרות או למתכונת בגמרא, אבל כמה הורים אתם מכירים שבכלל מדברים עם הילדים המתבגרים שלהם על ספירת העומר?

כאילו, זה עניין חשוב ויפה. אבל כמה זה בעצם בוער בעצמות? לא מאוד… כי מה זה בכלל כל העניין הזה של ספירת העומר בימינו? מי באמת צריך את זה? חסרים היום יומנים ואמצעים טכנולוגיים בשביל להזכיר לנו מתי חל חג השבועות? מי צריך את כל הכאב ראש הזה של הספירה שמתחילה החל מהקרבת מנחת העומר? מי צריך את כל המתח הזה שמלווה כל יום ויום אם זכרנו או שכחנו לספור?

אנחנו הרי חיים היום בעידן שמקדש קודם כל את מבחן התוצאה, את השורה התחתונה. כמו שאמר לי חבר שלי, מחנך כיתה יב' שביקש להזכיר לילד שלו את ספירת העומר, ואז הילד שלו, נער שלומד בחמישית אמר לו: "אבא, עזוב אותך. במקום לספור כל יום בנפרד שמתי לי ביומן את התאריך של חג השבועות. כשיגיע הרגע אני כבר אזכיר לך. מה אני צריך עכשיו לספור לי יום אחרי יום?".

ואז, חבר שלי סיפר לי שהוא אמר לו שלא מעניינת אותו רק התוצאה, אלא גם הדרך. איך הילד שלו מגיע לתוצאה. הוא הסביר לו שהוא לא רוצה כאן בישול מהיר של מיקרו, אלא בישול איטי של יום אחרי יום של ספירת העומר. לאט לאט. כמו תבשיל של צ'ולנט שספוג בלילה על בישול עמוק את כל הטעמים.

ונזכרתי ששמעתי על מורה אחד שסגר את הדלת של הכיתה שהיה אמור להשגיח עליה והתחיל לירות את התשובות לבגרות לתלמידים שלו. העיקר שיעברו. ועם איזה מסר התלמידים שלו יוצאים מהבגרות הזו? מה הם לוקחים איתם לחיים האמיתיים אחר כך? את מי זה מעניין טוהר הדרך. עם טוהר הדרך אי אפשר לקנות לחם במכולת. עם בגרות טובה זה כבר משהו אחר…

כי בואו, עובדה שזה לא באמת משנה לאף אוניברסיטה כמה למדת ומה עשית בדרך שלך, והאם נכשלת במבחן הקבלה בגלל שבמקום ללמוד ולעבור על החומר פתחת בית תמחוי. דברו איתנו בשורה התחתונה. בציון הסופי. במספרים. כמה קיבלת בפסיכומטרי?

כולנו יודעים שאף אחד באוניברסיטה לא ישאל אתכם איך הייתה חווית הלמידה שלך? מה עשית בשביל ללמוד וכמה הקרבת? זה לא מעניין. מה כן מעניין? הצלחת – או לא. האוטו עבר טסט – או לא. זה הכול. מבחן התוצאה.

ופתאום מגיע כל העניין המוזר הזה של ספירת העומר ובעצם מלמד אותנו שיום אחרי יום, לדרך יש חשיבות. לעמל. לכוונה. למחשבה.

כן, אנחנו יודעים שאפשר פשוט ללכת על הקיצור דרך, ולהיפגש בשבועות. במבחן התוצאה לא שיקרנו: זכרנו והגענו לתאריך בדיוק כמו מי שספר את העומר בכל יום. אבל, פספסנו בענק את הדרך.

בדיוק כמו חבר שלי שעשה את המסלול של 'שביל ישראל' ביחד עם הבן המתבגר שלו והיה איתו בשטח למשך כמה ימים. הם אכלו יחד. בילו, צחקו, בכו, חלמו, רצו, התלכלכו, שתו קפה שחור ביחד וצברו שעות יקרות של אינטימיות וזמן איכות יקר בין אבא לילד שלו.

הם גם היו יכולים במקום הכמה ימים האלו לגמוע את המרחק הזה בשעה וחצי בעזרת מכונית.

גם אז הם היו מגיעים ליעד… אבל הם היו מן הסתם מפסידים את כל החוויה המטורפת שקרתה להם בהליכה האיטית הזו. בבישול העמוק הזה.

רוצים להסביר לילדים שלכם למה הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה? לכו על ספירת העומר. תהפכו את זה לעסק. יום אחרי יום אחרי יום. בבישול איטי. בלי לקצר. בלי לדרוך על אף אחד. בלי לרמוס. בלי לפגוע. בלי להעלים עין. הדרך ארוכה ומפותלת. אבל היא המטרה עצמה. תזכירו להם יום אחרי יום, ואז, בסוף, אחרי שתסיימו לספור את הימים הם ייצאו מכל החוויה הזו של ספירת העומר עם מסר ברור ונוקב: גם אם הדרך מובילה למטרה – אסור לנו לשכוח שהדרך היא היא המטרה ובדיוק בגלל זה אסור לנו לזייף או לפספס ימים.

הסוד החינוכי של ספירת העומר מראה לנו שלפעמים ספירה יכולה להיות ממש עסק רציני.

לפעמים היא גם יכולה להפוך לנו את החיים.

