הרב צווה עליי לעלות להתפלל תפילת מעריב כשליח ציבור. לרגע אחד הרמתי גבה, לא ידעתי אם הוא מתכוון לספור את בני האנוסים למניין

בדרך כלל אנו נוטים לחשוב שהאנוסים הם זן נכחד הרדום מעל דפי ההיסטוריה ובספרים ותעודות מתקופת האינקוויזיציה. אולם, לא כך הם פני הדברים. ישנם בני אנוסים החיים וקיימים כיום ברחבי העולם ומבקשים לשוב ולקשור את גורלם עם גורלו של עם ישראל. בני אנוסים אלו, טוענים שהם צאצאים לדור המופלא של האנוסים אשר שמר על יהדותו בסתר והם קיבלו דור אחר דור את המסורת שהם יהודים. הסיפור הבא, אשר התרחש בקהילה היהודית בליסבון, פורטוגל, מהווה ההוכחה לכוחם של אנוסים ולחותם שהשאירו בקהילות ישראל.

כאשר ביקרתי בבית העלמין של הקהילה היהודית בליסבון, שמתי לב לתופעה מוזרה. בעוד שחלקו הצפוני של בית העלמין מסודר כולו לפי שורות ומלא בקברים, הרי שמנגד, בחלק הדרומי של בית העלמין השטח חלק וריק, כאילו לא היה בשימוש ורק בקצה בית העלמין הייתה קבוצה של קברים בודדים. תמהתי, מי אלו? מתאבדים? עניים? חסרי זהות? המראה משך את תשומת ליבי. התקרבתי כדי לקרוא את השמות על גבי כמה מצבות… ועיניי נתקלו בשם "משה אמזלג". התקשיתי להאמין למראה עיניי. זהו קברו של הנשיא המיתולוגי של הקהילה, ידידו לספסל הלימודים של סאלאזאר, השליט הכל יכול של פורטוגל במשך שנים, אשר הנהיג את הקהילה למעלה מארבעים שנה. מדוע הוא נקבר הרחק מבית הקברות המרכזי ולא במקום מכובד?

לאחר בדיקה אצל זקני הקהילה, התגלה סיפור מופלא ונוגע ללב. בקהילה בליסבון השתתפה בחורה בשם שרה, אשר הייתה מבנות האנוסים, אולם היה ספק האם היא יהודייה כהלכה. היא נפטרה בצעירותה וראש החברה קדישא החליט שלא לקברה בבית העלמין היהודי כי החשיב אותה ללא יהודייה. ראש הקהל, ד"ר משה אמזלג, אחר התייעצות עם הרב, הורה לו לקוברה בבית העלמין של הקהילה. ראש החברה קדישא, החליט לטמנה הרחק הרחק כמטחווי קשת, בקצה בית הקברות, עם המתאבדים וחסרי הזהות. משנודע הדבר, חרה אפו של ראש הקהל על הזלזול שנהגו בה ומחוסר אפשרות לשנות את מקום קבורתה, ציווה שלאחר מותו ייטמן בסמוך אליה.

כך, משה אמזלג, ראש הקהילה בליסבון במשך ארבעים שנה, אדם נערץ על ידי יהודים ולא יהודים, מצא את מנוחתו בצד בית הקברות, סמוך לאותה בחורה אלמונית מצאצאי האנוסים שעל כבודה לא מחל.

***

הסיפור של יחס של כבוד כלפי בת אנוסים, מעלה בזיכרוני סיפור אחר אשר התרחש לפני מספר שנים בעיר אחרת בפורטוגל, בקהילה היהודית בפורטו. העיר פורטו, הייתה בסיס לתנועת התשובה של אנוסים לחיק היהדות. המנהיג של המהפכה הזו היה קצין בצבא הפורטוגלי בשם ארתורו קרלוס דה ברוש בסטו. הוא נולד בשנת 1886 במשפחה קתולית ונפטר בשנת 1959. סבו של ברוש בסטו גילה לו את הרקע היהודי של משפחתו, ומאז החל תהליך מהיר של חיפוש השורשים של הקצין הצעיר והשבה ליהדות שלו ועוד אנוסים רבים שחיו באופן נסתר בצפון המדינה. הוא גם בנה בית כנסת  "מקור חיים" וישיבת "ראש פינה", עבור כל האנוסים באזור צפון פורטוגל.

