ארכיון עמוס בר דע - שבתון - השבועון לציבור הדתי

"קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה"

ד"ר עמוס בר דע — Mon, 14 Sep 2020 08:27:30 +0000

פרשת אמור עוסקת בתחילתה בעניין קדושת הכוהנים ומיד לאחר מכן עוסקת הפרשה בעניין קדושת הזמן, השבת והמועדים. התורה מסבירה את הבדלת הכוהנים וקדושתם בכך שהם עוסקים בעבודה הקודש, ומהי עבודת הקודש? מסבירה התורה: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹקיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה-לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", (כ"א, ח'). העם המוציא את לחמו בעבודה ובמלאכה נותן מחלקו לכוהנים ההופכים בעבודת הקודש במקדש לחם זה לחמו של ה'. קדושת המקום מבוססת אם כן על לחמו של האדם הנרכשת באמצעות עבודתו ומלאכתו ולעומתה קדושת הזמן זו שבפרשת השבת והמועדות מתבטאת בשביתה מעבודתו ומלאכתו זו. יוצא אפוא שעבודת האדם מישראל היא הבסיס לקיום קדושת המקום מכוון שהיא תחילת שרשרת המזון של הכוהנים והמקדש והשביתה ממלאכה זו היא הבסיס לקדושת הזמן: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (כ"ג, ג'). הגמרא במסכת שבת דף קי"ג עמוד ב' אומרת: "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין", הסבר אחד מבין כמה הסברים לכך שדווקא שמירת שתי שבתות ולא אחת או יותר מביאה את הגאולה היא בכך ששתי שבתות הוא המספר המינימאלי בו אפשר לקיים את שני חלקי הפסוק, גם קיום מלאכה שישה ימים וגם שביתה ביום השביעי, שכן שמירת שבת אחת עדיין אינה מחייבת מלאכה של שישה ימים בלבד, הסבר זה טומן בחובו את המסר כי עצם המלאכה בששת ימי המעשה היא חלק אינטגראלי מהשביתה וקידוש היום השביעי, מכיוון שהשובת ממלאכה כל ימות השבוע אינו מבדיל ומקדש את יום השביעי כיום מיוחד בכך שהוא נמנע ממלאכה ביום השביעי.
הקשר בין האמצעי למטרה, בין הקמח לתורה ולקדושה הוא קשר גורדי בל ינתק. עניין זה מבוטא היטב בחגי האביב המתחילים בפסח שענינו לחם עוני ובהמשך בעניין העומר והתבואה החדשה המתחילה בשעורים ומסתיימת בשתי הלחם המוקרבים מחיטים ולבסוף חג הקציר הוא חג מתן תורה, בבחינת "אם אין קמח אין תורה", זו התורה העולה מן הארץ. קשר זה אינו פשוט ואף מסובך שכן נדרשת מידה רבה של תמימות כדי להאמין שהקמח הניתן לתורה הושג ביושר ללא ניצול עושק ומרמה, ואף לעיתים רבות האמצעי הופך למטרה והמטרה לאמצעי כאשר התורה הופכת אמצעי לקמח מבחינת "אם אין תורה אין קמח".
הרעיון של תורה ועבודה המבוטא בפרקי אבות הנקרא בין פסח לעצרת מבוסס על ההבנה כי התורה צומחת מהארץ בבחינת "אמת מארץ תצמח". רעיון עמוק זה נחרט על דיגלה של תנועת בני עקיבא שנוסדה בל"ג בעומר התרפ"ט ההולכת לאור דברי הרב שלמה זלמן שרגאי "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה". המושג "עבודה" הוא דו-משמעי שכן הוא מכוון לעבודת ה' שמקורה בעבודת הכוהנים במקדש ועבודת האדם המוציא את לחמו מן הארץ, ברם כפי שראינו לעיל הא בהא תליא. סמל בני עקיבא הוא התורה הקלשון והחרמש המסמלים את עבודת האדמה המוציאה לחם מן הארץ בה תלויה התורה. ולמי שלא שם לב גם עלה של זית מבצבץ מאחורי לחות הברית בסמלה של תנועה חשובה זו.
(אמור תשע)

