רב שישקיע את מירב זמנו בשיווק וקידום אישי, לא ראוי לתפקיד שאליו מונה

ברשימה הקודמת קראנו בדברי הראי"ה קוק והרב יונתן זקס שהרבנות צריכה להיות מנותקת מהפוליטיקה. אחרת, נקבל רבנות מקולקלת ופוליטיקה מושחתת. אבל, האם זה אומר שהרבנים עצמם לא אמורים להיות בעלי אישיות פוליטית?

אני מודה ששנים רבות אחזתי בחלום שתלמידי חכמים צנועים וצדיקים, המוחלים על כבודם ולא משתמשים במרפקים כדי לקדם את עצמם, אלא יושבים ועוסקים בתורה ומורים הלכה, יזכו להכרה ציבורית רחבה וימונו לתפקידי רבנות משמעותיים במדינת ישראל. ציפיתי שנזכה לראות צדיקים שטוב להם, שזוכים לשכר על דבקותם וענוותנותם, ושדברי הגמרא ש"כל הבורח מן הגדולה – הגדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג, ע"ב) יתממשו. אבל מעת שנכנסתי אל תוך נבכי העולם הרבני הבנתי שיש אוטופיה ויש ריאליה, ושלעתים עדיף להיכנע לריאליה ולהשיג הישגים נקודתיים, מאשר להמשיך לחלום על אוטופיה ולהפסיד במגרש.

הרבנות במדינת ישראל היא מערכת ממוסדת, המחזיקה בתקציבים ובסמכויות. איננו רוצים שהיא תהיה נשלטת על ידי פוליטיקאים, אבל אי אפשר לצפות שבתוכה לא תהיה פוליטיקה. כדי שתלמיד חכם יזכה לתפקיד רבני עליו ללמוד להתנהל בתוך מערכת ממוסדת, לצבור קהל ותמיכה, וכן – לדעת קצת "לשווק את עצמו".

אמת, בעבר המינויים לתפקידים רבניים נעשו בצורה הרבה יותר נקייה. רבנים לא הציעו עצמם לתפקידי רבנות ראשית אלא נתבקשו להגיש מועמדות. היו כאלה שסירבו ורק בעקבות לחץ הסכימו להגיש מועמדותם. הדבר מזכיר קצת את ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך (אורח חיים נג, טז) ש"מי שאינו שליח ציבור קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה ולא יותר מדאי אלא פעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שניה מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד".

בפועל, היום אינני מכיר מי שרוצה לעלות כשליח ציבור אך מסרב. אם יסרב, לא יפנו אליו עוד. ולא רק שאנשים לא מסרבים אלא שהם אף מבקשים ונלחמים על הזכות להיות שליח ציבור. מדוע אין מקיימים את ההלכה? קראתי בשו"ת 'תשובות והנהגות' שהסיבה לכך היא שבעבר שליח הציבור היה זה שבקיא בתפילה והוא הוציא את הקהל ידי חובה. על כן הורתה ההלכה לו לסרב בהתחלה, משום צניעות. אבל כיום כולם בקיאים בתפילה, ותפקיד שליח הציבור אינו מסמל כבר מעלה יתירה על פני כולם – לכן לא נהוג היום לסרב. כלומר, הדבר אינו נובע מגאוות האנשים אלא מפחיתות התפקיד.

אולי זה מה שקרה גם ברבנות. בעבר, רבנים נתבקשו להגיש מועמדות ולא רבו על התפקיד כי מעמד הרבנות היה גבוה. הרבנים הראשיים אצרו ידע וחכמה שאין לאחרים ונחשבו ל'גדולי דור'. אבל כיום, לעתים מתקבלת התחושה שהבחירות לרבנות הראשית (וגם לרבני עיר במקומות מסוימים) הפכו לתכנית ריאליטי. רשימה ארוכה של רבנים מציעים את עצמם לתפקיד, כורתים בריתות ומגבשים מאחוריהם קואליציה. התקשורת מגיבה בהתאם, כאשר הסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות נראה כמו מירוץ פוליטי לכל דבר ועניין. על מה הדבר מעיד? לענ"ד, בעיקר על הפיחות במעמד הרבנות. בדיוק כמו אצל שליח הציבור, ברגע שהתפקיד הפך יותר לסמל מאשר לביטוי אמיתי של גדולה, יותר רבים ומתחרים עליו.

מה עושים במקרה הזה? אפשר לחלום על חזרה לימים של ה'גדולים' ולהמשיך לחלום שדווקא רבנים צנועים, המסרבים לשחק במשחק הפוליטי-רבני, ימונו לתפקיד. אבל אז, מפקירים את השטח לשחקנים מנוסים, שיודעים לנצל את תנאי המגרש לטובתם. לכן אני סבור, שעם כל הקושי, צריך לקבל את כללי המשחק של היום ולהשתמש בהם כדי למנות את הרבנים הראויים לתפקידים הנכונים.

במלים אחרות, רב בהחלט צריך כיום כישרון פוליטי כדי לקדם את עצמו. אין ברירה. ואולם, יש לוודא: אם פוליטיקאי עוסק 80 אחוז בפוליטיקה ו-20 אחוז במהות, מרב מצופה שיעסוק ב-95 אחוז במהות ו-5 אחוזים בפוליטיקה. רב שישקיע את מירב זמנו בשיווק וקידום אישי, לא ראוי לתפקיד שאליו מונה. אז אנו כן רוצים שלרב יהיה כשרון פוליטי, שידע לקדם את עצמו ולהפעיל קצת מרפקים. אבל זאת, במידה מועטה. שיזכור תמיד שהתפקיד גדול ממנו.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט על פוליטיקה ורבנות (ב) הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה, נאמר: הסירו ידיכם ממנה

האם רבנות צריכה להיות קשורה לפוליטיקה?

הרב יונתן זקס ז"ל, מי שהיה רבה הראשי של אנגליה, התנגד לעירוב הדת עם הפוליטיקה:

"אם הדת נכנסת לפוליטיקה היא נעשית גורם מפלג במקום להיות גורם מאחד. אם הדת שואפת לכוח פוליטי, היא משלמת על כך בהפחתת השפעתה. דת הבוחרת להיות כוהנית (קרי, ממסדית, כנסייתית; ע.פ.) לא תצליח להיות נבואית. אם אין היא יכולה לדבר בשם העם כולו, מעל למתרסים הפוליטיים, היא תתפצל למאה כיתות במקום להחיות את רוח האומה. היהדות זקוקה לדה-פוליטיזציה ולחזרה אל המקום שהיא שייכת אליו, החברה האזרחית, הרחק ממבני הכוח" (בלשון עתיד, עמ' 166).