כאשר ביקרתי בבית הכנסת בפורטו לפני שנים רבות, עם אחד הפוסקים החשובים בדורנו, נפגשנו עם האנוסים ובני האנוסים ושמענו את סיפוריהם האישיים ואת רצונם לשוב ליהדות שלמה. בתום הפגישה, הגיע זמן תפילת מעריב והרב הפוסק שהיה עמנו צווה עליי לעלות להתפלל תפילת מעריב כשליח ציבור. לרגע אחד, הרמתי גבה, שכן לא היה מניין של ממש ולא ידעתי אם הוא מתכוון לספור את בני האנוסים למניין. כיוון שהתמהמהתי לרגע לעלות לתיבה, הוא אמר בקול: "ברור שיש כאן מניין, אתה לא מרגיש שיש כאן נשמות יהודיות"? והוא עלה במקומי והתפלל תפילת מעריב בשם ומלכות ביחד עם כל הנשמות היהודיות שהצטרפו למניין.

(שלח תשפ"ב)

הפוסט בני אנוסים נספרים למניין?! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לסבתא של אנה, ילדה פורטוגזית מלאת שאלות, תמיד היו מנהגים מוזרים. אם אנה הייתה מצביעה על הכוכבים הנוצצים אל תוך הלילה, סבתא מיד הייתה מורידה את אצבעה ואוסרת עליה להצביע אל השמיים. 'זה לא למזלנו', היא הייתה אומרת.

אנה, היום חנה איל, נולדה וגדלה בעיר פורטו שבפורטוגל, למשפחה חילונית קתולית. הם חגגו את החגים הדתיים, ביקרו בכנסיה, והיא רצתה בכל מאודה להתחבר לדת, אבל משהו לא הסתדר לה. כבר בגילאים הצעירים עלו לה שאלות עמוקות ורבות לגבי הדת והאמונה הנוצרית, ובגיל 17 הרגישה שזה לא בשבילה, והחליטה להתנתק מהדת. את הרוחניות והחיפוש היא הפנתה ליוגה ומדיטציה, וחיבור לנשמה של עצמה.

כשהייתה בת 25, לאחר שלמדה פסיכולוגיה, סיימה שני תארים והמשיכה לקריירה אקדמית, התפנה לה זמן והיא יצאה לטיול הגדול עם חברה. היעד – נפאל והודו.

"רציתי לחפש את עצמי ומבלי שידעתי הפכתי לישראלית פעם ראשונה", היא תסביר אחר כך, "בתקופה ההיא, לפני עשר שנים, לטוס למזרח זה היה הדבר הכי לא פורטוגלי שיש. אנשים לא הבינו מה אני עושה".

בנפאל, זו הייתה הפעם הראשונה שבה היא פגשה ישראלים, או יותר נכון שמעה אותם מדברים. לא ברור איך, אבל היא מיד התחברה לשפה: "השפה נכנסה לי ישר לאוזן, ומיד קלטתי שזה לא לטינית, זה משהו אחר. ישבתי בצד והצליל של השפה הרגיש לי עתיק. כשתהיתי מהיכן הם הופתעתי מאוד שהם מישראל, קלטתי שאף פעם לא הכרתי ישראלים, ורק ידעתי את מה שאני רואה בחדשות – מלחמות ופיגועים. מבחינתי הם היו מסכנים ולא כמוני, מטיילים להם בנחת בעולם. הסתקרנתי", היא מתארת.

חיבור גורלי

החיבור שנוצר באותו רגע בין אנה והישראליות – המשיך והתחזק.

כשהייתה מתהלכת בנפאל, הנפאלים היו מברכים אותה לשלום – בעברית. היא הייתה משיבה להם "שלום", כשהיא סבורה שכך אומרים שלום בנפאלית. רק כעבור כמה ימים כשישראלים הבחינו בכך, הם גילו לה ש"שלום" זה בעברית, והסבירו שאולי פנו אליה בעברית בגלל שהיא נראית קצת ישראלית.

גם כאשר המשיכה להודו, שמעה בבית מלון שלה עברית, וניגשה מיד. הפעם אלו היו שני יזמים שהגיעו לתחרות של סטארט-אפים.

היא נשארה לבד עם אחד היזמים, שי שמו, שניסה למלא את סקרנותה ולספר על ישראל. "כמובן ששאלתי אותו מה הבעיה עם הפלסטינאים, מה בעצם אני רואה כל הזמן בחדשות. כשהוא ניסה להסביר, הוא התחיל לדבר על היהודים ועל המוסלמים, ואני לא הבנתי", היא נזכרת. "היהודים זה הישראלים? הייתי מבולבלת. ואז הוא התחיל להסביר לי שישראל היא מדינה יהודית. הופתעתי שכולם יהודים בישראל, ושאלתי אותו מה זה להיות יהודי, והוא סיפר שיש ליהודים תפילה מרכזית וחשובה שאומרת שהם קשורים לארץ ישראל ומאמינים בא-ל אחד. הוא סיפר על האבות, על 12 השבטים, על משה, יציאת מצרים, מתן תורה ובית המקדש. היו כמה דברים שהכרתי במעורפל מהנצרות".