הפוסט "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לשוב הביתה בשלום

ד"ר עמוס בר דע — Mon, 14 Sep 2020 08:19:42 +0000

פרשת "אחרי-מות" שעניינה עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מסתיימת בפרשת איסורי עריות אותה אנו קוראים במנחה של יום הכיפורים, כמוה גם פרשת קדושים מסתיימת באותו העניין. בשני המיקרים תולה התורה את העמידה במטלות אלו בקיום עם ישראל בארצו. בפרשת אחרי-מות נאמר "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ… כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (יח, כה-כח), כך גם בסוף בפרשת העריות השניה שבסוף פרשת קדושים "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (כ', כב). ההתניה הברורה בין קיום עם ישראל בארץ ישראל לבין קיומו של עם אשר מתקדש במיצוות ה' על אדמת ישראל אשר בפרשות אלו מהווה את המסר העיקרי של דברי משה לעם לאורכו של ספר דברים, אשר הוטבע בסידור התפילה ונאמר פעמיים בכל יום "למען ירבו ימכם וימי בינכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותכם לתת להם כימי השמיים על הארץ". מדרש תנחומא (ויקרא, סימן יא') אומר "כי תבואו אל הארץ. זה שאמר הכתוב, ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו הללויה (תהלים, קה מד-מה). ויתן להם ארצות גוים. כל מה שנטל הקדוש ברוך הוא מאומות העולם, נתן לישראל, ארצות, כסף וזהב, שדות וכרמים וערים. ולא נתן להם כל אלו, אלא כדי שיתעסקו בתורה, שנאמר, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, הללויה. והם לא עשו כן, אלא ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם (יחזקאל, לו, יז), ומה עשה להם הקדוש ברוך הוא. הגלה אותן מתוכה, שנאמר, ויתשם ה' מעל אדמתם (דבר' כט כז). מהו ויתשם, תש חילם. היו זורעין ויגעין ואומות העולם באין ונוטלין, שנאמר, והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו, ויחנו עליהם וישחיתו (שופ' ו ג-ד). וכשיעשו תשובה, לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל (ישע' סה כב). שנאמר, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם" (עמוס ט טו). אין לאף עם זכויות טבעיות על הארץ כפי שאומר הנביא עמוס בהפטרת פרשת אחרי-מות "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר", בני ישראל כמו גם פלישתיים וארם עלו לא"י כל אחד ממקום אחר ומה זכותו של עם אחד על פני עם אחר? תשובתו של עמוס הנביא היא "אשר נקרא שמי עליהם", היינו כל זמן שבני ישראל נושאים את שמו של הקב"ה בהיותם עם לה' ע"י ששומרים מצוותיו הם הנושאים את מלכותו וזכאים לישיבה בפלטין של המלך (ארמון המלך) היא א"י. תורת א"י שלא כבעמים אחרים ובארצות אחרות היא תורת האדם ולא תורת האדמה.
תורת הגאולה הנקראת "תורת ארץ ישראל" חולשת על החינוך הציוני דתי בהשראת תורת גוש אמונים מזה כ- ארבעים שנה. אסכולה זו הרואה בעצם קיומה של המדינה מהלך אלוקי קבוע ובלתי ניתן לביטול המובטח ללנצח נצחים תעלה את מירב מאמציה מזה שנות דור לקיום שלטון ישראלי מהים עד הירדן. בעשור האחרון חלה תמורה גדולה בציונות הדתית ובקרב מנהיגיה הרוחניים, אשר שבו הביתה, התרכזו בבעיות החברתיות והתכנסו אל תוך הציבור פנימה. כחלק מתהליך זה הוקמו ישיבות הסדר בתוככי הערים הגדולות פנימה, קמו ארגונים חברתיים ורבניים, כמו רבני צהר שפניהם אל הציבור הכללי אשר בערים ועוד. בתחום הפוליטי, דווקא בעקבות ההתנתקות הבינו מנהגיה הפוליטיים של הציבור הדתי שהמאבק על א"י ישראל הוא בעצם מאבק על נפשו ודמותו של האזרח הישראלי, בעקבות כך קמה מפלגת ה"בית היהודי" שהרימה את דגל החברתי על פני הדגל ההתישבותי. תמורות אלו הם נצחון אידאולוגי גדול לגורמים המתונים אשר בציונות הדתית אשר במשך שנים ניסו לבלום את אסכולת גוש אמונים ולהחזיר את הציונות הדתית לתקופתה המדודה שלפני כיבוש השדרה המרכזית של ציבורנו בידי אסכולה זו.
(אחרי קדושים תשע)

הפוסט לשוב הביתה בשלום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לחם ולוחמה

ד"ר עמוס בר דע — Mon, 14 Sep 2020 08:01:14 +0000

חלקה האחרון של פרשת שמיני עוסקת במזונותיו של האדם והיא מהווה בנין-אב לחטיבה הגדולה של דיני כשרות ומאכלות אסורים. בסמוך לסוף פרשתנו ובהתחלת פרשת מצורע אנו נדרשים לדיני נידה המהווים את המתכונת לחיי האישות של האדם מישראל. התורה הטביעה את חותמה בדיני טומאה וטהרה באלמנטים הביולוגיים הבסיסיים של חיי האדם. הישרדות הפרטים בטבע הקשורה בהשגת מזון, והישרדות המין הקשורה בפעילות הסקסואלית, הם הגורמים המניעים את פעולתם והתנהגותם של בעלי החיים במאבקם התמידי על מרחבי מחייה, מקורות מזון ועל קיום הצורך לפרות ולרבות. האדם, כיצור חי, מונע מאותם אלמנטים בסיסיים והתנהגותו הבין אישית והבין לאומית אינה אלא מלחמה תמידית בשליטה על משאבים הקשורים במקורות לחמו, על-מנת שיוכל להבטיח את הישרדותו כפרט או כחברה. כמו בטבע, גם בבני האדם הזכר נמדד ע"י הנקבה ע"פ היכולת בכח או בפועל לשלוט על משאבי הקיום. דווקא באלמנטים הארציים האלה נדרש האדם מישראל לקיים מתכונת של צריכת מזון וחיי אישות על פי התורה ומצוותיה כחלק מעבודת ה' ובכך להתעלות מעל הטבע ולהביע את מותרו מהבהמה בבחינת "אמת מארץ תצמח". גם מאכלות אסורות וגם דיני אישות קשורים בגדרים ההלכתיים של "טומאה וטהרה" המתייחסת לחיה הטהורה וזאת הטמאה. "לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל” (י"א, מ"ז) וגם אשה בעת נדת דותה תטמא הנדרשת לטהרה. גם מתכונת מזונו של האדם בישראל וגם חיי האישות שהוא נדרש לקיים קשורים לעניין של הקדושה "כִּי אֲנִי ה', הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (י"א, מ"ה). ניתן לראות את הקשר לחג האחרון בשני אלמנטים בסיסים אלו, שכן גם פרנסתו של האדם וגם זיווגו קשה כקריעת ים סוף, כמו שקריעת ים סוף נוגדת את דרך הטבע כך גם קיום משאבי הקיום לכל בני האדם אינה אפשרית בדרך הטבע אלא באמצאות מלחמה תמידית בין בני האדם על אמצעי קיום אלו.
לחמו של האדם הוא מזונו והוא גם אשתו כפי שלמדנו אצל יוסף "וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" וכפי שפרש רש"י על אתר "לחמו זו אשתו" הנלמד מהמשך הפסוקים "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ" (בראשית ל"ט), (ראה גם אודות רחב הזונה, זאת המוכרת מזונות ועוד). לחמו של האדם הם בעצם חייו האישיים ואף החברתיים. הלחם והסעודה מחברים בין בני האדם, יוצרים קשרי דם וקשרי משפחה. המצוות והאיסורים המוטלים על שני אלמנטים קיומיים אלו של החיים הביאו לשמירת עם ישראל בכל ארצות פזוריהם מפני התבוללות בין העמים. וכמו שבמצריים המצרים לא אכלו עם העברים לחם, כך בכל הגלויות, שמירת הכשרות ודיני אישות מנעו קשרים חברתיים עם הסביבה ויצרו קהילות פרטיקולאריות השומרות על יחודן הדתי. הערה בלשנית שלמדתי מפי הבלשן ר' משה אוסי קושרת את הלחם, הלחימה וההלחמה לגיזרון משותף שפרושו חיבור המאחה בין גורמים שונים, הלחם (במובן של מזון ובמובן של אישה) מחבר בין בני האדם ומלחים אותם זה בזה, וכנראה גם במלחמה בה דבוקת בני אדם יוצרת אחדות למען מטרה משותפת, כפי שבימנו אנו רואים בצבא דווקא את כור ההיתוך של החברה הישראלית.
(שמיני תשע)

