מעניינת העובדה שאנו מציינים את ניצחון המקבים בכ"ה בכסלו, עם כניסתם למקדש וטיהורו. בפועל, מלחמות המקבים נמשכו עוד זמן רב לאחר מכן. מבחינה צבאית הייתה אפוא עוד עבודה רבה, אך הנרטיב שנשמר לדורות התקבע סביב המקדש. את התופעה הזו ניתן לראות גם בציון החג באמצעות החנוכייה-מנורה והדהוד נס פך השמן. מדוע זה מה שאנו זוכרים בחג הזה?

אולי יש ללמוד מכאן על מושג הניצחון. המושג 'ניצחון' בא משורש נ-צ-ח, ומשמעו השגת הישג נצחי, בר קיימא, כזה שמשנה את פני הזירה ומעצב תנאים אזוריים חדשים. קרב צבאי – חשוב ככל שיהיה – יכול להביא הישג בשדה המערכה אך לא בהכרח לעצב תנאים אזוריים חדשים. אם לאויב עדיין יש רצון וגם יכולת לפגוע בנו, אולי הכרענו אותו בשדה הקרב אבל לא שינינו את המציאות באופן קבוע. כך אירע בכל המבצעים של השנים האחרונות בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון. היכינו בחמאס ובחיזבאללה מכות קשות, אבל לא שינינו באופן אסטרטגי את היחסים בינינו. ההישג הצבאי העניק לנו לכל היותר כמה שנים של שקט עד למערכה הבאה.

מה הופך אפוא הצלחה צבאית לניצחון? התשובה איננה טמונה בשדה הקרב אלא במעגלים רחבים יותר. אם לקחנו את הניצחון בשדה הקרב ועיצבנו לאורו את מערכת היחסים בינינו ובין אויבינו בצורה חדשה, שונה מכפי שהיה קודם, אפשר לדבר על ניצחון – על שינוי בר קיימא במציאות. ככל שהשינוי יהיה עמוק ורחב יותר, כך הניצחון יהיה גדול יותר. ואם שינינו את המציאות בצורה כזו שהאיום לא יתקיים יותר, הרי שזהו ניצחון מוחלט. את הניצחון המוחלט אפשר להשיג באמצעות השמדת כל האויב, עד שלא תהיה לו יכולת או בחינוך מחודש שלו, עד שלא יהיה לו כל רצון לפגוע בנו.

לפי זה, במלחמת השחרור, הצגנו ניצחון כי הקמנו מדינה ששינתה את המזרח התיכון כולו. במלחמת ששת הימים גם השגנו ניצחון, שכן מדינת ישראל יותר מהכפילה את שטחה. עם זאת, זה לא היה ניצחון מוחלט, שכן למרות ההסדרים המדיניים שבעקבות ההכרעה הצבאית, מדינת ישראל עדיין לא הסדירה את מעמד השטחים ביהודה ושומרון ולא גיבתה את החזקתה בשטח בשינוי דעת הקהל העולמית (כפי שנעשה ביחס לגולן למשל). חוסר זה מלווה אותנו עד היום ויוצר לנו בעיות לא פשוטות.

מלחמת יום הכיפורים כללה ניצחון צבאי, אבל האם היה יצרה סדרים חדשים ברי קיימא? אולי מבחינה זו שהיא הביאה את הסכמי השלום עם מצרים שנים לאחר מכן. בכל מקרה, בנרטיב שהתקבע אצלנו הכישלון נצרב יותר מהניצחון. כך גם לגבי מלחמת לבנון הראשונה. למעשה, מאז ששת הימים קשה לחשוב על מלחמה שהשגנו בה ניצחון דרמטי. גם אם היו הישגים מרשימים בשדה הקרב, לא נרשם עד כה מהלך מדיני ואסטרטגי ששינה באופן דרמטי את מעמדנו באזור.

מהבחינה הזו, עשויה מלחמת 'חרבות ברזל' להוות תקדים חשוב. קריסת ציר הרשע, נפילת סוריה והתמוטטות חיזבאללה וחמאס, עשויות לבשר ניצחון עבור ישראל. ואולם, הפגיעה האנושה בהם תיחשב ניצחון אך ורק אם הדרג המדיני ידע לתרגם את ההצלחות בשדה הקרב להסדרים אזוריים שישנו את המצב האזורי באופן בר קיימא. נזכור שחיזבאללה עדיין קיים וכך גם חמאס והמשטר האיראני, וגם בסוריה איננו יודעים כיצד יתנהלו המורדים מולנו. אי אפשר לחגוג אפוא עדיין את נפילתם כל עוד ישראל לא חוללה שינוי אזורי, בדמות הסכם עם סעודיה, חיסול הגרעין האיראני ועוד. הדבר דורש חשיבה אסטרטגית ופעילות מדינית רחבה. זה מה שיקבע אם ניצחנו או לא.

נקודה נוספת שיש לטפל בה היא דעת הקהל. סגירת משרד ההסברה ופיטורי המסביר הלאומי במהלך המלחמה הם חטא בל נסלח. חשוב להשקיע מאמץ ואנרגיה בהסברה ובהשפעה על דעת הקהל הבינלאומית בהכשרת ההישגים של ישראל. גם זהו חלק אינטגרלי בניצחון.

אם נשוב לחנוכה, נוכל להסביר לפי זה מדוע אנו מציינים דווקא את טיהור המקדש כנס החנוכה. עם כל החשיבות שיש לניצחון בשדה הקרב, מה שקובע את הניצחון הוא השינוי שהתחולל במרחב האזורי, וזה התבטא דווקא בטיהור המקדש (כמו שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים). לכן, זהו הנרטיב שהתקבע. זהו הניצחון.