טיעונו של הרב זקס הוא שהדת בכללה אסור לה להיות מעורבת בפוליטיקה. פוליטיקה קשורה למאבקי כוח בחברה ולהכרעה מי שולט בה. משום כך, יש בפוליטיקה באופן מובנה מן הכוח ומן הכפייה. יש בה ממד אלים. דת, מטבעה, טוען הרב זקס, צריכה להיות הפוכה מכך. אי אפשר לכפות אדם להיות דתי. אפשר אולי לכפות עליו לקיים ריטואלים אבל אף כפייה לא תשפיע על ליבו או רוחו. מקומה של הדת, לדעת הרב זקס, היא בחברה האזרחית. עליה לצמוח מלמטה למעלה, להיות מבוססת על התארגנות אזרחית, וולונטרית, כאשר הכוח היחיד שלה הוא יכולת ההשראה והשכנוע שלה.

ומה יקרה אם הדת כן תתערב בפוליטיקה? במקום אחר טען הרב זקס שהדבר יוביל הן לחורבן הדת והן לחורבן הפוליטיקה. מצד אחד נקבל דת תככנית וכוחנית, שמרחיקה אנשים יותר מאשר היא מקרבת, ומצד שני נקבל פוליטיקה שמחזיקה מעצמה יותר ממה שהיא – במקום פוליטיקה צנועה, המכירה בתפקידה להסדיר את החברה, פוליטיקאים עלולים לחוש שהם שליחים של האמת הגדולה, וייטו לקיצוניות. לכן, טוב שתהיה הפרדת רשויות בין הדת לפוליטיקה.

שלא במקרה, הרב זקס כותב את הדברים בעת שבתו באנגליה, מדינה שאמנם אין בה הפרדה מוחלטת של דת ומדינה אבל היהדות די אוטונומית שם. במדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית, קשה לדבר על הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה. במדינה יהודית צריך להיות חוק שבות ליהודים, כשההגדרה 'מיהו יהודי' נשענת על הדת. מדינה יהודית מנהלת את חייה על פי לוח השנה העברי, שיסודו דתי. במדינה יהודית אנו מצפים שיינתנו שירותי דת – כמו כשרות, מקוואות, הקצאת קרקעות לבתי כנסת ועוד. המדינה היהודית קמה כדי שיהודים יוכלו לבטא את יהדותם בחופשיות גם בפרהסיה ולא רק בבית. המדינה היהודית גם קמה כדי להשיב את היהדות אל ההיסטוריה ואל הפוליטיקה העולמית, כפי שניסח זאת הראי"ה קוק. לכן, אי אפשר לדבר במדינת ישראל על הפרדה מוחלטת של דת ומדינה. חוששני שכל מי שתומך בכך פשוט אינו מבין מה הוא אומר.

אבל, חוסר היכולת להפריד דת ומדינה לגמרי במדינת היהודים אינו אומר שאיננו יכולים ואף נדרשים להפריד רבנות מן המדינה. כאן, כך נדמה, דבריו של הרב זקס רלוונטיים יותר מתמיד. אנו כן מצפים שבממשלה יכהנו "פקידי דת". תפקידם יהיה לספק שירותי דת עבור החברה הישראלית כולה. אלה יהיו מינוי מקצועי, כפי ששאר פקידים בשירות הציבורי ממונים – עם ועדת איתור מקצועית ועם קדנציה מוגבלת בזמן.

אבל, פקידים אלה לא צריכים להיות בהכרח רבנים, וודאי שלא הפנים המייצגות של היהדות במדינה. ככל שאנו מדברים על רבנים, שמייצגים בעיני הציבור את היהדות – אלו צריכים להיות מנותקים מפוליטיקה. עליהם להיבחר על ידי הציבור ולדעת לדבר את שפתו. כוחם צריך להיות טמון בכושר הרטורי שלהם ובמעמדם הרוחני, לא בקשרים שלהם לבעלי שררה.

כזו היתה דרישתו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, ממנה:

"סכסוכי המפלגות וניגודיהם צריכים להיות רחוקים מלב הרבנים, והם חייבים להביט בעין טובה על הכל, להסתכל רק על חלק הטוב שיש בכל סיעה ובכל מהלך של חיים, ולהשפיע על ידי זה רוח של קדושה, של אמונה, של הכרה יהודית טהורה על כל החיים הכלליים של האומה בחומר וברוח".

אם רבנות מנוהלת על ידי הפוליטיקה, היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. חשוב להזכיר זאת היום לפוליטיקאים, שכביכול בשם כבוד הרבנות מבקשים להשתלט עליה. להם נאמר: הסירו ידיכם ממנה.

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט על פוליטיקה ורבנות (א) – האם רבנות צריכה להיות קשורה לפוליטיקה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, 'בשם ההלכה'

מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, 'בשם ההלכה'

רב כנבחר ציבור / הרב ד"ר עידו פכטר

"אני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם". במשפט הזה ביטא דוד בן גוריון את המתח שבו שרוי כל מנהיג. מצד אחד, מנהיג תלוי בבחירתו של העם בו. הוא אמור להוציא לפועל את מאווייו של הציבור. מצד שני, מנהיג נבחר כדי להיות אחראי לציבור שבחר בו, להוביל אותו בדרך הנכונה, לדאוג לשלומו ולביטחונו ולהביא אותו לשגשוג ופריחה. בהיבט הזה, לא כל מה שהציבור רוצה זהה למה שהוא צריך. לא תמיד לציבור הרחב יש את כל הידע ורוחב הדעת המספקים כדי לדעת מה טוב עבורו. הדבר מחייב את המנהיג לנקוט לעתים בעמדות לא פופולריות, כאלו שלעתים לא יתקבלו באהדה אצל הציבור.

מתח זה מכניס את המנהיג למורכבות. אם יפעל כנגד דעת הציבור שבחר בו, הוא ימעל בהיותו נבחר ציבור וקרוב לוודאי שלא ייבחר שוב. מצד שני, אם יפעל כנגד האינטרסים של הציבור, ימעל באחריותו ושליחותו המנהיגותית. כיצד פותרים את המורכבות הזו?

המפתח טמון באמון. ציבור שבוחר במנהיג צריך לדעת שהוא לא רק בוחר בקבלן ביצוע לרצונות שלו אלא גם במי שהוא סומך עליו שידע לדאוג לו ולנהל אותו בצורה נכונה, גם אם הדבר יחייב לעתים לנקוט בעמדות פחות פופולריות. צריכה להיות כאן מידה גדולה של אמון והערכה, שהמנהיג פועל בשיקול דעת והבנה נכוחה של המציאות. כמובן, שמצד שני, הדבר מחייב את המנהיג באיזון. עליו להימנע מליפול לאחד משני הקצוות ולדאוג מצד אחד להיות קשוב לרצון הציבור ומצד שני לעשות מה שטוב לו. אמון ואיזון, הם אפוא שני המרכיבים החיוניים למנהיגות מוצלחת.