ובעיקר, והיא לא יודעת להסביר איך, היא הרגישה ששי מספר לה אמת, והופתעה שאדם שמגדיר את עצמו חילוני מדבר ככה על הדת.

חנה: "זה היה מאוד מעניין, הרגשתי שאני לומדת ונפתחים לי עולמות. כאילו הוא הסביר לי איך הכל התחיל, הרגשתי שסוף סוף מישהו מסביר לי את המקור לרוחניות ולבורא עולם".

שי נפרד ממנה כדי להתכונן לנסיעה, ולפתע חנה הבינה שהיא לא תראה אותו יותר. כמו בסרטים הכי קיטשיים, היא הרגישה, ממקום שהיא מתארת כעמוק ופנימי, שהיא מפספסת משהו. "הקשבתי לקול הפנימי הזה והלכתי לחפש אותו. באותו הרגע הוא בא מהמדרגות, ובשניה שהסתכלנו אחד על השניה ידענו שנינו שהוא בעלי לעתיד ואני אשתו לעתיד. בלי יכולת לשלוט בזה. זו חוויה שאי אפשר להסביר במילים. הייתה לנו תחושה שאי אפשר להפריד בינינו", היא מתארת.

"הסבירו לי שלפני שיהודי נכנס לכנסיה הוא אמר תפילה, כדי להגיד ש'באמונתי אני איתך, הקב"ה'. אומרים את זה בלחש, אם הייתי אומרת את המילים בקול, אמא שלי הייתה משתיקה אותי"

'זה מגן דוד!'

הגילוי הזה לא היה פשוט. המרחק, הדת, העוצמה, הותירו את הקשר הזוגי הזה בחוסר ודאות. הם חזרו כל אחד למדינתו, ושמרו על קשר טלפוני.

כעבור שבועיים שי הפתיע אותה בפורטוגל, ועכשיו הגיע תורה להכיר את משפחתו בישראל.

לפני 9 שנים, לקראת חג הפסח, היא עלתה על מטוס לארץ ישראל, עם כרטיס חזרה לשבועיים לאחר מכן. תוך כדי שהיא משננת את שמות בני המשפחה של שי, לפתע, לרקע קולו של הטייס שמספר מה מזג האוויר בישראל לקראת הנחיתה, היא חוותה חוויה מטלטלת.

"הסתכלתי בחלון ועלו לי דמעות, פרצתי בבכי", היא משתפת. "הסתכלתי למטה והרגש היה חזק; הרגשתי שאני סוף סוף חוזרת הביתה. לא שהגעתי, אלא שחזרתי הביתה. זו הייתה חוויה חזקה ועמוקה. יצאתי מהטיסה רועדת, חשבתי שעברתי חוויה פסיכוטית וביקשתי מחברה שתאבחן אותי. אמרתי לה שאני מרגישה חיבור למקום, שזה הבית שלי, בכלל בלי קשר לשי. לא הייתי מוכנה לתחושה הזאת".

היא התהלכה פה מבולבלת. היא הרגישה חיבור עמוק לארץ ישראל, שאותו היא לא יכלה להסביר. היא רצתה להבין את העברית, ולא הבינה איך זה הגיוני שאותה שפה קדושה מהתנ"ך נזרקת על הרצפה כשהיא על גבי פרסומת לפיצה.

התחושות החזקות נותרו כשחזרה לפורטוגל. היא סיפרה להוריה חוויות מהטיול, ותיארה להם את הדגלונים הרבים שהיו תלויים ברחבי הערים לקראת יום העצמאות, את שרשראות המגן דוד שרבים עונדים ואת האהבה של האזרחים פה למדינתם.

כשחנה סיימה, אמא שלה שינתה לה את החיים במשפט אחד. "נזכרתי, גם כשאני הייתי ילדה הייתה לי שרשרת עם כוכב".

חנה הפצירה באמה למצוא את השרשרת. זו הייתה שרשרת בצורת כוכב עם כדור כחול באמצע.

כשצילמה לשי את השרשרת שהן מצאו, הוא צעק 'זה לא כוכב, זה מגן דוד!' ולחץ על חנה לברר מהיכן השרשרת. מסתבר שהשרשרת הגיעה מסבתא אליזה, סבתא רבא של חנה.

