מגילת רות פותחת בפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים". על פסוק זה מוצאים אנו דרשת חז"ל מעניינת: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ויהי בימי שפוט השופטים"? דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך, אומר לו [בעל הדין] : טול קורה מבין עיניך; אמר לו [השופט]: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, אמר לו [בעל הדין]: סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם". איפה קיימת אותה ה"קורה" שמזכיר בעל הדין כנגד השופט? האם היא נמצאת רק בדמיונו של הנשפט? או שה"קורה" נמצאת באמת והשופטים אינם ישרים ואינם רואים אותו? מי מחליט מה נכון? מי הוא אזרח טוב נאמן שממלא את חובותיו האזרחיים ומי הוא בוגד?

נראה שאנו נמצאים בכאוס שהולך ומתעצם. כאילו לאף אחד אין את הזכות לקבוע מה הם הגבולות או שכל אחד קובע מה הם הגבולות עבורו. במצב כזה מתעוררת השאלה – מי רשאי לשפוט נכונה את המאורעות? האם יש בכוחנו להסיק את המסקנות הנכונות ממה שרואות עינינו? האם יש לנו את הנתונים הדרושים לשיפוט הולם? נראה כאילו שכל צד מקפיד לא להתייחס לנתונים האמיתיים, ממילא אין שום סיכוי שהוא יגיע לשיפוט נכון. כל צד חושב שהצד השני מגשש באפלה או מוביל את כולם לשם. מה המסורת האתיופית יכולה ללמד אותנו?

מצוות "עגלה ערופה" היא למעשה טקס, המתקיים במקרה שגופת אדם הרוג נמצאה בשדה ולא ידוע מי רצח אותו. "כי ימצא חלל באדמה… נופל בשדה לא נודע מי הכהו". במקרה כזה התורה מצווה שזקני העיר הסמוכים לגופת הנרצח מתכנסים עורפים עגלה ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". המשנה בסוטה מעלה תמיהה: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?!". מדוע מצווה זאת, הכתובה במפורש בתורה, לא קיימת עוד? עונה על כך פרופ' ליבוביץ: "האשמה רובצת על הציבור ולכן נערך טקס מחריד ורב רושם כדי להביא ללבם של בני אדם". והנה, בערך כ-1,500 שנה לאחר שניתנה מצוות עגלה ערופה חכמים מבטלים מצווה זאת "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה". מדוע חכמים מעיזים לבטל מצוה מהתורה? אומר ליבוביץ: "הטקס הדתי הזה הוא משמעותי בחברה בה רצח הוא דבר מתועב ומקרה חריג. במחברה שהיא מקולקלת במהותה והרצח שכיח בה, אין טעם להעמיד פנים כאילו אנו מזועזעים מהמקרה רצח שלא הצלחנו לפענחו… בחברה מתוקנת שבה הרצח הוא דבר חריג יש להגיב בעגלה ערופה על רצח שלא פוענח. אבל, אם החברה מקולקלת אין טעם בכל הטקסים האלה, יש משום צביעות בטקס זה בחברה שכזאת".

אפשר להבין את ההיגיון והטעם בדבר, אבל, מי לוקח אחריות עכשיו? מי יגיד לנו מה נכון ומה לא נכון? מה עושים בחברה שאינה מתרגשת ומזועזעת ממקרים שאמורים לזעזע? פניתי לקס מנטוסנוט אלי וונדה – האם יהודי אתיופיה קיימו את מצוות עגלה ערופה? ציפיתי ממנו לתשובה חיובית, אבל הוא ענה: "מצווה זאת לא הייתה ידועה באתיופיה". הקשתי:  'אבל זה כתוב בתורה'. הוא השיב: "נכון, זה כתוב, ובכל זאת לא קיימנו את המצווה הזאת. יכול להיות שפעם היה, כי זה כתוב בתורה, אבל כאשר הגיע השלטון אז זה עבר מאחריות החברה לאחריות של השלטון".

תשובותיהם של ליבוביץ והקס מנטוסנוט מעלות שאלות כבדות משקל. באיזו תודעה אנו נמצאים? בתודעה של הטלת אשמה או בתודעה של לקיחת אחריות? מצד אחד, הייאוש של החברה האזרחית לקחת אחריות הוא שמעביר את תחום האחריות השיפוטית לזקני העיר, לשלטון ולממשלה. מצד שני, ייאוש של החברה האזרחית מזקני העיר, מההנהגה, הוא שמביא את האזרחים לקחת את האחריות בידיים – אם אין אני לי מי לי?