כשם שהדבר נכון במנהיגות פוליטית כך הוא נכון במנהיגות הרבנית. אחת הטענות החוזרות ונשמעות בפי התומכים בהצעת חוק הרבנים, שמונחת כיום על שולחן הכנסת, ושמבקשת למנות רבני ערים ושכונות לכל חייהם וללא קציבת כהונה, היא שרב לא צריך להיות תלוי בציבור שלו. אם רב יצטרך לעמוד לבחירה מחודשת, כך נטען, הוא לא יוכל להוכיח את הציבור ולחנכו, אלא יצטרך להגיד רק דברים שיישמעו נחמד.

שתי תגובות לטענה זו: האחת, על פי התקנות הקיימות קדנציה של רב עיר היא לעשר שנים – זמן ארוך מאד (יותר מכל תפקיד ציבורי אחר), שבהן הרב בהחלט יכול להוכיח ולחנך את הציבור ללא חשש מעתידו הרבני.

אבל תגובה עקרונית מכך היא שטענה זו מתעלמת ממרכיב האמון במשרת הרב. תשע שנים כיהנתי כרב קהילה, כאשר מדי שנתיים-שלוש נדרשתי לחדש את החוזה. ועם זאת, לא הייתה לי כל בעיה להוכיח או להעיר לציבור ולאנשים פרטיים. זאת מפני שהיו אמון והערכה הדדיים ביני ובין הקהילה. הם סמכו עליי ואני סמכתי עליהם. הם ידעו שכל מה שאני אומר ועושה, זה מתוך הכרת העולם שלהם, ואהבה ודאגה להם. ביחסים כאלה, הייתי חופשי לומר כל דבר והם היו חופשיים לבחור בי כל פעם מחדש.

ממה אפוא פוחדים אותם הטוענים שאין להעמיד רב לבחירה שכן אז לא יוכל לומר את אשר על ליבו? הם פוחדים מדבר אחד: שהרב לא יקבל את אמון הציבור. לכן הם רוצים לבסס את מעמדו באמצעות כוח וכפייה. חוק המדינה יקנה לו מעמד, גם אם הציבור מואס בו ולא נותן בו עוד אמון. מציאות זו תאפשר לרב להתנהל בצורה לא מאוזנת, לנקוט במדיניות הלכתית שאינה הולמת את אופי הקהילה ובמקרים קשים אף להתעמר באנשים, כביכול בשם ההלכה.

לא זו דרכה של תורה. רב הוא מנהיג, וכמנהיג עליו לזכות באמון הציבור. הציבור מקנה לו את המעמד ומזכה אותו בכבוד אמת. ואם אלה קיימים, אין מה לחשוש מחופש הביטוי של הרב. מצד שני, כמו כל מנהיג, רב נדרש לפעול באופן מאוזן וקשוב לציבור שלו. זה לא גנאי אלא חובה.

מי שסובר שמינוי פוליטי כזה או אחר יבסס את מעמד הרבנות פשוט טועה ומחרב את הרבנות. ראוי שהרבנים יתנהגו כנבחרי ציבור לכל דבר ועניין, על המורכבות של התפקיד הזה. לצערי, חוק הרבנים מרחיק אותנו משם.

(ניצבים וילך תשפ"ג)

הפוסט רב כנבחר ציבור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אין שום מקום למועצת הרבנות הראשית להתערב במינויי הרבנים בכל מקום בארץ

ברשימה הקודמת התחלנו לדון באופן מינויים של הרבנים במדינת ישראל. ראינו כי כבר בתורה מתקיים מתח בעניין הזה – בין הצורך למנות מגבוה מנהיגים על העם, ובין הצורך שהמנהיגים יהיו מוכרים לעם ומקובלים על ידו. ביקשתי להסביר את המתח הזה באמצעות ההבחנה בין המעבר מדור המדבר, שהורגל לעבדות, לדור הנכנסים לארץ, שנולד לחופש.

אם אנו מתקדמים לסנהדרין, ניתן גם שם להבחין במתח הזה. מצד אחד, מינוי החכמים בעם ישראל נעשה מגבוה. לחכמי ישראל היה מנגנון עצמאי שעל פיו הסמיכו תלמידים. הרבנים הסמוכים היו סומכים תלמידים חדשים בכל דור, וכך היתה הסמיכה עוברת. מנגנון זה היה הלכתי-עצמאי לחלוטין. לאף גורם פוליטי (לא מלך ולא פקידים) לא היתה מעורבות בו.

מצד שני, שימו לב לצורת המינויים של הרבנים בסנהדרין (רמב"ם הלכות סנהדרין ב, ח):

"אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול".

המינויים נעשו על ידי בית הדין הגדול, אבל לא בצורה של הנחתה מגבוה. בית הדין הגדול היה שולח שליחים אל כל ערי ישראל ושם מחפשים תלמידי חכמים, בעלי מידות ראויות, המקובלים על הציבור ושרוח הבריות נוחה מהם (זה הפירוש אליבא דהרמב"ם לכתוב בתורה "ידועים לשבטיכם"). אם היו מוצאים כאלה היו ממנים אותם כדיינים מקומיים. לאחר זמן, אם היו מצליחים בתפקידם, היו מעלים אותם לבית הדין שבפתח הר הבית, ומשם והלאה עד לבית הדין הגדול בלשכת הגזית. אנו רואים אפוא שדרך המינוי היא מלמטה למעלה. הדיין היה צריך להיות מקובל על הציבור, ורק לאחר שקיבל את המינוי המקומי הוא עלה בסולם הדרגות עד שהגיע לבית הדין הגדול בירושלים.

כל זה היה קיים בזמן שהסמיכה היתה קיימת והיה מנגנון מסודר של הסמכת רבנים. אפילו אז היתה התחשבות בדעת הציבור. מה נאמר אם כן היום, במדינת ישראל?

אחד מתפקידיה של הרבנות הראשית היא לנהל את מבחני ההסמכה לרבנות ודיינות. כאמור ברשימות הקודמות, סמכות זו איננה סמכות הלכתית-דתית אלא אזרחית-חילונית, והיא הוענקה לה על ידי החוק האזרחי כדי להסדיר את נושא מינוי הרבנים לתפקידים ממלכתיים. ואולם, מבחינה דתית אין מנגנון זה קשור לסמיכה המסורתית. אדרבה, רבנים שיקבלו סמיכה אצל גדולי דור, מעמדם ההלכתי לא נופל ממי שעבר מבחנים רשמיים של מדינת ישראל.

מבחני ההסמכה הם אלו אשר מעניקים לרבנים כושר להתמנות לתפקידי הרבנות השונים. ההסמכה באה מגבוה והיא מעידה על הידע ויכולותיו של הרב לפסוק הלכה באופן המספק תפקידים ממלכתיים. אך מי ממנה את הרבנים לתפקידיהם? האם הדבר שוב צריך להיעשות מגבוה?

התשובה לכך שלילית. כפי שראינו, אפילו בעידן הסנהדרין, שסמכותה היתה דתית, היו מתייעצים עם הציבור כדי למנות דיינים. כל שכן שהדבר צריך להיעשות כשאין סנהדרין.