"שי תהה – 'אולי את יהודיה?', והתפוצצתי מצחוק, אבל הסכמתי לשאול את אמא שלי", חנה מספרת. "אמא שלי צחקה גם כן, היא חשבה שהסתובב לי הראש בהודו… אבל שי הציע שאתקשר לסבתא שלי, וכששאלתי אותה אם אנחנו או מישהו אחר במשפחה יהודי, היא התחמקה שוב ושוב ולא השיבה לי. רציתי לנתק את הטלפון וללכת לישון, אבל הסתכלתי על השרשרת שהייתה אצלי בחדר, ושוב שאלתי את סבתא אם אנחנו יהודים, ואז היא התחילה לדבר על השכנים ואמרה שלא מדברים על העבר. הרגשתי שיש שם משהו לא פתור".

נחרצת, חנה החלה מסע בזמן בניסיון לבנות את עץ המשפחה שלה מצד אמה. היא נסעה לארכיונים בפורטוגל, קראה על גירוש ספרד ועל קורות היהודים בפורטוגל – שהכריחו אותם להפוך לנוצרים חדשים ולא נתנו להם לצאת מהמדינה, למדה על האינקוויזיציה – "כמעט 300 שנה שהיה אסור לפורטוגלי להיות יהודי, דור אחרי דור", היא אומרת בכאב. היא המשיכה לחקור את היהדות, ולא נחה לרגע עד שהחלה לקבל תשובות.

שכחנו

ככל שהשבועות נקפו, היא גילתה ביהדות מנהגים ואפילו אמונות תפלות שהכירה ממשפחתה. מנהגים מהסוג שהיו זרים לחברותיה, ושתמיד היא הייתה בטוחה שהגיעו מהכפר של סבתה.

חנה: "יום אחד כשחיפשתי בארכיונים של האינקוויזיציה, פתחתי תיק וקראתי על משפחה שלמה שנמצאת באינקוויזיציה לאחר שזומנה לחקירה בגלל שהשכן סיפר שאחד הילדים הצביע בערב על השמיים, וכך גילו שהמשפחה שומרת שבת. הילד ספר 3 כוכבים. היהודים הסבירו לילדים שצריך לראות שלושה כוכבים בשמיים בצאת השבת, אבל אסור להצביע ולספור אותם, וזה מנהג שנשאר בהרבה משפחות וגם במשפחה שלי".

עם הזמן היא גילתה עוד ועוד מנהגים – היא גדלה למציאות בה פעם בחודש אסור לגעת בסבתא, שאריות של איסור נידה כנראה, ובהתאם סבתה חפפה את ראשה רק לאחר הנידה – ביום הטבילה, באמצעות מים שהיו מביאים לנשות הקהילה שהן היו שומרות בקערה קטנה עד למועד המתאים. ועוד מנהג מדהים במיוחד – כשסבתא אליזה נפטרה, סבתא של חנה ביקשה לכסות את המראות ולשבעת שבעה ימים בבית, אך תבעה להגיף את החלונות – כי אסור שהשכנים יידעו.

וזה לא מפסיק. חנה הייתה מורגלת בתפילה קצרה שהיא ומשפחתה היו אומרים בכניסה לבית קברות, שהייתה סבורה שהיא טקסט קתולי, אך חברותיה לא הבינו במה מדובר. לימים, כשנפגשה עם קהילה של בני אנוסים בפורטוגל ותיארה בפניהם את אותה תפילה, אמרו לה – 'את יהודיה בדיוק כמונו'. "הסבתא של הקהילה הסבירה לי שלפני שיהודי נכנס לכנסיה הוא אמר תפילה, כדי להגיד ש'באמונתי אני איתך, הקב"ה'", היא מפרטת. "אומרים את זה בלחש, את לא יכולה להראות לאף אחד שאת אומרת את זה. אם הייתי אומרת את המילים בקול, אמא שלי הייתה משתיקה אותי".

גם כשלקחה את אמה לכותל, בירושלים והראתה לה כיצד נוטלים ידיים ומברכים, אמה נזכרה שגם היא הייתה מברכת, אבל על פרי, ולא תמיד, אלא רק על הפרי הראשון בעונה.

חנה: "חיפשנו את הברכה בסידור עם תרגום פורטוגלי, ואמא קראה- 'שהחיינו והגענו לזמן הזה', והיא לא האמינה. היא שאלה – 'את רוצה להגיד לי שהיינו יהודים ושכחנו?!', ועניתי לה שמסתבר ששכחנו הרבה, אבל כנראה שנשאר משהו, והמשהו הזה היה מספיק כדי שאני והיא נעמוד ליד הכותל ונברך 'שהחיינו'".

