דווקא בשאלות הגדולות והכל כך מורכבות של השבת, המרחב המקומי הוא זה שיכול להגיע להסכמות

שבת איננה רק עניין פרטי אלא עניין חברתי. עמדנו על כך ברשימה הקודמת כשהדגמנו כיצד שמירת שבת עבור אדם אחד באה על חשבון השבת של אדם אחר.

אבל שבת, גם איננה רק עניין חברתי – אלא ציבורי. יש משמעות לאופן שבו הפרהסיה מתקיימת בשבת. כדי לקבל מושג על כך אפשר להסתכל על מה שקורה בקהילות יהודיות בחוץ לארץ בתקופת החגים. בעוד היהודים שובתים ממלאכה ושומרים חג, הפרהסיה הציבורית הלא-יהודית ממשיכה לתפקד כיום חולין לכל הדבר. הפער הזה, והקושי הזה לציין את יום מקודש בשעה שהפרהסיה כולה מתכחשת לכך, מעידים עד כמה פני הפרהסיה הם גורם רב-משמעות בעיצוב השבת.

במדינת ישראל השבת נקבעה בחוק כיום המנוחה השבועי, וככזה היא מעגנת את זכויותיהם של כל האזרחים לא לעבוד בה. זה ביטוי לשבת החברתית. אבל מה לגבי הפרהסיה? גם אם עושי המלאכה במרחב הציבורי יהיו כולם לא-יהודים, ויעבדו בהיתר, עדיין נרגיש בחוסר. חוסר של אווירה של שבת בפרהסיה. צריך להודות ביושר, זו אחת הפריבילגיות שיש לנו כבעלי בית במדינה שלנו על הפרהסיה הציבורית. רק כאן אנו יכולים לדאוג לכך שהמרחב הציבורי כולו יקרין את השבת.

וכאן בדיוק מתגלעת המחלוקת. שכן, מיהו זה שבסמכותו לעצב את הפרהסיה? האם זהו רק הציבור הדתי או החרדי? והרי ציבור זה הוא המיעוט במדינה, ואילו הרוב איננו שומר שבת "כהלכתה" ורוצה פרהסיה אחרת. מי אפוא יהיה זה שיקבע כיצד הפרהסיה תיראה?

המחלוקת הזו עולה בסוגיות שונות. קחו את נושא התחבורה הציבורית למשל. אנו מכירים בחשיבות שהתחבורה הציבורית תושבת בשבת. לא רק בגלל שהיא גורמת להעסקת עובדים ביום המנוחה השבועי (בעיה שניתן לפתור אותה על ידי שימוש בעובדים שאינם יהודיים) אלא בגלל הממד העקרוני שבה. איננו רוצים שביום השבת אוטובוסים ייסעו ברחובות העיר ויפרו את אווירת השבת הציבורית.

מנגד, אנשים שאינם שומרים שבת ואין להם מכונית פרטיות, דורשים להפעיל ברמה מסוימת את התחבורה הציבורית, שכן זו מאפשרת להם להתנייד ממקום למקום – לצאת לאיזורי בילוי או לבקר משפחה. מבחינתם, השבתת התחבורה הציבורית תימנע מהם את היכולת לבלות כרצונם וכדרכם ביום המנוחה השבועי.

סוגייה אחרת היא תחרויות ספורט בשבת. בעבר היה נהוג שכל משחקי הכדורגל נעשים בשבת, שכן זהו הזמן האידיאלי עבור האוהדים להגיע ולצפות במשחקים. כיום המצב מעט שונה, כאשר יש משחקים המתפרשים על מקצת ימי השבוע (הסיבה לשינוי היא בעיקר זכויות שידור ורווח כלכלי), ועדיין, מספר גדול של משחקים נעשים בשבת. שומרי השבת כמובן מתנגדים לכך ולא רק בשל העובדה שאירועי הספורט גורמים לחילולי שבת. הפרהסיה הציבורית נפגעת מכך כשהאצטדיונים מתמלאים באנשים ועושים רעש שנשמע למרחוק. וכך ממשיכה המחלוקת לעוד סוגיות כמו מסעדות וחנויות נוחות, אזורי מסחר ובילוי, אירועי תרבות, סגירת רחובות לנסיעה וכו'.

מי יכול להכריע בסוגיות הללו? הטענה שלנו בתנועת 'נאמני תורה ועבודה' היא שההכרעות בתחומים הללו לא יכולות להיות עקרוניות וכלל-ארציות אלא צריכות להימסר לרשויות המקומיות. הרי יש כאן התנגשות על ערכים ותפיסות עולם בין מגזרים ואנשים. מי שיכול להכריע בכך הוא רק מי שמכיר את המציאות מקרוב, ויודע את הצרכים הנקודתיים של כל מקום ומקום. ברור לנו שבשכונה שכולה דתית לא תעבור תחבורה ציבורית; אבל מאידך, בשכונה חילונית אין לכאורה סיבה לאסור על כך. ומה ייעשה בשכונה מעורבת, שזה המצב ברוב מוחלט של המקומות במדינת ישראל?

לדעתנו, אין מי שיכול להכריע בכך אלא השלטון המקומי, המורכב מנציגים מכל רחבי העיר. דווקא בשאלות הגדולות והכל כך מורכבות הללו, המרחב המקומי הוא זה שיכול להגיע להסכמות לגביהן. כל ניסיון לכפות הלכה אחת לכל המקומות, כנראה שנדון לכישלון מראש.

(בא תשפ"ג)

הפוסט שבת ציבורית – חלק ב' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.