אבל זה יותר מכך. כי אם למועצת הרבנות הראשית אין כל סמכות דתית אלא רק אזרחית, אין כל סיבה שהיא תהיה מעורבת במינויי רבנים ברחבי הארץ. ברגע שהיא העניקה סמיכה לרבנות עליה לאפשר לציבור לבחור את רבניו, כפי שהיה נהוג מאז ומעולם במסורת ישראל. כל קהילה (באמצעות פרנסיה ונציגיה) בחרה את הרב המקומי מתוך שלל מועמדים שהוצגו בפניה.

כשהיה מנגנון של סמיכה, היה הגיון שהסנהדרין תמנה את הרבנים המקומיים, שאחר כך יתקדמו ויכהנו בה. אבל כיום אין את המנגנון הזה. ממילא אין שום מקום למועצת הרבנות הראשית להתערב במינויי הרבנים בכל מקום בארץ. אדרבה, מעורבות שלה רק תפגע במעמד הדתי של הרב המקומי, שמעמדו תלוי אך ורק בציבור שבחר בו.

דא עקא, שהצעת חוק המונחת כעת על שולחן הכנסת מבקשת לשנות זאת. נרחיב עליה בפעם הבאה.

(כי תצא תשפ"ג)

הפוסט רבנות מן העם (ד) הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השיטה היחידה להרים את קרנה של הרבנות בישראל ולהפוך מוסד זה לגוף קשוב ורלבנטי, היא להעביר את מינוי הרבנים בישראל לידי הקהילות ולידיהן בלבד

בימים אלו שוקדת הכנסת, למרות הפגרה, על קידום חוק שיאפשר את מינויים של מאות רבנים לתפקידי רבנות בערים, בשכונות ובישובים. החוק המוצע קובע שרוב הכוח במינוי רבנים יינתן לשר הדתות ולרבנים הראשיים ומיעוטו יינתן למועצה הדתית ולעירייה או למועצה המקומית.

כבר כיום, וביתר שאת לאחר שיחוקק החוק המחפיר הזה, רבנים בישראל יתמנו למשרה על ידי "דילים" בין שלל הגופים הפוליטיים הבוחשים בקלחת הדילים הללו הם עדות נאמנה לתחלואיה של שיטת בחירת הרבנים בישראל. דילים רבים מעין אלו, נרקמים ומתמוססים חדשות לבקרים בערים שונות וסביב משרות רבניות שונות. הניסיון מלמד כי בדרך כלל, רבני הציונות הדתית יוצאים מעסקאות אלו כשידם על התחתונה, עובדה המסבירה את שיעורם הנמוך עד כדי שערורייה של רבנים ציונים דתיים במשרות ממלכתיות.

יש הסוברים כי המסקנה הנובעת ממציאות עגומה זו היא שעלינו "לשחק את המשחק" ולסגל לעצמנו את תרבות הדילים הפוליטיים המקובלת בקרב העסקנים החרדים, בבחינת "ברומא התנהג כרומאי". אחרים סוברים כי עלינו להשתמש בכוחן הפוליטי של מפלגות הציונות הדתית במטרה להשיג כוח ושליטה על הגופים הממנים את הרבנים די בכל אתר ואתר. הצד השווה לשתי דעות נפסדות אלו שהן מקבעות ומעודדות את השיטה הבזויה הנהוגה כיום למינוי רבנים מקומיים. זאת ועוד, התפיסה לפיה עלינו לחתור להחזיק בעמדות הכוח במשרד הדתות ובמועצות הדתיות, על מנת שנוכל למנות את "אנ"ש", אסורה מדין "דעלך סני לחברך לא תעביד". תחושת המרמור שצריך לחוש כל אדם בציונות הדתית על כך שאנשי ש"ס ממנים את אנשיהם, היא שאמורה לעודד אותנו לשנות את השיטה מיסודה ולא לייחל ליום שנוכל "להשיב להם כגמולם" ולגרום להם להתמרמר על כך שאנו ממנים לכל משרה רבנית את אנשינו.

בשיטה הנהוגה כיום למינוי רבנים מקומיים בישראל, ממונה למשרת רב עיר או רב שכונה, מי ששר הדתות חפץ ביקרו. שיטה זו, בה רבנים ממונים ע"י השלטון הריכוזי, הופכת את הרבנות לגוף פקידותי. רבנות השואבת את כוחה ומעמדה מן המפלגה שמינתה אותה, אינה הנהגה רוחנית וציבורית אלא מערך פקידותי-עסקני אפור. הרלבנטיות של רבנים שכאלה לקהילתם נמוכה מאד והם נתפסים בעיני הציבור כמינוי פוליטי על כל המשמעות הכרוכה בכך. שיטה זו, היא שהשפילה את מעמדה של הרבנות הממלכתית בישראל להיות כאסקופה נדרסת. לא טיבם של הרבנים הנבחרים חלילה, לא השחיתות שפשתה כמספחת במערכת זו וגם לא העסקנות החרדית היא שהשחיתה את מעמדם של רבני הערים והשכונות בישראל, אלא דווקא העובדה שהם ממונים ע"י גופים פוליטיים ולא נבחרים ע"י הציבור. אשר על כן, היטב חרה לי על כך שלא נבחרים רבנים ראויים למשרות ממלכתיות, אך חורה היה לי גם לו היו נבחרים, משום שלא על תפקיד ספציפי מדובר, אלא על עצם השיטה קא בכינא…

השיטה היחידה להרים את קרנה של הרבנות בישראל, ליצוק איזשהו תוכן לתפקיד הרב המקומי ולהפוך מוסד זה לגוף קשוב ורלבנטי היא להעביר את מינוי הרבנים בישראל לידי הקהילות ולידיהן בלבד. הקהילה המקומית, על גווניה השונים היא שצריכה לעשות לעצמה רב בצלמה ובדמותה. לא פוליטיקאים ולא דילים יכתיבו לקהילה מי יהיה לה למורה דרך ולרועה רוחני אלא דווקא דמותו של הרב, ידענותו, אישיותו והתאמתו לקהילה הם שיקבעו זאת. תפקידו של הרב הוא להנהיג את הקהילה ולשרת אותה, ולא את פטרוניו הפוליטיים או את העסקנים שעל שולחנם הוא סמוך. כך יחדלו הרבנים להיות פקידי ממשל וישובו להיות מנהיגי ציבור ונבחריו כפי שהיה מקדמת דנא. העברת ניהול שירותי הדת בישראל בכלל ובחירת הרבנים בפרט לידי הקהילות הינה הדרך היחידה להקים מערכת מסואבת זו מן העפר שבו היא מתפלשת. יסירו הפוליטיקאים את ידם מכל עיסוק בבחירת רבנים, ויאפשרו לקהילות לעשות להן רב. זו הדרך היחידה הנראית לעין, להפסיק את חילול השם הנורא הנעשה בחסות הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים.

"במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב" אומרת הגמרא. קל וחומר שבמקום שיש חילול השם נורא כל כך, אין חולקים כבוד לחברי כנסת…

(ראה תשפ"ג)

הפוסט איך צריך למנות רבנים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מועצת הרבנות הראשית נבחרת לחמש שנים ורבנים ראשיים לעשר שנים. באותו אופן ראוי לנהוג בשאר המשרות הרבניות

האם רבנים צריכים לכהן בתפקידם כל החיים או שיש לקצוב את כהונתם בזמן? יש הטוענים, שאין זה לכבודם של רבנים שכהונתם תוקצב בזמן. לרבנים מעמד וכבוד. כשאנו קוצבים את כהונתם אנו כאילו פוגעים בכבוד זה. מלבד זאת, טוענים אותם קולות, אסור שהרב יהיה תלוי בציבור. אם הרב יצטרך להיבחר מחדש הוא יימנע מלהוכיח את העם ולומר לעתים אמירות שאינן-פופולריות, כדי שלא לפגוע בסיכויים שלו להיבחר מחדש.

מצד שני, טוענים אחרים, שעובדה היא שישנם רבנים שאינם עוד ראויים לתפקידם. אין זה קורה רק בגלל מצב פיזי מידרדר אלא בגלל שהדור או הסביבה משתנים ודמות הרב הספציפי כבר אינה מתאימה להם. זה קורה לעתים בקהילות וביישובים. עם הזמן, האוכלוסייה משתנה והרב כבר אינו דובר את ה'שפה' שמתאימה לאנשים. האם נגזר גורלם של יישובים וקהילות להיות תחת רב, שהם כבר לא מעוניינים בו?

כמו תמיד, האמת נמצאת באמצע. רב צריך לשמור על מעמד וכבוד ואי אפשר לצפות שהוא יצטרך להתחנף ולרצות את הציבור, אחרת ימעל בתפקידו. מצד שני, חיוני שרב יהיה מחובר לציבור ושאנשים ירצו לשמוע אותו, לקבל ממנו הוראה ולשאוב ממנו השראה. אחרת, במה יועיל בתפקידו? אגב, אפילו התורה שמרה על איזון כזה. מצד אחד, התורה נועדה לרומם את עם ישראל ולקדם אותם אל עבר מציאות רוחנית גבוהה (ממלכת כהנים וגוי קדוש). מצד שני, דיברה תורה בלשון בני אדם ולעתים היא אפילו ויתרה על האידיאלים הגבוהים שלה כי עם ישראל באותה עת לא יכול היה להכיל זאת (כך הוא למשל ההיתר לאכול בשר לדעת הראי"ה קוק; וכך הם הקרבנות לדעת הרמב"ם במורה הנבוכים).

דומני, שכשאנו מדברים על הסדרת משרותיהם של רבנים יש גם צורך לשמור על האיזון הזה. מצד אחד, צריך לשמור על מעמדו של הרב כך שיוכל לפעול בחופשיות ובנאמנות להלכה ולתורה ולא יחשוש ממה שהציבור יגיד עליו. מצד שני, צריך לתת לציבור את האפשרות להביע את עמדתו עליו ולבחור רב ההולם את שפתו ודרכו. כיצד עושים זאת?

התשובה היא כהונה קצובה, שתהיה מצד אחד מספיק ארוכה כדי שהרב יוכל להתנהל בחופשיות אך מצד שני היא תהיה תחומה בזמן כדי לאפשר לציבור לבחור את הרב שמתאים לו. במאמר מרתק שחיבר ד"ר אריאל פינקלשטיין בביטאון צהר (לז, התשע"ה), הוא סוקר את המקורות ההלכתיים בנושא קציבת כהונה ומביא בין השאר את תשובתו של הרב עובדיה יוסף בעניין.

בשנת תשל"ג היו אמורות להיערך הבחירות לרבנות הראשית. מי שכיהן באותה עת בתפקיד הרבנים הראשיים היו הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים. סכסוך פרץ בין הרבנים הללו והרב ניסים תמך במועמדותו של הרב שלמה גורן למשרת הרב הראשי האשכנזי במקום הרב אונטרמן. חברי בית הדין הרבני העליון ביקשו מהרב אונטרמן שיגיש את מועמדותו להמשך כהונה, אך הוא התנה זאת בכך שהרב עובדיה יוסף, שכיהן באותה עת כרב העיר תל אביב, יגיש מועמדותו מול הרב יצחק ניסים.

בתשובתו (שו"ת יביע אומר ט, חושן משפט ט) דן הרב עובדיה יוסף אם ראוי להוריד רב מכהונתו. כדרכו, הוא מביא מקורות רבים בעניין, שמהם עולה שאפשר לקצוב משרות של רבנים והוא אף מצטט תשובת מהרשד"ם שאומרת שאם ציבור איננו מעוניין ברב, ביכולתם להעבירו מתפקידו. מסקנתו היא:

"מאחר שכל הני אשלי רברבי הרבנים הגאונים כל חברי בית הדין הגדול בירושלים, ללא יוצא מן הכלל, נרתמו בכל כחם לשם שמים, להשפיע עלי להגיש את מועמדותי למשרת רב ראשי וראשל"צ, לשרת בקדש יחד עם הרב הראשי אונטרמן (שליט"א), וכדבריהם עשיתי, ואז פנו בכל כח השפעתם על 'הגוף הבוחר' את הרב הראשי, לתמוך בי, וכן עשו והצליחו".

הסוף ידוע. הרב עובדיה יוסף נבחר לתפקיד הרם אבל יחד איתו נבחר גם הרב שלמה גורן. מכאן עולה שאכן ראוי לקצוב את כהונת הרבנים מראש לתקופה ראויה. כיום נהוג שמועצת הרבנות הראשית נבחרת לחמש שנים ורבנים ראשיים לעשר שנים. נראה שבאותו אופן ראוי לנהוג בשאר המשרות הרבניות בישראל.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)

הפוסט קציבת כהונה ברבנות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רב קהילה צריך להיות אישיות שחברי הקהילה מסתכלים עליו כמגדלור. כך גם רב עיר בעיני אנשי העיר ורב ראשי לישראל בעיני האזרחים

"הרבנות, זה הכח הרוחני הגדול, זה הכוח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל, זה הכח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים לאומיים שלמים ומתוקנים".

במלים אלה תאר הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית (תרפ"א), את תפקיד הרבנות, בנאום 'כבוד הרבנות' שנשא לרגל כינוס הייסוד של מועצת הרבנות הראשית. לדבריו, הרבנות היא הכוח הרוחני המפרנס את 'נשמת האומה', כלומר, תפקידה אינה פרטי (מתן מענה לשאלות אישיות של אנשים) אלא בעיקר ציבורי – לפרנס את רוח הלאום. כמו לב פועם המחייב את הגוף, כך הרבנות אמורה להחיות את הרוח של עם ישראל ולתת לו תוכן וכיוון.