 

"יש אנשים שאיבדו את הזהות היהודית שלהם מזמן, כי זה היה הסוד הגדול שהיה צריך להסתיר, ונשארו רק הסימנים הקטנטנים. צריך לתפוס את הסימנים הללו וללכת אחורה לבדוק"

גיורת גאה

החקירה הפרטית של חנה הובילה למעלה עץ השורשים, היא הגיעה לסבתות שישה ושבעה דורות אחורה, עד שהמסמכים נהיו בלתי קריאים. המנהגים התאספו ככל שהכירה יותר ויותר את היהדות, ועד היום היא מגלה מדי פעם הלימה בין המנהגים המוזרים של משפחתה ובין היהדות.

אבל, זה לא הספיק לה. היא רצתה להרגיש שהיא יהודיה, אז היא פנתה לרבנות וסיפרה על כל קורותיה, והיא מתארת שלאחר מכן הרב אמר לה: "אנה, יש בעולם יהודים, יש בעולם לא יהודים ולצערנו יש המון יהודים שאיבדנו אותם כי ההיסטוריה היהודית מורכבת". הוא הבהיר לה שבגלל המורכבות לא ניתן להצהיר בוודאות שהיא יהודיה, ועליה ללמוד ולעשות תהליך גיור, וכך היה.

חנה: "לא הסתכלתי על זה בעין לא טובה. עברתי את כל התהליך, למדתי המון, והפרדתי את שי מזה, זה לא קשור אליו – גם אם הוא לא היה בתמונה לא הייתי יכולה להתנתק מזה ולחזור לפורטוגל בלי יהדות. היה במשפחה סוד גדול שאסור היה לספר – אנחנו יהודים, אבל הסבתות ואמא שלי שמרו על המנהגים ועל המסורת וזה עוצמתי שזה נשאר לאורך כל הדורות. זה הספיק לי כדי להתחבר, והרגשתי אחריות. לא יכלתי להגיד שזה לא קשור אלי.

"אני גיורת מאוד גאה. יש לי את הכל – גם את החיבור המשפחתי, השורשים, וגם בחרתי להיות יהודיה והתחברתי ליהדות ממקום מאוד בוגר וחכם, וזו זכות", היא מאמינה.

שי עבר תהליך של חזרה בתשובה גם הוא, ולאחר הגיור של חנה, הם נישאו.

מה לגבי אמא שלך?

"אמא שלי בתהליך משלה", היא משיבה. "היא גילתה את כל זה בגיל 60, והיא עושה את המסע שלה. היא לומדת, יש בבית כשרות בשבילנו, והיא עוקבת אחרי לוח השנה העברי, מחפשת את החגים ותמיד אומרת לי מה צריך לעשות בהם".

וגם סבתה של חנה החלה לשתף לאחרונה, בעקבות מחלת אלצהיימר שהיא מתמודדת איתה, על החוויות הלא פשוטות שעברה כילדה יהודיה שילדים רדפו אחריה וצעקו לה 'היהודיה, הנכדה של היהודים'. "לדעתי היא ידעה שהם יהודים אבל הבינה שזה משהו שלא כדאי לדבר עליו, אבל, המנהגים ממשיכים מבלי להבין במה מדובר ומה בעצם עושים", חנה מוסיפה.

תנועת האנוסים

עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות ופיתוח בדיקות גנטיות שמורות על המוצא הגנטי, תנועה של צאצאי אנוסים מבעבעת בעיקר מתחת לפני השטח, ועם הזמן מצטרפים אליה עוד ועוד אנשים שמגלים חיבורים שונים ליהדות. חנה משתדלת מאוד להיות פעילה בנושא הזה, להרצות בארץ ובעולם על הסיפור האישי שלה ולדייק את הזהות היהודית.

"אנוסים זה נשמע כמו אירוע היסטורי, אבל מבחינתי זה אירוע של היום", היא אומרת. "מבחינתי, אלו שאיבדנו באמצע הדרך בגלל ההיסטוריה והקשיים צריכים לחזור ולהתחבר עוד פעם, וסיפור כמו שלי בא להגיד את זה. לא משנה כמה עברנו קשיים – יש משהו שנשאר.

"יש אנשים שאיבדו את הזהות היהודית שלהם מזמן, כי זה היה הסוד הגדול שהיה צריך להסתיר, ונשארו רק הסימנים הקטנטנים. צריך לתפוס את הסימנים הללו וללכת אחורה לבדוק. כשאת מנותקת מהזהות ולא מכירה יהודים את לא תדעי ולא תעשי את החיבור, אלא תחשבי שזה מנהגים כפריים, כמו שאני חשבתי ולא תפנימי את המשמעות, ולכן חשוב להגביר את המודעות לזה".