הפוסט לחם ולוחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

גדולתו של הקטן

ד"ר עמוס בר דע — Mon, 14 Sep 2020 04:50:04 +0000

"שבת הגדול" הוא מונח בעל שגיאה דקדוקית שכן השבת היא נקבה והיה מקום לתארה "שבת הגדולה", ומכאן שהמושג "גדול" אינו מתייחס לשבת אלא לאירוע הגדול שהיה באותו שבת בתקופת פסח מצרים. שבת זו טרם הגאולה בתקופת יציאת מצרים חל בעשור לחודש הראשון בו ישראל נדרשו לקחת את אליל מצריים לקושרו לכרעי המטה ולהכינו לשחיטה, מעשה המהווה את האירוע הראשון ליציאתם לחירות פיזית ונפשית. אירוע מכונן זה שהצית את אש המרד של עדה מושפלת כנגד אדוניהם העריצים נקבע כיום ציון לדורות. התורה בדרכה מחנכת אותנו חינוך דיאלקטי תוך שהיא מורה לנו כי החוזק הגשמי אינו אלא חולשה רוחנית. בצורה זו התורה מייסדת את חגי ישראל על אדני צניעות וענווה ודורשת מאיתנו להרגיש את השפלות בשבעת ימי חג הפסח בה אנו נדרשים לאכול מאכל עניים, בחג הסוכות מצווה עלינו לשבת בבית עראי שהוא ביתם של חלכאי הארץ, ובחג השבועות דורשת מאיתנו לא לזלזל בבני עניים כי מאיתם תצא התורה, תוך הדגשת מקום קבלת התורה, בקטן שבין ההרים. גם חגי ישראל שמקורם בתקנת חכמים נקבעו באותה המגמה ובהדגשה יתרה כי מעטים, חלשים וצדיקים עמדו כנגד רבים, חזקים ורשעים ויכלו להם, כך בחנוכה ובפורים. באופן עקבי בוחרת התורה את גיבוריה מקרב הקטנים דווקא, הבל נבחר על פני קין אחיו הגדול, שם נבחר על פני יפת הגדול, יצחק נבחר על פני ישמעאל הגדול, יעקב נבחר על פני עשו אחיו הגדול, רחל על פני אחותה הגדולה לאה, יהודה ויוסף על פני אחיהם הגדולים, אפרים על פני מנשה הגדול, בשבט הלוי קהת נבחר על פני גרשום הגדול, משה על פני אהרון אחיו הגדול, דוד המלך היה הקטן מבין שמונת בניו של אישי ועוד.
עולם המעשה המודרני הוא עולם תחרותי מותווה משימות ויעדים שניתן לעמוד בהם רק ע"י התנהלות קשוחה המודדת את האדם העובד על פי ביצועיו ויעילותו. גם מערכות הביטחון מחייבות יישום משטר טוטליטארי היררכי כדי לעמוד במשימות וביעדים ביעילות. במערכות אלו נדרש האדם להתנהגות אסרטיבית ואין בהם מקום לביטוי של רכות ועדינות. החברה הישראלית שעומדת על נפשה ע"י קיום צבא יעיל שאף נחשב לכור היתוך של החברה יוצרת בסופו של יום חברה בעלת מאפיינים של קשיחות מאצ'ואיסטית המאדירה את האסרטיביות, אשר עדינות הנפש היא זרא בעיניה. אופי זה נותן את אותותיו ביחסי הגומלין בין בני האדם ברשות הרבים בהתנהגות על הכבישים ובחיי המעשה. כאזרחים נדרשים אנחנו לחיות בדיסוננס, כאשר מחד בעודנו בבתי כנסיות ובתי מדרשות מפנימים אנו ש"עז פנים לגיהינום ובושת פנים לגן עדן" ואף משננים שלוש פעמים ביום בסיום תפילת העמידה "נפשי כעפר לכל תהיה" ומאידך מתערים אנו בסביבה הצבאית ושוק העבודה אשר מתמרצים את התכונות ההפוכות וקובעים תג מחיר יקר לאלו שאינם עומדים בכך. המשימה היא קשה והיכולת לחזור בשלמות וללא פגע כיעקב שחזר מבית לבן "שלם" נתון בספק. אפשר לומר שהמשימה של חיי "תורה ועבודה" באופן זה היא לכאורה בלתי אפשרית שכן התכונות הנדרשות מאיש התורה אינם מאפשרות לו להיות בעל תכונות סותרות של איש עבודה, בבחינת אם יש קמח אין תורה ולהפך. כך נוצרה הפרדה בחברה הדתית בין אנשי התורה לבעלי הבתים, בה אנשי התורה בפועל אינם אנשי עבודה ומעשה אלא אנשים החיים בסביבה רכה של מערכות החינוך ואינם נדרשים לעמוד בקונפליקטים הקשים שהחברה הישראלית בת ימינו דורשת מאדם ירא שמיים המעוניין להתערות בחיי המעשה שבה.
באופן מפתיע דווקא הטכנולוגיה העילית והננוטכנולוגיה מציגים את התכונות המיוחדות שיש לחומר במימדו הזעיר שאותו החומר אינו מבטא במימדיו הגדולים ואת המערכות ה"חכמות" שניתן ליישם באמצעותו. ואולי גם מהננוטכנולוגיה כמו גם מתורתנו הקדושה ב"שבת הגדול" אשר בה מתבטאת הקדושה דווקא בעת השביתה ממלאכה זו הדורשת עזות פנים.
(צו תשע)

הפוסט גדולתו של הקטן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בין דת ללאום