להבנתו, כל שאר פעולות הרבנות "ההוראה, הדיינות, הדרשנות, ההשכלה, הספרות", הן פועל יוצא של אותה נקודה פנימית של הרבנות. העיקר המרכזי ברבנות הוא האישיות הסגולית הרבנית. רב צריך להיות אדם בעל שאר רוח, כזה שמסתכל במבט פנימי אל המציאות ומחובר אל כלל ישראל, ומתוקף כך להנהיג את העם בפסיקת הלכה, בהוראת התורה ובהגות.

זה נכון לכל רב בכל רמה. רב קהילה צריך להיות אישיות שחברי הקהילה מסתכלים עליו כמגדלור. האישיות שלו היא המנוע המרכזי לפעילותו ולסמכותו. כך גם צריך להיות רב עיר בעיני אנשי העיר וכך גם צריך להיות רב ראשי למדינת ישראל בעיני אזרחי המדינה. רב ראשי לישראל צריך להיחשב כ'גדול דור' בעיני כל ישראל, להיות מקור הרוח עבור כלל העם.

הרב קוק היה ללא ספק רב שכזה. גם הרב עוזיאל היה כזה, וכך גם הרבנים הראשיים שמונו לתפקיד עד שנות השמונים לערך. אבל, בשלושים השנים האחרונות משהו השתנה. מאז שהפוליטיקה השתלטה לחלוטין על מינויי הרבנים הראשיים, איננו זוכים לראות בתפקיד רבנים שכאלה. גם הרבנים הראשיים עצמם מודים שהם לא 'גדולי הדור' – אלה המשמשים כ"עיני העדה", שצופים מגבוה על ההיסטוריה של עם ישראל ומבינים את רוח התקופה. הם עצמם מתייעצים עם ה'גדולים' בעניינים חשובים ועקרוניים, הנוגעים לכלל עם ישראל. מה שמקנה לאותם רבנים את המעמד הוא המינוי שזכו בו, בעיקר באמצעים פוליטיים, ולאו דווקא אישיותם שהיתה מוכרת ומקובלת על כלל ישראל (או לפחות כלל רבניו).

אם אנחנו מבקשים רבנות ראשית משמעותית עבור כלל ישראל צריך להשיב את הדרישה הזאת, שהעלה מייסד הרבנות הראשית. כאמור ברשימה הקודמת, את שירותי הדת אפשר ורצוי להפקיד בידי אנשי מקצוע במשרד לשירותי דת, שיהיו אחראים על תפעול שירותי הדת. אם יש הצדקה לרבנים ראשיים, הרי שזו נעוצה באישיותם הגבוהה וההון הרוחני שאותו הם נושאים – היותם גדולי דור, אלה שכל עם ישראל נושא אליהם את עיניו.

דמיינו שרב בעל שאר רוח כמו הרב יונתן זקס ז"ל היה רב ראשי לישראל. הוא היה נושא נאומים מעוררי השראה בטקסים ממלכתיים, מדבר על תפקידה של היהדות בעת הזו ושילובה בחברה הישראלית, מחלק פרסים של כבוד ליוצרים ואנשי רוח. מנהיגים היו עולים אליו לקבל עצה והדרכה. הוא היה שותף בפורומים החשובים ביותר, מביא את קולה של היהדות למקומות המרכזיים ביותר ומתווך בין המסורת לעולמנו העכשווי. הוא היה קול מאחד בעידן של פילוג.

לא הייתי רוצה שרב ראשי שכזה היה טובל את כפיו בפוליטיקה, בתקציבים ובג'ובים, הכרוכים בניהול ובאספקת שירותי הדת. הייתי רוצה שהיה זה מינוי של כבוד לכל החיים. כך היה תפקיד הרב הראשי חוזר לימיו הזוהרים. הרב הראשי היה באמת דמות שכל עם ישראל – על כל מגזריו – היה נושא אליו עיניים. מעמד היהדות היה אז אחר. היה פחות ניכור ויותר אחווה. יותר יהדות ופחות בורות.

הדבר אפשרי. צריך רק לבקש זאת.

(מטות מסעי תשפ"D)

הפוסט לשאוף לרבנות של השראה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

סביר להניח שניתן לסמוך על מוהל, סופר סת"ם, משגיח כשרות או רשם נישואין, מקצועיים בהרבה מאשר רבנים חשובים שפחות עסוקים בתחום

אחד האנשים החשובים ביותר לכל צרכני האוכל הכשר הוא אדם שכנראה הם בכלל לא מכירים – משגיח הכשרות, הנמצא בבתי עסק ומסעדות, ומוודא שכל האוכל נעשה על פי כללי ההלכה. בפועל, משגיח כשרות אינו יכול להיות 24/6 בעסק שעליו הוא משגיח. בנוסף, משגיח אחד עובד בכמה עסקים. עליו להשגיח בצורה אדוקה שכזו, כך שגם כשהוא לא נמצא בעסק, כללי הכשרות יישמרו. בשל כך, מעבר לידע ההלכתי היבש, עליו לפתח יחסי אנוש טובים עם עובדי העסק, כדי שיהיו נאמנים לחוקי הכשרות גם כשהוא אינו נמצא.

מעליו, נמצא מפקח הכשרות. המפקח אחראי על משגיחי הכשרות ועל סדרי העבודה שלהם. הוא עומד בקשר עם בעלי העסקים ואחראי על הניהול השוטף של עבודת המשגיחים. לעתים המפקח הוא גם משגיח בעצמו. מפקח צריך להיות לא רק בקיא בהלכות הכשרות אלא גם בעל כושר ניהולי וארגוני. אם המשגיח או המפקח אינם עושים את עבודתם נאמנה, ייתכן שהאוכל שאתם צורכים במקומות שונים יהיה טרף.

נעבור לתחום אחר, תחום הנישואין. כאן נמצא אנשים אחרים, מאד חשובים ליהדות בישראל. אלו רשמי הנישואין, שבמועצות הדתיות,  הנותנים את האישור לבני זוג להינשא. רשם הנישואין בודק את הייחוס של הזוג, מוודא שהם רווקים ומברר שאין בנישואין שלהם בעיה הלכתית (כמו כהן לגרושה וכד'). גם את רשמי הנישואין רוב מוחלט של הציבור אינו מכיר.

כשרות ונישואין אלו שירותי הדת המרכזיים שהרבנות הראשית מספקת לאזרחי מדינת ישראל, ובכל זאת אנחנו מוצאים שהאנשים האחראים על כך באופן המיידי ביותר (ואפשר להוסיף להם שוחטים, ואחרים) לא רק שאינם מוכרים לציבור אלא גם לא בעלי מעמד ציבורי. הם לא נבחרים על ידי הציבור אלא ממונים לתפקידיהם כמו כל עובד בשוק הציבורי שמתמנה למשרה כזו או אחרת. את אותם אנשים איננו מכתירים בתארים, לא עולים אליהם לרגל וגם לא מעוניינים בהכרח לשמוע את השקפתם בענייני השעה. הם מתפקדים כספקים של שירותי דת, שכשלעצמם מאד חשובים, אבל נעדרים מעמד ציבורי.