היום חנה בת 35, גרה בחריש ומגדלת יחד עם שי 3 בנות קטנות, שממשיכות את המסורת לעוד דור נוסף.

"בכל שבוע אני ושלוש הבנות האלה יוצאות החוצה לפני ההבדלה להצביע אל השמיים של ארץ ישראל", חנה מסיימת גאה. "אנחנו עושות את זה בחופשיות, כי הזמן של ההסתר כבר נגמר. כל החיים פחדתי להצביע על הכוכבים, אבל עכשיו הנס הגדול קרה – אנחנו בארץ ישראל, אנחנו בבית האמתי, כמו שתמיד הרגשתי, ואני סופרת שלושה כוכבים ומצביעה איך שבא לי…".

(נשא תשפ"ב)

1

הפוסט הפסיכולוגית הפורטוגלית שגילתה שהיא צאצאית אנוסים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אמר יגאל אלון. כדי לדעת את עברנו אנחנו נעזרים בסיפורי התנ"ך, במאורעות שעברו על עמנו בשנים ההן ועברו בסיפורים מאב לבנו, וככל שישנם – במסמכים ארכיוניים שנשמרו עד לימינו אנו.

האינקוויזיציה היא אחד המאורעות הקשים שעברו על העם היהודי, והיא אינה נותרה רק בהיסטוריה. השפעתה נוכחת עד היום בדמות אנוסים ויהודים שהתפזרו, המירו דתם ושכחו מיהדותם. בפורטוגל האינקוויזיציה התרחשה במשך כ-300 שנה, משנת 1536 ועד לשנת 1821. האינקוויזיציה הפורטוגזית הייתה מוסד חקירותיהם של הקתולים שהיה אמון על רדיפת מיעוטים דתיים ובכללם היהודים. לעומת האינקוויזיציות האחרות, באינקוויזיציה של פורטוגל רוב הנחקרים היו אנוסים שנאשמו בשמירה על יהדותם (בין 80-85 אחוזים מכלל הנידונים).

מסמכי האינקוויזיציה מתפוררים

מאירוע זה נשמרו מסמכים היסטוריים רבים, המתעדים את אחד מהאסונות הגדולים שעבר העם היהודי, ומהווים נתח נרחב בתיעוד תולדות האנוסים, ולהם אין מקבילה דומה.

כיום, כ-200 שנה לאחר תום האינקוויזיציה, אותם מסמכים היסטוריים נמצאים בסכנה הכחדה. מאות מסמכים אותנטיים המתעדים את זוועות האינקוויזיציה בעשרות אלפי יהודי פורטוגל ובמדינות נוספות נרקבים ונהרסים בארכיון הלאומי של פורטוגל. והסיבה, כרגיל, היא – כסף. בעקבות מחסור בתקציב המסמכים לא נסרקים בצורה דיגיטלית והולכים ונהרסים לעד, כך עולה ממספר עדויות המגובות במסמכים וצילומים שהגיעו לאחרונה למרכז דהאן למורשת יהדות ספרד שבאוניברסיטת בר-אילן, שבמהלך ביקור של נציגי המרכז בפורטוגל, פעילים מקומיים הזהירו אותם מפני נזק בלתי הפיך וסכנה לאובדן המסמכים.

ד"ר שמעון אוחיון מנהל מרכז דהאן, מרחיב בראיון ל"שבתון": "בעקבות כינוס בינלאומי שקיימנו לאחרונה בפורטוגל על יהודי פורטוגל והתפוצה הספרדית הפורטוגזית, קיבלנו פניה מאחד המנהלים בטורו דו טומבו, אחד מהארכיונים בפורטוגל, שחשף כי ישנם מסמכים המתעדים את פעילות האינקוויזיציה שהולכים ונכחדים בעקבות תלאות הזמן ואופן שימורם. חוקרת ההיסטוריה היהודית של פורטוגל, ד"ר רות קלוואו, הביאה לידיעתנו את התכתובת עם אחד מראשי הארכיון הלאומי בפורטוגל, ד"ר סילבסטרה אלמיידה אשר דווח לה ולחוקרים בפורטוגל שהמסמכים של האינקוויזיציה, שהם בני מאות שנים, בבעיה- תנאי האחסון שלהם קשים, חלקם קרועים, משהו אכל את המסמכים והם מתפוררים. הוא נזעק ואמר לה כי חייבים להתגייס ולעשות דיגיטליזציה למסמכים, שאם לא כן הם ילכו לאיבוד במשך השנים".