הפוסט ניצחון: חלק ג' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על כן, חשוב לאחוז במושג הניצחון אך גם חשוב להבין אותו. וכצעד ראשון לכך, אבקש להבחין בין מבצע צבאי ובין מלחמה. כשנבין את ההבדל ביניהם נוכל להתחיל להבין מהו גם ניצחון.
מלחמה היא רצף של מבצעים צבאיים, ובכל זאת יש הבדל יסודי ביניהם. מבצע מוגבל למאמץ הצבאי. מי שמופעל בו הוא בדרך כלל חלק מסוים מן הצבא והוא מכוון להשיג תוצאות נקודתיות בשדה הקרב כדי לשפר עמדות, להשיג מידעים וכו'. כשמדובר במבצע צבאי אנו לא מדברים על ניצחון, אלא על הישגים. אם המבצע השיג את המטרות שהקצו לו המפעילים שלו, הרי שיש כאן הישג צבאי.
מלחמה שונה ממבצע צבאי בכך שהיא מערבת גופים רבים. במלחמה, לא רק הצבא מופעל ומגויס, אלא כל מערכות המדינה. המשק כולו עובר למצב חירום ומכוון כולו למאמץ המלחמתי. מערכות שבשגרה מושהות בחלקן או במלואן כדי לאפשר את המערכה הכוללת. השיח הציבורי מרוכז בענייני המלחמה לבדם (והדבר ניכר במהדורות החדשות שמשתלטות על לוח השידורים).
הבחנה זו חשובה כדי להבין את מושג הניצחון. אם מלחמה מערבת את כלל גופי המדינה שמוכוונים כולם למאמץ המלחמתי, הרי שכדי להשיג ניצחון עלינו להתייחס לכלל המערכות. אם הצבא ישיג הכרעה בשדה הקרב אך מערכות המדינה האחרות, כמו הכלכלה או המעמד הבינלאומי יקרסו, גורל המדינה עדיין יועמד בסכנה ולא יהיה כאן ניצחון. אם דעת הקהל העולמית לא תכיר בהישגים הצבאיים אלא תראה בהם פשעי מלחמה, אף ניצחון לא יהיה בר הישג.
מפתיע אולי לראות שמי שהבין זאת היטב היה אביו של ראש הממשלה נתניהו, פרופ' בן ציון נתניהו. כך ציטט אותו בנו, בספר האוטוביוגרפי שלו: "בעולם המודרני אי אפשר להגן על ניצחון צבאי ללא ניצחון מדיני; אי אפשר להגן על ניצחון מדיני ללא ניצחון בדעת הקהל; ואי אפשר לגייס את דעת הקהל בלי לפנות לחוש הצדק שלו". הדברים נאמרו בשנת 1974 והם נכונים גם היום. כל זה מנוגד לקולות שנשמעים היום דווקא מתוך מחנה הימין, שמזלזלים בדעת העולם ובדיפלומטיה הבינלאומית. זהו עיוורון שמרחיק אותנו מהניצחון.
על מנת להשיג ניצחון, צריך אפוא להרים את המבט מעבר לשדה הקרב ולחשוב רחב על ההישגים שלנו. יש ממדים גבוהים בהרבה מההישגים בשדה הקרב: יש מרכיבים מדיניים, דיפלומטיים, כלכליים, אסטרטגיים ועוד. כל אלו רכיבים שאי אפשר שלא להתייחס אליהם. בעניינם נמשיך לדון בטור הבא.

הפוסט לא רק בשדה הקרב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אולי עכשיו, אחרי שהגענו להסדרה בצפון, ורוחות של עסקה נושבות גם מכיוונה של רצועת עזה, אפשר להתחיל לחשוב על מושג ה'ניצחון'. להזכירנו, ראש הממשלה נתניהו התבטא לא פעם ולא פעמיים בזכות הניצחון המוחלט שאנו עומדים להשיג או שאנו עומדים כפסע ממנו. שרי ממשלה חזרו ואמרו שאסור להפסיק במלחמה 'עד הניצחון', והשדרן ינון מגל אפילו הוציא כובע עם הכיתוב Total Victory.

האם מישהו ידרוש כעת מכל אותם דוברים דין וחשבון על ההתבטאויות הללו? שלא יובן לא נכון, אינני טוען שההסדרה בצפון לא הייתה נכונה. ייתכן שזה היה הדבר הנכון לעשותו, בין היתר מתוך שיקולים אסטרטגיים רחבים. מה שאני מבקש להרהר בו זה האם ההסדרה הזו עולה בקנה אחד עם מושג הניצחון, שביקשו למכור לנו. נכון, חיזבאללה נפגע קשות. נסראללה חוסל. ועדיין – אזרחי לבנון שבים לבנות את בתיהם מאות מטרים מהגבול הצפוני, וביניהם יכולים להסתנן מחבלי חיזבאללה. ראשי הרשויות בצפון טוענים שהם אינם חשים ביטחון לנוכח המציאות הזו. האם זהו הציור שדמיינו כל אותם אלו שדיברו על 'ניצחון'? סביר להניח שלא. האם מישהו ידרוש כעת הבהרות מאותם אלה שהבטיחו זאת? אני מניח שגם התשובה לשאלה הזו שלילית.

המציאות הזו דורשת לשבת בנחת ולהרהר במושג הניצחון. מהו ניצחון? מה באמת ציפינו להשיג במערכה בצפון?

בתקופה העתיקה לניצחון היה ביטוי ברור. כאשר ממלכות נלחמו אלו באלו, הריגת המלך (או מנוסתו משדה הקרב) ביטאה את העובדה שהצד שהרג אותו ניצח ניצחון מוחלט. ביטוי אחר לניצחון היה כיבוש שטח. מי שהצליח לאחוז בשטח ולסלק ממנו את השליט הקודם, ניצח.

בעידן המודרני דברים השתנו. שדה הקרב הפך לזירה מורכבת בהרבה. מבנים פוליטיים השתנו. הניצחון המוחלט האחרון שידעה האנושות היה אולי ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. היטלר מת. ברלין נכבשה. אבל לא זה היה סוף הניצחון. הניצחון המוחלט התבטא בכך שהאידיאולוגיה הנאצית חוסלה. החברה הגרמנית (ברובה הגדול) השתנתה. הנאציזם נתפס אצלה ככתם שחור, שאין היא מעוניינת לשוב אליו עוד.

מאז, קשה לחשוב על מלחמה בעולם המערבי שהסתיימה ניצחון מוחלט. מדוע? בואו נחשוב על המקומות שבהם אנו משתמשים במושג הניצחון. זה בעיקר בתחרויות ספורט ובבחירות. המשותף לשני העולמות הללו הוא שהזירה ברורה. בספורט יש מגרש מוגדר, וכך גם הבחירות נעשות באזור מוגדר מראש. בשני המרחבים הללו כללי המשחק ברורים ומקובלים על שני הצדדים. מי שאינו מקבל כללים אלה לא יכול להיות שותף למשחק. ומעל הכל – בשני המרחבים הללו יש שופט שמכריז על המנצח, והכרזה זו מקובלת על שני הצדדים כאקט המסיים את המערכה.

המלחמות בימינו שונות. אם פעם הזירה הייתה ברורה, כיום המלחמה מתפרשת על זירות רבות. יש את שדה הקרב, אבל החזית נפגעת גם מטילים ארוכי טווח. האויב מנסה לפגוע בנו במקומות שונים בעולם (שגרירויות, אזרחים שנוסעים למדינות אחרות), ויש כמובן גם את מרחב הסייבר, שהוא זירה משמעותית לפגיעה. גם דעת הקהל העולמית, האו"ם ובתי הדין הבינלאומיים, הם זירת קרב. והדבר מקרין גם על המישור העסקי. חברות יכולות למשוך השקעות ולעשות אמברגו על אחד הצדדים. גם זו זירה.