ואנו, אנה נלך? התורה מציעה לנו, כפי שהיא עדיין משתקפת אצל יהודי אתיופיה, את האשמה הקיומית. במצב זה האדם אינו מתחיל מנקודת האפס. האדם, בלשונו של פרופ' אבי שגיא: "מושלך לתוך היסטוריה, תרבות וסביבה שבה לא בחר. הוא מושלך לתוך שפה ומנהגים, זיכרונות, מיתוסים ונורמות ערכיות המתוות את דרכו… אדם נולד יהודי, גרמני, וכדומה, הוא נולד לתוך מציאות ולא בא 'מן הים'". פרופ' ליבוביץ מבקש מאיתנו להיות כנים עם עצמנו. עלינו לגלות אחריות לתיקון סדרי החברה הפגומים שהביאו אותנו למצב זה. קס מנטסנוט מלמד אותנו דווקא מתוך אחריות ואמון הדדי להרפות מן הבעיה ולאפשר לזקני העיר, לשלטון, לממש את אחריותו בהשתתת סידרי חברה תקינים. אני תקווה שנצליח למצוא את האיזון בין אחריות החברה לאחריות המדינה. שנצליח לזהות איפה קיימת אותה ה"קורה" שמזכיר בעל הדין כנגד השופט. האם היא אכן רק בדמיונו של הנשפט?

(שופטים תשפ"ג)

הפוסט מדוע לא קיימו את מצוות עגלה ערופה באתיופיה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אסור שנמצא עצמנו חס ושלום כמשרתי הרשע הנורא בעולם

חלק בלתי נפרד ממאבקה של התורה בשפיכות דמים, שפרשת השבוע ובעיקר עניין עגלה ערופה עוסק בה, קשור גם באיסור מכירת נשק. כבר בימים קדומים ההלכה הבחינה בין האיסור המקיף של מכירת נשק – "אסור למכור לגוים כל כלי המלחמה, ואין משחיזין להם את הזיין, ואין מוכרין להן לא סכין ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל ולא עששיות של ברזל הינדואה ולא דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש), לבין ההיתר למכור כלי נשק המיועדים להגנה: "אבל מוכרין להן תריסין שאינן אלא להגן" (שם). ההלכה גם הכירה בצורך למכור נשק מאינטרסים הנוגעים לעם ישראל: "…ומותר למכור הזיין לחיל של בני המדינה מפני שהן מגינין על ישראל", וכדו'. אנו למדים כי כבר בעבר היה ברור כי מדובר בסוגיה סבוכה מאוד. מחד גיסא, העובדה כי בנשק ישראל נרצחים בני אדם שאינם נמצאים כלל במעגל הלחימה היא חרפה גדולה, ולא ניתן להתחמק מהאחריות כלפיה; מאידך גיסא, מדובר לעתים בצורך חיוני, ובאינטרסים חיוניים לאומה הישראלית.

כמו כל סוגיה, בעולם בו אנו חיים התמונה היא סבוכה הרבה יותר. מדינת ישראל חייבת לייצא נשק וטכנולוגיות: כדי להתקיים, כדי לפתח את היכולת הביטחונית שלנו שבלעדיה אין לנו קיום, בשל אינטרסים בינלאומיים וכדו'. מאידך גיסא, מדובר בתחום שהוא מהבעייתיים ביותר מבחינה מוסרית תורנית, וזאת בשל ארבע סיבות: העובדה שהיצוא הזה נאסר בהלכה, במוסריות, באנושיות וכדו', מכוח העובדה שהוא משמש פעמים רבות לרצח של ממש; העובדה שמעורב כאן כסף גדול, ובכל מקום שמעורב ממון רב – נמצאת גם ההשחתה הקשורה בו, כפי שהתורה מלמדת בפרשתנו בסכנת ריבוי הכסף והזהב של המלך; העובדה שיצוא נשק, גם המותר שבו, מתנהל במסתרים ובמחשכים, דבר המונע ביקורת וחשיפה לאור השמש, והמסתרים הם הקרקע הפורייה ביותר למעשי עוול ורשע; והעובדה כי סוחרי הנשק הם בדרך כלל בעלי עוצמה אדירה, רקע ביטחוני, כוח השפעה על הגופים המאשרים וחלק מהדלת המסתובבת. כל אחד מהנימוקים האלה לבדו, ובוודאי שכולם ביחד, כורים את הבור העמוק ואת המדרון שאליו מתדרדרים אט אט.

ועדות הפיקוח של משרד הביטחון ומשרד החוץ מתרכזים בעיקר בהקשרים של זליגת טכנולוגיות ובעיות ביחסי החוץ. אולם הקול התורני חייב להישמע כאשר אנו עוסקים בהיבטים המוסריים והאתיים של איסור שפיכות דמים, כפי שנפסק ברמב"ם. לא זו בלבד, אלא שאמונתנו העמוקה היא שכאשר פועלים חס ושלום בחוסר מוסריות, ונשק או טכנולוגיות מיוצאות למקומות שאסור להם להימצא – בסופו של דבר הדבר פוגע גם באינטרסים של העם היהודי ומדינת ישראל, ומה שנראה בהתחלה כצורך חיוני נחשף כחרב פיפיות.