על מה חשבו האנוסים?

ארכיוני האינקוויזיציה נמצאים במקום אחד – טורה דו טומבו, שם נמצאים הארכיונים המרכזיים של פורטוגל. בזמן שחלק גדול מהארכיונים של בתי דין של אינקוויזיציות אחרות נעלמו עם הזמן או הושמדו, בארכיון הזה השתמרו במצב סביר רוב רובם של מסמכי בתי הדין בפורטוגל, יותר מ-43 אלף תיקים – רוב תיקי האינקוויזיציה.

הארכיון של האינקוויזיציה כולל בתוכו חומר רב. יש תיקים שמתארים את חקירות נידוני האינקוויזיציה ויש חומר רב אחר – תכתובות בין בתי דין שונים וגם עניינים ניהוליים של האינקוויזיציה וכתבים שהגיעו בעד או נגד המוסד הזה.

פרופסור דב סטוצ'ינסקי, מרצה להיסטוריה במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן מסביר על חשיבות המסמכים: "כיוון שהאינקוויזיציה הפורטוגלית פעלה מ-1536 עד 1822 ארכיוני האינקוויזיציה הם אוצר בלום להבנת החברה של פורטוגל בכלל וכתיעוד האנוסים בפרט. בתיקי החקירות אפשר לראות מה היו הדעות הקדומות של החוקרים ומה ציפו מהנידונים, אבל גם ניתן לראות עולם שלם של מנהגים, אמונות ודעות של הנידונים".

"שימור הארכיונים של האינקוויזיציה זו חובה מוסרית ומחקרית – לא לתת לקולות של קורבנות ההיסטוריה להיעלם"

קולות הקורבנות נעלמים

לא רק לנו, העם היהודי, המסמכים הללו חשובים. קולם של האנוסים שעולה מבין התיקים חשוב גם לעם הפורטוגזי, שחלק גדול ממנו הם צאצאים של האנוסים.

פרופ' סטוצ'ינסקי מסביר: "מה שמייחד את ההיסטוריה של האינקוויזיציה בפורטוגל זה שהיא לא רק נוגעת בהיסטוריה היהודית אלא גם באומה הפורטוגלית. עד 1989 הארכיונים האלה פעלו במרתפים של הפרלמנט הפורטוגלי והגישה אליהם הייתה קשה. מ-1989 נבנה בניין מפואר שכולל את כל האביזרים הטכנולוגיים, ובו מקבלים גם חוקרים וגם קהל רחב מכל העולם. אני ביליתי ועדיין מבלה בארכיונים האלה, לטעמי זו חוויה חשובה ומרגשת. כשפותחים את התיקים הללו חושבים על חיים של אנשים ונשים שללא התיקים לא היינו יודעים על קיומם. שימור הארכיונים של האינקוויזיציה זו חובה מוסרית ומחקרית – לא לתת לקולות של קורבנות ההיסטוריה להעלם".

ד"ר אוחיון: "זהו אחד הפרקים החשובים בהיסטוריה. מערכת היחסים בין העולם הנוצרי ליהודי השפיעה על ההיסטוריה היהודית של עם ישראל וגרמה לאיבוד חלק גדול מהעם היהודי שהתנצרו בעל כורחם. אנחנו לומדים את זה בגלל שיהודים מפורטוגל הגיעו לאן שהגיעו – הולנד, אנגליה, דרום אמריקה וניו יורק. בית הכנסת הפורטוגזי שנמצא במנהטן הוקם על ידי צאצאי יהודי פורטוגל לפני כמאתיים שנה, גם בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם הוא צאצא של היהודים שברחו מפורטוגל. כל ההיסטוריה של עמנו בעקבות גירוש ספרד, לאן הם הגיעו ומה קרה להם, מתחילה ברדיפה של האינקוויזיציה ובגירוש שלהם. אם לא נלמד את הפרק את הזה כראוי לא נדע פרק מכונן בהיסטוריה של עם ישראל, לא נדע מי אנחנו ומה קרה לנו".