ומה בדבר חוקי המשחק? הם כבר מזמן אינם מקובלים על כולם. המאבק בטרור העולמי וברפובליקה של איראן אינו מאוזן. בעוד מדינות המערב כפופות במידה כלשהי לחוקי המלחמה הבינלאומיים, ארגוני הטרור מבצעים פשעי מלחמה בלי למצמץ. המוות, עבור רבים מהם, איננו כלל מהווה איום או סימן לכישלון אלא הוא נתפס כמקודש. כיצד אפשר לנצח מי שאוחז באידיאולוגיה הרסנית שכזו?

ומעל הכל, מיהו השופט כיום? מי מכריז על הצד המנצח? כיום, אין מי שבסמכותו לקבוע זאת. מציאות זאת מובילה לכך שיכולה להיות מלחמה שבה שני הצדדים יכריזו על עצמם כמנצחים. יתרה מכך, יכולה להיות מלחמה שבה צד אחד ינצח ובכל זאת הוא ירגיש מובס, בעוד הצד המפסיד יראה עצמו כמנצח. קחו את מלחמת יום הכיפורים לדוגמה. צה"ל 'ניצח' לבסוף ניצחון הרואי. ובכל זאת, בתודעה הציבורית בישראל המלחמה הזו נחרתה כהפסד.

כל זה מביא אותנו למסקנה שקשה מאוד לדבר על ניצחון במלחמות שאנו מנהלים כיום, ודאי שלא על ניצחון מוחלט. מי שמכר לציבור שאם רק נחסל את סינוואר או נסראללה נשיג ניצחון, טעה והטעה. הניצחון הוא מושג מורכב וגדול מכך. אך מהו? על כך נמשיך לדון בטור הבא.

הפוסט ניצחון יש בעיקר בספורט הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דמעות עלו בעיניי כשראיתי את חיילינו מפנים את התושבים משם בהתנתקות. קשה היה לראות את הדחפורים עולים על הבתים והורסים את כל מה שהמתיישבים בנו שם במשך עשרות שנים. נזכרתי במוצב האורחן שהתפוצץ עלינו ברצועה בעקבות מנהרת טרור שנחפרה מתחת לרגלינו, ואת המפקד שלי, רועי ניסים הי"ד, שנהרג שם. לא הבנתי אז את ההתנתקות, ועד היום אני לא מבין אותה. היא הביאה רק הרס ואובדן.

אני תפילה שיבוא יום ונשוב לשם. הלוואי שנזכה שוב להתגורר בחבל הארץ היפהפה הזה, הריביירה של ישראל. אבל לא עכשיו. לא כעת. ולא בדרך הזו, כשחיילינו עוד נלחמים והחטופים נחנקים במנהרות.

המלחמה בעזה ובלבנון עוררה אצל רבים בציונות הדתית את החלומות הגנוזים ליישב את כל שטחי ארץ ישראל. פוליטיקאים מדברים באופן גלוי על החזון ליישב את רצועת עזה. אף קמה תנועת התיישבות לעיסוק בכך. כנסים נערכים. ודניאלה ווייס, שמנצחת על כל האירוע, סיפרה בשידור חי שמאז פרוץ המלחמה היא מבקרת בתוך הרצועה מדי שבוע.

שני נימוקים מרכזיים עומדים מאחורי הרצון להתיישב בעזה: האחד, נימוק ביטחוני. הטענה היא שהתיישבות ברצועה תהווה מכת ניצחון עבור חמאס ואות אזהרה למי שיעז להתעסק איתנו; השני, נימוק אידיאולוגי. יש רצון ליישב את ארץ ישראל השלמה, והמלחמה היא הזדמנות לחזור לרצועה. אלא שהנימוקים הללו מוטעים, ולמצער לא חכמים. לא זו הדרך להתיישבות בארץ ישראל.

יש שחושבים שאנחנו עדיין בשנות ה-50 וה-60, אז המלחמות שלנו היו מלחמות של כיבוש שטח. אבל למעלה מ-55 שנים חלפו מאז. מלחמות ישראל אינן נעשות כבר על שטח, אלא על הרתעה ועוצמה צבאית. מולנו עומדים ארגוני טרור, לא מדינות (איראן שמממנת אותם לא גובלת איתנו). כל זה משנה את אפיון הלחימה. אם נגרש אזרחים, שאינם עוסקים בטרור באופן ישיר, ונתיישב במקומם, נפר את הדין הבינלאומי. מעמדנו בעולם וגם בקרב מדינות האזור יידרדר עוד יותר. גם לא ברורה לי ההצדקה המוסרית והתורנית לגרש תושבים מבתיהם. פעילי טרור – ודאי. אך אזרחים, שלא ברור תפקידם במלחמה (כל עוד לא ברור שהם שותפים לפשעים, יש להם חזקת חפות) – מניין ההיתר לקחת מהם את בתיהם?

אם רוצים להעניש את חמאס בלקיחת שטח, אפשר לעשות רצועת ביטחון, כפי שהציעה תוכנית האלופים. אין צורך להתיישב שם לשם כך. כך נופל הנימוק הביטחוני. ובאשר לאידיאולוגי – צריך להיזהר לא לדחוק את הקץ. הניסיון להגשים חלומות טרם זמנם עלול להתגלות כהרסני.

אבינו יעקב יצא מארץ כנען לחרן. זה לא מובן מאליו שהוא יוצא לגור בחוץ לארץ, לאחר שהארץ הובטחה לסבו אברהם. עוד יותר לא מובן מאליו שא-לוהים מתגלה אליו ואומר לו אותם דברים שאמר לאברהם בצאתו מאור כשדים. פרופ' יונתן גרוסמן הראה שיעקב למעשה התחיל כאן מחדש את מפעלו של אברהם. הסיפור חזר לנקודת האפס.

מדוע? התשובה פשוטה ומאיימת. כי משפחת יצחק לא הצליחה לשבת יחד בארץ. יעקב ועשיו הסתכסכו ועשיו איים להרוג את יעקב. וכשאחים שונאים, אחד מהם צריך לעזוב. הפעם זה היה יעקב. אי אפשר לרשת את הארץ כשאין לכידות. עם ישראל קודם לארץ ישראל. ועם ללא ייעוד וללא דרך, לא יוכל גם להתיישב בביטחון בארץ. ארץ ישראל היא השלב הסופי בבניית החזון היהודי. לא הראשון. לכן, נדרש יעקב להתחיל את הסיפור מראשיתו. לכן, גם הוא וגם בניו ירדו למצרים בעקבות מכירת יוסף. כשאנו לא יודעים לחיות יחד, אנו יוצאים מן הארץ.

