עצומות רבנים מכל הצדדים ומכל הסוגים הן כר פורה לחילול שם שמים או למצער לריב ומדון

כל רב קהילה נתקל בזה מדי פעם. מתקבלת שיחת טלפון, הודעה או מכתב במייל ובהם בקשה לרב להצטרף לעצומה או למכתב רבנים בעניינים בוערים על סדר היום. לפעמים מגיעות ההזמנות הללו מרבנים שמסורים לסוגיה, אך ברוב הפעמים הבקשה לחתום על עצומה מגיעה מעסקנים, שמשים, עוזרים, תלמידים ואפילו פוליטיקאים. בשנים האחרונות, המרחב הציבורי שלנו מוצף בעצומות – עצומת רבנים נגד ועצומת רבנים בעד, קריאות לחרם צרכנים ופסקי הלכה גורפים. אך לא רק רבנים שולחים ידם בנוהג הזה – פעם זה פרופסורים למען ופעם זו קריאה נרגשת של ראשי מוסדות. כבר היו לנו אמנים מוחים, רופאים תומכים ובני נוער דוחים, ונראה שהספורט הזה רק צובר תאוצה.

בחלק מהעצומות הרבות שהוצע לי לחתום עליהן לאורך השנים, התקיימו בקרב החותמים הפוטנציאליים דיונים סוערים על הנוסח המדויק. שלבי הדיון די קבועים – בהתחלה מתווכחים על הנוסח, האחד רוצה להוסיף שורה, השני דורש להחליף ביטוי. אלו רוצים יותר תקיף, אלו רוצים פחות חריף. לא פעם קראתי את ההתכתבויות הארוכות והמעייפות הללו ותהיתי אם מדובר בדיון אידיאולוגי או בדוכן פלאפל.

אחר כך, מתחיל שלב ההחתמות – ומנסים כמובן להשיג "הסכמה רחבה". אבל פלוני לא חותם אם אלמוני חותם, ופלמוני מתנה את חתימתו בכך שיקבלו את הגהתו לשורה השלישית. אחד לא מוכן לחתום כל עוד לא מצטרפות גם נשים, שני לא מוכן לחתום אם נשים מצטרפות. יש כאלו שמסתפקים בכך ש"אם הרב פלוני חתם אז גם אני בפנים" ויש את אלה שכמו נקיי הדעת שהיו בירושלים, "לא מסבים בסעודה עד שידעו מי מסב עמהם" ומחכים לרגע האחרון לראות את רשימת החותמים המלאה. עורכי העצומה דנים ביניהם מה סדר החתימות הרצוי, מיהם הרבנים ה"גדולים" ששמם יופיע באותיות גדולות, והאם לסדר את רשימת החותמים לפי סדר הא"ב או לפי סדר החשיבות. ואחרי הפרסום, שהוא תמיד "מסעיר" ו"תקיף" וכל מיני ביטויים מוגזמים, מתחילה הבחישה הרכלנית של "איזו חתימה חסרה", ו"איזו חתימה מפתיעה". ועד כמה רחבה באמת ההסכמה.

אחד ממורי ורבותיי אמר לי פעם בעקבות מכתב רבנים שהסעיר את הביצה המגזרית – "אני לא חותם על עצומה, גם אם כתוב בה רק "ה' הוא הא-לוהים". חשוב שנלמד שלא זו הדרך להעביר מסרים לעולם". ומאז ועד היום אני משתדל ללכת בדרכיו ולהימנע מכליל משיתוף פעולה עם הז'אנר הבזוי הזה. ראשית בגלל חילול השם הנורא שנגרם ממנו. נער הייתי וקצת זקנתי ועוד לא ראיתי קידוש השם שצומח מעצומות רבניות. חילול השם, לעומת זאת, ראיתי גם ראיתי.

שנית, משום שאני חושב שבימינו, אין צורך ואין טעם בשיטה הזו להעברת מסרים. בעבר, הדרך היחידה להעביר מסר לרבים היה על ידי כתיבת מאמר בעיתונות, דבר התלוי כמובן בחסדי העורך ובעומס הכותבים. בימינו, מי שרוצה להעביר את מסריו להמונים יכול לעשות זאת בקלות בפייסבוק, בטוויטר או בכמה קבוצות וואטסאפ. שם אפשר לדייק את המסרים בלי להתפשר על מילים שאחרים בחרו. שם אפשר לקיים דיון רעיוני ולא רק להפציץ מסר ולברוח. לעצומה רבת חותמים אין שום יתרון, רק קולניות מוגזמת ושפע של ריב ומדון, בדרך כלל בפשטנות רדודה לתפארת. רבנים אמורים להיות מנוסים בכתיבה לציבור, ולכל רב קהילה יש שפע של במות להעביר את מחשבותיו לשומעי לקחו – החל בדרשות ושיעורים, דרך העלון המקומי של הקהילה ועד קבוצות המייל הקהילתיות.

יתרה מזו, בלא מעט מקרים נראה לי שרבני קהילות עושים עוול לקהילתם כאשר הם חותמים על עצומה. קהילה היא מוסד מגוון – יש בו בדרך כלל גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, ומרחב מסוים של דעות והשקפות. עצומות הרבנים, שברוב המקרים מהוות שופר לקולות קיצוניים וקנאים, שנויות במחלוקת עמוקה ברוב הקהילות שאני מכיר. לרב קהילה מותר בהחלט לנקוט עמדה בדיונים סוערים. רבנים לא צריכים להיות מהאו"ם. אבל כשרב חותם על עצומה, עם תוארו ושם קהילתו, הוא מגייס למעשה את הקהילה לקמפיין. לו אחתום על עצומה בשמי ובתוארי "רב קבוצת יבנה", הפכה קבוצת יבנה להיות חלק מהדיון מבלי שקיבלתי את רשות והסכמת הקהל לכך.

עצומות רבנים מכל הצדדים ומכל הסוגים הן כר פורה לחילול שם שמים או למצער לריב ומדון. רבנים שמגייסים את שם קהילתם להופיע בפרסומים מעין אלו, חוטאים נאמנותם לציבור שבחר בהם ועושים את קהילתם קרדום לחפור בה.

הנותן לנו עוז ותעצומות, ייתן לנו כוח לסרב לחתום על עצומות.

(כי תשא תשפ"ב)

הפוסט לחתום או לא לחתום על עצומת רבנים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.