מדוע אני מזכיר אותם? כי אנשים אלה הם אולי האנשים החשובים ביותר לשירותי הדת במדינת ישראל, אבל בסופו של דבר הם אנשי מקצוע ממוקדים בתחומם, וכך ראוי שיהיו. מוהל, סופר סת"ם, משגיח כשרות או רשם נישואין, מקצועיים, סביר מאד להניח שניתן יהיה לסמוך עליהם בהרבה מאשר רבנים חשובים ומפורסמים, שפחות עסוקים בתחום.

אם אנו דנים כיום במעמדה וסמכותה של הרבנות הראשית, דומה שבראש ובראשונה צריך להכיר בכך. אם המועצה הדתית המקומית היא אשר מעסיקה את משגיחי הכשרות ואת רשמי הנישואין כגוף מקצועי, אין סיבה שכל שירותי הדת ברמה הארצית הללו לא יהיו תחת המשרד לשירותי דת, שהוא הגוף המקצועי למתן שירותי דת. ימנו שם, בראש המערכת הרלוונטית, אדם מקצועי, הבקיא בענייני הכשרות, והוא יהיה אחראי על כל שירותי הכשרות במדינת ישראל. לא נידרש להכיר את האיש הזה ולא נצטרך לבחור בו. זה יהיה מינוי מקצועי לכל דבר ועניין, תחת נציבות שירות המדינה.

ומה יעשה אדם זה אם יהיו לו ספקות ושאלות בעניינים הקשורים לתחום הכשרות? כמו בכל תחום בשירות הציבורי הוא יוכל להתייעץ. כמו ששר אוצר פונה לכלכלנים בכירים שייעצו לו, כך אותו אחראי יפנה לרבנים גדולים כדי לקבל את עצתם והוא יכריע.

וכשם שהדבר נכון בתחום הכשרות כך הוא בתחום הנישואין ובשאר התחומים. ככל שמדובר בשירותי דת מקצועיים, צריך להכפיף זאת תחת המשרד לשירותי דת ולמנות לשם במינויים מקצועיים אנשים ראויים לכך, שצברו ניסיון במערכות הרלוונטיות.

מה תעשה אפוא הרבנות הראשית אם ניקח ממנה את התחומים הללו? על כך ברשימה הבאה.

(פנחס תשפ"ג)

הפוסט בין רבנים למשרתי דת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שמעתי על תלמידי חכמים שלא עברו את הוועדה הזו רק משום שהם לא היו לבושים בלבוש "הנכון"

כשאנחנו חושבים על רב העיר, למה אנחנו מצפים? אני מניח שרוב האנשים יחשבו על תלמיד חכם ייצוגי, שעושה רושם על כל שומעיו, וכמובן גם בקיא בהלכה ומשמש כ'מרא דאתרא' של כלל העיר.

הבעיה היא שמדובר בשתיים או שלוש תכונות שלא תמיד מגיעות יחד. רבני ערים היום מוסמכים בעיקר על ידי מבחנים הבודקים את בקיאותם ההלכתית. מעבר למבחנים, יש ועדה ברבנות הראשית שעליהם לעבור כדי לקבל את כתב ההסמכה. אך מה הוועדה בודקת? ממה ששמעתי, הוועדה בודקת את בקיאותם במקורות ההלכה וכן בוחנת האם אישיותם הולמת רב עיר. אך מה כלול בבחינה אחרונה זו? כבר שמעתי על תלמידי חכמים שלא עברו את הוועדה הזו רק משום שהם לא היו לבושים בלבוש ה"נכון". אכן, כל אחד יכול לפרש את המושג "דמות ייצוגית" בדרכו שלו.

בכל אופן, גם מי שזכה בכתב ההסמכה הנכסף, דרכו לא סלולה לרבנות העיר. כדי להתמנות לרב עיר, צריך  להיבחר באסיפה, שנכון להיום כוללת את מועצת העיר ונציגי ציבור הממונים על ידי השר והשלטון המקומי. אלא שכיום, הצעת חוק שמקדמים חברי הכנסת שמחה רוטמן (ציונות דתית) וארז מלול (ש"ס), מבקשת לשנות זאת ולהוסיף לאסיפה הבוחרת את כל מועצת הרבנות הראשית (כולל הרבנים הראשיים), מה שמטה את כל המשקל ונכוח מהתושבים המקומיים לשר לשירותי דת ולמועצת הרבנות הראשית. התוצאה היא שרק רבנים שיישאו חן בעיני השר לשירותי דת ובעיני מועצת הרבנות הראשית, שבה ישנה דומיננטיות לשתי משפחות רבנים מרכזיות, יוכלו להיבחר לרבני עיר (שאגב, להם דומיננטיות בבחירת מועצת הרבנות הראשית, וחוזר חלילה). יש לקוות שהצעת חוק זאת לא תעבור.

בכל אופן, רב עיר לא נדרש לעבור "אודישן", במובן החיובי של המושג, בפני הציבור שאותו הוא אמור לשרת. לא בוחנים את הכושר הייצוגי שלו, את הרטוריקה ואת היכולת שלו להתחבר לקהלים שונים. כך נמצא, שאולי כתב ההסמכה שלו מעיד על בקיאותו בהלכה, אך הוא לא בהכרח דמות ייצוגית, שיכולה לקרב את הציבור ליהדות.

כיצד מתקנים כשל זה?

לדעתי, הפתרון הוא להפריד בין האלמנטים השונים של הכישרון הנדרש מרבני העיר. בכל הנוגע לפסיקת הלכה ולמתן שירותי דת, יש למנות לכך אנשי מקצוע. לשם כך לא צריך רב עיר נבחר. תקום מחלקה לשירותי דת בעירייה, כמו שקיים משרד לשירותי דת בממשלה, והיא תספק את כל הצרכים הדתיים באזור. המחלקה תפקח על הכשרות, תרשום לנישואין, תנהל את מערך המקוואות ותהיה אחראית על העירוב. אגב, דבר זה מתקיים היום לא כמחלקה בעירייה אלא בתוך המועצה הדתית. הרב הראשי אולי חותם על תעודות הנישואין והכשרות, אבל בפועל מי שמנהל את המערכות הללו הם רבנים מומחים, שמונו לכך לא בבחירות אלא כמינוי מקצועי, כמו כל תפקיד ציבורי אחר.