ד"ר עמוס בר דע — Sun, 13 Sep 2020 12:53:34 +0000

עמוס ברדע
לאחרונה שוב נדרשנו לעניין הגיורים בהקשר שלמחלוקת בין המקלים למחמירים, מחלוקת המצטיירת להדיוטות כמאבק בין בני אור ובני חושך, שכן למה ומדוע עלינו להקשות ולדחות את מי שהוא בפועל בשר מבשרה של החברה הישראלית משום שאינו נכון לקבל על עצמו מערכת של צווים דתיים שהוא אינו רואה עצמו מחויב כלפיהם? מדוע הוא חייב להציג עצמו מחויב למערכת שאיננו מעוניין בה?
היהדות על פי הלכה אינה אלא דת מעשית המכוננת את הלאום היהודי, הלאום כשלעצמו עומד על בלימה ללא הדת המכוננת אותו, ועל כן לכאורה ההלכה אינה יכולה להתיר כניסה ללאום היהודי ללא קבלת עול מצוות בכל המשמעויות הכרוכות בכך. זהות הדת והלאום כבר נוסחה במקרא: "היום הזה נהייתה לעם לה' אלוה-יך" (בקבלת החוקים והמשפטים במדבר) ובמגילת רות בנוסח "עמך עמי ואלוה-יך אלוה-י", וכן במאה העשירית באמרתו של רבי סעדיה גאון "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". מבחינה זאת היהדות שלא כשאר הדתות המונותיאיסטיות שבהן לא מתקיימת זיקה בין הדת ללאום מגדירה את יהודיותו של האדם בדתו, ועל כן המקבל את הדת היהודית משתייך באופן אוטומטי לאומה הישראלית, והפוך. במדינת ישראל התרכזו קיבוצים אתניים שונים מאירופה ואסיה ואפריקה אשר יכולים להיחשב כבעלי השונות הגדולה ביותר האפשרית מבחינה אנושית, ועל כן זיהויים כבני לאום משותף ללא אלמנט מכונן ממשי נראה בלתי סביר בעליל, ואולי אף פיקטיבי, כפי שרואים זאת אויבנו מבחוץ, שכן העם היהודי הקים לעצמו מדינה לא על מנת שהמדינה תקים לה עם. מול העקרונות דלעיל עומדת המדינה אשר יסודותיה בתהליכי חילון הרי גורל, בהם העם היהודי הסיר את הדת מזהותו הלאומית. הציונות כתנועה לאומית ופרי יצירתה המדינה היהודית, ניכסו את הדת רק כמקור תרבות ולא כמקור סמכות. זהויות יהודיות מורכבות נוצרו בעת החדשה המורכבות מאלמנטים לאומיים, דתיים ואזרחיים בתמהיל שונה ומכאן גם הפיצול המוכר בין יהודיות לישראליות. עוד לא הועמדו להצעה קריטריונים חילוניים סדורים וברורים לאדם הרוצה להצטרף לעם היהודי כאלטרנטיבה לאמות המידה הדתיות. הקושי בעמדת סרגל ללאומיות נובע מהעובדה כי לאומיות הינה "זהות ראשונית" כזהות האדם עם משפחתו אשר לא ניתן להכניסה לסד פורמאלי, משום כך אנו מכירים בעולם תהליכי המרת דת ותהליכי התאזרחות ולא תהליכי המרת לאום. מחד נושאי ההלכה חייבים להיות נאמנים לעקרונות ההלכה בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ולאפשר את הגיור רק לגרי צדק המעוניינים לחיות את דת ישראל כהלכתה ומאידך למצוא פתרונות למצבו של העם היהודי הקונקרטי לאחר תהליך חילונו. העובדה כי בישראל נמצאים כמה אחוזים של גויים בעלי זהות ישראלית שאינם מבני המיעוטים הערבים אשר אין הפרש ממשי בינם לבין אלו שאינם מקבלים עליהם את עולה של תורה מהווה איום ממשי להתבוללות פנימית בחברה הישראלית. ההליכה על חבל דק בין העקרונות ההלכתיים המחייבים קבלת עול תורה ומצוות ובמסגרתם למצוא פתרונות הנראים כמתעמרים לעקרונות עצמם מהווה משימה לא קלה. נחוצה העזה הלכתית על מנת שנוכל לקיים את העם היהודי בארצו ללא סכנה גדולה של התבוללות פנימית והפיכת הדתיים לכת בדלנית. העיקרון "וחי בהם" שעמד לפני הלל הזקן הוא עקרון הלכתי אשר בעקבותיו קמו מוסדות הלכתיים של "פרוזבול" כנגד שמיטת כספים, "היתר עסקה" המאפשר את הנשך בבנקאות המודרנית, מכירת קרקעות לגוי בארץ ישראל בשנת השמיטה ומכירת חמץ בפסח. ביטול גופי תורה שלמים כמו "עיר הנידחת", "בן סורר ומורה", "סוטה", דיני יובל ועוד נעשה במסגרת התושב"ע ועל פי המוטיב הפנימי שלה שמטרתו לקיים את התורה בעם ישראל. להבדיל ממערכות ממסדיות המקבעות עצמן לדעת הטיבה ההלכה לכונן מערכת גמישה למען שמירתה של התורה עצמה והתאמתה לחיים הריאלים. הלכה חייבת להלך על חבל דק בין חזון למציאות, בין עקרונותיה לבין המצוי לפניה לאחר חילונו של העם היהודי, ולתת משקל אמיתי לגורל העם היהודי בארצו בהכריעה בנושא הגיורים.
(ויקרא תשע)

הפוסט בין דת ללאום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יחד שבטי ישראל

