בעקבות עלייתה של הסדרה "צ'רנוביל" של HBO, רבים נזכרו בפיצוץ הכור שארע בחודש אפריל של 1986. 33 שנים חלפו מאז הפיצוץ ההוא, שכעת שוב העלה על סדר היום את הניסיון של השלטון בברית המועצות של אז להסתיר את המקרה ואת הנזקים שנגרמו לאוכלוסיה שנפגעה מהקרינה, וזכרונות ילדות של מכשיר למדידת קרינה כפריט חובה בכל בית, גשמים רדיואקטיביים, הסתגרות בבתים וניקיונות אין סופיים שלהם, צפו ועלו, גם בקרב עולי ברית המועצות שהגיעו לארץ.

כשהפיצוץ התרחש, מרבית תושבי ברית המועצות לא ידעו על כך. הטלפונים נותקו למספר ימים ובחדשות לא אמרו דבר. בתהלוכות של 1 במאי ילדים יצאו לרחובות וחגגו בזמן שגשם עתיר קרינה מטפטף עליהם. כשלבסוף התגבשה התמונה – אסון גרעיני מסוכן, הבינו חלק מהתושבים שכדאי לעזוב את האזורים הנגועים בקרינה – גם אלו המרוחקים קילומטרים רבים מהכור.

ההורים זעקו לעזרה, והזעקות הגיעו לחדרו של הרבי מליובאוויטש שבברוקלין. "הרבי שמע, וההוראה שיצאה לחסידיו מחדרו, היתה חד משמעית: 'קחו את הילדים תחת אחריותכם והעלו אותם לארץ'", מספר הרב יוסף אהרונוב, ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל ומי שניהל את מבצע העלאת הילדים מתחילתו ולאורך עשרות שנים. וכך היה.

באוגוסט 1990 הועלתה לישראל על ידי חב"ד הקבוצה הראשונה שמנתה 196 ילדים יהודים. מאז הועלו כמאה קבוצות, ובסך הכל למעלה מ-3,000 ילדים הגיעו לישראל במסגרת הפרויקט, שנקרא 'צעירי חב"ד למען ילדי צ'רנוביל'.

מדובר במבצע בירוקרטי מורכב. עסקני חב"ד טסו מיידית לברית המועצות. "מדובר בעידן שבו אין טיסות ישירות, טלפונים ניידים או אפילו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות", נזכר הרב אהרונוב. "הדבר הכי חשוב עבורנו היה לקיים את השליחות של הרבי, ולכן לא נתנו יותר מידי משקל לכך שבזמן שכולם מחפשים להתרחק מצ'רנוביל, אנחנו רק מתקרבים לשם. מהאוכל המקומי לא אכלנו, והזהירו אותנו שלא לאכול ולא לשתות כלום, ברדיוס של מאות קילומטרים".

מלבד הבירוקרטיה והקשיים הארגוניים, היה עליהם לאתר את הילדים היהודים. הרב אהרונוב מספר: "ערכנו בכל ישוב באזור כינוסים במועדונים – 'בית המפלגה' בז'רגון הרוסי דאז – לשם הגיעו ההורים והתחננו כי הילדים יועלו לארץ. ההורים חיפשו בעצמם את שליחי חב"ד, שהיו שם עוד במחתרת לאורך כל תקופת הקומוניזם, והתחלנו לקיים ראיונות ולטפל בניירות ובאישורים".

למה דווקא את הילדים?

"הילדים היו בסיכון המוגבר ביותר. ילדים, שנמצאים בשלבי הגדילה וההתפתחות, חשופים פי כמה לסכנה שבקרינה, ובמיוחד כשהמערכת החיסונית שלהם חלשה. הדבר מתבטא בתופעות כמו הפרעה בפעילות התקינה של בלוטת התריס או גילוי של מחלות ממאירות אחרות", משיב הרב אהרונוב.

 

"הדבר הכי חשוב עבורנו היה לקיים את השליחות של הרבי, ולכן לא נתנו יותר מידי משקל לכך שבזמן שכולם מחפשים להתרחק מצ'רנוביל, אנחנו מתקרבים לשם. הזהירו אותנו שלא לאכול ולא לשתות כלום"

"היה יורד לי דם מהאף"

כשקבוצת הילדים הראשונה נחתה בארץ, תושבי כפר חב"ד הגיעו לקבל את פניהם בהתרגשות. בהמשך שוכנו כולם בכפר חב"ד, החלו בלימודי עברית ונבדקו על ידי רופאים מהדסה, שבחנו את מצבם הרפואי לאחר האסון.