זה מוביל אותי לטעם המרכזי המתנגד להתיישבות ברצועה. עם ישראל לא נמצא במקום הזה. יש בינינו מחלוקות עמוקות על עניינים כה יסודיים בקיום שלנו, שהתיישבות בעוד חבל ארץ לא תפתור אותן אלא רק תעמיק אותן. ואז, במקום שלום נקבל עוד סכסוכים ועוד מריבות בתוכנו. וזהו האיום החמור ביותר עלינו.

לכל זמן ועת. עד כמה שאנו בטוחים בצדקת דרכנו, אסור להתעלם מהריאל-פוליטיק, ממעמדנו בעולם וממצבנו הפנימי. מי שעוצם עיניו ומתעלם מזה עלול להמיט עלינו אסון, שנבכה עליו שנים רבות קדימה.

הפוסט התיישבות קודם זמנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במלים אלה תיאר העיתונאי הסרוג קלמן ליבסקינד בטור שפרסם לאחרונה את האתוס שעליו התחנכנו ב'בני עקיבא'. הציונות הדתית היא סוג של גשר בין שני המגזרים הלעומתיים בחברה הישראלית – החילונים והחרדים. היא משלבת בין שני האתוסים המכוננים של שתי חברות הקצה – לימוד תורה מצד אחד, וציונות וממלכתיות מצד שני. מציאות זו הובילה לשאלה האולטימטיבית שתמיד נשאלנו בפעולות 'בני עקיבא': מה היית מעדיף שהילד שלך יהיה – חרדי או חילוני?

אוהה, כמה שעות בילינו בוויכוחים על השאלה הזאת בפעולות חבריא ב' ובשיחות של יום חולין בין החבר'ה. אבל אני מעולם לא אהבתי את השאלה הזאת. זה היה משול בעיניי לשאלה 'את מי אתה אוהב יותר – את אבא או את אמא?'. כל תשובה שניתן כאן תהיה טעות. כמו לבני אדם, הציונות הדתית עומדת של שתי רגליים (ואולי שלוש), ואי אפשר לוותר על אף אחת מהן. הלאומיות והמסורת היהודית הן אבני הבניין של הזהות שלנו. איך אפשר בכלל לחשוב על ויתור על אחת מהן?

אבל כעת, בעקבות המלחמה, הסנטימנט השתנה. איננו מוכנים לוותר על המסורת היהודית, על ההלכה ועל לימוד התורה. אבל רבים מרגישים שכבר אי אפשר לעשות זאת כתף אל כתף עם הציבור החרדי. ליבסקינד הסביר זאת באמצעות משל הבית הבוער. כשאתה בתוך בית שעולה באש, ומחפש מקור מים לכבות את האש כדי להציל את חייך, ויש לך שני שכנים – האחד הולך איתך להביא מים, והשני לא נוקף אצבע כדי לעזור לך, ברור מי השותף שלך ומי לא.

אנחנו במלחמה. חיילים נופלים על הגנת הגבולות וביטחון ערי ישראל. מילואימניקים קורסים תחת נטל השירות המתמשך. המגזר העובד כולו מתחיל לשלם את הוצאות המלחמה העצומות. נקודות המס יוקפאו. נוותר על יומיים הבראה. מיסים יעלו. ואיפה הציבור החרדי בכל האירוע הזה?

הצעירים לא מתגייסים. מילואימניקים לא קיימים. אבל זה הרבה מעבר לכך. על פי נתונים שפורסמו ב'ידיעות אחרונות' לאחרונה, מס ההכנסה הממוצע שמשלם משק בית חרדי בחודש לקופת המדינה הוא 125 שקלים בלבד, פחות מתשלום ועד בית בבניין דירות ממוצע. ככה זה כשרבים מהגברים לא עובדים ומקבלים מלגות/קצבאות, הנשים כמעט שלא משלמות מס, והמון מקבלים הנחות אדירות במס הכנסה ובשאר תשלומי החובה.

אם בכך לא די, השבוע התבשרנו שהכנסת הולכת בשבועות הקרובים לקדם גל חקיקה אינטנסיבי, בעקבות הצטרפות סער לקואליציה, מה שהעניק לה רוב מוצק. אחד החוקים הראשונים שהיא מקדמת זה חוק הרבנים במתכונתו המתחכמת. עיקרו: השר לשירותי דת, ממפלגת ש"ס, יוכל על דעתו (ורק בהתייעצות עם שר האוצר, ללא תלות בו) לממן תקנים בשירותי דת במועצות מקומיות רבות לפי ראות עיניו מתקציב המדינה באופן ישיר. כלומר, הוא לא יהיה תלוי בתקציב המועצה הדתית או  בכל גורם אחר. כל תפקיד שהוא ירצה למנות הוא יוכל לממן אותו ישירות מקופת המדינה. לכאורה, אין מי שמגביל אותו למנות את מי שהוא רוצה היכן שהוא רוצה. נסו רק לדמיין כמה ג'ובים יחולקו בעקבות החוק הזה. וזו דוגמה אחת בלבד.

חוק המעונות עוד יחזור ואולי גם יעבור. ובמפלגות החרדיות עובדים קשה כדי למצוא פרצות בחוק שיאפשרו להם למשוך מימון בצורות שונות ומגוונות לאוכלוסייה שלהם. לא כל הציבור מודע לכך. אבל מי שעוקב אחר הפרסומים של משרדי הממשלה, בשינויי תקנות, רואה זאת בבירור. העולה מכך, שלא די שהציבור החרדי לא נושא בנטל הביטחון באופן ישיר, בגיוס לצבא ובשירות מילואים. גם בנטל הכלכלי הוא פחות שם כתף. ולא רק שהוא משלם פחות מיסים למדינה, הוא גם מוצא דרכים כדי למשוך עוד כסף מהקופה הציבורית כדי לממן את אורחות חייו המתבדלים.

אי אפשר להמשיך כך יותר. איך כתב ליבסקינד (ולא רק הוא)? האיזון הופר. צריך להחליט עם מי אנו צועדים יחד בבניין המדינה שלנו, ומי פשוט לא איתנו. ולהחלטה מי איתנו ומי לא, יש השלכות. והן צריכות להיות משמעותיות, וכמו לכולנו – גם כואבות.