"עד גירוש ספרד חי רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בעולם באותה תקופה באזור ספרד, פרובנס, פורטוגל וצפון אפריקה. אם לא נפעל נאבד חלק משמעותי ומכונן בהיסטוריה של העם היהודי"

פורטוגלי רצח פורטוגלי

כדי לשמר מסמכים היסטוריים אלו יש צורך מידי להעביר אותם תהליך של דיגיטליצזיה- סריקתם והעלאתם לשמירה במחשב ובתוכנות דיגיטליות. ד"ר סילבסטרה אלמיידה, מראשי הארכיון הלאומי בפורטוגל, מעריך את עלות שימור המסמכים והוצאות הדיגיטליזציה להצלת המסמכים החשובים בכ-700,000 יורו, כ-2.9 מיליון שקלים. החשיבות של שימור המסמכים ההיסטוריים הללו עבורנו, כאומה נרדפת במשך שנים, ברורה. מנגד, האינקוויזיציה נעשתה על אדמת פורטוגל, המסמכים כתובים בשפה הפורטוגזית ונמצאים בארכיונים הפורטוגזים.

מדוע עלינו ולא על ממשלת פורטוגל לשאת בנטל הכבד של תשלומי המרת המסמכים לדיגיטל?

פרופ' סטוצ'ינסקי: "מבחינת פורטוגל, היא לא עשתה עוול ליהודים, אלא לאוכלוסייה שלה. אנחנו רואים מהנקודה שלנו. בפורטוגל, זה שהם רצחו פורטוגלים אחרים זה קטע כואב של ההיסטוריה שלהם. האנוסים בפורטוגל שנחקרו על ידי האינקוויזיציה הם סוגיה לא פחות פורטוגלית מאשר יהודית ולכן החובה לשמור על האוצרות האלה חלה על ממשלת פורטוגל".

עם זאת, סטוצ'ינסקי מאמין שלא מדובר בהתנערות של הפורטוגלים מהנושא: "בשנים האחרונות ממשלת פורטוגל לא רק ביקשה סליחה רטרואקטיבית לנידוני האינקוויזיציה, החל מהשנה הפרלמנט יציין מידי שנה יום לקורבנות האינקוויזיציה באשר הם, זאת אומרת שאין כוונה זדונית של פורטוגל שלא לטפל בארכיון הזה. במשך שנים הם טיפלו, פיתחו והעלו לרשת את כל התיקים של האינקוויזיציה בליסבון, שהם ניתנים לבדיקה על ידי כולם. מה שיש כרגע זו בעיה של משבר כלכלי בפורטוגל והם עושים קיצוצים בהכל, כולל כמובן בחלק הזה של הארכיון. לא מדובר באנטישמיות, עוינות או הזנחה מכוונת. המצב הזה, הביא לדחיפות שיימצא כסף לשימור כדי שהחומר הזה לא יתקלקל, ואכן יש חשש כזה. מניסיון אישי שלי, לאחרונה כשהזמנתי מקורות בארכיונים את חלקם לא קיבלתי, כי הם טוענים שהמצב של המסמכים מאד שברירי".

לפני שיהיה מאוחר מדי

סכנת אובדן המסמכים החשובים, וההבנה כי ניתן להציל אותם בטרם יהיה מאוחר מדי הובילו את ד"ר שמעון אוחיון ואת ד"ר יואל רפל לפנות במכתב דחוף לשר החינוך נפתלי בנט, האמון על התפוצות ולשרת התרבות מירי רגב בבקשה לשגר סיוע כספי דחוף שימנע ממסמכים אלו ללכת לאיבוד לעד.

ד"ר אוחיון: "פנינו לשר נפתלי בנט מאחר והוא השר האמון על התפוצות וכן פנינו לשרה מירי רגב בבקשה שיעשו מה שאפשר כדי להתגייס ולתרום או לממן את הכסף להצלת המסמכים. למותר לציין את חשיבותם, זהו פרק גדול בהיסטוריה היהודית. חשוב שלא נשכח שעד גירוש ספרד חי רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בעולם באותה תקופה באזור ספרד, פרובנס, פורטוגל וצפון אפריקה שהיו קשורים, ולכן יש חשש שאם לא נפעל, סיפור ההיסטוריה, גלגול האנוסים וכל המסמכים הקשורים בכך יאבדו ונאבד חלק משמעותי ומכונן בהיסטוריה של העם היהודי".

ד"ר אוחיון גם מגלה לסיום כי לחשיפת הנושא יש כבר תוצאות: "השגריר שלנו בפורטוגל, ד"ר רפאל גמזו, נפגש עם ראש הארכיון הלאומי בפורטוגל. נמשיך לעקוב ולוודא שהמסמכים המתעדים את האינקוויזיציה יישמרו, זוהי ההיסטוריה של עמנו".

הצצה למסמכי האינקוויזיציה כפי שהשתמרו בארכיון בפורטוגל בקישור הבא:

torre do tombo project

הפוסט להציל את ההיסטוריה – הצצה למסמכי האינקוויזיציה שהשתמרו בפורטוגל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.