גלי לב, בת 42, הגיעה לארץ עם הקבוצה הראשונה, כשהיתה בת 13. "פגשו אותנו המון אנשים עם שלטים. זה היה אוגוסט, והמדריכות לבשו בגדים ארוכים. שאלתי אותן אם לא חם להן. תקופה ארוכה חשבתי שזה מה שלובשים בישראל, שכולם בישראל דתיים", היא צוחקת.

לפני שעלתה, גלי גרה בבלארוס. היא מספרת: "גרנו יחסית קרוב לכור. כשזה קרה, הייתי בת 8. לא ידענו שום דבר, שיחקתי בחוץ כרגיל, צעדנו בתהלוכה של ה-1 במאי. רק באמצע מאי נודע לנו על הפיצוץ והמשפחה שלחה אותי לדודים שגרו מאוד רחוק עד סוף הקיץ, אפילו לא סיימתי את שנת הלימודים. הגיעו לבית שלי כל פעם כל מיני אנשים למדוד את רמת הקרינה עם המכשירים, כבר ידעתי לזהות מה זה מספר טוב ומה לא. הבנו שזה מאוד מסוכן, וגם השכנים דיברו וסיפרו על אנשים שמתו ועל מה קרינה יכולה לעשות. כל הזמן ניקינו את הבית באופן יסודי, וכל הזמן עשו לנו בדיקות של בלוטת התריס. אני זוכרת את הגשמים שהיו, שלוליות צבעוניות כאילו שפכו דלק לתוך המים. היו תקופות שלא הרגשתי טוב, הייתי נרדמת באמצע שהייתי עושה שיעורי בית, או שהיה יורד לי דם מהאוזן או מהאף".

עוד לפני האסון, המשפחה רצתה לעלות לארץ, בעיקר בגלל האנטישמיות שגלי סבלה בבית הספר. לאחריו, הגיע לביתה יצחק קוגן, פעיל חב"ד, שסיפר להוריה שחב"ד רוצים להעלות ילדים יהודים לארץ כדי להרחיק אותם מאזור האסון, ושההורים יעלו יותר מאוחר. "אמרתי לאמא שלי שאני מאוד רוצה לעלות", אומרת גלי. "האמנתי שלכל עם יש מדינה וישראל היא המדינה של היהודים, והייתה פה הזדמנות".

לא פחדת?

"בכיתי כי נפרדתי מאמא אבל ידעתי שאמא תבוא בהמשך ושאני לא אחיה יותר באזור הזה עם הקרינה והרגשתי שאני מגיעה הביתה, לאיפה שכולם יהודים", היא עונה.

"גרנו יחסית קרוב לכור. הגיעו לבית שלי כל מיני אנשים למדוד את רמת הקרינה עם המכשירים, כל הזמן ניקינו את הבית באופן יסודי, וכל הזמן עשו לנו בדיקות של בלוטת התריס. היו תקופות שלא הרגשתי טוב, היה יורד לי דם מהאוזן או מהאף"

 

"צריך לברוח דחוף מהאזור"

ראובן גורביץ, בן 42, היה גר בהומל (גומל, בהיגוי רוסי) עיר בדרום מזרח בלארוס הנמצאת בקרבה יחסית לגבול עם אוקראינה ולכור הגרעיני צ'רנוביל. "כשזה קרה הייתי בן 9, ובתקופה ההיא לא נודע על זה מיד. השלטונות שמרו את זה בסוד. הייתה לי דודה בלנינגרד (סנט פטרבורג, ל.ש) שזה מרוחק, ששמעה רדיו מארה"ב, שם נאמר שיש אזור נגוע והיא הבינה שזה הגיע גם לגומל. היא התקשרה יום אחרי שזה קרה ואמרה שצריך לברוח דחוף מהאזור. היא התעקשה מאוד שכל הילדים במשפחה יגיעו אליה, כי אנחנו עוד לא ידענו במה מדובר. גרנו שם שנה שלמה, אבל המבוגרים חזרו לגומל בגלל העבודה, ואף אחד שם לא ידע מזה, לא דיברו על זה בתקשורת ולא שום דבר".