היכן מפלגת הציונות הדתית באירוע הזה? היכן מפלגת עוצמה יהודית, שבה חברים לא מעט חברים מבני הציונות הדתית? היכן חברי הכנסת הציונים הדתיים מן הליכוד ומשאר מפלגות הקואליציה?

הפוסט האיזון הופר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לקראת פתיחת זמן חורף בישיבות בא' מרחשוון, פרסם הרב תמיר גרנות – ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב, תלמיד חכם גדול ומוערך, ואב שכול מהמלחמה הנוכחית – סרטון חד ונוקב, שנאמר בקול דואג ואוהב, אשר פונה לבחורי הישיבות החרדים ולרבניהם, ובו הוא קורא להם לקום ולהתגייס. הוא אומר שם את הברור לנו מאליו. בשעת סכנה מוחשית על עם ישראל, כולם עוזבים הכל ובאים לשרת, להציל ולהגן. שום מדרש ושום פלפול לא יכולים לכסות על ההלכה הברורה הזו.

הסרטון הפך לוויראלי. הוא שותף בעשרות קבוצות ווטסאפ, בדפי פייסבוק ובכל אמצעי מדיה ויזואלי. לא מצאתי אחד שלא התרשם עמוקות מדבריו של הרב גרנות, ובכלל מאישיותו המיוחדת שהתבלטה בצורה שבה העביר את הדברים. "הוא צודק", כתבו רבים. "קול ברור וחד", החמיאו אחרים. אבל רבים מאוד החמיצו את הנקודה. הסרטון לא יועד לציונות הדתית. הוא נועד לחדור לליבם של החרדים ולהשפיע עליהם. שפתו של הרב גרנות הייתה שפתם של בחורי הישיבות, לומדי התורה הקדושה. הסרטון הזה נועד להשפיע עליהם; לא לשכנע את הציונות הדתית שעל החרדים להתגייס.

אבל האם זה קרה? האם הסרטון הצליח לשנות משהו?

בתגובות לסרטון פורסמו כמה תגובות של בחורי ישיבה חרדים, שהצהירו שהדברים של הרב גרנות השפיעו עליהם. חלקם הצהירו שהם יתגייסו. אבל מדובר במספר קטן מאוד של תגובות – בודדות בלבד – שאינו מתחיל אפילו לגרד את המספר שעליו הרב גרנות דיבר ושהצבא זקוק לו. אינני יודע כמה בכלל מהציבור החרדי נחשף לסרטון הזה – אני נוטה להאמין שלא מעט, ברור לי שהשפעתו דלה וכמעט שלא מורגשת. הוא אולי הצליח להעמיק סדקים אצל המתבלטים בקצה, אבל על המרכז החרדי ודאי שלא השפיע.

ולמה? קשה לי לכתוב את זה, אבל מהתרשמותי זו האמת. הרב גרנות מציג עצמו בתחילת הסרטון כראש ישיבה ששותפה לאהבת התורה ולדאגה לה, כמו הציבור החרדי. ולדעתי, שם מצויה התהום בין עמדתו לבין עמדת המגזר החרדי. כי בעיני הציבור החרדי, הציונות הדתית לא רק חוטאת בשיתוף פעולה עם החילונים ואימוץ אורח חיים מערבי, אלא שגם התורה שלה לא באמת נחשבת. הציונות הדתית אפילו לא בת שיח בעניינים הנוגעים לחשיבות התורה ולהגנה עליה. מסופקני אם הרב גרנות נספר בכלל אצלם כרב, ודאי שלא כראש ישיבה ששותפה להם בעולם התורה.

הגישה הזו של החרדים זועקת מכל טיעון או רעיון שהם מעלים. באופן מוזר ועקום, הוויכוח על גיוס חרדים מתנהל כאילו אין עוד לומדי תורה מלבד החרדים. כאילו אם הם יתגייסו ויפסיקו ללמוד, לא יהיו עוד לומדי תורה בעולם. מתעלמים מאלפי בחורים צעירים שפוקדים את הישיבות הציוניות ולומדים בה יום ולילה תורה. מתעלמים ממאות מוסמכים לרבנות ודיינות של הציונות הדתית, מרבנים ותלמידי חכמים מופלגים שנמצאים בה. ולא רק החרדים מנהלים כך את הוויכוח אלא גם התומכים בהם, כמו ינון מגל או ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. הדאגה לתורה כאילו מדלגת על הציונות הדתית.

זה כמובן לא חדש. מחידושיו ופסקיו של הראי"ה קוק, המגזר החרדי מתעלם כבר שנים. לראשי ישיבות ותלמידי חכמים סרוגים אין כל סיכוי להעביר שיעור או לקבל הזמנה לקהילה או לישיבה חרדית. אם לא מדובר באינטרס פוליטי או כלכלי, אין סיכוי שגדול חרדי ידרוך בחדרו של גדול ציוני דתי. בעיניהם, הציונות הדתית מחפפת, 'מזרוחניקית' כזו. ואלו עוד הכינויים המעודנים שמדביקים לה. דבריו של הרב אלחנן וסרמן, הי"ד, שהדתי לאומי עובד עבודה זרה בשיתוף, עדיין עומדים בבסיס האידיאולוגיה החרדית. אם יש לציונות הדתית תורה, היא מסוכנת.

לעומת זאת, במסלול הנגדי הנתיב פתוח. הציונות הדתית מעריכה את גדולי התורה החרדים ומצטטת אותם בלימוד ובפסיקה (הרב גרנות מצטט את החזון איש!). ישיבות ציוניות מזמינות רבנים חרדים להעביר אצלן שיעורים. תאמרו שאלו רגשי נחיתות שמלווים את הציונות הדתית מראשית קיומה. תאמרו שזו ענווה. זה לא באמת משנה. היחסים הם חד-סיטריים באופן מובהק.

כל עוד המצב הזה קיים, אין באמת סיכוי לשכנע שם מישהו להתגייס. שוויון בנטל בגיוס יקרה רק אם יפנימו שם גם את השוויון בנטל התורה עם הציונות הדתית. כל עוד זה לא קורה, קשה לראות שמשהו יזוז. זו חומה בצורה שגם סרטון ישר שכל ונוגע ללב של ראש ישיבה ואב שכול ציוני דתי, לא יוכל לפרוץ.

הפוסט שוויון בנטל התורה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בני משפחה וחברים שמשרתים במילואים נקראים כבר לסבב הרביעי והחמישי. מילואימניק לוחם, בן 28, שמשרת ביו"ש, סיפר לי שבעוד שבוע הוא יסיים את המילואים, אבל כבר קיבל צו התייצבות לעוד חודש. איך הוא יחזיק את העבודה; איך הוא יחזיק את המשפחה – הוא לא יודע. אבל אין ברירה. אם הוא לא יהיה שם, לא יהיה מי שיעשה את העבודה.