אנו חייבים אפוא להיות אלה התובעים את הכנסת השיקולים התורניים והמוסריים לסוגיה זו, כדי ללכת בדרכה של תורה, ובדרכה של אנושיות, לא למצוא את עצמנו חס ושלום כמשרתי הרשע הנורא בעולם והעושים רווחים ממנו, בד בבד עם החשיבות העליונה של קיומנו, ביטחוננו וצדקת דרכינו.

(שופטים תשפ"ב)

הפוסט על ייצוא נשק הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בסוף הפרשה אנו קוראים על פרשת עגלה ערופה – עגלה שיש להרוג בנחל אם נמצא אדם נרצח ואין יודעים מי רצח אותו. במצוות עגלה ערופה מתארת כמה פעולות לא שגרתיות; הזקנים צריכים לצאת מירושלים כדי למדוד את המרחק ממקום הימצאו של החלל אל העיר הקרובה, עליהם לקחת עגלה שטרם ילדה, להוריד אותה אל נחל איתן, שם תיערף ולאחר מכן ירחצו הזקנים את ידיהם בנחל ויכריזו "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה" (שם, כ"א ח'). מהו הרעיון שעומד מאחורי עריפת עגלה זו?

רש"י במקום "אל נחל איתן – קשה שלא נעבד", וממשיך "וערפו – …אמר ד' תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות". עגלה הנערפת, אשר עדיין לא המליטה ולא נתנה חלב, מעוררת את תחושות האנשים על ההפסד וההחמצה שבהריגתה. מכאן ניתן להבין את טעמה של המצווה, הרוג אשר לא נודע מי הכהו, מבטא זלזול בקדושת ערך חיי האדם. דבר זה עלול לחלחל בחברה ולהביא לזילות קדושת חיי האדם. לכן התורה מצווה אותנו לעסוק עסק רב עם הדיינים ולמדוד מהי העיר הקרובה לחלל, בהנחה שכל זה יביא בעקבותיו תחושה חזקה יותר של ההחמצה האיומה באובדן חיי אדם ומתוך כך יבואו לידי הכרה בקדושת ערך חיי האדם.

חז"ל במשנה תמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח, "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?!". חז"ל, סבורים כי עריפת העגלה איננה כנגד הרוצח אלא כנגד ראשו של הנרצח, (סוטה מ"ו, ע"ב). העגלה הינה, "עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל". והנחל הינו, "נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". תיאורים אלו מדגישים את משמעותו של המוות אשר מביא לקטיעה של החיים בטרם מומשו. כשם שהעגלה תיערף בטרם עלה עליה עול והנחל לא יממש את ייעודו וייזרע, כך אותו נרצח הלך בטרם עת ולא יממש את כוחות החיים שהיו טמונים בו.

ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים מתבצעים ללא אשפוז.

בשנים האחרונות פיתחו באמצעות קרני הרנטגן הממוקדות פעולה לא-פולשנית לטיפול בנגעים ובשאריות של גידולים וגרורות. גם את גלי הרדיו רתמו לשימושים נרחבים ברפואה והיום ניתן למצוא הליכים לא פולשניים לטיפול בכאבי גב.

אורות התשובה הוא ספרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהיה מקימה ורבה הראשון של הרבנות הראשית ונפטר בג' אלול תשצ"ה, 1935. כבר בפרק הראשון של 'אורות התשובה' מצויים כמה מיסודות מהפכת התשובה שהרב קוק מחולל. הרב קוק מחדש כי ישנה תשובה טבעית- גופנית, שבה אנחנו למדים איך לספק לגוף תנאים טובים יותר להתחדשות ולבנייה. ע"י אספקת מזון איכותי יותר שמתאים לגוף ולמערכת העיכול שלנו, אנו מחזקים את המערכת החיסונית שלנו. תשובה שכלית אמונית, תודעתית, שבה אנחנו למדים איך לספק לנפש שלנו תנאים טובים יותר להתחדשות ולבנייה רוחנית, ע"י אספקת מזון רוחני איכותי יותר.

התשובה הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע וחוקי המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה, הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם.המדיצינה (=הרפואה) עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו ,ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית, עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים מהרסי הגוף וכחותיו.

לפיכך, מעבדות המחקר של מדע הרפואה, הן בתי המדרש של התשובה הגופנית, והרופאים, הם הם ה'מחזירים בתשובה' זו. "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", היא אבן יסוד ביהדות, שבגלל טרדות היום יום אנחנו שוכחים אותה לפעמים. רבים  מאיתנו, גם אלה המוגדרים כדתיים, צריכים  לעבור תהליך של חזרה בתשובה גופנית. הרב קוק כותב שכשחוזרים אליו, חוזרים בעצם אל עצמנו.

(שופטים תשפ"ב)

הפוסט התשובה המדיצינית- טיפולים מחליפי ניתוח הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.