בעוד שראובן, אחיו ובני דודיו נמצאים הרחק אצל דודתו, זימנו את אמו של ראובן לבית הספר של אחיו, שם היו הורים רבים המקורבים לממשל. כשהיא הגיעה, חיכתה לה ועדה בנציגות קומוניסטית, עם המנהלת, שהחלו לתקוף אותה. "הם שאלו אותה איפה הילדים שלה, למה הם לא מגיעים לבית הספר", הוא מספר. "היא לא הסכימה לענות ואיימו עליה שמה שהיא עושה זה לזרוע פניקה וזה פלילי, אפשר לשבת על זה בכלא וגם לקחת לה את הילדים. היא ענתה להם שגם את הילדים שלהם היא לא רואה בסביבה, ורק בגלל שזה היה נכון, גם המנהלת ואנשי ממשל אחרים הרחיקו את הילדים, הם נבהלו והחליקו את הנושא הזה. כנראה שהמידע דלף לחלק מהאנשים והם הצליחו גם איך שהוא להוציא את הילדים".

לאחר מכן, ראובן עבר לגור למשך שנה שלמה אצל סבתו באוקראינה, לאחר שדודו, שהצליח להשיג מד קרינה, ראה שהאזור של ביתה לא נגוע בקרינה. בהמשך, שב לביתו: "חזרנו לאסוף דברים עם דוד שלי עם המכשיר שבודק קרינה. הוא בדק את כל החפצים שלי וזרקו לי כל מיני דברים. זה היה מאוד מוזר. חלק מהמשחקים היו נקיים וצמוד אליהם משחק שאסור לגעת בהם אפילו. כשחזרתי ראיתי אישה מגלגלת על הרצפה אבטיח ענק. שאלתי את אמא אם זה מהקרינה, והיא אמרה שכנראה זה זן כזה כי לא היו מאשרים בשלב הזה כזה דבר, אני זוכר גם מלפפונים ענקיים שלא ראיתי לפני כן דברים כאלה".

ראובן ומשפחתו רצו לעלות לארץ אבל התקשו, בגלל ענייני מסמכים. "גם המקרה של צ'רנוביל מאוד זירז את הרצון שלנו לעלות", הוא מסביר. "אמא שלי פגשה את יצחק קוגן, אחד מהמארגנים של הפרויקט של ילדי צ'רנוביל. בשבילי זה הרגיש כמו ללכת לקייטנה בארץ אחרת. הייתי בקבוצה השניה שעלתה לארץ וזה התעכב. ייאמר לזכותו של יצחק, שהוא לא נתן לנו להיות שם זמן מיותר, הוא לקח את כולנו למוסקבה לאיזה שהוא בית מלון, רחוק ובאזור לא נגוע. שם היינו איזה חודש ואחר כך עלינו עם כל הקבוצה לכפר חב"ד".

"זימנו את אמי לבית הספר של אחי שם החלו לתקוף אותה – שאלו אותה איפה הילדים שלה, למה הם לא מגיעים לבית הספר ואיימו עליה שמה שהיא עושה זה לזרוע פניקה וזה פלילי, אפשר לשבת על זה בכלא"

"באביב סבא היה מביא מצה"

ב"ה הילדים הגיעו לארץ. ומה עכשיו? בכל זאת, בשלב ראשון נחתו 196 ילדים ללא הורים בארץ זרה. "אתה מבין שלהוציא אותם זה היה רק השלב הראשון", הרב מוני אנדר מנהל אגף דוברות חב"ד, משתף. "צריך עכשיו לדאוג להם לחינוך, להלנה, לטיפולים רפואיים מתאימים – מדובר פה על פיצוץ גרעיני, לדאוג להם למזון מותאם ולמעקב, שעד היום הם נמצאים בו, במכון לרפואה גרעינית בהדסה".

זו הייתה רק הסנונית הראשונה. בסופו של דבר הגיעו לארץ כמעט 100 טיסות כאלו עם 3,000 ילדים לאורך השנים. הילדים נקלטו בכפר חב"ד, שם הקימו להם פנימיות ומוסדות לימוד משלהם, פיתחו חיים נורמטיביים, עשו בגרויות, צבא. בשבתות התארחו אצל המשפחות בכפר, ועד היום הם מגיעים למפגשי בוגרים של הפרויקט.