צה"ל זקוק נואשות לחיילים. זה ברור מעל לכל ספק. האחיזה הצבאית ברצועת עזה הולכת להימשך לאורך זמן, וכך גם לגבי דרום לבנון. מעבר לכך, יש צורך בנוכחות שוטפת ביהודה ושומרון וכעת, בעקבות איומים שכבר הספיקו להתממש, יש גם לעבות את השמירה על הגבול המזרחי עם ירדן. חבר כנסת בכיר סיפר לי לפני כמה ימים כיצד נסע בכביש הבקעה מבית שאן דרומה, ולאורך עשרות קילומטרים לא ראה אפילו ג'יפ צבאי אחד. הוא פנה ללשכת ראש הממשלה כדי להתריע על כך, ולאחר יומיים אכן התרחש שם פיגוע. אין לנו ברירה – בניגוד לקונספציה של טרום 7 באוקטובר, מדינת ישראל זקוקה לצבא גדול שיוכל להחזיק את קווי ההגנה הארוכים שלה לאורך הגבולות. ובשביל זה צריך כוח אדם. צריך חיילים.

מראשית דרכה אחזה הציונות הדתית באידיאל של 'ספרא וסייפא'. היא לא ראתה סתירה בין לימוד תורה לשירות צבאי. להיפך; השירות הצבאי היה עבורה מימוש עליון של צו התורה. שנים התווכחנו עם הציבור החרדי על זה. בעוד אנו אחזנו בדרכו של רבי ישמעאל שדרש להנהיג תורה עם דרך ארץ, הם בחרו בדרכו של רבי שמעון בר יוחאי שסבר שאת ענייני העולם הזה יש להפקיד בידי אחרים.

אבל אם עד היום זה היה בעיקר ויכוח אידיאולוגי, עכשיו כבר אין לנו את הפריווילגיה הזו. גיוס חרדים הפך להיות אינטרס קיומי של המדינה, ובמיוחד של הציונות הדתית הנושאת בעול כבד כל כך. מערך המילואים עלול לקרוס אם לא יתגברו אותו. אני מדמיין מה היה קורה לו לצד האחיין שלי היו מתגייסים אלפי בחורי ישיבות. כבר היום הם היו יכולים לתפוס קווים ולאייש עמדות בחזית ובעורף, לשחרר מילואימניקים לביתם ולמנוע את הארכת השירות הסדיר. אין שום הצדקה שבחור בשיעור ד' בישיבת הסדר, שחזר כבר לישיבה, יגויס למלחמה, ובחור ישיבה חרדי באותו גיל ייהנה מפטור. אין שום סיבה שגברים בני 30 ו-40 יעשו יותר מ-250 ימים מילואים בשנה, ואילו צעירים חרדיים יחיו את חייהם כאילו דבר לא קורה כאן.

מצופה ממפלגה שמתיימרת לייצג את 'הציונות הדתית' לדאוג לכך. אך במקום זאת, הסתבר שהקואליציה מבשלת לנו 'חוק גיוס', שבפועל יאפשר את המשך מפעל ההשתמטות השיטתי של הציבור החרדי. מביך לשמוע את ההסברים שמספקים חברי כנסת ציונים דתיים, כמו רוטמן, סטרוק ואפילו אוהד טל, לתמיכתם בחוק. הם מדברים על פרגמטיות ועל תהליכים. זה שטויות; כסות לדיל הפוליטי שנרקם עם ש"ס. אם אידיאולוגיה ציונית דתית הם כבר לא מייצגים, הייתי מצפה שלפחות היו נאבקים שם עבור האינטרסים הדחופים של הציבור הציוני-דתי. אך גם זה לא נעשה.

על כולנו להתגייס. אם לא למילואים, אז למאבק על הרחבת גיוס השירות לצבא. חוק גיוס שיחוקק כעת יעצב את החיים שלנו כאן עשרות שנים קדימה, ואסור לנו לתת לו לעבור. אם לא עבורנו, אז עבור משפחותינו וילדינו. חובה שמפלגת הציונות הדתית והעומד בראשה יפנימו שאם הם תומכים בחוק הגיוס, זה יהיה גט כריתות לעשרות אלפי מצביעים מהציונות הדתית. גם חברי כנסת ציונים דתיים אחרים מן הקואליציה צריכים להפנים את זה. צריך להבהיר זאת להם באמצעות הצטרפות לעצומות. אפשר לשלוח הודעות לחברי כנסת. מה שחשוב הוא שיישמע קול מחאה אזרחי רחב היקף.

נכון, יש הרבה מה לעשות כדי לטפל במשתמטים חילוניים וכדי לייעל את מערך המילואים, ועדיין לא דיברנו על הערבים. ועם זאת, ברור שככלות הכל יש צורך בחרדים. המסר צריך להיות ברור: ציונות דתית לא תומכת בחוק שמאפשר את ההשתמטות החרדית מהצבא. זה המינימום המצופה ממי שלקח לעצמו את השם של המגזר הנהדר הזה.

הפוסט גט כריתות למי שמתיימרים לייצג אותנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אני רוצה להיעזר במודל הזה של הסוכה כדי לגשת אל דבריו המהפכניים של הרא"יה קוק. לאורך הטורים הקודמים ראינו גישות שונות בנוגע ליחס לחיי החולין. הראשונים דרשו שכל חיי החולין יהיו משועבדים לעבודת ה' האמיתית, שהיא קיום המצוות. החסידות לימדה שאפשר לעבוד את א-לוהים גם במעשים גשמיים אם קושרים אותם לשורשם העליון בא-לוהות. אך שתי גישות אלו מקשות עלינו מאד כשאנו נדרשים במדינת ישראל לעסוק בפיתוח עולם החולין. האם כל שופט/מדען/פועל/עיתונאי ועוד, יכולים לקשור באופן מיידי את כל מה שהם עושים לעבודת א-לוהים? אי אפשר לבנות כך מדינה.

מי שמגיע לעזרתנו בניסוח משנה דתית בעניין הזה הוא הראי"ה קוק. שימו לב לדברים שהוא כותב במאמר קצר הנושא את השם 'בכל דרכיך דעהו': "בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם: כשהוא עוסק בתפילה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת ענייני תפילתו וכוונה רצויה באמונת הלב באותם העניינים של תפילתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים… וכשהוא עוסק בתורה, יידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטיב, ובה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו.

וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית', על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות… והב' הוא ב' ה'בתוך', שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב"ה".