ד"ר עמוס בר דע — Thu, 10 Sep 2020 12:36:30 +0000

בשנה האחרונה הפציעו למרחב הציבורי פרשות הקשורות לאינטגרציה של עדות המזרח ויוצאי אתיופיה בחינוך הדתי. בנוסף בימים אלו מתנהל ויכוח ציבורי בעקבות מאמרו של פרופסור אמנון רובינשטיין אודות קיומה של הגמוניה אשכנזית בסגל האקדמי אשר במוסדות להשכלה הגבוהה, כאשר הסקרים מורים שאשכנזים מהווים מעל 90% מכלל הסגל האקדמי באוניברסיטאות. גם ההנהגה הרוחנית של הציבור הציוני דתי מציגה את אותה התופעה. הנהגה זו העומדת בראש המערכות החינוכיות הציוניות דתיות וישיבות ההסדר ומקיימת מפעלי חינוך לתפארת, אשר חלק ניכר מתלמדיהם הם יוצאי עדות המזרח מורכבת כמעט כולה מצבע אחד. בהתכנסות פורום "תקנה" המייצג נאמנה את המנהיגות הרוחנית של הציונות הדתית הייתה הזדמנות להיווכח כי בפרום שכלל כשלושים איש ואישה היה ניתן לספור את יוצאי עדות המזרח על כף יד אחת. תופעה זו בעיתית בעיקר בשל כך שהיא מתרחשת אגב אורחא, שלא במודע ובלי משים, אף אחד לא התכוון לכך ואף לכולם נראה שהמצב הקיים הוא טבעי. הבא להתחקות אחר מקורותיה של הבעיה העדתית ימצא לה רבדים שונים, כאלה הסמויים וחבויים בתת ההכרה, הניזונים מדעות קדומות אשר בעליהם הטמיעו בעולמם המנטאלי במשך שנות חייהם כחלק מתהליך החברות (סוציאליזציה) וכאלה הקשורים לנטייה הטבעית של האדם להיות קרוב אצל עצמו, כאותה השאלה: האם הבן של הרס"ר יכול להיות אלוף? לכאורה למה לא? ולמעשה לא, מכיוון שגם לאלוף יש בן.
אחת הנטיות המתקיימות בתוכנו ואשר באופן בלתי מודע פועלות בנו (בכולנו ללא הבדל מוצא) היא הנטייה הטבעית לדחות את השונה (קסנופוביה), ובין הדעות אשר בלי מודע משפעות עלינו היא התפיסה האבולוציוניות דרוויניסטית, והדרוג בין המפותח לפרימיטיבי. ובנוסף, המצב המדיני בו ישראל מול מדינות עולם ערבי עוין גורם באופן טבעי את יצירת העוינות לערביות ולא רק לערבים. בסיבות האובייקטיביות יותר לבעיה העדתית ניתן למנות את המסורות המתייחסות לרכישת הדעת וההשכלה הנטועות בבני אירופה יותר מאשר בני המזרח. בנוסף, הפער בין העליות הישנות שהקימו את המדינה ושמצאו להם אחיזה בהנהגתה ובמשאביה ובין העליות החדשות מהמזרח בשנות החמישים שלאחר קום המדינה, פער המנציח את עצמו, ואכמ"ל.
רובד נוסף המיוחד לקהילות הדתיות הוא עניין המסורת הדתית ובאופן עמוק יותר החוויה הדתית. החינוך הכללי חילוני מקיים גישה אוניברסאלית ומהווה כור היתוך ליצירת זהות ישראלית חדשה תוך קעקוע של מסורות העבר, ולכן יכולת האינטגרציה בחינוך זה קלה יותר, לעומתו החינוך הדתי על זרמיו השונים נדרש לקיים אינטגרציה תוך שמירת הזהות היהודית ומסורות העבר. אף כי כל העדות והזרמים האורתודוכסיים מחויבים להלכה ולשולחן ערוך עדיין מתקיימת שונות רבה, מאחר וכל עדה יצקה את העשייה הדתית לתוך מסכת חיים תרבותית שונה הקשורה למקור מוצאה, דבר היוצר חוויות דתיות שונות. ניסיון גדול בה לפתחנו, בו אנו נדרשים לקיים אינטגרציה בחווייה הדתית, דבר שלא צלח עד כה, שכן במוסדות החינוך הציונים דתיים עדיין שולטת חוויה דתית הקשורה למרכזי התורה באירופה.
הבעיה העדתית ימיה כימי המדינה ונראה כי היא מובנת בחברה הישראלית כחברה של קיבוץ גלויות, כל מי שניסה לגרש את השד כשל ולכן לא נותר אלא לכלוא אותו בבקבוק עד שיתפרץ פעם נוספת. היכולת לקיים את "יחד שבטי ישראל", מחד, לשמר את השבטיות ומאידך למצוא את הליבה המאחדת היא ניסיון שאנו נדרשים לעמוד בו. עלינו ליצור אחדות ולא אחידות ולהדמות למנורה הטהורה אשר בה כמה קנים אולם היא עשויה מקשה אחת ועומדת על כן אחד.
בהר תשע

הפוסט יחד שבטי ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חדש ימינו כקדם

