בתולדות ישראל היו שתי מלכות ששלטו בעצמן ולא כעוצרות לנסיכים צעירים או כנשים של מלכים: עתליה ושלומציון. הפעם נעסוק בעתליה. עתליה מוצגת בתנ"ך (מלכים ב', פרק יא; דברי הימים, ב, פרקים  כב- כג) בצורה שלילית ביותר כמלכה מרשעת ורוצחת של בני משפחתה. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמקום הנרחב יחסית שהיא מקבלת. וכך כותב עליה הרב עדין שטיינזלץ:

"המלכה עתליה היא מאותן דמויות היסטוריות שרישומן גדול, אף על פי שהחומר העובדתי עליהן מועט […] עם זאת, המעט שאנו יודעים יוצר תמונה מרתקת ובולטת כל כך, שלא ייפלא שעתליה נעשתה נושא של כמה מחזות, אחדים מהם מפורסמים. בדמותה של עתליה יש חידה שאין לנו כל דרך לפתור אותה, והחללים הריקים המרובים יכולים להתמלא רק על ידי השערה וניחוש" )עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, רעננה: משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1983, עמ' 79).

עתליה הייתה מלכת יהודה בזמן הבית הראשון, ששלטה בין השנים 836-842 לפנה"ס. היא הייתה בתם של אחאב מלך ישראל ואשתו-שותפתו איזבל (ועל פי מקור אחר בתנ"ך, אחותו של אחאב, בתו של עמרי). היא נישאה ליהורם מלך יהודה ולאחר מותו, עלה לשלטון בנם אחזיה (ושוב, על פי פסוק אחר, נשאה לאחזיה). לאחר שבנה אחזיה מת בהפיכה השלטונית שביצע יהוא מול בית אחאב ביזרעאל, היא תפסה את השלטון תוך כדי חיסול כל צאצאי המלוכה למעט אחד, נכדה, יואש ששרד בעזרת אחות אביו יהושבע והוחבא בבית המקדש במשך שש שנות שלטון עתליה. היא הנהיגה פולחן אלילי ביהודה. כשהיה בן שבע הנהיג יהוידע הכהן האחראי, עם תמיכה נרחבת של "עם הארץ", מרד כנגד עתליה שהוצאה להורג ויואש הומלך כמלך יהודה (מלכים ב', פרק יא; דברי הימים, ב, פרקים  כב- כג). אין ספק, שהתיאור המקראי מציג את עתליה באור שלילי (בדברי הימים ב, כב, ג,  אף היא מוצגת כמי שהייתה יועצתו של בנה, אחזיה "להרשיע"). ובכל זאת מבין השיטין נראה כי היא הייתה שליטה חזקה שבמשך שנים ללא בסיס תמיכה משפחתי ולמרות שהייתה מממלכת שומרון, היא הנהיגה את העם בצורה חזקה (שטיינזלץ, שם, עמ' 83).

כפי שמציין יגאל לוין:

"ראוי לציין שהמקרא אף לא פעם אחת מכנה את עתליה בתואר 'מלכה'. שימוש בתואר זה במקרא הוא נדיר מאוד, ונראה שמחברי המקרא לא הכירו בשלטון עצמאי המנוהל על ידי נשים. התואר 'מלכה' מופיע במגילת אסתר, תחילה לגבי ושתי ואחר כך לאסתר […] שם יש לו משמעות טכסית בלבד, ללא סמכות עצמאית (יגאל לוין, "עתליה: נסיכה משומרון בממלכת יהודה", מחקרי יהודה ושומרון קובץ כט, 1(2020) הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, עמ'  12-11).

קריאה פמיניסטית במקרא מצביעה על היחס השלילי שמקבלות איזבל הנוכריה, שותפתו לשלטון של אחאב, ובתם, עתליה שהיו כדברי אשמן:

"מלכות היסטוריות חשובות, בעלות כוח והשפעה. איזבל הפיניקית היא אשת המלך היחידה המתוארת כשותפה לשלטונו של בעלה במהלך חייו, ועתליה הישראלית היא המלכה היחידה המתוארת כמי שמולכת לבדה ביהודה. אך המספר המקראי מבקש לטשטש את חשיבותן ולגמד את דמותן ההיסטורית של שתי המלכות [..] והפעולה הראשונה ניכרת כבר במחיקת שמן. שמה של עתליה אינו מוזכר ברשימת מלכי ישראל ויהודה  (אהובה אשמן, תולדות חוה: בנות, אמהות ונשים נוכריות במקרא, תל-אביב: משכל- ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2008, עמ' 135-134).

באשר לעתליה, על פי אשמן, בניגוד לנשים "ראויות" שמעל לכול פועלות כאמהות, עתליה מקעקעת את קוד האמהות, שכן היא המיתה את בני המלך – נכדיה שלה. מותה המשפיל מבשר את החזרת הסדר לכנו (אשמן, שם, פרק 6):

"וַיְצַו יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת-שָׂרֵי המאיות (הַמֵּאוֹת) פְּקֻדֵי הַחַיִל, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹצִיאוּ אֹתָהּ אֶל-מִבֵּית לַשְּׂדֵרֹת, וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ, הָמֵת בֶּחָרֶב:  כִּי אָמַר הַכֹּהֵן, אַל-תּוּמַת בֵּית ה' . וַיָּשִׂמוּ לָהּ יָדַיִם, וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ-מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַתּוּמַת, שָׁם. […]. וַיִּשְׂמַח כָּל-עַם-הָאָרֶץ, וְהָעִיר שָׁקָטָה; וְאֶת-עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב, בֵּית מלך (הַמֶּלֶךְ)".

במסורת היהודית דמותה של עתליה לא זכתה למורשת חיובית. אולם בתרבות הכללית היו יצירות עליה. הבולטות הן: מחזהו האחרון של ז'אן רסין, עתליה, מסוף המאה ה-17 והאורטוריה "עתליה" של הנדל. גם האסטרואיד 515 שהתגלה בשנת 1903 על ידי האסטרונום מקס וולף נקרא על שמה.

(שמות תשפ"ג)

הפוסט פמיניזם והלכה-כז': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל-(13) שתי המלכות בתולדות ישראל: עתליה ושלומציון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.