במהלך פרשני נועז, מסביר הראי"ה קוק שהמילים 'בכל דרכיך דעהו' אינן מוסבות רק לחיי החולין אלא בעצם גם לחיי הקודש. כשאדם מתפלל, עליו למצוא את א-לוהים בתוך מעשה התפילה, המילים והכוונה שלה. אם הוא מתפלל רק כי הוא מצווה על כך, אמנם הוא חושב על א-לוהים, אבל הוא לא מוצא את א-לוהים בתוך התפילה. לכן זה חסר. וכן בתלמוד תורה. על האדם להתרכז אך ורק בלימוד, בשינון ובהבנה של התורה. כשהוא ממצה את תהליך הלמידה, זוהי עבודת ה' השלמה. וכן כשהוא עוסק בצדקה – הוא לא צריך לחשוב כיצד הוא עושה בזה מצווה. ברגע שיתמקד אך ורק בהטבה שהוא רוצה לעשות לחברו, בזה הוא יודע את א-לוהים.

"וכן בכל הדברים שעושה", ממשיך הרב קוק ומתייחס לכלל פעולות החולין. אם א-לוהים ברא את הכל, הרי שיש ערך עצמי בפעילות בעולם הזה. כשאדם ישתדל לעשות את כל הדברים בתכלית השלמות, בעצם זה הוא עובד את א-לוהים. לא צריך לייחד ייחודים ולחשוב כיצד הדברים שאנו עושים מועילים לקיום מצוות. בעצם העובדה שהאדם פועל ויוצר בעולמו של הקב"ה, יש בזה דעת א-לוהים וקיום רצונו.

אלו דברים דרמטיים. הרב קוק שולח אותנו לחיות חיי חולין מלכתחילה ודורש מאיתנו למצות אותם באופן מלא. איננו צריכים לחשוב כיצד זה משרת את המצוות; ברגע שאנו מפנימים שאנו חיים ב"סוכתו" של א-לוהים, כל מה שאנחנו עושים בעולמו (כמובן, דברים חיוביים בלבד) הופך למצווה. צריך לחיות כרגיל, והדרישה הדתית היא למצות את הדברים באופן השלם ביותר. להצטיין בכל תחום שבו עוסקים. א-לוהים לא מרחף מעל המעשים, הוא מופיע דרכם ובתוכם.

אפשר וצריך ליהנות מחיי העולם הזה. צריך לחיות טוב וחובה לשמוח. צריך גם לעשות כל דבר על הצד השלם ביותר. כי א-לוהים נוכח בתוך הדברים הללו. יש בתפיסה הזו בשורה דתית עצומה שהציונות הדתית יכולה להביא לעולם. זה צריך להיות המנוע שלה במעורבות מקסימלית בכל תחומי העשייה בחברה. זו משנה דתית-ציונית.

הפוסט הפילוסופיה של העולם הזה: חלק ה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אבל לתפיסה זו יש מחיר. הרי לא כל אדם יודע לייחד ייחודים ולקשור את מעשיו הגשמיים לעולמות עליונים. לשם כך צריך את הצדיק החסידי, שדרכו ניתן יהיה לעשות זאת. הדבר יוצר תלות רוחנית טוטאלית באדם – שגדול ככל שיהיה, הרי שהוא אדם – ואת זאת אין אנו רוצים. הדבר אף מנוגד לתורה, שהעידה שכל עם ישראל עומד בשווה בפני הא-לוהים, קטון כגדול.

מעבר לכך, תפיסה זו עושה מעין פיצול בין המעשה ובין המחשבה. האדם עושה מעשה בעולם הזה, אך צריך לכוון לעולמות עליונים וגבוהים. כך שאמנם יש כאן כניסה לעולם המעשה, אבל מצד שני יש כאן גם יציאה ממנו. לדעתי, תפיסה ארצישראלית נוגדת זאת.

כיצד אם כן ניתן לפתח 'דתיות ציונית', כזו שרואה ערך דתי בעיסוק בחיי חולין? בנקודה זו אנו מגיעים אל הראי"ה קוק ואל אחת מתורותיו המהפכניות, אותה כתב בפרק שכותרתו "בכל דרכיך דעהו".

כדי להבין את הראי"ה, ניעזר בחג הסוכות. חשבו על זה. מה המצווה בחג הסוכות? בכל חג יש מעשה שנדרש מאיתנו כדי להנכיח אותו – בפסח אנו אוכלים מצה; בראש השנה תוקעים בשופר; ביום כיפור מתענים. אבל מהו המעשה הנדרש בחג הסוכות?

מי שפותח את ספרות ההלכה מגלה שאין מעשה מסוים מבוקש. "כיצד מצות ישיבה בסוכה", שואל המחבר בשולחנו הערוך, ועונה: "אוכל, שותה, ישן, מטייל ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה". המצווה בסוכות היא להמשיך לעשות את כל המעשים שאנו עושים בשגרה – לאכול, לשתות, לישון ולבלות – אבל במקום בבית – בסוכה. הווה אומר: לא המעשה עצמו הוא המצווה בחג הסוכות, אלא הדרישה לעשות את מעשי היומיום בסביבה אחרת, במעטפת שונה. ברגע ששינינו את הסביבה, המעשה עצמו הופך לאחר. פתאום לאכול ולשתות, לישון ולבלות – מה שפעם היה מעשה חולין סתמי – הופכים למצווה.

דומה הדבר למי שאוכל קורבנות בבית המקדש. האכילה היא אותו מעשה שהוא עושה בביתו מדי יום. גם הבשר – טעמו זהה. מה שמבדיל את אכילת הקורבנות מאכילת הבשר בבית הוא המעטפת. ברגע שאדם אוכל את הקורבן בפני א-לוהים, אז האכילה עצמה הופכת לעניין קדוש.

בהיבט הזה שונה חג הסוכות משאר חגי השנה. חג הסוכות מדמה מציאות של מקדש בתוך הבית. הוא כאילו מעתיק את הסביבה המקודשת מהר הבית אל חצרו או מרפסתו של האדם הפרטי. ואז, כל מה שנעשה שם הופך לקדוש. זה הרקע לקביעה המופיעה בזוהר, שהסוכה היא 'צלא דמהימנותא'. אדם שיושב בסוכה יושב בצל האמונה, וממילא כל דבר שהוא עושה שם הופך למצווה.

סוכה איננה המצווה היחידה המאופיינת בכך. מימרה מפורסמת המיוחסת לגאון מווילנא אומרת שיש עוד מצווה אחת, שבה אדם מקיים אותה בכל גופו כל העת. זוהי מצוות יישוב ארץ ישראל. מי שחי בארץ ישראל, חי במרחב שמקודש מכל הארצות, ולכן כל פעולה שהוא עושה הופכת לחלק ממצוות יישוב הארץ. ארץ ישראל היא כמו סוכה גדולה עבור היהודים המתגוררים בה.