לעומתם, רב העיר יישא בתפקיד ייצוגי. הוא יישא נאומים ויעבור בין בתי הכנסת ומוסדות החינוך כדי להפיץ את אורה של היהדות. רב ייצוגי שכזה אמור להיות תלמיד חכם, אבל לא צריך לחכות לשר לשירותי דת או למועצת הרבנות הראשית ואפילו לא לכתב הסמכה רשמי כדי למנותו. מועצה מקומית תוכל למנות רב שהיא חפצה ביקרו בכל עת שתרצה. כהונתו תהיה מוצמדת לכהונת מועצת העיר הנבחרת, שתבחר במי שראוי בעיניה. אפשרות אחרת, מועדפת בעיניי, היא לערוך בחירות לרב העיר הזה במקביל לבחירות למועצת העיר. דרך זו תביא לכך שרבנים ייצוגיים, המקובלים על הציבור, ייבחרו לתפקיד רם המעלה.

בדרך זו נוכל לפתור רבות מהבעיות הכרוכות היום ברבנות העיר. מצד אחד, שירותי הדת ייהפכו למקצועיים יותר ואמינים יותר, ומצד שני תפקיד רב העיר יזכה שוב במעמד וביוקרה שלו בקרב הציבור שאותו הוא משרת, וייתן לרב את הפנאי לעסוק בייצוג היהדות בצורה הראויה. ואם הגענו עד הלום, מסתבר שהפרדת הסמכויות תועיל לא רק לרבנות העיר אלא למערך הרבנות בכלל, כולל הרבנות הראשית. אך על כך ברשימה הבאה.

(חוקת תשפ"ג)

הפוסט רבנות ייצוגית ורבנות מקצועית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המנגנון כיום הוא כזה שהוא לא בהכרח מביא את הרבנים לערים ולמקומות המתאימים להם

עסקנו בפעם הקודמת ברבנות הקהילתית, שזוקקת כשרונות רחבים בהרבה מאשר ידיעת ההלכה. מכאן נעבור אל רבנות העיר (או הרבנות האזורית). רב העיר הוא הסמכות ההלכתית העליונה בעיר. הוא אחראי על מערך הכשרות והנישואין, על המקוואות ועל העירוב. הוא מוכר את החמץ עבור תושבי העיר וגם עושה עירוב תבשילין עבור מי ששכח לעשות. באחריותו לדאוג לכך שהעיר תספק לתושביה את שירותי הדת על הצד הטוב ביותר.

ברור אפוא שרב עיר צריך להיות מומחה בהלכה. ואכן, המבחנים שמכשירים אותו לכך בוחנים את ידיעותיו ב-12 תחומים ענפים: משבת ועירובין ועד נידה ומקוואות, ממצוות התלויות בארץ ועד שחיטה ודיני איסור והיתר, מחגים ועד חופה וקידושין. מצופה מרב עיר שיהיה מומחה בכל התחומים שאינם דיני ממונות או ענייני גיטין, המנוהלים בבתי הדין הרבניים.

הבעיה היא שרב העיר הוא הרבה מעבר לכך. בכמה מפגשים שערכתי עם רבני עיר שמעתי מהם בהתלהבות על כך שתפקידם כרוך בשמירה על קשר הדוק עם משפחות וקהילות מן העיר. הם מסתובבים בין בתי הכנסת ומעבירים דרשות ושיעורים ברחבי העיר. הם משתתפים בטקסים עירוניים וגם פוקדים מוסדות חינוך שונים. תפקידם איננו אפוא רק להוות סמכות הלכתית עליונה בעיר אלא גם לשמש כפנים הייצוגיות של היהדות במקום. עיר היא כמו מדינה קטנה, ורב העיר הוא כמו הרב הראשי של המקום. אישיותו ודמותו הן סמל היהדות בעיני רבים מאנשי העיר.

כדי שרב עיר יוכל למלא את הפונקציה הזו עליו להיות בעל אישיות ייצוגית. הוא צריך לדעת את אמנות הנאום, להיות בעל רוחב דעת, ובכלל להיות בעל אישיות כריזמטית המעוררת רושם בקרב סובביה. אבל מעל הכל, כדי שרב עיר יוכל למלא את התפקיד הזה, עליו להיות נאמן ומקובל על תושבי המקום. רב עיר לא יכול להיות מנוכר לאופי הקהילה העירונית שאותה הוא משרת. הוא לא יכול שלא לדעת את שפת המקום. כדי שהוא יוכל להיות דמות ייצוגית עבור כלל תושבי המקום – ולאו דווקא עבור צרכני ההלכה – עליו להצליח להתחבר לעולמם.

הבעיה היא שכיום, האופן שבו בוחרים רב עיר אינו מתחשב בשיקולים הללו. אמת, מי שרשאי להגיש מועמדות לרבנות עיר הוא מי שקיבל הסמכה לכך מן הרבנות הראשית (או מי שהוא בעל הסמכה לדיינות). אבל בסופו של דבר, מינויו של רב עיר נעשה על בסיס מפתח פוליטי. השר לשירותי דת מניע את תהליך הבחירה בדרך כלל לאחר שהגיע להסכמה עם ראש הרשות המקומית, שלו, ולמועצת העיר בכלל, כוח רב בבחירת הרב.

כך קורה הדבר הבא: ישנם רבני עיר שהם מומחים גדולים בהלכה אך חסרי כושר ייצוגי. מנגד, ישנם רבני עיר בעלי תדמית ציבורית מרשימה אך הם אינם מומחים בהלכה. הם אמנם עברו מבחנים אך לא מספיק בקיאים בספרות ההלכתית כדי לפסוק הלכה במצבים מורכבים וכדי להציע הלכה מתונה עבור תושבי המקום. מעל כל זה, ישנם רבים שיכולים להיות בעלי כישרון בשני התחומים הללו אך הם אינם יכולים לתקשר עם הציבור הרחב של העיר שבה הם מכהנים. עולמם זר לתושבי המקום, והם לא מסוגלים לפרוץ את המעגל המגזרי המצומצם שממנו הם מגיעים.

כמובן, ישנם רבני עיר שממלאים מלאכתם נאמנה. הם תלמידי חכמים, פוסקי הלכה, בעלי כושר ייצוג מרשים וגם פתוחים מספיק כדי לדבר בשפות שונות ולהתחבר לקהילות ואנשים שלא מהמגזר שלהם. אבל המנגנון כיום הוא כזה שהוא לא בהכרח מביא את הרבנים הללו לערים ולמקומות המתאימים להם. כך אנו יכולים למצוא רבני ערים שהם לא רלוונטיים עבור תושבי העיר, שאינם יודעים להנהיג את המקום מבחינה הלכתית באופן ראוי, או שמתקשים לתפקד כאישיות בעלת פרופיל ציבורי גבוה. למתקשים להכיר בכך אני ממליץ לעשות ניסוי ולשאול אנשים סביבם מי מהם מוקיר את רב העיר שלו ומי בכלל מכיר אותו. אני מאמין שביותר מדי מקומות נקבל תשובות מאכזבות.

אז מה עושים? איך הופכים את רבנות העיר לתפקיד משמעותי? על כך נדון ברשימה הבאה.

(שלח תשפ"ג)

הפוסט הכשל המנגנוני של רבנות עיר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.