ומה לגבי 'דתיותם' של הילדים אז? "זה פרויקט הצלה. כשאתה מציל אנשים אתה לא מפשפש בציציות שאין להם", טוען הרב אנדר. "אין ספק שחלק מהשירותים שנתנו זה גם החינוך לערכים ויהדות, שהגיעו כמובן בהתאמה. אתה לא מגיע לילד שגדל בבית שבו הם לא ידעו אפילו שהם יהודים ומלמד אותו ישר לאכול בד"ץ".

"לימדו אותנו מה זה ערכי יהדות כי היינו יהודים, אבל לא היינו דתיים, אני לא ידעתי מה זה דת, ידעתי שבאביב סבא שלי מביא מצה, אבל לא ידעתי למה. בכפר חב"ד התחלנו לקבל שבת, הם לאט לאט התחילו להסביר לנו, זה היה פשוט כמו בית", מתארת גלי.

"אנחנו לא שמרנו שום דבר בברית המועצות. נודע לי שאני יהודי רק בגיל 9. הייתה לנו מזוזה ודיברו ביידיש, רק לא ידעתי מה כל זה אומר. היו כל מיני חגים שציינו כמו יום כיפור, ובפסח היו אוכלים גם מצה מיוחדת. חשבתי שכולם עושים את זה. כשהכרתי את יצחק קוגן זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בן אדם דתי. למרות שזה ארגון חב"ד הם ממש הגיעו להציל נפשות. זה לא היה עם לחץ דתי או הסברים. רק למי שרצה. רוב הילדים לא התייחסו לזה. אני דווקא התחלתי לשאול וארגנו קבוצה של כמה ילדים בודדים, רק מי שרצה, להכרת יהדות", מספר ראובן, שמאז ועד היום הוא שומר מצוות.

 

"זה פרויקט הצלה. כשאתה מציל אנשים אתה לא מפשפש בציציות שאין להם. אתה לא מגיע לילד שגדל בבית שבו הם לא ידעו אפילו שהם יהודים ומלמד אותו ישר לאכול בד"ץ"

"רק בזכותם אני פה"

הרב אהרונוב סבור כי מצבם של הילדים שהועלו לישראל במסגרת המבצע טוב בהרבה מגורלם של מי שנותרו שם – משום שהם הועלו בשלבים המוקדמים וכך נחשפו פחות לקרינה, ומספר כי רובם המוחלט של הילדים נשאר בארץ ובחב"ד ממשיכים לדאוג להם עד היום, כולל בהבאתם לחופה ולהקמת בית בישראל.

אמה של גלי עלתה לארץ שלושה חודשים אחריה, אחיו של ראובן הגיע כעבור מספר חודשים בקבוצה השלישית שעלתה לארץ עם חב"ד ואמו ומשפחתו המורחבת הגיעו חצי שנה לאחר מכן. הם לא שוכחים לרגע את מה שעשו עבורם בחב"ד.

"הם נתנו הרגשה של השתלבות נעימה בארץ", נזכר ראובן. "הייתי חצי שנה בכפר חב"ד והם ליוו אותי. ב"ה המשפחה שלי בסדר, כולם בריאים ושלמים, ויש לי עכשיו 5 ילדים. אני די בטוח שכולם בסדר בגלל זה שהצילו אותי, כי הבית שלי היה ממש נגוע בקרינה".

גלי: "הם היו כמו משפחה. אני עד היום נדהמת מאיך שחב"ד הביאו אותנו ומה הם עשו בשבילנו. קיבלנו מחב"ד הכל. הלכנו לאולפן ואחר כך למדנו בבית ספר, הם שילבו אותנו. הם הביאו לנו בגדים ואוכל, לקחו אותנו לטיולים. משם אנחנו התחלנו, זאת הישראל שלנו. אני מודה להם מכל הלב ומלאת הערכה לכל החיים. רק בזכותם אני פה. רק בגלל שהם נתנו לנו פה בית", היא מסיימת.

הפוסט הילדים היהודים שחב"ד הצילו מאסון מצ'רנוביל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.