ד"ר עמוס בר דע — Wed, 09 Sep 2020 12:24:25 +0000

ד"ר עמוס בר דע
כמו כל דבר גם הציונות הדתית מתחלקת לשלוש, התורני לאומי (או החרדלים), הבורגנות הדתית (השדרה המרכזית) והאורתודוקסיה המודרנית, והנה, בתלתא דפורענותא נפתחו חרצובות לשונם של אלו על אלו. מטיחים התורנים לאומיים על עמיתהם כי נדבקו ברבב של רפורמה והרי "חדש אסור מהתורה". חלק מרבני הציונות הדתית נוטים להקל בכמה עניינים הקשורים לעניין של בינו לבינה ובשל כך נהפכו הם לרפורמים, כאלו שההלכה מאיתם והלאה. היה מן הראוי לקיים ויכוח ענייני הלכתי במקום להטיל האשמות ולתייג את אלו המקלים בעניין חברה מעורבת כרפורמים. אדם בורא עולמות בדיבורו הוא יוצר מושגים שהם חלק מתפיסת המציאות של אלו המשתמשים במושגים אלה. תלמידכם וצאן מרעייתכם המקבלים דברכם יטמיעו דעה זאת ברוחם, והרי "קל יותר לפרק אטום מלפרק דעה קדומה" כפי שטען איינשטיין, ומי ישיב את הדברים לאשורם?
הרצון לחיות חיי תורה ואמונה בעולם משתנה ולהיות חלק מהחברה הישראלית, לפעול בתוכה ולחיות בקרבה מהווים אתגר גדול לעובד ה'. חיי אמונה ותורה עברו בעבר שינויים, עוברים כיום ויעברו בעתיד תמורות. חדשנות זאת היא לגיטימיות כל עוד היא מתבצעת במסגרת הפסיקה ההלכתית שמגמתה לקיים את תורת ישראל בעם ישראל וכל עוד הן נעשות לשם שמיים וללא נגיעה. ההלכה עברה שינויים גדולים והוציאה מחוץ לעולם המעשה הרבה מגופי התורה. עניין סוטה התבטל משרבו המנאפים, משרבו הרוצחים בטלה עגלה ערופה, דיני עיר הנידחת התבטלו ומעולם לא יושמו, בן סורר ומורה לא יושם, כנגד שמיטת כספים בשביעית הותקן פרוזבול, וכנגד הנשך והרבית הוסדר היתר עסקה, מכירת חמץ כפתרון להחזקת חמץ בפסח והסדר מכירת קרקעות לגוי כדי לאפשר עבודת האדמה בשנת השמיטה, וכן בטלו סדרי קורבנות וחלק ניכר מדני טומאה וטהרה. אחת מהשינויים הגדולים שעברה ההלכה מבלי משים הוא בהתייחסותה לעם היהודי לאחר תהליך חילונו בעקבות תקופת ההשכלה, שכן ההלכה לא הכירה עם שאינו מגדיר את יהדותו בדתו. פורקי עול תורה היו יחידים וכנגדם יוצאת ההלכה בנידוי חריף ואוסרת שתייה מיינם (בית יוסף יורה דעה קי"ט), מעמדם של מין, משומד ואפיקורס בהלכה גרוע משל עכו"ם. והנה הוטל עליהם דין תינוק שנשבה שהיה לגיטימי בעבר רק בהתייחסות ליחידים, יוצא שדין זה הוטל על רוב רובו של העם כיום דבר המאפשר את החיים בקרבם. הכשרת תהליכי גיור בהם קבלת עול תורה ומצוות נעשה שלא בלב שלם הוא גם פועל יוצא של תהליך חילונו של העם היהודי בו היהודי אינו מגדיר עצמו באמצעות דתו.
כל החידושים האלו בתורת ישראל נעשו לשם שמיים ולשם קיום התורה בעם ישראל. ומבחינה פילוסופית ניתן לומר שכל זמן שהשינויים צומחים מתוך ההלכה הרי הם מגולמים בתורה עצמה, הם נמצאים בה בכוח ע"מ שנוכל להוציא אותם לפועל ולקיים את "וחי בהם" ובכך נוציא את התורה מן הארץ מבחינת "אמת מארץ תצמח" . התורה חייבת לפגוש את המציאות פנים אל פנים ללא מורה היא חייבת להיות גמישה ורכה ע"מ שתוכל להשתחל במציאות הסבוכה, בחומרים קשים מתגלים מהר מאד שברים עקב מאמצים המופעלים עליהם. ההלכה חייבת למלא חללים שעדיין פעורים בתוכה בענייני מדינה ובמעמד האישה בישראל ועוד נכונו לה אתגרים עם התפתחות המדע והטכנולוגיה.
(מטות מסעי תשסט)

הפוסט חדש ימינו כקדם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אהרון ומשה

ד"ר עמוס בר דע — Tue, 08 Sep 2020 16:01:33 +0000

מדי שנה נופלת פרשת מסעי המזכירה את פטירתו של אהרון הכהן מעלמא הדין סמוך לתאריך פקודתו בראש חודש אב, כפי הכתוב בפסוק: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ל"ג, ל"ח). אהרון מתואר במקרא ובחז"ל כטיפוס בעל אופי המנוגד לאופיו של אחיו הצעיר משה. לעומת משה אחיו הוא איש עממי שכוחו בפיו, הוא בעל תקשורת בין אישית מפותחת אהוד על הבריות. אהרון נשלח להיות דוברו של משה בפני פרעה משום שהוא מסבר את האוזן ובעל אופי כריזמטי המקרב את הבריות. במסכת אבות (א, יב) נאמר: "הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום", ובאבות דרבי נתן (יב, ג) מתוארת שיטתו של אהרן: "שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו, וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה". אהרון איש שלום ודרכו של השלום היא למזג בין יסודות מנוגדים, לפשר ולגשר אף באמצעות עיקום העובדות ותוך כדי עיגול פינות, ומכאן שמשנים מפני דרכי שלום.
אהרון מייצג את כוחו של הרגש הפורץ גבולות גדרים ומסגרות. הוא משתף פעולה בעל כורחו, מפני דרכי שלום עם מקימי עגל הזהב והוא גם זה שעוצר את המגפה שפרצה בעם עקב מחלוקת קורח ועדתו. אהרון הוא איש שדרכו בעבודה על המידות, מידת הרחמים גוברת אצלו על מידת הדין, הרגש דומיננטי מהשכל כפי שמתאר זאת המשורר האלוקי בתהילים: "שיר המעלות לדוד, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש, ירד על הזקן, זקן אהרן, שירד על פי מדותיו" (תהילים קל"ג, א'-ב'). מידותיו של אהרון הם כשמן וכסיכה המשככת חיכוכים ויוצרת את האפשרות של שבת אחים גם יחד, שמן זה הוא אפקטיבי במידה והוא יורד מהראש ואינו כבול בשכל המעוגן בעובדות ובמציאות הממשית. אהרון הבכור מקבל את סמכותו של משה אחיו הצעיר ללא עוררין בשל מידותיו המפיגים קונפליקטים, ריבים ומדנים ומאפשרים "שבת אחים גם יחד". בניו ובני בניו של אהרון הולכים בעקבותיו, הם אנשי רגש שאינם יודעים גבולות וסייגים. נכדו, פינחס בין אלעזר מקנא לה' מתוך פרץ רגשי כנגד כל חוק ודין ובשל כך מוכתר בברית שלום, נדב ואביהוא מלאים באש שלהבת י-ה, ובקרבתם ל-ה' הם מקרבים אש זרה שאינה על פי ההלכה והמצווה.
בסתירה גמורה לאופיו ולדרכו של אהרן עומד משה, איש האמת, הדין, המצווה, המסגרת וההלכה, הנוקב את הדין כדברי התוספתא "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחברו" (תוספתא סנהדרין, פרק א', הלכה ב). בעקבות מותם של נדב ואביהוא שותק אהרון, "וַיִּדם אַהֲרן" (ויקרא פרק י', ג). בשתיקתו הרועמת ובאיפוק הוא מביע את מידותיו האצילות של קבלת הדין בבחינת "שתיקה כהודאה". משה הוא איש השכל בשל כך הוא מנוכר וקר יותר לבריות, הוא אינו מחצין את רגשותיו ואינו סנסציוני וצבעוני ולכן הוא אינו עממי ופופולארי.
שני פנים אלו האמת והשלום, השכל והרגש, התורה והעבודה, משה ואהרון מתבטאים גם במידותיו של הקב"ה בין מידת הדין למידת הרחמים, בין מלך מלכי המלכים לבין אבינו שבשמיים. משה ואהרון מיצגים שתי אסכולות בעבודת ה' אשר התפתחו למגמות שונות ביהדות במשך ההיסטוריה הישראלית, בין שמאי לבין הלל, בין רבי יוחנן בן זכאי לבין רבי עקיבא, בין הפרושים לבין האיסיים, בין ההלכתיים לבין בעלי האגדה, בין הרבניים לבין בעלי הסוד, בין הרמב"ם לבין ריה"ל והרמב"ן, בין המתנגדים לבין החסידים, בין יהדות השכל לבין יהדות הרגש. ובדרך הטבע האחרונים עממים ופופולרים יותר מאשר הראשונים, שכן האחרונים יורדים אל המכנה המשותף הרחב יותר אצל המון העם.
(מטות מסעי תשע)