תובנה זו מספקת לנו מבט אחר על חיי החולין. שלא כמו שטענה החסידות בנוגע לעבודה בגשמיות, מי שחי חיי שגרה בסוכה לא צריך לקשור במחשבתו כל דבר ודבר שהוא עושה לעולמות העליונים. אמנם, לדעת הב"ח, מפרשני הטור, יש לכוון במיוחד בישיבה בסוכה לזכור את הסוכות שבהן הושיב הקב"ה את בני ישראל, ואם לא עשה כן לא קיים את המצווה. אבל להלכה מקובלים אנו שגם בלי כוונה מפורשת, האדם עשה מצווה. ומדוע? כי כאשר המעטפת היא כולה מצווה, אין צורך בכוונה מיוחדת. מי שחי בתודעה מתמדת של אמונה, לא זקוק לקשור כל מעשה לא-לוהים. המעשה עצמו ממילא קשור אליו.

כל זה מביא אותנו אל דבריו המהפכניים של הראי"ה קוק, אותם נראה בטור הבא.

הפוסט הפילוסופיה של העולם: סוכות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אני מסכים חלקית עם הטיעונים הללו. אכן אין במסורת ההלכה הנחיות ברורות לגבי מבנה השלטון בישראל. מלבד הלכות מלכים לרמב"ם, אין סמכות הלכתית מובהקת שכתבה קודקס מסודר הנוגע לסדרי השלטון בישראל. ואין זה מקרי. כפי שהעיר הנצי"ב על פרשת המלך הכתובה בפרשת 'שופטים', התורה לא חייבה את עם ישראל למנות מלך אלא השאירה זאת לשיקול דעתו ("ואמרת אשימה עליי מלך ככל הגויים אשר סביבותיי"), שכן "הנהגת המדינה משתנה… ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט". כלומר, צורך השלטון תלויה באופיו של העם, ולכן לעיתים מלך הוא דבר רצוי ולעיתים הוא אינו רצוי. כך שאין הנחיה ברורה בתורה כיצד השלטון בישראל צריך להיראות. זו סוגיה שנותרה פתוחה.

את הנקודה הזו חידד פרופ' אביעזר רביצקי, כשזיהה נכון שאת שיטת המשטר בישראל תמיד ינקנו מבחוץ. "זה מתחיל ביתרו", הוא כותב. "משה ידעו ה' פנים אל פנים, אבל כשזה מגיע לשיטת הארגון החברתי, לא עולה בידו להנהיג סדר הולם, צריך לבוא גוי וללמדו. אחר כך בפרשת המלכות למדנו: 'ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי'. ולימים בספר שמואל כאשר ישימו עליהם מלך, אכן ישימו מלך 'ככל הגויים'". לאמור: שיטת המשטר איננה עניין יהודי בהכרח אלא כללי. זהו דבר משתנה שאותו אנו למדים מן החוץ.

אבל האם זה אומר שאין למסורת היהודית מה לומר בעניינים פוליטיים? פרשת 'שופטים' מוכיחה שאין הדבר כן. הפרשה עוסקת במעמדם ובחובותיהם של השופטים ושל הממנים אותם (רשות שופטת), של הנביאים (רשות ציבורית), של הסנהדרין (רשות מחוקקת), ושל המלך (רשות מבצעת). לעיתים היא יותר מפרטת כיצד הם צריכים להתנהל, לעיתים פחות. אבל ברור שיש לה מה לומר בנושא.

מסתבר, שלמסורת היהודית אמנם אין תמיד מה לומר על אודות מבנה השלטון בישראל, אבל בהחלט יש לה מה לומר בהיבט הערכי של השלטון בישראל. מפרשת 'שופטים' ניכר שהתורה הכירה בכוח של כל מי שאוחז במוסרות השלטון והזהירה משימוש לא נכון בו. היא אסרה על השופטים לקחת שוחד ומינתה מעליהם מוסד עליון; היא הזהירה את המלך שלא לאגור זהב וסוסים, וחייבה אותו ללכת עם ספר תורה כל העת; וגם הזהירה מפני נביאי שקר. המסר העקבי הוא שכל אחד שאוחז בסמכות כפוף בסופו של דבר לחוק התורה, כמו כל אדם מעם ישראל. אין מי שנמצא מעל החוק ופטור מדין וחשבון.

אם מאמצים את הבסיס הערכי הזה, ודאי שעם ישראל לא יוכל לקבל צורות משטר טוטליטריות מסוג כלשהו. לעולם לא תהיה מנהיגות שפטורה מדין וחשבון, שהולכים אחריה בלא שום ביקורת ובחינה. זה נכון ביחס לשופטים, ביחס לאנשי רוח (נביאים), ביחס לרבנים וגם ביחס לפוליטיקאים. הבסיס הערכי הוא דרישתה של המסורת היהודית מהפוליטיקה. ופוליטיקה שתהלום ערכים אלה תיחשב פוליטיקה יהודית.

מהמקום הזה, בוודאי אמור להיות לרבנים מה לומר בענייני פוליטיקה. הם לא אמורים להבין מה צריך לעשות בכל עת; אבל בהחלט הם צריכים לומר מהם הערכים שצריכים לעמוד בבסיס ההחלטות והמשטר הפוליטי. הם צריכים לעמוד ולדרוש מכל מוסדות השלטון – וגם מעצמם – לתת דין וחשבון לדיני התורה, המושתתים על ערכי הצדק והיושר. וכשהם מזהים שהדבר לא נעשה, עליהם להרים קול זעקה וקול תוכחה.

זהו עוד אתגר של דתיות ציונית, שאותו הייתה אמורה להוביל הציונות הדתית. אם הציבור החרדי חולם על משיח שיבוא וינהל לנו כאן את העניינים, הציונות הדתית מכירה שאנו במעשינו מחוללים את העידן המשיחי. ומשכך, עלינו ללכלך את ידינו גם בפוליטיקה ובצורות השלטון. עד כמה הצלחנו לחזור אל הפוליטיקה לא בצורה המפלגתית אלא בהיבט הערכי? על הציונות הדתית לעמוד בראש החץ הדואג לכך. היא הראשונה שצריכה לדרוש מנהיגות של אמת, יושרה, צדקה וחסד. מנהיגות מאירת פנים ולא מתנשאת. זהו אתגר הדתיות הציונית שעוד נדרש לקדם.

הפוסט האם ישנה פוליטיקה יהודית? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.