(אמור תשפ"ב)

הפוסט הסוד החינוכי של ספירת העומר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אפשר שיהיו אנשים בקהילה שגילוי העובדה שהרב שכח לספור ספירת העומר, יביא אותם לזלזל ברב ובדברים שהוא אומר ולהתקשות לשמוע תורה מפיהו

כל ילד מכיר את הכלל המפורסם בהלכות ספירת העומר, לפיו מי ששכח לספור באחד הימים, ממשיך מכאן והלאה לספור בלא ברכה. בתור ילדים היינו מנהלים תחרות עיקשת מי יצליח להגיע עד לשבועות מבלי "להיפסל". יסוד העניין הוא במחלוקת – האם ספירת העומר בכל אחד מן הימים היא מצווה בפני עצמה, או שמא מדובר במצווה אחת הנמשכת 49 ימים? לדעת האומרים שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, ברור ששכחה של יום אחד לא משפיעה על הספירה בשאר הימים, אך לדעת הסוברים שמדובר במצווה מתמשכת, שכחה של יום אחד פוגמת בשלמות וברציפות של הספירה. הלכה למעשה פשט המנהג כי מתוך החשש לדעת הפוסקים המחשיבים את כל ספירת העומר למצווה אחת, וכדי להימנע מספק ברכה לבטלה, מי ששכח לספור באחד הימים ממשיך לספור מכאן ואילך ללא ברכה.

בבתי כנסת רבים נהוג כי את ספירת העומר אומר בכל ערב רב הקהילה. נראה לי שאין מדובר בכיבוד גרידא, אלא שהדבר קשור לאותו ספק ברכה לבטלה ולדעה לפיה מי שפספס יום אחד אינו ממשיך לברך על ספירת העומר. ייתכן שכדי לא להביך את שליח הציבור בשאלה "האם אתה עדיין סופר בברכה?", נהגו בקהילות רבות לתת את התפקיד הזה לרב הקהילה שמן הסתם, מקפיד להתפלל ערבית ולומר ספירת העומר בכל ערב וחזקה אליו שלא שכח אף יום בכל שבעת השבועות. אך מה יעשה רב קהילה שבכל זאת איתרע מזלו ושכח לספור באחד הימים?

שאלה זו עלתה על שולחנו הרב ווזנר, מחשובי הפוסקים החרדים בדור האחרון, שהשיב עליה תשובה מפתיעה – "במקום הדחק כזה אפשר לסמוך על דעת הראשונים דכל יום מצוה בפני עצמה ויספור בשאר ימים בברכה" (שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן צו). במילים פשוטות, הרב ווזנר מורה לרב להמשיך ולספור בברכה למרות ששכח לספור ספירת העומר באחד הימים, בניגוד לפסיקת השולחן ערוך ובניגוד למנהג המקובל, המוכר לכל ילד מיום שהתחיל לספור ספירת העומר. הנימוק של הרב ווזנר מפתיע לא פחות, הוא מזכיר כמובן שיש מהראשונים שסברו מלכתחילה שכך יש לנהוג ושגם השוכחים ימשיכו לספור בברכה ומורה לסמוך על דעתם משום "כבוד התורה וכבוד הציבור".

למדתי את התשובה הזו כמה פעמים וניסיתי להבין מה ניתן ללמוד ממנה על תפקידם של רבנים ועל האופן שהציבור רואה אותם. נראה לי שהרב ווזנר חושש כי אם יוודע לציבור כי הרב שכח לספור ספירת העומר באחד הימים, עלול כבוד התורה להיפגע, משום שהציבור עלול לראות בכך מעין "רשות" או "הסכמה" לזלזול בהקפדה ודקדוק בהלכה. אם רב הקהילה אינו עומד בדרישות ההלכתיות הבסיסיות, מה יגידו אזובי הקיר? זאת ועוד, אפשר שיהיו אנשים בקהילה שגילוי העובדה שהרב שכח לספור ספירת העומר, יביא אותם לזלזל ברב ובדברים שהוא אומר ולהתקשות לשמוע תורה מפיהו. אני יכול לדמיין את האיש שיאמר לעצמו – אם הרב שכח ספירת העומר, הוא מן הסתם שכח באותו ערב גם תפילת ערבית, מה שאומר שגם לא אמר קריאת שמע ורב שאינו מקיים מצוות יומיומיות פשוטות שכאלו, אינו ראוי להורות לציבור את הדרך אשר ילכו בה.

ביני לביני תהיתי האם אפשר להתבונן במצב הזה גם באופן אחר – שמא יש בקהל גם מי שעשוי לפרש את המצב באופן הפוך לחלוטין. מי שישמח לגלות שגם רבנים טועים או שוכחים לפעמים, שתקלות קורות לכולם ואף על פי כן אין להרפות ידיים או לפרוק עול. האם ייתכן שישנם כאלו שהגילוי המפתיע שהרב שכח לספור ספירת העומר באחד הימים, יקרב אותם דווקא אל הרב ואל תורתו משום שהוא ייחשב בעיניהם לקרוב יותר לעולמם ולחייהם, ושדווקא הדמות של רב שאינו נכשל או שוכח לעולם נתפסת בעיניהם כרחוקה ומנוכרת?

יש לדיון הזה צדדים לכאן ולכאן וקשה להכריע בו נחרצות. אך ברמה האתית, יש בו משהו מעט צורם ומפריע. לכל שואל אחר באותו מצב, היה אותו רב עצמו משיב שיש לספור מכאן והלאה בלא ברכה. יש בעיני טעם לפגם בכך שרב אינו מחיל על עצמו את הכללים על פיהם הוא מורה לבני קהילתו. ואף שיש הצדקה טובה לדבר, הסטנדרט הכפול הזה הוא מדרון חלקלק ומסוכן.

אני מניח שאמשיך להרהר בשאלה הזו. כמה טוב שאצלנו בקיבוץ לא נהגו לכבד את הרב באמירת ספירת העומר…

(פסח תשפ"ב)

הפוסט הרב ששכח לספור ספירת העומר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט הנני מוכן ומזומן לקיים… מצוות עשה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.