הפוסט אהרון ומשה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חרדת קודש

ד"ר עמוס בר דע — Tue, 08 Sep 2020 15:53:32 +0000

באיבה של פרשת פינחס מופיע פרשת בנות צלפחד ובסמוך לה הוראת ה' למשה לעלות ולהשקיף על הארץ טרם ייאסף אל עמיו. פרשות מטות-מסעי ודברים העוסקות בכניסה לארץ והתנחלות בה כמו גם פרשת פינחס מתכנסות מדי שנה לשבתות תלתא דפורענותא של ימי בין המייצרים. תזמון זה מביע את המסר השזור לאורכו של ספר דברים והמהווה את צוואת משה איש האלוקים לבנ"י כי א"י אינה סובלת חוטאים והישיבה בה תמיד תהיה על תנאי. במסכת סוטה (י"ד ע"א) דורש ר' שמלאי "מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". באלפיים שנות גולה השקיפו ישראל על הארץ בגעגועים ואליה לא באו בהמוניהם. לפני תקופת הקוממיות לא עלה ציבור יהודי לא"י אלא פעמים אחדות בלבד. מבתי המדרש של בעלי התוספות יצאה תנועת עלייה במאה השלוש עשרה הידועה בשם "עליית הרבנים מצרפת ומאנגליה" כתגובה למסעי הצלב. בגלי העלייה האלו עלו כ-500 תלמידי חכמים, בהם כמה ממנהיגיו הרוחניים של הדור ובראשם רבי שמשון משאנץ, רבי יהונתן מלוניל ורבי יחיאל מפריז. הם התיישבו בעכו, מרכז המדינה הצלבנית, ויסדו בה בית מדרש ברוח בעלי התוספות. לפני כמאתיים שנה בראשית המאה התשע עשרה עלו כמאה מתלמידי הגאון מווילנה לא"י. האקטיביזם המשיחי פעל ועורר את נפשם של הגר"א ותלמידיו לגאול את שמימונה של הארץ, לחדש את היישוב היהודי, ליצור בה חברה אימונית שכונתה "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח. הם שטבעו את המושג "אתחלתא דגאולה" מאחר והאמינו כי המשיח אמור להופיע בשנת הת"ר (1840) על פי הכתוב בשיר השירים "וקול התר נשמע בארצנו", איתרע חזונם וב-הת"ר לא התגלה המשיח. מלבד עליות אלו במשך שנות הגלות הרבות, בדור המדבר היו עליות של יחידים לא"י, מתוך יוזמה פרטית הקשורה להשתלמותם הרוחנית. העולים הכינו עצמם הכנה רוחנית אינטנסיבית שלאחריה עלו בדחילו ורחימו, בקדושה וטהרה לארץ הקודש לפלטין של מלך. למרות ההשתוקקות והכמיהה הרבה לא"י והרצון לקיים את מצוות הארץ אשר לא ניתן לקיימם בגלות עם ישראל לא נהר בהמוניו לארץ הקודש דבר הדורש ביאור. א"י נחשבת למשכנו של הקב"ה לארמון המלך אשר מי שזוכה להיכנס ולדור בה מתמרקים עוונותיו כפי שאומר רבי אליעזר במסכת כתובות קי"ט ע"א "כל הדר בא"י שרוי בלא עוון…" מפרש המהר"ם מרוטנבורג "ובלבד שיהא פרוש מכאן והלאה", אין לפרש ח"ו שניתן לעבור עבירות וא"י מכפרת, אלא כפי שנאמר לעיל, האדם העולה לארץ מתמרקים עוונותיו כחתן ביום חתונתו, בתנאי שיהיה פרוש מעברות מכאן והלאה. ולא זו בלבד אלא מוסיף המהר"ם: "ויזהר מכל מיני עוון ויקיים כל מצוות הנוהגות בה, שאם יחטא בם ייענש יותר על העבירות שיחטא שם מבחוץ לארץ כי הארץ דורש אותה תמיד ועיני ה' בה והשגחתו בה תמיד…ואותם שהולכים לשם ורוצים לנהוג בה קלות ראש ובפחזותם להתקוטט שם, קורא אני עליהם 'ותבואו ותטמאו את ארצי' אבל מי שהולך לשם שמים להתנהג בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו". וכן כתב רבי רפאל בירדוגו (שלהי המאה ה-18 בעיר מכנס) בספרו "מי מנוחות": "אינו דומה אשר יחטא בהיכל המלך, ועיני המלך רואות, לאשר יחטא חוץ מהיכל המלך… ולזה בהכעיסם אלוקינו יתעלה, בעת החורבן היה הנביא מכריז עליהם כי אשר יצא תהי לו נפשו לשלל וחי, ואשר ישב בארץ ברעה גדולה. והכול בטעם שאמרנו, כי לא יאות לדור בארץ הנבחרת והמושגחת זולת עובד ה' בכל מאודו, מדקדק במעשיו ולומד בתורתו, ואם לאו לא יפה לו לדור בתוכה" . אביעזר רביצקי במאמרו "ארץ ישראל כמיהה וחרדה בספרות ישראל" טוען כי הסיבה לכך שעם ישראל לא עלה לארץ במשך שנות הגלות הארוכות נובעת דווקא מתוך העובדה שהעם נחרד מקדושתה של א"י וחשש מכך שלא יעמוד בתובענותה של א"י דבר שיוביל לגלות נוספת. הדרישה לכונן חיים ארציים ומדיניים בארץ הקודש ולעמוד במטלות הרוחניות שהארץ מציבה נראתה כבלתי אפשרית ובשל כך נמנע הציבור היהודי לעלות לארץ ורק יחידי סגולה ההינו לעשות זאת לאחר שהכינו עצמם הכנה שלמה לקראת הכניסה לארה"ק ככהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים באימה וברעדה.

הפוסט חרדת קודש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חסד של אמת

ד"ר עמוס בר דע — Tue, 08 Sep 2020 15:37:36 +0000

במחשבה הדתית הקדומה של מצרים ניתן מקום חשוב לפולחן המתים. טקסי הקבורה היו מורכבים מאד וכללו לוויות, משתאות, מחולות פולחן וחניטה שערכה זמן רב. עבודת המתים כללה הקרבת קורבנות שכללו מצרכים יומיומיים, אריגים, וכפי שמצטטים האגיפטולוגים (חוקרי מצרים הקדומה) מתוך ההירוגליפים שיש להקריב למתים "כל דבר טוב וטהור". טקסי פולחן מיצריים בנויים על מאגיה הכוללת קטורת, עצמים קדושים, ולחשים שונים הכוללים לחשי מתים שתפקידם להתקשר למת ולדרוש בשלומו.
פרשת חוקת מורה על שחיטתה של אותה פרה קדושה שהייתה אלילת מצריים לשם טהרה מטומאת המת שהתקדש בתרבות המצרית. כנגד טהרתו של המת בתרבות המצרית האללית נקבע בתורת ישראל כי יש להיזהר מלהתקרב אל המתים, האדרתם והזדקקות לשירותם. המת הוא אבי אבות הטומאה, נאסר לדרוש אל המתים כפי שנאמר " לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף …ושאל אוב וידעוני ודרש אל-המתים" (דברים, יח', ט-יא') ומגוון הוראות ודינים הקשורים בטיפול המת וקבורתו מונעים את הסגידה לו. עניין הפאר נמנע במנהגי הקבורה הישראלים, אין מסעים את המת אלא על גבי המיטה, קוברים את המת בתכריכים פשוטים ולא בבגדים מהודרים. אין קוברים בארון המשמר את גופת המת וכמובן אין חונטים אותו אלא מכוונים לכך שהמת הבא מן העפר ישוב אליו כדרך הטבע. תפקיד ה"ציון" בבית החיים היהודי הוא לציין את מקום הקבר כדי שהכהן לא יתקרב ויטמא ע"פ ההוראה "לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" ווכן נהגים לבנות ציון פשוט שאינו מפוסל ומעוטר כבבתי העלמין של גויים, אין מעטרים בפרחים כמנהג עכו"ם וכד'. מקום קבורת משה רבנו לא נודע, ולא בכדי, שהרי אם היה נודע היה הופך למקום פולחן לדורי דורות.
מנהגי הקבורה המוסלמים דומים מאד למנהגי היהדות, אדם אינו קדוש לא בחייו ולא במותו, לעומת זאת מנהגי הנוצרים הפוכים לגמרי. הכנסייה מעלה למעמד של קדוש את האדם שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, כנסיות רבות בנויות על קברי קדושים דבר שאינו קיים לא ביהדות ולא באסלם.
פרשת פרה אדומה נחשבת לחוקת התורה משום שהיא מציגה חוסר היגיון פנימי, בעוד שאפר הפרה מטהר את הטמאים בו בזמן הוא מטמא את הטהורים (את הכהן המטהר). דומה כי פרדוקס זה קיים גם בכל ענייני עיסוק וקבורת המת שכן מחד מדובר במצווה קדושה וגדולה ולכן נקראו החבורה שעוסקת במצווה זו "חברה קדישא", ומאידך העיסוק עצמו מטמא את העוסק בו. כ"כ אתרי קבורה קדמונים נחשבים למקומות קדושים למרות שהם מקומות טמאים, וכיום הם תחת חסות העמותה לשימור המקומות הקדושים אשר במשרד לשירותי דת.
"בכל הדורות ראו יהודים זכות גדולה לעצמם להיות שותפים למצווה גדולה של טיפול בנפטרים ושמירה על כבודם, שלא על מנת לקבל פרס. בתקופות מסוימות אף נאבקו אנשי הקהילה על הזכות להימנות עם אנשי "חברה קדישא", ומשלא עלה הדבר בידם, פנו לבית הדין וביקשוהו לתת להם את הזכות ליטול חלק במצווה זו. אנשי החברה קדישא לא ראו את החבֵרות קרדום לחפור בו ואמצעי לעשיית הון לביתם. מלאכתם זו נעשתה ללא תמורה, מתוך תחושה של אחריות וכובד ראש. חכמי ישראל אף תיקנו מעת לעת תקנות שנועדו למנוע תופעות פסולות, ונלחמו במי שביקשו לנצל את המצווה הגדולה לעשיית רווחים לביתם. הניגוד בין קיום מצוות "חסד של אמת" לבין עשיית עושר והפקת רווחים, בא לידי ביטוי מופלא במדרש:" חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח) – זה משה, בשעה שעסקו כל ישראל בביזה, עסק הוא בעצמות יוסף ובשעה שהיו כל ישראל נושאים את הכסף ואת הזהב אשר העלו ממצרים, היה משה רבינו נושא את ארונו של יוסף. אמר לו הקב"ה: חסד גדול עשית, אף אני אעשה עמך חסד ואתעסק בקבורתך, שנאמר: "ויקבֹר אותו בגיא" (דברים לד, ו)". (מתוך אתר דעת).
(חוקת תשע)

הפוסט חסד של אמת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.